ארכיון תגית: בידוד

על בדידות, לבדיות וחברתיות – חלק ב'.


''לעמוד ברשות עצמם – זה ענין למועטים ביותר , זו זכות היתר של החוקים , ומי שמנסה זאת , גם במלוא זכותו לכך , אך ללא כ ו ר ח , מוכיח , שאין הוא , כפי הנראה , חזק בלבד , כי אם גם נועז למשובה . הוא נכנס לתוך מבוך . הוא מרבה פי אלף את הסכנות…ולא זו הקטנה שבהן שאין עינו של אדם רואה כלל כיצד והיכן הוא נטעה, והיאך הוא נטרף לגזרים בבדידות על ידי איזה מינוטוזאורוס מערות של המצפון.

נניח שאחד אשר כזה הולך לאבדון , זה מתרחש הרחק כ''כ מתפיסתם של בני אדם, שאין עמם לא צער ולא השתתפות בצער. ודרך חזרה – אין! אף לא רחמי אנוש ''.

ניטשה

***

חלק ד': מרבים ליחיד ומיחיד לרבים
לפי הפסיכולוג אוטו ראנק, אדם חי בין מעין שני מגנטים, שכל אחד מהם מושך אותו לכיוונו הוא, מגנט אחד בא מבפנים, והוא הצורך להיות אינדווידואל, להגשים פוטנציאל עצמיות אישי ויחודי, להיות אותנטי. המגנט השני בא מבחוץ, הוא החברה, ובה מגולם הצורך להיות מקובל, להיות שייך, לקבל אישור מצד יתר בני האדם ומצד גוף גדול וחזק; החברה.

ציות לכל אחד משני 'המגנטים' הללו גובה מחיר;

מחיר ההליכה אחר המגנט האישי הוא התבלטות, להיות שונה מאחרים, לחשוף את עצמך, להזמין סטיגמה, ביקורת ואף אפליה. ומחיר נוסף הוא המאבק, אדם כזה כל הזמן יהא שרוי במאמץ לשמור על זהותו האינדווידואלית לבל תטמע בכל היתר.

ומחיר ההליכה בתלם החברתי הוא כמובן וראשית לכל, ההיבלעות, איבוד העצמיות; החברה מצווה על האדם לוותר על הקול הפנימי למען התנהגות וחיים שאינם שונים מאלה של אזרחי חברה אחרים, וזה מוביל לרוב לפירוק הזהות האינדוידואלית ואף למוות של אותה זהות אישית.

אך ישנם גם תגמולים; התגמול של ההליכה אחר הקול הפנימי, היא בחיזוק האישיות העצמית, וביצירת מרכז כובד פנימי, המעניק עוצמה אישית, ונותן דרך וכיוון לאדם בעולם מבולבל וחסר דרך, וזאת לאור קולה של האינטואיציה; דהיינו האדם מקבל הכוונה ועזרה מן העצמיות שלו, הוא יוצר את חייו מבפנים.

ומה התגמול של איחוד עם המגנט החברתי? ובכן אין ספק כי האיחוד עם המגנט החברתי משכך את כאבי ותיסכולי הקיום האישי בעולם חסר וודאות וקר לתושביו. הקונפליקטים האישיים נעשים חשובים ומציקים פחות הודות לבעיות וסוגיות כלליות כגון; פוליטיקה, כלכלה, איום צבאי וכו'. וככל שאדם נעשה מעורה, מקובל או מצליח יותר בחברה, כך המסר שהוא מקבל יהא: 'אתה בסדר', אנו מאשרים אותך, וכל תסכול או קונפליקט פנימי יחווירו ויאבדו מכוחם לאור המסר המשכך והמעודד הבא מן החברה.

אך הצגת פני הדברים כקונפליקט אותו חווה כל אדם בחייו, בין שני מגנטים, אינו מדויק, כי ברוב המקרים אין קונפליקט; כי למעט מקרים לא רבים, לרוב מנצח המגנט החברתי…


היחיד:

התיזה: האמת היא שזה נמשך כבר זמן רב; מזה זמן רב שהחברה האנושית התלכדה ולקחה את החיים מידי היחידים.

מזה זמן רב שהיחיד לא פוגש את חייו, כנתיב להגשמה עצמית, מיצוי פוטנציאל וגילוי של מה אפשרי לו מבחינת מה שטמון בו.

מזה זמן רב החברה הפכה לגוף מאורגן, בעל כוח, משנה כלכלית וחינוכית – בעלת טכנולגיה, ממסד ומערכת בירוקרטית אפקטיבית ויעילה – שכוחה ופעילותה באים על חשבון הנתיב האישי של האדם, אדם המוצא עצמו –אבוד- במרחב הענקי של חיים ומימוש עצמי.

וכל זה מוביל לשאלות הבאות: מהיכן בא הכוח העצום הזה של החברה? מדוע קולם של יחידים מושתק ומוצא מקום בעיקר רק בכתבים אלגוריים ומטפוריים, וכמעט שלא בשיחות ובמפגשים גלויים ופתוחים, או במסות ישירות וחד משמעיות? איך זה שבחברה כה פלורליסטית, דמוקרטית, ובעלת חופש ביטוי – עדיין מרכז הכובד של היחיד –בה – מצוי בעיקר בקונטכסט החברתי, ובמימוש חברתי, לא אישי. איך קרה שמימוש אישי וחיים פנימיים – הפכו למטבעות לשון זניחות אצל קבוצות שוליים בעיקר (עידן חדש וכדו'), ושרוב השיחות המקובלות נסבות על מה אנשים עושים מבחינה מקצועית, היכן הם מבלים, לאן נסעו, מה קורה בפוליטיקה, בכלכלה, אצל מדינות, לאומים וכו'. להיכן נעלמה החשיבות של הזירה של היחיד ביחידותו? איך זה שהיחיד נעשה רק חשוב כשהוא חלק מממסד חברתי כלשהו, תורם לממסד זה בצורה משמעותית (מנהל או עובד בכיר).

חברתנו ממליכה את הכלל הענק והמרובה על פני היחיד, האישי והפרטי.

הכלל הוא כמו הים, היחיד הטיפה.

ואכן, הים מרשים, הים הוא גדול, ומה היא טיפה קטנה לעומת הים הגדול?

הכל או כלום.

כפי שאמר המשורר הסופי קאביר: ''כל הטיפות ביחד הם ים אך כל הים מצוי בטיפה''. זוהי סוגיית המיקרוקסמוס והמאקרוקוסמוס הידועה. את היחיד ניתן להכיר לפי החברה בה הוא חי ואת החברה על פי היחיד; כל יחיד מגלם באופן בו הוא חי את חייו את החברה בה הוא חי, ערכיה והנורמות שלה, אך גם להיפך: החברה האנושית (העולם) היא השתקפות של חיי נפשו של היחיד, ובצלמו נוצרה.

אנו נולדים משניים, מוצאים עצמנו לבד. ומאז כל הזמן מנסים לנסוע חזרה אל ולעבר האחרים. האחרים והרב תמיד סימלו לנו את הדרך הנכונה. ואילו הקולות שבקעו מן היחיד הועברו לנו כסטיות, כדברים מפחידים שמביאים בסופו של דבר את האדם אל אובדן השפיות. ועל כן הדרך להיות בסדר זה להסתכל אל האחרים ולעשות כמותם, כלומר ללבוש מסכות כמו כולם, להיות כולם. אך כשזה קורה, משהו מן היחיד הולך לאיבוד בדמותו המרובה, הקולקטיבית.

וכך קורה שהחברה הופכת לשכפול מרובה של יחידים שהלכו לאיבוד לעצמם. מה שמוביל לכך שהחברה הלכה לאיבוד לעצמה. ועל כן היא תמיד תחפש את האמת של עצמה והיא תמיד תמצא אותה דווקא ביחיד שלא נבלע בעדר (זה שלא איבד עצמיותו כדי להיות חלק מן הרוב); החברה, אם כן, הינה 'עצמי' משוכפל ומדולל (אם לא מעוות). והיחיד הוא רבים מרוכז, מתומצת וטהור. אך זאת בתנאי שהוא לא יוותר על עצמיותו הייחודית, על תו ההיכר המאוד אישי הקיים רק בו ולא בכל אחד אחר.

ומכאן שאם חברה רוצה למצוא את עצמה ואת הדרך למשמעות, ערכים, עקרונות ואמת פנימית שהלכה לאיבוד, היא חייבת לחזור ליחיד וכאמור; לא לכל יחיד, אלא לזה שלא נתן לעצמו לעבור תהליך של קונפורמיות, אלא נותר נאמן לייחודיותו ולפצעיו אף במחיר של בדידות מזהרת. (חשוב לקרוא בהקשר זה את ''החיים כמשל'' המופלא של פנחס שדה).

ועל כן, יוצרים גדולים בדרך כלל יוצקים לתוך החברה את קולם הייחודי בדבר האמת הפנימית של היחיד שלא רוצה לאבד את קולו הפנימי בחברת הרבים. וקולם זה משמש מעין מגדלור לכל אותם יחידים תועים הנסחפים אל הזרם המרכזי המוביל לים ושקולם הפנימי אומר להיפך. סופרים ומחזאים גדולים עושים בדיוק את זה; מאפשרים ליחיד לחזור הביתה, אל השפיות המודעת של מי שאתה באמת.

מנוקדת מבט זו, הבדידות הופכת לכור היתוך שבו נצרפים ונוצרים יהלומי האמת הפנימית. יהלומים שבהתלכדם יחד – יוצרים את מרכז הכובד של האני האותנטי. ואם הוא נוצר, הוא מתחיל לנצנץ ולשדר את הכיוון ליחידים אחרים שנסחפים את הזרם המרכזי. אך הבעיה היא שאדם כזה, אלא אם כן הפך ליוצר מוערך, לא רק שלא שמים לב אליו, אלא שהוא הופך ליותר שקוף משקוף. היות והוא ויתר על זהות חברתית, מוחצנת ואז עיני ההמון לא מבחינות בו והוא לא קיים. וזאת בניגוד לאאוט-סיידר; זה רק עושה רעש, אך עדיין אין לו את עצמו. לעומת האדם בעל האני האותנטי, שכבר מחובר לעצמיותו; אינו עושה רעש, הוא פשוט קיים. ולהיות 'רק קיים' בחברה שהנוכחות של האדם בה מושגת על ידי השגים חיצוניים , זה בעצם לא להיות קיים.

וכך אנו מוצאים שבחברת ההמונים הממוסחרת וההבלותית של היום, היחיד פוסק מלהיות ערך ורק השתלבותו ותרומתו לקולקטיב הינם ערך. וחברה שבסולם הערכים שלה אין באיזשהו מקום ביטוי לכך שהדרך בחזרה לערכים ומשמעות היא דרך היחיד, זה שלא מכר בכורתו בנזיד העדשים של קבלה או יוקרה חברתית – חברה כזו נמצאת במסלול התרסקות, בכל המובנים; מבחינת ערך חיי האדם, אנושיות, כבוד לזולת, משמעות החיים וכו'. (וזה מה שקרה, בזעיר אנפין (או שלא בזעיר אנפין) לרעיון הקיבוץ, לסוציאליזם ולקומוניזם).

הצופן והקוד לחזרה למרכז כובד שפוי – מצוי, שמור וצפון אם כן, ביחיד שהוא מיוחד מכיוון שלא ויתר על יחודיותו. אלה לא הגורו הרוחני או הדתי הנושאים עימם ושיש בהם, את הצופן של כספת הגאולה לנפש האדם, אלא האינדבידואל האותנטי, שרואה את העולם בצלילות רבה דרך עיני העצמיות הנאמנה לעצמה – שלו. הוא ישמש להם תיזכורת על היכולת להיות עצמם, וכי שם, בתוך כל אחד, בתוכו, קיים הצופן האישי שלו, הצופן שיוביל אותו לחיות עם עצמו בשלום ולראות את העולם והחיים כמות שהם.

העיוות הזה לגבי מחיקת מקומו של היחיד והעדפת החברה על פניו, מצוי לא רק בחברת ימינו, אלא בכלל בהיסטוריה האנושית;


ההיסטוריה של היחיד:

כשבוחנים את מה שנקרא 'ההיסטוריה האנושית', אין אנו מוצאים שם את היחיד, את סבלו תקוותיו, אושרו, משמעות חייו וכו', (זה נשאר למחברי הסיפורים, ובודי המציאויות, ברומנים, בסיפורת וכו'), שם אנו מוצאים רק את הרבים. היחיד לא קיים בהיסטוריה.

ואכן, ההיסטוריה האנושית מלאה בהתרחשויות גדולות ועצומות, שקורות לעמים ללאומים, חברות ותרבויות, אך כל זה הינו מסך עשן מאחוריו לא רואים את כל האנשים הבודדים, את כל היחידים שהלכו לאיבוד כי לא השכילו לזרוק לכל הרוחות את הקוד העצמי ולהעלם בתוך היתר. כלומר בגלל שהיו אמיתיים לעצמם, הלכו לאיבוד ליתר; (הקורא מוזמן לקרוא בהקשר זה את ספרו הנפלא של תיאודור זלדין: ''ההיסטוריה האינטימית של האנושות'').

 


Elanor Rigby

'' Ah, look at all the lonley people


Ah, look at all the lonley people

 

Elanor Rigby picks up the rice in the church where the wedding has been


Lives in a dream


Waits at the window, wearing the face that she keeps in the jar by the door


Who is it for.

All the lonley people, where do they all come from?


All the lonley people, where do they all belong?

 

Father McKenzie, writing the words of a sermon that no one will hear


No one comes near


Look at him working, Darning his socks in the night when there's nobody there


What does he care?

All the lonley people, where do they all come from?


All the lonley people, where do they all belong?


Ah, look at all the lonley people


Ah, look at all the lonley people

 

Elanor Rigby died in the church and was buried alon with her name


Nobody came


Father McKenzie Wiping the dirt from his hands as he walks from the grave


No one was saved

All the lonley people, where do they all come from?


All the lonley people, where do they all belong”?

Llennon John

 

ואכן, במילותיו של לנון, נשאלת השאלה הנוקבת והחודרת חדרי בטן:

''כל האנשים הבודדים

מאין באים כולם?

כל האנשים הבודדים

להיכן שייכים כולם''?

ומלימוד ועיון בספרי ההיסטוריה, לא נקבל תשובה על שאלות אלו, כי ההיסטוריה היא של הכלל, לא של היחיד.

אז היכן הם, באמת, האנשים הבודדים נוסח אלנור ריגבי והאב מקנזי? היכן הם? האם רואים אותם באיזשהו מקום? לא, הם מסתתרים. מתחבאים, בדירות קטנות, מהלכים לצד קירות, (כמו שכתבה קורין אל אל ב'זן נדיר', אמנם בהקשר אחר), מסתננים בשקט בינות זוגות מצועפי מבטים ומשפחות קולניות.

הם בבתי חולים, בתי סוהר, בתי משוגעים, ובעיקר בחברת עצמם. בקיצור, אלה שהם לבד, עושים זאת בעיקר מחוץ לעיניים של כולם, ואז כולם משוכנעים שאין אנשים בודדים. ומי שכן 'נתפס' כמצוי לבד, נתפס כעושה משהו לא נכון. הרי זה חטא לחיות לבד, האם זה לא אומר שמשהו דפוק בו? מה לא בסדר איתו? אולי אחרים לא רוצים אותך, לכן אתה לבד?

ועם זאת ההיסטוריה האמיתית של האנושות מלאה בעיקר אנשים בודדים, הם העיקר, הם הרוב, לא אלה שכותבים עליהם, הם הרוב המזויף, הרוב האמיתי הוא רוב של יחידים. אך כאמור, ההיסטוריה, ההיסטוריה של האנושות, היא היסטוריה של הרבים לא של היחיד. ליחידים אין היסטוריה, יש ביוגרפיה, במידה שהם תרמו משהו להיסטוריה. ואם לא תרמו, אין להם לא היסטוריה ולא ביוגרפיה, רק עבר, עבר, חלף, עבר זמנו, תם לא היה.

אבידן כתב: ''אדם זקן מה יש לו בחייו'' אך האם יש לו את חייו או שהם לא חייו כלל? האמת היא שהם אף פעם לא היו חייו. חייו הם אד שקוף, פאטה מורגנה. מי מכיר בכלל את אלינור ריגבי? ועם זאת החיים זה אלנור ריגבי, לא הקרב בשנת 1824, ולא נפילת הבסטיליה, או גילוי אמריקה. החיים הם בדיוק אלנור ריגבי. וטריליוני האבודים כמותה, שכל אחד מהם הוא עולם ענק הצועק את קיומו בתוך בקבוק אטום, בקבוק השט לו על מימי האוקיינוס של החברה האנושית, ולא מגיע לאף אחד, כי כל אחד הוא כולם וכולם זה אף אף אחד, (וכך אף אחד לא מקבל את הבקבוק שבו חנוקה הצעקה של היחיד).


ומי שכן שולח לנו בקבוקים אטומים, בתוכם פסוקי זעקה אישית, הם היוצרים, הסופרים הגדולים; שם ישנם שמות של אנשים שהם כל אחד מאתנו; אנה קרנינה, חנה גונן, יוסף ק. רסקולניקוב, היום הם כבר גיבורי תרבות, אבל פעם הם היו אבודים, הפירסום עשה להם שם והקנה להם מקום, אך קודם לכן הם לא היו קיימים.

לסיכום: להיות קיים ולהיות יחיד, זה לא מספיק, צריך להיות חלק מרוב, ורצוי להגיע לעמוד בראשו או לתרום לו תרומה חשובה ואז אתה ישנו, אך כאן טמון כל הפרדוקס; אם הגעת לראש הפרמידה החברתית, (או קרוב לראש), או אם יצרת ותרמת משהו שהממסד רואה אותו כשווה וראוי להיכלל בקאנון החברתי, הרי שבדרך כלל המחיר ששילמת הוא ויתור על האותנטיות האישית שלך, על הזעקה הפנימית, הסובייקטיבית החד צדדית של היחיד באשר הוא יחיד, ואז קיבלנו את הבקבוק, אך בתוכו הפתק מחוק.

 

——————————————————————————–


(c) כל הזכויות שמורות לגבריאל רעם, 2005

מתוך: ''אאוטסיידרים ומורדים''. הוצאת ידיעות אחרונות, אפריל 2006