ארכיון תגית: גאונים

זרע החרדל

                                                                       זרעי חרדל
"שמשון הגיבור"
מה העיק עליו

כל השערים היו סגורים בפניו.

ארך שערותיו עמד ביחס הפוך

לאפשרויותיו החברתיות.

הוא היה בחור מוצק, אך בודד מאוד.
טעות תהא זו לסבור, כי הוא היה

וירטואוז,

הכל בא לו בדרך הקשה.

חמורים לא הגישו לא את

הלחי השניה.

לביאות שכולות הרהרו בו ארוכות וחמורות

בלילות ירח חמים.

הוא לא אהב רעמות אצל אחרים.

כל השערים היו סגורים בפניו –

לכן הוא עקר את שער העיר

ונשא אותו הרחק אלמעבר

לכל הפתחים, שבהם לא יבוא.

פתח העיר העקור חכה לו,

שיבוא בתוכו כאחד האדם,

רכוב על חמור, גלוח גלגלת,

במרחק בטחון מראי האגם,

בו נהג להעריץ את שערו הארך

ושלידו ארב לאריות הצמאים

ברגעי ההשראה הקולעים באמת.
כל השערים היו סגורים בפניו,

כי הוא לא היה בחור חברותי.
דוד אבידן
מתוך הקובץ: "משהו בשביל מישהו" הוצאת שוקן, 1964

——————————————————————————–

"שמשון הגיבור היה סוציופט. זו הדיאגנוזה אליה הגיעו באחרונה חוקרים בארצות הברית, שחחות דעתם פורסמה לפני שנה בכתב עת מדעי לפסיכיאטריה. החוקרים, בראשות ד"ר אריק אלטשולר, מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, גילו כי מאפייני התנהגותו של שמשון עונים על שישה מתוך שבעת הקריטוריונים לאיבחון הפרעה התנהגותית (סוציופטיות). מסיפורו של שמשון עולה, כי זלזל בנורמות החברתיות המקובלות בתקופתו, נהג לשקר, היה אימפולסיבי ונמהר, הצית שדות, התעלל בבעלי-חיים, התרברב שהרג 1,000 בני-אדם והיה חסר כל רגש של חרטה וצער".

גבי קסלר, סופר מעריב בניו יורק. 28.2.2001

**
כלומר, שמשון הגיבור היה מה שיועצות בבית הספר נוהגות לכנות `ילד קצת חריג`. ישנם שני סוגי חריגים; כלפי מעלה וכלפי מטה. `כלפי מטה` הכוונה לחריגה מן הממוצע ומטה, דהיינו לכיוון של מוזרות, פיגור, פשיעה, מופרעות וכדומה. ב`חריגה כלפי מעלה` הכוונה למי שחורג מן הממוצע בשל יכולות גבוהות בהרבה. אולם, למרות הבדל משמעותי זה, זוכים החריגים משתי הקטגוריות להתייחסות דומה מצד החברה – הם נדחים על ידה. הם אחרים.

מבדיקת הביוגרפיה של גאונים ויוצרים מחוננים עולה שרובם סבלו ממוזרויות והפרעות שונות, שלא השתלבו מבחינה חברתית ושסבלו מאוד בתקופות מסויימות בחייהם. החוקר לואיס מ` טרמן שהשקיע עשרים שנות עבודה בחקר הילד המחונן מצא שיש קשר ישיר בין אינטליגנציה גבוהה מאוד לבין תפקוד חברתי לקוי, שמקורו בקשר ישיר הקיים בין דרגת הפגיעות הרגשית לבין רמת המחוננות. החוקרת לטה הולינגוורת`, שעקבה אחר ילדים מחוננים מאוד שהשיגו 180 נקודות במבחני איי קיו , מצביעה על כמה דברים המקשים על חיי המחוננים, כמו נטייתם להשתעמם בביה"ס ולפתח עצלות, ביקורתיות המקשה עליהם לקבל את חוקי עולם המבוגרים ועוד. אבל הבעיה האמיתית של המחונן, כמו גם של החריג ה"נמוך" – היא הבדידות. אלה גם אלה אינם מקובלים בחברה, נדחקים לשוליים ומבלים זמן רב בבדידות מזהרת המותירה אותם מתוסכלים ומלאי כעס.

חברה, כל חברה, אינה נבחנת ביחסה כלפי מכובדיה ומקובליה, אלא ביחסה כלפי הזרים והאחרים שבה. כלפי החלשים, כלפי האחר, הזר, השונה. מי שמתנהג אחרת; לבוש אחרת, אולי חושב אחרת, זה שמנהגיו שונים, שדבריו אחרים. החברה כגוף לא אוהבת את השונה, האחר, שאינו נענה לחוקיה ולתכתיביה. החברה ככלל, אינה מכירה ביחידותו ובייחודיותו של היחיד או בקיומו האוטונומי. עליו להשתייך, לשאת תו של "חבר מועדון" במסגרת כלשהיא ותהיה זו השתייכות מקצועית, מעמדית, שכונתית, חברתית או אחרת. מי שאינו "משוייך" למסגרת מוכרת או מזוהה זוכה ליחס מתנכר, כאל זר. אדם באשר הוא אדם, בתוקף היותו אדם, אינו בר-התייחסות – מסגרת השייכות שלו היא הגואלת אותו ממצב של "סתם מישהו " ומעניקה לאחרים עוגן להאחז בו ותווית להתייחס אליו באמצעותה . "תזכיר לי…מאיפה אני מכיר אותך? היית בתיכון חדש? לא? בנח"ל? אולי אתה קרוב של הבלומנפלדים? אתה ממועדון הטניס?"…נשמע מוכר.

דהיינו, לא מספיק להיות בן-אדם עליך לשאת תו שייכות כלשהו כדי להוריד את חומות הזרות.

הזר אינו רק שונה – הוא תמיד בגדר חשוד עד שנברר מהי קבוצת ההשתייכות שלו. ככל שהוא משוייך יותר – כך הוא הופך לכשר יותר וזוכה ליחס אישי ולבבי יותר. (אה….! אז אתה משיכון ג`, למה לא אמרת תכף, לא הייתי מתנהג אליך ככה!" פוגשים אדם ומיד מנסים לברר על קבוצת השייכות שלו; כלכלית, מקצועית, לאומית, משפחתית. וככל שמתרבים הנתונים על שייכויות קולקטיביות כלשהן, כן מופשרות חומות הניכור והיחיד הופך ללגיטימי יותר.

ומי שלא מוצא את מקומו? בחברה שלנו מי שמדשדש בשוליים הם אלה שלא הצליחו להשתלב, אלה שהחברה מסמנת כחריגים, כיוצאי דופן, אנשי הקצה, אלה ש"משהו בהם לא בסדר". מי שלא מוצא מקומו בערימת הקופסאות המרובעות הזו נידחה על ידי המערכת ומוצא את עצמו בחוץ או בשוליים כשהוא מקוטלג שלילית: אאוט-סיידר.

המונח `אאוט-סיידר` שמשמעו בעברית "יוצא דופן" הוא מי שנמצא מרצונו או בעל כרחו מחוץ למסגרת החברה. את תווית האאוט-סיידר זוכה אדם לקבל כאשר הוא אינו מתנהג בהתאם לציפיות או לתכתיבים החברתיים המקובלים. מדובר כאן אחת מן הנטיות היותר מושרשות בטבע האנושי, ליצור קבוצות השתייכות סולידריות השואבות את עוצמת ליכודן ואת זהותן מן ההבחנה בין "אנחנו" ו"הם", בין מי ש"איתנו" למי ש"נגדנו", מי "משלנו" ומי "שלהם". הצורך בהבחנה חד משמעית כזאת משתקף בכל אספקט של החיים לאורך כל ההיסטוריה האנושית, מן המבנה החברתי ועד למסגרות הדתיות. אפילו מי שנמנעים מלהשתייך לזרם המרכזי המקובל ופונים לקבוצות חתרניות או דחויות – מקבלים עליהם במסגרת המסויימת הזו, את אותם חוקים של סולידריות הדדית ותכתיבים חברתיים החלים בכל מערכת חברתית.

הסטיגמה של חריג, מי שהוא "לא משלנו" מאפשרת לקבוצה להגדיר את עצמה וללכד את שורותיה. תגובת החרדה כלפי הזר היא כנראה אוניברסלית, ומקורה בחשש מפני ההרס הפוטנציאלי של הביטחון, הנינוחות והשלווה שהם תמצית ההוויה שלנו ומנת חלקם של מי שמקבלים עליהם את נוהגי הקבוצה ואת חוקיה.

ואכן, ההולכים בתלם, אנשי המרכז, מתוגמלים על ידי החברה ונראה שהם מצליחים יותר בחיים. מאחר ואנו לומדים מגיל צעיר מאוד שכדי לשרוד עלינו להשתייך חברתית – רובנו מאמצים לעצמנו "אישיות חברתית" – מוותרים על ייחודיות כדי להפוך לחלק מן החברה ומתנהגים כמו הרוב, כדי שלא לצאת דופן. בשביל להשתייך חברתית אנשים עושים וויתורים רבים, את ביטוייו של "האני הפנימי" שלהם הם שומרים לשיחות נפש עם הקרובים להם. כל אחד מאיתנו מרגיש בסתר ליבו ש"אני לא כמו כולם" אבל לרוב לא ניתן לזה ביטוי כלפי חוץ, שם מולך הכלל "היה כמו כולם" או…שתסומן.

כמעט כל אחד מאיתנו, בעמקי האינטימיות שלו עם עצמו, הוא סוג של אאוט-סיידר. מידת חריגותו מן החברה או הצלחתו להשתלב בה למרות ייחודו האינדיבידואלי תלויה במידה רבה באיכויותיו הפנימיות – ככל שהאדם רגיש יותר, מודע יותר ועמוק יותר כן יתקשה יותר ליישר קו עם הקונצנזוס החברתי.

תומס סאס (הפסיכיאטר ה`אנטיפסיכיאטרי`) אומר, כי מספר החריגים בחברה שלנו התרבה בגלל האורבניזציה, דהיינו תהליך העיור; יותר ויותר אנשים לא מוצאים מקומם בפס הייצור ההמוני של 09.00 עד 17.00, צרכנות, ובהייה בקופסא. מאז האורבניזציה, כולם דומים להפליא לכולם. פעם כשלכל אחד היה מקצוע ייחודי – לא הייתה תובענות כזאת, לא להיות חריג, כיום דווקא אנו מוצאים בערים הגדולות אנשים שכמו יצאו מפס ייצור.

אם נחפור קצת יותר לעומק מהותם של מי שמשתרכים בשולי החברה נגלה, לפחות אצל חלקם, משהו שונה לגמרי מתווית הדפוקים או הלא יוצלחים שהוצמדה להם. אם כי החברה נוטה לסמן בתווית של "לקוי" את מי שלא משתלב בה, או את מי שמוציא עצמו ממסגרתה, שלא לדבר על מי שיוצא כנגדה חוצץ – רצוי שנשאל את עצמנו : האם היחיד הוא הלקוי או שמא זו החברה?

מוזר מצבו של החריג. האם יתכן שהוא חורג מכיוון שהוא `בסדר` הנמצא בתוך רוב שהוא `לא בסדר`? כלומר – היתכן שמדובר כאן באדם בעל ייחוד על רקע הבינוניות שמסביב, הנתפס כחריג בשל שונותו? האם החריג הוא לא מאוזן או לא שפוי על רקע חברה שפויה, או שהוא מוקע כחריג בגלל ששונותו השפויה נתפשת כיוצאת דופן בחברה שכבר איבדה מזמן את שפיותה? היתכן שהאאוט-סיידרים, אלה שחיים `על הקצה`, אינם אלא מונטאז` בו באים לידי ביטוי הסדקים והשברים של החברה בה הם חיים?

בחברה שבין נכסיה נמנה השממון, הריקנות, והעדריות הישועה יכולה בעצם לבוא רק מן החריגים. בחברה שמדכאת את הרוח האנושית בשם הלכידות הקבוצתית – החריגים הם אלה השומרים עדיין אל הרוח הזאת, זאת כמובן בתנאי שהצליחו לשמור על שפיות ועל איזון נפשי, שם בחוץ, בשולי החברה.

אישור לתיזה שבחברה כמו שלנו דווקא לזה שלא מסוגל להשתלב יש איכויות ייחודיות על פניו של הקונפורמיסט הממוצע ניתן למצוא באומנות וגם בפוליטיקה. בקרב יוצרים ומנהיגים.
נניח שמגיע בעל מודאג אל הרופא ומספר לו שאישתו בהריון, שיש להם כבר שמונה ילדים מהם שלושה חירשים, שניים עיוורים, אחד מהם סובל מפיגור שכלי והיא עצמה חולת עגבת – האם היה הרופא ממליץ על הפסקת ההריון בגין חשש לליקוי גנטי? תגידו – בוודאי. אילו היה אותו רופא מפיל את העובר, היינו יכולים לספר לו שבבזה הרגע הוא הרג את בטהובן.. הנתונים שהוזכרו לקוחים מן ההיסטוריה הרפואית של אמו של בטהובן.

אבל הבה ונגיד כי מבחינה גנטית הכל בסדר, ונבדוק כשירויות. כשאנו ממלאים שאלון מועמדות לתפקיד מסויים, במיוחד אם הוא בכיר, עלינו למלא שאלון קורות חיים. ומי מאיתנו אינו מודאג לעיתים שמא יימצא משהו בעבר שלנו שיכשיל את מועמדותנו? נניח שהאנושות צריכה להחליט באורח דמוקרטי, על סמך נתוני האמת הבאים, מי משלושת המועמדים שלהלן יתאים לכהן כמנהיג – במי נבחר ומי ייפסל?

מועמד א`: משייכים אותו לפוליטיקאים המושחתים, הוא נוהג להתייעץ עם אסטרולוגים, החזיק שתי מאהבות, מעשן בשרשרת סיגריה אחר סיגריה ושותה בין 8 ל-10 מרטיני ביום.

מועבד ב`: ניזרק מהעבודה פעמיים, נוהג לישון עד מאוחר, בתקופת האניברסיטה השתמש בסמים קשים והיה שותה רבע בקבוק ויסקי כל ערב.

מועמד ג`: גיבור מלחמה בעל עיטורים, צמחוני, אינו מעשן, שותה בירה מדי פעם, ולעולם לא ניהל יחסים מחוץ לנישואין.

ובכן, במי יבחרו הרוב, ואת מי יפסלו. ובין זה ברור, כמעט כולם יפסלו את שני הראשונים ויבחרו באחרון. אם כך יקרה (וכך קרוב לודאי תהא התוצאה)

הנה השמות של המועמדים:

הראשון: פרנקלין ד. רוזוולט

השני: וויסטון צ`רצ`יל.

שני אלו מן הסתם נפסלו.

ומי נבחר?

השלישי הוא: אדולף היטלר.
כמה נתונים מדהימים לגבי גאונים:

מתברר שכמעט מחצית מהגאונים ברמה גבוהה מאוד סובלים מקשיים נפשיים רציניים (ציון של מעל 130 נקודות במבחן המילולי נחשב למצביע על מחוננות)

הנסיון להסביר את התגובה השלילית לזר בפרמטרים רציונלים, פסיכולוגיים – אינה מקיפה את רוחב היריעה של התופעה ואינה ממצה את העוצמה והחריפות עמם היא יוצאת כנגד האחר. וגם לא את החמקמקות, הערמומיות והדרכים הנסתרות והדקות שבהן היא באה לכדי ביטוי. תופעת הסלידה וההסתגרות מפני הזר אינה שייכת לתחום הקוגניטיבי, החברתי והרציונלי, אלא לתחום קמאי עמוק ונסתר, בו רוחשים דמונים, פחדים, יצרים, דחפים וכוחות שהם נסתרים ונעלמים מבינתנו. התרבות הזו הגלתה מן התחום הלגיטימי את כל הצד האפל ודחפה אותו למקום עמוק. אותו מקום שהזר מעורר בעצם היותו אחר. כאילו נשא עימו מעין מחלה מדבקת. כמו: `מי יודע איזה קודים נגועים נשוא עמו האחר הבלתי מזוהה הזה`? `מישהו מכיר אותו`. `מישהו יודע מאיפוא הוא בא`? `מה הוא עושה`? כאן אנו מוצאים את מיתוס הוירוס כמשל, כסימבול. התגוננות מפני נגיף בלתי נראה שאדם לא מוכר נושא עמו ושעלול להפוך אותנו מאדם אנוש – לאדם זאב.

למעשה פרויד היה זה ש`גילה`, או הפך ללגיטימי את התחום האפל של הבלתי מודע, אך השאלה הגדולה היא: מי מגדיר ומסביר את מי – האם המודע מאיר את מחשכי הלא מודע, או הלא מודע הוא זה השופך אור על המודע? האפלה המביטה באור רואה בו צלליות. האור שמביט בחושך רואה קווי מתאר חיצוניים. הצללים הם הדמונים הרוחשים בתוך כל ממשות. וקווי המתאר הם הדרך בה אנו מגדירים לעצמנו את המציאות. הצללים הם חוסר הוודאות, הכוחות הקמאיים, האנרגיות שאין לנו שליטה עליהם – המיוצגים על ידי הזר, החריג. הוא מפחיד מאחר ואינו מוגדר, הוא חסר מיתאר, נטול תווית זיהוי. אפשר לומר שתת התודעה שלנו ניא זו המפחידה אותנו למעשה. זהו האני הפנימי שלנו נתפס על ידינו כזר ומאיים, שצריך להדחיקו או לארגן אותו ולשים עליו תוויות. וזה בדיוק מה שאנו עושים עם הזר, החריג, עם האחר בחברה – הופכים אותו למייצג של הכוחות האפלים, לשעיר לעזאזל. רעיון ה`שעיר לעזאזל` טוען כי לחברה יש צורך בחריגים כדי שישמשו שעיר לעזאזל, מישהו שאפשר להשליך עליו את הרוע של החברה, מעין צינור והורקה ליצרים, סטיות ומאוויים אסורים המאפשר לאנשי המרכז לחוש צודקים, צדקניים ונאורים – בעיני עצמם.

דמותו של האאוט-סיידר הלכה ותפחה ותפסה מקום של כבוד כמעט בכל מה שמוגדר כספרות רצינית, עד שבתחילת האלף השלישי, דמות האאוט-סיידר לא רק התפתחה היא גם התעשרה וקיבלה גוונים וצבעי צבעים; אאוטקאסט (הדחוי), האנטי גיבור, המורד, האחר, הזר. אולם האמת היא, שבכל אחד מאיתנו, עמוק בפנים, שוכן גרעין אאוט-סיידר. היותנו שייכים לקולקטיב חברתי הוא תמיד אקט חיצוני, פרי של מאמץ הסתגלותי, חיקוי והתאמה. אולם היותנו לבד, עם עצמנו, אינטימיים ויחידים בייחודנו הוא תמיד אקט פנימי, אישי מאוד, שלרוב אנו מדכאים או מדחיקים מפני הצורך להשקיע ביצירת חזות קולקטיבית. רובנו קוברים בתוכנו את האאוט-סיידר, החש `לא בבית` רב הזמן ועם רוב האנשים. לא שייך לרוב המסגרות, לא משתלב, אחר.

אולם אי אפשר להצמית לעד את האאוט סיידר שבתוכנו. ככל שגדלים הניכור, הזרות, וחוסר האינטימיות בחברה, בקרב מה שמוגדר כהמון השקט, הבורגנות מחוקת הפרצוף, כך גדל במקביל בקרב גרעין האאוט-סיידריות בקרב האנשים החושבים, הרגישים ובעלי המודעות.

חלק מן האנשים מוצא את דרכו אל כיתות העידן החדש, שם בתמורה להמרת האאוט-סיידריות לאין-סיידריות הם משלמים בקונפורמיות חזקה. חלק אחר מבטא את תחושותיו ביצירת אמנות המיתרגמת להכרה חברתית וגואלת אותם מן התווית השלילית.

ויש כאלה שחיים עם זה כל החיים; מבחוץ הם כמו כולם, מבפנים זועקת השונות. אותה זהות איניוידואלית ייחודית שלא ניתן לחלוק אותה עם איש. האאוט-סיידריות הפנימית. אותה שונות בדיוק, אותה אאוטסיידריות פנימית, היא היא הפתיל שיכול להידלק באש גדולה. רובנו נאלץ להקריב –בשלב זה או אחר של חיינו – את האינדווידואליות היחודית הזו, על מנת להראות כמו כולם ובכך להיות רשאי לקבל בתמורה את הבטחון שבשייכות קולקטיבית.

אך מי שלא הקריב את אותה שונות פנימית ושמר עליה כפנינה יקרה בתוככי צדף חייו – מטפח זרע מופלא, שביר ועדין שאם רק יקבל את התנאים המתאימים – יצמח, יפרוץ וישגשג לעץ רוחני ענק, עץ החרדל.
——————————————————————————–

"אני לא בצוות של אף אחד"

יונתן הולדן

——————————————————————————–

מתוך: "אאוטסיידרים ומורדים", הוצאת ידיעות אחרונות, אפריל 2006

בין מיוחדות לחריגות – חלק שני.

חלק א': בין אאוטסיידריות למיוחדות
מעין אקסיומה: ככל שהאדם מיוחד או מרחיק ראות יותר, כך יהיו לו יותר קשיים חברתיים.

ובהיפוך: בחלק מן המקרים, ככל שלאדם קושי בהקמת ושימור קשרים חברתיים – כך יהא הדבר סימן לאדם מבריק, בעל מעוף, או בעל כושר חדירה יוצא דופן.

עם זאת, כמובן שלא כל מי שיש לו קשיים חברתיים, הוא מבריק ובעל מעוף. ולא כל מי שלא משתלב חברתית הוא בעל מעוף וכושר חדירה. אך כמעט כל בעל כושר חדירה, אינו מצליח להשתלב חברתית. (נא עיינו בחלק הראשון של המאמר).

האנשים הללו ניחנו בקללה; לזהות את האמת, להתייחס ולפתח זיקה אליה. זיקה החזקה יותר מן הזיקה שלהם לנורמות החברתיות.

הזיקה הזו, למהות הנעלמת והשורשית של בני אדם והיחסים שהם מקיימים – גורמת להם להיזרק אל מחוץ לסינכרוניזציה עם הקצב והמודוס החברתי.

משול הדבר לחבורת רקדנים המרקדים לקצבו של מטרונום מסוים ואילו לרקדן X מטרונום בכיסו שקולו מחריש את קולו של המטרונום שכולם רוקדים לפיו. כולם פונים ימינה, גם הוא פונה ימינה, אך לאחר שכולם כבר פנו חזרה שמאלה, והוא עדיין בפניה ימינה. הוא לא משתלב, הוא יוצא אאוטסיידר.

http://www.notes.co.il/gaby/3643.asp

ונעשה ליותר אאוטסיידר – ככול שקולו של המטרונום האישי שלו חזק ועצמאי יותר. דהיינו, הקול הפנימי שלו שמכייל אותו מבלי דעת לתדר של המהות הנסתרת של הדברים – מחריש את קול הנורמה החברתית. הוא לא שומע אותה כלל, או שומע אותה כרעש רקע לא מזוהה.

החברה מבוססת על נורמות וכללים שעל פיהם צריך היחיד להתיישר. ואכן רובם עושים זאת היות ואין להם את אותו מגנט כבד ומכביד המושך אותם במפנים ומשבש, אם לא מאפיל על כוחו של המגנט החברתי.

בקנה מידה חברתי, האאוטסיידריות נתפסת כחולשה והאאוטסיידר – כחלש.

ואם האאוטסיידר רואה עצמו דרך עיני הרוב הוא אכן משוכנע שהוא חלש וחסר אונים.

אך חולשה אינה הבעיה העיקרית שלו. בעייתו העיקרית היא רגישותו הקיצונית המובילה אותו להיפגעות תכופה וקשה.

בקונצנזוס החברתי, מי שלא מיישר קו או מי שלא רוקד לחליל של המובילים החברתיים – מקבל מכות יבשות מידי אותם מובילים חברתיים, או עושי דברם.

העילגות החברתית שלו מושכת אליו אש. והרגישות המועצמת שלו גורמת לו להיפגע ביתר שאת מאשר הכלל.

כלומר, הוא נפגע לעיתים יותר קרובות ולוקח זאת יותר קשה – מאחרים.

וכך, לנידוי החברתי שלו נוספת בעיה רגשית,. הוא הופך למצולק רגשית. מסתובב עם פצעים ומכאובים רגשיים.

כתוצאה מן הפגיעות שהוא נפגע- הופך המצב הפסיכולוגי והאישי שלו, להיות המחיר שהוא משלם על המיוחדות שלו.

מחיר שמפוצל לשניים:

א. דימוי עצמי נמוך

ב. המצאות במשבר נפשי מתמיד כמעט.

וכך יוצא כי כדי לראות דברים כהווייתם צריך אדם להיות אומלל.

ולמה אומלל? כי לחברה שלנו כוח השפעה אדיר. זו חברה שעם היותה מפוצלת יש לה כוח קונפורמי חזק ביותר על הרוב המוחץ של חבריה.

ומבחינה זו אין חדש תחת השמש, החברה האנושית תמיד שיפדה, תלתה, צלבה ואסרה את הרגישים, בעלי הראיה המיוחדת. אלה שאמרו דברים קשים בדבר אורח החיים של המין האנושי. (סוקרטס, ישו וילהלם רייך ועוד).

 

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/jesus.html

 

ולמרות המהפכות האנטימימסדיות – הקונפורמיות לא פחתה, היא רק נפרמה מעט בקצוות.

פעם קונפורמיות נכפתה על ידי שלטון טוטליטארי, היום זו דעת הקהל. במשטר טוטליטארי מטילים את אלה שלא מצייתים לנורמות הכלליות – לכלא. ואילו היום ההחזרה לקונפורמיות עוברת דרך מסרים סמויים, המשדרים נידויים וחרמות, שהם לא פחות אפקטיביים, מן הכלא והגרדום של פעם.

האיתותים הסמויים הללו משדרים לחריג החברתי: 'אתה לא בסדר'. ואז במקום שהחברה תטפל בחריגיה, תעשה זאת כבר המערכת הפסיכולוגית של החריג עצמו, ותתחיל בתהליך של ענישה עצמית. אין צורך ב מערכת נוסח 1984. היום זה משוכלל יותר; 'ההם'

http://www.notes.co.il/gaby/3601.asp

משדרים אותו ליחיד, והוא כבר יאמלל עצמו ויכניס עצמו לבית הסוהר אישי.

ובכלל, ההשפעה של נורמות חברתיות על הפסיכולוגיה של היחיד – הנה הרבה יותר חזקה ומשמעותית מכפי שניתן לחשוב. אנו נוטים לשים על גנטיקה וחינוך את רוב ההשפעות העיצוביות על אישיותו והתנהגותו של היחיד. אך מסתבר כי לחברה שלוחות וגרורות המגיעות וחודרות עמוק לתת תודעתו של היחיד ושם מפעילות את חייו הפנימיים כמו היו בובה על חוט. רק שהבובה (הפסיכולוגיה שלנו חושבת

שהיא פועלת מעצמה). וכבר כתב על כך רבות הסוציולוג אמיל דורקהיים,

http://www.notes.co.il/gaby/3503.asp

כשהראה כי התאבדות אינה מושפעת ממה שקורה ביחיד, אלא גם ובעיקר ממה שמתחולל בחברה שמסביב.

וכך גם אושר ואומללות. נהוג לחשוב כי הקריטריון הוא אישי ופסיכולוגי. אך גם בקשר לכך אין אנו נוטים לקחת בחשבון את הקריטריונים החברתיים.

זו בעיקר הנורמה החברתית הסמויה- המגדירה לנו מה אמור להסב לנו אושר או אומללות. ואנו קולטים זאת באופן תת הכרתי ומצייתים.

אנשים לא נולדים עם קריטריונים פנימיים המראים להם מה יעשה אותם מאושרים או אומללים. את זה סופגים מן החברה.
חלק ב': האאוטסיידר – כסוכן שינוי.
עד כאן ראינו כי היחיד המיוחד – הופך לחריג

http://www.notes.co.il/gaby/3419.asp

בחברה שמקדשת קונפורמיות. ועל כן הופך למנודה. ובגלל העוצמה שיש לנורמות חברתיות על חייו האישיים – קיים סיכוי רב שכתוצאה מכך הוא יקום על עצמו וילך נגד עצמו.

עד כאן על נקודת המבט של החברה על היחיד – כחריג. אך מה לגבי ההתייחסות אליו כאל מיוחד? כאל אחד שדווקא מגלם בתוכו את כל האלמנטים שחברה עדרית מגרשת מעצמה, (כמו: חשיבה עצמאית, חיבור לקול הפנימי של היחיד. ראיה של המציאות הקיימת מחוץ למסגרת החברתית. לדעת להינתק מן הצבת של דעת הקהל ולהתחבר לקול הפנימי).

ובכן, אם סוקרים את התפתחות התרבות האנושית, רואים כי ליחידים הללו הייתה פונקציה של החייאה והתחדשות. כל תרבות שסבלה מסטגנציה קיבלה שוק ישר ללב מיחידים בעלי ראיה מיוחדת. הם יכלו לבוא משדה הפילוסופיה כמו ניצשה, קירקגור והיידגר, בתחילת המאה ועשרים, או יוהנס קפלר וגלילאו באסטרונומיה לפני כמה מאות בשנים. ועוד ועוד.

הם באים לזעזע חלקים לא אורגאניים וכך לאפשר למה שמזויף לנשור וליפול. ולחזק ולהפרות את כוחות ההתחדשות והחיים הפנימיים, בלעדיהם כל מערכת חברתית תשקע לסטגנציה.

אפשר להגיד שאם נותנים להם מקום, הם יכולים לאפשר לחברה או תרבות לעבור ממצב דגנרטיבי למצב רגנרטיבי. הם מעין סוכנים עצמאיים של חיות והתחדשות. אך כשהמערכת מצויה במצב דגנרטיבי, היא תוקפת את 'סוכני השינוי' ורואה בהם בעיקר סכנה ליציבות המארג וההיררכיה הקיימים זה מה שקרה במקרה של סוקרטס,

ישו http://www.e-mago.co.il/e-magazine/jesus.html

ווילהלם רייך http://www.hermes-press.com/reich.htm).
וניתן להגיד כי ככל שמערכת בריאה, דינאמית ורגנרטיבית יותר – כך תעצים ותחזק את סוכני השינוי. בהיותה מערכת חזקה ופתוחה – לא תראה בהם איום אלא גורם אינטראקטיבי שמביא חידוש וחיים.
מערכת סגורה ודגנרטיבית נמצאת במצב של הגנה עצמית והתנגדות לגורמים שעשויים לאתגר מערכת ללא בסיס אורגאני דינאמי וצומח. כשאין ליבה פנימית פועמת – מחפשים את העוצמה בחוזק של המסגרת החיצונית.

וכך, בחברה בת ימינו מצויים היחידים המיוחדים הללו תחת מתקפה חסרת רחמים. והמתקפה הזו של המערכת על יחידים לא מסתגלים, הנה פחות פרי של שיקול דעת ואבחון ויותר פעולה אוטומטית של מערכת שבאה לשמר עצמה ורואה בטעות את האלמנטים המחיים והמפרים – כאלמנטים הרסניים.

וכך ככל שאדם נושא עמו בשורה כלשהי למערכת סביבו, בגלל ראייתו הייחודית, כך ימצא עצמו יותר כלא משתלב חברתית וכך יהיה נתון ליותר מתקפות. מתקפות שבסופו של דבר יגרמו לפגיעה קשה בדימוי העצמי שלו.

צריך להגיד כי המתקפות הללו אינן מתקפות גלויות ולעולם אינן מופיעות כאלה (למעט בשנים הראשונות של בית הספר, שאז ישנה התנכלות ברורה מצד הילדים). הן, כאמור, משודרות באופן סמוי, בעיקר בעזרת איתותים לא מילוליים; סיבוב קטן של הגב או הכתף – (מן הלא משתלב המתקרב). הורדה בכמות קשר העין, סיגול דיבור מונוטוני חסר חום כלפיו.

הוא עצמו בדרך לא יודע שהוא סוכן שינוי, נהפוך הוא, הוא חש שתחושת העצמי שלו שוקעת או מתפוררת. ומצב זה הנו מצב קשה למדי לאותם יחידים.

ומה לגבי המערכת, מדוע היא לא מקדמת את סוכני השינוי בברכה?

ובכן, במערכת צומחת – השינוי הנו מבורך, במערכת נובלת, מזדקנת או מתנוונת – השינוי שסוכן השינוי מציג הוא אסון.

עם זאת המערכת מוכנה לקבל שינוי שאינו מסכן את התשתית שלה, שינוי של פני השטח, לא של מי התהום. וכך אנו מוצאים שני סוגים של שינוי. קיים השינוי לכאורה, שהוא שינוי של שיפור חיצוני המאפשר למצב הפנימי להשאר בסטאטוס קוו, וקיים השיוני הפנימי שמשנה דברים ברמת המהות. השינוי לכאורה עובד על פני השטח, השינוי האמיתי. עובד על רמת העומק. זהו מעין שינוי של קפיצה קוונטית.

ומהו או מיהו בכלל אותו סוכן שינוי?

– Wikipedia: Change Agent

A change agent is someone who engages either deliberately or whose behavior results in social, cultural or behavioral change. This can be studied scientifically and effective techniques can be discovered and employed.”

http://en.wikipedia.org/wiki/Change_agent

 

סוכן השינוי מציג בעצם הוויתו שינוי של קפיצה קוונטית. שינוי ומעבר לממד אחר של קיום. (וזה מה שמפחיד).

השינוי הזה גם נקרא: 'שינוי ממדרגה שניה'. וזאת בניגוד לשינוי ממדרגה ראשונה.

שינוי ממדרגה, או מעלה שנייה עוסק בשינוי של כל המערכת, של הפרדיגמה הקיימת, בניגוד לשינוי ממעלה ראשונה העוסק בשינויים חלקיים בתוך המערכת. שינוי ממעלה שנייה עוסק בשינוי איכותי בניגוד לשינוי ממעלה ראשונה העוסק בשינוי כמותי.

שינוי ממעלה ראשונה עוסק בעוד מאותו הדבר. במה שעסקנו כבר בעבר, ואנו ממשיכים לעסוק בו או משנים את המינון של העיסוק בו. שינוי במעלה שנייה עוסק בדברים שבהם מעולם לא עסקנו, ופתאום מכניסים למערכת היומיומית שלנו. ניתן לפתח ולומר שגם בשינוי ממעלה שנייה יש רמות של חדשנות ויצירתיות.

המושגים הללו זכו לפיתוח בספרם של: ואצלויק ופיש: שינוי. אבל במקור הוצגו על ידי גרגורי בייטסון בספרו:

 

Bateson, Gregory. Mind and Nature: A Necessary Unity. New York: Dutton, 1979.

 

שם הוא מציג לראשונה את ההבדל בין שינוי ממדרגה ראשונה, (שהוא השינוי שכולם מכירים) והשינוי ממדרגה שניה, (שסוכן השינוי מציג ומייצג).

והנה ההגדרה שלו לשינוי ממדרגה שניה (קפיצה קוואנטית):

 

Second-order change is deciding – or being forced – to do something significantly or fundamentally different from what we have done before. The process is irreversible: once you begin, it is impossible to return to the way you were doing before.

 

בעוד ששינוי ממדרגה ראשונה, הוא בעצם תירוץ להישאר באותו המצב.

סוכן השינוי מייצג עבור מערכת המצויה בסטגנציה שינוי רדיקלי. עבורה שינוי כזה נתפס כאיום על עצם קיומה.

אם המערכת לא מוכנה, או לא יכולה להפוך למערכת צומחת, אזי תנסה לבודד את סוכני השינוי ולהפוך אותם לבלתי אפקטיביים.

כך, מבחינת המערכת החברתית כלפי המיוחדים, שהם בעצם סוכני שינוי. אך, כאמור, הבעיה לגבי חלק גדול מהם שהם לא יודעים כלל שהם סוכני שינוי. הם כמו הברבור שבטוח שהוא ברווז מכוער, לא מבין מדוע כל היתר מציקים לו ומנדים אותו.

הסיבה היא שהוא משדר משהו רדיקלי. ואם הם לא רוצים לחוש שהם צריכים לבדוק עצמם, הם צריכים לגרום לו לבדוק עצמו. והם הרוב. ועל כן לרוב הם מצליחים. ורוב סוכני השינוי בפוטנציה, עסוקים בבדיקה עצמית. לא מבינים מדוע נוצותיהם לבנות וצווארם כה ארוך.

וכך רוב המיוחדים רואים את מיוחדותם כקללה, כחריגות, כחוסר יכולת להסתדר בחברה ובחיים. הם לא מבינים שהקללה היא מתנה מופלאה. ובשעה שהם מנסים להיות חלק מן העדר, הם למעשה נסיכים מחוץ לארמון. כפי שנוכח הנסיך ביצירתו של מרק טווין: 'בן המלך והעני'. הוא מצא עצמו מחוץ לארמון, אף אחד לא יודע שהוא נסיך. והוא אומר זאת לכולם, וכולם חושבים שהוא משוגע במקרה הרע, ולא יוצלח ובעייתי, במקרה הטוב.

רוב המיוחדים מנסים נואשות לוותר על הנסיך הפנימי לטובת אימוץ התנהגות צפרדעית.

לא יודעים שהם יכולים לתת למסכה הצפרדעית לנשור כקליפה מסביב לגלעין עצמיותם. וכל זאת ללא הנשיקה מן הנסיכה. כי כמו הברון מינכאוזן שמשך עצמו בשערות ראשו מן הביצה – רק הוא יכול להציל עצמו, רק הוא יכול לזהות בעצמו את פוטנציאל הנסיכות. רק הוא לגאול עצמו ולחזות בנסיכות בוקעת מתוכו פנימה.

רק הוא, יכול לנשק עצמו לחיים.
——————————————————————————–

הערה: פיתוח והרחבה של נושא החריג והאאוטסיידר, בהקשר של מרידה ומרדנות (סוכן שינוי) – מצוי בספרי: "אאוטסיידרים ומורדים". ידיעות אחרונות, 2006
——————————————————————————–
גבריאל רעם

31.12.2004

 

בין מיוחדות – לחריגות, גאונות לשגעון.


חלק א':
החברה האנושית הנוכחית מחשיבה עד מאוד את הערך של 'להיות נורמאלי'. לחשיבות המיוחסת לערך זה מתלווה אשכול של תכונות: יציב, אחראי, בריא בנפשו, וכו'. הנורמאלי כולל ציונים טובים בבית ספר, עבודה קבועה ונחשבת, הקמת משפחה בגיל צעיר יחסית, מספר ילדים, להיות נשוי (לא משנה כל כך כמה פעמים) וכו'.

ואם יש נורמה ונורמאלי, הרי שישנן סטיות תקן מן הנורמאלי; סטייה שהיא עדיין קרובה לנורמאלי יכולה להתבטא מצבי רוח. בקצה הרחוק מן הנורמאלי – מוצאים שיגעון פשיעה וכו'. הסטייה תמיד מורידה מערכו של הסוטה מן הנורמה. הורדת הערך תלויה בגודל הסטייה; ככל שהסטייה גדולה יותר, כך גם הסטיגמה והנידוי.

עד כאן הדברים, ברורים וידועים. אך מה שמעניין בכל זה הוא שהיכן שמוצאים חריגות וסטייה מן הנורמה החברתית – מוצאים גם ובעיקר: מיוחדות וראיה חריפה ועמוקה של המציאות. השילוב הזה בין חריגה חברתית לגאונות אישית מאפיין אישיות שניתן להגדירה כאישיות של יוצר דגול, גאון וכו'. והוא נעדר באישיות הנורמטיבית.

ואכן גאונות, אמת או חוכמה – לא יכולים לשכון בקצה הנורמאלי, שם קיימים בעיקר בינוניות, וחשיבה שטחית. גאונות שוכנת יותר בקרב החריגים מאשר בקרב שוחרי הקונצנזוס והנורמה.

וישנם שני סוגי חריגים; כלפי מעלה וכלפי מטה. ב'כלפי מטה' הכוונה לחריג לכיוון של שיגעון, פיגור, פשיעה וכו'. ב'חריגה כלפי מעלה' הכוונה, לחריג שיכולותיו ותרומותיו גבוהות מן הממוצע בהרבה. הוא לא סתם מוכשר, 'הוא גאון'. וכשבאים לבדוק את חייהם של אותם גאונים, אחד מן הדברים העולים הוא הסבל שלהם, אך השאלה היא האם גאון בעל שיעור קומה אכן חייב לסבול? האם מעצם העובדה שהוא גאון – הוא נידון לסבל ?

כדי לבחון את התופעה נתחיל בקבוצה רחבה יותר, שאליה משתייכים הגאונים: קבוצת המחוננים, ובכן החוקר לואיס מ' טרמן 1] L. Terman השקיע עשרים שנות עבודה בחקר הילד המחונן. מהנתונים משתמע שיש קשר ישיר בין אינטליגנציה גבוהה מאוד לבין תפקוד חברתי לקוי.

טרמן חילק את הנבדקים לארבע קבוצות, הנבדלות זו מזו ביציבותן הנפשית. התברר ש-21 אחוז מהמחוננים סבלו מקשיים נפשיים של ממש כשהגיעו לשנתם השלושים. עשר שנים מאוחר יותר נערכה הבדיקה פעם נוספת. התוצאות היו קשות עוד יותר. הפעם הגיע שיעור הנמצאים בקבוצת הבעיות הנפשיות ל-30 אחוזים. נצפה קשר ישיר בין רמת המחוננות לבין רמת הפגיעות הנפשית. אמנם טרמן התחמק מההשלכות הברורות של הממצאים באומרו שישנם גם אנשים בריאים מאוד בנפשם בקבוצת המחוננים ביותר. אך לא נראה כי זו תשובה מספקת במיוחד מבחינה מדעית.

חוקרת נוספת בשם לטה הולינגוורת', 2] Leta Stetter Hollingworth

עקבה אחר ילדים מחוננים מאוד שהשיגו 180 נקודות במבחני איי קיו עד לתקופת בגרותם ואחריה. חשוב להדגיש שמשיגי 180 נקודות איי קיו בילדותם, ייחשבו בבגרותם לבעלי ציון נמוך יותר ב-20 עד 30 נקודות. על כל פנים, הם יישארו בעלי אינטליגנציה גאונית של אחת לרבבה.

היא הצביעה על כמה דברים המקשים על חיי המחוננים. אך העיקרי שבהם הייתה הבדידות. ומועקת הבדידות קשה במיוחד למחוננים ביותר, החיים בעולם של אנשים הנופלים מהם אינטלקטואלית לאין ערוך. בבגרות המצוקה אינה קשה כל כך, שכן אז יכול האדם לחפש לו חברים בשיעור קומתו, אך בגיל צעיר, כאשר הילד נמצא בבית ספר, החברה שבה הוא מוקף אינה מתאימה לו ואינה מסוגלת להבין את רוחו. לא רק חברת הילדים קשה למחונן, גם עם המבוגרים הוא מתקשה להסתדר. יכולותיו האינטלקטואליות מאפשרות לו למתוח ביקורת על עולמם של הגדולים, והוא עלול לפתח טינה וכעס כלפיו, במקום להסתגל לחוקיו.

מסקנתה של החוקרת היא שכשרון רב (עד 155 נקודות איי קיו בילדות) ממלא תפקיד חיובי בעיצוב אישיותו של בעליו. אך גאונות של ממש עלולה להזיק יותר מלהועיל. בעוד שהמוכשרים מאוד אינם מתקשים כל כך למצוא לעצמם חברים שווי ערך, הגאונים נותרים בבדידות מזהרת אך בלתי נסבלת. הם מיוחדים עד כדי כך שהחברה אינה מבינה אותם ומותירה אותם מתוסכלים ומלאי כעס. סרט שיצא לאקרנים לפני מספר שנים, "סיפורו של ויל האנטינג", הציג את דמותו של צעיר מחונן כזה המעדיף להידחק לשולי החברה מבלי לנצל את שמאפשרות לו יכולותיו הלא רגילות.


נתונים לגבי גאונים:

עד כאן לגבי ילדים עם ניצני גאונות, מחוננים, אך מה לגבי הגאונים עצמם? ובכן הנתונים מצביעים על כך שככל שההישגים במבחן ליכולות מילוליות היה גבוה יותר, (מדד חשוב ביותר באיתור גאונות) כך עלתה בהתאמה מידת הפגיעה הנפשית שלהם.

הנתונים הללו מדהימים ממש. מתברר שכמעט מחצית מהגאונים ברמה גבוהה מאוד סובלים מקשיים נפשיים רציניים

כשנשאלו אנשים שאובחנו כגאונים האם הם מרגישים שונים מעמיתיהם המוכשרים מעט פחות מהם, אלו המוגדרים כמוכשרים מאוד, הם השיבו בדרך כלל בחיוב. כשנתבקשו להגדיר את השוני, רובם הצביעו על תחושת הניכור מהחברה, העזה אצלם לאין ערוך מאשר אצל אותם המוגדרים כמוכשרים מאוד.

אחד מן 'הכישורים', של הגאון, היא יכולתו לחדור על מעבר למעטה החיצוני של הדברים, ולקלוט מה קיים שם באמת. להבין מציאות מסוימת ברמת המהות, ולא רק ברמת התדמית.

כולנו יודעים כי יכולות אלו לא קיימות כמעט בעיסוקים הנורמטיביים (כמו פסיכולוגיה, חקר ספרות ופילוסופיה) – שם היא מוגבלת, וצרת אופקים, יחסית למה שמצוי אצל ביצירות של גאונים כגון: ניצשה, טנסי ויליאמס, אוגוסט סטרינברג,, טולסטוי ודוסטויבסקי. אך עם זאת, היוצרים הללו היטלטלו כל ימיהם על ותחת המשברים אישיים שנובעים מאישיותם הבעייתית או הלא יציבה. כך שיציבות נפשית, ואפילו אושר וחיים טובים נמצאים בדרך כלל בקצה ההפוך להבנה וחדירה לעומק של: מה זה החיים.

כפי שכותב על כך פרופ' שלמה גיורא שוהם בספרו: "טירוף, סטייה והיצירה"3]:

"…החברה עלולה לתייג את האמן כמתבדל, כזר וכשונה. תיוגו כשונה עלול להתחזק בעקבות השתקעותו בתהליך היצירה, ואדישותו היחסית לכסף ולתהילה. דוגמה לכך נמצא בספר על ואן גוך בספריית טיים לייף לאמנויות, שם נכתב: "היה צורך בעיניו של מטורף על מנת לראות את העולם באור חדש ולציירו כך". ואכן, ראיית העולם באור חדש היא תנאי מוקדם לתיוגו כמטורף. לפיכך אני סבור שרוב המחדשים והיוצרים הגדולים נחשבו בתקופתם ל'לא שייכים', לשונים ולמטורפים. זוהי וריאציה על ה'יפותיזת קרופוטקין', הטוענת שכל התגליות הגדולות והמחקרים המרעישים נעשו מחוץ למוסדות אקדמיים. ואני מוסיף, שאם הם נעשו על ידי אנשים אקדמיה, היו אלה חריגים, משולי המוסדות שאליהם השתייכו. רדיפתו של גלילאו, ייסוריו של באך ובדידותו של איינשטיין בראשית חייו, הם רק כמה מן הדוגמאות היותר ידועות".

שם עמ' 24


הפסיכולוגית קיי רדפילד-ג'יימיסון מאוניברסיטת גו'נס הופקינס, מומחית בנושא הקשר בין שיגעון ואמנות, קיבצה את שמות האמנים החברים במועדון זה לרשימה מעניינת הכוללת את המשוררים: ויליאם בלייק, ג'ון קיטס, אדגר אלן פו ואמילי דיקנסון. הסופרים: אמיל זולא, לב טולסטוי, מקסים גורקי ורוברט לואי סטיוונסון. ואת הציירים: מיכלאנג'לו, אדוארד מונק, פול גוגן, ווינסנט ואן גוך.


היצירתיות והחוכמה קרובים יותר לשיגעון מאשר לנורמטיביות. אבל מדוע הצמידות הזו בין גאונות לבין חיים משבריים? מדוע דווקא אלה שהראו לנו את המציאות הנסתרת של החיים, שילמו ומשלמים על כך – בחיים אישיים הרוסים? מה הקשר בין גאונות, הארה ומיוחדות – מצד אחד, ובין הפרעה נפשית וחיים רצופי משברים אישיים – מאידך? האם יש קשר, ואם כן מהו?

ובכן זה אולי מתחיל בכך שהחברה שלנו הכתירה כחיים נורמאלים – חיים של הדחקה ובריחה מן המציאות. היא הפכה את המציאות האמיתית לנסתרת, ויצרה מציאות חלופית, שמי שחי לפיה נחשב כנורמאלי. אין דרך אחרת להבין את העובדה שרוב אלה שגילו משהו אודות האמת האנושית, חיו רוב ימיהם כשהם מנודים, אומללים. נעים ממשבר נפשי אחד לשני. וזה אומר שבחברה זו האמת אודות המציאות נמצאת בגלות, ומי שיוצא לגלות כדי לחפש אותה מנדה עצמו מן הקונצנזוס ומשלם על כך מחיר כבד.

המציאות החליפית היא מציאות חברתית, בעוד שהמציאות האמיתית היא מציאות פנימית. הנורמאלי מתאים עצמו לכלל, בעוד שזה שמצוי בקוטב המנוגד – כל ימיו שואף להיות אותנטי.

מי שיכול להתאים עצמו למציאות החברתית עושה זאת בדרך כלל, ויש כאלה שלא מסוגלים לעשות זאת. והם אלה שכותבים ויוצרים ומדברים על האמת הגולה, ודבריהם נוטפים חוכמה.


חלק ב':
אך מה יש באנשים הללו שגורם להם לא להיות מסוגלים לישר קו, עם המציאות החליפית? שגורם להם לחתור אחר האמת במין אמוק חסר שליטה, ולחיות חייהם תוך אומללות ומשבריות? ומדוע ככל שהדבקות באמת והחדירה למעמקי החוכמה – גדולים יותר, כך גדלה חוסר היציבות הנפשית של האנשים שהגיעו לרמות הללו? מדוע קיים התואם ההדוק הזה בין סטייה נפשית, וחוסר איזון נפשי מחד, ובין חוכמה, גאונות, וראיית המציאות כמות שהיא – מאידך?

ובכן כדי להבין משהו סבוך ובעייתי כמו זה יש צורך באנלוגיה. וניתן להשתמש באנלוגיה של פילם (סרט צילום) רגיש. ההבדל בין פילם שבעזרתו ניתן לצלם תמונה רגילה או צילום רנטגן, ובין סתם נייר, טמון בכך שהנייר הרגיל הנו פחות רגיש. על נייר לא תוטבע תמונות המציאות. בעוד שפילם או סרט הצילום יקלוט וירשום זאת.

נייר לא יכול לקלוט מציאות, ליצור תרשים שלה. הוא יכול רק להעתיק את מה שקיים בנייר אחר. נייר יכול להוות נייר צילום ולשכפל את שקיים על נייר אחר. אך פילם לא מעתיק נייר, הוא משקף מציאות. מה שרשם על הפילם זה מה שקיים במציאות ברגע מסוים, מזווית מסוימת.

ניר הצילום מדפיס עליו את שמצולם על הפילם. יש הרבה ניירות צילום ומעט פילמים. הפילם של הרגיש והמיוחד מצלם את המציאות הנסתרת, המציאות הפנימית. ניר ההעתקה של הנורמטיבי והנורמאלי מעתיק את המציאות הקיימת, החיצונית.

רוב בני האדם לא מצלמים מציאות אלא מעתיקים את תמונת העולם הרשומה על רוב הדפים שהם פוגשים.

נייר לא יכול לקלוט מציאות, או ליצור תרשים שלה. הוא רק יכול להעתיק את מה שקיים בנייר אחר, כמו שנעשה במכונת צילום. מה שהרוב עושים הוא להעתיק את תמונת העולם של הרוב

הפילם יכול לקלוט תמונת מציאות, אך היתרון שלו היא גם החולשה שלו; הרגישות הזו לרשמים יכולה גם לשרוף אותו אם הרשמים גסים או חזקים מדי. נייר יכול להיות חשוף לאור, וכלום לא יקרה לו, אך הפילם זקוק למגננה, לחיסיון של החושך, אסור לו להיחשף. אם הוא חשוף לאור חזק מדי הוא נשרף. הוא עובד טוב כשהוא חבוי, מציץ במציאות דרך חרך במצלמה.

סרט צילום יכול לקלוט ולרשום את כל הדקויות הניצבות מול הצמצם, אך אם חושפים את הסרט לאור השמש, לפני תהליך הצילום – הסרט עלול להיצרב, להישרף. ואולי זה מה שקורה לילדים רגישים כשהם פוגשים את מערכת החינוך ואת חברת הילדים העדרית.. המפגש עם הדומיננטיות של החינוך ונורמות החברה הכוחניות כמו חושף את הפילם לאור חזק מדי שצורב אותו ומטביע בו טראומה.

ואכן ישנם אינדווידואלים שהם כמו פילם רגיש. החשיפה לסטיגמה החברתית ולנידוי וגם לעצם הגסות של החיים החברתיים הרגילים גורמת להם לסבל על ידי כך שהיא כמו 'שורפת' להם את הפילם. אך זה אותו פילם שקולט את המציאות כמות שהיא. וכך הם אמנם רואים את המציאות יותר כפי שהיא, אך יחד עם זה הופכים ל'צרובים', וחייהם לחיים משבריים.

אך צריך לזכור, כי כל זה הגיע ובא להם מכיוון שהחיים הפנימיים שלהם הם יותר כמו פילם פחות כמו נייר צילום.

והפילם הרגיש שלהם הצורב על עצמו את התשליל של המציאות החיצונית – הוא אותו פילם רגיש שנצרב באופן אישי ונושא עמו משבריות בחייהם האישיים. הם קולטים את המציאות אך זו אותה מציאות שצורבת חומצה בפילם הרגיש של חייהם האישיים.

חייהם האישיים הופכים להיות המחיר שהם משלמים בעבור קליטת המציאות החריגה שלהם.


חלק ג':
אך מה בדיוק, בנפשם של אותם מיוחדים, הוא זה המכשיר אותם לקלוט את המציאות הפנימית? מה בהם הוא זה המהווה את אותו פילם רגיש?

ובכן, הקולטנים בנפשו של האדם היא מערכת העצבים שלו. העצבים של האדם הם סיסמוגרף, מערכת חיישנים עדינה ומדויקת. מערכת העצבים היא היא הפילם הרגיש.

(פעם כשדיברו על משבר נפשי, קראו לזה: 'התמוטטות עצבים'. עצב ועצבות נגזרים מאותו השורש של עצבים. וכך גם עצבנות וכו'.)

מערכת העצבים היא הקולטת מצבים שהם מעבר או מעל למציאות החומרית הרגילה. והיא זו שמודדת ורושמת את החשמל שבאוויר, את הדינאמיקה בשיחה, את המטען הפנימי בזולת, את מה שחי באדם ולא במסכה שלו. מערכת העצבים הרגישה היא אוזן הכלב שקולטת את משרוקית הכלב שאוזן האדם הרגילה לא שומעת.

וככל שמערכת מסוימת הנה רגישה יותר כך היא יכולה להיהרס יותר בקלות ומהירות. אותו אורגן בנו הקולט את המציאות הפחות גלויה הוא גם זה הנהרס בקלות כשהמציאות עצמה הופכת לצורבת מדי בעבור הרגישות של הפילם עצמו.

חוסר יציבות נפשית היא במידה רבה עניין של מערכת העצבים רגישה ועדינה המתפקדת בחברה גסה שמתעלמת מחיי הנפש של היחיד בה.

רוב בני האדם נולדו עם מערכת עצבים שמסוגלת להיאטם ולהיחסם אל מול מציאות קשה, בוטה, סטיגמטית, אטומה וחסרת לב. אך ישנם כאלה שנולדו עם מערכת עצבים שהיא רגישה במידה כזו, שאין להם יכולת לאטום אותה. היא נותרת פעורה וקולטת – גם במצבים הצורבים אותה בצורה קשה.

מה שעוד מחריף את מצבם הם סטיגמות, שיפוטים וחרמות הנשלחים אליהם מצד הרוב הנורמטיבי, בגין חוסר ההשתלבות החברתית שהרגישות והעדינות הללו גורמים להם. וככל שהחברה עדרית יותר כך הסטיגמות חריפות וצורבות יותר. אילולא הייתה החברה הקיימת כה עדרית ואנטי רוחנית, לא היו גששי האמת סובלים מהפרעות נפשיות כה עזות. (בחברה פחות עדרית הם היו מקבלים סביבה מוגנת שבה יוכלו לקלוט את המציאות הפנימית מבלי להיות חשופים לשדרים המסכנים את היציבות הנפשית שלהם).

אך בחברה העדרית של היום הם מצוים במצב שבו הם ניצודים ונרדפים כל ימיהם.

חייהם הופכים לכה קשים ומשבריים, עד כי פילם חייהם נצרב יותר בכתמים של בעיות אישיות, מאשר בצילום רנטגן של המציאות כמות שהיא.

וכך הם חיים חייהם ממשבר נפשי אחד לשני, ורק מיעוט קטן בהם מצליח לקלוט את האמת אודות המציאות ולשדר אותה החוצה מבלי שמצבם הנפשי הקשה יכריע אותם קודם לכן.

ואדם שמצליח להמשיך ולכתוב, ליצור, או סתם לשדר לאחרים – אודות המציאות כמות שהיא – מבלי שמשבר נפשי יכריע אותו לפני כן, הוא בחזקת נס מהלך.


——————————————————————————–

הערה: פיתוח והרחבה של נושא החריג והאאוטסיידר, בהקשר של מרידה ומרדנות – מצוי בספרי: "אאוטסיידרים ומורדים". ששיצא  בהוצאת ידיעות אחרונות, בשנת 2006

 

——————————————————————————–

 

1] http://psychclassics.yorku.ca/Terman/murchison.htm

2] http://clearinghouse.mwsc.edu/manuscripts/360.asp

3] "טירוף, סטייה ויצירה". שלמה גיורא שוהם. הוצאת משרד הביטחון. 2002


——————————————————————————–


נקודת מבט נוספת, שונה, במאמר הבא:

http://www.snunit.k12.il/heb_journals/galileo/2144.html


——————————————————————————–

גבריאל רעם

10.11.2004