ארכיון תגית: גורל

אדם בעקבות גורלו.


השאלה האם החיים שלנו כמו מוכתבים מראש, דהיינו האם לכל אחד יש גורל – היא אחת השאלות המרכזיות בחייו של כל אדם. וזו לא רק שאלה אחת, מרכזית, אלא יש כאן סידרה של שאלות:


1. האם אנו נולדים לתוך גורל או לתוך מקריות?

2. ואם יש גורל, האם האדם מעצב את גורלו או צריך לגלות אותו?

3. האם לא משנה מה אדם יעשה, תמיד יצא לו אותו גורל? או שזה תלוי בבחירה אישית בכל רגע?

4. האם הדברים קבועים מראש? ומה יכולת ההתערבות של אדם במהלך חייו?

5. האם האדם בחייו הרגילים יכול להגיע למימוש עצמי?

6. האם לאדם יש גורל? האם לכל אדם יש גורל? מסלול חיים הייחודי לו?

7. האם מימוש עצמי מוביל בהכרח למפגש האדם עם גורלו?

8. האם גורל זו אפשרות או מגבלה?

9. אם אין לאדם גורל, אז מהם חייו? סידרה של תאונות, או מסלול חליפי לגורל?

10. מהו גורל? האם זהו תסריט מוגמר, או בבחינת הכול צפוי אך הרשות נתונה?

11. האם רצוי שהאדם יפגוש את גורלו, (אם יש דבר כזה) או שגורל זה דבר מגביל, ועל האדם ליצור חייו יש מאין.

12. האם גורל הוא תסריט קשוח, או ראשי פרקים איתם אפשר לעשות אימפרוביזציות.


לא לכל השאלות כאן יינתנו תשובות, אך יעשה ניסיון בהיר לנקוט עמדה כלשהי, נוכח מרביתן


ובכן, אני זוכר מנעורי את השיחות (בעיקר בתנועה ובכיתה) אודות גורל לעומת בחירה חופשית; האם יש גורל או אין. האם בסופו של דבר אדם חי את הגורל שהוכתב לו, או הוא עושה חייו במו ידיו, והיות וכך הוא עשה עם חייו את שעשה לפי בחירה חופשית.

במסה זו מוצגת שאלה נוספת: ואולי לא זה ולא זה? ואולי חיינו אינם אלא פרי מקריות, סידרה של תאונות, כשאחת מובילה לשנייה?

ואולי חיים לפי גורל אינם מובטחים לכל אחד, וכי החיים לתוכם אנו נולדים הם חיי המקרה, בעוד שאת חיי הגורל יש לחפש, לנבור, לחפור אותם מתחת למה שהולבש עליהם ועתה מכסה וחונק אותם.


ונתחיל בהגדרה, מה זה בכלל גורל?

ובכן גורל הוא לחיות חייך בהתאם לתכנית אב שקיימת בך כקוד גנטי. מי שאין לו גורל, חי חייו ללא תכנית אב. וגורל זה לחיות לפי תכנית אב. כשבונים בניין, הגורל שלו הוא להיות בנוי בצורה מסוימת, ולשרוד פרק זמן כזה וכזה, ויחיו בו אנשים עם רמת הכנסה כזו וכזו, כי כזו התכנית הארכיטקטונית שלו. אבל הקבלן או מנהל העבודה לא חייבים ללכת בהתאם לה, הם אולי יכולים לבנות בניין ללא תכנית אדריכלית בכלל, ואז תוך כדי בניית הבניין, עתידו לא ידוע, כי אין לו תבנית בסיסית ואז גם אין גורל. הוא יצא איכשהו אבל זה לא יהיה גורלו, זה יהיה סטיית התקן שלו (אם לא נאמנים לתכנית האדריכלית), או שזו המקריות שלו (אם בונים אותו ללא תכנית אדריכלית כלל).

כך שגורל הוא מעין תסריט. ומפגש עם גורלך הוא מימושו של התסריט.

לכל אדם יש תכנית אב בתוכו, והשאלה היא האם הוא חי לפיה? והיות וכך יש לכל אדם שתי אפשרויות: או לחיות חייו כסטיית תקן (שלא בהתאם לתכנית האב) או לחיות חיי גורל (שזה בהתאם לתכנית האב עמה נולד).

עם זאת גורל הוא לא תוצר סופי, מוגמר שהאדם צריך לרקוד לפיו כמו מריונטה. למרות שבגורל יש מימוש של תכנית אב, עדיין כל זה הוא בגדר חומר גלם. אדם עם גורל משול לנהג שיש לו מערכת של כבישים ונתיבים, עדיין הוא יכול לבחור לנסוע בנתיב זה או אחר. אבל יש לו מערכת כבישים, וזאת לעומת אדם ללא גורל שיש לו אמנם מכונית, אך אין לו כבישים, ואם בכל זאת יש כבישים אין לו מפה שלהם. לחיות ללא גורל, זה לחיות ללא כבישים, וללא נתיבים, ללא מפה. וכך אי אפשר להגיע לשום מקום, יש תחושה מדויימנת של נסיעת מטרה, אך ללא נתיב – הנסיעה היא במעגלים, ונותרים תמיד באותו המקום.

בגורל יש מרחב תמרון. כמו בציור: גורל אינו העתק פחם של תרשים שקיים מתחת לדף השקוף. אלא, לאמן יש אידיאה או רעיון בתוכו, ויש לו חופש יצירתי להגשים את הרעיון במגוון של דרכים, אבל זה אותו רעיון או אידיאה של ציור שקיימים בו ברמה הנפשית.

כך ציור עם רעיון אב, או רעיון אם, אך ניתן לצייר ללא 'אבא או אימא', ניתן לצייר ללא נשמה, רק בהתאם למה שרואים. ואז זו העתקה, אין כאן משהו מקורי. כך שציור לפי הרעיון היצירתי הוא כמו חיים לפי גורל, בעוד שציור ללא השראה או רעיון פנימי הם כמו חיים ללא גורל.

גורל הוא מפגש בין אני פנימי לבין המציאות האמיתית. פספוס של גורל הוא מפגש בין אני מאומץ לבין המציאות האמיתית.

אני מאומץ הוא תוצר של צמידות יתר לנורמות חברתיות. ורוב בני האדם לא חיים על פי קוד פנימי, אלא על פי נורמות חברתיות שמאפילות על קוד פנימי וקול פנימי. וכך האדם לא יכול להתחבר לנתיב שיועד רק לו, אלא הוא חי בהתאם לאיך שראוי ומקובל לחיות באותה התקופה. (בגרסה האישית שלו כמובן, אבל הוא הולך בתלם הכללי).

אפשר לחשוב כי חיים ללא גורל הם חיים של כאוס שבהם הכול קורה, בעוד שבחיי גורל יש נתיב ברור וקבוע. ובכן, לא בדיוק כך. בחיים על פי נורמות חברתיות כל אדם דווקא מקובע בסדרה של תפקידים שהוא חייב 'להשתבץ' לתוכם, (ואם לא הוא משול למת, הוא אאוטסיידר), ושם הוא כמו אסיר. וכדי להגיע לגורל, עליו לצאת מן הקיבעונות החברתיים והפסיכולוגיים, אל תוך מצב לא ברור, ואז, רק אם מתוך החופש הזה, יתחבר לישותו הפנימית, יש לו אפשרות לגורל, ואז, כאמור, אלה נתיבים שלא מוכתבים מבחוץ, אלא נובעים מאיזשהו תרשים המצוי בתוך האדם.

גורל הוא על פי תבנית מגובשת המשודרת מבפנים. חיי קיבעון הם על פי תכתיבים חברתיים ופסיכולוגיים המוכתבים מבחוץ. בשני המקרים האדם לא חופשי, בשני המקרים, הוא נראה כזה.

וכך בקיצור: כדי להתחבר לגורל, על האדם להשתחרר מדפוסים וקיבעונות חברתיים ופסיכולוגיים, אחר כך הוא מוצא עצמו בריק (לא בריקנות, בריק) באין, ומשם הוא אמור להתחבר לישות שבתוכו, ואז תוך שהוא מנסה לממש זאת הוא נמצא בדרך למפגש עם גורלו.

יש אנשים שלא מסוגלים לחיות לפי תכתיבים חברתיים נוקשים, אך גם לא מסוגלים להתחבר לישות הפנימית שלהם ולחיות חייהם על פי הקוד הטבוע בהם, ואז הם חיים חיים אבודים, מטלטלים בחייהם כספינה ללא הגה על מי האוקיינוס.


מיכאלאנג'לו, אמר שהוא בוחר פסל לפי גוש השיש. וכי בכל גוש שיש יש כבר את דמות מסוימת. וגוש השיש שהוא בוחר הוא על פי הפסל שהוא מחפש. (והוא כנראה מזהה בגוש השיש את הפסל שבפנים). כך גם חיי אדם; בחיי כל אדם יש את הפסל שבפנים שרוצה לצאת ולהיות. אך רק חיבור לאני הפנימי, לישות הפנימית, יכול לשחרר את הענק הפנימי הזה מן הבקבוק של הנורמות החברתיות. כשאתה מחובר לעצמך, מקבל עצמך, חי בשלום עם איך שאתה בפנים, אתה חש את הדמות החיה הכלואה בתוך גושי השיש של הנורמות החברתיות.

גושי האבן מסביב לפסל הם ההרגלים, דוגמות, המעצורים, ההדחקות, השקרים הקטנים, והמסכות שהלבשנו על האני הפנימי כדי שנתאים לחזות הכללית .

בדרך כלל החיים של בני אדם מתנהלים על פי גושי האבן שמקיפים וכולאים את הפסל, הם חיים שנראים כמו חיים, יש להם את התדמית של חיים, אבל כלום לא קורה בפנים. אין כאן מימוש עצמי, כי שום דבר מן הפסל לא יוצא אל העולם. האבן מסביב לפסל עוצרת אותו מלפגוש את החיים בחוץ. ורק המפגש הזה מוליד את הגורל.

הפסל הוא הפוטנציאל החבוי הפנימי והאישי, שבדרך כלל נחנק על ידי גושי האבן הגדולים. הגושים הללו הם: נימוסים, מצב כלכלי, לאום, משפחה, חינוך, המקצוע שלנו, הפופולאריות שלנו, ההשכלה שלנו, התדמית שלנו הדעות הפוליטיות שלנו, ההתבטאויות החכמות שלנו. אך זוהי מסכה על פני החיים האישיים והאינטימיים של האדם, ועד שהם לא נחלצים מחיבוק הדוב של גושי האבן יש כאן סימולציה של חיים, אבל לא חיים באמת. כי החיים באמת נובעים מבפנים, ולא נחנקים מבחוץ.

מה שמקובל זה לקבור את החיים הפנימיים ומעל לזה לבנות אישיות חדשה. אישיות מאומצת, אישיות מקובלת. מבחינה רוחנית זו אישיות שטוחה, אישיות שבה החלק היותר מהותי שלנו לא בא לידי ביטוי. המילה גורל היא תוצר של החיבור בין האני הפנימי החבוי, הגולמי הזה ובין המציאות שמתרחשת עכשיו בעולם. זהו חיבור פוטנטי (עוצמתי) שמוביל להגשמה עצמית ולגילוי הנתיב הייחודי שנועד רק לך: גורלך.

חיים לא ממומשים, בהם לא התקיים מפגש עם הילד הפנימי, עם הפסל הישות החבוי הזה – אלה חיים שבהם הכול קורה מבחוץ, ולא מבפנים. אלה חיים המתרחשים במישור החיצוני ולא במישור הפנימי. למה הדבר דומה? למכונית שנמצאת במקום צפוף עם מכוניות אחרות, במדרון, ויש כל מיני סלעים מתגלגלים, והם והמכוניות האחרות פוגעות במכונית והיא זזה ממקום למקום. אך התנועה לא נובעת ממנוע המכונית עצמה, אלא הוא בא מחוצה לה. וכך זו לא תנועה לקראת מטרה. אלא תזוזה חסרת תכלית. שבסופה האדם לא עשה עם עצמו ועם חייו שום דבר ממשי.

כאן צריך להבין כי חיים של תנועה לקראת מטרה יכולים רק להתרחש במישור הפנימי. חיים מכאניים אלה חיים המתרחשים במישור החיצוני, בעולמות של: מקצוע, מצב כספי, מצב משפחתי, ידידים, דעה פוליטית, וכו'. במקום שהחיים ינבעו מתוך ניצוץ פנימי הם מונעים כמו שפעם הפעילו מנוע, על ידי חגורה שמושכים אותה בכוח ואז המנוע מסתובב.

רק התרחשות במישור הפנימי יכולה להביא למפגש של האדם עם גורלו.

גורדייף קורא לחיים לא גורל: חיים מכאניים. לדבריו אלה חיים המתרחשים תחת חוק התאונות 2]. כי היות והאדם לא מחובר למשהו ששם אותו על שביל ברור ויחודי הוא חשוף לתאונות (שהם ההתנגשויות שהוזכרו כאן קודם, מצד מכוניות אחרות וסלעים מתדרדרים).

בחיים המכאניים יש תאונות. והן קורות כי המצפן הפנימי, מרכז הכובד הפנימי שלנו משותק, כמו מטוס המנותק ממגדל הפיקוח שנותן לו הוראות. רק שאצל אדם המחובר למהותו, ההוראות באות מבפנים. בחיים ללא גורל אנו נעים לא בגלל משהו שבא מבפנים, אנו נעים בגלל מה שבא מבחוץ. ואז אלה כמעט חיים של תנועה מתאונה לתאונה, וזאת מכיון שאיננו מחוברים לאני הפנימי ואישי.

חיי גורל הם חיים מקוריים ואותנטיים, הנחיים מתוך מצב מהותי. בעוד שחיים מכאניים, חיי תאונות, הם חיים מאומצים, והם מאומצים בשני המובנים של המלה: "מאומץ": ראשית, הם אכן חיים מתוך מאמץ ולא מתוך נביעה דינמית מבפנים, ושנית, כי הם סובבים סביב אני מאומץ.


ככל שאדם פועל יותר מפנימיותו ופחות מאיך שהוא אמור להתנהג, כך יהיה מחובר יותר לגורלו.

האדם ללא גורל הוא אדם ישן, הוא לא ער למצבו, לא שואל עצמו שאלות, השקפותיו סטריאוטיפיות. המעצורים שלו מקובעים, ההתנהגות שלו מושאלת, מאומצת.

הגורל לא מחכה לו.

שוב לפי גורדייף, גורל הוא שילוב של השפעות פלנטריות הפוגשות את המהות של סוג הטיפוס האישי של האדם. וגורל קשור רק לדבר אחד: לסוג הטיפוס של האדם, לא להתנהגות שלו, ולא המניירות שלו, ולא לסגנון שלו, אלא למהות הטיפולוגית שלו.

בחיים מכאניים יש אושר ואומללות, סבל והנאה. בחיי גורל אין טוב או רע, רק התאמה בין מה שאמור להיות ובין מה שקורה באמת.


אחת מן הדרכים להחזיר אדם למהותו ומכאן למפגש עם גורלו (לטוב או – היא דרך מפגש עם אדם או אסכולה שנחנו ברמת מודעות מעל לממוצע, המסוגלים לזהות ולהפריד התנהגות שבאה מן המהות לזו שבאה מן המסכה. שיחה, או מפגש עם אדם כזה יכולה לאפשר לאדם לזהות את המסכה ואת המהות שלו ולהפריד ביניהם. ואז משפיתח את הערנות למהות שלו והוא יודע לזהות אותה ולהפריד אותה מן האני המאומץ, יש לו אפשרות להגיעה לנתיב של גורלו, לטוב או לרע.

XXX

גבריאל רעם

XXX

25.9.2004


XXX

 

הסרט: אדם בעקבות גורלו_

אדם בעקבות גורלו

שם המסה לקוח מן הסרט: 'אדם בעקבות גורלו', (זה תרגום לא מדויק, אך משום מה יותר נכון ועמוק מן השם המקורי של הסרט באנגלית: איזי ריידר) . מדברים על שני צעירים שנוסעים כדי לממש את הגורל שלהם, הם אמיתיים לעצמם. פועלים מתוך מי שהם באמת, לא מתחשבים בקודים החברתיים שמסביב. בגושי האבן שבתרבות סביבם. הם קורנים את מהותם בנאיביות מסוכנת. עד סופם הטראגי.

זהו משל על מה קורה לאדם המנסה לפגוש את גורלו, ללא התחשבות בסביבה.

הסרט מראה את הקונפליקט הגדול בין חיים מתוך מהות וחיים כפי הם בדרך כלל.

http://uk.imdb.com/title/tt0064276

 

XXX

 

2] http://www.geocities.com/Tokyo/1236/accident1.html

 

 

 

 

זה קרה במקרה

                                     
חייו של אדם משתלשלים להם מלידה ועד מיתה. ובתווך המאורעות שמתרחשים או לא מתרחשים לו.
כשהאדם משקיף אחורה על חייו, יש לו תחושות משונות: הגישות ביחס למקריות מתפלגות לשתיים קיצוניות: האחת טוענת שהכל כתוב, כלומר יש גורל (אבל הרשות נתונה…הא הא, תודה על הרשות…).  ומן הסתם הנוטים לרוחניות בגרוש מאמצים את הגישה הזו. והשניה אומרת שהחיים הם טאבולה ראסה, יש לאדם אופי, חינוך ונסיבות והשאר, צירוף מקרים. החומרניים בגרוש מאמצים את הגישה הזו. 
ויש כאלה באמצע (ומן הסתם אלה הרוב) שאומרים, הכול עניין של בחירה וכוח רצון, אם לא תפעיל אותו – יהיה צירוף מקרים, אם תפעיל אותו תמצא לך נתיב משלך.
אך האדם עצמו בהביטו אחורה בחייו לא יכול להיות בטוח, זה היה אמור לקרות? ומה אם הייתי בוחר אחרת?

מה היה קורה אם אדם לא היה נכנס לאוטובוס מס. 54 בשעה ארבע ועשרה, אלא מחמיץ אותו ועולה על האוטובוס של חמש ועשרה, ואז לא היה פוגש את אישתו שעלתה אחריו וישבה במקום הפנוי היחידי שהיה, לידו.
דבר זה מזכיר לי מה שסיפר לי איש כלובטק רפי גינת, בפעם היחידה שפגשתי בו בחדר איפור לתכנית טלויזיה לפני שנים. אמרתי לו את שאומרים כולם, שהתפקיד הכולבוטקי תפור על מידותיו, וברור שאו שהוא נוצר לתפקיד או שהתפקיד נוצר עבורו. ואכן רפי מכהן בתפקיד עד כיום ומככב בראש טבלת הרייטינג, ובכן רפי סיפר לי שאז הוא בדיוק הוא סיים תפקיד במח' הספורט ונכנס למעלית עם מנהל תכניות כלשהו, שאמר לו שהוא מחפש מישהו במקום מנחה כלובטק שפרש, אם יש לו עניין, וכך הכל התחיל. ואז הוא אמר, זה לגמרי במקרה, אם לא הייתי נכנס למעלית הזו…
דוגמא נוספת למקריות היא תחנת הדלק שמשון בין בית שמש לירושלים. לפני מלחמת ששת הימים זה היה מכרה זהב, כל התנועה לירושלים עברה שם, והנה נסלל כביש לטרון, והתחנה שירתה רק את תושבי המושבים ותושבי בית שמש. אביו של חבר ילדות שלי, ניצול שואה, קנה חלק בתחנה, וחש כי הגיע למנוחה והנחלה, אך במקום מלוכה מצא אתונות ונאלץ לחזור לגרמניה ולמצוא פרנסתו שם.
ואם מדברים על מיקריות, אז מילה נוספת שמושלכת לתוך הקדרה המבעבעת היא: מזל. הנה יש אדם שכל שהוא נוגע בו מצליח, והשני כל שהוא נוגע בו מתפורר. האמנם? ואם ניתן לאיש המזל את עסקיו של חסר המזל, האם יצליח להנשימם לחיים? והאם המזל הזה אינו אלא כשרון בצירוף אינטליגנציה?
עד כמה חייהם של אישים בחיינו הציבוריים נגועים ביד המקרה, עד כמה הם פרי של גורל כתוב מראש, ועד כמה הם היו אלה שעיצבו את חייהם?
על כל פנים, אין דרך לבדוק אם מה שקרה קרה במקרה, ואם הנסיבות היו שונות, כל ההיסטוריה הייתה משתנה. כלומר מה קורה אם היטלר לא היה עוזב את האספה שבה הוטמן חומר הנפץ של המנתקש עשר דקות מוקדם יותר?כיצד הייתה נראית מפת העולם כיום? מחשבות אלו הן היפותטיות.