ארכיון תגית: דמונים

דמונים רגשיים והנתק הפנימי.

"אנשים המתפללים כדי להשיג דבר מה, אפילו הם מתפללים כדי להגיע למצב 'רוחני יותר, למעשה הם עובדים את השדים הפנימיים שלהם, גם אם הם מרגישים 'רוחניים'. במצב כזה, נפשם יכולה להיפתח ולקבל כוחות חיצונים אשר מגבירים לזמן מה, בדרך מלאכותית, את יכולתם השכלית והנפשית. אנשים כאלה, מכיוון שאינם מבינים שזהו מצב שקרי ומטעה, נוטים לייחס את הצלחתם לעצמם, ולהפוך ליהירים עוד יותר, פגיעים עוד יותר -לאותם שדים".
                                                                                       מוסו קוקושו. יפן. 1300 לפנ"הס

*

בכולנו קיימים דמונים;  שדים. סוג של פלישה של 'סיטרא אחרא', סוג של דיבוק שכבש את פנימיותו והתנחל לו שם.  אלו הם הדחפים והיצרים, השוכנים בקרקעית: הבעיות האמוציונליות, הנואורוזות למיניהן.
דמונים אלו מהווים מרכז כובד רציני ביותר, ששולט על מה שקורה בחצרות החיצוניים של חייו. אך ההתעסקות הזו בדמונים אינה גלויה ולגיטימית. האדם מכחיש את כוח המשיכה שיש להם על חייו. וכך הוא חי במעין נתק בין השליטה מלמטה ובין הפנים שהוא מציג לעצמו וכלפי חוץ.
כלומר מבחינה תודעתית, קיים מעין נתק בין התודעה של האדם ובין תהומות נפשו.  בנתק הזה גלומות הפטאליות, והטראגיות של בני האדם. האדם אמור להיות אדון לעצמו, אך כדי שזה יקרה עליו להודות שהוא עבד, לדמונים של היצר, המין , והתאוות והאימפולסים החייתים והילדותיים.
ברמה המודעת, כולם שואפים להיות אדונים לחייהם. אך למרות השאיפות, הכוונות וההצהרות ברמה המודעת, האדם שב ונופל לכלא האגו, לכאביו האינפנטליים, למשמוש עצמי ולהתבוססות בצד הפסיכולוגי של אישיותו הנתפש בעיניו ככבשונו של עולם.
והמקסימום שאליו ניתן להגיע בפער הזה, (וזה מה שאנשים עושים בדרך כלל) הוא להסתיר אותו ולהסוות אותו בהתנהגות /אחראית וכאילו שקולה ובוגרת.
והבעיה מתעצמת, כי הכוח של אותם דמונים נובע גם מן העובדה כי עצם קיומם מעניק לנו תחושה של נוכחות, ששום דבר אחר כבר לא נותן לנו. כך לפחות אין הם חשים בריקנות הפנימית. אין הם חשים שבתוכם הם כלום, אפס.  כך שלמעשה רוב בני האדם, בתוך תוכם בעצם רוצים  לשוב ולגעת בכאבים הפסיכולוגיים, בדמונים החבויים בפנים, כדי לברוח מן האין שבתוכם. כי רק כך הם מרגישים את עצמם, חשים את קיומם ומרגישים שהם חשובים, יתר על כן: רבים מגיעים לטיפול פסיכולגי, או להבדיל, למסע רוחני, לא על-מנת להתרומם מעל לרמה הפסיכולוגית ומעל לרמת הקיום האגוצנטרית, אלא רק כדי למצוא לגיטימציה לשוב  ולהעלות את הדמונים החבויים בהם ולהתעסק עימם. זו ההונאה העצמית הגדולה וזהו גם מקור הנפילה. שכן, דווקא  הנסיון לכאורה לפתור את הבעיות הפסיכולוגיות (שכל אדם נושא איתו, ובמיוחד – אלו הרגישים) – דווקא הוא שמלבה אותן, מזין אותן, מנציח אותן ומחזק  – את הדימום הפנימי בעולם הרגש.
מה המכניזם שפועל כאן? העוצמה של המעורבות אישית איננה נובעת -בדרך כלל- מעוצמת הגורם שחולל
אותה, אלא היא יונקת  מעוצמת הדלק הרגשי הטמון בבונקרים התת- קרקעיים של החיים הבלתי מודעים.
זוהי הסיבה שבגללה עיסוק בדמונים הפסיכולוגיים מביא לדמוניזציה של כל המערכת, וכאשר זו מתרחשת  היא סוחפת עימה את הכל, היא "גונבת" את האדם מדרכו האמיתית -בדומה לילד המצליח לתעתע באביו  ובמקום ללכת עם האב לבית הספר הוא גורר אותו לחנות השוקולד או ללונה פארק.
הבעיה איננה טמונה במצוקות הרגשיות, אלא בסחף שהן מעוררות. ובאנאלוגיה: אדם אינו מחמיץ את חייו משום שיש לו אף ארוך,  אלא משום שה'אף הארוך' שלו הופך למרכז קיומו ומסתיר מפניו את העולם כולו.  (כלומר, המעורבות  הריגשית שלנו עם הצרות הריגשיות שלנו – לפעמים מסתתרת מאחורי הקלעים ומאחורי המסווה -של השיחה מלומדת או טיפול פסיכולוגי נאור והיא המנווטת את השיחה כך שהיא תחזור ותזין את האובססיה הריגשית).
הדרך היחידה לתיקון עצמי באמת,  היא לקחת את כל הבעיות האישיות ולהכיר בהם כחלק לגיטימי ואינטימי של אישיותו.
האמת היא  האדם אינו יכול בכלל לטפל באותם הדברים הנחשבים בעינו כפגמים נפשיים,  ראשית משום שכאשר הוא מנסה לטפל בדמונים – הוא בעצמו הופך להיות עבורם מזון ושנית – משום שדווקא באותם פגמים פסיכולוגיים ובאותם הפרעות נפשיות טמון צופן האינדבידואליות וטמונה האנרגיה לצמיחה נפשית ורוחנית (ולכן אם יצליח ל'טפל' בהן ולהעלימן – הוא בעצם ימחה וימחק קוד חשוב השייך לפוטנציאל הנפשי שלו, חלק מן היישות המיוחדת והאותנטית שעושה אותו ייחודי ומיוחד).
במצב של בגרות נפשית אמיתית, אפשר וצריך לחדול מן העיסוק האובססיבי בפופיק של עצמנו – ברמה האמוציונלית, להכיר בזה אחת ולתמיד ופשוט -להיות. וזה העיקר -העיקר הוא להיות.
במצב של חיים בקשר עם הוויה הבוגרת – הבעיות הפסיכולוגיות מאבדות את האחיזה והאפקטביות שלהן לגבינו. זה לא אומר שיש פתרון לבעיות הפסיכולוגיות ומצוקות נפשיות, אלא להגיע לחיות במרכז כובד – בתוכנו, שם אין לבעיות הפסיכולגיות את אותו המשקל.
באנאלוגיה: אי אפשר לדרוש מילד קטן להפסיק לדרוש שוקולד, הוא יחדל להיות מונע על ידי ההשתוקקות הזו ויפסיק להתפרע ריגשית ויצרית בגללה -אם וכאשר יתבגר. (ולכן המטרה כאן אינה למנוע אכילת שוקלד על ידי הילד, אלא התבגרותו).

התעסקות ברגשות תביא  בסופו של דבר להתפרעות חוזרת ונשנית ואין בה פתרון. הדרך היחידה היא בגרות ריגשית -(תוביל בסופו של דבר לבגרות של ההוויה כולה)

ואז -כל אותה אנרגיה ריגשית שעתה אינה מתועלת  עוד לאפיקים אוגאיסטים ואינפנטיליים – מעלה את רמת המתח הפנימי, את רמת הטעינה הפנימית,
אך עד הבגרות הריגשית, כולנו סובלים מן הזומיננטיות של הדמונים הריגשיים. והתרופה שהחברה מצאה נגד העוצמה הדמונית של הרגשות, היא ההדחקה, ההדחקה וההסואה. וכל כך גדול כוחן של ההדחקה והמסכות, עד האדם עצמו אינ יודע עוד את עוצמת ההרס החבויה בו, עד שזו מתפרצת.
האתגר האמיתי בענין זה הוא לא להפסיק ולהתעלם  מן הדמונים הרגשיים ולא רק להסיק לדחוק אותם  אל מעמקי תת התודעה, אלא איך לחיות בשלום יחסי עם הרגשות המודחקים, להתידד עם הדמונים, ובכך למנוע את שני הקטבים: האחד, דומיננטיות של הדמון (שתגרום לנו מעורבות ריגשית). והקוטב השני, הדחקה של הדמון (שתגרום להתעצמותו בחשכה).
להיות במצב של אגואיזם אינפנטילי – זה לא להיות מסוגל לחיות עם הדמונים הריגשיים, זה להפוך קורבן שלהם, כי ברגע שמנסים ל'טפל' בהם רק אז מגלים את מלוא עוצמתם. כי הגורמים המציתים את עולם הרגשות וגורמים להתפרעות פנימית הם בטלים בשישים לעומת ההתלקחות והחום הנגרמים ממצבורי הדלק הרגשי הטמונים-מודחקים  – בתת התודעה.
עוד יש לומר: כי מה שעוד מוסיף עוצמת משנה לעוצמה של הסערות הרגשיות היא העובדה שאנשים שואבים את עצם תחושת קיומם מן העוצמה של הסערה הריגשית.

לשון אחר: כאשר חייו של אדם ריקים מתוכן וממשמעות אמיתיים ואינם מתקדמים לשום מקום, כי אז אין לאדם כל הוכחה על עצם עובדת קיומו לבד מן הסערה הרגשית וההיסחפות האמוציונלית.

"…ויהי הבל רועה צאן, וקין היה עובד אדמה ויהי מקץ ימים ויבא קין מרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא. מהכורות צאנו ומחלביהן. וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא אשעה, ויחר לקין מאוד ויפלו פניו. ויאמר ה' אל קין – למה חרה לך ולמה נפלו פניך. הלא תיטיב שאת ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו…"
                                              בראשית, פרק ד' פסוקים: 2-7.

"אתה אף פעם לא נשאר אם הרגשה כלשהי, טהורה ופשוטה, אבל תמיד מקיף אותה עם הפראפאנליה של המילים. המילה מעוותת אותה, מחשבה מתערבלת סביבה, זורקת אותה אל הצללים, משתלטת עליה אותה עם הרים של פחדים והשתוקקויות. אתה אף פעם לא נשאר עם ההרגשה, ועם שום דבר אחר בילתה: עם שנאה, או עם רגשות מוזרים של יופי. לכשצפה בך תחושת השנאה, אתה אומר עד כמה זה רע, יש בך את הדחף, המאבק להתגבר על זה, מהומת המחשבה אודותיה. אתה רוצה להשאר עם אהבה, אך אתה שובר אותה, קורא לה אישית או בלתי אישית, אתה מכסה אותה עם מילים, נותן לה משמעות רגילה, או על ידי כך שאתה אומר שזה אוניברסלי, אתה חושב על מישהו אותו\ה אתה אוהב, או שאוהב\ת אותך. יש כאן את כל הצורות של תנועה מילולית.
נסה להשאר עם רגש של שינאה, עם הרגשה של קינאה, עם הארס של שאפתנות, שהרי לאחר הכל, זה מה שיש לך בחיי היום יום, נכון שאתה היית רוצה לחיות עם אהבה, או עם המילה 'אהבה'. מאחר שיש לך את ההרגשה של שנאה, של לרצות לפגוע במישהו באיזושהי מחווה או מילה בוערת, נסה לבדוק אם אתה יכול להשאר עם ההרגשה הזאת. היכול אתה? האם ניסית אי פעם? נזה להיוותר עם הרגשה ובדוק מה קורה. אתה תמצא את זה קשה בצורה בלתי רגילה. המח שלך לא יניח להרגשה הזו, היא שועטת פנימה עם הזכרונות שלה, האסוסיאציות שלה, ציווי 'העשה והאל תעשה' שלה, הפטפוט הבלתי פוסק. קח חתיכת צדף. האם יכול אתה להביט בו, לתהות על יופיו העדין, מבלי להגיד עד כמה זה נחמד, או איזה יצור חי יצר אותו? האם יכול אתה להתבונן בלי התנועה של המחשבה? היכול אתה לחיות עם ההרגשה ללא מילה,ללא ההרגשה שהמילים מעלות? אם יכול אתה, אז תגלה דבר מופלא, תנועה מעבר למדד הזמן, אביב שאינו יודע קיץ".

                ג'ידו קריסנמורטי. מתוך “COMMENTARIES ON LIVING”.  -3 SERIEs GOLLANCZ 1961


 

הדמונים של הרגש.

הבעיה המרכזית ביחס לרגשות היא שהמשרת הפך לאדון. במקום להוות כלי דרכו אנו חווים את העולם, הרגשות רוצים סיפוק והנאה, סיפוק מיידי והנאה טוטלית, ואנו הפכנו לכלי בדרך למימוש סיפוקים אלו. הרגשות לא מקשיבים לנו, כמו שילד אינו מקשיב להורה וכל שהוא יודע זה רק לצרוך סיפוק, הנאה וגבולות. הוא רוצה את ה'מילקי' שלו עכשיו ואתה אומר לו: "לא, בשעה חמש. ואם תעשה בעיות זה יהיה בשעה שש ואם תשתולל זה בכלל לא יהיה היום".
הרגשות הם  פשוט אימפולסים עם עוצמה ואם לא עוצרים אותם בנקודה מסוימת הם יתפשטו כל עוד הם יכולים להתפשט, כמו אמבה שיש לה כוח התפשטות גדול.
את הרגשות יש לבלום בשלב ההתחלתי. והמדובר כאן בכל סוג של רגש, גם אם זה רגש גבוה של התפעמות משקיעה או ספר טוב וגם אם זה רגשות שליליים ביחס למשהו שקורה לנו אנו חייבים לעצור את זה ב-25%. בשניהם צריך לעצור את זה על מנת שלא יתפשטו לגוף הפיזי.
הנקודה היא ריסון של האמוציות, בין אם הן שליליות ובין אם חיוביות. הריסון מתרחש כאשר האמוציות עדיין קטנות, לפני ההתפשטות, על מנת שכל מה שיהיה בהם יהיה ממוקד, על מנת שהוא יגרום לאימפולס פנימה ולא אימפולס החוצה. הרגשות נחלשים ברגע שהם מקבלים פורקן. ככל שהם גדלים כך הם נחלשים. הרגשות חזקים ביותר ככל שהם קטנים יותר. קטן הוא חזק. וגם הפנים חזק יותר מן החוץ.  וברגע שאתה עוצר את הגל הרגשי הגואה, הגל פונה פנימה ואז הרגשות שלך מתחזקים ומתגבשים.
שוב, זה כמו גיזום של צמח. הצמח רוצה להתפרץ ולהתפרש ואתה שם לו גבולות וזה מה שמחזק את הצמח. מפני שכל עוד אתה עוצר אותו ב-25% שלו אז 75% מתרגמים לכוח פנימי, וברגע שאתה נותן לרגשות שלך להתפרץ לכל 100% שלהם הם נחלשים ב-75%.
בבונזאי לדוגמה אתה לא גוזם את הצמח אלא בולם את כוח הצמיחה הטבעי שלו. אתה אמור לתת לכוח הצמיחה לצאת, אולם עד גבול מסוים. משטרים רודניים מדכאים את האוכלוסיה כולה. לא גוזמים אותה, נותנים לה להיות ואומרים לה, עד כאן, אלא אתם בכלל אין לכם שום חופש – אתם לא קיימים – תעשו מה שאתם רוצים אולם מתחת לשטיח, תהיו בובות. וזה ההבדל בין הדחקת הרגשות לבין גיזום, חינוך והצבת גבולות לרגשות. בעצם גיזום הרגשות זה לתת למישהו להיות באופן שלם וחופשי ביותר אבל עד גבול מסוים וברגע שזה מתפשט מעבר לגבול של העצמי, ברגע שזה הופך לאימפריאליסטי וסרטני  – עוצרים את זה.
הדחקה היא שליטה לכאורה ברגשות. אך בפנים הם ממשיכים להתפרע בפול ווליום. עצם ההדחקה הוא המשך ההרשאה לרגשות להתפרע בתת-מודע וכל דבר בתת-מודע צובר כוח.
הפתרון הוא לא להדחיק מצד אחד (לדכא)  ולא לתת הרשאה חיצונית גורפת – מצד שני. אלא לשים גבולות עד רמה מסויימת. כלומר, לתת לרגשות לצאת החוצה אבל רק עד גבול מסוים. הבעיה הגדולה ביותר היא שאנחנו רק יודעים קטבים וזה הכי קל. בדרך כלל או שלוקחים את כל הרגשות ומדחיקים אותם לגמרי לתת-מודע (דיכוי),  או שאנו נותנים להם להתפרץ ולהתפרע לגמרי  ומה שחסר זה מישור ביניים אסרטיבי וזה האתגר של חינוך, לתת לזה את החופש אבל עד גבול מסוים. הדרך הנייטרלית קשה לרוב בני האדם. זה בדיוק כמו דיאטה. אנשים יודעים בולמיה מצד אחד או אנורקסיה מצד שני. הם מרעיבים את עצמם או זוללים את הכל. הדרך הקשה ביותר זה לאכול עד גבול 25% .
האמת היא שמתחת לפני השטח הרגשות שלנו כל הזמן נמצאים בתסיסה מאד גדולה כך שכל דבר הכי קטן גורם להם להגיע מיד ל100%, ובעצם יש פה גידול פרא של כל האמוציות.
כאן יש להזהיר אנשים שנמצאים בנתיב כלשהו של עבודה פנימית, עבודה רוחנית. אם אין לאדם בטחון שהוא יכול להשלים את התהליך של עבודה על רגשותיו, כדאי שלא יתחיל כלל, כי אם התחיל ואז הפסיק הנזק יהיה יותר גדול מאשר לא התחיל כלל. הכיצד? ובכן ברגע שאדם התחיל לעבוד על הרגשות שלו והזניח את זה, ההתפרעות הבאה של הרגשות תהיה הרבה יותר קשה, מפני שאם אתה גוזם פעם או פעמיים את הצמח ולא גוזם יותר אף פעם, הצמיחה תהיה הרבה יותר גדולה מאשר לולא גזמת בכלל. (כמו זקן או שערות; מי שנותן להם לגדול פרא, לא מגיע לאורך כזה כמו של זה שמספר אותם ומפסיק. (לכן אדם שהחל לעבוד על עצמו והפסיק, סובל ממעורבות רגשית הרבה יותר קשה מאשר אדם שאף פעם לא עבד על עצמו. כלומר, אם אין לאדם יכולת להמשיך ולעבוד על עצמו לא כדאי להתחיל! גיזום האמוציות הוא חיובי, בתנאי שעושים זאת  לפני שהם משתלטים לך על החיים. ברגע שאמוציה השתלטה לך על החיים שב שם בשקט וקבל את עצמך באהבה והשתמש בזה כתרגיל לאהוב את עצמך על כל המגבלות השליליות שלך. כי ברגע שהרגשות יצאו מכלל שליטה, (זה עובר את  ה-75%) וזה כבר בתוך כולך, אז  חייך בסלחנות ו'תאכל אותה' באהבה. אם לא גזמת בערב שבת אז תאכל את הסרטן האמוציונלי בשבת. ומה שנשאר לך זה לאהוב את עצמך תוך כדי המעורבות האישית, וזה הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות במצב הנתון.
עבודה רגשית קודמת לעבודות כמו מדיטציה. זה כמו עקירת יבלית לפני שתילה של צמחים. למעשה המדיטציה נועדה לאפשר למה שבמערכת שלנו באופן תת-מודע לצוף ולהגיע למעלה ואם לא הכנסנו סדר ולא עקרנו יבלית אז מה שיצוף זה דברים לא נחמדים. מה שיש לנו לעשות עד למעורבות הרגשית הבאה, זה לעקור את היבלית הרגשית, או לגזום את השיחים שלה.
אין לעשות מדיטציה לפני שמנקים את האורוות. קודם תהליך הניקוי והסבל ורק אחר כך מדיטציה שמיימית. רק אחרי שמקשיבים לתת-מודע האמוציונלי ונותנים למפלצות חופש ולגיטימציה אפשר לגדל דברים נכונים בפנים.

כוחות האופל של הדמונים.


"כוחו של הרע להרע, גדול יותר מכוחו של הטוב להיטיב"

גבריאל בן יהודה


——————————————————————————–

היום (16.9.96) אמרו וכתבו לי שני אנשים שהייתי איתם בקשר ידידות- משפטים חזקים:

האחד כתב לי:

…"נראה שרק עכשיו אני מתחיל ליצור הכרות עם הילד הפרוע שבי, הוא דומיננטי ומיד נפגע ונעלב אם לא עושים מה שהוא רוצה, או כשהוא מוצר שהמציאות שונה מן הפנטזיות שהוא ואני דמיינו לעצמנו. ובסך הכל הוא רוצה להיות מקובל ואהוב על ידי הסביבה, מדהים איך שהוא שולט בגוף הענק הזה של איש בן 36 שיכול להחליט החלטות רציונליות מהיום עד מחר, אבל מסופו של דבר יש שם ילד קטן שהוא הבוס".

והשני אמר לי (פחות או יותר כך):

"מדהים שאני לא מכיר את עצמי, לא ידעתי לאיזה תהומות של השפלה עצמית אני מסוגל להגיע, לא ידעתי כמה רחוק אגיע בהרס העצמי שלי, ואיזה דברים נוראים ומכוערים יצאו ממני, וכל זה למה? כי התאכזבתי באהבה, כי זו שאני אוהב – לא רוצה אותי, ואני מתפורר לחתיכות, לא נשאר כלום מן הבוגר הנשוי, המבוגר המשכיל, איש המקצוע המכובד, רק פרורים של תחנונים והשפלה עצמית, לאיפוא לא התדרדתי? חשבתי איך לנקום בה, איך להרוס אותה, איני מסוגל לחשוב על שום דבר אחר, אני נותן לחיי לעבודתי להתדרדר, לא אכפת לי מכלום, כלום, רק זה, מה קרה לי?".

אז מה? אז חנוך לוין כתב בעצם לא על איזה פרציפלוכה וחפץ- גרוטסקיים ותמהוניים באיזה שוליים נידחים של החברה והקיום, אלא עלי ועליך. כל דרמטורגיה וסיפרות רצינית כותבים בעיקר על כך, חושפים בעיקר את זה, ויליאם גולדינג הראה ב'בעל זבוב' כיצד מאחורי החזות השפויה מסתתרה דגנרציה ואלימות נוראים. אנטון צ'כוב חשף את תהומות הבדידות והעצב של גיבורי מחזותיו, 'השחף' '3 אחיות' 'הדוד ואניה', ולמרות שזה קרה לפני יותר ממאה שנה – האנשים הללו חיים ומדברים אלינו באופן יותר מהותי ועמוק מדמויות הקרטון של 'צעירים חסרי מנוח' וכו'. אדוארד אולבי – ב'וירג'יניה וולף' הראה את מחוזות היסורים והשנאה הקיימים בכל מערכות היחסים הזוגיות הממוסדות ( נישואין). אותו הדבר עשו טנסי וילאמס וארתור מילר ב'חשמלית ושמה תשוקה' ו'מותו של סוכן'. אותו דבר עשה אוגוסט סטינדברג ב'בית הבובות' או 'נורה' שלו. אותו דבר עשו דוסטיבסקי, קפקא -בסיפרות. כל אלה חשפו את הביוב הפנימי הקיים מתחת לשכנך לקונצרט או מתחת לשכן בשורת המושבים בקולנוע.

הנאצים פערו את הכיסוי מעל השאול שקיימת בעצם בכל אחד מאיתנו.

האומנם? האם גם האיש שלימד אותי באוניברסיטה וזה שבחרתי בו לכנסת – יכולים לשאת מונולוגים כאלה?

כן, כמובן שכן. רק שברוב המקרים מרוב פחד, הדחקה או ריחוק מעצמם – זה לא קורה, אבל זה שם.

כל אחד מאיתנו הוא זונה, עבריין, סדיסט, מסומם קבצן, שיכור או רוצח שפל.

כן, אבל זו לא חוכמה לבוא ולהגיד: כן ידענו, בתוך תוכנו זה ישנו, ולחזור לשיגרה השיקרית, לאחר ששילמנו את המס האינטלקטואלי. השאלה היא האם ביום יום -אנו יודעים והאם אנו בקשר מתמיד עם הידיעה אודות הרבדים הללו בתוכנו.

התשובה היא -לא! הרחקנו והדחקנו את השגעון והעברינות והסטיה אל מחוץ לגדר החברתית ואל מתחת לתודעה האישית.

והמרחק בין הדמונים שהרחקנו והדחקנו ובין תודעתנו וחיינו הרגילים – הוא כמרחק בין הלשון לשפתיים – רק השיניים מפרידות ביניהם והן עשויות כל רגע להיפער בצחוק או בזעם, דהיינו כל רגש חזק או קיצוני- יכול לאפשר להן להיפגש.

בתוך כולנו קיימו מפלצות, בתוך כולנו קיימים מוקיונים, משוגעים ואומללים – שלא קיבלו עדיין את ההזדמנות לצאת החוצה.

אותם דמונים, אותם יצורי תיבת הפנדורה לא עושים חשבון לאף אחד, הם לא מבינים שפה, תרבות, מעמד, או גיל, הם מהויות מזוקקות של יצר קמעי, פרוע ומשתלח. הם לא יודעים מאום על הבוס שלהם שיש לו תפקיד ציבורי מכובד, שהוא אב לבנות מתבגרות, שהוא משלם מיסים בזמן. כי כשיוצאים ( וכמעט תמיד מיד לאחר שהאיחוד וההרמוניה נראים מושלמים ומוצקים מתמיד…) הזעם, הקינאה, היאוש, הצורך באהבה, החרדה, הדיכאון – הם בחוץ, כאותו שד שיצא מן הבקבוק לאחר אלפי שנים של כלא. כלום לא יעצור אותם בדהירתם המטורפת. ובעל הבית עומד בצד, פוכר ידיו, מורט שערותיו, בחרדה עצומה, לא יודע לאין כל זה יוביל, היכן זה יגמר, הוא לא בשליטה יותר. המושכות נשמטו, והדמונים, כוחות האופל של היצר הורגש, הפכו בכוח ההדחקה רבת השנים ליצורים אחרים. כמו עץ ששכב הרבה שנים מתחת לאדמה ונדחס ונדחס – הופך לפחם שבו עצור חומר בערה אדיר. וכך הפך היצר המודחק לדרקון נושף אש, והרגש המודחק – למוסטנג דוהר ומתפרע.

כשכוחות האופל משוחררים – הם מטילים את כל המבנה הרגשי והיצרי הקיים לתוהו ובוהו נורא, חזרה ל'בראשית', לפני בריאת העולם של הסדר החברתי. כסוסי פרא של אש – הם דוהרים בשדות הדגן של רגשותינו ויצרינו. היכן תפסק האש? מה ישאר מן הדגן והתירוש, בתום סערת האש בריגשותנו וביצרינו?

כל עוד שערי התת תודעה שלנו – נעולים, יכולים אנו לנהל מעליהם וסביבים את חיינו הזעיר בורגניים, הקטנים, המסודרים, המתוייקים ומתוייגים, אך רק אם לא יוסר הפקק מעל הבקבוק שבתוכו השד הענק מסיפורי אלף לילה ולילה, רק אם לא תיפתחנה שערי השאול של פסיכולוגית המעמקים שלנו, רק אם ישארו נעולים, רק עד אז. כי משחרגו מתחומי המחזה של לואיג'י פירנדלו – הם כבר לא משחקים לפי כללי המשחק של המחזאי או בהתאם לציפיות של הצופים, הם כבר 'שש נפשות מחפשות מחבר'. ומעתה הן תובעות הגשמה ומימוש, ולו במחיר הריסת הסדר החיצוני הקיים.

כי בתוך כל פרופסור מסתתר רוצח סידרתי.

בבתוך כל עקרת בית – זונה.

מאחורי כל בעל משועמם – אנס אלים.

ובתוך כל גבר או אישה מבוגרים – טמון ילד או ילדה מפוחדים וצמאים לאישוש ואהבה.

וכל הדמויות הפנימיות הללו, אך כי יקבלו מוצא ופורקן, ולו לשניה אחת – הם בדרך להמיט אובדן על אדונם/גבירתם. לא יוכלו עוד לחזור למוטב החברתי המהוגן, והסדור.

כי מתחת לקליפה הדקה המציגה חברה עצורה, מאופקת ומאורגנת (במיוחד נכון הדבר לגבי יפן, צפון מערב אירופה וצפון ארה"ב וקנדה – המובילות ונותנות את הטון התרבותי, כלכלי אקדמי -כיום בעולם) – אורבים כוחות השאול של היצרים והרגשות, המחכים לרגע שבו יצאו החוצה כדי להשמיד ולאבד בהבל פה של דרקון יורק אש, ובהקשת פרסה של מוסטנג משתולל – את תפאורות הקרטון של הסרט ההוליבודי שכתבו וביימו לנו השלטונות הפוליטיים והדתיים. (ובהם אנו משחקים יום יום).

כל ימינו אנו חווים קושי גדול לפגוש ולהתמודד עם הדמונים שהדחקנו- בשם היותנו כביכול בוגרים בהתנהגותנו.

אך תחת כל מסכת בוגר מפוכח – חבוי ילד מפוחד, או אלים, או מיחל ומשתוקק. וילדים חבויים אלו הם האני האמיתי שלנו.

כל ימינו אנו בורחים מן הסערה הריגשית של המוסטנג (דמון הרגש) ומן הלבה היצרית של הדרקון (דמון היצר). ומגוונות הן דרכי הבריחה:

-בין אם על ידי יצירת כאב או מחלה גופנית – שיסיטו את תשומת הלב מן הילד שבפנים.

-בין אם על ידי הפנית האשמה על המצב – למישהו האמור לשאת בכובד האחריות, ולשחרר את הילד הכלוא בפנים- ממנה.

-בין אם על ידי פעולות של האינטלקט – רציונליזציה ( שכלתנות), או צידוק והצדקה עצמית, או סתם מציאת הסבר משכנע, מדוע אנחנו כאלה, ולמה זה מגיע לנו, מה שמשחרר את הילד שבפנים מלהיות מעורב ובעניינים.

-בין על ידי בריחה לרומנטיקה, לפנטסיה – של החופשה הבאה, הפלירט הבא, הסרט הנוכחי- שלא נותנים בינתיים לדמונים הפנימיים לפרוץ החוצה. רק שהבעיה היא שככל שהבריחה היא חזקה וסוחפת יותר כן מהממת תהא ההתרסקות אל קרקע המציאות שתבוא עם ההתפכחות.

כך, או כך, רבות הדרכים כדי לא לפגוש את הכוחות הקמאיים של הרגש והיצר.

אך אם האדם לא בורח מן השדים הפנימיים, אלא מנסה לעמוד מולם ולשרוד – עשוי לקרות לו דבר מופלא: המפגש עם האני המסכן, עם האני המסוכן, הופך את המפגש למפרה. ובמקום הפנטסיה והשכלתנות ההופכים את האדם למרחף וסטרילי וחד מימדי – המפגש עם הדמונים הופך את האדם לאמיתי ואותנטי, להיות נוכח!

להיות.