ארכיון תגית: דת

חייו הקשים של אלוהים…


יום הכיפורים הוא יום בו חלקנו נזכר באלוהים. ועושים מאמץ אחרון או ראשון להיטיב את דף הזכות והחובה שרשום אצלו.

אלוהים כמנהל חשבונות, או מנהל בית ספר קפדן. יש לנו ציון עובר או נכשל?

אלוהים כל יכול שכדאי להסתדר איתו.

ובכלל, אנו רגילים לחשוב על עצמנו כעל נתונים בחסדי האלוהים. ברצותו יעזור או יחנון, ברצותו ירשיע, או לא ירחם כלל (כלשונו של עמיחי).

אך מה אם מצב הדברים הפוך?

שהוא נתון לחסדנו, הוא בידינו? בידיים רפות מאוד ולא אחראיות.

ומה אם אלוהים בותר למיליוני חתיכות לא שוות. ומקום המשכן שלו – בני אדם? והוא נתון לחסדם?

אלוהים המתפלל בכל אחד מאיתנו לרחמים ולחסד, לתת לו מקום על ידי פינוי האגו. אלוהים שכל משבר נפשי מטלטל אותו קשות.

אלוהים המשול לבן אצילים שהפך לעבד לילד בן 4 פרוע ופגיע. שמכל שיגיונותיו וחולשותיו של הילד – הוא סובל.

אנו הסוהרים של אלוהים, בתי הכלא בתוכם הוא בגלות. הרוב הגדול של בני אדם מתפלל לאלוהים גדול ובלתי מושג, ורוב לא פחות גדול טוען שהוא בכלל לא קיים. בשעה שהוא סובל בתוכנו, מצומצם בכלא הנפש ומחוק בתחום התודעה.

רע ומר לאלוהים. הרוב החילוני רומס אותו ברגל גסה, נעדר רוחניות רוך והתחשבות במטען היקר שהוא נושא בתוכו.

הדתיים אמנם מתייחסים אליו, אך בכיוון ההפוך; לא רגישים לאלוהים שבפנים ומתפללים לאלוהים גדול, משוחרר ואומניפוטנטי הנמצא מחוצה להם.

ויש מיעוט קטן של עדיני נפש שזכו למנה גדושה של אלוהים בתוכם וזה עושה את חייהם לקשים מנשוא, זו הסיבה לחייהם הקשים של עדיני הנפש, המטען היקר שהם נושאים בתוכם. הם מנסים להיות נאמנים לו מבלי דעת. וזאת בתרבות ואקולוגיה שחיות בניגוד לדרך של התחשבות בו. והם סובלים, ודרך הסבל שלהם – הוא סובל בתוכם. ובדרך כלל אינם מחזיקים מעמד בין הפטיש של הרוב ובין הסדן של אלוהים והם נשברים בשלב זה או אחר, באופן זה או אחר. ההתנגשות בין יותר מידי אלוהים בפנים ובין פחות מידי אלוהים סביבם – שוחק אותם ומביא למשבר במוקדם או במאוחר.

אלוהים נמצא במצב של החלשה ופירוד, משתוקק להתאחד עם כל חלקיקיו ולהיות במצב חזק ומשפיע. אך הוא לכוד, מפורר ומוחלש.

אלוהים הוא עבדנו, והוא יכול לקבל שחרור יחסי על ידינו, על ידי עבודה של תיקון פנימי. זאת עבודת האלוהים היחידה.

תקוותו שבמהלך חיינו, נעצים אותו, נרחיב את תחום הכלא שלו (הנפש), ונצמיח אותו דרך התודעה שלנו.

המלך ארתור נתן חידה לאבירי השולחן העגול. שם אותם באולם, קיר אחד לבן וממולו קיר שחור. "הקיר הלבן הוא אלוהים, הקיר השחור הוא כל מה שאינו אלוהים, היכן ואיך אתה עומדים וניצבים ביחס לשתי הקירות"? שאל המלך. כל האבירים ניצבו ליד הקיר השחור עם פנים לקיר הלבן. כלומר, משתוקקים והולכים אל האלוהים אבל רחוקים ממנו. ''לא'' אמר המלך. "כולכם עומדים הכי קרוב לקיר הלבן אבל עם פנים לקיר השחור". "אתם בכיוון ההפוך לגמרי."

כך גם אנו, בכיוון ההפוך לגמרי, מחפשים (או לא) את האלוהים מחוצה לנו. דמות ערטילאית אי שם בספירות גבוהות בלתי מושגות. בשעה שהוא הכי קרוב, הכי אינטימי, הכי חלק מאיתנו. ואנו דורסים אותו; את החלקים  הכי קדושים בנו.

נשאבים לסערת רגשות עם כל פגיעה ועלבון ובכך נכנסים עם רגליים מזוהמות להיכל האלוהים, לעולם הרגשות. מתמכרים לצרכנות האגו, ובכך מטביעים את הוד קדושתו בחומרים גסים וקשים. אנו חיים בעולם קשה ואנו קשים לעצמנו וכך גם קשים למטען היקר אותו אנו נושאים איתנו. מתמכרים לקונפורמיות חברתית וכך שוכחים את הנאמנות לניצוץ האינדיווידואלי אותו אנו נושאים איתנו שמצטמצם עם כל התקרנפות והקרבת טובת הניצוץ לשם יישור קו עם התנהגות הרוב הקבוצתי בתוכו אנו מוצאים עצמנו בזמן נתון.

האזנה לקולו של אלוהים מזכירה את שמואל הנביא ששמע את אלוהים קורא לו וחשב שזה עלי הכהן הגדול. פעם אלוהים קרא לנו מבפנים, ואנשים שחיו כאן לפני אלפי שנים חשבו שהקול בא מבחוץ. היום כבר כמעט הפסקנו לשמוע את קולו, גם מבפנים. הוא מנסה לתקשר דרך מטאפורות, שירים, שברי דברים אותם אין לנו יכולת לתרגם. אנו מבולבלים מאוד, לא שומעים, ואם שומעים לא מבינים את השפה, וזקוקים לכמה וכמה פילטרים כדי לתת לקולו של האלוהים בתוכנו מבע וביטוי, ועד שהוא מגיע להגיון ולחושים שלנו הוא מאבד את צורתו המקורית ואת המסר שלו. והרוב השקט רואה בזה הזיות במקרה הרע, וסתם ג'יבריש מתת התודעה במקרה היותר טוב. ומיעוט מובחר מנסה לדלות
מתוך יצירות האמנות, בדרך כלל, את הקול החנוק של אלוהים.

הרהורים אודות מציאות חיי הנפש.

1. חיים ללא נפש:
אנשים מדברים ואנשים חושבים. ואנשים מתייחסים. ולנפש אין מקום. כאילו לא קיימת.

אין הבנה לחוקים שלפיה היא פועלת, שלא לדבר על הבנה או תפיסה כוללת של העולם בו היא חיה.

היא אינה מוחשית וקליטה בעולמות הרציו, החושים והנורמות החברתיות שבתוכם מתנהלים חיינו.

ואכן שלושת אלה: הרציונליזם, החושים והנורמות – הם שלושת הממדים המרכיבים את תחומי התפיסה שלנו. אנו רק מתייחסים לדברים אם הם מופיעים בתוך הכלוב התלת ממדי הזה.

– צלע אחת של הכלוב היא החשיבה הרציונלית: מה נראה ונשמע לנו הגיוני ומתקבל על הדעת.

– צלע שני הוא החושים: שמיעה, ראיה, חישה, טעם וריח.

– והצלע השלישי הוא הנורמות החברתיות: מה מקובל, מה נכון, מה ידוע, מה נחקר וכו'.


מחוץ לכלוב מעגלים הולכים ומתרחקים של קליטה ותפיסה פחות מקובלת, מוחשית והגיונית:

בשוליים הקרובים של כלוב התפיסה רוחשות להן אינטואיציות יצירתיות (אמנות) ואישיות (תחושות בטן).

אחרי השוליים הללו קיימים עוד שוליים, ושם המעגל של התפיסה האל חושית: טלפתיה, פארא-פסיכולוגיה וכו'.

הכלוב מסמן את מה שמקובל, ושני מעגלי השוליים, את מה שמחוץ וליד הנורמה.

ומה שמאוד חסר, בין שני אלה. מה שלא קיים ביניהם – זו נקודת מבטה של הנפש.

הנפש כלל לא מצויה בתרבות הנוכחית. היא בחזקת נוכחת נפקדת. אין לה שפה, טרמינולוגיה. ואם יש לה היא מצויה בגולה של האמנויות. וגם שם היא אינה חלק מן הזרימה הדינמיקה של החיים והיום יום. נכנסים לגלריה, לאולם תיאטרון. לאולם קונצרטים – הכל מרוחק, קפוא, טיכסי. כמו אומר לנו שכאן זה לא החיים, כאן זה מוזיאון שמשמר משהו מת. נכון, שאלה שרידים, אך למרבה הזוועה, אלה שרידים של משהו מאוד חי, משהו שחי בנו, שהוא הליבה שלנו: הנפש.

בחיי היום יום היא כמעט לא קיימת, כמעט פנטסיה, חלום. אך עם זאת -קיומה אמיתי יותר מכל ההוכחות המדעיות והבדיקות המדויקות, ומכל מה שודאי ומוחש לחושינו ותודעתנו הרגילה. אנו מתייחסים לרגשות שלנו, למאוויים, לרצונות, לשאיפות שלנו, אך לא אל הקיום של הנפש בחיינו. עבורנו היא פשוט לא שם, והיא שם, רק אנחנו לא כאן עבורה. היא ההחמצה הגדולה של חיינו.

קיומה הוא חלל זועק, העדר כואב. משל לאולם קונצרטים נטוש, שפעם היה מלא במוסיקה קלאסית, ועתה הוא מלא בדממה חלולה. כל מי שנכנס לאולם ולא שמע שם מוסיקה קודם לכן, לא חש את החלל הזועק, את הכאב שבהעדר. אך לזוכרים והמתגעגעים – הכניסה למקום הזה היא אבל מתמיד ומתמשך.

אך כמובן שזו אנאלוגיה לא שלמה. כי הגעגוע לנפש אינו געגוע למשהו שהיה, אלא למשהו שמעולם לא היה אבל היה אמור ויכול להיות.

זו תחושת הרפאים של אדם החש את רגלו הכרותה. או ליתר דיוק – אדם בודד החש את החלל של בן/ת הזוג שאין לו. כי בנוגע לרגל – זו אמנם רגל שהייתה לו, ואז זה משחק הזכרון שיוצר את תחושת ההעדרות, אך תחושת החלל של הנפש דומה יותר לתחושת החלל של בן/ת זוג לאדם שתמיד היה רווק, כי גם אם מעולם לא היו לו – עדיין הוא חש את ההעדר, והוא חש אותו ביחס לקווי המתאר של מה שהיה יכול להיות.

אנשים מדברים, ואין ביניהם נפש. הם מתייחסים זה לזה, ואין מילה שמיועדת לנפש. שבאה מהנפש, שמאפשרת לה חלל בתוכו היא יכולה להיות ולזרום.

יש לנו, ביקורים, בגלויות הנפש. כמו לבקר קרוב בבית סוהר; הזמן מוגבל, הכל עצור וקצוב. עוד רגע יגמר הביקור, והסוהרים מביטים, ואי אפשר להתייחד.

הביקורים החתופים הללו בבית המאסר שבו כלואה הנפש – יכולים להתרחש תוך כדי קריאת ספר, בקריאה או שמיעה של אימרת כנף, בהאזנה למוסיקה של באך, בקריאת שירה, ואולי גם ברסיסים נדירים מן החיים. ברגעים אלה הנפש מקבלת אורכה, לטיול בחצר בית הסוהר.

שכחתנו לדעת שאפשר לחיות חיים משופעי נפש, טובלים ושוחים בהם, כדג באקווריום.

אך אנו בלעדיה. ובלעדי הנפש הכל מת, קפוא, מכאני. חסר דינמיקה משל עצמו. ריקני ומאולץ.

ובהעדרה – מחפשים גירויים ושעשועים שישכיחו את החלל הזועק. וככל שהחלל זועק יותר, כך גובר החיפוש אחר גירויים שיאפילו וישכיחו. ככל שהגירוי חזק וגדול ומהיר – כך ייטב. כי אפילו תחושה זעירה וחלשה של חלל הנפש מעורר חלחלה ופאניקה. ואז מיד מזדרזים לתור אחר גירויים זמניים, ועוצמתיים – כדי שיאפילו על, ויעמעמו את – החרדה מפני תחושת החלל הזועק.


2. עוצמתה של הנפש:
בעולמנו, עוצמתה של הנפש נתפסת כחולשה. אדם הבא מנפש נתפס כחסר עמוד שדרה והוא נרמס עם כל צעד שהו צועד ברגליו הנפשיות. ואכן כוחה של הנפש – בעולם נטול נפש – משול לעורך דין מלוטש ומטיל מורא הנלחם בנשק המילים מול לוחמים חמושים ברובים. הוא מעלה טיעונים משכנעים ואפילו מהממים, יורה בנשק המלים, והם יורים בו תחמושת חיה. ואכן מבחינת הישרדות, נציגי הנפש החיים בעולם נטול נפש – חיים חיים קשים וטראגיים. בהם הם נאלצים להסתתר ולהצפין זהותם. או לחוש כענבים תחת רגלי הדורכים.


3. נפש וטכנולוגיה
אין אנטיתיזה יותר גדולה לנפש מאשר הטכנולוגיה. כאשר היא מתחילה – הנפש נגמרת. יש סתירה מהותית בין השתיים. אך איך החלה ההשתלטות המסיבית הזו של הטכנולוגיה על חיינו?

אך האם משעה שאיבדנו את הנפש – מצאנו את הטכנולוגיה? או ברגע שהמצאנו את הטכנולוגיה – איבדנו את הנפש?

כמעט ברור שהתשובה היא בשני. שהרי אדם שיש לו נפש לא יחפש טכנולוגיה. טכנולוגיה היא סוג של קביים, כדי לחיות במחוזות בהם אין לאדם מיכשור טבעי. והנפש הרי מלאה בעצמה ולא שואפת להתפשטות אימפריאליסטית. נהפוך הוא.

כל כולה מיקוד פנימה.

היא רחבה מבלי להתרחב. שלמה מבלי להתפשט. מסופקת מבלי לכבוש, מלאה מבלי לחוש חוסר. היא קיימת לא בגלל משהו שעוזר לה להיות, כמו בטכנולוגיה, היא קיימת כי היא ישנה. האדם הטכנולוגי – לא קיים ללא הטכנולוגיה שלו. מרכז הכובד שלו עבר מן הנפש שלו אל הטכנולוגיה שיצר, שעתה הוא משועבד לה. (מחשבים, מטוסים, אור מלאכותי, עיתונים, מזון מתועש, טלפונים, טלויזיות – הכל).

הטכנולוגיה היא לבוש ותחכום שמסתיר עוני פנימי, עוניה של הנפש.


4. . שפתה של הנפש:
שפתה של הנפש עדינה, מרומזת. היא מדברת דרך קשר עין, שתיקות. דרך התייחסות למה שלא נאמר. היא משתמשת בסימבולים ומטאפורות. היא מעבירה עצמה דרך דבר שמובן מתוך דבר, בעקיפין.

שפתה היא שפת הסמל, והאלגוריה.

סמל הוא משהו שהוא חלק משפה שהיא לא שלנו אלא של אותו משהו שחי בתוכנו, שלרוב מוכחש על

ידינו אך מושל בנו בכל זאת, למרות חוסר ידיעתנו; הנפש.

ועצם ההכחשה לא מורידה מן האפקטיביות של הסימבול והשליטה שלו.

אלגוריה, לפי דיוויד דוסון, היא "מטאפורה שהאריכו אותה לנרטיב". "לומר משהו אחר ממה שנשמע". האלגוריה, מציבה מרחק בין המובן המיידי של הכתוב למשמעות הנסתרת, האמיתית שלו, בתוך פיתוח רעיון מסויים.

פירוש אלגורי לטקסט הנו בדרך כלל מהפכני וזאת משום שהוא חושף את רובד הנפש הקיים בו.

הנפש לא יכולה לתקשר בצורה גלויה ולינארית, רק במרומז ובאלכסון. הקויות זרה לטבעה. היא באה מהצד. שפתה הפוכה לשפה המדוברת השוררת והקיימת. היא מחפשת את החללים שסביב המלים, בתוכם, וביניהם. שם היא אוהבת לשכון.

עבורה השתיקה החלל והאין – אינם ריקנות, אלא מקום מגורים, הזמנה להיות.

אנו יודעים בתודעתנו הציבורית כי כדי להישמע – עלינו לתגבר קול, אך בעולם הנפש – כדי להישמע צריך להנמיך קת הקול.

הגוף צועק, השכל מסביר, (טוען טיעונים) והנפש לוחשת.

הנפש שונאת דיבורים. ואם היא מדברת, היא עושה זאת דרך מטאפורות.

לא, הנפש לא מדברת, הנפש מהדהדת, מהדהדת לצד האחר בעצם ישנותה.

הד הוא אותו הקול עצמו החוזר מן הזולת. הנפש מקבלת את עצמה חזרה, מעושרת על ידי השוני.

כדי להדהד, צריך להיות על אותו התדר. והיות ולכל הנפשות אותו התדר – אז אם ישנה נפש בסביבה – התקשורת מתרחשת מעצמה. כל הציפורים בשעת שחר שרות את אותו השיר כי הן על אותו התדר.

להדהד עם נפש אחרת זה לא להיות לבד. לצאת לרגע מן הכלא ולא לטיול של שעה בחצר אלא להיות חלק מעולם הנפש הקסום והאינסופי. זו חזרה לגן עדן הקדום, כשכל פירות הגן צבועות בצבע אחד; צבע האנושיות.

כל זה קיים, ישנו. כל כך ישנו וכל כך רחוק, רק מטחווי מימד אחד מאיתנו, ממש קרוב. למעשה הנפש היא אסירה בתוכנו. היא העצמי האמיתי הגולה בתוכנו. הנשמה הכלואה שהיא יותר אנחנו מאיתנו.

היא המימד הרביעי, מימד שרק עימו ודרכו החיים הפנימיים (החיים באמת) יכולים להתרחש.


31.5.2004

"אם אתה מצלם בצבע אתה תראה את צבע הלבוש שלהם – אם אתה משתמש בשחור-לבן, אתה תראה את צבע נשמתם"

לא ידוע

 

Move to the rhythm of your soul and you'll never miss a beat!

Vicki Virk

 

The one thing in the world, of value, is the active soul.

Ralph Waldo Emerson

The soul gives unity to what it looks at with love.

Thomas Carlyle

 

To live happily is an inward power of the soul.

Marcus Aurelius

The wealth of a soul is measured by how much it can feel; its poverty by how little.

William R. Alger

 

Nothing can cure the soul but the senses, just as nothing can cure the senses but the soul.

Oscar Wilde

The human voice is the organ of the soul.

Henry Wadsworth Longfellow

 

The human soul needs actual beauty more than bread.

D.H. Lawrence

 

 

שלוש מסות על הנפש

פרק א': האמת הקוואנטית של הנפש

אדם יושב בחדרו, מול מחשב, שולחן, מנורה ולפתע צפה ועולה בו תחושת מקום וזמן מתקופת נעוריו. זה לא חייב להיות מאורע משמעותי או דרמטי, זו יכולה להיות תחושה של סתם שעה בסתם יום, במקום כלשהו מתקופת נעוריו. ולפתע צפה ועולה בו תחושה מאוד מובהקת  שהזמן והמקום הזה מעוררים בו. זה לא מתעורר כתוצאה מ- וגם לא קשור )כמו אצל מרסל פרוסט ב'בעקבות הזמן האבוד' (, לטעם או לריח, גם לא לצליל או צבע – זו תחושה דינמית שממלאת את כל כולו. וזה מוחשי ביותר ומציף את כל הוויתו. ומבחינת החוויה שהוא עובר באותו הרגע – זה יותר אמיתי מאשר מה שמקיף אות ברגע הזה בהווה, שבו הוא נתון כעת. רגע שכל כולו מציאות אובייקטיבית, אבל כזו שלא מהדהדת בו ומפעילה גלי תחושות והוויה של ישנות ונוכחות כמו זו המתרחשת בו ברגע שצף בו מה שצף בו מן העבר.
לכאורה תחושות אלו )הזמן והמקום ההם בילדותו הרחוקה ( הם כמעט דמיון, כמעט פנטסיה, כמעט אנטי מציאות. אך מהי המציאות האמיתית? זו הניתנת למדידה על ידי מדדים אובייקטיביים, או זו הסובייקטיבית, שאנו חווים בכוכים ובנידבכים היותר מוצנעים של הוויתנו הפנימית?
כך לגבי חיינו הקטנים, אך גם כשמדובר במאורעות  היסטוריים חשובים או יצירות גדולות'; מה ההבדל בין האמת של האימפריה הרומית ובין האמת שחיה בתחושותיו, הבנתו והגיגיו של ניצשה כשכתב את 'כה אמר זרטוסתרא' שלו? תקופת הממשל של האימפריה הרומית הייתה ארוכה, חיו בה אנשים רבים, והיא מכסה אפוס גדול ושלם בתולדות האנושות. בעוד שמה שעבר בניצשה בעת כתיבת 'כה אמר זרתוסטרא', היה קטן, אישי וסובייקטיבי מאוד. האימפריה הרומית הינה אמיתית בקנה מידה היסטורי, חברתי, פוליטי, צבאי. בעוד שיצירתו של ניצשה אמיתית בקנה מידה נפשי.
אז מהי המציאות? מה שמתחולל בעולם החברה החיצוני וקשור ומשפיע על מיליוני בני אדם, או מה שמתרחש בתחום חיי הנפש של היחיד? ואיך זה קשור לתחושה הזו הצפה באדם לפתע וממלאת אותו בריאליה מסוג אחר?
ובכן, נתחיל בתחושה הזו שצפה בו לפתע כשהוא ישוב בחדרו ועוסק במשהו אחר לגמרי. התחושה הזו נובעת מן הנפש. זו נפשו שצפה מבפנים. זו הנפש שלו שממלאת אותו לפתע; יצאה ממחבואה, מסתורה והיא מציפה את חייו העכשוויים עם הנוכחות שחיה בה. נוכחות המצייתת לחוקים אחרים לגמרי מאלה של המממדים הפיזיקלים בהם חיים רוב בני האדם רוב הזמן. בעולמות הללו העבר לא פחות חי מן ההווה. והריאליות של משהו קשורה ליכולת של הנפש להציף עצמה
לתוך האדם באותו הרגע ואז מה שחש האדם בכל ישותו ברגע ההצפה – זו האמת הנפשית שמתרחשת בו בו ברגע.
הריאליה הזו היא  ריאליה קוואנטית. ריאליה שמתרחשת בעולמות הזעירים השוכנים בתוך האטומים של הוויתנו. ישות והוויה של משהו אינם שוכנים במרכיביו הפיזיים, אלא בחללים הקוואנטיים שלו. למשל הישות והנוכחות של כיסא אינן שוכנות ובאות לביטוי בממדים הפיסיים של: גובהו או החמרים מהם הוא עשוי וגם לא באיך שהוא נראה, אלא במשהו שקיים בחללים הבינתאיים, בממד הקוואנטי, הסאבאטומי שלו. ונוכחות זו ניתן לחוש רק באורח הכי סובייקטיבי. ואז ורק אז הכיסא אמיתי עבורנו.
העולם הקוואנטי הוא עולם החלקיקים הזעירים. להתנהגות של החלקיקים הקוואנטים מוזרות הטבועה בהם מעצם קיומם. התורה הקוואנטית גורסת בין היתר כי אלקטרון או כל 'יצור' סאב אטומי אחר, מתקיים במספר מצבים שונים בו זמנית, הוא נמצא כאן ושם בו זמנית, הוא נע במהירות אך גם באיטיות וסב על צירו לשני
כיוונים, גם בו זמנית. וכי הדרך בה מתבוננים בתופעה משפיעה על ההתנהגות שלה. כל אלה הנם דברים שלא נתפסים בתודעה הרגילה.
אלה חוקים הפוכים לגמרי מאלה שאנו רגילים להם. אך אלה החוקים השולטים על מציאות חיי הנפש שלנו; מציאות קוואנטית. מציאות שבה הישנות של משהו באה לביטוי יותר דרך ההעדרות שלו, וככל שמשהו רחוק יותר, זעיר יותר, ומוחשי פחות כך הקיום שלו אמיתי יותר.
אין פלא שלעתים המהות האמיתית של יחסים, או אישיות נותנת עצמה יותר דרך יצירת אמנות מאשר דרך חקירה מדעית שלהם. ואכן בעולמות הנפש דרכו של האמן הנה דרך שפוגשת את האמת יותר מדרכו של מי שקיבל אימון מדעי. דווקא האמנות, בהיותה כה סובייקטיבית ותלויה בנקודת מבט של האמן שלעיתים קרובות סובל מחוסר יציבות נפשית, מצבי רוח וכו', דווקא היא מסוגלת לתפוס את האמת הפנימית של משהו יותר מכל דרך 'הגיונית' או 'מדעיתי' אחרת.
זה מה שקרה לואן גוך כשצייר את הנעליים של האיכר; הוא התחבר, אפשר להגיד לממד הקוואנטי של הנעל ומכאן לישות של האיכר שנעל אותן.


                                                                   נעליים של ואן גוך    c:/My pictures IMG 

כותב על כך הפילוסוף מרטין היידגר ביצירתו: "הישות והזמן": "ציור של ואן גוך: זוג נעלי איכר גסות. שום דבר אחר. למעשה, הציור אינו מייצג דבר; אולם לגבי מה שישנו בתמונה, מיד אתה לבדך אתו, כאילו אתה עצמך עושה את דרכך הביתה בעייפות עם מעדרך, בערב של סתיו, לאחר שדעכו מדורות תפוחי האדמה האחרונות. מה ישנו כאן? הבד? משיכות המכחול? נקודות הצבע?" ביאה אל הנפש  דרך הגישה הקוואנטית מביאה לנגיעה במיסתורין הגדול האופף את הנפש; ככל שהיא איננה,  כך היא ישנה יותר.
זוהי אמת קוואנטית, לא אמת פיזיקלית. בעולמות הקוואנטיים – הכל שונה לחלוטין. מה שלא מוחשי יכול להיות יותר אמיתי ממה שמוחשי. מה שיחסי יכול לעשות יותר צדק למציאות מאשר מה שאובייקטיבי.  ונקודת המבט היחסית של המתבונן או החווה יכולה לחפון את המציאות הפנימית יותר מאדם שמביט מנקודת מבט
אובייקטיבית כביכול.
למשל טיפול פסיכולוגי; הפסיכותרפיסט יכול לבוא אל האדם בגישה אובייקטיבית, גישה המנסה להבין מבלי להיות משוחדת או מעורבת. מנסה להתייחס רק אל האמת הקשה של הדברים. והנה יוצא ) שבאמצו גישה זו( הוא מחמיץ את מה שבאמת קורה לאדם בחייו. הוא נותר עם עובדות, עם קליפות, אך המהות החיה והנושמת של האיש – חמקה ממנו. ודווקא אמן שמתבונן בו, או סתם אדם שמצליח לחוש כלפיו הזדהות ואמפטיה  – יכולים לקלוט באמת מה עובר עליו ובתוכו.
 עמוס עוז סיפר פעם כי דווקא העובדות יכולות להרחיק אותנו מן האמת, העובדות לגבי מות סבתו היו שהיא מתה מהתקף לב, אך האמת היא שהיא מתה מעודף ניקיון….
בממדים הקוואנטיים כדי למצוא צריך ללכת לאיבוד, וכדי ולהתחבר למישהו צריך להיכנס עמוק לתוך עצמך. כדי להבין את מה שנאמר צריך להתייחס דווקא למה שלא נאמר. כדי להתחבר למה שישנו צריך להייחס לחללים שמסביב ובתוך מה שקיים.  כאן לזמן איכויות אחרות לגמרי; למה שקרה לפני זמן רב – יכולות להיות איכויות שהן אמיתיות יותר ממה שקורה היום. חיים שלמים הם רגע, ורגע יכול להיות חיים שלמים. לנפש חוקי זמן אחרים.
ואכן חיים בממד של הנפש יכולים להיות מבלבלים מאוד למי שחי על פי חוקי הפיזיקה של היום יום. זו מציאות פנימית. שהיא נחלתם של אמנים )בעיקר משוררים(,
מסוממים, חולי נפש, מיסטיקנים ומי שאינם יציבים בנפשם. והנה דווקא הם קרובים יותר לעולמה של הנפש מאשר אנשי ההמון השקט מחוק הפרצוף, מי שמכונים נורמליים. והנפש היא העולם האמיתי. אין אמת אחרת מלבד האמת של הנפש. אך אמת זו הולכת לאיבוד בעולם החומרי, הגס ההמוני, הכוחני שאופף אותנו.
וכך יוצא כי בעולם זה שלנו האמת של הנפש גורשה מן הקיום והיא מצויה בגלות, או מתקיימת קיום מצומצם וחלקי ב'שמורות טבע'. ומהן שמורות הטבע הללו? היכן ניתן עוד למצוא אותה? היכן היא הנפש?

חלק ב': המדריך לאיתור הנפש במחוזות הנכר של הקיום
עד כאן דובר על הנפש כעולם האמיתי, אך על מה מדובר כאן? על משהו שאולי היה פעם, כיום הנפש מצויה במצב של העלמותוהתפוררות רבתי. כמו האנדיאנים של המאיה והאצטקים שהיו תרבות מפוארת והיום הם איכרים עלובים. מצב הנפש כיום הנו גרוע שבגרועים, כמו קיסר שהפך להומלס. הנפש כיום כמעט שאיננה. רק חלקיקים ממנה נותרו – מפוזרים בגלויות השונות של הקיום, קמצוץ פה וזעיר שם. התלקחות והיעלמות. רק ברמזים. אז היכן? היכן היא מסתתרת עדיין? פזורה ונעלמת, הולכת ונכחדת?

בתינוקות וילדים:

כמובן שם; זוהרת בעיניהם הגדולות של התינוקות, אך רדומה עדיין, מחותלת, אינה בורקת עדיין ואינה מנצנצת באלפי נגוהות, כבעיני ילדים, אצל הילדים הנפש מסתערת על מה שיש, בחדוה, בעוז – עם כל מה שיש, מנצנצת בנגוהות רבתי, רוקדת לכל הכיוונים, עד שנמשך בלם היד של: גיל הנעורים: כאן נבלמת התלקחותה האדירה של הנפש; יש היסוס, כאב בעיניים, הנפש עוד שם, אך כמו זרמים עכורים התערבבו בה. ועם ההתבגרת באים החיים ומציגים שפע של אפשרויות למימוש ולתעסוקה; בחלקן הנפש מקבלת מרחב רב יותר ובחלקן פחות, כמו למשל ב: פוליטיקה ומסחר:
כאן הנפש כמעט איננה, ואם היא ישנה, הרי היא מתחבאת היטב, לעיתים מנצנצת בהתלהבות של כלכלן צעיר, המוקסם מן העוצמה ונפתולי הכוח והשליטה הנובעים מן הכסף. או מופיעה אצל אידאולוג פוליטי, המשוכנע בצדקת מפלגתו; או פעיל בוועד עובדים, המשוכנע בחשיבות מה שהוא מייצג. הם משוכנעים, בדרכם, שהם נלחמים למען עולם טוב יותר. ושם, במשוכנעותם ובהתלהבותם, שוכנת הנפש, בוערת, נלחמת וחולמת את המחר.


בחיי הנישואים והמשפחה:
כאן היא מגוונת מאוד, לפעמים באה ולפעמים נעלמת. לעיתים מתקיימת בעוצמה רבה ביחסים שבין ילד והורה, אשה ובעלה, אח ואחותו. כשהיא כאן, היא מאוד כאן, אך כאן גם רבה, אוה, מה רבה השחיקה. כי כאן הנפש מוכה ונעלבת. וכל בעיה וכל מתח ריגשי יוצרים מחסומים וצלליות של אפלולית ומועקה, המצטברות ומחניקות
את האש של הנפש  – לאט ובבטחה. כעבור שנים רבות של חיי משפחה, הנפש היא יותר כפליט, ניצול קרבות; בגדיו קרועים, חלק ממיטלטליו אבד בהפגזות הרבות, והוא צולע בקושי, מפלס דרכו בין תעלות מלאות מי גשם והריסות של מוצבים מבוצרים. וכה מועטות הן מערכות היחסים המשפחתיות היוצאת ניצולות מגיא הריגה זה של שדה הקטל המשפחתי. )וכשנהרסת מערכת יחסים, מי שמוצא עצמו ללא בית היא כמובן הנפש.


בעיתונות:
מקומה של הנפש נפקד כמעט לגמרי מן העיתונות. כל מה שהינו ייחודי, רגיש, עצמאי ובעל רמה נבלע כמעט לחלוטין בהרעשה הכבדה של כלל האירועים המסוקרים בעיתון, המשקפים את התהליך היחלשותה של הנפש: שוחד, אונס, קונפליקטים בין מדינות ואישים בחדשות, שביתות וכדו'. האוחזים בקולמוס העיתונאי מכרו כשרונם ושליטתם במדיום -כעט להשכיר, בשירות אותם אירועים. אך פה ושם, במוספי תרבות, במאמר מערכת הנכתב מן הלב, זה עדיין פועם, עדיין ישנו;
כן, לא כולם מכרו את הנפשיות בעבור נזיד העדשים  של הדיווח היבש ונטול הלחלוחית והזווית האישית. קיימים עדיין כותבים שצמחו בזכות ערכיות נפשית שעליה לא יוותרו, גם אם התמסחרו מעט, בלית ברירה, עם השנים. הנפש במקומות האלה היא כפרטיזן ולוחם גרילה בשורות הנפשיזם המקופח: בטורו של סטיריקון, פרשן
משפטי,  מבקר תיאטרון. פה ושם היא ישנה, פה ושם היא נושמת עדיין, בכבדות, נשימות שטחיות ודלות חמצן.


ברחובות ובדרכים:
שם היא נעדרת כמעט כליל. אנשי הרחובות והדרכים הם לעיתים קרובות סחופי הנפש; קיים בהם מעין חיספוס גס, המלמד על נטישתה של הנפש. קיימים גם הצעירים, הנעים ונדים בדרכים כמחאה, כי נסיונם עם הממסד הנוקשה והבירוקרטי לימדם שמזונות נפש אלה נעדרים כמעט כליל מן התפריט השגור בקסרקטיני הרוח של הממסד. תוהים ותועים, מנסים ללקוט בצידי הדרך שיירי רוך ואמפטיה מאחרים שאין להם דבר מלבד נפשם.


בשירה:
בשירה, כן, שם כמובן. שירה היא אחד המעוזים האחרונים של הנפש, שם היא מולכת עדיין חופשית, קיימת מאוד; במקצב, בדימוי, מועברת בתחושות ענוגות, שדרכן אנו למדים על הנסתר השקט שמאחורי המעשיות השוטפת והאטומה של הקיום היומיומי.


באמנות:
שם אמורה הנפש לשכון לבטח, במעין 'מעון נשים מוכות', מוגנת בצפנים מקצועיים ומאוכסנת בגלריות, בספריות, בתיאטראות, באולמות קונצרטים. האמנויות הן המקדש מעט של הנפש. מעין נווה מדבר, שמורת טבע. אך גם שם, יותר משהאמנות שומרת על הנפשיות, היא משקפת את העוולות שעוללו לה הקומיסרים  של התרבות העכשווית.
כיום מציגה האמנות נפש שסועה, מפוצלת, מוקפת באטימות ובניכור, מופגזת בתיעוש ובמסחור. הקצבים מהירים, עצבניים, חסרי נחת. הצורות חדות, זוויתיות, קורעות ומוכתמות. הקולות קשים, נוקבים ותוקפניים והמסר אלים, עמוס בקונפליקטים, באימה וביאוש.
גם שמורות הטבע של האמנות מתקשים לעצור את חילות אוייב הנפש השועטים  לכל הכיוונים, ובמקום לשמור על הנפש הם משקפים את הזוועות שמעוללים לה. ובעוד הקול הוא עדיין קולה של סבתא נפש, שייכים האוזניים, האף ובעיקר הפה – לזאב החייים חסרי הנפששבחוץ, העטים על הנפש לכלותה.


בחינוך ובבתי הספר:
בית הספר מנסה לרקוד בשתי חתונות; חתונה אחת היא ההכנה לקראת ההצלחה בחיים כמות שהם. בחתונה זו הריקוד הוא ריקוד מנצח כי בית הספר אכן מעניק מקדמה לחיים על ידי רכישה של ציונים גבוהים ותעודות הסמכה. אך זו לא מקדמה לחיים חיי היחיד אלא לחברה.
החתונה האחרת היא ההכנה לקראת הבשלתן של הנפש והאישיות, שמן הבחינה הפדגוגית הטהורה, אמור בית הספר לטפח, ומחתונה זו הוא יוצא צולע, כי הלימודים העיקריים בבית הספר, שהם הלימודים הריאליים לימודי החומר – לימודי מה שמדיד וניתן לצפייה דוחקים את רגלי הלימודים ההומניים, למודי הנפש, לקרן זווית שולית וחסרת כריזמה וחשיבות. אמנם באמצעות הלימודים ההומניים אפשר עדיין למצוא נפשיזם בבית הספר, אבל היחס ללימודים אלו גובל בזלזול, כאל סרח עודף שאין בו שימוש מעשי.


בתנועות דתיות ובמיסטיקה:
שם הנפש מטפוחת ומקבלת טיפול העולה על כל הטיפולים בכל המחוזות שהוזכרו לעיל. יותר מאשר באמנות ובשירה ובוודאי יותר מאשר במחוזות הנכר ובגלויות הנידחות של העיתונות, המסחר והפוליטיקה.
כאן, במחוזות הדת, אמורה הנפש להיות כגבירה בארמונה, ככלה בחופתה – הרוחניות שושבין לה והשכינה לה הינומה ומעטפת.
אך האמנם? כיצד מרגישה הנפש בתוככי הממסד הרבני הממודר, הסגור, הקפדן והמוגדר היטב?  כאן היא שורדת בליבות של אינדווידואלים בודדים, בליבו של איש אלוהים נלהב ואדוק, הבוער באישה של תורה, באישה של הכמיהה למיים המחיים של רוחניות של אמת.

ואיך רואה ההמון השקט את 'שמורות הטבע' הללו של הנפש? ובכן בדרך כלל זה גורם לטפיחה עצמית על השכם; 'הנה, יש לנו אמנות, תרבות, חינוך, חופש דת, גבולות מדינות פתוחים לנדודים וכו'. אך מסרבים לראות כי 'שכיות חמדה' אלה הן נזם זהב באף חזיר.
ולאחר מסע מייאש זה, יכולה להישאל השאלה: האם ניתן לעשות משהו? האם זה חייב להיות גורלה של הנפש בעולם זה? והתשובה היא שמי לא רוצה להישמד חייב להילחם. וכדי להילחם יש צורך לגלות את העוצמה הפנימית.


חלק ג': כוחה השקט של הנפש
בחלק א' ראינו כי קיום הנפש הנו קיום קוואנטי, חי איתנו אך רחוק מאיתנו, כמו בממד אחר. בחלק ב' יצאנו למסע בחוץ לאיתור שרידי נפש. וכאן בחלק ג' נחזור פנימה אל הנפש, אך זו חזרה פנימה לשם גילוי עוצמתה של הנפש. ומדוע כך? ובכן, הדימוי של הנפש כפרח עדין, או גן קסום, אינו המצב של הנפש בימינו. וזאת ניתן לראות בברור בחלק ב'; הנפש נמצאת לא רק במצב של התפוררות וכיבוש, אלא היא מאוימת יום יום על ידי הגס, הקולני, האטום והשטחי. והיות וזה המצב, הנפש אמורה להיות מסוגלת לעשות שני דברים, האחד להגן על עצמה והשני לצאת נגד מהרסיה ומחריבה. הנפש באקט של מרידה.
האם זה אפשרי? האם לנפש העדינה והפגיעה ישנה בכלל עוצמה? התשובה חיובית, אך זו עוצמה קוואנטית.  אך לפני שמדברים על עוצמתה של הנפש צריך להגדיר מהי עוצמה, מהו כוח? כח או עוצמה, היא אנרגיה קפיצית לפני שהיא מתורגמת לעשייה; אנרגיה פוטנציאלית שיכולה להיות משוחררת עבור פעולה או תנועה.

אז איזה סוגי כוח אנו מכירים?  כח הנעה,  כח עמידות בפני פורענות ומצוקות, כח התמדה, כח להחזיק מעמד, כח להוביל חזון.
כך לגבי הסוגים השונים, אך מה לגבי הכוח עצמו?  ובכן יש להבין כמה דברים לגביו. ראשית; כח לא בא מלמעלה. המנהיג, למשל, לא מעניק להמונים כח, הוא מעניק להם חזון וכיוון. והם אלה המעניקים לו את הכוח עימו הוא יכול למשול. כך שהכוח של היחיד השולט הוא כוחם של ההמונים הכנועים )במשטר דיקטטורי( או העושים זאת ברצון )במשטר דמוקרטי( – המועבר אליו כדי שיעשה בו שימוש. אז כוח בא מלמטה. הוא זורם כלפי מעלה ומעניק חיוניות לחלקים היותר גבוהים במערכת.
בטנטרה ההודית הנפש מכונה שאקטי, והיה מצויה בתחתית עמוד השדרה וכשהיא משוחררת היא מטפסת במעלה עמוד השדרה והופכת לאנרגית קונדליני, נחש מסוכן הטוען אל כל המערכת בעוצמה. בטנטרה הגבוה היא התודעה והנפש היא הנמוך. הגבוה מעניק כיוון ומטרה, הנמוך מעניק עוצמה וחיוניות.
ושנית; כוח יכול לבוא לא רק  מרמות נמוכות וגבוהות באדם, אלא גם מרבדים שונים. מרבדים חיצוניים ופנימיים, עמוקים או רדודים. כאלה המצויים על פני השטח – באדם, או עמוק בתוכו. למשל רגשות פגועים או תאוות שלטון – הם מקורות כוח חיצוניים, אפשר להגיד, כי הם קשורים לזה אשר הסביבה עושה לנו ואיך אנו
מתייצבים ביחס אליה. גם האגו או יצרים מיניים הנם חיצוניים  במידה, היות והם מגיבים לסביבה, לאובייקטים שעושים לנו טוב או לא.
וישנם מקורות כוח פנימיים יותר, התלויים פחות במה שמחוץ לאדם, ועוצמתם בלתי תלויה והיא נובעת מכוח טבעי ועוצמה פנימית הקיימים באדם. זה לא כוח שמצריך פרובוקציה, אלא דווקא שקט ושלווה. דווקא בעיתות שקט הכוח הפנימי נאגר. וזאת בניגוד למקורות כוח חיצוניים באדם, הנחלשים ומתחזקים בהתאם לתגובות וגירויים הבאים מבחוץ. למשל יצר המין מתחזק כתוצאה מגירוי מיני, תאוות שילטון מתחזקת כתוצאה מכוח לשלוט על אנשים אחרים וכו'. אך ככל שחודרים יותר פנימה מגלים שקיימים שם מקורות כח חבויים, שלא באים במגע עם גירוי חיצוני. והם כמו מצבור תת קרקעי של נפט או אורניום, צריך לגלות אותם, ולהתחבר אליהם.
והכוח הפנימי ביותר והעוצמתי ביותר הוא כוחה השקט של הנפש.
עוצמתה היא עוצמה קוונטית. זו עוצמה שלא רק שהיא לא מדידה ולא ניתנת לתצפית ואישוש, אלא גם אם קיימים מדדים ביחס אליה, הרי שאלה הם מדדים יחסיים, התלויים במי שמתבונן. ועם זאת העוצמה הקוואנטית הזו היא משהו שלא ניתן להשוותו לשום עוצמה אחרת, זו עוצמה המניעה צוללת אטומית )כשהיא ידידותית(, וזו העוצמה של פצצת אטום כשהיא יוצאת לקרב. והעוצמה הקוואנטית היא העוצמה הפוטנציאלית של הנפש. זו עוצמה שהיא בעת ובעונה אחת סובייקטיבית בתכלית ועם זאת בעלת עוצמה עזה לאין שיעור.
הממדים הקוואנטיים השוכנים בתוך האטומים המרכיבים כל דבר בעולם, בין אם הוא דומם או חי – אינם  מוחשיים כלל בדרך כלל. לרוב אנו מתייחסים לעולמות של מניפסטציה חיצונית, דברים שיש להם משקל, גובה, מראה וכו'. ואילו העולמות הקוואנטיים לא קיימים בשדה הקליטה הרגיל. הם אמנם אימפקטיביים מאוד אך לא
מוחשיים כלל.
והיות והנפש עובדת בעולומות הקוואנטיים, הסאב אטומיים, קשה להתייחס אליה, קל להחמיץ אותה. קל גם לזלזל בקיומה. בלעדיה נוצר מפגש לא קדוש בין הרגשות ליצרים, לחשיבה האינטלקטואלית. מפגש שבו החברה היא מרכז הכובד של האדם ולא החלל הקוואנטי השרוי בתוכו, חלל ששמו: נפש.
אך ישנם מתי מעט שמחוברים לחלק זה בהם, שחי בתוכם. כשיש קונפליקט, או עימות – בדרך כלל חומרי הלוחמה באים מאזורי הרגש והיצר, מעט מאוד מתקפות באות מאזור הנפש. והיא בהחלט מסוגלת לצאת לקרב. אנו אמנם רגילים לנפש כפי שהיא מתוארת בכתבים דתיים ורוחניים – כאגם של שלווה ושקט. אך אין דבר יותר נורא מנפש היוצאת ללוחמה. האפקט יהיה מהמם. המותקף יחוש מותקף, אבל בחלקים של הוייתו שהוא לא ידע שהם קיימים. יהיה קשה לו לתרגם את אשר קרה לו, כי המיתקפה מתרחשת בחללים הקוואנטיים של הוייתו ומשם מחלחלת לרגשותיו ותחושותיו. וכשמדובר על לוחמה של הנפש ישנן כמה דוגמאות:, ספרא וסייפא של התלמוד, מרקוס אורליוס – הפילוסוף וקיסר רומי הכובש. אך אין דוגמא מובהקת יותר לשילוב הזה שבין נפש ללוחמה מאשר הלוחמים הסמוראים של הזן. הסמוראים היו ברובם תלמידי זן ובלב הזן הייתה המדיטציה שפיתחה שלוות נפש שהיא חיונית מאד לסמוראי  בעומדו בפני אין ספור האיומים של העולם החיצוני בני אדם והאיומים הרבים שבאים מעולמו הפנימי דמונים.
השלוה הזו באה מן הנפש  המעניקה חיים. בלעדיה ובלעדי השיבה אליה מן הקרבות שבחוץ, הסמוראי היה מתפרק מזמן. ואכן זו הנפש השלווה של הסמוראי האמורה להגיד לו  מי הוא ומה מקומו ביקום. שהרי הנפש היא בית שחוזרים אליו עייפים, רצוצים ומלוכלכים. שם מיטהרים, נירגעים ואוגרים כוח. ואם אין לסמוראי
את האגם הפנימי של הנפש, יבוא יום שבו יתחולל קרב שבו הוא יאבד את הריכוז, או את אורך הרוח וראשו )שהוא הקצה הגבוה של תודעתו( יערף לפתע ואז יקרה לו הנורא מכל: תודעתו תופרד ממנו והוא ישקע חזרה בשינה באנאלוגיה הפיסית מדובר בשנת מוות, באנלוגיה הרוחנית והפסיכולוגית מדובר על שינה שהיא ניתוק מן הנפש. ואין דבר נורא מכל עבור לוחם הנפש מאש להיות מנותק ממנה. וככל שהסמוראי היה לוחם נורא יותר,  כך חייב היה להיות מיודד עם מחזות הנפש, עם אותו  ים של שקט נשי שבפנימו. וזה מה שהפך את הסמוראים היפנים ללוחמים ייחודים כל כך, לוחמים שהיו בד בבד גם לוחמים וגם אמנים…
ובכלל, הסמוראי המעודן, הסמוראי הרוחני, הסמוראי הפנימי – היווה שילוב של 'ספרא וסייפא'; של אדם שידע לצטט מן הקלאסיקה באותה בקיאות כמו בשימוש בחרב ובכידון. בסעיף הכי ראשון בחוק של הסמוראים הם מצטטים אימרה סינית עתיקה: "מימי קדם היה הנוהג ללכת בדרכי אמנות השלום ביד שמאל, ובדרכי אמנות המלחמה ביד ימין. ובשניהם יש להצטיין".
מורשת הסמוראי היא של רוצחים מתורבתים; גברים שהיו יעילים להחריד כלוחמים ומצד שני, אנשים משכילים מאוד, תרבותיים ומעודנים. אך אלה תרבות ועידון שלא באו מהשכלה או חינוך, אלא מן השפע הרוחני שנשב אליהם מן הנפש שלהם. השילוב הזה של לוחמה ללא חת ושלווה נפשית  בא לידי ביטוי גם בחשיבות העצומה שהם ייחסו לכבוד עצמי. אם סמוראי איבד את כבודו, מוטב היה לו להמית עצמו  בשעה שחתך את בטנו, והריח למען העלם ריחות קשים לאחר המוות.

לסיום:
עד כאן לגבי הנפש. מדברים אצלנו הרבה על רוחניות. אך אם הנפש לא מתעוררת, אין מה לדבר על רוחניות. כי הנפש היא השגריר. ועד שלא נשחרר אותה מכילאה וניתן לה חופש במרחבי ממלכתנו, אין מה לדבר לא על רוחניות, מצד אחד ולא על עצמיות ואותנטיות, מצד שני.

מסות נוספות העוסקות בנושא הנפש:

http://stage.co.il/Stories/203942

 

 


גבריאל רעם.
29.4.2003

 

אודות הקטגוריה: הנפש

כל אחד יודע עכשיו כיצד למצוא את משמעות החיים בתוך עצמו.

אולם האנושות לא היתה תמיד כל כך בת מזל. לפני פחות ממאה שנים, לגברים ולנשים לא היתה גישה קלה אל תיבות החידות שבתוכם. הם אפילו לא יכלו למנות את חמישים ושלושת השערים של הנשמה. דתות חסרות ערך זכו להצלחה כבירה.

האנושות, אשר לא ידעה את האמיתות השוכנות בכל יצור אנוש, נשאה עיניה החוצה – תמיד דחפה החוצה, היה מי אחראי לבריאה, ובכלל מה כל העניין הזה של הבריאה. האנושות שיגרה את סוכני הקידמה שלה החוצה, כל הזמן החוצה. לבסוף השליכה אותם אל החלל, אל הים חסר הצבע, חסר הטעם,חסר המשקל של היקום האינסופי.

היא השליכה אותם כמו אבנים.

סוכנים אומללים אלה גילו את אשר התגלה כבר בשפע על פני כדור הארץ – סיוט של חוסר משמעות אינסופי. החלל החיצון, היקום האינסופי, העניק שלושה חסדים: גבורה ריקה מתוכן, קומדיה זולה, מוות חסר טעם.

היקום האינסופי איבד , סוף סוף, את האטרקציות המשוערות שבו.

האדם יכול היה לחקור רק את עולמו הפנימי. רק הנפש של האדם נתרה ארץ לא נודעת. זאת היתה ראשית החוכמה וטוב הלב.

איך חיו בני האדם בתקופות קדומות כאשר נפשם עדיין לא נחקרה?''

קטע אירוני, של קורט וונגוט, מתוך סיפרו: ''הסירנות של טיטאן'', 1959, תרגום: יותם הראובני, הוצאת זמורה ביתן.


יש משהו בתוכנו שהוא לא אנחנו, אבל הוא יותר אנחנו מאשר סך הכל מרכיבנו ביחד.

הוא לא הכוליות של הוויתנו, הוא אכן 'רק' חלק מאיתנו, אך בה בעת הוא יותר מאשר כל סך מרכיבינו.

הוא (או יותר נכון: היא) לא נגיש, לא נראה, לא מוחש בדרך כלל, די עלום, זעיר מאוד, יותר מטבע לשון פואטית – מאשר משהו שניתן לאששו כממצע מדעי.

ועם זאת, הוא (או היא ליתר דיוק), הם חיינו במלא עצמיותם הפוטנציאלית. כן כמה עצוב; לרוב זו עצמיות פוטנציאלית. האני שהיה יכול להיות לנו לו היינו מאפשרים לה את הממלכה, לה, לכולה שתמלא בנוכחותה את מכלול חיינו.


היא -הנפש.


——————————————————————————–

נסיון יפה ומעניין להגדיר את נושא הנפש, מתקיים בספר של רוברטו מיטלפונקט:''על צפרדעים, נסיכות ומטפלים – ציפור הנפש''.

הנה הקישור לפרק הרלוונטי:


http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=208
 

רעיון האושר האישי


אזהרה:

מסה זו עלולה לקומם את כל מי שרעיון האושר האישי יקר לליבו. כל אלה מוזמנים לדלג על המסה. או לקרא אותה במועד מאוחר יותר.


——————————————————————————–

כולנו סוגדים, מכורים ל- וכלואים תחת – רעיון האושר האישי.

הוא רודה בנו ביד רמה ולא מאפשר לנו להיתפתח לחיים ולעולם.

התזה במסה הנוכחית גורסת שהקונספציה של לחיות כדי להגשים את האושר האישי – עומדת בניגוד לאפשרות לחוות את החיים באורח מלא, רחב ומקיף.

עיסוק היתר האובססיבי שלנו במדד הרייטינג של האושר האישי שלנו – לא מאפשר לנו להיות פתוחים לדינמיקה של החיים.

במקום לתת לחווית החים להגיע אלנו לסחוף אותנו ובעיקר לחבר אותנו לעולם ולמציאות – אנו 'בוחרים' להיות כלואים בד' האמת של כלא האושר האישי כשהסוהר שלנו הוא האגו.

וזהו כלא שהוא גם אלסטי וגם צר מאוד; הוא מתרחב לאט לאט, אך קורס בבת אחת. בכל פעם שהחיים לא מספקים לנו את מנת האושר, או מקלקלים לנו את מה שיש לנו בזמן הנוכחי. ואז עולמנו קורס ואנו מתרסקם לתוך כוך קטן של מורת רוח ויאוש. ושם אנו מטיחים ראשנו במה שנדמה לנו כקירות כלא שמבודדים אותנו מן האושר שלנו.

וכך, אנו מגדירים את חיינו כחיים, רק כשאנו מצויים באותם פיסקי זמן בהם אנו חשים מחוץ לכלא. אך, כאמור, זאת עד שהמשבר הבא מחזיר אותנו לשם.

לכולנו יש מיתאר מדומיין של חיי אושר וכשמיתאר זה סופג מכה מידי המציאות, אנו מטלטלים לקצה השני, ובו אנו משוכנעים כי החיים שלנו הם כשלון מוחץ. ושם אנו חווים דכדוך ואף דכאון.

למעשה כלא האושר אינו רק קוטב ההתרסקות של רעיון האושר, כלא האושר למעשה מורכב משני הקטבים גם יחד, זה הטלטול בין שניהם שיוצר את הכלא, ולא רק המשבר הבא.

כוחו ושרידותו של הכלא מצוי דווקא בקיפוץ הזה שבין קוטב האושר הקרב ובא ובין משברים הנגרמים כתוצאה מחבטה שסופג ההרעיון מידי המציאות. וככל שהקיפוץ, מקוטב לקוטב, מתרחש יותר פעמים, כך הכוח של רעיון האושר דווקא הולך ונעשה טוטלי יותר. כי כוחו של הקוטב האחד מתעצם כתוצאה מן הדינמיקה שנוצרת בין השניים.

כשהמעבר מקוטב כלא הדכדוך לקוטב האושר מתחיל להתרחש, יש לנו תחושה טובה, ואז בבת אחת זה נסדק; מישהו אמר לנו משהו, גילינו משהו שמישהו עשה לנו, תקווה שלנו להצלחה בתחום מסויים לא יצאה מן הכוח אל הפועל, תגמול שחשבנו לקבל בגין משהו שיצרנו, יצא נמוך או קטן מכפי שקיוינו. וכהנה וכהנה. ואז אנו מוטלים בבת אחת לקוטב המשבר הנפשי. ושוב חוזר חלילה. ואז לאט לאט המצור מתחיל להתפוגג ולאט לאט אנו נסחפים ל'כף התקווה הטובה'. http://tinyurl.com/nqpyr אך זה רק עניין של זמן עד שאנו סופגים שוב מכה, ושוב חוזר חלילה.

מעין קיפוץ סזיפי שלא נגמר, בין שני הקטבים. ולא משנה כמה פעמים אנו עושים זאת, עדיין, כשאנו בקוטב האחד יש לנו אמנזיה כמעט מוחלטת, לגבי עצם קיומו של הקוטב הנגדי. ב'כף התקווה הטובה' אנו שוכחים כלל שלפני יומיים היינו במשבר נפשי עמוק. בו היינו משוכנעים שכלום לא יצא מאיתנו. וחיינו הם לריק, שהרי כל שיש בהם הם אכזבות שמובילות תמיד לחוסר מוצא. (וכמובן כשאנו בקוטב המשבר, כל התקוות כולן, נראות לנו חסרות בסיס לגמרי). אלה לא סתם קטבים מנוגדים, הם מבטלים ושוללים זה את קיום זה, בכל פעם שאנו נמצאים באחד מהם – השני לא קיים.

מנקודת מבט של הקוטב האחד, אין קוטב אחר. זה הקוטב היחיד ואין בילתו. כשאנו שוהים בו, אנו תחת מרותו לגמרי, כל נקודת המבט שלנו מתהפכת.

אך, כאמור, שני הקטבים הללו, יחד, מהווים את סורגי הכלוב האישי שלנו. מונעים מבעדנו להיות באמת; דהיינו, לתת לעוצמה, לחיוניות, לחופש, ליופי, לעומק ולמשמעות, של החיים – לפכות בנו ודרכנו.

כי לחיות, משמעו לתת לכל אלה להכות בנו, והם לא יוכלו להכות בנו ואפילו להגיע אלינו, כל עוד אנו נתונים תחת מרות הכלא הדו קוטבי הזה של רעיון האושר האישי.

כדי לחיות באמת צריך לוותר על רעיון האושר האישי.

מעבר לסורגי 'כלא האושר האישי' שלנו, מצוי עולם ענק, מסעיר, מסתורי ומלא חיוניות ועוצמה. עולם אותו לא נוכל לחוות, כל עוד רעיון האושר האישי מולך בנו באופן כה טוטליטרי. החיים בנדנדה הסיזיפית הזו בין 'היי' ל'לאו', בין מצב רוח טוב לגרוע, בין תקוה לאושר ובין התרסקותו – מונעים בעדנו לחוות את החופש של החיים מחוץ לכותלי הכלא של רעיון האושר האישי.

כלא האושר האישי הוא אגם דלוח שהאדם ניצב באמצעיתו, ואילו החופש של לחיות את החיים באופן רחב, מקיף וסוחף – הם נהרות מלאי מיים חיים, ענקיים ושוצפים, שם האדם נסחף עם הנחשולים האדירים, קליפת אגוז על פני הכוח הדינמי האדיר. אמנם קליפת אגוז חסרת חשיבות, אך מלאה בחופש, בחיוניות, בקסם ובעוצמה של הנהרות והימים.

הקונספט המובא כאן הנו בעייתי; כי הוא מציב בפני האדם בחירה קשה מאוד: בין הזכות להגיע להגשמת אושר אישי, ובין היכולת לחוות את חווית החיים באופן רחב מקיף וסוחף. רובנו מוצאים עצמנו בקוטב רעיון האושר האישי, וכדי להגיע לענין חווית החיים כפי שמתואר למעלה, עלינו לוותר על רעיון האושר האישי, וויתור זה הנו קשה מנשוא.

ועם זאת, רעיון האושר האישי הוא רעיון אינפנטילי, הסובב סביב המשוכנעות כי העולם חייב לאדם סיפוק ואושר, העולם כשד ענקי והאדם כתינוק שיונק ממנו. התינוק, או הילד, חושב שהעולם חייב לו חיים מהנים ומלאי כף. ואילו המבוגר בנפשו, יודע שאף אחד לא חייב לו כלום. והוא בר מזל שהוא עדיין חי ושיש לו את האופציה, בכלל, לחוות את החיים ולהיות חלק מן המסתורין, העוצמה והחיוניות שהם מהווים.

הגישה האינפנטילית אינה רק צרכנית בתכלית, היא גם אגוצנטרית, כי היא שמה את האדם במרכז, והעולם סביבו. ויש בה הנחות יסוד אגוצנטריות כגון: "מגיע לי שיהיה לי טוב, שיהיו לי חיים טובים – שאהיה מאושר". וכל דבר שלא עונה על כך נבחן דרך הפריזמה של: "אז מה יוצא לי מזה באופן אישי"?


ואכן, זה הפרדוכס; החיים האמיתיים, במלא עוצמת הקסם והחיוניות שלהם יכולים להתחיל רק לאחר שהסכמנו לוותר על רעיון האושר האישי. רעיון שמהוה עבור מרבית בני האדם את הדבר שנותן טעם לחייהם.

והדרך לחיות עם הפרדוכס הוא לחוות התבגרות נפשית; להבין כי איננו יכולים להיות מרכז העולם, וכי גישה זו הנה אשלייתית ולטווח רחוק בעייתית מאוד.

וכל התבגרות נפשית מלווה בכאב, אך לאחריו מגיע חופש, מלווה בעוצמה פנימית, ומרכז כובד פנימי יציב – שהאינפנטיל בנפשו לעולם לא ידע כמוה.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

14.5.2006

 

עבודה פנימית, חלק א': על חוסן פנימי נוכח קשיים ומשברים.


אנו חיים חיינו בין שיא גל לשפל גל. שיא הגל הוא הרגשה טובה, התרוממות רוח. ואילו שפל הגל הוא מצב רוח רע, ספק עצמי, עצב, דכאון וכו'. ואנו בדרך כלל מזדהים עם שניהם. דהיינו, כשאנו בשיא הגל אנו רואים עצמנו דרך השיאים של חיינו, וכשאנו בשפל – דרך נקודות הנפילה בחיינו. יש לנו שתי זהויות, זהות השיא, וזהות השפל. כשאנו באחד, אנו שוכחים את השני. אך האמת היא שאנו לא זה ולא זה. אנו איננו המשברים שלנו, ו גם לא שיאי הגל בין משבר למשבר, אנו הישות שמצליחה, או לא מצליחה, לצמוח בין קריסה להתרוממות רוח.

בדרך כלל כשאנו בשיא הגל, אנו מכלים ו'שורפים' את האנרגיה שנצברה בטיפוס שבין המשבר ועד שיא הגל. וזאת כדי לפצות על נכאות הרוח שהייתה לנו עד כה. ובכל פעם שאנו מצליחים להגיע לשיא הגל אנו מתמסרים לפורקן שבחגיגה. משולים לאנשים שמבזבזים את מעט הכסף אותו הצליחו לחסוך, על כיופים והנאות במקום להשקיע אותו.

ומה זה אומר: 'להשקיע'? מה הנמשל? ובכן זה אומר שבמקום להסחף בלהט ההנאה והתענוג, לשמור מעט מזה כדי להשקיעם בעצמנו. אך אם הצלחנו לשמור מעט שאותו לא בזבזנו בלהט החגיגה – בא המשבר ומוחק הכל. שפל הגל הורס כל מה הצליח להיבנות בין לבין.

אדם צריך לבנות עצמו בין משבר לשיא גל. ובניה עצמית, משמע 'אני', או עצמיות – שלא תלויה בהרגשה טובה או לא טובה. 'אני' זה מה שמצליח להצטבר בתווך שבין התמכרות להנאה מחד, וההזדהות עם הסבל מאידך. וזה לעיתים רחוקות קורה. בדרך כלל אין אדם, קיימת רק הרגשה טובה והרגשה רעה. ובין לבין, אין כלום. אם זה היה המצב בתחום העסקים, לא היה נבנה שום עסק, כי בעל העסק היה מבזבז את מה שיש לו על חגיגות של שתיה, אכילה ובילויים, והיה הורס את מעט הביזנס שהצליח לבנות מן הכסף שהצליח לא לבזבז – בשעת שפל כלכלי.

ואכן, האדם משול לבעל עסק; הוא צריך לבנות את חייו על ידי השקעה של המשאבים שלו בעצמו. והאויב הגדול היא ההתמכרות להרגשה הטובה והרעה. שניהם נוגשים בנו בכל תוקף ולא משאירים לאדם כלום משל עצמו.

ועל האדם הרוצה לבנות עצמו מבפנים, לא להרשות לעצמו ללכת לאיבוד כשטוב לו, ולא להרוס עצמו לגמרי – כשרע לא. ולהתחיל ליצבור דימוי עצמי והשקפת עולם שלא קשורים לשני הקצוות הללו.

כשאנו מרגישים טוב, אנו מתחממים, מתלהבים, מתלהטים. וכך 'שורפים', משאבים נפשיים ורגשיים על הכיף של הרגע; שיהיה יותר מרגש, יותר חזק, יותר גבוה.

וכשאנו מרגישים רע, לוקחים פטיש ביד, והורסים כל חלקה טובה. דרך הפריזמה של ההרגשה הרעה אנו מנתצים כל דבר טוב שיש בנו. בחמת הזעם או תוך השקיעה לאכזה ומפח נפש.

אמנם גם ההתחממות הרגשית וגם ההרס העצמי – לא מאפשרים הייווצרות של אני פרמננטי, אך הנזק הגדול יותר, ו'מחיקת' העצמי המאסיביים ביותר – לא נוצרים בגלל ההתחממות וההאצה הרגשיים, (בשעה שטוב לנו), כמו בגלל ההרס שנוצר בזמן שאנו יורדים על עצמנו, כשרע לנו.

חוסר היכולת לבנות חיים פנימיים נוצר הרבה יותר בגלל המשברים, מאשר בגלל הווליום והקיצוניות של הריגוש שעמו אנו חיים את הרגעים הטובים.

ראשית, כל דבר קטן שמכעיס או מעליב אותנו – מביא אותנו למשבר נפשי. כי את כל יהבנו ומרכז הכובד שלנו שמנו על הרגשה טובה, וכשזו מתערערת, אנו מתנהגים כילד קטן, לוקחים פטיש והורסים. את מי? את עצמנו.

הבעיה היא שלאחר שהמשבר חודר פנימה, מיד הדימוי העצמי צונח והאדם מתחיל להאשים עצמו : 'אתה לא בסדר', 'אתה תמיד עושה את זה', 'אף פעם לא תצליח', 'אתה אפס' וכו'.

ואז הוא לא רק פסיבי, הוא שלילי כלפי עצמו.

כך שרגשות אשם ודימוי עצמי נמוך, הם פועל יוצא של חוסרים ביכולת חסימה של המשבר החיצוני ומניעתו מלהפוך לפנימי.

למעשה, כשהאדם לא פוגש את האחריות האישית שלו כלפי קושי חיצוני, הוא מפתח דימוי עצמי נמוך.


בתחילת החיים, ישנם סיבות למסיבה. ואנו מרגישים טוב הרבה פעמים, בגלל ריגושים חדשים ומהנים. אך ככל שהחיים ממשיכים, מתרבים הקשיים, ואיתם המשברים. לאחר תום השיא של הנעורים, אנו נכנסים למדרון, ושם כל התקדמות מצויה במעלה שהופך לתלול יותר ויותר. וכך אנו פוגשים יותר ויותר קשיים.

הקשיים המתרבים מביאים עמם יותר נקודות שפל מאשר שיאי גל.

וכשבאה נקודת השפל, האדם חסר אונים מולה, אין לו שום יכולת לחסום את גל הרגשות השליליים שמציפים אותו. ואז הוא נכנס למשבר, והמשבר הזה הולך ומתעצם, כי אין לו שום סייג פנימי מפני התעצמות המשבר. זה כמו מפעל ללא אזעקה ומערכות הגנה מפני פורצים. ואחת לכמה זמן נכנסים פורצים בשער הפתוח ולוקחים מכל הבא ליד, שוברים קירות בחיפושיהם אחר כספת נסתרת. ועוזבים את המפעל כשהוא במצב של עיי חורבות.

אנשים מתקשים להכיל את התובנה כי הם פרוצים לכל משבר ומתערערים רבות כתוצאה מכך .

ומכאן שאין דבר רלוונטי יותר לחיינו מאשר התמודדות עם משברים .

האם כולם סובלים ממשברים במהלך החיים באותה המידה? לא, זה עומד ביחס ישיר לעדינות הנפשית של האדם. האדם משול לפרח עדין, שיסבול מפגעי מזג אויר קשים, יותר מאשר יבלית, או צמח בר. כך גם בני האדם; העדינים, יסבלו יותר משברים והנזק הנפשי יהיה יותר מאסיבי. אמנם הם יכולים ליצבור יותר חומרים נפשיים מעודנים, כדי לבנות אני ברמה גבוהה, אך הם יהיו גם אלה, שיסבלו יותר ממשברים וכך בסופו של דבר, יגיעו לאותה דרגה של ריקנות פנימית הנובעת מחוסר קיום פנימי, כמו גסי הרוח.

חלק נכבד מן המשברים נוצר כתוצאה מן המתקפה שסובלים הרגשות שלנו.

הרגשות שלנו כל הזמן מותקפים על ידי עוינות, חוסר התייחסות, נטישה, הולכת שולל, ובוגדנות – מצד אחרים.

אמנם לא כולם קורסים פנימה מול המתקפות הרגשיות, ישנם אנשים תוקפניים שמפנים זאת כלפי התוקף. אך הרוב של בני האדם קורס פנימה לנוכח מתקפה מבחוץ. זה לא חייב להיות רגש לא נעים שמופנה אלינו מצד אדם אחר, זה יכול להיות כל דבר שגורם לנו להרגיש רע: פרויקט שלא עלה יפה. ציפיות מאיתנו שלא התממשו וכו'. הנקודה היא שלרוב בני האדם אין יכולת סבירה לעמוד מול משבר ולא להתמוטט פנימה. המשברים מתרסקים בנו ללא יכולת מצידנו לעצור או למתן אותם. כלומר הנקודה הבסיסית בכל עניין המשברים הוא ביכולת ליצור חוסן הוויתי כנגדם, חוסן זה אינו מבוסס על מנגנוני כוח חיצוניים: רכוש,קשיים,מעמד,יופי, אלא על טיפוח, פיתוח ואימון של מקורות כוח פנימיים. ומקור כוח פנימי אמיתי הוא זה המסוגל לעמוד כנגד משבר ולא לתת לו להכנס פנימה. או שיש לו יכולת לא לתת למשבר שכבר מצליח להכנס פנימה, להתפתח ולתפוס תאוצה בפנים.

כל אדם שרוצה לא לחיות בריקנות פנימית, והחפץ במרכז כובד פנימי ובית לחזור אליו, חייב קודם לכן לבנות תינגודת פנימית כלפי היכולת של הקושי להתפתח ולהפוך למשבר.

אך הבעיה היותר גדולה, אינה כל כך בחוסר המיגון הפנימי כמו בחוסר מודעות להבדל שבין הגורם המשברי ובין חוסר האונים שלו כלפיו. רוב בני האדם רואים את הבעיה בעצם הגורם שיצר את הקושי ולא בהעדר תגובה חוסמת מצידם. רוב בני האדם כלל לא חיים בתחושה שיש שרירים פנימיים אותם הם יכולים להפעיל כלפי המשבר המאיים להתפרץ פנימה. עבורם המשבר הוא הבעיה ולא העדר תגובה פנימית חוסמת.

אפשר להמשיל זאת למדינה ללא צבא, החשופה לפריצה של צבאות או כנופיות הבאות לבזוז, לרצוח ולאנוס. או לגוף אנוש ללא מערכת חיסונית; כל הצטננות ווירוס יכולים להתפתח לממדי מחלה רצינית.

הדבר גם דומה לאדם היושב מול חלון פתוח דרכו זורם אויר מקפיא. הוא סובל את האויר הקר, אך כלל לא מודע לקיום של זכוכית בתחתית החלון, אותה הוא יכול להרים. רוב בני האדם לא מודעים לאפשרות להצמיח שרירים פנימיים שיחסמו את המשבר. הפסיביות הזו שלהם, נתפסת בעיניהם טבעית לחלוטין, והם רואים את מרכז הפעילות ברע או באיום שבא מבחוץ, ולא בחוסר התגובתיות שלהם. לא לוקחים בחשבון את החופש הפעולה הפנימי הקיים בתוכם והיכולת שלהם להגיב מבפנים לקושי המאיים להפוך למשבר.

האדם לא מודע כלל ליכולת שלו להתמודד עם הקושי. הוא חש שמאה אחוז מן המשבר שהוא חווה הוא תוצאה של מה שקרה לו. אך למעשה רק חמישה אחוז מזה הוא הגורם החיצוני, חמישים אחוז מזה הם חוסר היכולת שלו לחסום את הגורם החיצוני בשלב הקדם, ויתר הארבעים וחמישה אחוזים, הם ההזדהות המלאה שלו עם הרגשות הקשים שהוא מפנה כלפי עצמו לאחר שהקושי והבעיה החיצונית חדרו פנימה.


אך הדרך לפגוש או לפתח את האחריות האישית, קשה ביותר. כי האדם צריך להפעיל אנרגיה שאין לו. עם שרירים, או כוח, שאין לו. ושנית עליו להודות בפני עצמו שהמצב המשברי של חייו, והתחושה הקשה שיש לו לגבי עצמו – נובעים פחות מן הקשיים בהם הוא נתקל, כמו מן הפסיביות שלו כלפיהם. וזה הדבר הקשה מכל בתהליך הזה של הצמחת חסינות פנימית כנגד משברים; היכולת להודות בפני עצמך, שתשעים וחמש אחוז מן המצב המשברי הפנימי מקורו לא לא בקשיים שאתה פוגש, אלא בעיקר בחוסר היכולת שלך לחסום את הקשיים מלחדור פנימה.

מכאן שהצמיחה של עוצמה פנימית נובעת מהידוק הפערים בשני מישורים:

1. הפער בין גירוי לתגובה- יצירת מרחב פנימי של עוצמה שאינו מגיב באוטומט לכל גירוי חיצוני שלילי, אלא מבודד גירויים שליליים ומפתח את היכולת לא לתת להם להכנס פנימה.

2. הפער בין הסיפור שיצרנו לעצמנו ובין המפגש עם יכולותינו האמיתיות. הסיפור שאנו מספרים לעצמנו הוא שהגורם החיצוני הוא שהכניס אותנו למשבר נפשי, ואילו היכולת האמיתית שלנו היא בחסימת הגירוי ובאי הזדהות עמו.

הראיה הנכונה של הקשיים בחיינו היא של קבלתם כעובדה קיימת, מבלי להיות מופתע בכל פעם שהם באים. עלינו להבין כי למעשה החיים בנויים מקשיים, שינויים בלתי צפויים, ואכזבות. החיים לא מבטיחים לנו גן של שושנים, בניגוד למה שהיינו רוצים לחשוב. עלינו לשנות את הגישה שלנו כלפי הקשיים, ולראות אותם לא כהפרה של החוזה של הבריאה עימנו. אלא כבדיקה שהחיים בודקים את החוסן הפנימי שלנו. ואם אין חוסן פנימי הקושי חודר פנימה ואז המערכת שלנו קמה על עצמה.

החיים אינם רולטה, שבה אנשים מסויימים מקבלים תמיד מספרים טובים, ורק אנחנו את המספרים הרעים. החיים הם יותר מכון כושר, שבו כל מה שקורה בא לנסות את חוסננו הפנימי, כדי שנוכל להתחזק מבפנים, בעזרת הכוח המתנגד של הקושי.

וחיים פנימיים, עולם פנימי ואני קבוע – הם מה שהצליח להיבנות בתוכנו לאחר שהצלחנו למנוע מבעד המשברים למחוק ולהרוס את הכל.


למאמר השני בסידרה של עבודה פנימית:

 

——————————————————————————–


גבריאל רעם.

2.5.2006

 

החיים כלבה ולא כבזלת.


החיים להם אנו קוראים: החיים רגילים, הם חיים המסתירים את החיים האמיתיים.

משול הדבר לאדמת בזלת המסתירה מאחוריה את הלבה. ואין דרך לדעת עליה או לפגוש אותה מלבד התפרצות אסונית אחת לזמן מה.

בפנים רוחשת אש וגם מרבצי נפט דליקים – בחוץ הכל מוצק, בטוח, שליו סטאטי ויציב.

אל המרבצים הפנימיים הללו מכוונת כל יצירת אמנות גדולה בספרות, מחזאות, שירה. (לעיתים אף אין צורך במחזה שלם, לעיתים די בדימוי, במטאפורה, וכל מרבצי הלבה והנפט הענקיים – נגלים לעינינו -להרף עין).

ואין אלה חוסר ידיעה וחוסר הנגישות -לבדן, המונעות מאיתנו מודעות וגישה אל אותם רבדים תת קרקעיים של הקיום, החיים והעצמי. מאחורי כל זה שוכן פחד גדול; פוחדים אנו לתת למצבורי השפע של היצר, הכאב, הטירוף, האימה וחסר הוודאות – ביטוי ומקום. פוחדים מן הכאב,מן האימה מחסר וודאות – לא נותנים להם ביטוי וחלל קיומי.

מעל פני השטח – שפויים, רגילים, נורמטיביים, בפנים – משוגעים, מדממים, הוזים, זועקים מכאב.

גירשנו את השיגעון, האימה והחרדה אל מחוץ למחנה. אך *יחד עמם ~גירשנו את הניצוץ ואת הנשמה היתרה*~. את אותו דבר מיוחד העושה כל שיחה וזמן – למחשמלים, מטלטלים, נכונים, עמוקים וחובקי כל. נושאי דינמיקה אחרת.

גירשנו את הפרא, המשוגע, הזר והדחוי -מתוכנו, אך בכך גם את מכשף השבט, הנביא והיוצר הגדול. נותרנו עם המדען, הקונפורמיסט ואיש המעשה. ובכך נותרו חיינו קטנים, יבשים, שטוחים, חסרי לחלוחית ועומק, חסרי דינמיקה מחיה~ וחסרי מיסתורין~.

על כל מפגש בין אדם לעצמו ובין שניים – לחכות ולארוב לאותו ניצוץ משוגע, לאותה אי שפיות של הרוח הפראית – ואז לתת לה להיות, ולרקוד עימה, עד כלות
 

על אלהים – פרגמנטים.

"אלוהים נמצא בפרטים, חבל שבדברים הגדולים הוא קצת איננו".

דני סנדרסון, מעריב, 'פורומו', עמד 9, 28.4.2006


——————————————————————————–

שלוש גישות לרעיון קיומו של אלוהים:

הגישה האחת סוגדת למיתולוגיה המקיפה את העדרו. (דתיות ממסדית).

הגישה השנייה מתעלמת מנוכחותו הנעדרת ומכריזה עליו כעל פיקציה. (אתאיזם).

הגישה השלישית. מתכווננת לחלל הענק של העדרו. מצמידה את הקונכייה החופנת את העדרו לאפרכסת הנפש ומאזינה לקולות האוקיאנוס האלוהיים. (צליין התודעה).


——————————————————————————–

הערת פרשנות של הכותב, על שכתב כאן:

מה שניסיתי לכתוב, זה שאו שיש אלוהים או שאין. אם אין, אז אתה אתאיסט, ובזה נגמר העניין. ואם יש אלוהים, יש בעיה כי גם אם הוא ישנו, הוא איננו בנמצא. ואז אתה יכול להמציא אותו (דת ממוסדת וכו'). או אפשר דרך ביניים: הוא קייים, אבל כאן הוא איננו. לא ממציאים אותו, אלא מנסים לחוש דרך החלל של העדרו את היותו. דרך האין את היש. להאזין לאין.

אלהים, מדבר אלינו דרך שתיקתו.

זו לא חוכמה להאזין למה שנאמר, זו חוכמה גדולה להאזין למה שלא נאמר, וממנו לנסות להבין מה היה נאמר, אילו…

ולמעשה גישה זו מצויה לא בדתות, אלה בחטיבה המיסטית של הדת. למשל בבודהיזם היא מצוי בזן בוהיזם, שאומרת שדרך ריקון החשיבה, ניתן ליצור אולי הידהוד בין האין החשיבתי לאין האלוהי.

וביהדות היא מצויה בחסידות שם ישנו מושג בשם: "הביטול". והכוונה למשהו שנמצא בספירת החכמה הקבלית. החסידות מספרת שעל ידי פעולת הביטול השיכלי האישית של האדם בנפשו ניתן לקבל את החכמה האלוהית.


——————————————————————————–

ג.ר.

17.9.2005

 

אני ואלהים – שיר


אני ואלהים

אני ואלהים.

הכלום והכל,

ההרף עין והנצח,

האפסות והשלמות.

אלהים ואני.


אלוהים, זה שהכל בדברו-

ואני שדברי לא כלום, ואני לא- כלום,

וכולי עפר וסופי עפר

- אליו נוסע ושב.

וחייו – חיי, וחיי לא חייו.

וצילו – שמשי,

ומה שמקיף אותו – מצית אותי.

מצית אותי מבפנים,

באש יוקדת, אש לוחכת,

אש האלוהים.

 

על רוחניות ודתיות

"הפכנו לאלוהים, במקום לעשות מקום כדי שאלוהים או השכינה יכולים להיכנס"

גבריאל רעם

 

.לעתים קרובות אני תוהה אם הדת היא האויב של אלוהים. זה כמעט כאילו שהדת היא מה שקורה כאשר הרוח עוזבת את הבית".

בונו

 

"אלהים ציווה על הפילוסוף: 'היה אתאיסט'"

אנונימי

 

"אלהים הוא החבר הדמיוני של המבוגרים"

מורגן פרימן

 

"האדם ללא רוח, ללא היסטוריה, ללא אמנות, רצוי פחות מן הבהמה,

האדם היחיד אינו יקר כשלעצמו, אלא כאפשרות, כדרך אל הרוח".

הרמן הסה, סופר, מחבר 'סידהרתא'

—————————————————————————————————————————————————–

רוחניות ודתיות, האם אותו הדבר?

כן ולא. בעיקר לא.

יש כאן בלבול של מי שרואה את הדברים בצורה לא ממוקדת. כמו לראות מרחוק בית. והעצים מסביב יכולים להראות כאילו הם חלק מן הגדר המקיפה אותו.

ובכן רוחניות הייתה תמיד והיא תמיד של היחיד ובינו לבינו. דת היא קודם כל דבר מאורגן וממוסד, שייך לכלל והדתי מוצא עצמו בתוכו כחלק מן הכלל הדתי. והיא גם היחסיות שדרכה היחיד מודד עצמו ביחס למה שהוא קורא: אלהים.

הדתיות היא ביחס לגורם עלום, גדול כל יכול. כאן קשה ליצור אינטימיות או משהו חרישי ומופנם, כאן זה היחס בין הקטן והחולף (האדם) ובין הבוס הגדול בכבודו ובעצמו (אלהים). כאן זה מזמין לרוב התבטלות מצד המאמין.

ומה לגבי הרוחניות? ובכן אם הדת היא בין האדם לאלוהים, הרוחניות היא בין האדם לנפשו. הרוחניות היא קוואנטית, סאב-אטומית, כי היא מבקשת מן האדם להיכנס לתוך הדבר הקטן ביותר שקיים בתוכו, הנפש ולתת לה להנהיג אותו. זאת לעומת היחס לאלוהים בו האדם צריך לצאת מעצמו להתאחד עם משהו הרבה יותר גדול ממנו.

היחס לאלהים הוא אקסטטי; ללכת לאיבוד לעצמך במשהו יותר גדול ומוחצן. לצאת החוצה, אל העולם.

היחס לרוחניות הוא מיסטי; ללכת לאיבוד במשהו יותר קטן ומופנם. להיכנס פנימה לתוכך.

אנשים דתיים רבים היו רוחניים. כלומר כחלק מן המסע הדתי שלהם הם פגשו והתייחסו לעולם הנפש שלהם. אך אדם יכול להיות רוחני ללא היותו דתי. דהיינו בלי לקחת בחשבון את קיום האלהים.

ואז הוא בודד מאוד, רק הוא והנפש שלו.

למה הדבר דומה? לאדם בארץ זרה, הוא לא יודע שפתה ומנהגיה, אך יש לו ידיד אמיתי שמדי פעם הוא פוגש אותו ומקבל ממנו הדרכה ונוחם, בעיקר נוחם ואמפטיה. כך ברוחניות.

בדת הזר הופך לחלק מן החברה, הוא נטמע בה ומאבד לעיתים את זהותו האישית כאדם. כאן (בדת) זו לא ידידות אינטימית, אלא שייכות למגזר רחב יותר.

הדגש ברוחניות הוא על אנושיות, פנימיות, החוויה האישית, השיח האינטימי. הסובייקטיביות משיגה תודעה רחבה ועמוקה – בכוח היותה סובייקטיבית, מאוד.

הדגש בדתיות הוא על להיות חלק מן מחברה של אחרים השייכים לאותה הדת. כאן יש אובייקטיביות, לא משנה איך אתה באופן אישי רואה את הדברים, העיקר שאתה עושה ורואה את הדברים דרך הפריזמה של הרוב.

בדת זו אמונה ודבקות. ברוחניות זו כוונה וידיעה.

בדת אתה חי ביחס למשהו אבסטרקטי, כך גם ברוחניות. אך האבסרטקטיות של הנפש והנשמה היא אחרת מזו של אלוהים. היא של אסיר השכוח בכלא הפנימי ועל הרוחני לא לשכוח אותו. בדת האבסטרקטיות היא של משהו רחוק מאוד, והאדם צריך לפרוץ מכלא החומר כדי לפגוש את אלוהים שמחוץ לכלא. ברוחניות מי שבכלא זה לא האדם אלא הנשמה, ואותה צריך לשחרר מן הכלא.

ברוחניות האדם הוא המשחרר והנשמה משוחררת. בדת האלהים הוא המשחרר והאדם הוא האסיר.

הרוחניות לא גואלת את האדם מהיותו בודד ואבוד על פני האדמה. לא מעניקה לו אב או אם שבשמיים שיתחילו לדאוג לו כי הנה הוא חזר הבייתה. הרוחניות דווקא מנציחה את מצבו הבודד, העיוור, הזרוק וחסר התקווה של האדם בעולם. רק מעניקה לו את קצה החוט של הנשמה, דרכה אפשר לקבל לפעמים קצת נוחם, חיזוק, חום ואמפטיה. דרישת שלום מעולמות הרוח של שלווה נצחית וקבלה חסרת תנאי. וזאת כדי להחזיק עוד קצת מעמד.

"תכלית החיפושים לא צריכה לביות העל טבעי, אלא העולם. העל טבעי הוא האור: אם הופכםי אותו לתכלית, משפילים אותו".

סימון וייל, הכובד והחסד, הוצ. כרמל, עמ' 161

הרוחניות מפנה את האדם לאסירה שאסורה בתוכו, הנשמה שלו, ומנסה לגרום לו לגאול אותה מכלא הלחץ, האגו, וההשוואה החברתית. כדי שתהא לו ידידת אמת עמה יוכל להשיח, בין יום מתקצר ללילה מתארך.

הידידות בין שניהם היא ידידות בין אסירה שמשוחררת על ידי נווד בודד שהלך לאיבוד בארץ זרה.

בתוכנו יש ידידה. והידידה זו קרובה יותר לאלוהים מכל התפילות שבעולם. היא אסירה והיא יכולה להיות עמנו. וכך לקרבנו בצורה זו קצת לאלוהים, יהא אשר יהא.

 

וכותב על כך פול טיליך המופלא:

נשמה אינה חומר מסתורי, היא אינה חלק מאלוהים, היא אלוהים עצמו. אבל לא אלוהים של הקרקע, היוצר את כל הברואים, ולא אלהים המכוון את ההיסטוריה והמופיע כמאורע המרכזי. אלא כאלוהים הנוכח במקום מושבם ובאישיותם של בני האדם. אוחז בהם, מלהיט אותם ומשנה אותם לחלוטין".

פול טיליך, מתוך: `העכשיו הנצחי`(1886- 1965)

 

 ולסיום, הנה עוד כמה אימרות בנושא:

"הכל יודעים כי הטיפה מתמזגת עם הים,

מעטים יודעים כי הים מתמזג אל תוך הטיפה"

קאביר (משורר סופי).


"מי שיודע את עצמו, יודע את אלוהיו"

אימרה סופית


"רוחו של האדם מתחברת עם העולמות העליונים;

העוצמה של העולמות העליונים מתגוררת באדם.

האם המרחק בין העולמות העליונים והאדם כה גדול"?

האנג טסו -צ`אנג (1593-1665)


"מה עצוב שאין אנו יודעים את כתובתה של הנפש…"

ויקטור הוגו, `עלובי החיים`

16.2.2003