ארכיון תגית: האונה הימנית

השלמה ל'בראיה צלולה, ולראות דרך המח הימני;

בשני הטורים האחרונים ("בראיה צלולה" ו"לראות דרך המח הימני") עסקתי בראיה ללא תוויות, או ראיה יצירתית, זו שמסוגלת לראות דברים בפעם הראשונה וללא התניות, ובפעמים הבאות – כל פעם מחדש. זו ראיה של מהויות, בניגוד לראיה הרווחת שהיא ראיה של הלבוש, ראיה של מסכות; לבוש שאנו מלבישים, מסכות שאחרים לובשים.

הראיה שכה חסרה בדרך כלל היא ראיה ללא התניות, ראיה שיוצרת בכל פעם מחדש תובנה 'טריה' שרק היא מתאימה למצבו העדכני והמהותי של זה שאנו פוגשים בזמן נתון. ראיה, שבכל פעם מחדש, תוהה על קנקנו של מה שאנו רואים, כאילו זו הפעם הראשונה, כאילו לא ראינו זאת מעולם. ואם באמת לא ראינו זאת מעולם, אז לעמוד מול זה ולהישאר עם אי הידיעה, ולסרב 'להלביש' על זה תובנות לעוסות מן העבר ולחכות עד שנוכל ליצור באופן בלעדי תובנה שמתאימה לזה שאנו פוגשים עתה, רק לו, וברמת עומק שעושה צדק למהותו ולא לאיך שאנו קולטים אותו במקרה באותו הרגע, או איך שהוא רוצה להציג עצמו.

התובנה העיקרית בשני הטורים הללו הייתה שהקרבנו את 'הראיה העירומה' (שמזמינה ראיה יצירתית, כדי 'להלביש' אותה בתובנה שמתאימה רק לה ורק לסיטואציה זו) לטובת ראיה מלומדת, ראיה היודעת מראש, ראיה מוטה, שאולי אף ניתן לקרוא לה: ראיה שיפוטית.


כמו כן כתבתי כי למעשה מקורה של ראיה זו הוא הרובד הרגשי ולאוו דווקא הרובד האינטלקטואלי. והצורך שעליו עונה הראיה היודעת מראש הזו, היא צורך בבטחון ריגשי; לחיות בעולם של וודאות ריגשית. וזה עובד פחות או יותר כך: אם אני כבר יודע מראש מה הוא הדבר שאני פוגש, ואם הוא כבר מראש מתאים לעולם הוודאויות שבניתי לעצמי – אז איני יכול להיות מופתע והכל בסדר, כי הכל מתאים לאיך שאני כבר מראש רואה את העולם. וזה מה שיוצר את הבטחון הריגשי: שום דבר לא יכול לפגוע בי כי מראש הכל הוא כמו שאני רוצה בהתאם לתמונת עולם שתומכת במצב הריגשי שלי כמות שהוא. (ובכלל לדעתי תמונת העולם שאנשים טווים לעצמם עונה יותר על צרכים רגשיים מאשר צרכים מנטליים של רצון להבין וכו').


עד כאן על שני הטורים הקודמים.


הסיבה מדוע חשתי צורך לצרף טור השלמה לשניהם היא בגלל משפט שהוזכר בסוף 'בראיה צלולה', על ראיה סינרגטית, זו שמשלבת ראיה של המח הימני עם המח השמאלי. ואכן היה ניתן להתרשם משני טורים אלו כי מומלץ להביט על העולם דרך האונה הימנית וזה לא בדיוק מדויק. כי ראיה דרך כל אחת מהן בנפרד היא ראיה חד צדדית. ורק שתיהן ביחד (סינרגיה) מהוות ראיה שלמה. השאלה היא רק שאלה של פרופורציה. מה שקיים כיום היא שליטה בלעדית אצל תשעים אחוז מבני האדם של האונה השמאלית, על חשבון הימנית. (ראיה שכמעט מבטלת לחלוטין את השימוש באונה הימנית). ראיה זו היא לא רק ראיה לא מאוזנת, היא גם לא מאוזנת לכיוון הלא נכון. האונה שצריכה להיות המובילה היא הימנית, אך זאת בשילוב עם האונה השמאלית. ניתן להגיד שהשילוב אמור להיות של שני שליש ראיה יצירתית (אונה ימנית) ושליש תוויות וקיטלוגים (אונה שמאלית).


איזון זה הוא איזון דינמי שמאפשר צמיחה ויצירתיות. האונה הימנית היא הצד הניקבי של המח, זה שיכול "להיכנס להריון" להוליד, והוא גם מחובר לנשמה. האונה השמאלית היא הצד הזיכרי, המארגן, המנהל, המקטלג, היוצר סידרי עדיפויות. אם נשווה זאת להוצאת ספרים, אז האונה השמאלית היא מנהל ההוצאה שעוסק בתעריפים, שיווק, פירסום, חוזים, מגיהים, מביאים לדפוס, כריכיות, הפצה לחנויות וכו'. בעוד שהאונה הימנית היא המחברים, הסופרים והמשוררים – שיוצרים יצירות שאותם המנהל צריך לנהל.


הבעיה אצלנו היא שהמנהל (אונה שמאלית) מדכא את היוצר (אונה ימנית). ותפיסת המציאות שלנו לא מתחדשת ולא יורדת לעומק המהות, אלא רק משכפלת הבנות קיימות. כמו מנהל הוצאה שכל הסופרים שלו נעשו פקידים בהוצאה וכל שנותר לו זה להוציא מחדש ספרים קיימים במהדרות מחודשות. ולחשוב על רעיונות שיווקיים.


ואם נחזור לשליטה הבלעדית של האונה השמאלית, אז צריך לזכור שהאונה השמאלית בהיותה זיכרית בטבעה, 'מתנהגת' כמו כל זכר מצוי: לא אוהבת להתחלק בשליטה, שהרי זכרים לא אוהבים להתחלק בשילטון. כך כשגבר שולט הוא בדרך דוחק את האישה למצב שבו לא תוכל להשתתף בהנהגה בכלל. זה מה שקורה גם עם הדומיננטיות של האונה השמאלית. היא מדכאת לחלוטין את האונה הימנית. אך אם האונה הימנית הייתה מובילה היא הייתה משתפת את האונה השמאלית כדי שתארגן את היצירתיות שלה כך שתהא נגישה ופרודוקטיבית. (נשים שהן בעצם מקור החיים יודעות שהן לא יכולות להסתדר בלי גברים, גברים שבסך הכל תלויים כמעט לחלוטין במקור החיים שהוא האישה – חושבים שהם יכולים להסתדר בלי האישה…).


אז מה קורה ואיך זה נראה כשמתקיימת סירנגיה כזאת? ובכן אז ראית המציאות שלנו נעשית לא רק ראיה של מהויות במקום של תוויות ומסכות, אלא גם ראיה צומחת: ראיה שגורמת לנו לראות את אותו הדבר בכל פעם מרמה קצת יותר גבוהה, וכך מבינים עוד נדבך או רמת עומק שלו. (במקום מיחזור של הבנות עבשות).


ראייה חד קוטבית מאפיינת, כאמור, שליטה של הקוטב הזיכרי (שלא אוהב שותפים בשלטון), והיא גם ראיה שתקועה ברמה מסויימת ולא מסוגלת להתרומם מעליה. וזאת לעומת הראיה הנשית שתמיד דוגלת בדו קוטביות, תמיד שואפת לשתף את הצד הזיכרי בתמונה. והיות וכך, היא כל הזמן עולה מרמה לרמה וכל הזמן משדרגת את הרמה של ראיית המציאות שלה. כי השילוב של עדיפות נשית וסינרגיה בין נקודת מבט גברית לנשית – נותן הפריה מה שמביא לצמיחה. מה שאומר שבכל פעם נראה את העולם אחרת ומרמה יותר גבוהה.


במצב כזה לא צריך לשאוף כל הזמן לחוויות חדשות, כי המנגנון הפנימי במח יגלה לנו בכל פעם מחדש מציאות חדשה ומרתקת בתוך אותם הדברים שכבר ראינו, אך לא ראינו בהם את מה שאנו רואים בהם עכשיו