ארכיון תגית: האחר

להיות אאוטסיידר.


"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה.

שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה.

הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה, ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת.

אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה אינו יודע שזה גיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו, פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר.

או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת-אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שחי עכשיו.

וגם, כמובן, באותו רגע הוא מבין שהוא חי בגיהנום".

ריימונד קארבר, מתוך "שירים" (הוצ' "מודן").
——————————————————————————–

חלק א': 'הצ'כובים' הלא ממומשים
כן, הם מסתובבים בינינו; מי שיהיו: קפקא, חנוך לוין, פרננדו פסוא, קירקגור, סטרינדברג, ניטשה וצ'כוב. אנשים עם ראיה אחרת, הם מסתובבים אנונימיים, אפורים, לא מורגשים. לעיתים דחויים, מוזרים, מפוקפקים. רוב ימיהם בשולי החברה, אוצרים בתוכם ראיה מדהימה ומפוכחת על מוראות הקיום והחיים. מוראות המסתתרים מאחורי חלונות הראוה של חברת השפע הנאורה והדמוקרטית. הם; האחרים. המורדים, האאוטסיידרים. חיים מאחורי מסך ברזל בלתי נראה, לוקחים חלק, כסוכני חרש, במלחמה הקרה שבין האינדווידואליות הרגישה והנרמסת ובין העמדת הפנים החברתית. לעיתים הם נעלמים מבלי להותיר סימן וזכר. בעודם בחיים – חוויותיהם האישיות וראייתם הייחודית הולכים עימם, לעיתים הם מתחלקים בהם עם הקרובים להם, ואז במותם – הראיה הייחודית הזו נקברת עימם. וכלום לא נשאר. הם חיו חיים שלמים של עמידה מנגד, של ראיה אחרת של המציאות והחיים, אך זה לא השאיר שום אימפקט ושום זכר. וחלק מהם שולחים ידם בכתיבה, מעלים על הכתב את שמתחולל במוחם הקודח ובנשמתם הבוערת. הם כותבים בדרך כלל בקדחתנות את שהם חשים על מה שמסתתר מאחורי החזות הקולקטיבית של הדברים, בתוך לבבות ונשמות בודדות ואבודות. אך ברוב המקרים מחשבותיהם גם אם הן מגיעות למקלדת, הן לרוב לא מגיעות למכונות הדפוס וחנויות הספרים. ואם הגיעו לשם, רובם מוחזרים למחסני הספרים, מבלי ששזפה אותם עין אנוש. ושם הם מעלים אבק, עד שמחליטים לעשות סדר ולפנות מקום לספרים אחרים שאולי ימכרו טוב יותר. כך שיש פה מסננת דקה ביותר וזה הולך בערך כך; רוב החברה קונפורמית, מיעוטם רואים את הדברים אחרת, מתוכם – מעטים עושים עם זה משהו יצירתי, מתוך אלא שעושים את זה, מעטים מביאים זאת לבתי הוצאה, ומתוכם מעטים מודפסים ויוצאים לאור, ומתוכם, מעטים נקנים על ידי קוראים, ומתוכם עוד יותר מועטים זוכים להכרה ותהודה. ותוך כדי כך הופכים למעין נרות נשמה למספר לא קטן של קוראים בעלי נשמות אבודות, בודדות, יוקדות באש פנימית של ראיה שונה וקוראת תגר על החיים ועל מה שהחברה עשתה להם. יוקדים, אך אין להם עם מי לדבר, ואיך להשיח את אשר הם קוברים שנים רבות, והנה בא ספר זה ומושיט להם יד מעבר לשנים וקילומטרים, והופך יותר קרוב מבן או צאצא, אח, או אהוב. הם הופכים לפה ולמצפן בעבור מצבורים שלמים של אאוטסיידרים פנימיים, שלא משתלבים ולא יכולים להשתלב בבינוניות חסרת הייחוד והעומק הנפשי. מצפנים שמראים את הכיוון כלפי החוויה האישית והאותנטית. אך בין האודים המוצלים מאש; היוצרים המורדים שקולם נשמע, ובין האאוטסיידרים השקטים, שהולכים לעבודה, מקימים משפחה, אך בפנים שומרים על ראיה ייחודית ושונה – בתווך בין שניהם, קיימים כל אותם יוצרים מרדנים שמילותיהם לא יגיעו לאף אחד בין אם מחמת שלא כתבו אותם, או שכתיבתם לא תגיע לאף אחד. המדובר על אלפי צ'כובים וקפקאים, שרובם יחיו עם הזעקה הפנימית, ללא רמקול או מערכת תהודה או תקשורת. רובם הגדול חי בתוכם חיים שלמים של מוזרות, חריגות והשתאות. עמידה מנגד וביקורתיות קשה של מה שהחיים עוללו לבני האדם;  צ'כובים וקפקאים, לא ידועים ולא ממומשים. כפי כותב על כך שוהם בסיפרו "טירוף, סטייה ויצירה" עמ' 52:

"… הוא עשוי 'להתגלות' לאחר מותו והוא עלול גם שלא להתגלות לעולם. נוכל רק לנחש כמה יוצרים כמו באך נשכחו לחלוטין משום שלא נמצא מנדלסון שיגלה אותם; כמה ציירים כוואן גוך נידונו לשכחה משום שלא היה להם אח או תיאו, שאהב והוקיר אותם ושימר את עבודתם לדורות הבאים".

ואיך זה מרגיש להיות כזה? אמן או יוצר ענק שלמרות שהוא לא מצליח להגיע להכרה ולהוקרה – הוא נותר עם שיוך פנימי אחר, עם משהו חורג, משהו משמיע צליל של דיסונאס כלפי החברה. כתב על זה בוב דילן:

 

 Like a Rolling Stone

Once upon a time you dressed so fine

You threw the bums a dime in your prime, didn't you?

People'd call, say, "Beware doll, you're bound to fall"

You thought they were all kiddin' you

You used to laugh about

Everybody that was hangin' out

Now you don't talk so loud

Now you don't seem so proud

About having to be scrounging for your next meal.

How does it feel

How does it feel

To be without a home

Like a complete unknown

Like a rolling stone?

You've gone to the finest school all right, Miss Lonely

But you know you only used to get juiced in it

And nobody has ever taught you how to live on the street

And now you find out you're gonna have to get used to it

You said you'd never compromise

With the mystery tramp, but now you realize

He's not selling any alibis

As you stare into the vacuum of his eyes

And ask him do you want to make a deal?

You never turned around to see the frowns on the jugglers

and the clowns

When they all come down and did tricks for you

You never understood that it ain't no good

You shouldn't let other people get your kicks for you

You used to ride on the chrome horse with your diplomat

Who carried on his shoulder a Siamese cat

Ain't it hard when you discover that

He really wasn't where it's at

After he took from you everything he could steal.

Princess on the steeple and all the pretty people

They're drinkin', thinkin' that they got it made

Exchanging all kinds of precious gifts and things

But you'd better lift your diamond ring, you'd better pawn

it babe

You used to be so amused

At Napoleon in rags and the language that he used

Go to him now, he calls you, you can't refuse

When you got nothing, you got nothing to lose

You're invisible now, you got no secrets to conceal.

"איך זה מרגיש

אך זה מרגיש

להיות בלי בית

כמו מישהו לגמרי לא ידוע

כו אבן מתגלגלת"?

"איך זה מרגיש

איך זה מרגיש

להיות ברשות עצמך

בלי כיוון הביית

כמו מישהו לגמרי לא ידוע

כמו אבן מתגלגלת"?

"איך זה מרגיש

איך זה מרגיש

להיות לבד

בלי דרך הביתה,

כמו לגמרי לא ידוע

כמו אבן מתגלגלת"?
ואיך זה מרגיש? להיות שונה מכולם? לא מסתדר עם כולם? לחיות כשמשהו בפנים לא מסתדר עם רוב מה שקורה. חי בדיסהרמוניה עם החיים? איך זה מרגיש לחוות את החיים כשאתה אאוטסיידר?

חלק ב': חווית האאוטסיידר

"אני אאוטסיידר. אני אאוטסיידר בשמאל, ואאוטסיידר בימין, אאוטסיידר ביהדות ואאוטסיידר בנצרות. בכל מקום שאהיה בו אהיה אאוטסיידר, ולא לחינם מאז גיל 16 הספר שאני הכי אוהב בעולם זה 'הזר' של קאמי. זה גורל. תמיד אלך נגד הזרם".

הסופר אייל מגד, בראיון למגזין של 'עיתון תל אביב', 2.3.2001

 

"יש משהו נורא בודד בלהיות האאוטסיידרית הנצחית של כל מסגרת,

לא חשוב איזו. מעין קללה שטומנת בחובה גם ברכה, אם יודעים

למצוא אותה במקום הנכון. הקללה היא זו שמציבה אותך בצד. תמיד

ליד, תמיד מבחוץ, תמיד לא שייכת. הברכה מאפשרת לך להשתמש

בעמדה הזו כעמדת התבוננות, ולתאר את מה שאף אחד לא רואה חוץ

ממך".

אליען לוזובסקי, מתוך את, ניצחון חוץ/ בחזית
——————————————————————————–
הוא הולך דרך חייו בתחושה תמידית של היותו זר, אחר, שונה. מביט על בני האדם ומעשיהם מבחוץ. לא שייך, לא מעורב, לא משתלב. ולא יעזור לו כלום; במסעדה הוא, במקרה, יושב בחלק שמיועד ללא מעשנים – והוא מעשן. בארצו שלו יפנו אליו בשפה זרה. יש  זוכר את עצמו. היתר נראו לו דומים שייכים זה לזה או למשהו שהם זה עתה באו ממנו או חוזרים אליו. רק לא הוא. וכאמור, זה לא משהו חיצוני; הוא יכול להיות נשוי, בעל משפחה, עובד במקום עבודה גדול ומבוסס, שייך לקהילה של בית כנסת, חבר בחברה להגנת הטבע. הוא יכול לנסוע בטיולים מאורגנים, אך זה לא יעזור, עדיין ישאר – אחר.

ואין דרך שבה יבין את עצמו ואת חייו, מלבד דרך העובדה הזו שהוא פשוט חש שהוא לא כמו כולם. ניתן לנסות לשכנע אותו כי זה הכל בראש שלו, וכי עליו לוותר על איזה משהו אגוצנטרי, ולהצטרף לכלל, ולמרות שאולי זה אכן רצונו העז, לא יעלה בידו. בכל מקום בו יהיה , כל מקום אליו יגיע- הוא יהיה שונה, הוא יכול להסתיר זאת, אך במוקדם או מאוחר זה יצא החוצה; הוא יאחר, יפיל משהו, יבין משהו בצורה אחרת, יגיש את מה שצריך בצורה שונה מאשר של היתר. כמו זה לא תלוי בו. בקבוצה סגורה או במשפחה – הוא יהיה המועמד הודאי להיות שעיר לעזאזל. אחרים עושים טעות וזה עובר, אם הוא עושה זאת – הוא מיד מסומן.

אם מישהו כועס על מישהו ויש מריבה – זה לא נעים, אך עוברים לסדר היום. אך אם זה הוא הכועס – זה לא עובר בשלום, זה מעורר איזשהי מהומה; אולי נעלבים נורא, או משהו, מיד זה בולט כזה, יש בזה משהו מפריע באחרות שבה זה נעשה. כי הכעס שלו, איך להגיד, אינו כמו הכעס של אחרים – זה אחר, אולי נואש יותר, לא מעוגל בקצוות, יש בזה משהו טיפה פראי אולי, משהו מן המחאה, אולי. כל ימיו, מן הגן, הוא רואה עצמו אחרת ולוקח לו בדרך כלל זמן אם בכלל בכדי לקבל את השונות שלו כמשהו שהוא חי עימו בנוחות. לרב הוא לוחם בזה מבלי דעת שכך הוא לוחם בעצמו, מחליש עצמו יותר ויותר. כי השונות הזו היא האיפיון הכי אמיתי שלו. ואם לא יקבל זאת לגבי עצמו, יהיה כל הזמן בדיסונאנס פנימי. זהו מצב אומלל למדי, שבו עליו לבחור בין דיסונאנס חיצוני  עם החברה בה הוא חי – לדיסונאנס פנימי עם עצמו. ועל כן לא פלא שבדרך כלל האאוטסיידריות שלו נתפסת בעיניו כמין קללה. למה הוא לא כמו כולם? לקבל את עצמו כשונה תמידית – הוא תהליך החניכות שלו, שלב בהתבגרות שלו. שלב שכמעט לא מתממש ומגיע לגבי רוב האאוטסיידרים. רובם חיים כאאוטסיידרים נסתרים כל"ו צדיקים לעצמם ולאחרים. משקיעים מאמצים רבים להיות ולהתנהג כמו כולם. אבל -כאמור- זה הרסני לגביהם. כי זו בגידה פנימית, ובעקבות המאמץ הקונפורמי הזה – הוא יהפוך לצל, לחיקוי חיוור של אדם חי. הוא כל הזמן ישחק, יתאמץ ובפנים כל הזמן יחוש כקוץ בתחת של עצמו. ויכול להיות שיחזור בתשובה, יחפש באלהים וברוחניות מזור לשונותו וחריגותו, ינסה ל'עבוד על עצמו', לחיות מתוך תחושה שהבעיה היא שפשוט אינו רוחני מספיק ולו יגיע לדרגה רוחנית גבוה, היסורים בגין היות שונה ולא משתלב – יעלמו או לפחות יהיו פחות רלוונטיים. ואכן מה שהוא בדרך כלל עושה בחברה הדתית או בכת אליה הצטרף – הוא להתאמץ מאוד להיות כמו כולם, יתר הדתיים, או הרוחניים, ואז הוא רק נכנס למטוס על קולי ומתרחק במהירות איומה מן האני הפנימי השונה. זו כבר יותר קונפורמיות מן הקונפורמיות הקודמת.

והגרוע ביותר קורה כמובן כשההתכחשות הזו ושונותו, וזרותו לכל הסובב אותו – הופכת לסופית, כשהוא סוגר את הדלת על השונות שבו וזורק את המפתח, דהיינו; שוכח לזכור שהוא לא כמו כולם, שתמיד תמיד יהיה כסוכן זר ששתלו אותו במדינה זרה ומחקו לא את הזיכרון. ואז הוא יותר אבוד מאבוד, הוא מקולל. כי הוא הולך נגד הטבע של עצמו, ואפילו לא יודע שהוא עושה זאת. אך אם הוא מקבל את שונותו, את חסר השתלבותו המתמדת – אזי נפלה המחיצה האחרונה של העמדת הפנים, והוא מאמץ שונותו כתעודת זהות. ברגע הזה, נולד האדם המורד! ברגע שהוא מבין ומקבל שהשונות שלו אינה סרח עודף, אלא סימן היכר למהות האישית והפנימית שלו, ברגע זה ממש, הוא הופך תאאוטסיידר – זר, משונה – ללוחם. מאחר – לצייד. ומחריג – לסוכן החרש של ישותו הפנימית. מייצג את התודעה אודות העולם האמיתי הקבור תחת עולם התוויות והתדמיות של הקבוצה השלטת. כלומר, מכיון ששונותו גורמת לסטיגמה, להפלייתו, וליחס אליו כאל נחות ופחות טוב – הוא יכול אכן לחוש שמשהו בו דפוק. אך מצד שני הוא יכול להתקומם כנגד העוול שנעשה לו -בגלל שונותו- ולצאת כנגד שופטיו ומפליו להכריז: "אני בסדר", 'אני לא מוכן לכך שאני אסבול רק בגלל שאני שונה, או משהו בי שונה'. וקבלתו זו את שונותו כתעודת זהות – היא פספורט אל עצמו והכרזת עצמאתו

כלפי כל שסובב אותו. זה הצעד הראשון, הוא עדיין רחוק מלהבין ששונות זו אינה כזו כי הוא סתם אחר, אלא היא כזו מכיון שהיא שונות של יהלום במכרה פחם, אך קודם כל באה ההתנערות מן הסטיגמה של היותו שונה, הוא כבר לא מתנצל על כך, אלא יוצא נגד בשם העוול על היותו שונה. ונכון, הוא עדיין עובר מחברה לחברה, ממקום למקום, ומביט בדברים בעיניים אחרות, כאילו משהו בו מביט החוצה ולא הוא, אך עתה זה פחות כואב, זה לא שולח אותו אל עצמו עם רגשות אשמה ורצון להעניש עצמו. מעתה הוא מאמץ את הבדידות והבידוד הקשה והמתעצם שלו אל ליבו, כיהלום פוצע אך יקר. וכלפי העולם עכשיו הוא כבר פונה בתנוחה של מאשים, לא עוד מואשם על שונותו.

אז בואו נעשה סדר; בתחילה הוא שונה ולא יודע למה. אחר כך הוא יכול להכחיש זאת בעצמו ולהיות לא נאמן לעצמו, או לקום כנגד החברה, להיות נאמן לשונותו ולהפוך למורד. והאופציה השלישית, )שלא הוזכרה עד כה( היא דרך ביניים, בין מורד למתכחש לעצמו, והיא דרך האמן, שזו אאוטסיידריות על תו תקן מוכר על ידי החברה , דהיינו הוא נראה ומתנהג כאאוטסיידר, אך זה ברשיון. וזו פוזה די חיצונית, כי למעשה הוא הוא תלוי בחברה ותורם לה על ידי יצירתו. אלה שלוש האופציות העומדות בפני כל אאוטסיידר, ברמה שהוא מוצא עצמו בה: להתכחש לעצמו, לצאת נגד החברה, או לבחור בחיים בוהמיים או אומנותיים. כאמור, יש רמה מעל זו, שם קיימת מודעות שינה מנסה להבין את שונותו סתם כאחרת, אלא מבינה אותה כצופנת ייחוד נדיר, אך זו כבר אוניברסיטה ובינתיים אנחנו עדיין מדברים על בית ספר רגיל….

אך חוץ משלוש האופציות הללו ישנם רבים רבים )בעיקר הצעירים שעדיין לא הגיעו לבחירה בין שלוש האופציות, והממשיכים על כן לטעות ולהסתבך; למעוד, ולהיות מועדים לפורענות; למחלה, לדיכאון, לפיטורין, לבדידות, לשיכחה. והשנים בעיקר, אוה, השנים שחולפות, וחולפות כה מהר -לא עושות טוב לחריגותו, היא לא מיטשטשת עם השנים, נהפוך הוא, היא מזדקרת יותר ויותר, כצוק סלע, ככל שהים השנים נסוג מן היבשה ממנו הוא נושא אותה את חריגותו כגיבנת; הוא לבד, תמיד לבד, גם כשהוא ביחד, הוא מאוד לבד. ואם ישאלו אותו, האם הוא היה שמח לו ילדו היה נולד לחיים של אאוטסיידר, מבלי לחשוב אפילו – היה זועק מיד 'לא'. לא מוכן שילדו יחיה גם הוא כל ימיו בנכר, בגולה, כשאת החיזוקים היחידים הוא שואב מרעים לרוח אם ישנם כאלו(, מספרים, מכתבים. אך התכונות הכי בולטות והכי מכשילות שלו היא חוסר היכולת שלו גם יבחר להתכחש לחריגותו הבסיסית( לשים מסכה, להעמיד פנים. למשל להראות שהוא נהנה מפטפוט עקר. אז מה ההסבר לתופעה זו של האאוטסיידר? ובכן, כאן אנו נאלצים להגיע אכן לרמה הבאה, להבין את השונות לא מן הרמה של עצם העובדה שהוא שונה, וגם לא מן הסיבה שקברניטי החברה בחינוך ופסיכולוגיה נותנים לתופעה, אלא מן הרמה שמעל, שרואה לא רק את היחיד אלא גם את החברה ואת האינטראקציה בין חברה שאיבדה את הדרך ובין יחיד שיש בו משהו שכל הזמן מראה את הדרך. ההסבר הזה עוסק בכך שיש כאלה שיש להם אמת פנימית שלה הם חייבים לציית, משום מה. ולמה הדבר דומה? הדבר משול למטוס שטס לכיוון מסויים, כשהוא חלק מלהקת מטוסים, אך משום מה מוצמד לבטן המטוס הזה מגנט ענקי, שמבלבל את ההגאים ואת הניווט, מושך בכח את כל המצפנים ומשנה את התבנית והכיוון של הטיסה. כך גם האאוטסיידר, יש משהו בפנימו שמושך אותו מבפנים וגורם לו

להתנהג אחרת, לחשוב אחרת, להגיב אחרת. משהו בעל עוצמה מרובה שמשמש כאיזון נגדי לכוחות שמשפיעים עליו מבחוץ. איזון פנימי זה, משיכה פנימית זו גורמת להתנהגותו להיות מוטה, שונה, כי הוא לא מציית -כמו כולם- רק להשפעה של נורמות חברתיות, הוא גם מציית למשהו מבפנים. וכך יש לו שני אדונים ובדרך כלל האדון הפנימי חזק יותר(. אף אחד לא רואה את המגנט הפנימי, רק רואים שהוא לא זורם עם כולם, שיש בהתנהגותו משהו אחר. נקודה נוספת לגבי תחושתו הכמעט מתמדת של האאוטסיידר – זו האכזבה; הוא כל הזמן מתאכזב! מבני אדם כמובן. ולא בגלל שפוגעים בו, כי כשפוגעים בו – הוא אמנם נפגע, זה כואב, אך מתרגלים. הכוונה היא שמפעם לפעם הוא פוגש אדם שנראה לו שקלט את רוח האאוטסיידריזם שנושב ממנו, מבין אותו והם מבינים זה את זה ושותפים זה לאאוטסיידריזם של השני, והנה תמיד מגיע הרגע של בגידה, של נטישה. זה כמובן לא דבר מכוון – אבל זה קורה. וכאן האכזבה הגדולה, כי אם זה קורה עם נציגי ההמון מחוק הפרצוף, זה ברור ומובן, אך כשתיקווה ניצתת ש'הנה סוף אני יכול להיות אני-עצמי, אותנטי – עם מישהו' – שגם הוא יכול להרשות לעצמו להיות 'הוא-עצמו, אותנטי – עימי(, בלי תוויות – וזה לא יוצא – כאן האכזבה גדולה באמת. וכאן הנקודה הכואבת לאאוטסיידר; החברות הבעייתית בין האאוטסיידרים לבין עצמם; מדוע כולם לא מזהים זה את זה מיד, מתלכדים, מעניקים חום ואישור זה לזה? למה גם שם ישנם דיסונאנסים, מאבקי כוח, מסכות? למה החשש וחוסר הוודאות מפני האחר מצליחים לפלוש לשמורת הטבע הזו של הברית בין האאוטסיידרים לבין עצמם? אולי כי ישנם הרבה אאוטסיידרים שעוסקים בהכחשה עצמית, או בהאשמה עצמית, או במכירה עצמית אמנים מסחריים, גיבורי תרבות,.וקיימים כה מעט אאוטסיידרים שמודעים לשונותם, ומקבלים אותה, גאים בה, מחפשים אותה באחר, ובעיקר – מניפים את נס המרד הפנימי בשם ובגלל היותם אאוטסידרים. אולי לו היו יותר אאוטסיידרים מודעים וגאים, הם היו חיים במודעות כואבת ואינטימית את היותם כאלה, במקום לרוץ לפסיכולוג אשמה, לשים מסכה לבגוד בעצמיותם, ליצור להשתייך לממסד האומנותי. וכל פגישה ביניהם הייתה ברית שבה אמפטיה וחיזוק הדדי היו מולכים. הייתה ביניהם אחווה, אחוות הדפוקים. וכך הבעיה האמיתית בתקשורת ובלכידות שלא קיימות בקרב ובין האאוטסיידרים, היא בכך שרובם לא עברו את הסף שבין לחוש שונה ולנסות להיפטר מזה בדרך כלשהי ובין לאמץ את שונותם כפרח נדיר; ולהפוך למורדים מתוך הכרה! וכל כך חסרה, כל כך חסרה שם האחווה הזו, 'אחוות הדפוקים'.

——————————————————————————–

 שיר נבואי קוסמי עליז

כמו עמוד ענן כך תלך לפני העדר

תבין הכל, תדע, לא תאמר מילה אחת

כמו עמוד עשן תיעלם בתוך החדר

משהו בך יאמר לך המשך

בדרכך.
כמו שביל החלב שחוצה את השמים

אתה הולך ישר ישר, לא שם לב לכוכבים

שזוהרים כדי לסנוור את העיניים

משהו בך יאמר לך המשך

בדרכך.
הו, לך ישר,

לך לבד,

אל תפחד.

אל תכעס,

לך תמיד,

לך אחד
כמו אווז הבר שחולף בשמי הערב

הוא טס בראש החץ, לא נרתע מן המרחק

והאינסטינקט מראה ובורא לו את הדרך

משהו בך יאמר לך המשך

בדרכך.
כמו בריז´יט ברדו שתפסה כבר את העסק

השאירה מאחור את הטוב ואת הרע

ועל העניינים היא צופה מן המרפסת

משהו בך יאמר לך

הפסק.
בלי להתכוון תן לעצמך ללכת

כל החישובים ייגמרו מעליהם

כמו העץ שקם לתחייה מן השלכת

משהו בך יאמר לך

המשך
לך ישר,

לך לבד,

אל תפחד.

אל תכעס,

לך תמיד,

לך אחד.
עלי מוהר

מתוך: האלבום "בגובה העיניים" של יוני רכטר ועלי מוהר (כנען, 1985),

***
איזו מין ילדה

מבצעת: יהודית רביץ
איזו מין ילדה את היית בבית הספר

לא כמו כולם רחוקה מכל היתר

איזו מין ילדה את היית ולא ידענו

לא תמיד היית לא קלה לא משלנו
מסתכלת מלמעלה, תמיד בצד, תמיד מרחוק

מתגלגלת עד למטה, תמיד לבד בקצה הרחוב

מטילה ספק בעצמך בכל היתר

כל אחד חשוד מכולם מרחק של מטר
איזו מין ילדה ולא ידענו לא הכרנו

מסתכלת מלמעלה, תמיד בצד, תמיד בספק

מתאהבת בגבוה, הוא לא ידע, הוא לא ישים לב
שקט מסביב אי אפשר כל כך לשמוע

בכי תמרורים בנפשך רוצה לפגוע

איזו מין ילדה, ולא ידענו, לא הכרנו
מסתכלת מלמעלה, תמיד בצד, תמיד מרחוק

מתגלגלת עד למטה, תמיד לבד בקצה הרחוב

איזו מין ילדה, איזו נערה

למה את בוכה
*

"גיבור הוא מי שמורד או נדמה כמורד בעובדות הקיום, ונראה כמי

שמצליח לנצח אותן ולו לרגעים ספורים בלבד".

ג'ים מוריסון
——————————————————————————–
© כל הזכויות שמורות לגבריאל רעם, .

מתוך "אאוטסיידרים ומורדים".

גבריאל רעם, ידיעות אחרונות, יצא לאור בתחילת בשנת 2006

על הבינוניות.


"שיווי המשקל לבדו הורס את הכוח, מבטל אותו. הסדר החברתי אינו יכול להיות אלא שיווי משקל בין כוחות".

סימון וייל, "הכובד והחסד". כרמל, עמ' 198


——————————————————————————–


כשמתבוננים במבוגרים, יש דבר שמפריד אותם מצעירים; הם לא חורגים, הם לא מסתכנים, הם נשארים במרחב הבטוח. ובסופו של דבר זה קורה לרבים בגיל זה או אחר, הם הופכים לבינוניים. ולהיות בינוני זה לחיות באמצע, לא בצדדים, לא בשוליים, לא מהצד. לא רך ולא קשה, לא חם ולא קר, כמו בשירו של נתן זך,

והעיקר לא להיות שונה כלל. הדפוס השגור וההרגל הקבוע הם הסוהרים המחזיקים את הרב הממוצע במעצר מינהלי. כל התנהגות שהיא שונה, חריגה, קוראת תגר או שנויה במחלוקת – מקבלת מיד צנזורה קשה; 'אנחנו אנשי דרך האמצע, הולכים איך ואיפוא שמקובל'. כך מתנהגים כולם. וכאמור, צעירים, ילדים או תינוקות לעולם אינם בינוניים. כל אחד מהם נושא עימו משהו ייחודי, מעורר השתאות. למרות שראינו אלפי תינוקות וילדים, עדיין בכל אחד מהם ישנו משהו לא משוחזר, בעל חן אישי ומקורי. בינוניות הינה ספח מזדחל. אחת הקללות הגדולות ביותר בחייהם של אנשים. ואין כמעט אדם צעיר ששועט מלא תנופה לקראת החיים מלאי ההבטחה שעוד נכונו לו ואינו מתבונן בהוריו, בזקני ובוגרי השבט – במבט סולד על שום הבינוניות הקשה שפשתה בהם. ורובם מבטיחים לעצמם שלהם זה לא יקרה; תחושת המים העומדים והעבשים; השגרתיות, חוסר הברק והספונטניות – יש בהם משהו מבהיל. הצעיר מתבונן במבוגרים ואומר לעצמו: "אז בשביל זה כל מה שהם עברו היה כדאי"? ללמוד ולהתנסות רק כדי להגיע להיות אגם דלוח של מי שלא זורמים לשום מקום"? הבינוניות כמחלה ניוונית קשה המתרחשת כה לאט, עד כי קשה להבחין בה, אך היא כמו שיתוק. ויום אחד זו וודאות סופית וסופנית. והנסיעה השנתית לטורקיה או טוסקנה היא פסגת המיצוי

וההוצאה לפועל של הקיום. ואין מדובר כאן רק על הזעיר בורגנים עליהם ועל אחיהם הגדולים; הבורגנים, בקטע הבא(, הנעים בין 09.00-17.00 מאחורי

שולחן. ובין 20.00-23.00 על כורסת הטלויזיה. לא מדובר על מרובעות חיצונית, אלא על בינוניות פנימית. על שקיעה ונפילה של המתח הפנימי. וזה קורה לאמנים ואנשי רוח – כפי שזה קורה לפקידים. מה שקרה להם הוא מחזור עצמי, שכפול של גנטיקה ידועה מראש. תפיסת עולם לעוסה, צרה, קונווציונלית. מאוד לא מקורית, כמו נפלו שבי בדפוס מסויים שמכתיב התנהגות ותפיסת עולם החוזרות על עצמן. הבינוניות היא הפשרה האולטימטיבית, בין השאיפות הראשוניות

ובין מה שקיים. זה חיים במצב של תרדמת. כי לחיות חיים בינוניים זה לישון. לרדד את קווי המתאר הברורים של הדברים לכדי קלישאות אמורפיות שלא מזיזות לכאן או לכאן, הכל אותו הדבר. כל החיים הם באמצע; לא מריח, לא מסריח וזה קשה; שיהיו רעים, שיהיו אכזריים, שיהיו משהו בעל צבע ואופי, אבל המים

הפושרים של הבינוניות מדכאים, בסופו של דבר, יותר מן הרוע. ומה שמעניין בבינוניות טוטאלית זו היא הולכת השולל העצמית. כי החריג, המקורי והמוזר – יודעים עליהם שהם שונים והולכים על דרך לא סלולה שלא ברור לאן תוביל. בעוד שהבינונים דווקא אומרים ומתנהגים בבינוניות הגדולה ביותר מתוך תחושה והרגשה שכך הם מקוריים וייחודיים. הם למשל פולטים את הפראזות הכי צפויות ושגורות מתוך מתן תחושה שזה עתה המציאו את משפט פיתגורס.

כי ניתן להיות בינוני ללא תחושה של "מה לעשות, זה מה שיש" בינונית בלבד, אבל לא. הם מדברים ונעים ומתנהגים בדפוס הצר וההמוני הזה, כמו מגשימים את הייחודיות האישית שלהם; בובה ממוכנת הנעה על ציר קבוע וצר, ועם שאיפות אגוצנטריות שרק רגישות )באופן מאוד סובייקטיבי( אישיות מאוד אך הן נראות

ומתנהגות כרפליקה חיורת של כל האחרים. צריכים להודות; יש משהו תפל, משמים, ואפילו מתסכל במפגש עם בינוניות, עם חסר יצירתיות, מעוף, ברק, עם פקיד העושה עבודתו הבינונית, או עם תיאטרון שהרפטואר שלו בינוני, עם סופר בינוני, מאכל בינוני, שיחה בינונית. זה בסדר כשמדובר במימד הפיסי של הדברים; גובה בינוני, אף בינוני, טווח ראיה ושמיעה בינוניים – אך כשזה מגיע לרגשות, לנפש לחשיבה ואפילו לרוח – כאן בינוניות היא כמיים שנתעפשו. כי הרוח והנפש לא יכולים להיות בינוניים! הם חייבים להיות רעננים, חדשים ומפתיעים. מפתיעים על ידי כך שהם יוצרים שיאים על ידי עצם כוח החיים המפעם בהם. הרוח לא יכולה להיות בינונית, כפי שהים או פרח או דב לבן או כריש אינם יכולים להיות בינוניים, יש בהם משהו קצת עוצר נשימה. יליד אינדיאני לא יכול להיות בינוני, תינוק –

כאמור – לא יכול להיות בינוני, יער או חורש – לא יכולים להיות בינוניים. וככל שחושבים על כך יותר, רואים שבטבע אין כל כך בינוניות, הכל רענן ומתפרץ, חיוני. אין שום דבר בינוני בחתול, ניתן להתבונן בו שעות והוא תמיד מקורי. וזה מעלה את השאלה; מה יש בנו, בני האדם, שהבאנו את הבינוניות לעולם? בינוניות שכוללת בתוכה תתי מושגים כמו: 'הכל כמו כולם'. שום דבר לא יותר חשוב ממשהו אחר, תלוי אם כיף לך עם זה', לא לעשות גלים, לא להתבלט 'עם קיטבג? בלי קיטבג'?. במפגש עם בינוניות ישנה התחושה של חדר שחלונותיו לא נפתחו זמן רב. או שאבק הצטבר על דפנות חפציו. וזו בדיוק התחושה שמקנה הבינוניות; אויר עומד ואבק מצטבר יונים חיוביים. משהו שנועד להישטף על ידי אויר ומיים כל הזמן, אך הפך לבית כלא של עצמו. כי המדובר על בני אדם שלחופש

ולפראות נולדו, אדם, אם יקחו ממנו את הפראות, מה ישאר? כמו אהבה, או דבקות דתית, או יצירתיות – חייב להיות בהם משהו פראי, אין דבר יותר מייאש מאשר לראות אהבה, או דבקות דתית או יצירתיות שניטלו מהם הרוח הפראית של החופש המתפרץ. הצעירים, אכן נושאים עימם מן הרוח הפראית הזו, אך אלה בעיקר

הורמונים, זה עדיין לא קשור לרוח האדם, למשהו שטמון בו ויכול להשתחרר ולצאת לחופשי. זה אמיתי כשזה מתרחש דווקא כשהאדם בוגר ובשל מספיק לשאת באחריות של החופש שהוא נותן לו דרור בתוך ומתוך עצמו. שהרי זאת יש להבין; האנטי בינוניות לא צריכה להיות דווקא נחלתם של צעירים לא בשלים, וזה מזכיר משפט של ג'ורג' ברנרד שואו שאמר כי 'הנעורים הם דבר נפלא מידי מלבזבז אותו על הצעירים'…

וכך גם הרוח הפראית, חבל שהיא רק מתבזבזת על הנעורים הפוחחים וחסרי היציבות. היא תעשה דווקא בעלת ערך מיוחד כשהיא משתלבת בחיי אדם בוגר ויציב יותר. אדם שיכול מבחוץ להתנהג בצורה שקולה, לגדל משפחה וכו', אך בפנים הרוח הפראית מפעמת בעוצמה; יש בתוכם את אותו קול משולח הקורא בתוכם משהו כמו: "ואת רוחי ונשמתי לא יסרסו ויטילו אותה כמו כלב משוטט למעצר בית במלונה של הבינוניות".

אך מה עשו לנו אחרי גיל 30, לאחר שהרוח הפראית עזבה את הגוף ושום פראות לא עברה אל או לא צמחה מן הנפש? כיצד זה התבייתנו. הפכנו מזאב ערבות לכלב נוח מזג, המכשכש בזנב עם כל ליטרת בשר שהוא מוצא לפניו, או יותר נכון הוא מקשקש ביתר שאת מתוך תקווה שזה יביא לו את ליטרת הבשר הבאה. מה עם המרחבים הענקיים, עם הערבות הגדולות? כיצד הפכנו לכאלה צפויים? אי אפשר להגיד שאנו גמדים, הרי אנו יוצאים לקרבות הקטנים שלנו, על התואר, על המשרה, על ניצחון בויכוח עם בןת הזוג, על ציון לילד בבית הספר, על מקום חניה, על עדיפות בכביש, על גובה המס עם פקיד המס. לא, אנו בכל זאת למדנו שאסור לנו להתכופף, זה כן, אך עם זאת לא הצלחנו להיות גדולים; להיות גדולים יותר מן הרגע ומן ההזדמנות. נחתנו באיזה שהוא מקום באמצע הנוח, בבינוניות. לא קטנים ולא גדולים, לא כובשים ולא נכבשים, בינוניים.

כמו שכתב איבסן לקראת סוף 'פר גינט' שלו, "פר גינט" ספריית דביר לעם, תמונה', ע' 132-822, פר משוחח עם מתיך הכפתורים שליח המוות(; הבא לאסוף אותו, וכשהוא נוכח ברוע הגזרה, הוא פונה אליו ואומר:

"פר: …אך שמע, כאן נפלה ללא כל ספק טעות גדולה, אינני רשע

גמור, חביבי, לא אחת עשיתי מעשים טובים. יתכן אמנם, כי שוטה

אני – אך בשביל תרוודך לא יספיק עווני.

מתיך הכפתורים: זה הדין שחרצת: לא פושע אתה, רק עובר עברות

במחצית הפרוטה, ומאש התופת תנצל לפיכך, רק כרוב בני האדם בכפי

תותך".

יצירה נוספת שעוסקת באדם הבינוני, זה שאיבד ברווח שבין הכסאות )של איך שכולם מתנהגים ואיך הוא מרגיש באמת. את חייו, זהותו ועצמיותו – היא השיר של ג'ון לנון על השום-אדם, כלום-אדם 'אדם בשום מקום':


Nowhereman

"He's a real nowhere man, sitting in his nowhere land

Making all his nowhere plans for nobody.

Doesn't have a point of view, knows not where hi's going to

Isn't he a bit like you and me?

Nowhere man, please listen, you don't know what you're

missing

Nowhere man, the world is at your command.

He's as blind as he can be, just sees what he wants to see

Nowhere man can you see me at all?

Nowhere man, don't worry, take your time, don't hurry

Leave it all till somebody else lends you a hand.

Doesn't have a point of view, knows not where hi's going to

Isn't he a bit like you and me?

Nowhere man, please listen, you don't know what you're

missing

Nowhere man, the world is at your command.

He's a real nowhere man, sitting in his nowhere land

Making all his nowhere plans for nobody

Making all his nowhere plans for nobody

Making all his nowhere plans for nobody".

John Llennon

 

 

 

וכדאי לציין כאן, כי אם יש בדברים אלו משום טענה, היא לא מופנית כלפי ההמון שנולד שקט וחי בשקט בינוני. יש חלק נכבד מן הבינוניים, שהתחילו את חייהם, עם הבטחות גדולות, לשינוי, למקוריות, ליצירה לחוסר התפשרות, ובמהלך החיים, המשרות הנכבדות, והפנסיה המצטברת, גרמו להם לשנות את הטון. האש שבערה פעם כבר לא בוערת כל כך. הם בינוניים לא כי הם כאלה, הם בינוניים, כי זה מה שהחיים עשו להם. הם הקריבו בכורתם לטובת הקונפורמיות ששכרה בצידה ולהם מוקדש הקטע הבא;


"מכרתם את החלום מוקדם מדי.

אומנם, בסופו של דבר נימדד כולנו על פי התוצאות שהישגנו,ועל-פיהן בלבד,

אך למה לצמצם את עצמך מהר כל-כך, כבר עכשיו,

לממדי מנהל חשבונות העוסק אך ורק בחישובי רווח והפסד: "כדאי

לי, לא כדאי לי". "משתלם, לא משתלם"? כל זה מוקדם מדי! מה

לגבי המסתורין? לגבי הקסם המופלא הזה הצובע הכל בצבעי םהחזקים

מן החיים? הזדקנו מהר מדי. כה מהר הנחנו לשגרת המציאות הלחוטף

את עפיפונינו ולהחליף אותם בניירות "מצב חשבון".

אל תמכור את נשמתך בזול בעבור שקלי הכסף שיביאו לך הכרה ומעמד

כאן ועכשיו. אל תמכרו את בכורת רוחכם בעבור נזיד העדשים של

הביטחון הכלכלי, החברתי והמעמדי.

כי הרוח נולדה חופשית.

אני מתבונן בכם ואתם אפורים, משעממים, צפויים מראש, בינוניים.

הקהיתם את הפינות החדות, פצרתם את הזיזים והבליטות

הנונקונפורמיסטיות, כדי שתוכלו להתאים לריבועים ולקופסאות

שהיתוו לכם הממסד ודעת הקלה.

אתם נוהגים כהוריכם – חותרים אל הכלא הנוח, אל "הקופסאות

הקטנות" )כשם שירו של פיט סיגר, זמר המחאה של שנות הששים.

שהתריע בשיר זה על המנטליות הזעיר בורגנית מחוקת הפרצוף(,

שאליהן מגיע כל מי שנוהג כילד טוב, כעובד טוב, כאזרח טוב.

אך אתם מתים, ונשימתכם אינה נושאת כימה עוד את הניחוח הרענן

של הנעורים והמקומות הפתוחים; עתה היא עבשה, חנוקה.

אתם מפחדים; מפחדים לשגות, מפחדים מן הבדידות, מפחדים להיות

עצמכם. ועל ידי המלכת הפחד, אתם מכריזים אי אמון באינסטינקטים

שלכם, באינטואיציה שלכם, בקולכם הפנימי.

התגרשתם מייעודכם ומאלוהיכם )יהא אשר יהא(. נהפכתם לקטנים,

לבלתי חשובים, לבינוניים ובני תחליף.

מכרתם את החזון, את ההבטחה, את השראתכם המקורית – בעבור

לגיטימציה ובעבור מקום טוב באמצע, בהיכל שבו נמשכת כל הזמן

ההצגה הגדולה של החיים. אבל היכל חייכם שלכם מרוקן וסגור. שום

הצגה והתרחשות אינן מועלות בו, כי היכל חייכם מאכלס בתוכו

עכשיו רק את רוח הרפאים של עצמיותכם המנוחה".

מתוך: "החיים, המציאות ומה שנסתר". מאת גבריאל בן יהודה,

הוצאת גל, 991, עמ' 151-152

 

——————————————————————————–

© כל הזכויות שמורות לגבריאל רעם

מתוך "אאוטסיידרים ומורדים". ידיעות אחרונות, אפריל, 2006

 

 


 

התרמית הגדולה.

מוטו: החברה, כחברה, מגוננת על היחיד מפני הגילוי של הריקנות והאין שקיימים בתוכו ובינו לבין העולם והחיים.

האדם כל הזמן מוקף באחרים, המקימים קול המולה גדולה ויוצרים התרחשות סואנת שמסיטה את תשומת הלב ממה שלא מתרחש (היכן שזה אמור להתרחש): בין האדם ובין עצמו ובינו לבין העולם.

(ולא רק כשהיחיד מוקף באחרים, אלא גם כשהוא לבד הוא חושב על עצמו דרך מה שיגיד לאחרים כשיפגוש בהם, או מה יגידו לו אם ידעו שכך הוא חושב לעצמו).

התרחשות ההחברתית היא עלה התאנה המסתיר את העירום ההוויתי והישותי של האדם.

זה ההיפוך של בגדי המלך; כאן החברה משמשת כבגדי המלך, ובכך מסתירה את העובדה שמאחורי בגדי המלכות אין מלך.

חברת הזולת היא הלבוש שמסתיר את העדר הישות הפנימית.

הזולתיות היא יצירת תדמית שוקקת וצבעונית שכל מטרתה להסיח את הדעת ממה שאמור לשכון בתוכה. והוא חייו הפנימיים של היחיד ביחידותו.

חברת האחר היא התרמית הגדולה, שמסיטה את תשומת הלב ממה שחשוב באמת. היא כמו קוסם שעושה משהו גדול כדי להסב את תשומת הלב ממשהו קטן שהוא הדבר העיקרי שעושה את הקסם. והדבר הגדול כאן הוא הטריטוריה הענקית שחברת האחרים תופסת בחיינו. והמשהו הקטן שאליו לא שמים לב בגלל הרעש הגדול של החברה – הוא העדר הנוכחות פנימית של היחיד ביחידותו. וחוסר בעמדה והתייחסות פנימית, אותנטית, כלפי החיים והעולם.


הערה: הגיג זה גם מופיע בקטגוריה: הגיגים