ארכיון תגית: האין

מותו של אריק איינשטיין

שלשום, יום שלישי, ה26 ל11 2013 נפטר גדול זמרי ישראל, אריק איינשטיין והובא לקבורות אמש, יום רביעי.

וברצוני לא לכתוב על האיש הנדיר הזה והזמיר המופלא, אלא על משהו אחר, זוטר, שולי, אפילו מובן מאליו, שבלט לעיני:

התדהמה, ההלם: "לא יכול להיות", "איך זה". "אנו שכולים". "איבדנו אדם יקר ביותר" וכו'. יום או יומיים לפני מותו הוא היה קיים, כעוד גבעה (אולי גבוהה במיוחד) שמתמרת מעל מישור חיינו. לא נתנו דעתנו עליו כמעט, מלבד כשהתענגנו על שיר נושן שלו שהתנגן ברקע.

והנה לפתע יגון עצום, כאילו משום מקום. ובאמת, מהיכן זה בא? ובעיקר, היכן זה (היגון העצום הזה) היה עד עכשיו?

הרי יש מן האירוניה בכך שבחייו לא זכה למה שלא זכה במותו (הוא זכה אך כבר לא היה שם כדי לקבל את זה).

היכן הייתה ההכרה הזו עד כה? ומדוע הפציעה בממדים שכאלה עכשיו כשהוא כבר לא רלוונטי? (כאדם מת).

תשובה? כי הופתענו כל כך, היינו לא מוכנים, לא חשבנו שזה יקרה (כאילו גדולת האיש תעשה עימו חסד ותחסן אותו בפני פטירה…).

 

ושוב, מה שהיה נוכח יותר מכל, אמש, היה ההלם. נכון היה יגון על האובדן, אבל היכן היה היגון הזה (ובעיקר בממדים הללו) כשהוא היה עוד בחיים? תשובה? לא היה, מלבד איזכורים שוליים פה ושם על עד כמה הוא אהוב.

ומדוע לא היה היגון אודות אפשרות הסתלקותו הוודאית של הענק הזה לפני כן? כי לא שלא חשבנו שהוא ענק, אלא לא חיינו את קיומו כאילו כל, כל יום ממש, הוא עלול להילקח מאיתנו, בבת אחת ולתמיד.

המודעות הזו הייתה נעדרת, לא ציפינו שימות, ובעיקר לא ביכינו את אפשרות הסתלקותו הוודאית בעודו בחייו. התעלמנו מזה כאילו תמיד יהיה.

 

אבל לבטח האתגר לגבי חייו של אדם (יהיה אדם גדול או יקר מאוד) זה לבכות אותו בעודו בחייו. הרי לבטח לשם הוא נוסע.

אבל לא כך. היה קיים נתק בתודעתנו בין הערכתנו את האיש והזמר ובין עובדת הילקחו הוודאית מאיתנו.

פשוט לא לקחנו את זה בחשבון בכלל.

ובהעדר ההשוואה הזו בין זיקתנו החזקה אליו בין האפשרות הוודאית של הסתלקותו – אין ערך לבכותנו אותו, כי הוא כבר איננו. ואין שם את מי שאפשר לבכות.

האחד (הערכה ביחס לזיקת הסתלקותו הוודאית) לא קרתה בזמן אמיתי, והשני (הערכה בדיעבד) קרתה כשזה כבר לא היה רלוונטי כי הוא כבר לא היה שם. כבר לא הייתה כתובת לזה, ולא היה אדם שיקבל את זה.

ואולי מכאן תחושת הפיספוס האדירה; איפוא היינו לגביו ב20 השנה האחרונות (של התעלמותו והתאלמותו)? תשובה? לא היינו, כי לא מדדנו את ערכו ביחס לאפשרות של לקיחתו מאיתנו. ומדוע כך? אנו מסרבים, אנו מדחיקים, את אפשרות המוות של אדם יקר או קרוב, עד שזה מאוחר מידי, ואז זה כבר מאוחר מידי.

ולמה זה כך? מדוע עבורנו אין מוות, החיים נמשכים וימשכו כל הזמן (במיוחד לגבי היקרים לנו)? ובכן כי איננו מעיזים לחבר את הערך העצום שלו למותו. ומה הסיבה לסירוב הזה? זה מכאיב מידי!

אז אני מסירים מן המשוואה הדו קוטבית הזו של מותו וערכו, את מותו, מסירים את אפשרות המוות, וכך חיים ללא דיסונאנס וללא תיסכול, אך גם ללא ערך לגביו. כי רק היחס בין מוות לבין עד כמה הוא יקר לנו –  נותנת לזה ערך. ללא מוות אין ערך, כי הוא תמיד יהיה ותמיד נמצא (כביכול) את הזמן, אי פעם, להעניק לו כערכו. אך הזמן הזה לא יגיע. ורק המוות גורם לכך, ואז זה כבר חסר ערך, כי הוא איננו. ואז ההחמצה כפולה; גם איבדנו אותו וגם לא הערכנו אותו די בחייו (כי, כאמור, אולי חשבנו שיום אחד נעשה את זה). מכאן ההלם: לא תבוא עוד ההזדמנות הזו להוקירו בעוד קיים. לא ציפינו, לא חשבנו, לא לקחנו בחשבון ש… זה יקרה לו. וכאן גודל הפרדוקס: הדבר הוודאי היחידי שיקרה לבן אדם בחייו (מותו) הוא בדיוק זה שאנו 'שוכחים' לקחת בחשבון…

ואז ההחמצה כפולה: האחת – בעודו בחייו, כשלא קיבל מאיתנו את ערכו בעיננו, והשנייה – במותו כשהוא קיבל אותה, אבל כבר לא היה שם בשביל זה.

אבל באמת, איך אפשר אחרת? איך אפשר לא להדחיק את המוות?

תשובה: אי אפשר. כל עוד הרגשות לא מרוסנים והם מגיעים לעניין המוות לפני התודעה – הם קורסים, לא מסוגלים לשאת את הוודאות. התודעה מסוגלת, הרגשות – לא. אך לא הצלחנו לרסן אותם להמתין ולא להתנפל על זה בפאניקה, לפני שהתודעה פגשה את זה.

ובהעדר ריסון של הרגשות להמתין לתודעה שתגיע קודם, אנו מדחיקים את אפשרות מותו של אריק. ההתעלמות מזה כאילו זה לא יקרה – רק היא מאפשרת לנו לחיות עם זה, כשהרגשות מגיעים למוות לפני התודעה.

ואז, כשיהיה מאוחר מידי והאיש הזה כבר לא יהיה כאן, אז הרגשות יפרצו מכלא ההדחקה במלוא עוזם, עם יגון צורב. אבל עם תחושת החמצה על כך שזה מאוחר מידי.

וכאן ההלם, וההחמצה.

**

גבריאל רעם, 28.11.13

בשבי עריצות מצבי הרוח הקיצוניים.

חלק א': חיי תולעת

כפי שאנו חושבים שכשאנו שומעים אנו גם מאזינים, וכשאנו מסתכלים אנו גם רואים, וכשאנו מדברים – אנו משוחחים, כך נראה לנו שכשאנו מתקיימים אנו חיים. אך 'לחיות', יכול להיות (ואולי אמור להיות..)  כמו נהר; רצף בלתי קטוע המתחיל ממעיין (לידה) ועד האוקיינוס הגדול (מוות) שהולך ונחלש או הולך ומתחזק ככל שיובלים חדשים מתחברים אליו. אך חיינו אינם רצף של זרימה. לא של האני, לא של אנרגיה של חיוניות וודאי שלא של מודעות עצמית. כל זה מופרע ונקטע על ידי סכרים פתאומיים של: 'טוב לי' ל'רע לי', של: 'אני מצליח' 'אני נכשל'. סכרים זו אנלוגיה אחת, בתי כלא זמניים, או מעצרים מנהליים – זו אנלוגיה אחרת. עוברים מבית כלא אחד (להרגיש טוב) לשני (להרגיש רע) ואין מרווחים, או רצף פנימי, שבהם יכול לחיות אני, חיים פנימיים ואולי אפילו מודעות  עצמית. כש'טוב לי'  – אני נולד ומת כשמפסיק להיות טוב, כשרע לי, אני נולד, ומת כשמפסיק להיות רע. כאמור, אין 'אני' רציף שמתקיים כל הזמן. ואם יש, אז יש נפילות מתח גדולות, חושך גדול, התנתקויות של הזרם (זרם החיים הפנימיים, זרם העצמיות) – בכל מעבר במצב של 'טוב לי' למצב של 'רע לי' ולהיפך. הדומיננטיות העצומה של שני עריצים אלה בחיינו, מונעת כל היווצרות של  הוויה, של היות, של ישות, של BE. כל אחד מהם הוא 'סוף העולם' עבורנו. הכל צריך להיפסק כשאחד מהם נכנס לתמונה. ובכל מצב נתון, אני נתונים באחד ומשתוקקים או פוחדים מן האחר. שניהם כשני הרים ענקיים שמסתירים לנו את נוף חיינו. או יותר נכון, שניהם כאצבע המונחת כה קרוב לעין עד שהיא מסתירה אותם. ואנו כה מסורים להם,   עד שההתמסרות הזו לשניהם, לא מותירה מקום לכלום שיתהווה מתחתם וביניהם, שיתקיים למרותם ותוך כדי שליטתם, מעין חוט מחרוזת. אנו משחקים עם חרוזים, חרוז לבן, חרוז שחור, חרוז הצלחה, חרוז כישלון. ואין חוט מחבר שעליו תלויים כל החרוזים. הם מפוזרים בבלגן במרחבי חיינו. ואנו 'קמים לתחיה' עם תחילת הגירוי העצום, הריגוש הגדול של כל אחד מאלה. ריגושים שנדמים בעינינו כחיים עצמם, כאילו אנו חיים…

לחיות מונעים על ידי 'טוב לי' ל'רע לי', ('הצלחתי', 'נכשלתי') הוא מעין מצב של תולעת…  התולעת חיה בהתרחקות מכאב והתקרבות למה שעושה לה טוב. הכבשה למשל, יותר מורכבת ולא מונעת רק על ידי זה, (התרחקות מכאב והישארות או התקרבות למזון או רבייה) יש לה חמישה חושים, (בניגוד לתולעת שיש לה רק את חוש המגע) יש לה מוח, יש לה רגשות, היא רוקמת יחסים רגשיים, עם ולדותיה, עם חברותיה לעדר, יש לה מנהיג/ה, יש לה מיקום ברור בעדר ועוד. היא ברמה מעל לתולעת, ה'טוב לי רע לי' אינם השולטים היחידים.  ואילו התולעת נתונה כולה לדיכוטומיה של בין טוב לה לרע לה. להיות תולעת זה להיות משועבד לאינסטינקט, רק שהתולעת אינה סתם משועבדת, האינסטינקט הוא כל חייה. אך אנו הרבה יותר מאשר האינסטינקטים שלנו, ויכולים להיות עוד יותר מזה. ואם טוב לנו או רע לנו, זה יכול להיות משני לעצם זה שיש לנו חיים פנימיים. מותר האדם מן התולעת והכבשה הוא ביכולת לחיות בהתאם למטרה/יעד שהיא מעבר לסיפוק המערכת הגופנית והפסיכולוגית שבה הוא חי.

אם לבעלי חיים יש כבר רגשות, יחסים ומבנה חברתי. לאדם אמורה להיות מודעות עצמית. לדעת מה קורה בתוכו, ואז החוט של המחרוזת משנה את איכותו, הוא לא החוט הפשוט של החיים שעוברים ביונק. הוא כבר מצד אחד העצמי (היכולת לזהות עצמך כעצמך עם זהות נבדלת ומסוימת) ומצד שני מודעות עצמית. זהו כבר חוט מחרוזת של כסף או זהב

המודעות צריכה להיות נוכחת במקטעים האלה וביניהם, אז האדם יכול לצמוח ולחיות. הנוכחות של המודעות, בין העריצים ותוך כדי היותם, מאפשרת לעצמיות של האדם להתפתח, והוא יכול לעבור למצב התפתחותי גבוה יותר. המודעות (העצמית), כמו חוט המקשר בשרשרת חרוזים שחורים ולבנים, צריכה להיות בתוכם וביניהם. אחרת האדם לא ממש חי (במלוא מה שאפשרי לו מבחינת הפוטנציאל שלו), הוא נתון במידה רבה למרות ולשליטה של הרגשות האינסטינקטיביים (להרגיש טוב, לא להרגיש רע) שלו . אם האדם לא שלה מן הרגעים הללו עצמיות קבועה (הוויה פנימית), וחוכמה, באמצעות מודעות, לא נשאר דבר. זאת המשמעות של מצב תולעת.

ובחזרה לחיי התולעת. אנו יכולים לפתח עצמיות פרמננטית ומתמשכת ששום מצב רוח לא יכול לנתק אותה, וגם מודעות עצמית שלא פוסקת עם התרחשות של טראומה או התעלות ואושר מקומי. אך המצב הנוכחי לגבי המין האנושי כמין אנושי – שאנו חיים במידה לא מבוטלת, חיי תולעת, בורחים מכאב ורצים אל התענוג.

וכאן יכולה להישאל שאלה פרקטית: האם אפשר בכלל לפתח מודעות ועצמיות ולהגיע למצב של BE  בהתחשב בכוח העצום של שני הטירנים הללו על חיינו? ובכן כנראה שלא. ללא החלשה משמעותית של כוחם על ידי הצבת גבולות ברורים להתפרעות הקיצונית שלהם, לא יתפנה לנו מקום בחיינו הפנימיים, שם תוכל העצמיות לצמוח והמודעות להתרחש.

ואיך עושים זאת. איני רוצה כאן להיכנס לעבי הקורה של החלקים המכאניים של כל זה. כי מסה זו אינה Manual , חוברת הדרכה. אך בכל זאת קצה חוט: יש דרך להגביל את הכוח של 'להרגיש רע' וזה לא לתת לפגיעה להפוך למשבר. לא להזין את הרגשה רעה ובכך להעצימה. למעשה אין לה את הכוח מלבד הכוח שאנו מעניקים לה (על ידי כך שאנו מתהפנטים ממנה). לעצור את הסחף הרגשי שנוצר כתוצאה מפגיעה רגשית או עלבון, כבר בהתחלה, לפני שהם הופכים לטראומה.

והדרך להגביל את ההתפרעות של 'להרגיש טוב' היא על ידי מניעת הווליום ומצב ההיפריות של ההרגשה הטובה. לשון אחר: לא לתת לרגשות החיוביים להביא אותנו למצב של ריגוש גבוה. גם כשאנו מרגישים טוב (במיוחד אז) לא לתת לזה לסחרר לנו את הראש ולא לתת לחגיגה הרגשית לצאת משליטה. כי גם זה משתק את כוח החיים והמודעות.

בקיצור: האתגר הגדול של בניית חיים פנימיים המשכיים ומודעות עצמית סובב סביב היכולת לנהל את רגשותינו.

חלק ב': האין

עכשיו, על פניו נראה כי הסיבה להתמכרות הזו לשני הרגשות הללו של 'טוב לי' ו'רע לי' נעוצה בדומיננטיות הגדולה שלהם עלינו. אך האמת היא שהסיבה להתמכרות הזו לשני העריצים הללו היא יותר סמויה ותת הכרתית/קרקעית. אנו בורחים אל שניהם כי מתחת לשניהם מתקיים האין. הוא נחווה על ידינו כסכנה קיומית, שיכולה לבלוע אותנו ולא להשאיר דבר. והחיים בווליום הגבוה של אושר ומשבר – מצליחים להשכיח מאתנו את האין ש'אורב' לנו מתחת.

וכאן צריך להפריד בין 'אין נמוך' ל-'אין גבוה'. האמת היא ש'האין' הוא 'אין', לא גבוה או נמוך. הוא המציאות האמיתית, הפנימית והקוסמית שמאחורי 'המאיה' של חיינו. אך לבוא מתוך שלטון האגו ומתוך הבלגן הרגשי של חיינו – אנו חווים את האין כריקנות, הבולעת ומעלימה, בעיקר אותנו (ואת הסדר, השפיות והנורמליות שהצלחנו להשתית בחיינו – כחברה). אך האין כשלעצמו לא אמור לזרוע  חרדה. הוא המצב הטבעי והראשוני של החיים. האין מצוי לפני החיים, אחריהם ובתוכם. האין הוא הריקות, התווך דרכו אלוהים (או כוחות הבריאה) מתקשר/ים, (היקום מלא בעיקר באין…). האין התווך דרכו יכולות לעבור אנרגיות גבוהות, דברים חדשים וגבוהים יכולים להגיע.

למעשה המאיה של המציאות מצויה בכך שהכל נראה לנו שריר וקיים, עובדה, מוצק. אך המציאות הפנימית של כל חפץ וכל יצור חי הוא החלל שחי בתוכו. הכול מורכב מחללים, הרוב (בין אם זה כאמור היקום, כיסא או אדם) הוא חללים, וזה רק נראה מוצק בגלל איטיות הסיבוב של האלקטרונים סביב הפרוטון.

כדי שהאדם לא יראה את הריק כריקנות (וירוץ משם בבהלה אל שני העריצים), דרושה שליטה גבוהה ברגשות (שללא השליטה הזו 'בורחים' אל הקצוות של 'להרגיש טוב' ו'לא להרגיש רע'). השליטה נעשית דרך מה שנכתב קודם אודות הצרת תחום השליטה של להרגיש רע (מניעת הפגיעה הרגשית להפוך למשבר או טראומה, ומניעת ההרגשה הטובה מלהפוך להתרגשות בווליום גבוה). ואז ניתן להתחיל ולבנות את הפיגומים של המודעות העצמית. בלי המודעות העצמית ותחילת ההתהוות של אני אמיתי (לא אגו) כמרכז כובד יציב ומשרה בטחון – הוא יחווה את החרדה של היבלעות בתוך הריקנות הפנימית ומשום יברח במהירות שיא כדי לחזור להתמכרות הרגשית של להתנדנד בין 'טוב לי' ל'רע לי').

***

גבריאל רעם, 17.6.13

קישור: רגש, הפרזיט הגדול

מאמרים נוספים: באתר: דרך התודעה

השיעמום.


אחד מן המשפטים המקוממים ביותר שאדם יכול להגיד הוא "משעמם לי". מהו שעמום? שעמום הוא מצב נפשי של חוסר פעילות של החיים הפנימיים בהיעדר גירוי חיצוני. 
נפלאות השעמום 
מהי התופעה הזו שרבים סובלים ממנה? האם זו שלילי בתכלית, וכדאי למלא את החלל בכל תכן שהוא, או אולי אפשר להביט בזה אחרת?

ובכן, האדם שאינו משקיע בחיים פנימיים מחד, ובהתבוננות מודעת ומלאת תשומת לב בעולם ובחיים מאידך, חווה מצב של ריקנות פנימית. בהיעדר קשר לעולם הפנימי, הוא פונה החוצה ומחפש גירוי שיחלץ אותו ממדבר פנימי זה. כשהוא אינו מוצא גירוי כזה הוא קורא למצב זה שעמום.

אך שעמום הוא לא הבעיה, הוא מה שמביא את הבעיה האמיתית; שעמום הוא מצב של מתח נפשי נמוך, או לחץ ברומטרי פנימי נמוך, שלתוכו זורמים דמונים בעלי לחץ ברומטרי גבוה, כמו למשל ספקות עצמיים, האשמה עצמית, חוסר שביעות רצון וכו'.

ריק פנימי כשלעצמו אינו חייב להיות מלווה בתחושה שלילית, שהרי מצב הריק הפנימי הנכון, הוא שאיפתם של יוגים ומתרגלי זן למיניהם. זהו מצב של שקט פנימי, ריק שדרכו חשים את זרימת האנרגיות המעודנות של היקום. אלא שכאן אין מדובר בריק אלא בריקנות. ועד כמה שהריק חיובי, הריקנות שלילית.

אז מה בעצם ההבדל ביניהם?
   
לא כל ריקנות היא ריקות

 
  אות אחת בלבד מפרידה בין הריק לריקנות אך זהו הבדל משמעותי. לא כל ריקנות היא ריקות, ולא כל ריקות היא ריקנות. ריק אינו סוף הדרך, אלא חלל המאפשר זרימה. ריקנות, לעומת זאת, היא האנטיתזה לדינאמיקת החיים; הריקנות שנוצרה לאחר שמשהו עצר וחסם את זרימת הדינאמיקה. ריקנות היא התייבשות מעיין החיים, בעוד שהריק הוא התנאי ההכרחי להם, שהרי החיים הם זרימה, והם צריכים את הריק לשם כך, את החלל המאפשר.

ריקנות היא למשל מפגש בין שני ידידים טובים שלפתע אין להם מה לומר האחד לשני. הדוגמה הרווחת לריקנות היא אותו חלל בשיחה הנקרא שתיקה. ולא סתם שתיקה, אלא אותה שתיקה מעיקה, שלאחריה בהחלט אפשר להגיד: 'האיש הזה משעמם אותי', או 'השיחה הזאת משעממת אותי'.

ריקות בשיחה, לעומת זאת, היא שתיקה של מלאות, כמו מנוחה של אתלט בין תרגיל ספורטיבי אחד למשנהו. השתיקה הטובה בשיחה נובעת 
מן הנינוחות המאפשרת של המשוחחים לתת לנושאים למצוא את הדינאמיקה שלהם. ואם אין מקום לריקות, אין אפשרות לדינאמיקה. אך אם הפחד מן השתיקה הקשה, שתיקת הריקנות, גובר, אזי המשוחחים לא יאפשרו את השתיקה הזו, מפחד שזו תהפוך לשתיקה של ריקנות. ובעוד ששתיקת הריקנות קשה ומתסכלת, הרי ששתיקת הריקות ממלאת ומעניקה תחושה של בית וביטחון. ביטחון שאין להשוותו לביטחון הבא עם המלאות הכוזבת של מילים.

ביחסים, אם אין אפשור, אם אין חלל – אין מה שיזרום, יפרה ויתפתח בין השניים. וניתן אף לומר כי יחסים יכולים להגיע לשיאים של עומק ביחס ישיר לחלל ולאפשור שכל אחד נותן לשני.

לכן האין, או הריק, הוא מתנה נדירה ביחסים. אלא שלעתים אנחנו נוטים לראות בחלל שהזולת מאפשר לנו, הזדמנות לפרוק מעצמנו את מה שאנחנו לא יכולים להכיל, וכך הזולת הופך לכולא ברק, מחסן, במקום לחלל פתוח.
 
  
 
העולם ריק, ורק האדם צפוף  החלל המאפשר הוא מאוד שביר, קל מאוד לפגום בו ולסגור אותו. למשל ברגע שביחסים צפים רגשות שליליים כגון חשד, עוינות, פגיעה וכו', מיד נחסמת הדינמיקה – ואז נוצרת ריקנות. שניים שחיים בריקנות הזו, חווים האחד את השני כמשעממים.

לאדם המודרני פחד עצום מפני הריקנות. ככל שהחיים שלנו מבוססים יותר על תדמיות, התניות, והתנהגות נורמטיבית, כך הריקנות שמתחת לכל העטיפות הללו תתעצם. וברגע שאין לנו יכולת לשחק את העטיפה – נחשפת תשתית הריקנות הפנימית. ועל כן, כפי שטוען היידיגר, הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי בן המאה ה- 20, אנחנו בורחים אל הפומביות, אל ההמון. זו אחת הסיבות מדוע אנשים בוחרים להיפגש בבית קפה ולא במשרד או בבית. זו הסיבה מדוע עבור רוב בני האדם קשה להיות לבד, עם עצמם, והם צריכים רוב הזמן את החברותא של הטלוויזיה, או את הביחד של בית הקפה.

שעמום וריקנות קשורים גם בצרכנות; ככל שנהיה משועממים יותר כך נצרוך יותר כדי לחפות ולסתום את הריקנות. הריקנות הזאת, בתוקף היותה חלל, מביאה אותנו גם לראות כל חלל באשר הוא כהזדמנות לסתום אותו. אנחנו מנסים למלא חללים בדירה, חללים בשיחה, חללים ביום. סדר היום שלנו עמוס לעייפה כך שאפילו אין בו חלל אחד קטן שדרכו נוכל נפגוש את ריקנות חיינו.

אך חלל הוא הישות האמיתית של היקום והקיום. בתוך כל דבר שנראה מוצק ישנם חללים ענקיים בתוכם שטים חלקיקים זעירים של חומר. מה שאומר שהיקום הוא ברובו ריק. גם הגוף שלנו הוא חלל אחד גדול, שלא לדבר על האטום, שבו כל החלקיקים תופסים חלק חסר משמעות מתוך הנפח שלו. כל היתר הוא ואקום. היקום והטבע הם ריק אחד גדול, המשובץ פה ושם ב'יש'. רק אצל האדם הכול דחוס וצפוף להתפקע.
 
  
התעלות דרך התהום
 
  

האין אינו מנוגד ליש, הוא התנאי עבורו. הוא מקור ליצירה אינסופית. הריקות הוא פרוזדור ליצירה. היצירה והיצירתיות הם הופעה של יש וללא התיידדות עם האין, המעבר הזה לא יתרחש.

כך ביצירתיות וכך גם בהתפתחות האישית שלנו. גיבורו של ניטשה ב'כה אמר זרטוסתרא' מביט ללא פחד בתהום, באין, כי הוא יודע שרק דרכו יוכל להגיע להיות על-אדם.

גם הפילוסוף קירקגור מתייחס לכך כשהוא מדבר על קפיצה אל עבר הלא-ידוע. שניהם רואים במפגש עם הריק הזדמנות להיות, כי רק באין אנחנו פוגשים את ההוויה ללא שום מתווכים. 

וכאן טמון הפרדוקס: רק דרך חוויית הריק והאין של היקום אנחנו יכולים להעניק משמעות לריקנות הקיומית. 

אדם החי באמת אינו פוחד מן האין. הוא מתמודד עם סימפטום השעמום של הריקנות, כי הוא יודע שאם הוא כבר הוא הגיע אל הריקנות, היצירתיות או המשמעות לא רחוקים. כל מה שנדרש הוא רק לעמוד בפיתוי ולא לברוח מיד לגירוי הראשון שיאפיל עליה. את הריקנות יש להוקיר, כשהיא באה.
 
    
האין הוא מנהרת לידה
 
  
אנשים קטנים פוחדים מן האין, מדמים אותו לריקנות. אנשים גדולים סומכים על האין, יודעים שהוא לא יבלע אותם, שהוא הזדמנות ליצירה. הם נותנים לו את הזמן, הם סומכים עליו. והוא אף פעם לא מכזיב. שכן אחרי כל לילה, בא היום.

פחד מהריקנות נובע מצורך של האדם לשלוט. אולם אם האדם כל הזמן בשליטה, דבר אינו יכול לקרות. כדי שמשהו יקרה, נדרש איפשור. על כן עלינו שוב שוב לשחרר שליטה – לא באופן מוחלט אלא באופן חלקי, כאשר חלק מן המודעות שלנו נותר כל הזמן קשוב, אבל לא מפריע.

חשוב ויקר להרגיש את האין. עלינו להתייחס אליו כמנהרת לידה אל עולם של משמעות ויצירתיות. לעולם לא תוכל לאפשר למשהו משמעותי מתוכך לצאת לאור, אם לא תאפשר את הריק. זה כמו לחסום את הרחם, כדי שהוולד לא יצא החוצה.

שעמום הוא סימן לחיים שאין בהם התרחשות פנימית, סוג של תלונה על כך שאין גירוי שבא להסתיר ולהאפיל על הריקנות הפנימית. במקום לעסוק בקוסמטיקה ובבידור, על האדם לנקות את האורוות הפנימיות מדמונים, מהדחקות והכחשות, ולבוא לעולם ולחיים ריק ונקי, כדי שכוחות היקום יוכלו לעבור דרכו.
 
  

 

על הפחד מפני ריקנות פנימית.

זה חשוב ויקר להרגיש ריקנות.

צריך לקבל את זה כמנהרת הלידה אל העולם של משמעות , או יצירתיות.

אי אפשר לתת למשהו יותר משמעותי מתוכך לצאת לאור, אם אתה לא מאפשר את הריקנות. זה כמו לחסום את הרחם, כדי שהולד לא יצא החוצה.

לידה היא תמיד דרך חלל חופשי ומאפשר. כל לידה.

המין האנושי פוחד מחללים, לא רואה בהם איפשור למשהו nממד אחר, אלא חידלון, משהו שמאיים לבלוע את כוחות החיים.

על כן, בני אדם תמיד מנסים לחסום את הריקנות. כי זה מפחיד, יש תחושה כמו מוות, אתה נבלע, הולך לאיבוד, לא קיים.

אבל כמו ששתיקה היא מבוא לשיחה, וכמו שרעב הוא מבוא למזון. -כך הריקנות מבוא ליצירתיות ומשמעותיות.

לאדם יש קושי עם זה, כי זה מפחיד, אז הוא סותם אותה, עם פטפוט בחברה, טלויזיה, ג'אנק פוד, בילויים וכו'. רק לא לחוש בה. אבל אז הוא גם סותם את הגולל על משהו יותר משמעותי שיכול לצוץ ולצוף דרכו.

כשאנשים מדברים, הם פוחדים מהשתיקה כמו מאש. כי השתיקה חושפת את מה שאמיתי. ואנשים פוחדים לחשוף את מה שהם באמת מרגישים, ופוחדים ממה שאמיתי בזולת.

[אז ממלאים את השתיקה בפטפוט.

אדם אמיץ מתמודד עם הריקנות ויודע, שאם כבר הוא הגיע אליה, אז היצירתיות או המשמעות, לא רחוקים. רק לעמוד בפיתוי ולא לסתום אותה מיד.

זה לא אומר, שאי אפשר לסתום ריקנות חלק גדול מן הזמן. אבל צריך גם לכבד אותה ולהוקיר אותה כשהיא באה, (ולא לברוח מיד לגירוי הראשון שיאפיל עליה) כי זה אומר, שהאדם לא סתם את הגולל על חלל פנימי, שדרכו הנפש והיצירתיות יכולים לבוא לידי ביטוי.

אך היום נולד דרך הלילה, ולא להפך. האביב נולד מתוך החורף. השיחה המשמעותית חייבת לעבור דרך שתיקה. הזנת הגוף חייבת לעבור דרך החלל הריק של הבטן.

אם האטום לא יהיה מורכב מלמעלה תשעים אחוז חלל, הוא לא היה יכול להעביר דרכו אנרגיה.

מה שמאפשר את שרוצה להיוולד זה האין. האין הוא הצד הגבוה של הריקנות. כשמביטים באין דרך הקצה התחתון, רואים ריקנות. דרך הקצה הגבוה – הריקנות היא אין דרכו משהו רוצה להיוולד.

כל ההמצאות והיצירות הגדולות נבעו דרך איפשור של האין.

אנשים קטנים פוחדים מן האין, מדמים אותו לריקנות. אנשים גודלים סומכים על האין יודעים שהוא לא יבלע אותם, וכי הוא לא עדות לכך שהם אפס. הם יודעים שהאין הוא הזדמנות ליצירה. והם נותנים לו את הזמן, הם סומכים עליו. והוא אף פעם לא מכזיב. אחרי כל לילה, בא היום. לאחר כל חורף בא האביב.

ללא החורף לא יהיה אביב.

פחד מהריקנות נובע מצורך של האדם לשלוט ולדעת מה קורה כל הזמן. ואם האדם כל הזמן שולט ויודע מה קורה, כלום לא יקרה. כי מה שיקרה צריך איפשור, ושליטת יתר לא מאפשרת אותו.

אבל צריך לעזוב שליטה לא באופן מוחלט, אלא באופן חלקי, כשחלק מאיתנו כל הזמן קשוב, אבל לא מפריע. כך היצירתיות עובדת דרך האין.

ריקנות תמיד נוצרת אחרי ריב גדול. או בקרב אנשים מנוכרים שחוששים האחד מן השני והמסכות שלהם מכסות את כל הפנים. אבל החלל שקיים בחדר העבודה של הוגה, או אמן, או כנסיה הוא חלל מסוג אחר. חלל מאפשר.חלל שהוא לא ריקנות אלא חלל שהוא אין.

ברגע שנפסיק לבטוח בבריאה נפסיק לתת לחלל לשחק חלק חשוב בחיינו. ואז גם כלום לא יקרה.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

20.8.2005

 

ההיעדר, שגריר האין.

ילדים חושבים שהם גדלים לקראת החיים, אך הם הם גדלים לקראת הכלום וצומחים אל היעדרם של החיים, אל הריקנות.

הם גדלים, ומחפשים את החיים; בפאבים, פרשיות אהבים, לימודים, הקמת משפחה, קידום מקצועי, בנסיעות לחו"ל, בשיחות נפש. אך במקום את החיים, הם פוגשים את היעדרם. חבוי היטב מאחורי מסכת האקטואליה, מחופש לממשות. ההיעדר מצוי מאחורי חיי הנישואין ובתוכם, מאחורי חופשה ובתוכה, מאחורי הסיפוק המקצועי ובתוכו; שהרי ההיעדר הוא המהות הריאלית ביותר מאחורי כל התרחשות ובתוכה.כל הזמן נשען ומפעיל לחץ אל מחיצת הממשות הדקה שהקימו בני האדם בדי עמל.

ואז, כאשר קורסת מחיצת הממשות העכשווית הדקה, מתגלה ההיעדר בכל מאודו, ממיט שואה, טורף חיים, בולע לעמקי מחשכיו את כל הניצוצות המפרכסים.

כך שמנקודת מבט של האין – מגפות, מלחמות, מהפכות, מעשי טבח – אינם תאונות הנגרמות כתוצאה מצירוף מקרים לא מוצלח, אלא הם 'קרע' המתהווה בכסות הזו שאנו קוראים לה חיים; קרע שההיעדר מציץ דרכו החוצה. האסון או השואה הם כקרחת הנפערת לפתע במרחבים של דשא חיינו המוריק. כעבור זמן ישוב הדשא ויכסה את מקום הקרחת, וכעבור זמן נוסף יווצר הרושם שההיעדר מעולם לא ביקר שם, כאילו אינו קיים כלל. אך כל זאת, עד ההתפרצות הבאה.

והרי החדשות: "שלוש מאות בני אדם נספו בתאונת מטוס". "חמשת אלפים בני אדם נרצחו במשך שלוש שנות שלטון רודני". ,מהומות עקובות מדם בבירה". "באחד עשרה בספטמבר (יום קריסת מגדלי התאומים) נספו באמריקה למעלה משלושת אלפים בני אדם". וזהו סוף החדשות.

אך יעבור זמן ושוב יכסו החיים את הפצעים שפצע ההיעדר, כאילו מעולם לא ביקר כאן, כאילו החיים לבדם משלו כאן בלעדית מאז ומתמיד.

כמובן שאשליה זו יכולה להתמיד רק עד הקרע הבא, ברמת הפרט כמו ברמת הכלל, ונשאלת השאלה: מה יוצר את הקרע, אותו קרע דרכו בולע האין את הממשות שצמחה על גבי הכיסוי?

הקרע נוצר כאשר מתפתח איזור של לחץ נמוך בתוך איזור הלחץ הגבוה של חיינו. כאשר אנו מאפשרים לעוצמה או לאינטנסיביות להיחלש על ידי כניעה: כניעה לחולשה, לעצלות, לפיתוי, לספקות עצמיים, לרגשות שליליים, להיסוס, לאי חשק, לשפיטה ולהאשמה עצמית, ובעיקר על ידי כניעה להיכנעות: 'בשביל מה להתאמץ"? "אין טעם", "האם זה שווה טרחה"?

שאננות בתוספת חולשה זמנית או מתמשכת – מובילים לירידה בעוצמת החיים. האין, המהווה אנטיתיזה לחיים, אורב בשוליהם לסימן הקטן ביותר של חולשה, שאיפשר לו לפרוץ פנימה. כל הרשאה שאנו מרשים לשעמום, לתחושה של ריקנות קיומית, לביטול זמן סתמי – כמוה כפתיחת הדלת בפני האין להיכנס אל חיינו ולנגוס בהם באמצעות שגריריו אלה. וכאשר גדלה הטריטוריה ומתרחב שטחו של האין, הוא יכול להרשות לעצמו להופיע בצורתו האולטימטיבית – המוות.

המוות לעולם אינו רחוק מאיתנו ממש, אלא מצוי תמיד בשולי חיינו, דרך האין, המופיע באמצעות נציגיו: הכניעה, הריקנות, השעמום והשיממון.

בסופו של דבר, ינצח האין תמיד, שכן קיום החיים דרך מתווך החומר הנו זמני. וברבות הזמן נחלש החומר, מתפורר ונמוג אל תוך האין. אך הגוף אחת דרכו ממילא. הגוף הוא הקורבן שמקריבים החיים, המס שהם מתחייבים לשלם לאין,כדי שיניח בינתיים לכוח החיים להוציא מתוכו את הזרעים של דור ההמשך. ואחרי שהחיים הולידו חיים: 'אחרי המבול'.

זה מעין חוזה לא כתוב ביניהם: 'תן לי עוד זמן, עוד הולדתי חיים מתוכי', 'זמנך עבר', אומר האין.

השאלה היחידה שנותרה היא: איזה מן חיים מנסים החיים להצמיח עד לביקור הבא של האין: חיים כתוצאה מהזדווגות עם בן/ת המין השני, או חיים הנולדים בתוכנו כתוצאה מהזדווגות פנימית שתתרחש בנו?

 

* * *

"המוות אינו דומה כלל לחיים. אין הוא דומה לשום דבר שאנו מכירים. המוות בוקע מתוך אותו אין כביר שאנו חיים בתוכו. הוא פורץ אל תוך הביצה הנוגהת המרכיבה את ישותנו ומנפצת אותה לערפל דק של רסיסי בדולח המתפזר אל תוך החלל".

אריה יעקב לייב, דון חואן, הוצאת גל, עמ' 61
 

המנוסה מן האין.

פרפרים אנו, נמשכים אל האש. לאש החיים. מכורים אנו. משתכרים מן הטעמים והניחוחות, מוקסמים מן האורות. הולכים שבי אחר הקולות, מתפעלים מן ההתרחשות שהחיים מזמנים לנו.

אך בעיקר, נמלטים, נמלטים מהעדר הקולות, העדר האורות, העדר ההתרחשויות.

כשאנו בינינו לבין עצמנו, קשה לנו להיות לבד. מחפשים חברת מישהו. ואם אין בנמצא חברת בני אדם, אנו קמים ועושים משהו.

העיקר לא לעבור על שלושת הלאווים: לא להיות בשקט, לא להיות ללא מעש, לא להיות לבד. אנו נמלטים משלושתם.

בשיחה למשל; בורחים מן השתיקה כמו ממערבולת שואבת בים. יושבים עם מישהו, ואם שנינו לא עסוקים באכילה או בצפייה בטלויזיה, אנו מדברים, גם אם אין לנו מה להגיד. העיקר שלא תישרור השתיקה הזו שמשגעת אותנו. השקט בכלל, והשתיקה בין בני אדם מפחידים אותנו. נדמים בעינינו כעומדים לבלוע אותנו.

וכך חיינו עוברים עלינו כבמעין בולמוס של פעילות תזזיתית.

נעים תוך כדי חוסר מנוח, חוסר שקט, דיבור כפייתי, צפייה כפייתית בטלויזיה, שיטוט במקומות שונים בעיר, במדינה, ברחבי העולם, פגישות עם אנשים שונים ורבים. בילוי חלק נכבד מן הזמן בחברת המוני בני אדם שאיננו מכירים. הופעה, קניון, בכביש, הצגה, סרט וכו'(. ובשארית הזמן אנו אצים ורצים, ממהרים,

פועלים, עושים משהו. העיקר לא להיות בשקט, לא להיות ללא מעש.

ולמה כל כך קשה לנו לשבת לבד, כשאין איש איתנו, ואיננו עסוקים בקריאה או בבהיה בטלויזיה? מדוע כה קשה לנו להיות בחברת עצמנו כשאין רעש של אנשים מסביב, או קולות של מקלט רדיו מן החדר הסמוך?

האם אנו מודעים לכך כי הקשיים הללו מקורם בפחד? שקשה לנו לא לזוז ולנוע. שקשה לנו להיות לבד, שקשה להיות בשקט?

ממה אנו פוחדים? מה אנו מסתירים? ממה אנו בורחים?

למה כל כך קשה לנו להיות בחברת עצמנו, ללא גירויים רבים וחזקים שיאפילו על האינטימיות הזו שבינינו לבין עצמנו?

למה קשה לנו עם חללים ריקים בדירה, בבית? ממלאים אותם ברהיטים ואביזרים? למה קשה לנו עם הלילה? מאירים אותו בנורות, ואורות? למה קשה לנו עם השקט? ממלאים אותו במוסיקה ובקולות בני אדם? למה קשה לנו להיות במקום אחד בשקט וללא לזוז כל הזמן? וכבר תזוזות של רגלינו לא מספיקות, צריך מכונית, שתזיז אותנו מהר, עוד יותר מהר ולהרבה מקומות.

אולי כדי שלא נרגיש שבעצם בתוכנו, אין שום תנועה, שום התקדמות. בפנים איננו הולכים לשום מקום. שאין בנו שום התרחשות, שבנפשנו ריק וחשוך וסטאטי.

אולי בגלל זה.

אולי זה פיצוי.

אולי ההיסטריה הזו של קולות, מראות ותזיזיתיות מתמדת – נועדה להשכיח מאיתנו שבפנים;

כל כך ריק כל כך תקוע כל כך לבד.

בפנים, בתוכנו; בליבה שלנו: בנפשנו.

האין, הריק הקיומי.

אנו פוגשים את המציאות ואולי מודעים לכך שיש בה רבדים ועומקים. אך אולי לא מודעים לכך שמעבר לכל הרבדים כולם – מצוי רובד אחר, רובד בלתי מוחש, מפחיד ועלום; רובד האין. מאחורי כל שנראה ונגיש – הוא שוכן, האין; המציאות הנסתרת של כל שאנו רואים.

החיים, או המציאות, דומים לבצל: ניתן למלא אותו בבשר ואורז ולאפות אותו, לקצצו ולתבלו במאכלים, אך אם ברצוננו לוותר על שילובו בחיינו , תוך כדי איבוד זהותו שלו, ואנו מחליטים דווקא לתהות על קנקנו ולקלף את הקליפות כדי לחשוף את מהותו, אזי אנו מוצאים עצמנו מקלפים את הקליפות, ועוד קליפה ועוד קליפה ובין הקליפות אנו מתחילים לבכות, מקלפים ובוכים, מקלפים ובוכים והכל כדי להגיע בסוף לקליפה האחרונה מאחוריה אין מאום…

אך אנו בדרך כלל לא מקלפים את הקליפות. לא מנסים לחפור דרך הרבדים ולנסות להגיע לאין שבפנים, אנו מותירים את הרבדים כמות שהם ורק מוסיפים קליפות, מסכות, לבושים ומעטים (מקצוע, נישואין, קריירה, בילויים, תארים אקדמיים, תיור במקומות יפים, ספרים, אמנות וכו').

אך אם בכל זאת נקלף את כל הקליפות הללו עד הקליפה האחרונה -נגיע לריקנות. למשל אדם עסוק, שכל חייו מלאים בקליפות שונות ומשונות, המגיע יום אחד לביתו ולפתע אין דבר שהוא 'צריך' לעשותו. ואז הוא חש נורא, וברגע זה הוא מוכן לעשות כל דבר בכדי לא להתמודד עם הריקנות הזאת. ואכן בדרך כלל הוא עסוק כל ימיו בבחירת מוקדים לבריחה, כדי שלא יחוש בריקנות, (ולא לפגוש את הדמונים שהסתתרו בה: חרדות, ספק עצמי וכו') הזו.

וכך הבעיה של רוב בני האדם היא העמידה מול הריק. מול הריק הקיומי. אנשים משתוקקים כל הזמן להיות בתוך מערכת יחסים ואחת הסיבות להזדקקות הנואשת הזו, היא החשש מפני הריקנות, זו שאורבת לכל אחד מן השניים בפנימו. )הזולת עמו הוא חי, ככתר מעל מקום שהייתה בו שן, או תבלול מעל עין שאיננה. ובמערכות יחסים המשחק הוא זה המכסה על התוך האישי הנעדר; כל צד משחק את התפקיד שלו. המשחק הרווח הוא: שצד אחד משחק את החזק וצד שני משחק את החלש. הצד החזק מנצל את "האגו" של החלש ומחזק את "האגו" שלו. אך בעצם זה לא מה שחשוב, מה שחשוב הוא ששניהם יחדיו יוצרים משחק ואז יש וודאות. ואז כשאגו שמשחק כוח פוגש אגו שמשחק חולשה, שניהם מרווחים רווח משני: מצליחים לא לחוש שיש ריק. למעשה, בפועל אף לא אחד מהם אינו פוגש את האחר, כי האחר מצוי מאחורי מסכת התפקיד במשחק(, הוא פוגש רק את התפקיד שהזולת מגלם. ולפעמים, כשאין משחק והאדם עומד מול מישהו שלא משחק עמו בשום משחק, ראה בהקשר זה את הספר: "משחקיהם של בני האדם" של אריק ברן הוא חש שהקרקע כמו נשמטת תחת רגליו, שהרי פתאום הוא עומד מול הריק, והיות והוא לא מקבל התייחסות לתפקיד שמכסה על פני הריק הפנימי שלו -הוא חש פחד, שהרי לפתע אין מרגיש את עצמו.

מנקודת מבט זו – משחק הכוח הוא בעצם עלה התאנה על ערווה של העדר נוכחותו של העצמי. משחקי כוח הם האס של קלפי המשחק, אבל כל משחק תפקידים הוא טוב מבחינה זו שהוא משרת את המטרה של כסות על פני הריק הקיומי. ומה קורה כשאין משחקי תפקידים? האדם נאלץ לשאול: מה אני עושה עם הרגע הבא? עם החיים האלה? האדם נמצא בפני סיטואציה בה הוא חייב למקם את עצמו. חייב לחשוב מה הוא יעשה עם החופש שלו , עם הריק שלו. זה האיום הגדול וזה מפחיד. ראה בהקשר זה – של אי יכולת להתמודד עם החופש האישי, את ספרו הגדול של אריך פרום: "מנוס מחופש". בני אדם לא רגילים לעמוד מול ריקנות ולתת דו"ח: 'מה אני עושה עמה'? כאמור, רוב בני האדם בורחים מהתמודדות עם הריקנות ע"י משחקים. מה שאומר שאם הם פוגשים מישהו שאינו משחק עימם משחקים – זה מיד מפנה אותם אל החלל הריק של חייהם. )מה שמיד יגרום להם לרצות לברוח ממנו. זוהי בדיוק הקללה של המאה ה12- מה לעשות עם הזמן הפנוי? אם יש לי חופש מה אני עושה עמו? בד"כ בני האדם מסוגלים לבצע את התפקידים המלאכותיים שאינם קשורים לחיים האמיתיים: מסחר, פוליטיקה, קריירה וכו'. אבל כשנגמרים התפקידים הללו שהוכתבו ע"י החברה – ועומדים מול החלל הפעור שהוא חייך, מה עושים עמו מה עושים עם החיים? )זו גם הסיבה מדוע אנשים פוחדים לשתוק ביחד ומדוע נוצרת מועקה כשהם שותקים. השתיקה היא חלל באווירה, ולכן רוב בני האדם נמצאים בבולמוס של דיבור כדי שלא להרגיש את החלל, החלל שמייצג את הריקנות הפנימית. בני אדם רבים סובלים מריקנות ומשעמום, אלו סימפטומים של חוסר יכולתו של האדם לצבוע מעל הריק הקיומי מסיכה צבעונית, שתנתק אותו מהריק. אך למעשה, השעמום הנו תופעה חיובית, מכיוון שעצם העובדה שהאדם סובל מריקנות ושעמום, מורה שהוא פוגש בריק מן הצד האטום שלו, לא הצד המוביל להוויה הפנימית(, ולפחות לא בורח אחורה להסתתרות מאחורי מסיכה. אנשים רבים פוגשים את הריק הקיומי וחוסר המשמעות של הקיום השטחי השגור ופונים לאמנות, לכסף, לקריירה, לדת, אך בעצם הם רק צובעים סביב הריק של החיים שלהם מסיכות צבעוניות של 'כאילו חיים', אבל זהו שקר. הדרך האמיתית עוברת תמיד דרך הריק והכלום; דרך הבנה שהחיים הם כלום ואנחנו כלום. דרך פיתוח יחסים של קבלה עם הכלום של

החיים. להתיידד עם האין ועם הריק. רובנו סובלים מחוסר הבנה של הריק. מפחדים שיבלע אותנו. הריק נמשל עבורנו ללילה; אנחנו אולי מבינים שהלילה אינו נגדנו אלא אפשרות ליום חדש, )במידה ונעבור את הלילה בשלום(. אבל, אנחנו מסרבים ללכת לישון, דוחקים את הלילה, מדליקים אורות. ההבנה שלנו את הריק היא ברמתו הנמוכה -אנטי קיום ולא ברמתו הגבוהה – כדרך אל הישות, כמו בזן היפני. אלוהים בנה עולם ריק כדי שהחיים יעברו דרכו, והאדם האמור לתקשר עם האל- חייב לשמור על עולם ריק. אבל אנחנו מגרשים את

הריק, וגורמים לכך שהחיים לא יוכלו לעבור. מעמיסים את החלל בדברים שחוסמים את החיים מלהתרחש. בדיוק כפי שגוף האדם אמור היה להיות ריק  סידרה של חללים שנועדו להעביר את זרמי החיים: בטן ריקה, ריאות ללא ניקוטין, עין צלולה וכו' כך גם הייתה אמורה להיות נפשנו ותודענו; מוח שקט, מצב מחשבתי מדיטטיבי, ללא מבול של מחשבות פרועות. אבל, בני האדם ממלאים את החללים הגופניים, הנפשיים והרוחניים שלהם בתחליפי חיים ניקוטין, ג'נק פוד, רומנטיקה, אמונה, ציות למנהיג, טלוויזיה, מתח, סמים וכו'( והרוחניות, ואלוהים, וההוויה והחיים – לא יכולים לעבור כי מה שהכנסנו לפנימנו כדי להסתיר את האין החוסם אותם.


 ולסיכום:

האין הוא מושג מפתח בדתות המזרח הרחוק, כמו ההינדו: "יודעים אתם מה ראיתי? חזיון אלוהי- החזיון של האם האלוהית, היא הופיעה כאשר תינוק ברחמה, אותו ילדה ומיד ברגע הבא בלעה אותו. כל חלק שנכנס אל תוך פיה הפך לריקות. היא הראתה לי שהכל הוא ריקות".

אימרות ראמה קרישנה. עמ' 318

והבודהיזם:

"את האין ניתן להבין כמצב שבו כלל המרכיבים לא יוצרים קומבינציה, תופעה או מצב כלשהם – שבהם יכולים כוחות חבויים לבוא לכלל התגלות. זהו מצב של העדר מוחלט של מניפסטציה. האין אינו בר תפיסה כלל".

מתוך התורה שבע"פ של כת הבודהיסטים הטיבטים.

 

 


או: פול ואלרי:

 

"God made everything out of nothing, but the nothingness

shows through."

Paul Valery:

 

 

 


 

אודות הקטגוריה: האין.


* *

רק בשקט המלה,

רק בחושך האור,

רק במוות חיים,

הנץ מבהיק בטיסתו בשמים הריקים.


מתוך ''הקוסם מארץ ים''

(ניסוח של אורסולה לה גוין)


* *

האין הוא החלל. עין הסערה השקטה, החור השחור, השער הבולע לבסוף את כולם. אך לפי שעה, כולם מתעלמים ממנו, מתכחשים לו, בורחים ממנו. בורחים מן הכלום השוכן בתוככי הכל. בורחים אל הזמני, המיידי, המהיר, הזמין, המרגש. מוצאים מפלט בסרטים, באהבהבים, ברומנים, בספרים, באוכל (או בדיאטה). לברוח מן הכלום שבתוך הכל, מן הריק.

אך הריק, האין, הוא הוודאות הקיימת היחידה, ודאות מוחלטת, המוסתרת על ידי הזמניות, הבאה, הולכת, נכנסת ויוצאת, רוקדת ומתחלפת – כוילון המתנופף על פני חלון פעור. לרוב רואים את תנועת הוילון ורק אותו, אך מפעם לפעם מצליחים לקלוט את בדל שחורו של החלון הפעור מאחור, ומיד חוזר הוילון להתנופף.

החיים באים בשכבות; בתחילה מה שקולטים הוא מעטה היש (הוילון המתנופף). מאחוריו מסתתר מה שאין (שחור החלון הפעור). אך מה יש מאחורי החלון? דיירים מסתוריים, או המשך הכלום של החלון?


* * *


''…כיוון שהמציאות אינה שלימה ואינה כוללת, הרי ההויה מתגלית דרך מושג האין, מושג האין בהעבירו את המחשבה אל מעבר לו, חזרה אל המציאות, חושף אותה, אבל בתוספת עושר של תוכן, חושף אותה במלאותה''.

רן סיגד, אקזיסטנציאליזם. הפרק: ,מושג האותנטיות בפילוסופיה של היידגר''.

''…אם יעמוד בתועזה זו, יושלם גורלו בכך שיפגוש את האמת השלמה, את האמת הנעלה על כל האמיתות, את המקור חסר הצורה של כל המקורות – את האין שהוא הכל, יפגוש וייבלע בקרבו וישוב ויוולד ממנו''.

אויגן הריגל, זן באמנות הקשת, הוצאת דביר, 1990
 

החיים במבט אפל

יש אנשים שאומרים עליהם: 'רואי שחורות', או סתם פסימיסטים. והיחס אליהם הוא כאל נושאי מחלה, מתרחקים מהם. אין כמעט אדם שיעיד בפני אחרים על עצמו: ''אני רואה שחורות מטבעי'', או ''אני פסימי, כי כאלה החיים''. ואם בן אדם מתאר משהו קשה, תמיד מישהו יכול לשאול אותו: ''אז מה אתה אומר? שאין תקווה?'' ואז מן הסתם ירתע הדובר בבהלה ומיד יפטיר משהו כמו: ''חס וחלילה, תמיד יש תקווה, אני רק אומר ש…'' וכו'.

ואכן רב בני האדם הם אנשים עולצים. לפחות בכל מה שקשור לכל מה שהם מציגים כלפי חוץ, מבחינת מה שמקובל בקרב בני אדם בחברה. והם מתרחקים מ'רואי השחורות', הנתפסים כמשביתי שמחה.

אך האמנם? האם כל שמבשר רעות, צריך להתרחק ממנו, לנפץ את הראי שמראה לנו את הכרס שטיפחנו במשך החודשים האחרונים? או כמו המשפט הידוע: ''להרוג את השליח'', משפט שנוצר לאחר ששליט יוון כרת את ראשו של השליח שבישר לו את המפלה של יוון באיי הפולפונסוס.

אך אולי דווקא מבשרי הרעות ימנעו מאיתנו את הרעות שעלולות להתרחש? אולי בזכות זה שהם יגרמו לנו להוציא את ראש בת היענה שלנו מחול הסיפורים שאו מתעקשים לספר לעצמנו – נוכל להתמודד, אם לא למנוע, פורענות עתידה? שהרי מה קרה ליוליוס קיסר שרק ביקש בתחילת המחזה (של ויליאם שייקספיר: ''יוליוס קיסר'') לסלק מעליו את האנשים הקודרים ולהקיף אותו באנשים שמחים ועליזים, והנה בהמשך המחזה, אנו מגלים כי מי שרצח אותו היו דווקא ידידיו העולצים.

הפורענות עלולה דווקא לבוא מן האור, מן התקווה הכוזבת והאשלייתית. הדתות, למשל, מלאות התקווה והאמונה, או האידאולוגיות הגדולות והצחות – כמעט כולן הביאו לעולם הרבה יותר פורענות מאשר רואי שחורות או החתרנים למיניהם.

ואנו תמיד, אבל תמיד, מופתעים, מופתעים ממה שבא מן החושך; האיש ההוא רצח את אישתו. איך זה? אנו שואלים בפליאה, הם חיו כל כך טוב. (כן, כי ראינו רק את הצד המואר שלהם). או התאבדות, או מלחמת העולם השניה והראשונה, ותופעת הנצים. אנו מתפלאים מאוד; דווקא בעידן של נאורות והשכלה, שגירשנו את אחרוני הצללים של תקופת ימי הביניים החשוכה, ואנו טובלים באור המרגיע של המדע, דווקא עכשיו צריכות להתנפל עלינו על המפלצות הנאציות הללו? מהיכן באו, הרי הכל ברור והכל גלוי.

אך דווקא אבי הפסיכואנליזה, פרויד מנסה להראות שלא הכל, שהרי תשע עשיריות שקועות מתחת למים, והן הבלתי מודע. וזה החיים ומשם אנו מתנהגים ופועלים. עם זאת זה היה פרויד עצמו שאמר כי כל שאנליזה, שהיא נבירה אל תוך הבלתי נודע, עושה, הוא לפתור לאדם את הנאורוזה ולהחזיר אותו לאומללות הרגילה של חייו. וזה היה אמנם פרויד עצמו שנתן לצד החשוך של הבלתי מודע, לגיטימציה, אך מאז מפנים כל הזמן זרקורים אל הצד האפל של התודעה ומגדילים את תחום המודעות על חשבונו, וכך לא מביאים ממנו חושך כדי להפרות את הצד המואר, אלא כובשים אותו כמו טריטוריה, כדי שהכל יהיה מואר וחשוף, ואז חיינו הופכים לדלים ושטוחים, ~כי עומק ומשמעות באים רק ממה שלא ידוע, רק מן הצד החשוך של התודעה~.

רואי השחורות, או ההוגים האפלים, היוצרים הכבדים, הנביאים הקשים, המתרים והמתריעים בשער – כולם מייצגים את הצד האפל, החשוך של התת תודעה והחיים. מראים את האמת שמסתתרת בחושך ואורבת כדי להפוך עלינו את עולמנו המואר.

אך אנו מכחישים את החושך, מדליקים נורות, דוחים אותו, מגרשים אותו החוצה. לא רוצים לדעת את שהוא חופן בחובו. עבורנו החיים הם הצד המואר, כל שחשוך הוא מחוץ לתחום, ומוקצה מחמת מיאוס, ויום אחד המדענים שלנו יכוונו גם כלפי מה שנותר ממנו – אור ואז כל העולם יהיה מואר.

אך ביקום אין אור, יש חושך. מה שאנו קוראים לו 'אור', מופיע בצורה של נקודות זעירות המרוחקות מאוד זו מזו, (כוכבים) המופרדות על ידי חללים עצומים של חושך. והאור שאנו רואים הוא שבירה, או החזרה, של קרניים קוסמיות על פני משטח שעוצר את הזרימה שלהם.

מציאות חיינו היא החושך וחוסר הידיעה. אנו אפופים בחוסר ידיעה וחשכה גם בחוץ וגם בתוכנו. בחוץ מצוי הקוסמוס האפל והחשוך ובתוכנו תת התודעה שלנו. אנו מכוונים טלסקופים לחלל, מיקרוסקופים (או סיטי, או M.R.I.) חיישנים, וגישות שונות לחקר התת תודעה לתוכנו – וחושבים שכך נכבוש את החושך. לא מבינים שאסור לכבוש את החושך על ידי האור, צריך להתגבר על הפחד שלנו מפניו. יש להתיידד איתו, ולראות מה חי בתוכו.

שהרי האור הוא אפיזודה חולפת באוקיינוס החושך. חיינו הם ניצוץ של אור בחלל ענקי של חושך, ואנו טועים לחשוב שמה שנושם דרכנו הוא האור ולא אפילה גדולה, מתוכה בנו, לתוכה ניבלע בסוף.

-המביט לתוך החושך רואה את המציאות. המביט אל האור מסתנוור ולא רואה כלום.

-במבט אל החושך, האישונים מתרחבים ונפתחים, הנפש מתחילה לנשום.

-החושך מלא בשקט, האור במהומה.

-חיינו בורחים מן השקט כמו מפני מגפה. אך האמת תמיד מסתתרת בחושך.

וכדי להגיע אליה יש צורך בהגות פולחת, הגות אפילה, כזו שחודרת את החושך ותופסת את האמת (המרה בדרך כלל, יש לציין…) בגרון.

היה הוגה יווני, פרה סוקרטי, בשם הרקליטס, הרקליטס האפל. 'אפל': Hos Koteinos . הנה כמה אימרות שלו המראות את ההתבוננות האפילה שלו ומביאות מקצת מהגותו האפלה: ''אל ליחיד לפעול או לדבר אם הוא ישן''. (פרגמנט מס. 14). ''לערים עולם אחד משותף, לישנים כל אחד עולם פרטי משלו''. (פרגמנט מס. 15). ''מה שאנו רואים כשאנו ערים הוא מוות; וכשאנו ישנים – חלומות''. (פרגמנט מס. 16).

אנו מתעוררים למה שנדמה לנו כחיים והולכים לישון כמה שנדמה לנו כהפסקה בחיים. אך החלומות מבשרים בדרך סימבולים דווקא את האני האמיתי בעוד שיומינו מלא בהדחקות, הכחשות, השלכות, העמדות פנים, כניעה ללחץ חברתי ולבישת מסכות בלי סוף.

וצריך בהוגה כמו הרקליטס להציג בפנינו גישה אחרת, אפילה, ואכן הגותו אפילה, פולחת, קשה וגם מיסתורית, לא מובנת. משבשת את ההגיון הרגיל של הדברים, את מראית העין הצחה והמלוטשת, וזורקת את הקורא או המאזין לתוך כאוס, בלבול או תהיה.

כך הוא (והוגים ויוצרים אחרים בהם ניגע בהמשך).

אך גם בקירבנו (עם זאת, בודדים, מעטים ומוסתרים הם) מצויים אנשים שרואים את העולם דרך האפילה שבו. רואים חוסר הביטחון והפחד מפני נפילה ושיברון לב נוסף – במוחם וליבם של שני צעירים מתנשקים. את מאבקי הכח שבתוך מערכת יחסים הרמונית. את אלמנט האשליה והפנטסיה שבתוך ראית העולם הקיימת. הם מביטים בבני האדם ובקיום בעין אירונית וחודרנית. רואים את המסכות והפוזות. את השכנוע העצמי, מראית העין המוסכמת הקולקטיבית, הממליכה על הריקנות המפחידה שבפנים – גני משחקים, לונה פרקים, קניונים, מסעדות ובתי חשק.

עבורו זה מאוד ברור, ברור כי האפילה בחיים ובחיי בני אדם היא כמו השתיקה בשיחה בין שני משוחחים; האפילה היא לא בשתיקה אלא במלים הקוברות את הדינמיקה האמיתית, שכך לא יכולה לצאת אל מישור השיחה, והאמת האישית של כל אחד לא תבוא לידי ביטוי. השתיקה בשיחה, היא מבוי הקסם המוליך לחופש הבינאישי הטוטלי, לאיחוד בין שתי נפשות מעונות. אך התחום האודיטורי, כמו האפילה בתחום הויזואלי, הן שני מצבים מהם בורח המין האנושי, בורח את האור והתאורה של המילים והצלילים, אל מה שודאי מוחש, בדוק וחרוש.

האיש בעל המבט האפל – בא מן השתיקה ומן החושך. והדרך היחידה שבה ודרכה יוכל להביע את בשורתו האפילה – היא מדיום יצירתי כלשהו, שמרכך מעט את האפילה הישירה הזורמת ממנו. וגם זו (יצירתו) רצוי שתקבל חשיפה רק לאחר שנים רבות, כשהאפילה האדירה האופפת אותו, תתרחק ותראה ממרחק כנקודת חושך קטנה, שמנמרת את שמינו המוארים. אלו שמיים מלאי אור ואהבה שאלוהים מדבר מתוכם עם כל אחד אישית, ומלאך אישי שומר על כולנו וכמובן שסוף האהבה לנצח. וחוץ מזה כולנו כבר גאולים ומבורכים, כל שאנו צריכים זה קצת אמונה בעצמנו, וכל החיים יהיו סימפוניה מופלאה ומוארת. ורק ברקע הרחוק כוכבים קטנטנים ורחוקים של חושך שמאפילים מרחוק ובקטן את יומנו המואר והנצחי.

וכך, בסופו של דבר האדם האפל הוא יצור שממאיס עצמו על כולם, אבל כולם. ככל שמכירים אותו יותר, כך האפילה שלו הופכת ליותר דומיננטית. הוא אומנם מנסה לזעוק כי האפילה והלילה שלו אינם באר בולעת וחלולה עד לאינסוף, אלא פרוזדור אל אור אחר, אור פנימי. אך זעקתו נבלעת באפילה שמפרידה בינו לבינם.

ואיך הם רואים האחד את השני? ובכן היחיד המביט באחרים במבטו אפל, יודע שמה שהוא רואה בהם זה לא משהו אותנטי, אלא את הפוזה שסיגלו לעצמם כשתירגלו אותה מול הראי.

והם? איך הם רואים אותו? הם רואים אותו כאחד שמשבית את שמחתם, מקלקל להם את יומם וזורע בו מבוכה, פחד ויאוש. מסלק את ההנאה, הריגוש והשעשוע מתוך החיים. הוא גורם להם לשנוא אותו. ובראותם אותו הם מתכווצים וננעלים. והוא, לא מבין על שום מה. הוא (במין נאיביות משונה) מצפה שימחאו לו כפיים על הגילוי שבראייתו. הוא בטוח שהם מבינים בתוך תוכם, שהוא מביא להם שיקוף רנטגן של חייהם, וכי עכשיו משזיהו את הגידולים הפנימיים והסדקים האורטופדיים, הם אסירי תודה על הגילוי, מתפעלים מעומק החדירה, מן הגילוי הפנימי. וכך כשהוא פוגש בתגובתם הוא ממש, אבל ממש, לא מבין מדוע פניהם נעשות נפולות.

למעשה, כמעט כל יוצר בעל שיעור קומה, שחשף משהו ביצירתו אודות הטבע האנושי והאמת הקיומית – ניחן בראייה שכזו. הנה מקצת מן השמות של יוצרים בעלי ראיה אפילה: פרידריך ניצשה, אוגוסט סטרינבגרג, מישל פוקו, סרן קירקגור, אדוארד אולבי, פיודור דוסטוייבסקי, פרנץ קפקא, ז'אן ז'אנה, מרטין היידיגר, ארתור שופנאואר, יוג'ין יונסקו, ט.ס. אליוט ועוד.


המין האנושי שונא את האפילה, מעדיף את נורות החשמל. אנו אוהבים לחשוב כי השקר אוהב להתחבא בחשכה ואילו האור מגרש את הצללים, את חוסר הוודאות, את החששות ואת השקרים, ששם הם אוהבים להתחבא. אך בחיים האמת מצויה יותר בחושך מאשר באור, יותר במה שלא נאמר, או במה שלא ידוע. במה שלא נחשף עדיין, מאשר במוכר, בגלוי.

וזרעי החיים והצמיחה מצויים תמיד באפילה. משם מתחדשים החיים. הרחם הוא מקום חשוך ביותר, ורק שם מצליח העובר להיקלט לצמוח, *האור שמחוץ לרחם לא מאפשר ~אינקובציה~*.

הגישה האפילה חותרת אל האמת הגבישית הקורנת אך דרך החושך, דרך מה שמודחק, דרך השקרים דרך מה שמטואטא הצידה ולמטה.


חוק מרפי מדבר על הפן האפל של החיים, נכון, הוא עושה זאת דרך סטטיסטיקות וכו', אך הפשר מובן: לגרוע מכל ישנה דרך סלולה יותר להגיע אלינו מאשר ליריב ההוליוודי. בראשי חוצות חוגגות הפירסומות, הטלויזיה מלאה באנשים החיים חיים שאם הם לא מאושרים לפחות הם מלאים בעניין ובהתרחשות. זה הצד המואר. ה'פינק פלויד' כתבו יצירה מופלאה בשם: 'הצד האפל של הירח' שבו שיר הנושא, נקרא 'ליקוי מאורות' (אקליפס'). ובו השורה המסיימת היא שאין צד מואר לירח, כולו אפל.

Eclips

All that you touch

And all that you see

All that you taste

All you feel

And all that you love

And all that you hate

All you distrust

All you save

And all that you give

And all that you deal

And all that you buy

Beg, borrow or steal

And all you create

And all you destroy

And all that you do

And all that you say

And all that you eat

And everyone you meet

And all that you slight

And everyone you fight

And all that is now

And all that is gone

And all that's to come

And everything under the sun is in tune

But the sun is eclipsed by the moon


''There is no dark side of the moon really. Matter of fact it's all dark.''

הפינק פלויד הצד האפל של הירח

וישנן יצירות אחרות, השובות אותנו דווקא בשל הקסם האפל הנושב מהן, כמו סיפרי הבלשים של ריימונד צ'נדלר, או ג'ורג' סימנון. שם מתוארים בלשים שחוקים המשרכים רגליהם ברחובות שוממים, נכנסים ויוצאים אל ומתוך ברים מלאי זימה ופוגשים אנשים יצריים זוממי רע, או כאלה שהרע אונה להם. או ספרים כמו של ג'וזף קונרד (''לב המאפליה''), ג'ק לונדון (''מרטין עדן'', ''פנג הלבן''), ויליאם גולדינג (''בעל זבוב'') – בהם מתוארים בני אדם ששקעו במעין גיהנום ושם טבעם האמיתי, האפל יוצא החוצה.


ולסיכום:

נראה כי ישנו קונפליקט בין המבט האפל למבט החיובי האופטימי. אנו חושבים כי הבדידות והריקנות הם תאונות ומקרים מצערים שניתן להימנע מהם עם קצת ידע ומודעות וכי כל שאנו צריכים זה עוד קצת אמונה ותקווה. אך מנקודת מבטו של המתבונן האפל בחיים, הבדידות, הריקנות, האובדן וחוסר האונים הם תושבי הקבע ומחוז הבית של החיים. והתקווה והאמונה הם או מבקרים זמניים או פאטה מורגנה.

והתיידדות עם הבדידות והייאוש מובילים לגילוי האמת הגדולה אודות העצמי והחיים. אמת שהיא מעבר לטוב ולרע.

ממה אנו פוחדים כל כך? לא כל כך מן הדברים השליליים שמסתתרים בחושך, כמו מפני הואקום שהוא מייצג, האינות, הריקנות, הכלום. אנו בורחים כל הזמן אל הנוכחות. נמלטים מן האין, מן הריק. רוצים אנשים אחרים לידינו ואיתנו שידברו איתנו כדי שנחוש שאנו קיימים.

אנו מפחדים מן הריק הזה, מן הכלום. וכשאין ידידים או טלויזיה פועלת כל הזמן ברקע, אנו משתדלים ליפול למיטה הרוסים מעייפות, כדי שמפעילות מאומצת אחת נגיע לפעילות מאומצת אחרת, זו של החלומות. ליפול מיש ליש, העיקר לא לחוש ~באין~ שבין שניהם.

אך האין הוא הידיד של האמת, בתוכו מסתתר היש האמיתי.

כולנו מכחישים את האין, ממליכים מעליו וודאות מקרטון, וישנות של פלסטיק. ורק בין התפאורות מסתובבים להם אאוטסיידרים בודדים; נציגי האין; אנשים שנושאים עימם מבט אפל, מבט בו שוכן האין והריק. הם נראים כמו כולם, אך כשהם מדברים על החיים, המאזין להם שומע כלום, ורואה כלום. כל המציאות שהכיר עד כה נושרת מעל פני האין כמו טיח מעל בית לבנים בשעה שנושבת עליו רוח חזקה.

האין הוא העולם.

החושך הוא שאופף אותו

השתיקה היא שמובילה אליו

וההוגה האפל מייצג אותו.

הוגה אפל שתמיד יזרק לבור הסיד. אלא אם כן יאחז קודם לכן בקרנות המזבח של היצירה, האמנות, הסיפור או הציור.


——————————————————————————–

גבריאל רעם. 12.4.2003

 

התרמית הגדולה

מוטו: החברה, כחברה, מגוננת על היחיד מפני הגילוי של הריקנות והאין שקיימים בתוכו ובינו לבין העולם והחיים.

האדם כל הזמן מוקף באחרים, המקימים קול המולה גדולה ויוצרים התרחשות סואנת שמסיטה את תשומת הלב ממה שלא מתרחש (היכן שזה אמור להתרחש): בין האדם ובין עצמו ובינו לבין העולם.

(ולא רק כשהיחיד מוקף באחרים, אלא גם כשהוא לבד הוא חושב על עצמו דרך מה שיגיד לאחרים כשיפגוש בהם, או מה יגידו לו אם ידעו שכך הוא חושב לעצמו).

התרחשות ההחברתית היא עלה התאנה המסתיר את העירום ההוויתי והישותי של האדם.

זה ההיפוך של בגדי המלך; כאן החברה משמשת כבגדי המלך, ובכך מסתירה את העובדה שמאחורי בגדי המלכות אין מלך.

חברת הזולת היא הלבוש שמסתיר את העדר הישות הפנימית.

הזולתיות היא יצירת תדמית שוקקת וצבעונית שכל מטרתה להסיח את הדעת ממה שאמור לשכון בתוכה. והוא חייו הפנימיים של היחיד ביחידותו.

חברת האחר היא התרמית הגדולה, שמסיטה את תשומת הלב ממה שחשוב באמת. היא כמו קוסם שעושה משהו גדול כדי להסב את תשומת הלב ממשהו קטן שהוא הדבר העיקרי שעושה את הקסם. והדבר הגדול כאן הוא הטריטוריה הענקית שחברת האחרים תופסת בחיינו. והמשהו הקטן שאליו לא שמים לב בגלל הרעש הגדול של החברה – הוא העדר הנוכחות פנימית של היחיד ביחידותו. וחוסר בעמדה והתייחסות פנימית, אותנטית, כלפי החיים והעולם.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

7.5.2006