ארכיון תגית: האמת

The art of war (פרגמנטים)

  • מי שמדבר בשם האמת ולא מוכן לצאת לקרב חייו ולסכן את הכול (או כמעט את הכול) עבורה –אכן יקבל גמול לכאן ולעכשיו הממוצע והמצומצם שלו, אבל תמיד בתוכו ידע שברגע האמת הוא בגד בה והעדיף את טובתו האישית והיחסית.

  • לא כל מי שיוצא לקרב על האמת מנצח בקרב, רוב רובם של היוצאים לקרב המסוכן על האמת, מפסידים בקרב הזה: את חייהם, או את שפיותם, או את הזוגיות או המשפחה שלהם, או ידידיהם.

  • כך שבחשבון פשוט יש כמה אפשרויות.

  1. לזייף את (או להתעלם מן) האמת למען טובת הנאה אישית.

  2. (אמנם לא מזייף את האמת ובתוכו יודע אותה, אבל) לא מוכן לצאת למלחמה עליה. .

  3. יוצא למלחמה על האמת ומפסיד (כאמור, את שפיותו, משפחתו ידיו ואף אולי את חייו).

  4. יוצא למלחמה על האמת ומצליח – אך הוא נשחק בדרך.

  5. יוצא למלחמה על האמת ומנצח.

  • אפשר לשקלל את כל החמישה וכל אחד מהם באחוזים:

  • הראשון (א.) הוא כ- 80% מכלל האוכלוסייה, בכל זמן נתון.

  • השני (ב.) מהווה כ10% מן האוכלוסייה.

  • השלישי (ג.) מהווה כ- 5% מן האוכלוסייה.

  • הרביעי (ד.) מהווה 4% מן האוכלוסייה.

  • והחמישי (ה.) מהווה אחוז אחד מן האוכלוסייה, בכל זמן נתון.

  • הערה: כמובן שהמספרים הללו אינם נתון סטטיסטי מדויק, אך הם נותנים מושג מה לגבי ההתפלגות של האוכלוסייה לגבי האמת.

    **

גבריאל רעם, 17.1.14

הקטע הבא לקוח מתוך 'הארץ'  יום שישי, 17.1.14 עמ' 31. (העמודים החיצוניים, לא המוספים) הטור נקרא: "קטע לסיום" וכותב אותו יאיר אסולין, והקטע השבוע נקרא: "מה שקורה לנו". וזו סקירה על הסידרה של חגי לוי בערוץ 8 של הוט: "המקוללים". שהיא על ארבעה אאוטסיידרים ומורדים. פנחס שדה, אביבה אורי (ציירת), יונה וולך, ומשה קרוי.

 

"רוב האנשים לא שואלים למה. רוב האנשים לא עוצרים פתאום, מסתכלים על המרחב, על הקיום האנושי ושואלים את עצמם אם יכול היה להיות אחרת. הם פשוט הולכים, צועדים בדרך המוכרת, האוטומטית, אל הנקודה הידועה, הסדרה  החדשה של חגי לוי, "המקוללים", (ערוץ שמונה) מדברת על הצעידה הזו, על חשיבות ה"למה"?, על הפליאה, על היכולת של האדם לעצור רגע להסתכל בעולם, על היכולת שלו לברר את המעבר; על הרפלקסיה, על העיסוק במלה הנכונה, בקו המדויק, במשמעות עצמה. אם תרצו, הסדרה החדשה של לוי מתעסקת בעיקרון הזה של "מותר האדם מן הבהמה", היינו, בתודעה האנושית. בהבנה שהתודעה הזו היא בעצם הסיפור. שבלעדיה אנחנו שום דבר. שכל עוד אנחנו שבויים בתוך גבולות הנורמלי, הממוחזר, ה"רגיל", אין סיכוי שנתפתח. אנחנו כמו האדם על פסי רכבת כשהאורות החזקים מסנוורים את העיניים.

 

המלה "אמת" נהפכה למלה חסרת ערך, אף אחד לא מתרשם מהאמת. כמעט אף אחד לא יוצא לחפש אותה. מי שמחפש את האמת הוא לא "סיפור", האמת היא מה שאתה רוצה לחשוב שהוא אמת. האמת היא מה שמוכרים לך. האמת היא מה שאפשר למכור בהרבה כסף. האמת היא מה שכולם חושבים (מיינסטרים, אוטומטיות, ניוון), אתה לא אוהב את האמת המסויימת הזאת? תחליף ערוץ, תסגור את המחשב, תאטום אוזניים, "עזוב אותך מהאמת, "בשביל מה אתה צריך את זה?". תחיה את החיים וזהו. 70-80 שנה וזהו, בלי לבלבל את הראש יותר מדי.

אני חושב על משה קרוי. הפילוסוף, שאחד מפרקי הסדרה הנ"ל עוסק בו, אני שואל את עצמי: מה משך את לוי אליו? מה יש בו, בקרוי הזה, שלוי חושב שמגיע לו להיכלל בסדרה שמתיימרת לסמן את ה"מקולליים' שלנו? מה הרלוונטיות שלו ל"היום", מה החשיבות התרבותית שלו? המלה היחידה שעולה לי בראש היא "אמת". הדבר היחיד שכנראה יש בו, בקרוי הזה, זו אמת, כלומר, חיפוש טוטאלי אחריה, כלומר, נכונות ללכת עד הקצה ממש, לוותר על הכל, בשביל לגרד במשהו את הרעיון הבלתי מושג הזה. לא מתוך אידיאלים – אלא בשביל ליצור נקודת אחיזה בעולם.

בלי חיפוש אמיתי אחרי ה"אמת", אין "תרבות', ה"תרבות"  היא פועל יוצא של החיפוש. תרבות במובן השלם המדויק, זו שמנסה להבין את עצמה ואת העולם שבו היא חיה בלי הפסקה, זו שמציפה אמיתות, זו שמבררת, זו שלא נבהלת ממבטים מבטלים, על פניו, תרבות במובן השלם היא דבר חסר היגיון, לא נעים איתה. הצורה ניצחה את התוכן, תן לי כמה שיותר נעים, כל הזמן בלי הפסקה, לא משנה מה יהיה מחר, תדחוף לי עוד נעים, כל הזמן, בלי הפסקה, לא משנה מה יהיה מחר, תדחוף לי עוד מהנעים הזה – אז מה אם אתה הורג אותי תוך כדי כך.

 

הסדרה של לוי היא מראה של החברה  הישראלית היא רוצה לדבר אל המיינסטרים (הנורמלי) על ידי ה"מקוללים", היא מדברת את ה"אמת" על ידי שחקנים. היא מסתירה את העובדה הזאת מאיתנו. היא רוצה להגיד שזה לא בהכרח נורמלי להיות נורמלי, היא רוצה להגיד שחברה שאין בה "מקוללים" היא לא חברה. היא רוצה להגיד שאנחנו בדרך להפוך לחברה כזאת. היכולת של לוי כיוצר טמונה ביכולת שלו לקחת את השוליים, את המקולל, את ה"לא מעניין", את מה שלא עונה ל"חוקי הדרמה", ולהכניס אותו אל תוך המיינסטרים ("בטיפול"). איך הוא עושה את זה? הוא יוצר  עולם. בסוף כל יצירה משמעותית נמדדת ב"עולם" שלה. גם החסרונות של הסידרה הם חלק מה"עולם" הזה. החוויה טמונה בעולם: לוי גורם לך לשאול "למה?", בלי ה"למה"?, בלי "תרבות", בלי הניסיון לפרק, להבין, להרחיב את הגבולות, אין לנו באמת שום דבר. ע"ע מה שקורה לנו פה"

**

עד כאן יאיר אסולין, ולא לא נותר אלא לומר: בראבו.

האמת והרגשות, חיבור מסוכן.

 פיסיקה עוסקת באמת אודות חלקיקים, היסטוריה באמת אודות העבר, אסטרונומיה באמת אודות הכוכבים והיקום. ספרות אמורה לעסוק באמת אודות חיי אנוש, מדוללת על ידי המוזר והמעניין שעשוי להתרחש לאדם בחייו.

ופילוסופיה – במהותה האונטולוגית, אמורה לעסוק באמת אודות חיי אנוש, באופן נייטרלי, מרוכז ותמציתי.

ומהי האמת? אמת היא המניע הראשוני והכוח המרכזי בקיום של כל דבר, מן המיקרוקוסמוס הקטן ביותר ועד המקרוקוסמוס הגדול ביותר.

אך יש כאן בעיה; כי מה שעושה ברכה במצב צבירה אחד בתוכנו, גורם לאסון במידה והוא דר במצב צבירה אחר.

אז כיצד ניתן לעסוק במשהו ברמה אחת (תודעה) מבלי שזה יגיע לרמות האחרות (רגש למשל). אמת פילוסופית ברגשות יכולה להכניס אותם למשבר עמוק ואפילו לדיכאון קשה. וזאת מכיון שהרגשות נעים על ציר שבין מהנה ללא מהנה. ואמת ברובה הגדול אינה נעימה לרגשות, אבל היא מזון בריא לתודעה.

אנו רואים איך זה מתרחש ברמה הפיסיולוגית; אויר צריך לזרום דרך הריאות, אבל אסור לו להיכנס למחזור הדם. כי שם יגרום לנזק. (לכן מוציאים את האוויר מן המזרק לפני שמזריקים תרופה כלשהי לורידים, די בבועית קטנה של אויר במחזור הדם, כדי לגרום להתקף לב, או שבץ מוחין. הסוד הוא ההפרדה, כיצד לעסוק באמת באופן נייטרלי, מבלי שזה יזלוג לרגשות.

וזו אכן בעיה, כי בזמן שהאדם קולט אמת בתודעה – גם הרגשות שלו, שם, קולטים את זה.

ואכן התודעה נועדה לעסוק באמיתות, וככל שהיא עוסקת יותר באמיתות, כך היא מתחזקת.

ואילו הרגשות אמורים לעסוק בהנאה, וככל שהם עוסקים בזה יותר, הם מתחזקים.

וכדי למנוע מן הרגשות את שיכול להכניס אותן למשבר, צריך אם כן לפתח שליטה עצמית פנימית. איזהו גיבור הכובש את יצרו… ואיזהו גיבור חכם, המצליח להפריד את יצרו או רגשותיו – ממחשבותיו… ולהיפך.

החוכמה היא לדעת את האמת הקשה בתודעה, ולהתעלם ממנה ברגשות.

להפריד את החיים האישיים עם כל הסערות בכוס תה שהן כל הזמן מכילות, מן האמת ולעגן את האמת רק בתודעה, מבלי שתהיה לה איזושהי נגיעה בחיים האישיים של האדם העוסק באמת, או הלומד אותה וכו'. כי אז נוצרת זליגה שמפילה את הנפש למשבר.

אל לתודעה ולרגשות או לתודעה ולחיים הפסיכולוגיים של האדם – מלהיפגש.

האדם העוסק באמת חייב להיות מסוגל לשלוט על רגשותיו במידה כזו, שאם הוא מחליט, רגשותיו נותרים קרים, גם אם הוא עוסק בדברים מאוד פרובוקטיביים מבחינת הרגשות, עליהם לא לזוע או לנוע. זה בעיקר עניין של אימון פנימי. אילוף הרגשות לבל יתרגשו, או בכלל  יושפעו ממחשבה כלשהי. כמו כלב שהורגל לא לקפוץ על השולחן על מנת לחטוף ביס. גם אם הוא מדיף ריח משגע וזה מונח לו ממש מתחת לאף.

כך שהתודעה חייבת להיות נפרדת ואז ורק אז צריך להיות מותר לה לעסוק באמת.

כשעוסקים באמת יש להיות זהירים ולא לתת לרגשות לעסוק באמת. אלא לנקוט בעקרון חשוב לכל מנהל מערכת: הפרד ומשול.

האמת היא חומר דלק משובח עבור רכב התודעה, בעזרתו היא נדלקת או רוכשת לעצמה כנפיים.

אך אותה אמת, הפוגשת את חייו הקטנים של האדם, מכניסה אותם לייאוש עמוק.


אז במה צריכים לעסוק הרגשות והחיים האישיים של האדם?

עליהם לעסוק באושר ובו בלבד. למצוא את המיזוג הנכון בין הנאה ומשמעות, שביחד מרכיבים את האושר. ועליהם לעסוק רק ברגשות חיוביים, ולעשות צום מוחלט לגבי רגשות שליליים כגון:רוגז, חרדה, עלבון. נטירת טינה, ייאוש, ושליליות מכל סוג שהוא. עליהן לאכלס כל הזמן רק רגשות טובים וחיוביים, ולהימנע מרגשות שליליים.

האתגר הגדול בעבודה עצמית לקראת פיתוח, או הקצת התודעה, הוא ביכולת לרסן את הרגשות ולתת להם להיות רק במסגרת מגבלות שמטיל עליהם האדם עצמו. האסון לרגשות זה: אימפולסיביות, חוסר יכולת לדחות סיפוק, ריגוש יתר, וללכת עם הריגוש עד לקצה. הרגשות הן כמו סוס אציל, שאם אינו מציית למושכות, לרסן ולשוט, יכול לרסק את הכרכרה, או להשליך את הרוכב לתהום.

מילוי הרגשות רק ברגשות חיוביים, של תמיכה, אמפטיה, נדיבות, וכו', מבריא אותם ומחזק אותם. ויחד עם חיפוש אחר רגשות חיוביים ולהשאיר אותם כמה שיותר זמן, על האדם לשמור על רגשותיו פן יגררו לאיכסון רגשות שליליים. ריסון וניתוב הרגשות נכון ויפה לכל אדם, ובמיוחד למי שחפץ לעסוק באמת אודות הקיום האנושי. כי האמת אודות הקיום האנושי היא די פסימית.

ופסימיות אם היא מחלחלת לרגשות, עלולה לזרוק אותם למשבר ואף לדיכאון.

דוגמא לשליטה רגשית בעת עיסוק באמת. נגיד שנערה לומדת על מצב הנשים בחברה שלנו, שהוא עדיין עגום למדי. עליה לא לחסוך ולא לצנזר מפני עצמה  את העובדות הקשות. אך מצד שני היא צריכה במשך כל הזמן הזה, להיות קשובה פנימה, פן יצוצו רגשות שליליים, של רוגז, או עלבון כלפי גברים, או בכלל.

וכך, האדם העוסק באמת, במיוחד לאדם העוסק באמת, חשובה היכולת לשמור את רגשותיו קרים ולא לתת לאמיתות הללו להכניס שמץ של רגשות שליליים. רגשות שליליים מרעילים את המערכת, בשעה שרגשות חיוביים מבריאים ומחזקים אותם.

וזה אומר שלא רק שליטה פנימית ברגשות חשובה, אלא גם במי אנו מקיפים עצמנו? באנשים חמוצים, מרירים ורואי שחורות? או באנשים מלאי שמחת חיים ותקווה. כי כפי שייאוש מרעיל את הרגשות, תקווה היא המזון האציל בעזרתו הרגשות משתבחים ומתחזקים.

גבריאל רעם, 9.3.12

האמת כמחלה אלרגית.

יש לנו שאיפה לא מודעת לא לדעת את האמת. במיוחד בנקודות בהן זה מתנגש או בדימוי העצמי שלנו או בציפיות הורודות שלנו מן העתיד.

ברגע שהאמת תשדר לנו שאנו לא כל כך מוצלחים כמו שחשבנו, או שהעתיד צופן לנו פחות חדווה. מיד, אנו דוחים את האמת הזו.

עכשיו, דחייה זו, עושה שני דברים:

א. היא בולמת את האמת.

ב. היא קוטעת אותה.

במעשה הראשון אנו מקפיאים את האמת, ובמעשה השני, אנו קוטעים אותה.

במעשה הראשון בלמת את הזרימה הדינמית שלה כלפיך. ובמעשה השני עיוותת את המורפולוגיה שלה.

כי שני דברים חשובים לגבי האמת: האחד שתהא לה זרימה דינאמית בלתי מופרעת, והשנייה שהיא תובא בשלמותה.

כדי שהאמת תוכל להגיע אלינו, אנו צריכים לא לבלום ולהקפיא אותה – מחד, ולא לחלק ולקטוע אותה – מאידך..

ואלה בדיוק שתי הפעולות שאנו עושים ברגע שהאמת אודות משהו מתנגשת בדימוי העצמי שלנו, או מורידה את היכולת שלנו לחוות אושר. וכך, אנחנו כל הזמן בולמים ומקפיאים את האמת. וקוטעים ממנה את החלקים שלא מתאימים לנו. וכך היא מגיעה אלינו חסרת דינאמיקה מחד, וקרועה ומקוטעת מאידך.

מה שמביא לכך שהיכולת שלנו להבין מה באמת קורה – תמיד מחמיצה את הדינאמיות התת-קרקעית ואת האחדות והשלמות של התמונה כולה. כי תמיד האמת תתנגש בסיפור שאנו מספרים לעצמנו אודות חיינו.

אנו כה חרדים שמא לא נרגיש טוב לגבי חיינו, שאנו עסוקים יותר בלעצב את תמונת העולם שתתאים להרגשתנו הטובה ביחס לעצמנו וחיינו, מאשר בלקבל את המציאות כמות שהיא ואז או לעשות משהו לגביה, או לקבל אותה.

וכך רוב ימינו אנו עסוקים בהתרחקות מאנשים ואירועים שמסכנים את הדימוי העצמי שלנו ו/או את תחושת האושר שאנו חשים שהיינו רוצים שתהיה לנו.

וכך אנו חיים (באופן בלתי מודע) בצנזורה חזקה מאוד לגבי החיים ואנשים. והכול נופל תחת הקריטריון של 'האם זה גורם לי להרגשה טובה או לא'. וההרגשה הטובה היא בעיקר פועל יוצא של הדימוי העצמי שלנו. כולנו שואפים לדימוי עצמי כמה שיותר גבוה, וברגע שחל פיחות בדימוי העצמי שלנו (כי פגשנו אמת כלשהי) מיד חרב עלינו עולמנו. אין בנו חוסן פנימי אמיתי. רק מגננות מפני אמת שתפחית לנו את הדימוי העצמי.

אדם יכול להקדיש אפילו חייו לחיפוש אחר האמת, רוחנית או אחרת. אך ברגע שהוא באמת פוגש אותה, לגבי עצמו. הוא בדרך כלל עושה 'אחורה פנה', ובורח ממנה כמה שיותר מהר.

ולא זו בלבד, אנו גם מקיפים עצמנו באנשים שיחזקו את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו אודות עצמנו והחיים.

המין האנושי מתרחק מן האמת. וכך האמת חיה בגלות. וזאת כי היא בדרך כלל לא מחמיאה.

אך עם זאת, אי אפשר להגיד שאנו שונאים את האמת, אך אפשר בהחלט להגיד שאנו אלרגיים אליה. היא גורמת לנו לפריחה קשה. ועל כן לרוב אנו כבר לא פוגשים אותה. בעיקר כי למדנו להחביא אותה במפגשינו עם האנשים הקרובים לנו. וכך מפגש בין אנשים קרובים הופך לאמנות החבאת האמת אודות הזולת. ('לא אתה לא נראה מבוגר, לא אין בך שום גסות רוח, לא זאת לא אימפולסיביות, אתה פשוט נישא בגלי ההתלהבות של עצמך').

וכך אנו בורחים ממנה כשרואים אותה מרחוק, מקפיאים אותה כשהיא מתקרבת, אם זה לא עוזר אנו תולשים את החלקים הקשים שבה, ואז אם זה בכל זאת נכנס פנימה – אנו מנסים להדחיק אותה כמה שאפשר, ואם זה לא עוזר – אנחנו נכנסים למשבר נפשי עמוק.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

30.11.2004


——————————————————————————–

הערה ממרחק זמן:
מי שבוחר באמת חייב לשלם את מחיר הנוחות והשלמות שחשב שיש לו.

האם המחיר כדאי? האם הוא לא גבוה מדי? ממש לא.

כי עם האמת ואצלה אנו מוגנים ממש. באמת בבית, אבל זה לא הבית הסובייקטיבי שלי. זה לא קשור לחיים האישיים שלי.

וכך בדרך אל האמת קודם כל צריך לוותר על הנוחיות האישית, ואחר כך על רכשונות של האמת כך שהיא מחמיאה לאני האישי שלי.

שתי תחנות קשות. חלק מבני האדם נושר בתחנה הראשונה, חלקם בתחנה השניה.

וכך יוצא שהתחנה הסופית של האמת, נותרת לרוב ללא נוסעים שיורדים בה.

ג.ר.

13.4.2006

 

האמת, הפנטסיה והשקר.


מתוך התמונה השניה של "המלט", המערכה השלישית, בקיצורים קלים:

"נכנסים שחקנים ובידיהם חלילים.


המלט: אוֹהּ, חלילים! אֲנסה אחד מהם. (פונה לגילדנסטרן) אתה מוּכן לנגן בֶּחליל הזה?


גילדנסטרן: אינני יכוֹל, נסיךְ.


המלט: בּבקשה.


גילדנסטרן: באמת, אינני יכול.


המלט: אנא, בכל זאת.


גילדנסטרן: אינני יודע איך להחזיק בו, נסיך.


המלט: כל-כך קל, כמו לְשַׁקֵּר. כַּסֵּה נקבים אלה בְּאצבָּעוֹת וּבוֹהן, נשׁוֹף בּוֹ בִּמלוֹא פּיךָ, והוּא ישׁמיע מנגינה נעלָה. רְאֵה, אֵלֶּה הם המנענעים.


גילדנסטרן: אךְ אינני מסוּגל להפיק בּעזרתם פּסוּק הרמוֹני. אין לי הכשׁרה לכך.


המלט: ובכן, רְאֵה נא עד כּמה הִמעטתָּ בּערכִּי! בִּי אמרת לנגן. התיימרת להכּיר את מנענעַי; לחשׂוֹף לעין השמש את צפוּנוֹת ליבּי; לחלֵּל בּי מהטוֹנים הנמוּכים ביותר עד שִׂיא הסוּלָם שלי. שׁפע נעימוֹת וקוֹל נפלא טמוּנים בַּכּלִי הקטן הזה*, אבל אתה אינךָ מסוּגל לדוֹבב אותו. לעזאזל, אתה חושב שֶׁקַּל יותר לנגן בִּי מאשר בֶּחליל? אהיה בּעיניךָ כּל כּלי נגינה שֶׁתרצה, תוּכל לחסוֹם אותי, אך בִּי לנגן לא תוּכל."


*במקור: "organ" – גוּף, וכן כלי הנגינה.


(תרגום של אהרון קומם, יצא בהוצאת "אור-עם" ב-2001)

**

"איננו חותרים, מתאווים או משתוקקים למשהו מפני שאנו מעריכים שהוא טוב, אלא להיפך; אנו מעריכים משהו כטוב מפני שאנו חותרים, רוצים, מתאווים או משתוקקים אליו".

ברוך שפינוזה, מתוך: "האתיקה".


——————————————————————————–

 

חלק א. האמת והקיום המוגבל
מדברים הרבה על האמת, ועל כך, שחיבור לאמת יוביל למצב שהוא מעל ומחוץ ליחסיות הקיימת. התחושה היא שהאמת מעניקה לך משהו נצחי, ואם לא נצחי אז לפחות הרבה יותר קבוע מאשר דברים המבוססים על חסר אמת, על שקר, או על אמיתות יחסיות. אך האמת היא שזה הפוך, אם מתחברים לאמת, רק אז נעשים מודעים למוגבלותנו ליחסיות וחוסר השלמות בה כולנו חיים. כי סך הכל קהלת צדק. הכל `הבל הבלים` ואותו גורל צפוי לכולנו. עם האמת או בלעדיה, בסופו של דבר כולנו תועים, כולנו פוחדים, כולנו שואפים לאושר, רוצים אהבה, אותם הדברים עוברים על כולנו וכולנו נמות.

ולכן הקטע של לחיות ביחס לאמת (האמת הקוואנטית) אינו דבר אולטימטיבי, כי בסופו של דבר כל אדם חי קיום יחסי. קודם כל ואחרי הכל אנחנו בני אדם -וכבני אדם אנו מוגבלים -וזה הדבר החשוב ביותר המשפיע עלינו. השאלה האם אתה מחובר לאמת או לא מחובר לאמת, אינה משנה או משפיעה בקשר לקיומך כאדם.

להיות מחובר לאמת משמעו -בין היתר – לדעת שאנחנו לא מושלמים, להבין שמעפר באת ואל עפר תשוב, מה שנותן להילה של האמת גוון מה של צניעות.

החברה האנושית לא מסתדרת עם לחיות ביחס לאמת, זהו קלקול בסיסי שלא ניתן לתקנו. הטיפול האפשרי היחיד הוא אינדיווידואלי (אם בכלל רוצים לדבר על טיפול) והוא אפשרי כאמור רק באופן יחסי, ורק באופן אינטימי, במקום בו העין והאוזן של החברה והיחד הקולני לא נוכחים, והאדם יכול להחשף אליה לאט ובשקט. הבעיה היא שרוב בני האדם חושבים שאם הם לא מקבלים את האמת באור הזרקורים חברתי או הציבורי האמת היא לא אמת. המצב הוא הפוך, כשאתה מקבל את האמת באור הזרקורים הזה, יש לך רק אשליה ממוסחרת שזו האמת.

*

"החופש היחיד שלנו נמצא בכלוב שאנו בנינו לעצמנו"

אלן גינצבורג


"האמת היא יסוד השלמות ויפי הגיונם. כל דבר, יהיה מאיזה סוג שיהיה, אי אפשר לו שיהיה יפה ושלם אם אינו באמת כל מה שהנו עשוי להיות ואם אין בו כל מה שצריך שיהיה בו".

לה-רושפוקו, אמרה 626


"האמת היא מה שמתפלל בתוך האדם, והאדם עומד תמיד בתפילה בחיותו חיי אמת".

עימנואל סווידנבורג


"אני מעולם לא עושה להם גיהינום. אני רק אומר להם את האמת, והם חושבים שזה גיהינום"

הרי טרומן


"אין האמת מביאה טובה לעולם כמידת הרע שמביאות האמיתות המדומות."

לה-רושפוקו, אימרה 64


* *


חלק ב. האמת הקשה והפנטסיה המולכת

אחד מן העיוותים הגדולים שלנו ביחס לקיומנו ולחיים הללו שאנו חיים – הוא בדרך בה אנו תופשים את המציאות ואת עצמנו בתוכה. אנו כל הזמן מעוותים את הרשמים מן המציאות ומעבדים אותם כך שיעצימו את ההנאה ויפחיתו את רמת התסכול והסבל. כך יוצא, שהדרך בה אנו מגיבים ומתנהגים – לא מסנכרנת אותנו כלפי האמת, אלא כלפי רמת הנאה גבוהה יותר, או רמת מצוקה נמוכה יותר.

תפישה סובייקטיבית כזו אופיינית לילדים (ילד חושב שהעולם קיים רק בשבילו, בעוד שמבוגר יודע שהעולם קיים בלי קשר אליו ועליו להתאים עצמו לעולם). זה אומר שמבחינה נפשית ופסיכולוגית, (באופן לא מודע כמובן) – אנחנו כולנו בעצם ילדותיים ,אינפנטיליים, מסרבים להתבגר ולקבל את האמת הפנימית של העולם כמות שהיא, מכיוון שאמת זו לא מסבה לנו אושר.

כל זה מוצא את ביטויו המובהק ביותר ביחס שלנו להזדקנות ולמוות: אנו חיים בתחושה שזה לא קורה, לא יקרה. מנגנוני ההכחשה שלנו כל הזמן משנים ומתאימים את תמונת המציאות – כדי להתאימה לפנטסיה הפרטית שלנו (צעירים לנצח). אך זה גם מתרחש בחיי היום יום, זה בא לידי ביטוי מובהק בדרך בה אנו מסתכלים בראי ( מנסים לתפוס פוזה ולהראות יותר צעירים, רזים, שמחים וכו`), ובדרך בה אנו מגיבים, לדמותנו בקלטת וידאו בה אנו מצולמים: איננו מאמינים שהיצור המכוער, או השמנמן הזה הוא אנחנו…האמת היא קשה, היא לא אכזרית או פוגעת, פשוט אין לה מחויבות כלפי האנושות, היא עקרונית, כלל אוניברסלית, ואין בתכנות שלה התחשבות בקוד ההנאה הפרטי שלנו.

אז מה עושים האנשים לגבי מציאות קשה ובלתי מתפשרת זו? האם משנים את קוד ההנאה, כדי שיתאים לקוד האמת העקרונית? לא ולא. הם מעוותים את הדרך בה האמת הגלעינית נקלטת, כך שהיא מתפרשת במוחנו באופן שונה המעובד לצרכינו.

מי שהגדיל לעשות בתחום זה הם דווקא האסכולות הרוחניות והדתיות השונות: עם המשיח, גלגול נשמות, חשיבה חיובית, קריסטלים, אהבת האנושות ועבודה עצמית – כביכול חזרה לטבע, למעשה אונס של הטבע, כדי להתאימו לאמת הסובייקטיבית שלנו. כולם מזמרים לנו שהכל אפשרי, רק לא להתייאש, בשום אופן לא להפסיק ולהיות אופטימיים, כל אחד יגיע בסוף לאושר המושלם, לגאולה מושלמת, חוכמה אבסולוטית. ואם לא עכשיו, סבלנות, הקדמה האנושית, או האסכולה הדתית (או הרוחנית) תביא אותנו לשם במהרה. אנחנו בדרך. לעתים נראה כאילו הקדמה האנושית כולה (הקונונציונלית והאלטרנטיבית גם יחד) פועלת במרץ במטרה להפחית את התסכול הקיומי והאישי, כדי להביאנו לדרגה של אושר מתמיד. אך כמו שאמר קהלת: כולם ייגרסו בשיני הזמן והאמת העקרונית תמלוך לעדי עד. אמת שלעומתה הניסיונות האנושיים לבנות מגדל בבל – בצורה זו או אחרת – נראים פתטיים ומגוחכים.

אז מה יהיה?

מה שיקרה הוא שהעולם שאלוהים ברא – יקבר תחת העולם שאנחנו בראנו. עולם שינציח את הפנטסיה האנושית האינפנטילית-. עולם של קליפות דקורטיביות של המדע הפופולרי והטכני, הדת המסחרית וההמונית והטלוויזיה על כל סוגיה – `הוליווד פור אבר`.


"העובדות יכולות להיות האויב הגדול ביותר של האמת".

עמוס עוז

*
ג.האמת כמסווה לשקר

חוזר בתשובה מגיע לדת ומחפש חוכמה הארה ואמת, ואכן הוא מוצא ושומע הרבה אמיתות, חלקן שידע, חלקןנשמעות נכונות – והוא בטוח שהגיע למקום הנכון.

אדם תועה ומיוסר מגיע לפסיכולוג ושומע מפיו דברים נכונים הוא חושב: "אם הוא יודע עלי כל כך הרבה, אז בטח הוא יודע הכל" – והוא נפתח כמניפה.

דבר דומה קורה אצל האסטרולוג או הקורא בכף היד אליו הולכים אנשים לחפש הכוונה, ייעוד, סדר בתוך הבלגן הזה של החיים. ואמנם הם אומרים לו דברי אמת מהממים והבן אדם הופך למשתף פעולה.

אך אמיתות אלה הן עלה התאנה תחתיו מסתתרת ערוות האמת שאותה איש לא מעוניין באמת לחשוף. האמת הגלויה היא מסווה, מסכה אטרקטיבית בעזרתה למשוך אנשים. ולא שהאמיתות הללו אינן אמיתות, חלילה, הן אמיתות לכל דבר, מה שגורם לאדם לחוש שאכן הוא הגיע למקום הנכון, רק שהן לא הגלעין, הן הצוף שמושך את הדבורים, הן הבשר שמונח בקרקעית המלכודת, (והמלכודת היא העיקר), האמת הפכה לפיתיון במקום להיות תחנה האחרונה למחפש אבוד, עייף ומבולבל.

המסווה הטוב ביותר לשקר הוא האמת וזו הבעיה הגדולה ביותר ביחס לאמת, שלעיתים קרובות היא המקום שבו השקר אוהב מאוד לחיות, שם הוא מרגיש הכי טוב ונוח, כמו סרטן בגוף או שרשור במעיים. יש משפט של דוסטוייבסקי שאומר: "אין מקום בו השטן אוהב לשכון יותר מאשר במנזר".

(דרך אגב, אותו הדבר נכון גם בהיפוך, כלומר המסווה הטוב ביותר לאמת הוא השקר. הכיצד? ובכן בתרבות שגלעין שלה הוא שקרי למה שהיא מעמידה כלפי חוץ, האמת היא איום, ולכן ברגע שהיא פוגשת את האמת כל המנגנונים חשים להשמידו, ועל כן הדרך הטובה ביותר להגן עליו זה לחפותו בשקר, להגן עליו על ידי מכסה בטוח של שקרים, להראות כמו הסביבה, די דומה לזיקית, או לבעל חי שהטבע צייד אותו במרקם חיצוני הנראה כמו העלים או הגזע שעליו הוא חי, בהקשר זה ראהראי את המסה: "סוכן החרש של הישות" בפרק: "לוחם הישות הפנימית" בחטיבה זו, "מה שביניהם").

אך מה משמע שהשקר אוהב לחיות בתוך האמת? ובכן כל האמיתות הללו, בדת הממוסחרת, אצל פסיכולוג, ואצל קוראי כף יד ואסטרולוגים באו בעצם להרדים את הזהירות והחשדנות. והמגיע אליהם בחפשו אמת לא יודע ולא חושד כלל שזהו השקר המציץ אליו דרך עיני האמת, כמו הזאב דרך עיני הסבתא, הכהן דרך עיני הנביא ועירום המלך דרך תדמית בגדיו.

הכיצד? ובכן אם ניקח פסיכולוג למשל, (לא תמיד, אך בחלק גדול של המקרים), אין הוא מתקרב אפילו לחוש את הישות האמיתית של הנועץ בו – אין לו מושג מה האדם שלפניו במהותו והוא גם לא מנסה להבין. למעשה לא נוצר שום קשר אל אמפטיה, של אמת, קשר עמוק ובלתי מותנה בינו לבין המטופל. פסיכולוגים רבים שולפים בזריזות כמה אמיתות, נוקטים בכמה טכניקות בדוקות שתמיד עובדות, ומביאים את המטופלים למצב של תלות, בה בשעה בהם עצמם יושבים בצד, מנותקים לחלוטין מן הדינמיקה של חייו הפנימיים של המטופל, מהמהמים בחשיבות.

כך גם לגבי הדת הממוסדת והמיסיונרית, או דרכים פסאודו רוחניות. אין כאן אמת גלעינית זו שחושפת את המהות הפנימית אלא אמת מתחזה, זו המתיימרת – על ידי טכניקות שיווקיות ואמיתות השוות לכל נפש -להיות האמת האמיתית.

כולנו כה צמאים לאמת, מתים להיפתח אליה טוטאלית, אך כל שאנו עושים בהאזיננו לפסאודו אמיתות אלו- הוא שאנו נפתחים או כלפי אדם מסוים (גורו או פסיכולוג) או דרך מסוימת (דת), אך לא כלפי האמת.

ההבדל בין האמיתות המתחזות והאמת האמיתית היא, שהאמיתות המתחזות `עושות עיניים`, משמיעות נבואות נחמה. הטכניקה היא כדלקמן: לוקחים פתיתי אמת בלתי מחייבות שנשמעות נכון, שוזרים בהן הרבה אמונות ותקווה – והאדם נפתח (ומשלם בדרך כלל).

האמת האמיתית היא אחרת, היא מתומצתת, בלתי מתפשרת, קשה לעיכול, ובפירוש לא נחמדה. בדרך כל היא נמצאת בהיפוך-רמה למה שכולם מכירים. היא הופכת את היוצרות ויוצרת תחושה של מבוכה ובלבול. בעוד שהאמת המתחזה יוצרת תחושה של שיכוך והרמוניה – מידיים.

`יהיה בסדר` אומרת האמת המתחזה, `כל שצריך לעשות הוא` וכו`.

`יהיה לא בסדר` אומרת האמת האמיתית, והחכמה היא לחיות עם זה, לקבל את הזה.

אז מה הוא זה שחי בתוך אותה אמת (מתחזה)?

ובכן במרבית המקרים זהו האגו, החומס משוחרי האמת הערצה, כסף, תמיכה, ובכך הוא מחליש אותם וצובר עליהם כח. ואיך הוא עושה זאת? מהי הפיסלוספיה בה האגו הזה באמת מאמין, מאחורי כיסויי האמיתות היפות? ובכן הוא מאמין שבעצם אין אמת והכל יחסי והכל סובייקטיבי והשאלה היא רק עד כמה השקר שאתה מספר לעצמך משכנע אותך וגורם לך לחיות באילוזיה נעימה יחסית.

תפיסה זו של האגו מאחורי החזות הצחה של האמת בעצם סוברת ש- בעצם אין אמת פנימית, הכל נמצא בתדמית ובשכנוע העצמי.

זוהי גישה שאינה חושפת את האמת המוצנעת, אלא מכסה אותה במה שכדאי להאמין בו, כי הוא נותן תחושה יותר טובה. היא אומרת שאין דין ואין דיין, אין אמת, אין גלעין פנימי, אין משהו אמיתי שיש לשאוף אליו או לחשוף אותו, הכל במוחנו, הכל תלוי בצורה ובדרך בה אנו מסתכלים על הדברים, בקיצור הכל מסחור, שיווק או תדמית. הכל בלוף, מצוץ מן האצבע. ועל כן הכי טוב זה למצוץ את החיים.


הגישה הזו של האגו מציגה חזות שלכאורה נראית מקוטבת לחלוטין לדרך החיים המקובלת בחברה ולשגרת חייו של היחיד, אך למעשה היא אותה הגברת בשינוי האדרת של הקוטביות. אתה יוצא מפגישה דתית, רוחנית או פסיכולוגית – וחש שנגעת בהיפוך של השקר הקיים, אך זהו לא היפוך אורכי אלא היפוך רוחבי, שנמצא על אותה הרמה, רק בקוטב שונה, ההיפוך האורכי הוא היפוך מרמה לרמה, בעוד שההיפוך הרוחבי הוא מקוטב חיובי לקוטב שלילי באותה הרמה, בסך הכל מעבירים מכיס לכיס, אך באותם המכנסיים. זה אותו הדבר רק מיופייף יותר, כביכול רוחני או נפשי יותר, לא אמיתי יותר.

כל האמור לעיל יכול להישמע סביר, אומר לעצמו הקורא, אך מה לגבי האמונה באלוהים והדתות הגדולות (והקטנות) האם גם שם אומרים לך שהכל בלוף וצריך למצוץ את חיים? ובכן, כן, גם האמונה באלוהים היא סוג של ניצול החיים ולא חשיפת האמת שבהם, כי על ידי האמונה באלוהים `הוא יאהב אותנו ואז אולי נוכל סוף סוף למצוץ מהם את הדבש שכל הזמן מתחמק מאתנו`.

ניתן לראות את העיקרון הזה של האמת כמסווה, כשקר שמאחוריו מולכים תאוות ויצרים של כוחנות ואינטרסים – בעיקר בתחום הפוליטי ובסדרי שלטון וממשל. אין זה סוד שאנו חיים בחברה שקרית שמטיפה לערכים של דמוקרטיה, פתרון של סכסוכים בדרכי שלום, -סובלנות, אחווה, קידמה, צדק ואמת. בשעה שאמת היא שזו בעצם חברת התחרותית, כוחנית נצלנית, מסחרית, שיווקית ולא אנושית במיוחד. זהו מעין שקר מוסכם, שכולם יודעים בתוך תוכם שזהו שקר, ואכן כאן אין ממש בעיה לשוחר האמת, כי זהו עדיין שקר די שקוף, השקרים שמדובר בהם פה הם שקרים מתוחכמים שנועדו לפליטי ומוקעי השקר החברתי המקובל, כאן משוכנעים שסוף סוף מצאו את האמת : בדת, בפסיכולוגיה, בספרי עידן חדש, ברפואה אלטרנטיבית, בהודו, וזה נראה כל כך משכנע, כל כך סותר את דרך החיים המערבית המנוונת. אך זהו שקר על שקר, וזה חמור יותר, כי כאן היומרה לאמת כפולה ומכופלת.

ומאחורי האמת האלטרנטיבית הזו, (כמו מאחורי האמת הממסדית) שוב נמצא מסחור, שיווק אגרסיבי וניכור בין איש לחברו, ייאוש פנימי, דיכאון, חוסר תוחלת, שחיקה ומעורבות רגשית מתמדת, בדיוק כמו שנהוג במקום ממנו ברחו, רק שכאן אסור להראות את זה, חייבים להראות מאושרים, כאן עריצות השקר גדולה יותר, הקונפורמית רבה יותר.

זה לא שיש כאן יותר אמת, אלא שאומנות השקר עלתה מדרגה והיא מתוחכמת יותר עוטה שלמות ועדיים של אמת מנצנצת. שהרי זהו הלבוש שהשקר כה אוהב להתהדר בו, לבוש האמת.

ד.שקרים

"הבעת האמת אינה טבעית לנו – לא כילדים ולא כמבוגרים. טבעי ביותר לילד לשקר, שכן זו הדרך בה הוא מתמרן בין הצורך שלו לזכות בתענוג ובהנאה לבין תביעות החיים והסובבים אותו.

הילד אינו משקר מפני שלמד זאת מהוריו – אלא משום שאינו יכול לעמוד בציפיות של הוריו ממנו המנוגדות לדחף הטבעי והבלתי מרוסן שלו לסיפוקים מידיים".

גזה פליישר

*
כל הזמן משקרים לנו. לא שקרים גדולים, לא משהו שאפשר לעלות עליו, לתפוס מישהו בזה, אלא שקרים קטנים, זוחלים, חרישיים – הם אופפים אותנו לאט בהיחבא ופתאום אתה מרגיש כבול, שמשון ללא שיער, חסר אונים, לוזר. מסכת השקרים שטווים סביבנו נמצאת בכל: גברים משקרים לנשים, פוליטיקאים לאזרחים, נותני שירות לנזקקים לשירותיהם ואנחנו משקרים לעצמנו. זה לא ממש שקר – רק ייפוי קטן של האמת העירומה, רק התעלמות אלגנטית ממנה, רק קורים דקים של התכחשות, ערפול ומסך של עשן. כך נוהג נותן שירות הנדרש לברר מדוע מתאחר מתן השירות עליו הוא מופקד, כאשר הוא מתחמק לקחת אחריות על האיחור ופוטר אותך בגבב מילים. כך נוהג הבעל, שאשתו מתלוננת על יחסו הלוקה כלפיה, כאשר הוא פוטר אותה במחמאה לא צפויה ולא רלוונטית. הפוליטיקאי – בתגובה לשאלה חודרנית של עיתונאי מתחיל לדבר על ההישגים של שנה שעברה. כך נוהגים כל ה"מחליקים", ה"מגהצים" וה"מערפלים" והבעיה היא שאפילו פסקנו מלהשתומם, התרגלנו. איננו נזעקים בשם האמת הנבגדת, אנחנו משלימים עם חוסר שלמותה.

כך מהחלקה לגיהוץ, מהתחמקות לערפול – איבדנו את החוש, את דקות האבחנה והגרוע מכל, איבדנו את ההתקוממות הפנימית. אנחנו חיים עם זה כי `ככה זה`.

אנחנו טובעים בים של מסרים סמויים וכבר לא יודעים להבחין מי ידיד ומי אויב. כולם כל כך משתדלים להראות כידידינו בדברי החלקות שלהם: "אל תדאג" הם אומרים לנו, "זה רק לטובתך" הם משכנעים אותנו, "אני אעשה את זה רק בשבילך" הם מחניפים לנו. וכך, אט-אט, הם דוחפים אותנו לעמדה של מפסידנים נכנעים, מבלי שנרגיש.

הגרוע מכל הוא, שברגע שהתחלנו לוותר על ערנות בלתי פוסקת בניסיון לצוד את השקר הבא – אנו שוקעים ונרדמים. בד בבד עם עמדת המפסידנות שאנו מפתחים כלפי החיים שלנו וכלפי אחרים – אנו גם מאבדים את הקשר עם מה שאמיתי בתוכנו והופכים לרוח רפאים חסרת נוכחות ומשקל.

שאלות כמו: "רק רגע, מה בעצם קורה פה?" כבר לא מנסרות בראשנו, לא עולות על דל שפתינו. אנו הופכים לצללים אילמים, אין לנו כוח יותר להילחם בגלי השקרים השקופים שמציפים אותנו מצד החזקים: "יהיה בסדר. אל תדאג. אנחנו מקדמים. העיקר להיות אופטימיים. למה רק לבקר? שכחתי. זה לא יקרה שוב. צריך לחשוב באופן הגיוני". ובעיקר: מילים, מילים, ועוד מילים ומילים.

טכניקת השקר הזו מבוססת על להציף אותנו בים של מילים – לא לתת לנו לבטא ולהתבטא, לשטוף אותנו בגל של נושא ועוד נושא ועוד נושא, בעיקר על עצמם (ועד כמה שהם טובים ומשתדלים עבורנו). ואנו כבר מזמן שכחנו, מה? מי? אפוא בכלל. וממילה למילה הולכת ונבנית דמגוגיה מטמטמת וכוחנו הולך ופוחת.

הקול הפנימי שלנו הולך ונחלש. אם לא התעקשנו שלשום על האמת כפי שאנחנו מבינים אותה – היום זה כבר לגלגל סלע במעלה הר תלול – והוא תמיד חוזר ומתגלגל עלינו חזרה.

אין כבר כוח – להתווכח עם כל שוביניסט האם הוא התכוון או לא התכוון. להתדיין עם כל מוכר בחנות המנסה להתחמק מלקחת אחריות על מוצר פגום. להתעמת עם כל פוליטיקאי על מה שאמר בשנה שעברה. הם ממילא תמיד יצאו צודקים והשקרים שלהם ממילא אטרקטיביים ונוחים יותר לעיכול מן האמת הגסה ולרוב גם המכוערת.

אלה שקרים האופפים את המהות העירומה ולעיתים המבוישת שלנו, שאומרת לעצמה: "הם בטח יודעים". קשה להעלות על הדעת כי סיעה שלמה של אוחזי כוח ושררה – הולכים ורודים בחלשים דרך גל של דמגוגיות. מה שמעניין בזה הוא שאותם דמגוגים מופלאים וכשרוניים – מצטיירים לרוב כאנשי מעשה ופרקטיקה שאין להם אפילו את התחכום הלשוני שיש לאנשים שעיסוקם במילים, אותם דמגוגים הרואים עצמם כ"אנשי מעשה" ולועגים לאנשי המילה המכונים בפיהם `מרחפים`, "אולי אנחנו לא כל כך טובים בניסוח" הם אומרים "אבל אנחנו עושים"…

איזה בולשיט. הלא הם הנם אמני הניסוח הדיפלומטי, המתחמק, אמני ההסוואה וההחלקה. וכל כך קל ללכת שבי ושולל ולקנות את הניסוחים החלקלקים, המעורפלים והחיוביים הללו, לא לעשות גלים, ולשקוע שוב בשינה, ולתת להם `לטפל בזה`. בשם האינטרסנטיות המגלומנית שלהם הם יטאטאו הכל מתחת לשטיח, בעיקר את חייהם הפנימיים של הסובבים אותם. כי הם בעד הישגים, ולשם ההישגים הם ימעכו מעט כאן, יקמטו קצת פה, ישייפו קצת שם – ובסוף? כלום, אפס, אתה, יצאת בלי כלום – והאינטרסים האישיים שלהם מולאו עד תום. הם חיים בעולם בו אין כבוד לרגשות ולאמת הפנימית אלא רק לכיבושים, להבקעות ולתקיעות גולים. מה שמניע אותם זה להמשיך ולהחזיק ברסן שלטונם. לאחר שמיצו מן המצביע התמים את הקול שלו בקלפי, או לאחר שהשיג הגבר את האישה בלילה הראשון, או לאחר שהצרכן או מקבל השירות קנה את הסחורה הפגומה, או קיבל את השירות ושילם ממיטב כספו – הם מושלכים החוצה ככלי אין חפץ בו, אפילו ללא מילה טובה.

בעיית הבעיות היא שכך אנו חיים גם כלפי עצמנו. הנורמה הזו ביחס לאמת הופנמה גם ביחס לאמת הפנימית שלנו. אנו בוגדים באמת הפנימית שלנו תדיר, מספקים לעצמנו שקרים מעודנים: " זה לא שאני מתעצל, זה פשוט לא כדאי". או: "זה לא שהייתי תוקפני היום, הוא פשוט עצבן אותי". "לא, זה לא נכון שבדידות היא מצב קיומי ההולך ומחמיר ככל שחולפות השנים, פשוט לא יצא לי לאחרונה להזמין אנשים אלי ולצאת לחברים", " זה לא שאני סובל מדיכאון בגלל המצב המחורבן שבו אני נמצא כבר זמן מה – פשוט הייתה לי תקופה כזאת, הייתי קצת דאון, אבל אני יוצא מזה"… ועוד ועוד, כהנה וכהנה – כחול על שפת הים, ההחלקות הקטנות שאנו מחליקים לעצמנו -כדי לא לפגוש את האמת העירומה של עצמנו. כדי לא להיווכח שהריקנות, הדיכאון, הערירות, וההזדקנות הולכים ומתעצמים ככל שהסתיו של חיינו הולך והופך לחורף, שלאחריו אין אביב. ובמקום להירגע, ולפגוש בשקט ובכבוד עצמי, את האמת של הקיום, של החיים, של עצמנו – אנו בורחים בהיסטריה אל השקר האלגנטי הבא: דת, רומנטיקה, עידן חדש, ניתוח פלסטי, רמונט. בשעה שהאמת היא כוח, האמת היא בית, שכל כך מחכה שנחזור אליו כדי לשקוט, כדי למצוא את המרכז הפנימי, כדי לאגור כוח לשארית החיים. אנו בורחים ובורחים, עושים תיקונים קוסמטיים קטנים שהפכו כבר לטבע שני, זורים אבקת פודרה מסביב למהות העירומה של חיינו – הממתינה כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה זמן כאהובה שכוחה, כאם זקנה – שנשוב.

*


"האמת אינה יכולה להתגלות במערומיה לפני ההמונים".

ארתור שופנהאור


”אין להיעלב על שהאחרים מסתירים מאתנו את האמת, שכן אנו מסתירים אותה מעצמנו פעמים רבות כל כך"

לה-רשפוקו, אמרה 576


"האמת המסופרת מתוך כוונה רעה, נוראה יותר מכל השקרים שאתה מסוגל להמציא".

ויליאם בלייק


"אין שקר נורא יותר מאשר אמת שלא הובנה על ידי שומעיה".

ויליאם ג`יימס

 

הנסיכה על העדשה – שיר.


העדשה מתחת לנסיכה – דוקרת.

כל הלילה מתהפכת,

אין לה מנוחה.

המזרון כדרכו – שטוח

אך משהו למטה לא נותן מנוח,

מטריד, עוכר שלווה.


עדשת אמת קטנה היא הטורדת שנתנו.

שנת נסיכים ונסיכות ההנאה והתענוג

נמים את חיינו על מזרונות האגו

מתכסים בשמיכת התדמית והרושם.


שנתנו נודדת,

שנתנו מופרעת,

שנתנו אינה עוד שינה.

חיינו אינם חיים,

חיינו אינם עוד שינה.

חיינו מתפכחים

-תוך יסורים קשים-

יסורי האמת.


——————————————————————————–

9.1.2004


——————————————————————————–

 

הערת הנחתום, על עיסתו:

גילוי האמת לא בא להביא פתרון או השלמה, או פיוס. האמת תמיד עוכרת שלווה, מביאה ריב ומדון. אך בעיקר היא מעירה ישנים.

כך שמוסר ההשכל מן הסיפור של אנדרסן הוא: שכשהאמת בסביבה – השינה נודדת למקום אחר…

«