ארכיון תגית: הגות

משנתו הרדיקלית של אמיל דורקהיים.


אמיל דורקהיים. כיום הוא נלמד כאחד מאבות הסוציולוגיה. אך בנוסף לכך ניתן לתפוס אותו כהוגה שחשיבתו מהפכנית ורדיקלית גם ביחס לערכים חברתיים בתקופתנו. מעניין שאמנם מלמדים אותו, אך המסקנות הרדיקליות שלו, שבעצם יוצאות כנגד הרבה מאורח החשיבה המקובל – רחוקות מלהיות מוטמעות באורח החשיבה הסטנדרטי.
 

אמיל דורקהיים נולד ב- Épinal בצרפת בשנת 1858, נפטר ב15 בנובמבר 1917 בפאריס.
דורקהיים היה סוציולוג צרפתי יהודי גרמני. וכיום הוא נלמד כאחד מאבות הסוציולוגיה. אך בנוסף לכך ניתן לתפוס אותו כהוגה שחשיבתו מהפכנית ורדיקלית גם ביחס לערכים חברתיים בתקופתנו. מעניין שאמנם מלמדים אותו, אך המסקנות הרדיקליות שלו, שבעצם יוצאות כנגד הרבה מאורח החשיבה המקובל – רחוקות מלהיות מוטמעות באורח החשיבה הסטנדרטי. דורקהיים, כ ר.ד. לאינג בבריטניה, או לואי אלתוסר בצרפת, יצאו בהגותם כנגד דרכי חשיבה מושרשות, והציגו זווית שונה, ייחודית, שהיא רדיקלית לא בהפגנתיות שבה, אלא בהשתמעויות הפנימיות שלה. שלושתם ניסו להראות כי החברה הייתה אמורה אמנם להוות קן שדואג לגוזליו, מערכת שהאדם הקים כדי שבתוכה יוכל למצות ולמצוא עצמו, אך הגולם קם על יוצרו והתפתח למגה-מערכת עם עוצמות על, שיכולה ואף משתמשת ביחיד לצרכי שימור ההגמוניה שלה.

על לאינג ארחיב במאמר נוסף שיתפרסם כאן, אך כדאי בכל זאת להתעכב מעט על אלתוסר. ובכן אלתוסר, (בעיקר במסה שלו על האידיאולוגיה) כותב כי האדם נופל תחת מנגנוני כפיה ומנגנונים אידיאולוגיים: מערכת חינוך, עיתונות, משפט וכו'. כל מנגנון כופה עצמו, ללא כוח, ויוצר לגיטימציה דרך אנשים מכובדים, אנשי רוח, פרופסורים, פסיכולוגים, רופאים, שופטים. הם נושאים את קולה של הרשות, של הממסד. וכך מעבירים צווים סמויים שמשעבדים את היחיד כדי שיציית למערכת.
הציות הופך את היחיד לנתין חסר עצמיות, לסובייקט המתבטל בפני נושא הגדול ממנו ('הקדמה האנושית', המדינה, וכו'). וכך יוצא שהאדם הרואה את המציאות – סובר כי הוא חי את חייו ומממש עצמו, אך הוא בעצם כלי שרת בידי מנגנונים גדולים ממנו בהרבה.
לפי אלתוסר זה לא הממסד והארגון החברתי המאפשר ליחיד לחיות את חייו, אלא היחיד הוא זה שמאפשר למנגנון להמשיך ולתפקד, כשחייו של הפרט שוליים במידה רבה לחיי המנגנון. (וזה מה שניסה בין היתר קפקא לתאר בחלק מספריו). ובתמורה, שולט המנגנון על חייו של היחיד וגוזל ממנו את הקללה הגדולה ביותר שלו: החופש האישי שלו. (וכותב על כך אריך פרום ,ב'מנוס מחופש' שלו).

ועתה לדורקהיים; החשיבות הגדולה בעבודתו של  אמיל דורקהיים נעוצה בהתעקשותו כי לימוד של האדם והתנהגותו חייב להימנע מגישה שלוקחת בחשבון רק אלמנטים הנעוצים במבנה האישיות או התורשה והגנטיקה שלו. לטענתו, לימוד האדם וניסיון להסביר את חייו והתנהגותו, חייב קודם כל, ובעיקר, לקחת בחשבון את השפעת החברה עליו.
דורקהיים התנגד לפרשנות ביולוגית או פסיכולוגית, בלעדית, להתנהגות האדם, הוא מיקד את תשומת ליבו במבנה החברתי וכיצד זה משפיע על חיי אדם והתנהגותו. הוא בא עם גישה של ביקורת טוטאלית כנגד ההסברים אלו שבקצרה נקראים הסברים רדוקציוניים. הסברים רדוקציוניים הם הסברים הדוגלים בפרשנות תורשתית (ביולוגית), או אישית ספציפית לאדם (פסיכולוגית). לטענתו התנהגות האדם פחות ניתנת להסבר על ידי מרכיבים ואלמנטים המצויים ברמה ביולוגית או פסיכולוגית, ויותר ברמה הסוציולוגית.  אחד מן ההסברים שהוא נותן לעדיפות של השפעה חברתית על פני השפעות תורשתיות ופסיכולוגיות היא בכך שהתנהגות האדם נותרת דומה וזהה לאורך שנים רבות וזאת בשעה שאנשים ספציפיים (בעלי ביולוגיה ופסיכולוגיה ספציפיים ביותר) מתים ובמקומם באים אינדיבידואלים אחרים. ומה שלא משתנה הוא הכוח האדיר של מבנה חברתי, דעת קהל, נורמות חברתיות וכו', הן נותרות בעלות השפעה עיצובית אדירה על האדם כאדם.  נכון שגם המבנה החברתי והנורמות עצמן יכולות להשתנות, אך לא ההשפעה האדירה שיש להם על חיי האדם עצמו. "יש להם כוח מתקן, הן כופות עצמן על האדם, עוקפות בכך את כוח הרצון שלו".
על כל אדם מוטלות מגבלות ודרישות חברתיות חזקות ביותר, אך הן נותרות רב הזמן סמויות, והן מופיעות ועולות אל מעל פני השטח רק כשהדרישות חברתיות מופרות בצורה זו או אחרת. ואז מוטלות על היחיד סנקציות, וכך מתועלים כלפיו סדרי עדיפויות חברתיים. לטענתו הדרישות הללו באות בשם עובדות חברתיות מוצקות מאוד, גם אם לא ברורות בצורה גלויה. עובדות אלו מוגדרות,  בלשונו, כ-: "כל דרך פעולה, מקובעת או לא, שיש לה יכולת להטיל על היחיד מגבלות חיצוניות".
בעבודותיו המוקדמות, הוא המתמקד באספקטים החיצוניים והלגאליים של אותן עובדות סוציאליות, ובמגבלות שהן מטילות. אך בעבודותיו המאוחרות יותר הוא כבר שם את הדגש על מידת ההטמעה העצומה של עובדות סוציאליות אלה בתודעה של היחיד. שם הן הופכות למורי דרך, מדריכים אפקטיביים השולטים על דרכי התנהגות של היחיד. בהתאם לגישתו המגובשת הזו של דוקרהיים, המגבלה ההתנהגותית אינה עוד חובה או כורח שמוטל על היחיד מבחוץ והשולט על כוח הרצון שלו, אלא חובה מוסרית לציית לה. כלומר החברה אינה רק בחוץ, מפעילה עלינו לחץ חיצוני, היא חדרה כבר פנימה והיא חלק מן הפסיכולוגיה שלנו ובלשונו, החברה היא:

"something beyond us and something in ourselves." 

מנקודה זו ואילך דורקהיים מתייחס לתופעות החברתיות לא כמשהו שמצוי רק במוסדות החברה ובמנהיגיה, אלא כקיים כבר בתוך הפסיכולוגיה של היחיד. כלומר הוא מדבר על כך שזו כבר לא אכיפה, זו יותר שטיפת מוח. כי באכיפה צריך להמשיך וכל הזמן לאכוף, אך בשטיפת המוח זה מתרחש בזמן ההתבגרות ולאחר מכן היחיד כבר פועל מתוך כך שהוא משוכנע שהעובדות הסוציאליות להן הוא מציית הן חלק מן הפסיכולוגיה האישית שלו, ונדמה לו כי הוא בכלל עושה זאת כי זה רצונו.
דוגמא מצוינת לדרכי האכיפה הסמויות הללו, שחודרות פנימה מבלי שנרגיש והופכות לחלק מן הפסיכולוגיה שלנו, מביא לואי אלתוסר באותה מסה שלו על האידיאולוגיה, שם הוא כותב כי בית הספר אינו מקום בו קונים ידע והשכלה, אלא מקום שבו הממסד מחזיק את הילדים כדי שלא יפריעו להורים לעבוד. הוא טוען שהלימודים הללו הם בזבוז זמן אחד גדול ואף אחד לא משתמש בידע הזה לחייו, אלא מקבל בו מסרים סמויים רבים מן המנגנון, למשל הוא לומד מהו סדר, כבוד לסטאטוס, יכולת לעמוד במטלות (שיעורים), וכו'. כלומר הוא מקבל מסרים סמויים: איך להיות אזרח מן השורה, נתין נאמן וחסר אישיות משל עצמו.
וכך יש לנו פרדוקס; כל ניסיון להבין את היחיד מתוך חפירה בתודעה האישית שלו יביא לכישלון, רק חיפוש של המקורות ההתנהגותיים שלו בחברה ואיך היא מאורגנת, יביא להבנה שלמה יותר של היחיד.
במחקריו המרשימים אודות התאבדות (הספר, בשם זה, יצא לפני זמן מה בהוצאת נמרוד) הוא הראה כי אחוז ההתאבדות גדל בחברה הנמצאת בתהליך של אנומיה (התפוררות של נורמות); כשנוצרים סדקים באחדות של אותה קבוצה או חברה. וההסבר שהוא נותן לכך שהחלשות אותה חברה וחוסר האחדות שפושה בה כבר לא נותן ליחידים הגנה מספקת מפני משברים קיומיים. לדבריו חברות שיש בהם אחוזי התאבדות גבוהים הן בדרך כלל חברות שהסולידיות והמכנה המשותף החברתי בהם – נמצא בתהליך של נסיגה. בספר זה שלו הוא מקטין את חשיבותם היחסית של הגורמים האישיים והפסיכולוגיים להתאבדות ומגדיל את מקומו של האספקט החברתי. הבא לביטוי בנוגע להתאבדות, בהגנה, שנותנת או לא, החברה ליחיד, מפני משבר שעשוי להוביל להתאבדות.
בני אדם המחוברים חזק לקבוצה והמאוחדים בתוכה בצורה אינטגרטיבית, הופכים למוגנים בצורה משמעותית מפני תסכולים וטרגדיות שהם מנות חלקו של האדם באשר הוא אדם. (וכך תהיה להם נטייה מופחתת להגיע לקיצוניות של התאבדות).

לטענתו, לכידות חברתית היא היא המניעה את כל החברות ומהווה מסגרת שעל פיה יכולים בני האדם להשתייך לחברה כזו או אחרת. חוסר או עודף של לכידות כזו מתווה את התפתחותה או קיפאונה של החברה. ההסבר המכליל שמצא דורקהיים, נמצא ביחס שבין דרגת הלכידות של הקבוצה החברתית, שאדם משתייך אליה, ובין סיכוייו להתאבד. היחס מוצג כקשר הפוך – ככל שרמת הלכידות החברתית עולה, כך קטן שיעור ההתאבדות ולהפך. המסקנה שניסח דורקהיים בסופו של דבר הייתה שבני אדם חיים במסגרות המכתיבות להם את התנהגותם עד כדי התערבות (מודעת או שלא מודעת) אפילו במותם.
החברה מורכבת מתודעה קולקטיבית ומכוחה על הפרט, ע''י הכתבת התנהגותו. דורקהיים ראה את המציאות החברתית כתוצר של פעולות הפרטים בחברה וקיומה אינו חיצוני להם.
בעבור דורקהיים, השתלבות חברתית היא פועל יוצא של כמות האינטראקציות של היחיד עם יחידים אחרים. למשל השתתפות בטכסים דתיים, או פעילויות במקום העבודה, או הליכה בערב לקונצרטים או הצגות – כל אלה מעלים את מספר השילובים החברתיים שהוא יוצר ובכך יוצרים השפעה חזקה של הגנה ואשרור של היחיד ('אני בסדר').
וככל שהחברה יותר מאוחדת, חזקה ובעלת קונצנזוס יותר שלם, כך היא מספקת יותר הגנה ליחיד מפני חרדות, וקונפליקטים פנימיים וקיומיים.
וכך, חשיבות הגותו של דורקהיים, דווקא מתעצמת כשלומדים אותה מחוץ לתחומים סוציולוגיים טהורים. ודווקא בהקשר לחופש הבחירה האישי וניסיון להבין את הפרט כפרט. חשיבותו כהוגה טמונה בכך שהוא הציג את החברה לא כמרקם שמאפשר ליחיד אקולוגיה משלימה להגשמה עצמית. אלא כמערכת מתוחכמת שרוצה לקנות שליטה על חייו של היחיד, וכך שולחת שלוחות של שליטה לתוך נפשו והמערך התת תודעתי שלו. ובכך, למעשה, מניעה אותו בחייו האישיים – כבובה על חוט, כמריונטה. אך המריונטה חשה חופשיה ובעלת חופש בחירה, לא חשה בחוטים הקושרים אותה למערך של נורמות ועובדות חברתיות המניעות אותה מחוצה לה.
דורקהיים הבין שיותר מאשר יחידים מעצבים את דמות החברה בהם הם רוצים לחיות, באה החברה ומעצבת את החיים האישיים שאותם יחידים חיים. הוא לא ראה אותה (את החברה) כיצירה של יחידים, אלא כישות שיש לה קיום וכוח משל עצמה, מעבר לחיים הפרטיים של כל אדם. והיא מעין ישות נצחית הממשיכה להתקיים גם לאחר מותם של החברים שאת חייהם היא מעצבת. דורקהיים האמין למשל שהמניע בחיים הדתיים הוא לאוו דווקא הזיקה האישית בין האדם כיחיד ובין האלוהים, אלא הזיקה בין היחיד לבין החברה. הוא הראה כי החיים הדתיים מורכבים דווקא מסגידה לכוחה מעורר ההתפעמות של החברה שלהם עצמם, ורצה להראות כי המושא של הדת אינו אלא החברה עצמה,  בצורה שונה.
אמיל דורקהיים גם גילה כי סטייה ופשע אינם רע הכרחי שהחברה מנסה להשמיד ואינה מסוגלת, אלא שמבחינתה יש להם משמעות חיובית, כי הם מעוררים באופן קיצוני תגובה מענישה ומחזקים בכך את זהותו המוסרית של הכלל. טענתו זו מסתמכת על כך שבכל חברה מצויים שיעורי סטייה קבועים. כלומר לו החברה הייתה רוצה – היא הייתה יכולה להיפטר מרוב אם לא מכל העבריינים והפושעים, אך היא מטפחת אותם מתוך צרכים חברתיים מוגדרים.

משנה ותיאוריה רדיקלית ללא ספק.

ולמרות שנכתבה לפני כמאה שנה, הינה אקטואלית, מטלטלת, מעוררת מחשבה ונוקבת – אפילו בדור פוסט מודרני כמו זה שלנו.
 

הגות מהבטן

מעיון בדוכני הספרים וברשימת רבי המכר, עולה כי הפרוזה היא הנקראת ביותר והרבה מאחור מדדים ספרי העיון והשירה. עם זאת, בתחום הכתיבה -גם כותבי הפרוזה וגם כותבי השירה – הנם רבים יותר מאשר כותבי ההגות.

מי כותב כיום הגות? לא רבים, מעט מאוד, מעט מידי

הכוונה להגות במובן האונטולוגי, קיומי, כתיבה על החיים, על בני אדם ועל מה שממלא אותם, לתהות לאן כל זה מוביל, מה המשמעות, מה סמוי ולמה אפשר להיעשות מודע?

אמנם, כאמור, לא חסרים אנו כותבי שירה, סיפורת, רומנים. אך חסרים אנו אנשים שכותבים כתיבה הגותית, דהיינו כתיבה שלא מייצרת סיפורים מצד אחד, או פואטיקה מצד שני. הגות פשוטה ישירה, מקורית, מפתיעה, יצירתית ומלאת השראה. הגות שפוגשת את הקורא ב'כאן ובעכשיו' הקיומי שלו. כזו שבאה מן הבטן של הכותב לבטן של הקורא.

ההגות המקורית של תהייה על פשר החיים והקיום – אינה בנמצא כמעט, כאילו שהיא מיותרת והביטוי "מתפלסף" הוא בגדר חוות דעת שלילית,כשמתכוונים לזיוני שכל, לבילבולי מוח, לאדם המשחת מילותיו לריק על דברים שאין לו מושג בהם, או שיש לו מושג אך לנו אין עניין בהם, או שהם משעממים עד מוות.

יש בהגות הזו פלצנות, מלים גבוהות שלא מובילות לשום מקום.

אם להקשיב לקול ההמון – אז לדבר על החיים ולנסות להבין אותם זה בזבוז זמן. אנו דור תכליתי; רוצים לחיות את החיים, להגיע לעיקר. 'מה יצא לי אם אבין יותר טוב את החיים שלי, ולמה אני חי'? 'האם כך החיים שלי יהיו טובים יותר'? כלומר החלפנו את התהייה לפשר בחיפוש אחר מתכון לאושר.

זוהי תקופה פוסטמודרנית, צינית ומעשית שאינה מאמינה בערכיות הצרופה והאובייקטיבית של שום דבר. אם שירה ופרוזה פופלריים במידה זו או אחרת הרי זה משום הסובייקטיביות שבהם, משום שכל אחד כותב מה שבא לו וכל אחד יכול להבין את זה איך שבא לו. סבבה. ואם קיים כבר איזשהו ניסיון כן ורציני להבין מה הולך פה ואיזה מין חיים האנשים חיים, הרי שהוא לוקה בנטייה לכיוון הפוליטי, לאומי,תרבותי, חברתי, אקדמי וכו'. זו כבר הגות תלויית תרבות המוגבלת למקום ולזמן ונושאת עמה בדרך כלל גוון דידקטי, או פובליציסטי, פלמסני וכו'. אך יהא אשר יהא הגוון, דבר אחד חסר בה וחסר בה מאוד, חסר בה הפן היצירתי.

השילוב הזה בין יצירתיות ובין הגות – כמעט שלא קיים כלל. היצירתיות שפוגשים כיום, קיימת בתחום הפרוזה והשירה, אך בכל מה שקשור לחיים אותם אנו חיים באמת, ולא בדימיון הספרותי או השירי – אין כמעט יצירתיות, אין גישה של אינטואיציה עמוקה שבאה ישירות מתודעה גבוהה ומעומקי תת התודעה של היוצר.

ההגות של היום כרתה ברית עם האינטלקטואליה מצד אחד ועם האקטואליה מצד שני תוך שהיא נוטשת את העיסוק בחיים האישיים של כל אחד מאיתנו ומותירה אותם לכותבי הפרוזה והשירה.

מה נותר, אם כן, בשדה ההגות? כתבים כבדים ומסובכים, פילוסופיה בלתי קריאה, קשה, יבשה ולא מעניינת. אז הוא אמר, וזה אמר, וההוא כתב. אז מה? איך זה שייך אלי, כאן עכשיו? ומה זה חשוב בכלל?

יש הרבה תאריכים ושמות, אבל מה המסר, מה המשמעות? מה השורה התחתונה? היכן הפילוסופיה שעוסקת בחיים כאן ועכשיו ולא בהערות שוליים להיסטוריה של הפילוסופיה?

בניגוד לאופן הצגת הדברים באקדמיה – ההוגים הגדולים היו מאוד יצירתיים והיה להם הרבה מה להגיד (ובאופן מאוד חד משמעי וברור) לגבי החיים המאוד אישיים של כל אחד מאיתנו. ניטשה והיידגר וסארטר למשל, אמרו דברים בוטים וברורים ביותר לגבי מה הם חיינו, מה שוויים, מה ערכם ומה המשמעות שלהם. המסרים האלה לא תומסרו אלינו בצורה תמציתית ברורה ואונטולוגית, להפך. יש רושם כאילו מישהו התאמץ להבליע את המסרים האלה בים של הערות שוליים.

כך, להגיד היום: הגות, זו בדיחה עצובה. עם זאת אין ספק שיש אנשים שצמאים לזה, אוהבים את זה. מחפשים יצירות הגות שבעזרתן יהא ניתן איכשהו להבין קצת את החיים המסובכים הללו. 

 

היצור הפילוסופי.

"בפילוסופיה חושבת התבונה על עצמה ועושה את עצמה עניין החקירה. האדם כפילוסוף מפקיע עצמו כביכול מתוך החיים שבתוכם הוא שקוע כאדם וגם כאיש מדע, מסתכל בעצמו ועושה את עמדתו הרגילה מושא להסתכלותו ולחקירתו"
ש. ה. ברגמן, מבוא לתורת ההכרה, ע' 1.
*        *
מסתובבים בינינו אנשים מזנים שונים. זן האמן, זן איש הכספים, זן איש הקריירה, זן איש המשפחה, הזן הרומנטי, הזן המיני, הזן הפוליטי, הזן הכספי, הזן הקרימינלי וכו'. ועוד ועוד. ואין הכוונה דווקא להיבטי אישיות למיניהם, מעין גנטיקה פסיכולוגית, אלא על משהו עמוק יותר, משהו שקשור למבנה הנפש של האדם, יותרמאשר למערך הפסיכולוגי או הרגשי שלו. אך גם ברמת הנפש ישנם 'זנים' שהם שכיחים פחות, והכוונה לזן שהוא קצת יוצא דופן. אם האחרים קיימים במעין אשכולות, הוא נדיר יותר. מעין עוף מוזר; היצור הפילוסופי.

אז מיהו? איזה מן טיפוס הוא היצור הפילוסופי? פילוסוף הוא אדם החושב על החיים, חושב את החיים, חושב ולא נרגע, חושב ולא מגיע. כמו הגלים השואפים אל החוף, או המעיין הממשיך להישפך אל אפיק הנחל.
להיות פילוסוף אינו מקצוע, או תחום לימוד, או נטיה, או תחביב. הוא קללה של אדם שלא מסוגל ללכת לאיבוד בחיים, כל הזמן חייב לתהות על קנקנם. אחרים מקבלים את מה שישנו, כמות שהוא, פחות או יותר, ומתקדמים בעיסוקיהם )או לא(. רק לו יש משהו שמעכב בעדו; התהיה הזו. כל הזמן מפכה בו התהיה הזו, מאחורי כל דבר שהוא עושה, וברווחים הקטנים שבין דבר אחד שהוא עושה למישנהו, הוא יושב ומשקיף, בוהה, מנסה לרדת לפשר העניין; אנשים יושבים בבית קפה, הוא מביט ושואל עצמו, מה הם מנסים לעשות? מה יוצא להם מזה? מה הם מנסים להשיג בזה שהם יצאו והם יושבים שם וצוחקים? מאיפוא באה הצורך הזה לשבת בבית קפה ולצחוק עם אחרים. ואולי זה לא צורך אלא כיסוי על משהו. מה באמת קורה שם הוא שואל? מה פשר הישיבה הזו שם ביחד? יש לו בעיה; הוא לא מסוגל לקחת דברים כפשוטם.

מביט בו איש המעשה, ואומר לו: "אתה יודע מה הבעיה שלך, אתה חושב יותר מדי". בעיה? תוהה הפילוסוף בינו לבין עצמו, בעיה? הרי אם ימצא עצמו אותו איש מעשה ביום רביעי בבוקר באמצע שוק הומה והוא לא יודע איך הגיע ומה הוא עושה שם, האם לא יהיה הכי נכון לתהות על פשר מעשיו שם, ומה זה השוק הזה? אפשר להגיד שהפילוסוף עדיין לא נרגע ) וגם לא ירגע( מזה שהוא בכלל פה. שיש חיים, שיש עולם ואנשים חיים בו. הוא מביט בזה כל הזמן כמו בפעם הראשונה, מקמט מצחו ואומר לעצמו את המשפט הפילוסופי הכי קמעי וראשוני: "מה זה"? ואחר כך אולי: "מה קורה"? "למה"? "למה כך"? "לאן זה מוביל"? "מהיכן זה בא"? וכך, הוא אף פעם לא בפנים, לא חלק מן המשחק, לא בצוות של אף אחד, אף פעם לא לגמרי בתוך משהו. משהו בו כל הזמן בחוץ, מנסה להתעורר, מנסה לעורר מודעות, ביחס למה שקורה סביבו. מחכה לזיק שיבליח שיאיר לרגע את חשכת התודעה שאופפת את הכל. ואכן, כל ימיו הוא חש כאותו האיש שלפתע מצא עצמו בשוק בעיר זרה ותוהה מהו השוק הזה? מהי העיר? ומה הוא עושה שם? או בלשון הנמשל: "מה הם החיים האלה בעצם"? יום אחד הוא מצא עצמו חי, אך מאז מציגים את החיים בפניו כעובדה, כילד – מנסים להכין אותו לחיים כמות שהם, כדי שיחיה אותם. אך הוא )גם בבגרותו( לא מסוגל להיכנס למסלול, נראה לו כי כל הזמן אנו חיים כשעינינו מכוסות, ורק נקב זעיר יש בכיסוי ומה שאנו רואים אנו קוראים לו חיים. הוא חש שיש יותר מזה, שיש חידה מסביב שאת פישרה עליו לפצח. עיניו מוקפות בכיסוי ותודעתו ותודעת האנושות – מצויים בחשכה קשה. הוא חש כאילו כולם כל הזמן מתנגשים בחפצים בדרך, סובלים מחבורות, כוויות, מכות יבשות ודימומים פנימיים. אך מקבלים זאת כגזרת גורל, וממשיכים הלאה. אך הוא לא נרגע; הוא חייב לראות, חייב לדעת מה קורה. הוא מנסה בכוח להבין, להתעורר, לראות. חש את החשכה שמסביב, את הבלבול בתודעתו. מקיש כל הזמן על המצפן התקוע, מנסה למצוא היכן כיוון צפון. הוא כל הזמן חי בידיעה שהצפון הלך לאיבוד. כך באופן כללי, אך הוא גם תוהה באופן ספציפי, אחד הדברים שמאוד מטרידים אותו הוא הזמן. כל הזמן הוא הולך ואוזל. ומה היה אתמול, ולמה מה שהיה אתמול יותר חי מהיום לפעמים? ומה קרה למה שקרה כשהיה בן 9. איפוא זה עכשיו? ומה זו הזיקנה הזו, ולמה זה רק בגוף ולא בנשמה? ומה הם נעורים, ולמה הם טיפשים, מדוע הם שיכורים? ואיך הזקנים חיים עם גילם? האם בהשלמה או בתדהמה מתמדת. הוא רואה שהצעירים רואים את נעוריהם כמשהו טבעי ונצחי, ואילו הזקנים רואים את זיקנתם כקללה משונה, שלפתע קפצה עליהם, כשהיו עסוקים מדי בחייהם. וזה מוזר, כי הנעורים רואים את מה קרה להוריהם והזקנים ידעו כל הזמן שזה עומד לקרות ועם זאת, אלה חושבים שלהם זה לא יקרה ואלה המומים שזה קרה להם.

למה? הוא שואל, איך זה? מה קורה כאן? משהו כאן לא מסתדר, לא מסתדר. הוא לא מקבל. לא את הזיקנה, לא את הנעורים, לא את הזמן המשטה בכולם. הוא עומד מנגד ותוהה ותוהה. וזו לא התהיה היחידה, למשל שאלת המוות, ואז בכלל החשכה מתעצמת לגמרי, והוא תקוע. לא מבין, לא מבין מה זה, למה זה. איך אפשר לחיות עם זה. איך זה קרה? זו קללה שהוא לא מסוגל להשתחרר ממנה; 'איך חיים עם זה לעזאזל'. הוא לא תוהה אם יש חיים לאחר המוות, זה פחות מעניין אותו, הוא תוהה, על עצם המוות שגומר את החיים, איך זה? איך הוא יכול להמשיך לחיות ככה?

אך אנשים אחרים, לא מתעניינים בזה. הם גורסים ויונקים את החיים וממשיכים הלאה; מתחתנים, מתגרשים, מתקדמים בעבודה, נוסעים לחו"ל, יולדים ילדים, קוראים ספרים, ומתקדמים עם מה שישנו. אמנם לא כולם, יש כאלה שלא מקבלים אותם כפשוטם והם כותבים שירים, מחזות, ספרים, רומנים, מציירים ציורים. אך זו כבר איזושהי סובלימציה על התהיה הכואבת והבסיסית הזו. הוא מצוי בכלל כל הזמן בנקודה ההתחלתית. כל הזמן הוא חוזר להתחלה.
הוא למשל לא מסוגל לכתוב רומן, או שיר שמתאר התאהבות, או בדידות. כי איך שהוא מתחיל לכתוב שיר על בדידות, או התאהבות, הוא מיד יעצור ויתהה על פשר ההתאהבות; למה בכלל אנשים מתאהבים, האם זה אמיתי? או שזה כיסוי לבדידות קיומית? האם באמת קיים חצי שני לכל אדם? למה זה נגמר בדרך כלל? ונגמר לא טוב? למה האהבה הכי גדולה יכולה להיגמר בשנאה הכל גדולה. שואל ושואל ושואל. ובדרך הוא דוחה ורומס קלישאות, ותובנות בנאליות, ומחפש, מחפש באמת להבין. מחפש את אותו ניצוץ של תובנה. ולפעמים יש זיק, לפעמים הוא מבין משהו על האהבה, ואז כמו ילד קטן הוא רוצה לרוץ לתפוס מישהו ברחוב, לאחוז בשרוולו ולהגיד לו משהו כמו: 'שמע, אתה יודע ש…" "או האם חשבת ש…". אבל בדרך כלל לאנשים, גם לאנשים שהוא מכיר, אין כוח לזה. הם רואים בזה פתפותי ביצים. והוא שעבורו זה נשמת חייו, רץ לבסוף לדף נייר ומשרבט עליו בלהט קרעי תובנות, לפני שישקע לחשכה מכאנית, שוב.
הוא מסתובב בין האנשים החיים את חייהם, כתייר בארץ זרה, כ-אאוטסיידר, מביט במה שקורה כמו דרך זכוכית מבדילה. וכל הזמן
אומר לעצמו דברים עליהם ועליו, כמו פרשן ספורט במגרש. אחרים חיים את חייהם הוא קצת חי אותם והרבה מנסה לפרשן אותם.
יודע כי רוב מה שהוא רואה הם קרעים וטלאים של משהו רחב הרבה יותר. וגם אם הוא מצליח לקלוט חלקים נרחבים יותר מן השלם, הרי שגם זה הוא כיסוי למשהו שטמון מתחת, וגם זה שמתכסה הוא כיסוי. והוא לא מאמין למה שהוא רואה, אך יודע שבמה שהוא רואה יש רמז למה שחבוי. הוא חי בחידה בלשית קיומית. אנשים מנהלים מערכות יחסים, והוא משוכנע שמה שבאמת מניע אותם הם מאבקי כוח. הוא רואה את האהבה, אך מתבונן בסדקים. עבורו לאמת שהוא יצליח, או לא, לדלות מתוך ההתבוננות והתהייה המתמדת הזו, יש ערך רב יותר מצמיד יהלומים שהוא ימצא ברחוב. ואין חשיבות כלל לכך שהמשמעות היא שלילית עבורו. השמחה אודות הגילוי היא חזקה יותר מן הסובייקטיביות הריגשית או האגואיסטית. ומבחינה זו הוא מוגבל, כי אם יבוא להתחלק בתובנה אודות משהו לא מחמיא שגילה אודות מישהו, אותו מישהו ממש לא יודה לו והוא לא יבין למה הידיד יכעס, למה הוא לא שמח עמו בגילוי של המשמעות הנסתרת. הוא לא יבין את הרצון של הידיד להשאר עם אמיתות מזויפות שעמן הוא מרגיש יותר טוב. הוא רואה את ההבל, הריקות, הולכת השולל, הסתמיות והזמניות של הכל. ועל כן הוא לא רואה שום דבר בחיים חוץ מפילוסופיה, כל השנאות, האהבות, האושר, ההנאות, נראים בעיניו חסרי משמעות, לעומת חלקיקי הגילוי של האמת הקיומית של האדם ביקום. הוא לא יכול לקבל הסברים דתיים-רוחניים על אמת קוסמית, על אמונה באלוהים, ושעלינו להתפלל ולהאמין ואז נהיה חלק מן האמת. עליו זה לא עובד. הוא יודע שהכל אבוד, שבעצם אין לנו תקווה, שאם יש תוכנית קוסמית, אנו כנראה לא חלק ממנה. אנו תועים וטועים ומנסים באמצעות חברה מתוקנת והמדע הנאור להכניס סדר תובנה ומשמעות, אך כל אלה הם קטנים, מקומיים ושטחיים, ואין בינם לבין הבנת החיים ולא כלום, אלה הסברים של נוחיות, או הסברים של אחד מחמשת העיוורים שממששים פיל ואחד מהם טווה תיאוריה אודות החיים. הוא כמו שאמר סוקרטס: "אני יודע שאני לא יודע, אך יש כאלה שגם
את זה לא יודעים". אבל משהו, הוא בכל זאת יודע; יודע שאנו קטנים, חלשים, מזדקנים, הולכים לחלות, להיפרד מן היקרים לנו לבסוף למות. ועם זאת הוא לא יכול להפסיק לתהות הקנקן על פשר התאונה חסרת הפשר הזו. הטרגדיה הזו שבסופה כולם מקוללים במחלה, הזדקנות ומוות. אחרים עסוקים בליקוק טיפות הדבש מן השיח לפני שהוא ניתק מדופן הבור ונופל לתהום שתחתיתה רוחשים נחשים. הוא מתבונן בשיח, רואה את הסדקים בגבעול, ומנסה להבין מה גרם לו להיסדק, למה האדם ממשיך להחזיק, למרות שזה נופל? מה מצוי מעל לבור הזה שעל דפנו צומח השיח? למה יש למטה נחשים? ולמה לעזאזל כולם ממשכים בליקוק המטורף הזה של טיפות הדבש?

מה קורה כאן? מה קורה?

 

פילוסופיה במצוקה.

   הפילוסופיה האמיתית, כפי שאני מבין אותה, יותר מאשר היא תחום מחקרי ולימודי, היא תחום יצירתי ואינדיווידואלי מאוד. זוהי זכותו וחובתו של הפרט לתהות על החיים שוב ושוב ולא להירדם ולהיבלע על ידי המכניזציה של הקיום כשלעצמו. הפילוסופיה האמיתית, הטבעית, חייבת לשאת בתוכה את עוצמת החיים, לגעת, לזעזע, לבוא מתוך הבטן ואל הבטן ולא רק מתוך ואל הראש. הרי בסופו של דבר מדובר כאן על נושאים המרכיבים את חיי כולנו, כאן ועכשיו: הזמן, המוות, האושר, פשר החיים, וכו'. הפילוסופיה חייבת לבוא לא רק מן הבטן, אלא גם מן הלב, ועל כן היא חייבת לשאת בתוכה הרבה מן השירה, כדי שזו תפרה את היובשנות האינטלקטואלית. כיום כדי לגשת לפילוסופים מודרניים כמו עמנואל לוינאס, דרידה, פוקו, מרלו פונטי ואחרים – אדם צריך כוח עמידות בלתי רגיל. הטקסט אינטלקטואלי – קשה, יבש, מלא במילים ומונחים קשים, שיותר מאשר נועדו לקרב את הקורא אל תוכנם הם נועדו להרחיק ממנו את מי שלא שייכים לקליקה האקדמית.

הבעיה אינה עם אלה שלא מעונינים בפילוסופיה, אלא עם המעטים שלא ויתרו על הרצון להבין מה קורה כאן ומה זה אומר להיות קיים, מבלי לוותר על חרות המחשבה לטובת קליקה אקדמית, דתית או ממסדית כלשהי. אותם אנשים הנוטלים לידם ספר פילוסופיה וטובעים בים של תיאוריות ומילים, או נרשמים לחוג לפילוסופיה והולכים לאיבוד ביער של זרמים ותפישות מחשבתיות.

הפילוסופיה ניתקה מן החיים והפכה לנחלתה של קבוצה אליטיסטית-אינטלקטואלית ומנוכרת. היא נעקרה מידי היחיד המנסה לחשוף את האמת מתחת לכיסוי המכזב של הריאלייה החברתית והסתפחה אל תלוש המשכורת והפנסיה של ההשתייכות לממסד האקדמי. מיום שהפכה הפילוסופיה למדע היא חדלה לעשות את מה שהשירה בפרט והאמנות בכלל, מנסות כל הזמן לעשות, לגעת בלב ליבה של הישות, לגאול ולשחרר את האמת הפנימית מן הכלא של נורמות חברתיות, פוליטיות וכלכליות. הפילוסופיה עוסקת כיום יותר בתיוגים, שיוכים ועשיית סדר בתוויות השונות במקום לנסות להתמקד במהות, שהיא חידת הקיום האנושי בעולם.

בתחום הפילוסופיה קרובים יותר לעיסוק במהות הם הפמנולוגים: הרקליטוס, ברנטנו, הוסרל, מרלו פונטי, אהרון גורביץ', דרידה, ובראש ובראשונה מרטין היידגר. מצבו של היידגר בתחום של הפילוסופיה האקדמית משול למצבו של הזן בתוך הבודהיזם: שניהם מנסים להגיע לאמת גלעינית הנמצאת בסתירה למתודות בתוכן צמחו ואליהן הם שייכים. לכל היותר הם יכולים (כל עוד הם מדברים מתוך המתודה) לגרום לקורא או לתלמיד לחוות סתירה עמוקה בין האמת ובין הדרך בה הוא מנסה להגיע אליה, שכן האמת נמצאת בישות הפנימית ולא במתודות, בטכניקות ובקונספטים המצביעים עליה.

הבעיה אינה באמת, אלא באצבע המצביעה לכיוונה. גם הדת וגם הפילוסופיה הן אצבעות המורות לכיוון האמת. הבעיה היא, שהאצבע שכל תפקידה הוא להורות כיוון – הופכת להיות לעיקר, למרכז תשומת הלב בפני עצמה. עבור רוב האנשים הכיוון אליו מצביעה האצבע הוא משהו ערטילאי וחסר ממשות, מיתוס או מיסטיקה, בעוד שהאצבע היא ממשית. הם אינם מעונינים או אינם יכולים ללכת לכיוון אליו מורה האצבע ולכן הופכים אותה עצמה לאמת בהתגלמותה (כמו התנ"ך, האופנישדות, ספר הזוהר, הברית החדשה וכו'). הם מתרכזים באצבע, מנתחים אותה, חוקרים אותה. אולם לאצבע אין שום ערך כשלעצמה.

כך הפילוסופיה אינה חשובה אם היא עוסקת בניתוח ובקטלוג של המתודות והזרמים השונים, אלא רק אם היא מחברת אותנו עם ידיעה פנימית אודות הקיום, ואת זה הפילוסופיה המדעית אפילו לא מתיימרת לעשות. הפילוסופיה הלכה והתרחקה מן המהות של עצמה, והמהות של הפילוסופיה היא תהיה על פשר הקיום. וכשמשהו מתרחק מן המהות – הוא עוגן בקונספטים ונאחז במודלים. קונספטים הם קווי מתאר של דברים, ללא מטענם הפנימי. וכשקונספטים הופכים לעיקר, הם הופכים למעטה, לכיסוי המסתיר את הדרך למהות הראשונית. כלומר, הפילוסופיה הלכה והשמינה, הוסיפה עוד ועוד כיסויים ולבושים ושומן סביב הגלעין הפילוסופי הראשוני. היא ייצרה עוד ועוד מודלים שלא רק שלא איששו את הגלעין, את האמת, אלא העבירו את מרכז הכובד אל מגוון הקונספטים המוכללים -במקום אל האמת שבפנים, אל השומן – במקום אל העצמות והשרירים. המהות הגולמית מוסתרת על ידי מכניזמים שמנסים לתאר אותה אך בעצם מסתירים אותה.

סוקרטס לוקח את כוס התרעלה מאת דויד

סוקרטס לוקח את כוס התרעלה מאת דויד
 

ובכלל, להביע עמדות פילוסופיות נהירות וישירות כלפי החיים – לא בדיוק נחשב למשהו שכדאי וראוי לעשותו בתרבותנו: לכתוב סיפורים, להמציא עלילות בדויות – זה כן, אפילו להביע דעות על ענייני חברה, מדינה, חינוך וכו' – אך כשזה מגיע להבעת דעות אודות החיים – ישנה מעין הימנעות מזה. למשל, רוב הכותבים מבליעים ביצירותיהם את עמדותיהם כלפי החיים ומשאירים למבקר או לקורא לנסות ולפרש דברים מתוך הנאמר ביצירה. יוצרים ספרותיים נוהגים להתחמק מהבעה ישירה של עמדותיהם גם בראיונות שהם מעניקים. יש כאן מעין פוזה של הימנעות, של הבעת דברים כלליים סתומים, בדרך כלל בתואנה שהם רק יוצרים, שהם משאירים לקורא (או למבקר) את הפרשנות. ישנם אפילו מחברים שאומרים שאין ביצירה שלהם שום אמירה, שום מסר, שום עמדה – הם רק רצו לספר סיפור. השקפת עולם, אמירה ביחס לחיים ולקיום – אליבא דה הכותבים עצמם זה דבר שאין להם, או שהם מעדיפים לערפלו, כאילו שזה פשוט לא לעניין. אז מה כן לעניין? לבדות סיפורים והתרחשויות שלא היו – זה כן לעניין?

גם הכותבים ספרי פילוסופיה כמעט ולא כותבים את הפילוסופיה שלהם, בשם עצמם, אלא מטמיעים את המסר האישי בתוך חיבורים שכתבו אודות פילוסופים שקדמו להם, או מסתתרים מאחורי מחקרים מלומדים. עמדות פילוסופיות טהורות, כאלו המנותקות מדת ממוסדת, מפוליטיקה, מזהות מינית, מאינטרס כלכלי או לאומני – כאלו יש מעט.

מדוע? מדוע זה לא פופולרי? אולי כי [א] כל עמדה ברורה חד משמעית ומוצהרת, תמיד תמגנט אליה התנגדויות ולכן בטוח וזהיר יותר לא לחשוף את העמדה המדויקת. ואולי [ב] פשוט קשה לגבש עמדות פילוסופיות ברורות בעולם כל כך מבולבל ובעייתי. ואולי גם [ג] משום שהפילוסופיה האמיתית מציבה שאלות ומרחיבה את הבלבול והמבוכה ולא מציעה פתרונות. ואולי [ד] משום שכאשר עוסקים באמת, כל אמת, אך במיוחד באמת שביחס לקיום עצמו – זה מפחיד וזה כואב. הפילוסופיה האמיתית מעולם לא עסקה באושר הפרטי, הקטן היחסי, אלא בהפקעת האושר הפרטי והפנטזיה האישית – למען אמת רחבה יותר ופחות מתפשרת.

אולי באמת משום כך, משום טבעה הבלתי מתפשר של הפילוסופיה האמיתית , יש בה קושי מרתיע, אולי.
כך או כך, יש בעולמנו כיום מעט מידי פילוסופיה, פילוסופים וגישות פילוסופיות גלויות, טבעיות וטהורות. מה כן יש? יש מחקרים על פילוסופיה – מצד המדע. יש מסר הגותי המסתתר ביצירות – מצד האמנות, ויש סמינרים, כתות ותורות רוחניות המציעות תורות פילוסופיות – מהצד הרוחני/מיסטי. מה שהיה פעם תחום אחד שהיו בו גם יצירה אינדיווידואלית וגם ידע ותובנה אינטלקטואליים וגם רוחניות, התפצל לשלושה מחנות: מרכיב היצירה – הצטרף אל האומנות, מרכיב התובנה – אומץ על ידי המדע, ומרכיב הרוחניות – מצא את מקומו במיסטיקה ובדת.

האמנות מסרבת לדבר על תובנה, החוקרים באקדמיה אינם יוצרים משהו אותנטי אישי ומקורי משל עצמם, והמיסטיקנים הרוחניים מסתגרים בדלת-אמותיהם, ובין שלושתם האמת הפילוסופית נפלה לתהום הנשייה.

הגות גמדית, חלק ראשון.

די מתסכל ואף מטריד להאזין לאנשי מקצוע מדברים או כותבים על האספקטים ההגותיים של יצירתם או עבודתם. כשהם נדרשים לחשוף ולגלות מניעים, מטרות על, משמעויות נסתרות, תובנות על. השלכות וכו'. ואז בדרך כלל מה שיוצא מהם זה דעות בתחפושת של השקפת עולם. או אוסף קלישאות שבאות לכסות על העדר עומק.

למשל כשקובי מידן, או אינטלקטואל גבה מצח אחר מראיין דמות ציבורית, או סופר ידוע. ושואל אותו שאלות שיש מאחריהן השקפת עולם, תפיסה רחבה וכוללת או הבנה דקה של תהליכים ודינמיקות שקיימות בתחום ההתמחות של אותו איש מעש, או סופר -בדרך כלל מה שעולה ברשתו של המראיין הם דגי רקק לא מרשימים; מיחזור של דעות ומוסכמות שלא שופכות אור על כלום.

או למשל בערוץ שמונה ישנה תכנית בשם: "סטודיו למשחק עם…" זו תכנית בחסות אוניברסיטת הניו סקול בניו יורק. המראין, ג'ימס ליפטון, הוא אינטלקטואל בנוסח ברנר פיבו,(מ'קדרת תרבות' הצרפתית), שמנסה לחקור את העולם ההגותי של השחקנים הידועים המתארחים בו, למשל מה הקונספציה שלהם כשהם באים לעבוד על דמות, או איך הם תופסים את מערכת היחסים על הסט עם במאי מסויים, או מה הגישה שלהם לאוסקר. כל המצב מכובד מאוד, אך כשמקשיבים למה שיוצא להם מהפה, קשה להתרשם. זה נע בין אמירה קלישאית אחת, לאמירה אחרת שלא אומרת כלום. ברוב המקרים ברור שהם לא חשבו על זה, אלה עשו את שעשו באופן מכאני מבלי לתהות יותר מדי על מה זה אומר, או מה מסתתר מאחור. דוגמא אחרת, למשל כשמראיןי מנסה להבין מפוליטיקאי בכיר על השורשים הרעיוניים של הגישה הכלכלית או המעמדית או הבטחונית שלו. וכשהוא נדרש להסביר, מהיכן הוא בא ומהי השקפת העולם התומכת בגישה זו, בדרך כלל הוא נתפס לאמירות שטוב להגיד, נשמעות טוב, אך לא פותחות צוהר להבין משהו עמוק או רחב יותר על העולם התודעתי המזין את הפעולות שהוא מוציא לפועל.

החשיבה לא ממריאה אל מה שמעבר, מעל ומסביב, ומאידך לא צוללת לעומק כדי לגלות רבדים או ממדים חבויים, או תבנית על כלשהי.

אלה שני החטאים העיקריים של חשיבה ההגותית, זו שמתיימרת להבין, או לחשוף את מה שמעבר לנגלה ולמובן מאליו; העדר עומק והעדר מרחב.

חסרה להם חשיבה מופשטת ותעוזה מחשבתית. היכולת לעוף עם המחשבה אל מעבר לממדי המקום והזמן – מחד והיכולת לצלול למעמקי תת ההכרה ולמנגנונים שאחראים על התוצר הסופי – מאידך.

הסיבה להעדר עומק היא בדרך כלל בגלל חשש מלחרוג מנורמות או מוסכמות כלשהן. והסיבה לחשיבה צרה ולא ממריאה היא שאנו משתמשים בצד הלא נכון של המח. אנו משתמשים בצד השמאלי שמוכשר לחשיבה מכנית, רציונלית, לוגית, אנליטית, לינארית. אך לא לחשיבה מופשטת, אך לשם כך יש צורך להקיץ את האונה הימנית הרדומה.

כשרוב בני האדם נדרשים לאספקט ההגותי של משהו, למשמעות הפנימית, לרבדי העומק – מחד. או לתפיסת על כוללת ורחבה של משהו – מאידך. בדרך כלל ניתן לחוש כיצד מנגנוני החשיבה נתקעים ואז מה שיוצא מפיו של האדם הוא מלל לשם מלל שלא אומר כלום מלבד הצורך להסתיר את חוסר היכולת לספק את הסחורה ההגותית.

סך הכל מדובר בשתי סיבות עיקריות לרדידות הגותית או להגות גמדית.

א. העדר כנפיים… (הגות מקורקעת וחסרת מעוף).

ב. ראיה מוארת מדי… (הגות שטחית וחסר עומק)


 א. העדר מעוף (כנפיים):

הבעיה בהתיימרות הגותית שתוארה כאן היא חוסר היכולת להמריא אל מעבר למה שגלוי, מקומי ומובן מאליו; המציאות כפי שאנו קולטים אותה בתודעתו הרגילה.

המוח הימני משתמש במאטפורות וסימבולים ככלי חשיבתי. כל חשיבה גבוהה חייבת להשתמש במטאפורות כדי להבין את מה שמעבר למה שנתפס בתודעה הרגילה. ההוגה אבי תורת הפמנולוגיה; אדמונד הוסרל גילה שהתודעה הרגילה והסובייקטיבית מסתירה במקרה הטוב את עולם הישות והישנות האמיתי. והמטאפורה היא מעין כלי טיס, בעזרתו ניתן להתעלות מעל למגבלות והעיוותים של התפיסה הסובייקטבית והמקומית. הוא טען כי התיאוריות מקרקעות אותנו בתפיסה סובייקטיבית וכי החטא הגדול בנסיון לתפוס את מלא ההיקף של המציאות הוא לקחת דברים כמובנים מאליהם. המציאות תמיד מורכבת ומסובכת יותר מכפי שאנו רוצים לתאר לעצמנו.

ההגות יכולה וחייבת להמריא בעזרת המאטפורות והסימבולים. אחת הדוגמאות היפות לשימוש בסימבולים כדי להבין את המרחב, האוירה והתרבות שאופפים משהו, ניתן למצוא בספר: "אמריקה" של הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי ז'אן בודיאר. בספר זה הוא כותב על מאפיינים אמריקאים רגילים: גורדי שחקים. אורות דולקים כל הלילה, כבישי אספלט רחבים, דיינרים, וכו'. אך הוא משתמש בהם כסימבולים להבין את המנטליות האמריקאית. למשל בגורדי שחקים, מה שיש בהם שהוא כל כך אמריקאי? מדוע כדורסל ובייסבול נדברים לאמריקה. מדוע כל כך הרבה אמריקאים שמנים כל כך. הנה כמה מאטפורות אמריקאיות והדרך שבודריאר ממריא בעזרתן להבנה רחבה יותר של האמריקאיות.

"על הגבעות המבושמות של סנטה ברברה, כל הווילות נראות כמו funeral homes. בין הגרדניות והאקליפטוסים, בתוך שפע מיני המצחים והמונוטניות של המין האנושי, שוכן הגורל הנוגה של האוטופיה המוגשמת. בלב העושר והחופש, נשאלת תמיד אותה שאלה: :What are you doing after the orgy?”. מה כבר אפשר לעשות כשהכל זמין: הסקס, הפרחים, הסטיראוטיפים של החיים ושל המוות? זו הבעיה של אמריקה, ודרכה, זו נעשתה הבעיה של העולם כולו". (עמ' 47).

"המיקרוגל, מטחנת האשפה, האלסטיות הרוויה של השטיח מקיר לקיר: צורת הציביליזציה הזאת, המדושנת והקייטנית, מעוררת באופן בלתי נמנע הרהורים על סוף העולם: בכל הפעילויות כאן יש נימה סמויה של סוף העולם. המלומדים הקליפורניים האלה המשוגעים לדבר אחד, ללטיניות או למרקסיזם, הכתות המרובות האלה המשוגעות לדבר אחד, להתנזרות או לפשע; הג'וגרים הסהרוריים האלה שרצים בערפל, כמו צלליות שנמלטות מהמערה של אפלטון; הדבילים או המונולואידים האמיתיים האלה שנמלטו מבתי החולםי הפסיכיטאריים (שחרור המשוגעים בעיר נראה לי כסימן ברור לקץ הזמנים, כהסרת המחסום האחרון של האפוקליפסה), האוביסים האלה שנמלטים מהעבדה ההורמונלית של גופם-שלהם, ופטפורמות הדלק הללו – -oilsabctuarie שניצבות על משמרתן כל הלילה כמו בתי קזינו מפוארים או חלליות חוצרניות…". (עמ' 48).

"בניו יורק ישנו הפלא הכפול הזה: כל אחד מהבניינים הגדולים מושל או משל פעם על העיר, כל אחת מהקבוצות האתניות מושלת או משלה פעם על העיר, בדרכה שלה". (עמ' 30)

"אלה לא העננים שמתנמרים בכתמים לבנים אפורים, אלה המוחות. העננים צפים מעל העיר כאונות מוח, שהרוח מגרשת. האנשים, להם יש ענני נוצה בתוך הראש, שיוצאים להם מהעיניים, כמו האדים הספוגיים שעולים מן הקרקע הסדוקה מהגשמים החמים, בדידות מינית של העניים בשמים, בדידות לשונית של בני האדם על האדמה.

כמות האנשים שחושבים כאן לבד, ששרים לבד, שאוכלים ושמדברים לבד ברחובות היא מבעיתה. ובכל זאת, הם לא מתחברים זה לא זה. להפך, הם חומקים זה מפני זה, וקווי הדמיון ביניהם מוטלים בספק". (עמ' 29).

הספר יצא בהוצאת בבל, שנת 2000

זו כתיבה עמוסת מטאפורות. כל מטפורה היא אפשרות למחבר להמריא לתובנה נוספת. ובגלל ריבוי המטאפורות – הכתיבה ההגותית מקבלת גוון שירי בולט. ואכן מטאפורות בשירה הן הכרח, הן הכלי העיקרי. אך בהגות חייב להיות קיים גם הכוח המקרקע, זה המושך פנימה אל העומקים. שירה במיטבה היא מטאפורות טהורות, פסיכולוגיה במיטבה היא נסיון לצלול לעומקי התת הכרה. הגות במיטבה, חייבת לשלב בין השניים, עליה להכיל את המתח הקוטבי שבין גובהי השירה לעומקי הפסיכולוגיה. ועתה למרכיב הפסיכולוגי שבהגות;


ב. העדר עומק (הארה)…:

הבעיה השנייה שבהתמיירות ההגותית, היא החשש לצלול לעומק ולגלות שם מפלצות ודמונים. כאן אנו פוחדים מלחרוג מגבולות החשיבה הקונוונציונלית. זו המצויה כולה בתוך 'השטח המואר', זה שיש עליו הסכמה, שדעת הקהל מתייחסת אליו. שיש לו שם ותווית, והתייחסות פומבית. כל חשיבה שמנסה לחקור את תחום הצללים האפל של מה שלא ידוע, לא מקוטלג ולא לעוס לעייפה בידי השיח הציבורי – נתפס תת הכרתית כמשהו לא בטוח, חשוד אפילו, שהדעת, אינסטנקטיבית – נמנעת ממנו. אך אין אפשרות להבין את החיים והמציאות, במיוחד זו האנושית, ללא סוג של הגות שאני קורא לו: 'הגות אפילה'. זו שמעיזה לחרוג אל התחומים הפחות נאורים בנפש האדם.

רוב המסקנות ההגותיות של רוב בני האדם נעצרות בגבולות של 'תחום האור' 'תחום הטוב'. החשיבה של רובנו לכודה במעגל מבוצר של תקווה, אמונה בטבעו הטוב של האדם, בקידמה האנושית וכו'. למשל כשבאים להבין מעשי רצח, שלמעשה מתרחשים כל יום, אנו מעדיפים לחשוב עליהם כמעשי טירוף (הם מחוץ לתחום האור והטוב). אלה אנשים חולים, הזקוקים לתרופה ואז יחזרו למעגל האור. קשה לנו לתפוס שבכל אדם מסתתר רוצח. בכל גבר אנס, בכל אישה זונה, בכל שוטר שודד. וכי ביצוע חריגת התקן נובע מאותם חלקים אפלים בנו שהחשיבה הרגילה לא מכירה בהם כלגיטימיים.

על ההגות האמיתית להיות רדיקלית, בלתי מתפשרת, לחפש את גלעין המהות של חיינו ויחסינו עם אחרים – גם ובעיקר, מחוץ למעגל שנושא עמו את ההסברים שנוח לנו לקבל.

החשיבה ההגותית של רובינו נעצרת בדרך כלל בתחום הנוחות הזעיר בורגנית. אסור לה שתטלטל את מה שידוע, מובן ומסביר עצמו על פי המוסכמות הזעיר בורגניות שמנחות ממילא את חיינו הקטנים.

אך על ההגות האמיתית, להיות נועזת, פראית וחסרת כבוד לשום מוסכמה. היא חייבת לשאוף להגיע לנדבכים והכוכים היותר אפלים בנפשו של אדם ולא לעצור בשום אי נעימות ואי נוחות.

ההגות האמיתית בנוסח סיבה ב. (העדר עומק) – היא הגות שוברת מוסכמות. כל המוסכמות; אלה הלאומיות, האופנתיות, הלוקאליות, הפרובינציאליות, החברתיות, והזעיר בורגניות. כל מוסכמה באה בסופו של דבר להגן על תפיסת עולם מסויימת, על אורח חיים נוכחי.

ועל כן יש צורך בהגות נועזת שלא חוששת לשבור מוסכמות. המוסכמה, היא בית כלא נוח בתוכו חושבים את שנוח לחשוב. ההגות הנועזת שוברת את הסורגים של החשיבה הנוחה והמקומית. זו הגות שפורצת מחוץ לגבולות המוכר הבטוח והמואר, אל מה שלא ידוע, מסוכן ולא בטוח. שם ג'ונגל, אין כללים מוכרים, שם רב הלא ידוע, שם חשוך. ועל כן הגות זו הנה הגות אפילה. הגות שצוללת לתהומות נפש האדם והקיום האנושי. לפחדים, חששות, חרדות ואימה. לזיקנה, בדידות, אובדן, אבסורד קיומי, ניכור וכו'. היא חייבת למצוא את האמת אודות הקיום האנושי. והאמת תמיד שוכנת באפילה. היא לא מצויה היכן שהתודעה הרגילה שופכת אור, אלא במקומות חשוכים, אפלים. שם מתרוצצות תשוקות אסורות, מאווים כמוסים, פחדים וחרדות שאיננו מגלים לאיש, אפילו לא לעצמנו.

והנה כמה דוגמאות, ציטוטים מנסיונות הגותיים שכאלה. המשותף להם, הוא הנסיון לקעקע תפיסת עולם שטחית ומקומית כדי לחדור לאמת חבויה באפילה שמתחת;


(המשך בחלק השני).

בשיבחי הפילוסופיה

מהן שנות חיינו על פני האדמה הזאת? איוושה קלה וכלה.

ואנו חיים אותם במעין בולמוס, מעורבות רגשית ולחץ היסטרי: קופצים מפיתוי זה לפיתוי אחר, ממשקל עודף למשקל רצוי, מרגש עלבון לזעם מוצדק, מדיכאון לעליצות, מחרדה לשאננות.

בתזזית עיוועים אנו חיים, בשכחה של הכל, חוץ מן הבולמוס הזה של הרגע שכבר חלף ואיננו…


אך מה הם ימינו אם לא אנחה חולפת, בועה מתפוגגת, השתוקקות שחלפה לה.

אנו ושיגיונותינו והעולם במה להשתוקקותנו, וגופנו ורגשותינו הם הסופגים את המשקעים הקשים של ההסתגלות לבינוניות, להזדקנות ולמוות המתקרב.

מה הן שנותינו כאן, אחרי ככלות הכל? מסע לקראת הבוהו ומעבר דרך התוהו. מסע שאת מס הנסיעות שלו אנו משלמים בבריאותנו, בביטחון העצמי שלנו, בנפשנו: משלימים עם נטל המס בעזרת הפיצוי שמעניקה תכנית הבידור בטלויזיה , הארוחה הבאה, הפלירט הבא, המכונית הבאה.

המחלות אינן גורמות לאדם את הנזק שגורמים לו החיים עצמם.

המשמעות של השיהוק הזה אנו קוראים לו חיים – אינה בקיום היחידני, אלא מעל, מעבר ומחוצה לו; במקרו, ולא במיקרו, בעולם הגדול והמסתורי ולא בבועת הסבון הצרה והמחניקה שבה מרחשת הטלנובלה המלודמרטית של חיינו הקטנים, אלא במרחב החופשי והגדול של מהות הקיום האנושי, היקום והבריאה.

המרחב הבלתי נתפס הזה וההקשר הענק הזה – הם המישורים בתוכם ובם מתרחשות השאלות הפילוסופיה הגדולות. שאלות שאינן מעניינו של הבורגני המצוי, החי כשרגליו על אדמת היומיום וידיו בוחשות בחיים המעשיים.

'אני איש מעשה', אומר האיש האפור והבינוני, שקולו קול החברה בה הוא חי. חברה שהפילוסופיה נחשבת בה ללהג הגובל בביטול זמן. חברה שהפרקטיקה של האבסורד היא זו השרירה בה וקיימת, וההתקרנפות (התגלמות הכוחנות) היא המולכת בכיפה.

כי מהן שנותינו על פני האדמה הזאת אם לא ניסיון להבין מה אנחנו עושים פה, ולעשות עם זה משהו לפני שייתם הזמן, שעוד מעט קט כבר איננו.


" מהי דרך חיינו בנוף מציאות שאין בו זכר למודעת ולמחשבה על חידת הקיומיות ועל הנוכחות של הנמצאים?".

ג' שטיינר, משנתו של מרטין היידגר (שוקן).

* *

"כי באתי – לא הענקתי לשמיים כלום!

מותי לא ינחילם תפארת ופירסום.

ועד היום הזה לא בואר מאום.

לא בנתי, למה באתי ואצא עגום".

עומר כיאם, המרובעים.


——————————————————————————–

מתוך: החיים, המציאות ומה שנסתר – גבריאל בן יהודה. עמ' 173-174

פילוסופיה גלעינית


לדעתי כיום, יותר מתמיד, יש מקום לתהות על קנקנם של החיים ושל הקיום ולא לקחת דבר כמובן מאליו. עולם מבולבל, שחוק ותפל זה זקוק לה לפילוסופיה יותר מתמיד, כפי שכותבים נידלמן ואפלבאום בספרם :“Real Philosophy”

"בלי הדרכה של פילוסופיה, יותר ויותר אנשים מתחילים לפנות לגישות אחרות כדי לחפש משמעות לחייהם: דת ממוסדת, מדע, פסיכיאטרייה, אידיאולוגיה פוליטית, מיסטיקה פופולרית. אך נראה כי אלה לא מסוגלים ממש לענות על הצורך במשמעות:

הדת הממוסדת, זו המנותקת מן המקורות המסורתיים והעתיקים שלה – הופכת לחדירה בפני המבוכה והבלבול של הזמן הנוכחי.

הפסיכיאטרייה (והפסיכולוגיה) איבדה מזמן את האורה המשיחית שלה, התקווה שאי פעם נראה שהיא הציעה, נמסה בתוך החומות של העובדות שהיא עצמה שמה סביבה, וגם אינה מסוגלת עוד להשביע את הצרכים הטבעיים של האדם לערכים אולטימטיביים.

אידיאולוגיה הצמיחה תנועות המונים ו`מאמינים אמיתיים` ובכך הוליכה אותם הרחק מן החיפוש, במקום כלפי החיפוש האינדווידואלי כלפי משמעות. התנועות הללו הסתמכו על ההמון בעל אינסטינקט העדר, ושיחקו על הסוגסטיה והיכולת להשפיע על אנשים במקום לשרת את משאלתם לחפש ולשאול.

הזרמים הנוכחיים של תורות מיסטיות – הפכו לאנטגוניסטיות לאימפולס של החיפוש. הן נוטות להרדים במקום לאמץ ולחזק את האיכויות האישיות של כל אחד הפונה אליהם. ועם זאת הפופולריות של תנועות כאלה (שלעתים קרובות מהוות דוגמה לכיתתיות -כמו בהתאבדות הקולקטיבית בג`ונסטאון, ובהתאבדויות קולקטיביות אחרות שאירעו מאז) ממחישה ומראה עד כמה רעבים אנו להדרכה ומה מעט מציעה לנו בנדון התרבות הנוכחית."

Arkena Books-1990 עמ` 12 (תרגום ג.ר.)


השאלות של הפילוסופיה האמיתית, להבדיל מזו האקדמית והאינטלקטואלית, באות ממצוקות הקיום, מן המפגש שבין הלב והשכל, מן הילד שבפנים, מן הכוליות של הישות הפנימית. אחת הדוגמאות המובהקות לפרסוניפיקציה של שאלות טוטליות שכאלה באדם אחד הוא סוקרטס, המגלם את הגישה של שאילת שאלות, שהיא נשימתה של הפילוסופיה במיטבה (לעומת הגישות הקודמות העוסקות בעיקר בהנפקת תשובות ופתרונות ובהרגעת ספקות).


"…האנושות ניצבת בפני כמה שאלות קשות, שאין לאיש תשובה משביעת-רצון עליהן. יש לנו אפוא ברירה בין שתי אפשרויות: אנחנו יכולים לרמות את עצמנו ואת העולם ולהעמיד פנים כאילו אנחנו יודעים את כל מה שצריך לדעת, או לעצום את עינינו לנושאים המרכזיים אחת ולתמיד ולוותר על כל קידמה. במובן זה האנושות נחלקת לשניים. אנשים, בדרך כלל, או שהם משוכנעים לגמרי, או שהם שווי-נפש לחלוטין.

זה דומה לחפיסת קלפים שמחלקים אותה לשתי ערמות. באחת הקלפים האדומים ובאחרת השחורים. אבל מדי פעם מופיע הג`וקר, סופי! קלף שהוא לא עלה או תלתן, ולא יהלום או לב. סוקרטס היה הג`וקר בחפיסת הקלפים של אתונה: הוא לא היה לא משוכנע ולא שווה-נפש הוא ידע רק שאינו יודע – וזה הטריד אותו. הוא נעשה אפוא לפילוסוף – מי שאינו מוותר אלא ממשיך ללא ליאות את החיפוש אחר האמת."

י. גורדר, עולמה של סופי, עמ` 65, הוצ` שוקן 1996

חוץ מסוקרטס – ניסו לא מעט פילוסופים לגשת לסוגיות מהותיות אלה, ביניהם נימנה את: אפלטון, סקוטוס אריגנה, ניקולס מקוזה, דקארט, קירקגור, היידיגר, הרקליטוס, שפינוזה, וגם האסכולות הניאופלטוניות וההרמטיות.

השאלות הקיומיות, או הטוטליות, או הגלעיניות – חבויות מאחורי צעיפים ומסכות של הדחקות כגון הולכת שולל עצמית, אמונות שווא, ציפיות חסרות בסיס, רומנטיקה, אשליות, פנטזיות ואחרים. השאלות החשובות באמת, כמו משמעות חייו של היחיד, נדחקות הצידה מפניהן של נורמות מקובלות כגון: התקדמות בחיים, רווחה כלכלית, זוגיות, משפחה וכו` ואז מתחילים לחיות בצל פער מתמיד, פער בין איך שהאדם מופיע כלפי חוץ, ביחס לחברה, ואיך שהוא באמת, מבחינת ישותו הפנימית.

האדם כל הזמן צריך לנסוע אל עצמו, אל ישותו הפנימית. אם וכאשר יצומצם הפער הזה – נבוא אל העולם מתוך מרכז כובד קבוע ועמוק ומשם – אם וכאשר- נראה את העולם ואת חיינו בו בצורה בהירה וצלולה. רק לאחר המפגש הזה עם ישותנו הפנימית – תוכל הפילוסופיה הגלעינית, הקיומית ואינטימית, הפילוסופיה של הישות – להתחיל. רק אז ניתן יהיה להסביר דברים מן התוך שלנו כלפי העולם החיצון, ולא כפי שבדרך כלל: להסביר את העולם מתוך מה שקורה מבחוץ – כלפי מה שקורה לנו בפנים. בחיים ללא הפילוסופיה של הישות -תשומת הלב ממוקדת במה שקורה מחוץ לאדם. החיבור אל הפנים, אל הישות, עשוי לאפשר לנו אולי, סוף סוף, להתרחש, להיות – במקום לעשות ולהתאמץ, שתי פעולות הבאות במקום הנוכחות של העצמי בעולם. כאשר תשומת הלב שלנו נמצאת במה שנמצא מחוץ לנו היא מסיטה את מרכז הכובד שלנו מן הפנים האינטימי, אל מה שקיים ביננו לבין העולם, אל אותו שטח ביניים שבין הישות הפנימית לבין העולם החיצון. שטח זה מאוכלס על ידי מה שאני מכנה בשם "דמונים". דמונים אלה חיים בקליפה העוטפת אל העצמי האמיתי, את הישות הפנימית, והרעש והאבק של האגואיזם האינפנטילי שהם מקימים מכסה וקובר תחתיו את הישות החרישית, את האני האותנטי.

גילוי הישות הפנימית וההתחברות אליה – אינה דבר של מה בכך.

פילוסופים ואנשי הגות ורוח בכל הדורות התייחסו להתחברות לישות הפנימית כאל לידה של `אני` חדש וכמוות של ה`אני` הישן. אפלטון אומר, שבזמן היווצרות האני החדש (המפגש עם הישות הפנימית) האדם הופך למיילד בלידה של עצמו…

תהליך מופלא ומוזר זה מביא אותנו אל אפשרות הקיימת באדם, להיוולד מחדש, ולא זו בלבד, אלא שאם לא `נולד מחדש` קשה להגיד שהצליח לחיות את חייו, לכל היותר הוא חלם אותם.


——————————————————————————–


"לא זו בלבד שלאדם מותר לעסוק בפילוסופיה, אלא הוא אף מחויב לכך"

הרמב"ם


——————————————————————————–


מתוך: "מסע אל הישות הפנימית", מאת גבריאל רעם


(הופיע תחת שם העט גבריאל בן-יהודה)
 

אודות הקטגוריה: הגות


''הדרך אל האמת – בה הלכו הפילוסופים מאפלטון עד לפילוסוף הצעיר ביותר בימינו – היא הדרך של הספק והבדידות''

סיני אוקו, מתוך 'מבוא לפילוסופיה' עמ' 17


***

הגות.בחינה מילולית של המילה מפגישה אותנו עם השורש ה.ג.ה. שבהטיה משמעותו ביטוי, 'להגות', ישנו גם 'הגה' שמצד אחד הוא ביטוי מילולי של עיצור מסויים, ו'הגה' הינו גם המכשיר שמנווט, והוא קשור גם למנהגיות, שאמורה לנווט, (כמו הנהג שאוחז בידו הגה).

אולי בהגות קיים היחס הקיים בין פני אדם ותוכו, שניהם נכתבים: 'פנים' (אמנם בהגיה שונה). מה שבחוץ הוא מה שבפנים.

מה שמתבטא באדם, הוא מה שחי בו. מחשבותיו ( הגותו) הן מה שהוא מבטא באופן מילולי.

תלמידיו של ישו באו אליו בטרוניה; 'הפרושים טוענים כי אנו לא רוחצים ידיים לפני האוכל'. והוא ענה להם כי מה שחשוב זה לא מה שנכנס לפה (אם הוא מלוכלך או לא), אלא מה שיוצא ממנו, כי זה בא מן הלב, וזה מה שחשוב.

הגות אם כן, לבטא את מה שאמור להתרחש כל הזמן בפנים; תהיה על פשר.

אמר מישהו שחיים שלא תוהים על פישרם, כאילו לא חיו אותם. למה הדבר דומה לאכילה בהסח דעת, או קריאת ספר בהסח דעת, או שמיעה של דברי אדם בהסח דעת. לחיות ללא נסיון הגותי לרדת לפישרם, הוא לחיות אותם בהסח דעת, ולחיות אותם כך, הוא במידה מסויימת לא לחיות אותם כלל.

**


– ''I thought that it was strange to assume that it was abnormal for anyone to be forever asking questions about the nature of the universe, about what the human condition reaaly was, my condition, what I was doing here, if there was really something to do. It seemed to me on the contrary that it was abnormal for people not to think about it, for them to allow themselves to live, as it were, unconsciously. Perhaps it's because everyone, all the others, are convinced in some unformulated, irrational way that one day everything will be made clear. Perhaps there will be a morning of grace for humanity. Perhaps there will be a morning of grace for me.''

Eugen Ionescu

(Extract from ''The Hermit'', 1973)

 

ללמוד לאהוב – שיר.


מועדון פנויים ופנויות

ילדים אבודים של החיים

פנויים ממשא, פנויים ממתן,

פנויים מן השפע שהוא לא כאן.

אבודים בעיניים, אבודים בפנים,

אבודים אבודים על כל הפנים.


פנויים ופנויות מסכנים קטנים,

קורצים ורוצים את שיש לאחרים

והלב כה בוכה והיד כה רוצה

והגיל כה לוחץ והבטן רכה…


פנויים ופנויות, מה חדש ילדים?

מה מצאתם, מה הבאתם, נחמדים?

אוצרות אופי? חטי שנהב?

יופי ואופי קורא למאוהב?


או שמא מצאתם עפר ואפר

גחלים עוממות בשממת מצוקה

הרמץ לוחש עדיין לא קר

אנוש הולם עימכם בניבכי מבוכה?


זר לא תואר לו ולא הדר.

איש משמים – אין בו דבר

מלבד ההולם של אפר לוחש

הקורא לך להפיח בו אש


בובת אימונים שעלתה כמו מאוב

עליה להתאמן להחזיר את החוב

של נעורינו שהלכו לבלי שוב.

ואולי להצליח ללמוד…

לאהוב.

 

12.7.88

 

גבריאל רעם

 

הצלקת – שיר


זה שאמרו לנו, שאמרו וסיפרו:

שנעורינו הם כניצת הדובדבן

שתיפרח בסתיו בגרותנו.

זה שסיפרו לנו וסיפרו.


את שלימדו אותנו ולימדו

ולימדונו לשנן ולחזור ולהסכית

להתחרות מי יהיה מכולנו התקליט.

זה שלימדו ולימדו אותנו.


ומה שציפו מאיתנו.

וכל שציפו

שנעשה ונשמע כמו שכתבו

כמו שכתוב בכל הספרים

כך ציפו ועדיין מצפים.


* * *

ואכן, כל שאמרו, לימדו וציפו –

מאיתנו

עדיין נותר בנו כצלקת

לא שלנו.

אותה אנו מעבירים לבנינו.


את כל שאמרו ולימדו וציפו –

מאיתנו.


9.5.86


גבריאל רעם