ארכיון תגית: הדחקות

כוחות האופל של הדמונים.


"כוחו של הרע להרע, גדול יותר מכוחו של הטוב להיטיב"

גבריאל בן יהודה


——————————————————————————–

היום (16.9.96) אמרו וכתבו לי שני אנשים שהייתי איתם בקשר ידידות- משפטים חזקים:

האחד כתב לי:

…"נראה שרק עכשיו אני מתחיל ליצור הכרות עם הילד הפרוע שבי, הוא דומיננטי ומיד נפגע ונעלב אם לא עושים מה שהוא רוצה, או כשהוא מוצר שהמציאות שונה מן הפנטזיות שהוא ואני דמיינו לעצמנו. ובסך הכל הוא רוצה להיות מקובל ואהוב על ידי הסביבה, מדהים איך שהוא שולט בגוף הענק הזה של איש בן 36 שיכול להחליט החלטות רציונליות מהיום עד מחר, אבל מסופו של דבר יש שם ילד קטן שהוא הבוס".

והשני אמר לי (פחות או יותר כך):

"מדהים שאני לא מכיר את עצמי, לא ידעתי לאיזה תהומות של השפלה עצמית אני מסוגל להגיע, לא ידעתי כמה רחוק אגיע בהרס העצמי שלי, ואיזה דברים נוראים ומכוערים יצאו ממני, וכל זה למה? כי התאכזבתי באהבה, כי זו שאני אוהב – לא רוצה אותי, ואני מתפורר לחתיכות, לא נשאר כלום מן הבוגר הנשוי, המבוגר המשכיל, איש המקצוע המכובד, רק פרורים של תחנונים והשפלה עצמית, לאיפוא לא התדרדתי? חשבתי איך לנקום בה, איך להרוס אותה, איני מסוגל לחשוב על שום דבר אחר, אני נותן לחיי לעבודתי להתדרדר, לא אכפת לי מכלום, כלום, רק זה, מה קרה לי?".

אז מה? אז חנוך לוין כתב בעצם לא על איזה פרציפלוכה וחפץ- גרוטסקיים ותמהוניים באיזה שוליים נידחים של החברה והקיום, אלא עלי ועליך. כל דרמטורגיה וסיפרות רצינית כותבים בעיקר על כך, חושפים בעיקר את זה, ויליאם גולדינג הראה ב'בעל זבוב' כיצד מאחורי החזות השפויה מסתתרה דגנרציה ואלימות נוראים. אנטון צ'כוב חשף את תהומות הבדידות והעצב של גיבורי מחזותיו, 'השחף' '3 אחיות' 'הדוד ואניה', ולמרות שזה קרה לפני יותר ממאה שנה – האנשים הללו חיים ומדברים אלינו באופן יותר מהותי ועמוק מדמויות הקרטון של 'צעירים חסרי מנוח' וכו'. אדוארד אולבי – ב'וירג'יניה וולף' הראה את מחוזות היסורים והשנאה הקיימים בכל מערכות היחסים הזוגיות הממוסדות ( נישואין). אותו הדבר עשו טנסי וילאמס וארתור מילר ב'חשמלית ושמה תשוקה' ו'מותו של סוכן'. אותו דבר עשה אוגוסט סטינדברג ב'בית הבובות' או 'נורה' שלו. אותו דבר עשו דוסטיבסקי, קפקא -בסיפרות. כל אלה חשפו את הביוב הפנימי הקיים מתחת לשכנך לקונצרט או מתחת לשכן בשורת המושבים בקולנוע.

הנאצים פערו את הכיסוי מעל השאול שקיימת בעצם בכל אחד מאיתנו.

האומנם? האם גם האיש שלימד אותי באוניברסיטה וזה שבחרתי בו לכנסת – יכולים לשאת מונולוגים כאלה?

כן, כמובן שכן. רק שברוב המקרים מרוב פחד, הדחקה או ריחוק מעצמם – זה לא קורה, אבל זה שם.

כל אחד מאיתנו הוא זונה, עבריין, סדיסט, מסומם קבצן, שיכור או רוצח שפל.

כן, אבל זו לא חוכמה לבוא ולהגיד: כן ידענו, בתוך תוכנו זה ישנו, ולחזור לשיגרה השיקרית, לאחר ששילמנו את המס האינטלקטואלי. השאלה היא האם ביום יום -אנו יודעים והאם אנו בקשר מתמיד עם הידיעה אודות הרבדים הללו בתוכנו.

התשובה היא -לא! הרחקנו והדחקנו את השגעון והעברינות והסטיה אל מחוץ לגדר החברתית ואל מתחת לתודעה האישית.

והמרחק בין הדמונים שהרחקנו והדחקנו ובין תודעתנו וחיינו הרגילים – הוא כמרחק בין הלשון לשפתיים – רק השיניים מפרידות ביניהם והן עשויות כל רגע להיפער בצחוק או בזעם, דהיינו כל רגש חזק או קיצוני- יכול לאפשר להן להיפגש.

בתוך כולנו קיימו מפלצות, בתוך כולנו קיימים מוקיונים, משוגעים ואומללים – שלא קיבלו עדיין את ההזדמנות לצאת החוצה.

אותם דמונים, אותם יצורי תיבת הפנדורה לא עושים חשבון לאף אחד, הם לא מבינים שפה, תרבות, מעמד, או גיל, הם מהויות מזוקקות של יצר קמעי, פרוע ומשתלח. הם לא יודעים מאום על הבוס שלהם שיש לו תפקיד ציבורי מכובד, שהוא אב לבנות מתבגרות, שהוא משלם מיסים בזמן. כי כשיוצאים ( וכמעט תמיד מיד לאחר שהאיחוד וההרמוניה נראים מושלמים ומוצקים מתמיד…) הזעם, הקינאה, היאוש, הצורך באהבה, החרדה, הדיכאון – הם בחוץ, כאותו שד שיצא מן הבקבוק לאחר אלפי שנים של כלא. כלום לא יעצור אותם בדהירתם המטורפת. ובעל הבית עומד בצד, פוכר ידיו, מורט שערותיו, בחרדה עצומה, לא יודע לאין כל זה יוביל, היכן זה יגמר, הוא לא בשליטה יותר. המושכות נשמטו, והדמונים, כוחות האופל של היצר הורגש, הפכו בכוח ההדחקה רבת השנים ליצורים אחרים. כמו עץ ששכב הרבה שנים מתחת לאדמה ונדחס ונדחס – הופך לפחם שבו עצור חומר בערה אדיר. וכך הפך היצר המודחק לדרקון נושף אש, והרגש המודחק – למוסטנג דוהר ומתפרע.

כשכוחות האופל משוחררים – הם מטילים את כל המבנה הרגשי והיצרי הקיים לתוהו ובוהו נורא, חזרה ל'בראשית', לפני בריאת העולם של הסדר החברתי. כסוסי פרא של אש – הם דוהרים בשדות הדגן של רגשותינו ויצרינו. היכן תפסק האש? מה ישאר מן הדגן והתירוש, בתום סערת האש בריגשותנו וביצרינו?

כל עוד שערי התת תודעה שלנו – נעולים, יכולים אנו לנהל מעליהם וסביבים את חיינו הזעיר בורגניים, הקטנים, המסודרים, המתוייקים ומתוייגים, אך רק אם לא יוסר הפקק מעל הבקבוק שבתוכו השד הענק מסיפורי אלף לילה ולילה, רק אם לא תיפתחנה שערי השאול של פסיכולוגית המעמקים שלנו, רק אם ישארו נעולים, רק עד אז. כי משחרגו מתחומי המחזה של לואיג'י פירנדלו – הם כבר לא משחקים לפי כללי המשחק של המחזאי או בהתאם לציפיות של הצופים, הם כבר 'שש נפשות מחפשות מחבר'. ומעתה הן תובעות הגשמה ומימוש, ולו במחיר הריסת הסדר החיצוני הקיים.

כי בתוך כל פרופסור מסתתר רוצח סידרתי.

בבתוך כל עקרת בית – זונה.

מאחורי כל בעל משועמם – אנס אלים.

ובתוך כל גבר או אישה מבוגרים – טמון ילד או ילדה מפוחדים וצמאים לאישוש ואהבה.

וכל הדמויות הפנימיות הללו, אך כי יקבלו מוצא ופורקן, ולו לשניה אחת – הם בדרך להמיט אובדן על אדונם/גבירתם. לא יוכלו עוד לחזור למוטב החברתי המהוגן, והסדור.

כי מתחת לקליפה הדקה המציגה חברה עצורה, מאופקת ומאורגנת (במיוחד נכון הדבר לגבי יפן, צפון מערב אירופה וצפון ארה"ב וקנדה – המובילות ונותנות את הטון התרבותי, כלכלי אקדמי -כיום בעולם) – אורבים כוחות השאול של היצרים והרגשות, המחכים לרגע שבו יצאו החוצה כדי להשמיד ולאבד בהבל פה של דרקון יורק אש, ובהקשת פרסה של מוסטנג משתולל – את תפאורות הקרטון של הסרט ההוליבודי שכתבו וביימו לנו השלטונות הפוליטיים והדתיים. (ובהם אנו משחקים יום יום).

כל ימינו אנו חווים קושי גדול לפגוש ולהתמודד עם הדמונים שהדחקנו- בשם היותנו כביכול בוגרים בהתנהגותנו.

אך תחת כל מסכת בוגר מפוכח – חבוי ילד מפוחד, או אלים, או מיחל ומשתוקק. וילדים חבויים אלו הם האני האמיתי שלנו.

כל ימינו אנו בורחים מן הסערה הריגשית של המוסטנג (דמון הרגש) ומן הלבה היצרית של הדרקון (דמון היצר). ומגוונות הן דרכי הבריחה:

-בין אם על ידי יצירת כאב או מחלה גופנית – שיסיטו את תשומת הלב מן הילד שבפנים.

-בין אם על ידי הפנית האשמה על המצב – למישהו האמור לשאת בכובד האחריות, ולשחרר את הילד הכלוא בפנים- ממנה.

-בין אם על ידי פעולות של האינטלקט – רציונליזציה ( שכלתנות), או צידוק והצדקה עצמית, או סתם מציאת הסבר משכנע, מדוע אנחנו כאלה, ולמה זה מגיע לנו, מה שמשחרר את הילד שבפנים מלהיות מעורב ובעניינים.

-בין על ידי בריחה לרומנטיקה, לפנטסיה – של החופשה הבאה, הפלירט הבא, הסרט הנוכחי- שלא נותנים בינתיים לדמונים הפנימיים לפרוץ החוצה. רק שהבעיה היא שככל שהבריחה היא חזקה וסוחפת יותר כן מהממת תהא ההתרסקות אל קרקע המציאות שתבוא עם ההתפכחות.

כך, או כך, רבות הדרכים כדי לא לפגוש את הכוחות הקמאיים של הרגש והיצר.

אך אם האדם לא בורח מן השדים הפנימיים, אלא מנסה לעמוד מולם ולשרוד – עשוי לקרות לו דבר מופלא: המפגש עם האני המסכן, עם האני המסוכן, הופך את המפגש למפרה. ובמקום הפנטסיה והשכלתנות ההופכים את האדם למרחף וסטרילי וחד מימדי – המפגש עם הדמונים הופך את האדם לאמיתי ואותנטי, להיות נוכח!

להיות.

קשה בחוץ או קשה בפנים?


האדם חי בשני עולמות; עולם חברתי ועולם פנימי. פעמים אנו עם אחרים פעמים עם עצמנו. כך מבחינת חלוקת הזמן והמרחב של חיינו. אך כאן ההבדל בין שני העולמות שלנו לא נגמר: גם כשהאדם נמצא בחברה הוא עדיין יכול להיות יותר עם עצמו מאשר עם אחרים. וכשהוא עם עצמו הוא עדיין יכול להיות יותר עם אחרים מאשר עם עצמו. הכיצד? ובכן כשהוא עם אחרים ומרכז הכובד הוא פנימי, זה אומר שמה שחשוב לו למשל, זה לא מה אומרים עליו, ואיך מתייחסים אליו, אלא מה יחס זה עושה לו מבחינת ערכיו ועקרונותיו הפנימיים. וגם כשהוא עם עצמו, השאלה היא האם הוא לגמרי עם עצמו, או שהוא עם עצמו דרך פריזמה של איך אחרים רואים אותו.

ובכן, הכול אכן שאלה של מרכז כובד. היכן מרכז הכובד בחייו של האדם, בחברה או בעולמו הפנימי? מהיכן הוא שואב את כוחו וזהותו? מבפנים או מבחוץ?

כשמרכז הכובד בא מן העולם החברתי, זה אומר שמה שמניע אותו ומחזיק אותו הם: מצבו בחברה, מעמדו, הפופולאריות שלו, הסטאטוס שלו, ההשכלה שלו, מצבו הכספי וכו'. וכשמרכז הכובד שלו נמצא מחוצה לו זה אומר שעוצמתו מצויה לא במרווח שבינו לבין נפשו, אלא במרווח שבינו לבין החברה בה הוא חי. וכשעוצמתו מצויה במרווח שבינו לבין החברה – נוצרת סביבו מעין קליפה קשה, שריון. ותוכו נותר רך ופגיע. ואז מבחינת חלוקת הקושי והרכות בחייו, הוא דומה למקק. שגם תוכו רך, וקליפתו קשה.

אך כשמרכז הכובד בא מן העולם הפנימי, (ערכים, עקרונות, משמעות, פעולה מתוך סיבה [ולא מתוך: 'מה יגידו'], וכו'), יש לו שלד. משהו שמחזיק אותו ותומך בו מבפנים. וכשהתמיכה פנימית, הוא כמו עלה מדרגה בסולם האבולוציה. עתה הוא שייך לבעלי החוליות.

כלומר: נמוך בסולם האבולוציה, זה קשה בחוץ ורך בפנים, גבוה בסולם האבולוציה, זה קשה בפנים ורך בחוץ. ככל שיותר נמוך (בסולם האבולוציה), כך יותר קשה בחוץ ורך בפנים. ככל שיותר גבוה (בסולם האבולוציה), כך יותר רך בחוץ וקשה בפנים.

קשה בפנים, אומר: מגובש מבחינת העצמיות שלו. רך בחוץ, אומר: פתוח אל העולם וזורם אליו.

קשה בחוץ אומר: סגור לעולם ולחיים. רך בפנים אומר: חייו הפנימיים עדיין בתהליך של עיצוב וחיפוש זהות ברורה.


באדם קיימות שתי פאזות. פאזה גבוהה ופאזה נמוכה. הפאזה הגבוהה משולה למטוס שאמנם יכול לנסוע על הקרקע, אך קיומו והתכנון שלו הם לא עבור הפאזה הנמוכה, של נסיעה על המסלול, אלא עבור הפאזה הגבוהה, של טיסה בשמיים.

הפאזה הנמוכה, היא גם שלב אחד מטה בסולם האבולוציה. והיא מקבילה לשלב חסרי החוליות.

הפאזה הגבוהה היא השלב הייעודי לאדם כאדם, שלב אותו הוא איבד. הוא זוחל על מסלול ההמראה של חייו, במקום להמריא.

(הפאזה הנמוכה, היא פאזה של החלק הזוחל שבו, לא החלק הממריא. החלק הממריא שבו היא הפאזה הגבוהה).

בפאזה הגבוהה, עליו להישען על מה שחי בתוכו ולא על איך החברה מקבלת, או לא מקבלת אותו.

בפאזה זו ערכיו פנימיים ולא חברתיים.

בפאזה זו, המסכה החברתית נושרת, על מנת לפנות מקומה להצפה פנימית של הנפש.

בפאזה זו, הרעש והעסקנות כלפי ומן העולם – מפנים מקומם לשקט נפשי ושלווה פנימית.

בפאזה הגבוהה העקרונות והנפש הם שנותנים לו את הכוח.

ובפאזה הנמוכה המסכה החברתית והסטטוס החברתי הם שנותנים את הכוח.


בפאזה הנמוכה, הרגש והאינטלקט יוצרים קרום בלתי חדיר בין האדם לבין העולם. יש כאן פרדוקס; כשמרכז הכובד חיצוני, האדם מוגן מפני העולם אך גם סגור אליו. והפרדוקס במצב זה הוא שאתה מוצא עצמך סגור לזה שהוא מרכז חייך: החברה.

בפאזה הגבוהה הנפש והתודעה יוצרים מרכז כובד בלתי משתנה. שמאפשר לו להיות פתוח אל העולם. רק כשיש לך מרכז כובד פנימי, אתה יכול להיפתח לעולם. (כי גם כשמשהו חודר אליך פנימה, ואתה אפילו מתרסק, עדיין יש לך את היכולת להשתקם מבפנים, כי יש לך ליבה פועמת בתוכך.


בפאזה הנמוכה, הרגש והחשיבה מתקבעים; הרגש על ידי מנגנוני הגנה והדחקות, והחשיבה על ידי שינון, ראציונליזציה ואינטלקטואליזציה.

ברמה הגבוהה,הרגש והחשיבה מתגבשים. הרגש מתאזן ונרגע. החשיבה מוזנת על ידי האינטואיציה. והופכת לפוריה ודינמית.

בפאזה הנמוכה הרגשנות והאינטלקטואליות – סוגרים אותנו לעולם וכולאים אותנו במעגל סגור של האגו.

בעוד שבפאזה הגבוהה החיבור בין הנפש והתודעה פותח אותנו לעולם ויוצר רצף אחד, מן הנפש – אל העולם והחיים.


בפאזה הנמוכה אתה חסר חוליות. זוחל את חייך.

בפאזה הגבוהה אתה בעל חוליות, בעל פוטנציאל תעופה.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

25.5.2005

 

על דמונים פנימיים

אפשר להסתכל על הרובד הפסיכולוגי נפשי של האדם בכל מיני אופנים ומכל מיני זוויות. אופן בלתי שגור יהיה להביט אל חייו הפסיכולוגיים נפשיים כאל פונדק. מלון, או יותר נכון בית יולדות. חייו הפסיכולוגיים והנפשיים של האדם יכולים להוליד, לאכסן, ולהצמיח – חיים.

אם אדם מוליד בתוכו רגשות חיוביים, בדרך כלל הם מובעים החוצה. אם מה שנולד זה רגש שלילי, אז ישנה בעיה הגדולה. והיא מתקיימת לגבי הביטוי של הרגשות השלילים. שהרי ישנן נורמות וישנם איסורים לגבי מתן ביטוי לרגשות שליליים, במיוחד אם זה יכול לפגוע במישהו. ויש גם את החשש לבטא דברים שליליים כלפי מישהו מסויים שהיווה את הטריגר לכך.

אז לעיתים קרובות הרגש השלילי מודחק, דהיינו נכלא בתת תודעה.

למשל, אדם כועס על הבוס שלו, ובמקום להגיד לו שהוא כועס עליו, במקום לתת לכעס לצאת אל העולם הגדול ולהתמודד, הוא מחזיר אותו בחזרה לכלא של תת-התודעה ושם הוא ממשיך לכעוס בפנים (לא מבטל את הכעס), ואז אפשר להגיד שהוא מחזיק בתכו משהו חי, שלא מקבל חיי חוץ, אבל כלוא בתת תודעה של האדם. לאסיר הזה, לגוש הרגשות השלילי הזה בתוכנו ניתן לקרוא בשם: דמון. מעין רוח רפאים שלא מקבלת חיים ומבעתת את האדם מבפנים. 

רגש שלילי הופך לדמון ברגע שמתכחשים לו, מדחיקים אותו וזורקים אותו לתת מודע.

כדי שיחיה בנו דמון צריכים להתקיים שני תנאים עיקריים, האחד שיהיה בנו רגש שלילי שאיננו מבטאים. תנאי שני הוא הזנת הרגש הזה; נזכרים בו, מטפחים אותו, נותנים לו דלק. דמון לא יכול להתקיים ללא תזונה סדירה. שזה מחשבות אודות מה שהודחק.

האדם אמור ליצור חיים בתוכו ולבטא אותם החוצה, בין אם באמנות בין אם בתקשורת אנושית. אם האדם יוצר חיים ולא נותן להם לחיות הוא בורא בתוכו כוח שטני. כוח בריא יוצא החוצה, כוח חולה נשאר כלוא ומרעיל מבפנים. אפשר להגיד כי  כוחות בריאים מצייתים לאלוהים, כוחות חולים, דמוניים  -מצויים תחת השפעה שטנית.

דמון יכול לחיות באדם שנים, כל עוד הוא מוזן. אך או ואבוי ברגע שדמון שחי באדם שנים מקבל ברגע אחד של חולשת דעת או כעס מעוור – אפשרות להתפרץ החוצה. ואם כמה דמונים מתחברים ויוצאים בבת אחת החוצה, יכולה להיווצר שואה.

***

גבריאל רעם, 10.4.2009