ארכיון תגית: הדרך הרביעית

על החיים והמציאות *

1. אכסיומה א', לחיות: לחיות במלוא מובן המילה זה להתעלות מעל המציאות.

2. אסיומה ב', המציאות: המציאות היא הרמה, או המשטח, שמתחת לו אי אפשר ליפול. היא תומכת בכל מה שנשען עליה

3. אכסיומה ג', פנטזיה: פנטזיה זה לדמיין את מה שהחיים שלנו היו יכולים להיות לו האגו שלנו היה כול יכול.

4. אכסיומה ד', שלושתם: לחיות, זה להיות מונע בכוח החיים. להיות מציאותי, זה ליישר קו עם הקרקעית. ולפנטז, זה לדאות מעל למצוי, (לא בכוח החיים, אלא) בכוח הדימיון.

5. לחיות, זה להיות שיכור, שיכור מכוח החיים. מה שמאפשר להתעלות מעל למציאות.

6. המציאות זה מה שאתה מגלה, כשאתה נופל מתחת לקו החיים (דיכאון).

7, דיכאון זו צניחה והתרסקות על המשטח הקשה ונעדר רוח החיים, של המציאות.

8. לחיות, זה לדאות על גלי החיים, ולהנשא הלאה ומעלה.

9. משבר, מפח נפש, או יאוש – חוסמים את רוח החיים ובסופו של דבר מפילים אותנו ולקרקע הקשה של המציאות

10.דיכאון אמנם מגלה את המציאות,אך מציאות אינה החיים. החיים זה מעוף מעל למציאות התחתית, אל וכלפי זה שניתן להגיע אליו.

11.כשאנו חיים במלוא מובן המילה, המציאות הנמוכה והסופנית, לא מוחשית לנו. ורק אז היא נסבלת.

12. או שאתה חי, או שאתה מציאותי.

13. המצב הטוב מבין שניהם הו סינרגיה בין המישור העליון (להיות מחושמל על ידי חווית החיים), ובין המישור התחתון (להיות מרוקן ומפוקח, לגבי מהם החיים בעירומם הסופי). לדעת את השני, (המישור התחתון), ולחוות את הראשון (המישור העליון).

14.המתח שנוצר כתוצאה מן ההמתיחה שבין רובד החיים לרובד המציאות, הינו מתח שיאפשר הפריה פנימית שמולידה מצב תודעה ער ומועצם.

15. המציאות תמיד תשיג אותנו בסוף, אך בינתיים אפשר לחיות, והשורה התחתונה של 'לחיות', זה ליצור. והשורה התחתונה של 'ליצור', זה להשאיר פרי, שבתוכו גלומה האפשרות של מעגל חיים שיתחיל מחדש.


——————————————————————————–

גבריאל רעם, 15.11.2006

 —-

* מסה זו מופיעה גם בקטגוריה: פרגמנטים.

נמלה עם כבוד עצמי.

אחד המדדים לערכיותו של דבר מה היא שרידותו לאורך זמן. למשל יצירה קלאסית, כמו של שייקספיר, ערכית יותר מיצירה שנכתבה במאה ועשרים, היות וככל שעובר יותר זמן והיא לא מאבדת מערכה – כך ערכה עולה.

דוגמא אחרת: יחסים, ערכם נמדד לפי משך הזמן שהם מחזיקים מעמד. יחסים בין גבר לאישה שנמשכים יומיים, נחשבים פחות מיחסים בני שני עשורים.

ככל שמשהו ארעי יותר, כך יש לו פחות ערך. ספר שנמצא ברשימת רבי המכר שבוע, נחשב פחות מספר שמצליח להחזיק מעמד שלוש שנים.

אם לאדם אפשרות לבחור בין שני חפצים: האחד ישרוד שבוע והשני לכל החיים – ברור במה יבחר.

אך כל זאת רק בתחום הערך הפנימי של דברים, שהרי כשהמדובר על התדמית החיצונית, המצב הפוך; כאן שולטת האופנה, ומה שוותיק נחשב פחות ממה שחדש ומתחלף מהר.

כך שכשמדובר בקשר שבין חשיבות ומשמעות מצד אחד ובין שרידות לאורך זמן מצד שני – ברור שמדובר על ערך פנימי ולא בערך קוסמטי, שבא להשאיר רושם ואז לפנות מקומו לרושם חדש.

וגם לא מדובר על ערך נוסטלגי, או של השתוקקות פנטזיונית, אלא ערך ממשי, משהו שהאדם מוכן להקריב משהו עבורו.

ואם הדברים הכתובים מעלה נכונים בנוגע ליצירות, יחסים וחפצים, על אחת כמה וכמה זה נכון כשזה נוגע לחיי האדם עצמם.

הבעיה העיקרית הניצבת בפני כל אדם בעומדו מול חייו, מול שארית חייו – היא עובדת זמניותם. מה שגורם לאיבוד ערכם ומשמעותם – נוכח עובדה זו.

ועל כן, השאלה שאמורה לצוף נוכח המוגבלות של אורך חיינו, היא: איזה ערך וחשיבות להם, אם בכלל, נוכח העובדה שראשית הם יגמרו מוקדם ומהר מדי ושנית, שבעוד כמה מאות שנים, אף אחד לא ידע שאי פעם היינו.

היום אנו מתייסרים בגינם של טראומות וקשיים, ויוצאים במחולות על כל השג והצלחה. אך לו היינו יכולים להתבונן בכל בשיאי הגאות והשפל הללו ממרחק של כמה מאות שנים; איזה חשיבות תהיה להם משם? מנקודת המבט של אחרי היותנו.

ממרחק של זמן, כל הגבעות (של נצחונותינו) וכל העמקים (של דיכאונותינו) – ידמו לנו כמישור ישר ומיושר.

(ואם כך יראו מנקודת מבט של כמה מאות שנים, איך הם נראים מנקודת המבט של הנצח?).

וכבר כתב על כך קוהלת:

"^דברי קוהלת בן דוד מלך בירושלים.

הבל הבלים, אמר קוהלת, הבל הבלים הכל הבל.

מה יתרון לאדם, בכל עמלו שיעמול תחת השמש.

דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת.


וזרח השמש ובא

השמש ואל מקומו

שואף זורח הוא שם.


הולך אל דרום וסובב

אל צפון, סובב סובב

הולך הרוח, ועל סביבותיו שב הרוח.


כל הנחלים הולכים

אל הים והים איננו

מלא, אל מקום

שהנחלים הולכים,

שם הם שבים ללכת,


כל הדברים יגעים,

לא יוכל איש לדבר,

לא תשבע עין לראות

ולא תימלא אוזן

משמוע.


הוא שיהיה,

ומה שנעשה,

הוא שיעשה,


ואין כל חדש

תחת השמש"^.

 

עוד על קוהלת בראיון שערך עמו כתב העת 'סביבות' בשנת 1994:

 

http://www.snunit.k12.il/heb_journals/svivot/33043.html

 

 

ולמרות קוהלת, ולמרות הנצח, ולמרות שאנו יודעים כי חיינו מוגבלים, זמנם קצוב, וכי הם יסתיימו יום אחד, ואחריהם יהיו עוד אלפי שנה ואלפי בני אדם – אנו נלחמים על כל פירור של אושר וכל רסיס של הישג, כאילו כל אחד מהם נרשם לנו בהיכל הנצח, חקוק באש התמיד לפני כיסאו של בורא עולם.

אנו שוכחים את הפרספקטיבה הבלתי אפשרית של נצח הקיום. את מרחב הזמן האינסופי שקדם לנו וזה שזה עוד יבוא אחרי כלותנו.

אז השאלה היא: האם יכול בכלל משהו לשרוד מול איסוף הנצח וחוסר המוגבלות של היקום?

התשובה שנתן על כך שייקספיר – היא: לא.


^"מחר ועוד מחר ועוד מחר

מזדחלים בצעד כושל, מיום ליום,

עד לאות הסיום בספר דברי הימים,

וכל אתמולי ימינו, יאירו בפני שוטים,

הדרך אל מוות עלוב. דעך, דעך פתיל קצר!

החיים אינם אלא צל צועד, שחקן עלוב

המדקלם ומקפץ את שעתו עלי במה,

ואז לא ישמע יותר; הס סיפור,

מלא קול וזעם, מסופר על ידי אידיוט,

ומשמעותו כלום"^.

ויליאם שייקספיר. מקבת, מערכה 5 תמונה 5


אז מה נותר?

ובכן נראה שהברירות העומדות בפנינו נוכח התמונה העגומה הזאת היא או ניהליזם, (ופאטאליזם אפאטי לצידו, כי מה זה כבר משנה?), או הדחקה של התפיסה בדבר האינסופיות של החלל והזמן המקיפים אותנו, ולהתמקד בראש הסיכה של תשוקותינו ואושרנו, כאילו ראש סיכה זה הוא כל היקום והנצח.

כמו אותו אדם שקפץ לתוך בור שורץ נחשים (שניה לפני זה הוא נמלט מאריה ונמר שרדפו אחריו) ושניה לפני שהוא נופל לתחתית שורצת הנחשים הוא נאחז בשיח הצומח מדפנות הבור, ושניה לפני שהשיח ניתק הוא מצליח ללקק כמה טיפות דבש מעלי השיח.

אז חוץ מ'אכול ושתה כי מחר נמות' – מה נותר? מה נותר בפנינו מול נצח הזמן, אינסופיות ממדי היקום ומוגבלות חיינו?

איך חיים מול ממדים הזמן והחלל הבלתי נתפסים הללו?

אולי להתנחם בכך שנחיה בזכרונם של יקירינו ומכרינו, אך גם הם יתכלו וגם אותם לא יזכרו. ואז נתקיים רק בארכיב תצלומים מאובק, שנותר במגירה נדחת בדירה של מישהו, עד שהוא מחליט לפנות דירה עמוסה, ולפני שהוא עושה זאת ישאל: מישהו מכיר אותם? ויזרוק לפח. וזהו. השריד האחרון להיותנו אי פעם – הושמד. לא היינו. (אולי למעט רישומי לידה ומוות שיעניינו חוקר קטן לצרוך רישומים סטאטיסטיים).

אז זו לא נחמה. אז אולי כפי שהציע קאמי במסה שלו על סיזיפוס: להתאבד, כי אז בשביל מה לחיות?

או אולי לנהוג כמו שמשון בהיכל הפלישתים; לחיות בטירוף, בהרסנות, כי במילא כלום לא משנה.

או לחיות חייך כפארסה אירונית, כפרדוקס; לחיות מתוך מודעות שלמה לחוסר התכלית ואם זאת במאמץ הרואי בוואקום של האין.

מוטיבציה טוטלית בבועה של כלום.

לתת את כל כולך בעולם אדיש קר ואינסופי.

להיות כמו הזקן ב'הזקן והים' של ארנסט המנגווי.;יודע שהמאבק ההרואי שלי בדג הגדול היה לשווא, שהרי ממילא הוא גמר וגם הדגים אכלו את בשר הדג שהוא תפס בדרך לחוף, אבל מה שנשאר לו זה רוח הקרב, הוא נלחם.

והוא נלחם לא בגלל, אלא למרות.

נלחם בשם משהו זעיר שהוא רק בינו לבינו. משהו שהוא נושא עימו

כיהלום וירטואלי בתוככי הגוף המתכלה והחיים הזמניים הללו:

כבוד עצמי.

החיים כלבה ולא כבזלת.


החיים להם אנו קוראים: החיים רגילים, הם חיים המסתירים את החיים האמיתיים.

משול הדבר לאדמת בזלת המסתירה מאחוריה את הלבה. ואין דרך לדעת עליה או לפגוש אותה מלבד התפרצות אסונית אחת לזמן מה.

בפנים רוחשת אש וגם מרבצי נפט דליקים – בחוץ הכל מוצק, בטוח, שליו סטאטי ויציב.

אל המרבצים הפנימיים הללו מכוונת כל יצירת אמנות גדולה בספרות, מחזאות, שירה. (לעיתים אף אין צורך במחזה שלם, לעיתים די בדימוי, במטאפורה, וכל מרבצי הלבה והנפט הענקיים – נגלים לעינינו -להרף עין).

ואין אלה חוסר ידיעה וחוסר הנגישות -לבדן, המונעות מאיתנו מודעות וגישה אל אותם רבדים תת קרקעיים של הקיום, החיים והעצמי. מאחורי כל זה שוכן פחד גדול; פוחדים אנו לתת למצבורי השפע של היצר, הכאב, הטירוף, האימה וחסר הוודאות – ביטוי ומקום. פוחדים מן הכאב,מן האימה מחסר וודאות – לא נותנים להם ביטוי וחלל קיומי.

מעל פני השטח – שפויים, רגילים, נורמטיביים, בפנים – משוגעים, מדממים, הוזים, זועקים מכאב.

גירשנו את השיגעון, האימה והחרדה אל מחוץ למחנה. אך *יחד עמם ~גירשנו את הניצוץ ואת הנשמה היתרה*~. את אותו דבר מיוחד העושה כל שיחה וזמן – למחשמלים, מטלטלים, נכונים, עמוקים וחובקי כל. נושאי דינמיקה אחרת.

גירשנו את הפרא, המשוגע, הזר והדחוי -מתוכנו, אך בכך גם את מכשף השבט, הנביא והיוצר הגדול. נותרנו עם המדען, הקונפורמיסט ואיש המעשה. ובכך נותרו חיינו קטנים, יבשים, שטוחים, חסרי לחלוחית ועומק, חסרי דינמיקה מחיה~ וחסרי מיסתורין~.

על כל מפגש בין אדם לעצמו ובין שניים – לחכות ולארוב לאותו ניצוץ משוגע, לאותה אי שפיות של הרוח הפראית – ואז לתת לה להיות, ולרקוד עימה, עד כלות
 

מחשבות על דינאמיקה

מה זו דינמיקה?

חיים זה דינמיקה. דינמיקה היא החיים, היא נשמתם, היא הם.

בהצלחה של משהו זו הדינמיקה שעושה אותה. בכשלון (של ספר, סרט, יחסים) זה בדרך כלל העדר הדינמיקה שעושה את הכשלון לכזה. אומנם הסברי הפוסטמורטום תמיד ימצאו שעירים לעזאזל, זמינים וגלויים; הביצוע הכושל, הכשרון שחסר, המקצוענות הלקויה – אך האמת היא שהכשלון נכשל בגלל שאין דינמיקה. ולו הייתה, כל הדברים הללו, לא היו מעלים ומורדים (למעשה הם היו מעלים או מורידים, אך לא משנים באופן מהותי את עצם ההצלחה או הכשלון).

דינמיקה היא אחת מאותם מלים; כמו כריזמה, השראה, כשרון – היוצרים מעין הילה סביב מה שהן מעורבות בו. מרכיב מיסטי עלום, אך מכריע, משפיע ואף סוחף.

העדר דינמיקה בשיחה בין שניים – הופך אותה לעינוי; כל הזמן צריך להמציא את המשפטים הבאים, לא יודעים על מה לדבר, שוררת ביניהם זרות והשתיקה היא חלל אורב שכל רגע ניתן עומדים ליפול לתוכו. המשוחחים דוחפים את השיחה המקרטעת, הכבדה והממאנת – במקום שהיא תישא אותם עמה; משוחחת עצמה דרכם.

כך היא הדינמיקה; כשהיא נוכחת היא מזרימה לדברים חשמל טעון והם מתרחשים, כמו יש להם חיים משל עצמם. המלה הנאותה כאן היא HAPPENING, התרחשות: דברים קורים, כמו מעצמם, כמו יש להם חיים משל עצמם, בהם אנו צופים, שותפים וגם נשטפים.

דינמיקה היא אותה התרחשות שגורמת לדברים להמריא, או לחדור אלינו, או לנו להיבלע אל תוכם, כמו מערבולת גדולה. כמו מנוע טורבו, הנע קדימה בתנופה חסרת מעצורים.

חוסר דינמיקה היא מוות באמצע החיים. היא העדרות (ריק) במקום שאמורה להיות התרחשות (מלאות). עם זאת, צריך להגיד כי לא כל ריק הוא מותה של הדינמיקה; יש ריק שהוא ערש הלידה של הדינמיקה, וישנו ריק שהוא סופה. כל יצירה מתחילה בריק שכזה, ריק שדרכו עומדת לחלוף דינמיקה אדירה, זה השקט שלפני הסערה; דירה של זוג צעיר לפני שהם נכנסים, לאחר הסיוד ושטיפת הרצפות – היא ריק ראשוני. אך דירה שהתרוקנה מיושביה, לאחר שנים של חיים בה – היא הריק השני, היא סוג של מוות.

ריק לפני הנשיקה הראשונה אינו הריק לאחר 15 שנים ביחד, כשאין כבר מה להגיד האחד לשניה. הריק הזה הוא החלל שהגיע לאחר שהדינמיקה שהתרחשה בין השניים – פסקה.

ורואים זאת במקומות רבים, למשל אכן בנישואין; הם תמיד כמעט מתחילים בדינמיקה וכמעט תמיד מסתיימים (כשאכן הם מסתיימים) נגמרים – בהעדרה.

בדרך (מן הדינמיקה אל העדרה) עוברים דרך דינמיקה שלילית. והיא מסמנת בדרך כלל את תחילת שקיעתה של הדינמיקה. (על דינמיקה שלילית וחיובית – מיד בהמשך). הפיצוצים האלה של הדינמיקה השלילית הם כמו מנוע של מכונית שמשתעל לפני שהוא נכבה. אך משנכבה; מששקעה הדינמיקה – אנו מוצאים שני זרים, שלא יודעים מה הם עושים יחד. הם מדברים כמו קודם, ואפילו אולי מתחבקים ועושים אהבה, אך זה לא זה. נוכחות הזולת כבר לא עושה להם את זה. לא מדליקה אותם, לא טוענת אותם. היא מכבה אותם ו'גונבת' מהם.

בזמן קריאה של יצירה ספרותית; כשצריך להתאמץ להבין – סימן שהדינמיקה חסרה כאן. אך כשיש ביצירה דינמיקה – אנו קוראים, בעיניים כלות, ולא יודעים אל מה ועל מה. משהו בטקסט מכשף אותנו ואנו בולעים את המלים בהשתוקקות חסר פשר. כן חסרת פשר, כי אם ישנו הסבר למשיכה, וההסבר נכון, זו לא דינמיקה כהלכתה. את הדינמיקה האמיתית אי אפשר להסביר. אפשר להגיד שבדינמיקה שכזו אתה נסחף ומוקסם לא בגלל שאתה מבין, אלא לעתים קרובות, למרות שאינך מבין, ועדיין מוקסם. (פעמים רבות, מוקסמים בגלל הדינמיקה, אך מסבירים זאת בדרך לוגית כפויה).

דוגמה אחרת היא משחק כדורגל; ישנם משחקים עם דינמיקה, קבוצות עם דינמיקה, קבוצות שבמשחק מסוים תפסו דינמיקה, ואז השחקנים כמו עפים על המגרש, ואין ספק שדינמיקה היא הגורם העלום מאחרי משחק טוב והעדרה של דינמיקה הוא הגורם מאחורי משחק גרוע. כשאין דינמיקה לקבוצה במשחק, שום דבר לא הולך; השחקן הטוב ביותר נראה ומשחק כבובת מרוקנת אויר.

סך הכל יש לנו שלושה מצבי דינמיקה: חיובית, שלילית, ודינמיקה חסרה, (אין דינמיקה). דינמיקה חיובית יכולה להוביל לשלילית (עוינות, התנגדות, וכו') ומשם לפיצוץ ואז לנתק (דינמיקה חסרה).

כל שנוצר- נוצר בגלל דינמיקה חיובית, והוא נפסק בגלל דינמיקה שלילית ואז או שאין כלום, או שזה ממשיך באופן מכני וחיצוני; מעמידים פנים, משחקים אותה (לובשים מסכה) כאילו יש חיים, אבל זה מאולץ. כשאין דינמיקה – רוח החיים עזבה את הגוף או הקבוצה.

דינמיקה – היא דינמיקה חיובית. דינמיקה שלילית היא בדרך כלל דינמיקה חיובית שמתקלקלת. בדרך כלל אין דינמיקה שלילית בתחילת יחסים, כדי שתהיה שלילית, צריכים להיות יחסים, וכדי שיהיו יחסים צריכה להיות דינמיקה. דינמיקה שלילית היא אות לקשיים בדינמיקה, ואולי אות לקשיים שיביאו למותה של הדינמיקה.

כך שתרשים הזרימה הדסטרוקטיבי הוא: מדינמיקה חיובית, לדינמיקה שלילית, משם להעדר דינמיקה, ומשם לפרידה הבלתי נמנעת. (לא שאין זוגות שחיים ללא דינמיקה, אך אלה חיים מן השפה ולחוץ, למעשה אלה יחסים חנוטים, מומיות שמתנהגות כאילו יש בהם חיים, בשעה שהם מתו מזמן).

כך שרוב הדינמיקות השליליות הן לרב דינמיקות חיוביות שהתעפשו. לדינמיקה שלילית קשה מאוד להפוך לחיובית, אך לדינמיקה חיובית סיכויים לא קטנים להגיע ולהיות שלילית (ומשם, כאומר, הדרך למות הדינמיקה – קצרה).

כך ביחסים בין בני זוג. במפגש עסקים המצב הוא הפוך, רוב הפגישות עם אנשים מתחילים בהעדר דינמיקה, ואז שוררות זרות, אילוץ ורשמיות. ואם לא נכנסת פנימה דינמיקה (בדרך כלל בחמש דקות הראשונות), ישנם סיכויים קטנים שיצא משהו מן המפגש העסקי הזה. כי בהעדר דינמיקה כל ההליך העיסקי – סופו להתקרקע. (אם אם כן הזולת אינו בר תחליף מבחינת הצורך העיסקי).

וכך גם האמן, במיוחד האמן – יוצר מתוך דינמיקה ומשפיע שפע של דינמיקה על הפוגשים את יצירתו. יצירת אמנות חייבת לשאת דינמיקה, ליצור זיק דינמי בין האדם לבין היצירה שהוא פוגש. אמנים תמיד מתחילים עם דינמיקה אדירה, שמוצאת את חומרי האמנות ומזרימה אותה בהם. כל עוד הוא לא מוכר, הדינמיקה שורפת בבשרו, אך לאחר שהוכר – מארת השאננות וקללת שביעות הרצון העצמית שוחקת את הדינמיקה, כמו מיים הנשפכים על להבה. שהרי התסכול, הזעם המרדנות והחתרנות הם גחלי הדינמיקה הכללית וזו של האמנים בפרט, וברגע שהוא פוסק מלחוש זעם קיומי וחתרנות חברתית וסוציאלית – קשה להאמין שיכולה לשכון בו דינמיקה.

עד כאן על שחקן הכדורגל, זוג במערכת יחסים, איש עסקים והאמן.

וכל הארבעה (חמישה בעצם) מסתובבים עם דינמיקה שגורמת לדברים להתרחש סביבם. ולחייהם, אהבתם, האמביציה שלהם וכשרונם – להתגשם ולקרות. אך במהלך השנים הם עלולים לסבול מ'נזילת דינמיקה'. ואז מגיעים למצב של היתקעות. ואז או שממשיכים בלי; מעמידים פנים. הכל מבחוץ נראה אותו הדבר, אך התחושה היא שזה לא אותו הדבר; משהו חסר. ואותו משהו הוא הדינמיקה.

ילדים הם עתירי דינמיקה. זקנים נותרים דבוקים לחיים, אך מעטים הם אלה שנותרה בהם דינמיקה מעבר לזו המספיקה לצרכים בסיסיים. מן הסתם היא 'נזלה' מהם במהלך החיים. יש בהם חיים, אם הם נטולי דינמיקה. רגשנות כן, דינמיקה לא.

וזה כל העניין בחיים, אך ככל שהם ממשיכים, אנו מייצרים אותה פחות, אנשים שאנו פוגשים מביאים אותה פחות, ואנו נתלים בעזרים; הולכים להצגה, למשחק כדורגל, להרצאה, למפגש עם מישהו חדש – לא אומרים את זה, אבל מחפשים שתתרחש שוב דינמיקה. ואם היא חסרה – מתחילים עם הסברים (או שסתם אומרים: 'לא נהניתי').

יש אנשים שיש להם יכולת ליצור דינמיקה. ואז הכל הולך להם. יש להם מעין מסוע חשמלי; כל מה שיוצא מהם – מקבל תנופה ומגיע למקומות; סוחף, עושה משהו.

אך דינמיקה היא יותר מאשר מסוע או מנוע, היא יותר כמו סם, שכשאנו מקבלים אותו – אנו ב'היי', אנו בעננים. חשים שזהו זה, עכשיו החיים מתרחשים, לזה חיכינו, אך בינתיים זה כמו שיכור ב'האנג אובר', או ייסורי הנגמל מן הסם (,COLD TURKY’); הכל שומם, קר, דלוח ובעיקר חסר קסם.

ואיך זה בעצם עובד? מהי המכניקה של הדינמיקה?

ובכן, לדינמיקה אין שלבים, הכנה או פרוזדור; היא 'נופלת' עליך בבת אחת. ואז העל בוער. אך כשהיא נפסקת יש בדרך כלל סימנים מקדימים, ואנו בדרך כלל לא יודעים שאלה אותו אזהרה לדינמיקה שעומדת לעזוב. כשהסימנים המקדימים מתרחשים אנו אומרים משהו כמו: 'היה לי יום לא טוב', 'התעוררתי עם מצב רוח לא טוב', 'היום הייתי עייף', או 'איתו אין לי כימיה', או 'אנחנו לא מסתדרים בזמן האחרון', 'פשוט לא התחברנו'.אך כולם סימנים של דינמיקה במצוקה. ואז יום אחד עומדים בפני שוקת שבורה שמתוכה נזלה הדינמיקה החוצה.

אחד מן הדרכים לדעת אם אנו בתוך דינמיקה או בדרך להעלמותה היא ביחס לקשיים; כשזוג או אדם מצויים בדינמיקה – אין קשיים שהם קשים מדי, אך ככל שהדינמיקה נחלשת, כך גדל הקושי לשאת את הקשיים והבעיות.

לסיכום:

סך הכל, כל שנכתב כאן לא בא להבהיר את הנושא, או להסבירו, כי יותר מכל דבר אחר דינמיקה היא מיסתורין וסוד. היא הנעלם הגדול; כמות שהיא באה, כך היא הולכת. בנוכחותה החיים מזנקים והם יותר גדולים מעצמם. ובהעדרה – כמו נסתלקה הנשמה היתרה של החיים מהחיים, והכל קשה, תפל ותקוע.

דינמיקה היא קסם שצובע את החיים בצבעים נפלאים של זריחה ושקיעה גם יחד. היא כנפיים עמם אתה ממריא וממריא ללא נחיתה.

להיות חלק מדינמיקה זה להיות באמת. להיות ללא דינמיקה – זה להיות ללא להיות.

החיים ללא דינמיקה קשים, ריקים וחסרי מעוף וטעם.

מה גורם לדינמיקה לבוא, ללכת, להישאר? זה סודה של הדינמיקה, הסם הסודי של החיים.


——————————————————————————–

פיתוח של אותו הרעיון מזוית שונה במסה "כל הקסם הזה":

 

http://stage.co.il/Stories/169747

 

 

 

החיים כמסע*


"זה קורה

שהדרך מתמשכת

זה קורה

רק ללכת, ללכת

שום דבר לא ידוע

לא שנה, לא שבוע

רק לנוע לנוע

ולחשוב שהייתי יכול

לחזור על הכל

אבל בן אדם

זה קורה…


זה קרה

שהדרך התמשכה לי

זה קרה

לא ידעתי איך זה בא לי

שום דבר לא ידוע

לא שנה לא שבוע

רק לנוע לנוע

ולחשוב שהייתי יכול

לחזור על הכל

אבל בן אדם

זה קרה…


זה יקרה

ואולי בסוף הדרך

שנראה, כי הדרך מתמשכת

שום דבר לא ידוע

לא שנה, לא שבוע

ולחשוב שהייתי יכול

לחזור על הכל

אבל בן אדם

זה יקרה".

מילים ולחן: שמוליק קראוס


——————————————————————————–

"מציאות, היא הדברים הקטנים שאתה עושה בזמן שאתה מחכה לחיים הגדולים שיתרחשו".

יאנס, (עיוור שהושתל במוחו מנגנון מכאני של ראיה).


——————————————————————————–


1. כל החיים מסע, מסע בזמן, מסע בעולם, מסע בחיים.

2. עוברים בלי לעצור, כל הזמן בדואי.

3. לנסוע ולנסוע ולא להגיע ובסוף להיגמר.

4. נסיעה של התבלות, נסיעה של התכלות.

5 . המכונית מתרפטת, הדרך אוזלת, והנסיעה מתמשכת.

6. אין חיים, רק הנסיעה לקראתם.

7. מנסים לשחק ב'להגיע': בית, משפחה, מקום עבודה מסודר, חופשות קבועות, מנוי על עיתון, תחביבים – אך המוטיב הבסיסי, הנעימה העיקרית – הייתה ונשארה: המסע. כל היתר הם אילתורים מסביב.

8. לרוב אנו עסוקים באילתורים הללו, בלבוש ובמעטה מסביב למסע. אך לעיתים נושר הלבוש ונותר המסע; עירום, רזה וסתמי. רק אתה והדרך.

9. לחזור למסע – הוא לחזור לעצמך. נווד חסר כל. אתה והמדבר, אתה והיקום, אתה והכלום. אתה והמסע שלא נוסע לשום מקום מלבד אל סופך.

10. אין לך כלום, מעולם לא היה, רק המסע הזה; יום ועוד יום, לילה ועוד לילה, חודש ועוד אחד, "לא שנה לא שבוע", "רק לנוע לנוע", הלאה והלאה, ויום אחד, כפי שהחל, כך יסתיים; באמצע הדרך – אין יותר דרך.

11. מול נוף שכזה (מדבר) ודינמיקה שכזו (מסע) – הכל מתגמד: אופי, גורל, יחסים, אהבה, רכוש, השכלה, מעמד, סיפוק, אושר. כל אלה הנם תוויות, נמרים של נייר, מטעני דמה אותם נושא ההלך על גבו הריק. כל אלה וכל שקורה לו – פאטאמורגנה בשממת המדבר.

12. למעשה אין כלום, רק אתה והדרך, אתה והמסע – מינקות ועד כליה. עד שאין עוד דרך.

13. המסע הוא מסע של אין לאן, יעד המסע, הוא לא למקום אליו יש להגיע אלא רק לסיום של עצמו.

14. מדוע המסע? מה פשרו? לשם מה? כל אלה נותרים עלומים לנוסע.

15. כל שהוא יודע שעוד יום התחיל, עוד יום במסע זה של חייו, מסע שהוא חייו, רק חייו, כל חייו.

16. יום אחד כבר לא יסע עוד. אך אחרים יבואו במקומו וימשיכו במסע. אך גם הם יום אחד לא יסעו ואחרים יבואו במקומם.

17. רובם לא מותיר עקבות, מלבד כמה בודדים. אך מלבדם, לא נודע כלל כי אי פעם היו בדרך הזו. שלאחר הסתלקותם ממנה לא זוכרת או מזכירה אותם. ולנוסעים העכשויים בה – נראה כי מי שהיה קודם לא נחשב וכי עכשיו מתחיל המסע באמת. אך גם הם עוד מעט יפנו מקומם.

18. הנוסעים נגמרים והמסע ממשיך, עם נוסעים חדשים.

19. הנוסעים ברי חלוף המסע נצחי.


——————————————————————————–


"הדבר הקשה ביותר בעולם הוא לרכוש הלוך רוח של לוחם. אין טעם להיות עצוב ולהתלונן ולהרגיש כי אכן הצדק איתנו בעשותנו כך, מאחר שאנו מאמינים כי מישהו עושה לנו משהו תמיד. איש אינו עושה דבר לאף אחד, לא כל שכן ללוחם".

מתוך מסע לאיכטלאן. ק. קסטדנה.

 

"לוחם חייב ללמוד להיות ניתן להשגה ובלתי-ניתן-להשגה בעיקול המדויק של הדרך. אין טעם שלוחם יהיה ניתן להשגה שלא במתכוון בכל זמן, כפי שחסר תועלת לגביו להסתתר כאשר הכול יודעים שהוא מסתתר".

שם.

"להיות נגיש פירושו בשביל הלוחם, למעט לנגוע בעולם הסובב אותו. ומעל לכול, הוא נמנע בכוונה מלהתיש את עצמו ואת האחרים. הוא אינו מנצל וסוחט בני אדם עד דק בייחוד בני אדם שהוא אוהב".


שם.


"אדם מוכרח לחדש ללא הרף את תולדות חייו על ידי כך שהוא מספר להוריו, לקרוביו ולידידיו כל מה שהוא עושה. אולם ללוחם, החסר תולדות חיים, אין צורך בהסברים, איש אינו כועס עליו או מתאכזב ממעשיו. ומעל לכול, איש אינו לוכד אותו בעזרת מחשבותיו וציפיותיו"

שם


"המוות הוא בן לוויתנו הנצחי. הוא נמצא תמיד לשמאלנו, כמטחווי זרוע מאיתנו. המוות הוא היועץ החכם היחיד שיש ללוחם. בכל פעם שהוא מרגיש כי הכול משתבש וכי הוא עומד על סף הכיליון, הוא יכול לפנות אל המוות שלו ולשאול אותו אם זה אמנם כך. המוות שלו יאמר לו שהוא טועה, שאין דבר חשוב באמת, פרט למגע ידו. המוות שלו יגיד לו, "עדיין לא נגעתי בך".

שם

"בעולם שבו המוות הוא הצייד, אין פנאי לחרטות או לספקות. יש פנאי רק להחלטות. לא משנה מה הן ההחלטות. דבר לא יכול להיות רציני יותר או פחות מדבר אחר בעולם שבו המוות הוא הצייד, אין החלטות קטנות או גדולות. קיימות רק ההחלטות שלוחם מחליט נוכח מותו הבלתי נמנע".

שם


"ההבדל הבסיסי בין אדם רגיל לבין לוחם שהוא שלוחם רואה בכל דבר אתגר, בעוד האדם הרגיל רואה כל דבר כברכה או כקללה".

מתוך סיפורי עוצמה, ק. קסטנדה.

"מושג הלוחם היה מופלא בעיני, ובה בשעה גם אחד הדברים המפחידים ביותר שנתקלתי בהם אי-פעם. חשבתי שזהו מושג שאם אאמצו הוא ישעבד אותי ולא יותיר לי פנאי או את הנטייה למחות, לבחון או להתלונן. להתלונן היה מנהגי מאז ומתמיד, ולמען האמת, הייתי נלחם בשיניים ובציפורניים כדי לא לוותר על כך. חשבתי שתלונות מעידות על אדם רגיש, אמיץ, וישיר שאין לו בעיה לבטא את העובדות שלו, הדברים שהוא מחבב והדברים שהוא לא. אם כל זה יהפוך למערך לוחם, עמדתי להפסיד יותר משיכולתי להרשות לעצמי.

אלה היו מחשבותי הכמוסות. ובכל אופן, חמדתי את הכיוון, את השלווה ואת יעילותו של הלוחם. אחד העזרים הגדולים ביותר, שבהם השתמשו השמָנים של מקסיקו העתיקה כדי לבסס את מושג הלוחם, היה הרעיון של קבלת המוות כבן לוויה, כעד למעשינו. דון חואן אמר שכאשר הנחה זו מתקבלת, לא משנה באיזו מידה, נוצר גשר הנמתח מעל הפער שבין עולם היום-יום שלנו לבין משהו הנמצא לפנינו, אך אין לו שם; משהו אפוף ערפל, שאינו נראה כקיים; משהו כה בלתי ברור שלא ניתן להשתמש בו כבנקודת ציון, ובכל אופן, הוא שם, קיים בצורה שלא ניתן להכחיש.

דון חואן טען שהיצור היחיד עלי אדמות המסוגל לעבור על פני הגשר הזה הוא הלוחם: חרישי במאבקו, בלתי ניתן לבלימה – כי אין לו דבר לאבד; מעשי ויעיל – כי יש לו את הכול להרוויח. יש לו את הכול להרוויח."

מתוך: 'גלגל הזמן' ק. קסטנדה, עמ' 72

———————————————————

אודות המונח: 'פרגמנטים'.

*פרגמנטים בפילוסופיה היא צורת כתיבה שמביאה רעיונות בצורה של משפטים קצרים. בזה אחר זה, שביחד טווים מסר מסויים.

המלה 'פרגמנט', משמעותה: מיקטע, חלק ממשה.


באנגלית FRAGMENT הוא שבר ממשהו. כשאומרים על מישהו ש'הוא מאוד פרגמנטד', הכוונה באנגלית לאדם שכל כולו מפוזר להרבה כיוונים.


כתיבה בפרגמנטים היא צורה ידועה בפילוסופיה.


פיסות קטנות של פסיפס שאמורות לטוות תמונה קולאז'.

 


בין הפילוסופים שכתבו כך נמנה את:


1.סרן קירקגור

http://www.religion-online.org/showbook.asp?title=2512

 

2. נובאליס:


http://www.kirjasto.sci.fi/novalis.htm

 


3.הידוע והמבריק שבהם היה הפילוסוף הפרה- סוקרטי, הרליטס האפל:

 

http://community.middlebury.edu/~harris/Philosophy/Heraclitus.html

 


לסיום רק אוסיף כי כתיבה ברצף. כמו במסה או מאמר, עובדת לפי לוגיקה סדורה (אונה שמאלית של המוח) ועל כן היא כבולה מעט.


כתיבה בפרגמנטים דומה לכתיבת שירה. ישנו חופש יצירתי הרבה יותר גדול לכותב לתת לרעיונות להבליח גם בלי סדר ואירגון (אונה ימנית של המוח). וכך יש יותר מקום, בצורת כתיבה כזאת, ליצירתיות ומעוף. ומצד שני הקורא לא מוגבל על ידי המבנה של המסה, והוא יכול לתת למשפטים לארוג במוחו כל תבנית שירצה, ביחס לכתוב.

 

——————————————————————————–

* מסה זו גם מופיעה  בקטגוריה: 'פרגמנטים'.

 

ג.ר.

 

מאבק ולוחמה

''אני מעדיף להיות אפר מאשר אבק''.

ג'ק לונדון

*

''בקצרה, בעיני השמָנים של מקסיקו העתיקה, הלוחם היה יחידת קרב כה מרוכזת במערכה שסביבה, כה קיצונית בעירנותה, עד כי לא נזקקה, בצורתה הטהורה, לדבר נוסף כדי לשרוד. לא היה צורך לתת מתנות ללוחם, להרגיע אותו בדיבורים או במעשים, או לנסות לנחמו ולעודדו. כל הדברים האלה נכללו במבנה של הלוחם עצמו. הואיל והמבנה הזה עוצב על ידי הרצון של השמָנים של מקסיקו העתיקה, הם וידאו שכל דבר שניתן לצפות יהיה כלול בו. התוצאה הסופית היתה לוחם שנלחם לבדו ואשר שאב מאמונותיו השקטות את כל הדחף שנזקק לו כדי להסתער קדימה, ללא טרוניות, ללא צורך בשבחים.

מושג הלוחם היה מופלא בעיני, ובה בשעה גם אחד הדברים המפחידים ביותר שנתקלתי בהם אי-פעם. חשבתי שזהו מושג שאם אאמצו הוא ישעבד אותי ולא יותיר לי פנאי או את הנטייה למחות, לבחון או להתלונן. להתלונן היה מנהגי מאז ומתמיד, ולמען האמת, הייתי נלחם בשיניים ובציפורניים כדי לא לוותר על כך. חשבתי שתלונות מעידות על אדם רגיש, אמיץ, וישיר שאין לו בעיה לבטא את העובדות שלו, הדברים שהוא מחבב והדברים שהוא לא. אם כל זה יהפוך למערך לוחם, עמדתי להפסיד יותר משיכולתי להרשות לעצמי.

אלה היו מחשבותי הכמוסות. ובכל אופן, חמדתי את הכיוון, את השלווה ואת יעילותו של הלוחם. אחד העזרים הגדולים ביותר, שבהם השתמשו השמָנים של מקסיקו העתיקה כדי לבסס את מושג הלוחם, היה הרעיון של קבלת המוות כבן לוויה, כעד למעשינו. דון חואן אמר שכאשר הנחה זו מתקבלת, לא משנה באיזו מידה, נוצר גשר הנמתח מעל הפער שבין עולם היום-יום שלנו לבין משהו הנמצא לפנינו, אך אין לו שם; משהו אפוף ערפל, שאינו נראה כקיים; משהו כה בלתי ברור שלא ניתן להשתמש בו כבנקודת ציון, ובכל אופן, הוא שם, קיים בצורה שלא ניתן להכחיש.

דון חואן טען שהיצור היחיד עלי אדמות המסוגל לעבור על פני הגשר הזה הוא הלוחם: חרישי במאבקו, בלתי ניתן לבלימה – כי אין לו דבר לאבד; מעשי ויעיל – כי בקצרה, בעיני השמָנים של מקסיקו העתיקה, הלוחם היה יחידת קרב כה מרוכזת במערכה שסביבה, כה קיצונית בעירנותה, עד כי לא נזקקה, בצורתה הטהורה, לדבר נוסף כדי לשרוד. לא היה צורך לתת מתנות ללוחם, להרגיע אותו בדיבורים או במעשים, או לנסות לנחמו ולעודדו. כל הדברים האלה נכללו במבנה של הלוחם עצמו. הואיל והמבנה הזה עוצב על ידי הרצון של השמָנים של מקסיקו העתיקה, הם וידאו שכל דבר שניתן לצפות יהיה כלול בו. התוצאה הסופית היתה לוחם שנלחם לבדו ואשר שאב מאמונותיו השקטות את כל הדחף שנזקק לו כדי להסתער קדימה, ללא טרוניות, ללא צורך בשבחים.

אלה היו מחשבותי הכמוסות. ובכל אופן, חמדתי את הכיוון, את השלווה ואת יעילותו של הלוחם. אחד העזרים הגדולים ביותר, שבהם השתמשו השמָנים של מקסיקו העתיקה כדי לבסס את מושג הלוחם, היה הרעיון של קבלת המוות כבן לוויה, כעד למעשינו. דון חואן אמר שכאשר הנחה זו מתקבלת, לא משנה באיזו מידה, נוצר גשר הנמתח מעל הפער שבין עולם היום-יום שלנו לבין משהו הנמצא לפנינו, אך אין לו שם; משהו אפוף ערפל, שאינו נראה כקיים; משהו כה בלתי ברור שלא ניתן להשתמש בו כבנקודת ציון, ובכל אופן, הוא שם, קיים בצורה שלא ניתן להכחיש.

דון חואן טען שהיצור היחיד עלי אדמות המסוגל לעבור על פני הגשר הזה הוא הלוחם: חרישי במאבקו, בלתי ניתן לבלימה – כי אין לו דבר לאבד; מעשי ויעיל – כי יש לו את הכול להרוויח. יש לו את הכול להרוויח.''

מתוך: 'גלגל הזמן' ק. קסטנדה, עמ' 72

——————————————————————————————————————————

ישנן דרכים רבות להביט על החיים; כריקוד, משחק שח, טיפוס במעלה תלול, בית ספר, מגרש משחקים,לונה פארק, שדה בור או שדה מאבק, זירת איגרוף או שדה מלחמה.

מעניין כי גישות רוחניות לא מעטות, ראו את החיים כמלחמה, ואת האדם במיטבו – כלוחם.

גישות אלו לא ראו סתירה בין הנפש, הרוח ואף שלווה פנימית ובין מה שהם כינו כ'אמנות הלוחמה'.

ואם מדובר על לוחמה כדרך חיים, או על הלוחם כאמן החיים, מי ידמה ומי ישווה ללוחם הסמוראי.

 

DO NOT GO GENTLE INTO THAT GOOD NIGHT

Do not go gentle into that good night,

Old age should burn and rave at close of day;

Rage, rage against the dying of the light.

Though wise men at their end know dark is right,

Because their words had forked no lightning they

Do not go gentle into that good night.

Good men, the last wave by, crying how bright

Their frail deeds might have danced in a green bay,

Rage, rage against the dying of the light.

Wild men who caught and sang the sun in flight,

And learn, too late, they grieved it on its way,

Do not go gentle into that good night.

Grave men, near death, who see with blinding sight

Blind eyes could blaze like meteors and be gay,

Rage, rage against the dying of the light.

And you, my father, there on the sad height,

Curse, bless me now with your fierce tears, I pray.

Do not go gentle into that good night.

Rage, rage against the dying of the light.

Dylan Thomas

 תרגום:

אל תלך ברכות אל תוך הלילה הטוב

אל תלך ברכות אל תוך זה הלילה הטוב

זקנה צריכה לבעור בטירוף בסופו של יום;

השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

למרות שאנשים חכמים יודעים בסופם כי חושך נכון,

כיון שמלותיהם לא פיצלו ברק הם

אינם הולכים ברכות אל תוך זה הלילה הטוב.

אנשים טובים, נפנוף אחרון, בוכים עד כמה קורנים היו יכולים מעשיהם השבירים לרקוד במפרץ הירוק,

השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

אנשים פראיים שתפסו ושרו את השמש במעופו,

ולמדו, מאוחר מדי, הם התאבלו עליו בדרכו.

אל תלך ברכות אל תוך זה הלילה הטוב.

אנשים רציניים, קרובים למוות, הרואים עם המראה המסנוור

עיניים עיוורות יכולות להתלקח כמטאורים ולהיות שמחים,

השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

ואתה, אבי, בשיאך העצוב,

קלל, ברך אותי עכשיו עם דמעותיך העזות, אני מתחנן.

אל תלך ברכות אל תוך זה הלילה הטוב.

השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

תרגום: גבריאל רעם.

 

אנו אומרים כי:

אם נשים את התודעה (נתרכז, נתמקד) בפעולת גופו של היריב, התודעה תיתפס על ידי פעולת גופו של היריב.

אם נשים את התודעה בחרבו של היריב, התודעה תיתפס על ידי החרב.

אם נשים את התודעה במחשבות על כוונתו של היריב להכות בנו, התודעה תיתפס על ידי מחשבותינו על כוונתו של היריב להכות בנו.

אם נשים את התודעה בחרבנו שלנו, תודעתנו תיתפס על ידי חרבנו שלנו.

אם נשים את התודעה בכוונתנו לא לקבל מכה, התודעה תיתפס על ידי כוונתנו שלא לקבל מכה.

אם נשים את התודעה בעמדתו של היריב, אזי התודעה תיתפס על ידי העמדה של היריב.

פירוש הדבר הוא כי אין כל מקום שבו ניתן לשים את התודעה.

* * *

כאשר אתה מבחין לראשונה

בחרב הנעה לעברך להכותך,

אזי, אם אתה מתכוון לפגוש

את החרב הזו בדיוק כפי שהיא,

התודעה שלך תעצור בחרב

בדיוק בתנוחה זו,

תנועותיך שלך תתבטלנה,

ואתה תשוסף על ידי יריבך.

זה מה שקרוי לעצור.

אם, ברגע שתראה את החרב המתהפכת,

תודעתך לא תעוכב ולו במעט,

אלא תנוע ישר קדימה

ותסיט מיריבך את החרב,

אזי החרב שעמדה להכותך תהפוך לשלך,

ובאופן פרדוקסלי היא תהפוך

לחרב שתכה את יריבך.

אולם אם התודעה שלך

עוצרת בפני אחד מהאנשים הללו,

אזי, אף אם תהדוף את החרב

המונחתת עליך,

הרי עד שיגיע הבא,

הפעולה הנכונה תחמוק ותיעלם.

אף שהתודעה פועלת

עשר פעמים כנגד עשרה אנשים,

אם אין היא עוצרת אף לא באחד מהם

ואתה מגיב להם אחד אחרי השני,

האם תחסר לך פעולה נכונה?

כאשר התודעה נמסה

ומשתמשים בה כמו מים,

כך שהיא מתפשטת על פני הגוף כולו,

ניתן לשלוח אותה לכל מקום

לשם רוצים לשלוח אותה.

זוהי התודעה הנכונה.

אם התודעה נקרשת במקום אחד

ונשארת בדבר אחד,

היא כמו מים קפואים

ולא ניתן לעשות בה שימוש חופשי:

קרח אינו יכול לשטוף

לא ידיים ולא כפות רגליים.

כאשר אין חושבים ''היכן אשים אותה?'',

התודעה מתפשטת על פני הגוף כולו

ונעה לכל מקום שהוא.

אם מגיעים לנקודה העמוקה ביותר,

אזי זרועות, רגליים וגוף זוכרים מה לעשות,

אולם התודעה לא נכנסת לכך בכלל.

(טקואן סוהו, התודעה הבלתי כבולה)