ארכיון תגית: ההמספירה הימנית

לראות את העולם דרך המוח הימני.

תשעים אחוז מן האנשים בעולם מפעילים בעיקר חצי אחד של המח, החצי השמאלי ומתעלמים מן השני. העשרה אחוז הנותרים מפעילים את הצד הימני של המח. צד זה אינו פופולרי, אין לו כמעט שימוש בעולם שלנו. הצד הימני עוסק ביצירה של שפה ותובנה כדי שתתאים לחוויות חדשות. וזאת לעומת הצד השמאלי של המח שעובד על התאמה שטאנצית של תוויות מן העבר דרכן אנו 'רואים' את החוויה החדשה. המח השמאלי עובד כמו ארכיון, כל שרואים, רואים דרך הקלסר הרלוונטי בארכיון. הדברים שאנו רואים אין להם קיום אותנטי, אלא רק בכח הקטגוריה שאליה הם שייכים בארכיון, ואם אין קטגוריה, כאילו לא ראינו כלל. המח השמאלי רואה לפי קטגוריות: זה כך וזה כזה, וזה שייך לפה. אין תהיה: 'מה זה'? התהיה שייכת למח הימני.

המח השמאלי לא יכול לסבול מציאות חסרת שייכות קטגורית, הוא לא יכול להתייחס למשהו אם אין לו קטגוריה. זה סוג של אינוואלידיות, מוגבלות, נכות – כמו אדם שלא יכול ללכת אם אין לו קביים, או לא יכול לראות אם אין לו משקפיים, כך הצד השמאלי של המח לא יכול לגשת למציאות אם אין לו תבנית לוגית שמסבירה את שרואים בהתאם לתאים ולתוויות שכבר קיימות במח.


הצד הימני של המח יוצר בכל פעם מחדש מודלים חדשים כדי שיתאימו למה שפוגשים או רואים עכשיו.


הצד השמאלי של המח בעצם לא פוגש את המציאות כי הוא לא יוצר עבורה את התובנה שתתאים רק לה. זה אומר שרוב האוכלוסיה (תשעים אחוז) לא פוגשים, קולטים, מפנימים או חווים חוויות חדשות, אלא 'צדים' אותם כמו בעזרת רשת של צייד פרפרים. ואז החוויה החדשה מקוטלגת בתוך קופסא שבה טמונות חווויות שהתווית עליה מתייחסת אליהם בצורה זו או אחרת.


כאן כדאי לעשות הפסקה קצרה, כי נראה מן הכתוב כי אנשי האונה הימנית (של המח) פוגשים את המציאות כמו שהיא, בעוד שהיתר חיים בארכיון ופוגשים את המציאות רק דרך צנצנת הפורמלין בה הם שמים אותה. ובכן זה היה נכון אילו הרוב לא היה משליט את הראיה הטיראנית שלו, דרך חינוך והקנית השכלה ומוסכמות חברתיות – גם על העשירית השולית הזו. כך שאמנם יש להם את המיכשור לראות את הדברים שלא דרך ההתניה הפורמליסטית, אך הם נאלצים להיכנע לדרך הראיה של האונה השמאלית, למרות שיש להם את הכישורים לראות אחרת.


ובחזרה לענייננו: אז מה בעצם נאמר כאן? ובכן כדי 'לראות' משהו באמת, אנו צריכים ליצור תובנה לגביו, ורק דרך המעטה של ההסבר שאנו מעניקים לו אנו מסוגלים 'לראות' אותו. הכיצד? ובכן אין למהות של משהו יכולת לתקשר את עצמה עם תודעה כלשהי אלא אם כן היא מקבלת לבוש כלשהו. זה כמו שלא ניתן לשוחח ממרחק ללא טלפון, למשל, קווי הטלפון הן מעין לבוש שמאפשר למשוחחים להיפגש. או עצם מעשה הדיבור: הוא נותן למחשבות ולתחושות את המדיום דרכן הוא נעשה נגיש וקומוניקטיבי. כך גם לגבי חוויות חדשות הן צריכות מדיום דרכו להגיע לתודעה שלנו. וישנם שני מדיומים; האחד מדיום של האונה הימנית והשני של השמאלית.


ההבדל בין הלבוש של האונה הימנית לשמאלית הוא בכך שהאונה הימנית לא מעניקה לבוש אינסטנט, מוכן מראש, היא פוגשת את האובייקט ללא לבוש, תוהה על קנקנו, ודרך חוסר הידיעה, המבוכה והבלבול, מחפשת וטווה לבוש חדש דרך חומרים גולמיים. ואם אין לאונה הימנית חומרי גלם הרלוונטיים לאובייקט החדש, אז או נותרים בחוסר ידיעה, או הולכים לחפש חומרי גלם רלוונטיים. כך או כך רוקמים לבוש חדש, מחומרי גלם ראשוניים, שהוא רלוונטי רק לאובייקט ולאובייקט לבדו וחוץ ממנו אין לו שימוש. והיות והלבוש הזה נתפר במיוחד עבורו, הוא קשור למהות שלו ולא לתדמית שלו.


האונה השמאלית עובדת אחרת. היא מעניקה מדיום מוכן מראש, מדיום שלא קשור למהות הפנימית והייחודית של מה שאנו פוגשים, אלא לצורת ראיית העולם הרציונלית והמפורקת של האונה השמאלית. זו ראייה של תוויות, איננו רואים את האובייקט, אלא את התווית ששמנו עליו.


אנשי האונה השמאלית לא מסוגלים לראות משהו בעירום, הם מיד חייבים להלביש עליו משהו מן המחסן. לא חשוב להם אם התווית שייכת למה שרואים או לא. הם פשוט לא יכולים לבהות בגוף עירום וחסר לבוש, זה מכניס אותנו לתחושה של חוסר שליטה. התחושה של הידיעה, נותנת לנו תחושה כוזבת על שליטה במצב. האדם הראשון קרא לחיות בשם וכך היה כביכול מעליהם. ברגע שאנו נותנים שם למשהו זה מעניק לנו תחושה כוזבת שאנו מכירים אותו ויודעים מהו. (כאן יש חזרה על הכתוב בטור: "ראיה צלולה' אך הקונטכסט שונה).


לימוד בבתי הספר אינו לימוד שמאפשר מפגש איכותי עם המהות של משהו, דהיינו, להבין משהו לעומק. במקום זה פוגשים שם כמות אדירה של תוויות. ואז הכל בסדר. זה עולם של וודאויות, עולם שנשמע לי, אני מכיר אותו ושולט עליו. אך למעשה, 'לראות' משהו דרך התוויות הוא דבר יותר גרוע מלא לפגוש אותו כלל, כי אז הפיספוס הוא מושלם, כי בגלל התוויות אתה בטוח שאתה מכיר את האובייקט. בשעה שאתה לא מכיר אותו כלל. וזה שנדמה לך שאתה מכיר – לא נותן לך מוטיבציה לנסות ולרצות ולהכיר אותו באמת.


רב ראיית המציאות שלנו נמשלת על ידי תוויות ותדמיות, יש לנו מספר מלבושים (תוויות) כלליים וכל דבר שאנו פוגשים, אנו מלבישים עליו מלבוש שכבר קיים במלתחה שיש לנו בארון. וכל הזמן דברים חדשים, חוויות חדשות, מיישרות קו עם התויות שכבר יש לנו בראש.


למשל ברפואה: התווית השכיחה היא: וירוס. כשלא יודעים מה פשר המחלה או התלונה מאשימים את הוירוס.


זו ראית עולם של בית חרושת: קיים שטאנץ וכל חומר גלם חדש שנכנס לבית החרושת מתאים עצמו ויוצא כמו השטאנץ. למשל בית חרושת לנקניק, כל בשר ולא משנה איזה בשר שנכנס פנימה יוצא בצורה של נקניק. כי השטאנץ שם הוא של נקניק. כך במח שלנו; לא משנה מה אנו רואים בהתחלה, מה שנראה בסוף תמיד יהיה נקניק. המח השמאלי לא מוכשר לראות בשרים, ולמיין אותם לבשר של פרה, חזיר. או בשר שוק, ירך וכו'. אלא לפי השטאנץ שכבר קיים. הוא מוכשר לראות את הבשרים דרך המדיום של נקניק, אם הם עדיין לא נקניקים הם לא קיימים עבורו, הם גוש סתמי בלתי מזוהה. ולא ראוי להתייחסות.


הצד הימני של המוח הוא לא בית חרושת, הוא יותר מעבדת מחקר או משרד של בלש פרטי; דרכו רואים את העולם כחידה, כבליל חסר פשר. ההמספירה הימנית מעדיפה את המבוכה והטמטום כדרך גישה יחידה למשהו חדש שפוגשים. הטמטום כמורה דרך. אם אנו לא באים למשהו חדש עם חוסר ידיעה, לא נוכל ליצור את הידיעה. וידיעה אמיתית נוצרת רק מחוסר ידיעה, רק מאובדן, רק מבלבול. ואם חומרי הגלם של האונה השמאלית הם הידיעה וההשכלה, התשובות והידע. הרי שחומרי הגלם של האונה השמאלית של המוח הוא הטיפשות, חוסר הוודאות והבלבול. הבלבול הוא הידיד הטוב ביותר של זה הרואה את המציאות דרך האונה הימנית, כי רק אז הוא מסוגל ליצור עבורה הבנה שמתאימה רק לה. כי אחרת (דרך האונה השמאלית) אנו רואים כל פעם מחדש את מה שכבר ראינו (או חשבנו שראינו) פעם.


ואם האונה השמאלית היא כמו בית חרושת, נגיד שהפעם זה בית חרושת לבגדים, הרי שהאונה הימנית היא כמו החייט של פעם, שתופר עבור כל אדם בגד שמתאים רק למידות היחודיות של גופו ורק לו.


ראיית העולם היצירתית (אונה ימנית) מכריחה אותנו לעבוד קשה. בכל פעם להתחיל מחדש מחוסר הידיעה, מהתהייה, מהליכה לאיבוד, ודרך החשכה הזו לגשש דרכנו כל פעם מחדש וליצור מתוך הכלום משהו שמתאים לזה שאנו פוגשים עכשיו. ולא כמו הצד הימני של המח שרק ממחזר תובנות ישנות שהיו אולי נכונות לגבי דברים שפעם פגשנו.


אי הידיעה לגבי משהו חדש מפחידה אותנו. כמו שתיקה בין בני אדם, כמו להיות בחברת עצמנו; אנו נבלעים בואקום. כמו החלום הזה שחלמנו כילדים שאנו נופלים ונופלים ונופלים, ואין אחיזה.


אנו אוהבים לחשוב שעכשיו אנו משכילים וכי פעם הייתה בערות. אך ראיית התוויות של האונה השמאלית ממשיכה את הבערות כי מאחורי התוויות אין לנו מושג.


הערך האמיתי של לחיות בעולם של תוויות הוא ערך ריגשי, כי החיים עם תוויות מעניק לנו ולאחרים וודאות כוזבת שהכל בסדר, הכל ידוע, הכל תחת שליטה.


קשה לנו עם הערפל הזה שמקיף דבר חדש, אדם חדש, אנו חייבים את הזוית הטכנית ואז אישיותו והתנהגותו מסתגלים באופן קונפורמי, במוחנו, למספר מסויים של הסברים טכניים שמחמיצים את מהות האדם, אך מאפשרים לנו לחיות עם התנהגותו בצורה יותר נסבלת. כי זה מתאים לאיך שאנו רוצים להביט על המציאות. למשל פוגשים אדם שאנו מכירים שהוא עצבני, במקום לנסות להבין את העצבנות הזו אנו מסבירים זאת בעומס בעבודה ועוברים הלאה. או רואים שהוא חיוור ומייחסים זאת לתאורה, במקום לשאול אותו מה הבעיה, או לנסות להבין למה הוא נראה לא טוב.


האונה הימנית היא כמו אומן, צייר – הוא לא יכול לשבת מול אדם שמדגמן מולו ובמקום ליצור ציור חדש הוא שולף ציור מהבוידם, ציור שדומה לו ואומר לו: "כך אני רואה אותך".


ראיית התוויות הזו היא לא רק פועל יוצא של אונה דומיננטית, היא גם ממשיכה לעבוד דרך החינוך והשיחות החברתיות, שתיהן ממשיכות לחזק את שלטון התוויות. שתיהן באות לגאול אותנו מן המצוקה של להבין באמת מהו זה שאנו מתבוננים בו עכשיו. מן הצורך להתאים תובנה למהות. הלהג החברתי עוסק בחיזוק של תוויות קיימות ובהחלפה של תוויות, כמו עקרות בית המחליפות מרשמים לעוגה.


(הראיה היצירתית (של אונה הימנית) לא רק רואה את המהות של משהו דרך התדמית שלו ודרך התוית שלמלבישים עליו אחרים, אלא היא בדרך כלל הפוכה למה ש'רואה' התווית. הרחבה של הראיה ההפוכה שלה מציאות בטור: "להתבונן דרך דיסהרמוניה וסתירות" 11.12.2002).


לסיכום: הבעיה של ראיית התוויות היא בכך שהיא לא מודה שאין לה עניין לתהות על קנקנה של המציאות, היא מתחזה כאילו התווית היא ראיית מציאות אמיתית, מפוכחת וצלולה. היא מספקת הסבר טכני שאין לו ולא כלום עם המהות של מה שאנו רואים וההסבר הטכני הזה מתחזה לראיה אל תוך המהות של הדבר. לו ההסבר הטכני, של התוויות, היה מודה שאין לו עניין בהבנה של מהויות, ניחא, הבעיה היא שהגישה הטכנית והשבלונית של האונה השמאלית מתיימרת להיות גישה מהותית וכאן הבעיה. כי אם איננו יודעים שאיננו רואים את המציאות אין דרך בעולם שנוכל אי פעם להתחיל ולראות את המציאות באמת.


19.1.2003


——————————————————————————–

ההמיספרה השמאלית יחודית לכל אחד מאתנו, ואילו הימנית היא חלק מהנואוספירה, תודעת העל. בזמן הערות כביכול ההמיספרה השמאלית במוחנו דומיננטית, והיא אחראית על יצירת ה-dokos או המאיה. אולם בעת שההמיספרה השמאלית נחה, נוטלת ההמיספרה הימנית פיקוד, ומקשרת בין ההכרה ''האחרת'', או תת ההכרה, של כל אחד מאתנו לבין תודעת העל. ההמיספרה השמאלית מתנהגת כחלקיק, נפרד וייחודי לכל פרט, והימנית דומה לגל שהוא חלק משדה או רשת של תודעות משותפות, המרכיבות את תודעת העל.

מאיר יגר מתוך ואריאציות על נושא מאת הרקליטוס.

http://www.sf-f.org.il/story_789

 

 

השלמה ל'בראיה צלולה, ולראות דרך המח הימני;

בשני הטורים האחרונים ("בראיה צלולה" ו"לראות דרך המח הימני") עסקתי בראיה ללא תוויות, או ראיה יצירתית, זו שמסוגלת לראות דברים בפעם הראשונה וללא התניות, ובפעמים הבאות – כל פעם מחדש. זו ראיה של מהויות, בניגוד לראיה הרווחת שהיא ראיה של הלבוש, ראיה של מסכות; לבוש שאנו מלבישים, מסכות שאחרים לובשים.

הראיה שכה חסרה בדרך כלל היא ראיה ללא התניות, ראיה שיוצרת בכל פעם מחדש תובנה 'טריה' שרק היא מתאימה למצבו העדכני והמהותי של זה שאנו פוגשים בזמן נתון. ראיה, שבכל פעם מחדש, תוהה על קנקנו של מה שאנו רואים, כאילו זו הפעם הראשונה, כאילו לא ראינו זאת מעולם. ואם באמת לא ראינו זאת מעולם, אז לעמוד מול זה ולהישאר עם אי הידיעה, ולסרב 'להלביש' על זה תובנות לעוסות מן העבר ולחכות עד שנוכל ליצור באופן בלעדי תובנה שמתאימה לזה שאנו פוגשים עתה, רק לו, וברמת עומק שעושה צדק למהותו ולא לאיך שאנו קולטים אותו במקרה באותו הרגע, או איך שהוא רוצה להציג עצמו.

התובנה העיקרית בשני הטורים הללו הייתה שהקרבנו את 'הראיה העירומה' (שמזמינה ראיה יצירתית, כדי 'להלביש' אותה בתובנה שמתאימה רק לה ורק לסיטואציה זו) לטובת ראיה מלומדת, ראיה היודעת מראש, ראיה מוטה, שאולי אף ניתן לקרוא לה: ראיה שיפוטית.


כמו כן כתבתי כי למעשה מקורה של ראיה זו הוא הרובד הרגשי ולאוו דווקא הרובד האינטלקטואלי. והצורך שעליו עונה הראיה היודעת מראש הזו, היא צורך בבטחון ריגשי; לחיות בעולם של וודאות ריגשית. וזה עובד פחות או יותר כך: אם אני כבר יודע מראש מה הוא הדבר שאני פוגש, ואם הוא כבר מראש מתאים לעולם הוודאויות שבניתי לעצמי – אז איני יכול להיות מופתע והכל בסדר, כי הכל מתאים לאיך שאני כבר מראש רואה את העולם. וזה מה שיוצר את הבטחון הריגשי: שום דבר לא יכול לפגוע בי כי מראש הכל הוא כמו שאני רוצה בהתאם לתמונת עולם שתומכת במצב הריגשי שלי כמות שהוא. (ובכלל לדעתי תמונת העולם שאנשים טווים לעצמם עונה יותר על צרכים רגשיים מאשר צרכים מנטליים של רצון להבין וכו').


עד כאן על שני הטורים הקודמים.


הסיבה מדוע חשתי צורך לצרף טור השלמה לשניהם היא בגלל משפט שהוזכר בסוף 'בראיה צלולה', על ראיה סינרגטית, זו שמשלבת ראיה של המח הימני עם המח השמאלי. ואכן היה ניתן להתרשם משני טורים אלו כי מומלץ להביט על העולם דרך האונה הימנית וזה לא בדיוק מדויק. כי ראיה דרך כל אחת מהן בנפרד היא ראיה חד צדדית. ורק שתיהן ביחד (סינרגיה) מהוות ראיה שלמה. השאלה היא רק שאלה של פרופורציה. מה שקיים כיום היא שליטה בלעדית אצל תשעים אחוז מבני האדם של האונה השמאלית, על חשבון הימנית. (ראיה שכמעט מבטלת לחלוטין את השימוש באונה הימנית). ראיה זו היא לא רק ראיה לא מאוזנת, היא גם לא מאוזנת לכיוון הלא נכון. האונה שצריכה להיות המובילה היא הימנית, אך זאת בשילוב עם האונה השמאלית. ניתן להגיד שהשילוב אמור להיות של שני שליש ראיה יצירתית (אונה ימנית) ושליש תוויות וקיטלוגים (אונה שמאלית).


איזון זה הוא איזון דינמי שמאפשר צמיחה ויצירתיות. האונה הימנית היא הצד הניקבי של המח, זה שיכול "להיכנס להריון" להוליד, והוא גם מחובר לנשמה. האונה השמאלית היא הצד הזיכרי, המארגן, המנהל, המקטלג, היוצר סידרי עדיפויות. אם נשווה זאת להוצאת ספרים, אז האונה השמאלית היא מנהל ההוצאה שעוסק בתעריפים, שיווק, פירסום, חוזים, מגיהים, מביאים לדפוס, כריכיות, הפצה לחנויות וכו'. בעוד שהאונה הימנית היא המחברים, הסופרים והמשוררים – שיוצרים יצירות שאותם המנהל צריך לנהל.


הבעיה אצלנו היא שהמנהל (אונה שמאלית) מדכא את היוצר (אונה ימנית). ותפיסת המציאות שלנו לא מתחדשת ולא יורדת לעומק המהות, אלא רק משכפלת הבנות קיימות. כמו מנהל הוצאה שכל הסופרים שלו נעשו פקידים בהוצאה וכל שנותר לו זה להוציא מחדש ספרים קיימים במהדרות מחודשות. ולחשוב על רעיונות שיווקיים.


ואם נחזור לשליטה הבלעדית של האונה השמאלית, אז צריך לזכור שהאונה השמאלית בהיותה זיכרית בטבעה, 'מתנהגת' כמו כל זכר מצוי: לא אוהבת להתחלק בשליטה, שהרי זכרים לא אוהבים להתחלק בשילטון. כך כשגבר שולט הוא בדרך דוחק את האישה למצב שבו לא תוכל להשתתף בהנהגה בכלל. זה מה שקורה גם עם הדומיננטיות של האונה השמאלית. היא מדכאת לחלוטין את האונה הימנית. אך אם האונה הימנית הייתה מובילה היא הייתה משתפת את האונה השמאלית כדי שתארגן את היצירתיות שלה כך שתהא נגישה ופרודוקטיבית. (נשים שהן בעצם מקור החיים יודעות שהן לא יכולות להסתדר בלי גברים, גברים שבסך הכל תלויים כמעט לחלוטין במקור החיים שהוא האישה – חושבים שהם יכולים להסתדר בלי האישה…).


אז מה קורה ואיך זה נראה כשמתקיימת סירנגיה כזאת? ובכן אז ראית המציאות שלנו נעשית לא רק ראיה של מהויות במקום של תוויות ומסכות, אלא גם ראיה צומחת: ראיה שגורמת לנו לראות את אותו הדבר בכל פעם מרמה קצת יותר גבוהה, וכך מבינים עוד נדבך או רמת עומק שלו. (במקום מיחזור של הבנות עבשות).


ראייה חד קוטבית מאפיינת, כאמור, שליטה של הקוטב הזיכרי (שלא אוהב שותפים בשלטון), והיא גם ראיה שתקועה ברמה מסויימת ולא מסוגלת להתרומם מעליה. וזאת לעומת הראיה הנשית שתמיד דוגלת בדו קוטביות, תמיד שואפת לשתף את הצד הזיכרי בתמונה. והיות וכך, היא כל הזמן עולה מרמה לרמה וכל הזמן משדרגת את הרמה של ראיית המציאות שלה. כי השילוב של עדיפות נשית וסינרגיה בין נקודת מבט גברית לנשית – נותן הפריה מה שמביא לצמיחה. מה שאומר שבכל פעם נראה את העולם אחרת ומרמה יותר גבוהה.


במצב כזה לא צריך לשאוף כל הזמן לחוויות חדשות, כי המנגנון הפנימי במח יגלה לנו בכל פעם מחדש מציאות חדשה ומרתקת בתוך אותם הדברים שכבר ראינו, אך לא ראינו בהם את מה שאנו רואים בהם עכשיו