ארכיון תגית: הווה

המיסתורין והפוטנציאל הטמונים בעברנו ובעתידנו.

תקופתנו מתאפיינת בחיפוש אחר מקורות אנרגיה טבעית.

למעט אנרגיה סולארית, קיימים עדיין מאגרי אנרגיה אדירים בבטן האדמה. נפט, פחם, גז.

למעשה בטן האדמה היא העבר שלנו. חומרים אורגניים שונים כוסו בשכבות של עפר ואדמה ככל שעבר הזמן. וכשחופרים באדמה כדי לגלות מצבורי אנרגיה, למעשה מנסים לחדור אל העבר של הפלנטה. (ואכן הגיאולוגיה, שחופרת באדמה היא המדע שמתמחה בחדירה פנימה ואחורה, אל העבר כדי לגלות, בין היתר, מצבורי אנרגיה).

וגם אצלנו, בחיינו, זה כך; שכבות אדירות של אנרגיה, טמונות/קבורות בעברנו. הן בעברנו כחברה, כאומה, כמשפחה וכיחידים.

אנרגיה רבה כלואה בעברנו.

הבעיה היא שעברנו מוצג לנו (או שאנו אלו המציגים זאת לעצמנו) – כתקופה שיש לברוח ממנה. העבר, כביכול, היה מלא טעויות, משגים וכו'; למשל, הורים שאחראים, לעיוותים באופיינו והתנהלותנו;  הגישה הרווחת שאין לנו מה לחפש שם. (אנשים שנזכרים ועוסקים במה שקרה להם בעברם – עשויים לקבל הערות שמראות להם שזה בזבוז זמן במקרה הטוב, או לא  יעשה להם טוב במקרה הפחות טוב). מבחינה זו נוסטלגיה 'מותרת' בעיקר לקשישים, שממילא עתיד מסעיר כבר לא מחכה להם.

אולי הדוגמה הבולטת לגישה זו, וברמה הלאומית, היא ההתרחקות, אם לא התכחשות, לעברו של העם היהודי בגולה, כפי שבאו לביטוי בעיקר בהלכי רוח לאחר קום המדינה. אך גם ברמה יותר כללית, אנו תרבות שמקדשת את הווה ומתגרשת מן העבר, שרואה את העבר כפרימיטיבי ומלא ברעות חולות (ימי הביניים 'החשוכים'), שהנאורות, המודרניות והמדע משפרות אותו ומתרחקות ממנו ובצדק.

אנו מספרים לעצמנו כי עכשיו אנו נעים לתקופה 'נאורה', מודרנית, בעלת תובנות פסיכולוגיות המתקנות את שגיאות העבר (למשל, הורים שלא ידעו איך לחנך את ילדיהם). כל זה מאחורינו (וטוב שכך…).

ובחזרה ליחיד ולחייו. הילד שהיינו הינו מצבור אדיר של אנרגיה גולמית, ובשלב כלשהו (כנראה בגיל 5-6) הוא פוגש התניות אוסרות רבות, זה מתחיל בגן ומתעצם כשהוא מגיע לכיתה א'; כל האנרגיה האדירה הזו, החיוניות הבסיסית הזו,  נבלמת ונאצרת. לאחר המפגש עם בית הספר; יש שיעורים, ושעות פריקת האנרגיה הינן מועטות יחסית לעוצמת האנרגיה שמפעמת בו. וכך היא 'נתקעת' בו, לא זורמת הלאה, נשללת מן הנער/ה שהם הולכים להיות. ומאז ועד היום אין להם קשר עימה.

עלינו לשחרר ולהוציא לחופשי את הילד המפוחד הכלוא בעברנו. הוא עדיין שם, חי בהמשך ציר הזמן, בממד נעלם מתודעתנו, אבל שם, אבוד, מבולבל, תקוע.

עלינו לבוא אליו עם אהבה, לא לפחד ממנו, לחבק אותו ולהוציא אותו מן הכלא של הפחדים שלו (מאיסורי המבוגרים ומדמות עצמו הפגומה כביכול) ולקחת אותו עימנו אל ההווה, אל המקום שחיים מתרחשים ומשתנים, עכשיו.

כותב על כך המשורר אהרון שבתאי:

האני לא יראה את זהב העתיד

הַאֲנִי לֹא יִרְאֶה אֶת זְהָב הֶעָתִיד
אֶלָּא אִם יַחֲזׁר עַל עִקְּבוֹתָיו לָעֲלָטָה,
יִגְהַר עַל פִּגְרוֹ הַמֻּטָּל בּעֲבָרוֹ כִּבְעַבְטִיט
וִינַתֵּק מֵעָלָיו אֶת עֲבוֹתוֹת הַחֲרָטָה.

לְשֵׁם כָּךְ יִלְבַּשׁ צוּרַת "הוּא" כְּסַרְבָּל,
וְנוֹשֵׂא אַרְגַּז כֵּלִים – כְּלֵי לֵב,
יַנְשִׁים אֶת הַיֶלֶד הַמְזוֹרֵר וְנִבְהָל
מִבָּבוּאָתוֹ בִּרְאִי מַבָּט שֶׁאֵינוֹ עוֹלֵב.

הוּא יֹאמַר לוֹ: "קוּם, מִי שֶהָיָה אֲנִי,
צֵא לְקַלְקֵל אֶת חַיֶיךָ מִבְּלי לְהִכָּלֵם,
הֱיֵה בּוּר וְיָהִיר, מְעַד וּשְׁגֵה

כִּי רַק בְּכַף יָדְךָ אֶמְצָא מְזוֹנִי
רַק אִם אֶסְלַח לְךָ אֶהְיֶה שָלֵם.
הַבֵּט, אֲנִי שוֹבֵר אֶת הַשּׁוֹט, אֵינֶנִּי מַלְקֶה!"

(מתוך: אהרן שבתאי, הלב, שלשים ושתים סונטות, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1995)

וחוץ מאיחוד  מרגש ונוגע ללב עם זה שהוא באמת אנחנו האמיתי והבסיסי, אנו יכולים, בעת ובעונה אחת, להצטייד במצבור אנרגיה גולמית שיכולה להניע אותנו בעוצמה, לקראת עתידנו.

עד כה דשדשנו בהווה, לעיתים הולכים במעגלים, נעדרים את האנרגיה החיונית כדי לפרוץ מכלא המעגל. עכשיו, עם האנרגיה המשוחררת מן העבר, ניתן לזנק קדימה והלאה.

עד כאן אודות העבר, ומה עם העתיד?

ובכן, כמו העבר, גם הוא מצוי במצב צבירה לא נגיש, אלא על ציר שמתארך לתוך מימד שנמצא מחוץ לרמת התודעה שלנו. וגם הוא מלא אנרגיה, וגם הוא לא מנוצל.

בעתיד טמון מיצבור דלק אדיר; באני שלנו שעדיין לא התגשם. ושוב, כמו ביחס לעבר, הוא שם, ממתין לנו שנגיע אליו כדי להגשימו.

ואם כלפי הילד שהיינו עלינו להיות ארכיאולוגים ולחלץ את הילד השבוי ממצב צבירה מוצק, מכלא סטיגמות החברה (ובעקבות כך מדימוי עצמי נחות), אז כלפי העתיד עלינו להיות נביאים, חוזים, עלינו להיות הרצל, עלינו להתמגנט ולהתאהב בדמות של מי שאנו עומדים להיות.

עצם ההתייחסות לאני שנהיה עשויה לחלץ אותו ממצב הצבירה האוורירי, של ההיוליות האנרגטית ולתת לו גוף וצורה ובכך לממש את האנרגיה האדירה שלו שתזרום אלינו ותחיה אותנו.

זה נקרא כאן כמדע בידיוני, אבל מה שתואר לגבי העתיד קורה בכל פעם שאדם מצליח בדיאטת הורדה במשקל, למשל, הוא מצליח בכך רק כשהוא מתאהב בדמותו המחוטבת העתידית, שמחכה לו שיצטרף אליה. ובינתיים בתוך הערוץ שנוצר על ידי ההתאהבות בדמות של מי שנהיה – זורמת מן הדמות העתידית – אלינו בכאן ועכשיו – אנרגיה, שמעניקה לאדם את הכוח להימנע מאכילת כמויות גדולות של אוכל ברמה ירודה.

אז מה נכתב כאן?

כל העולם בכלל, ובני אדם בפרט, סובלים ממשבר אנרגיה חמור. ואנו תקועים במקום ולא מסוגלים להניע עצמנו קדימה ומעלה בגלל אותו מחסור חמור באנרגיה, (גם בגלל שהמון אנרגיה גם הולכת לאיבוד על ידי הזדהויות רגשיות עם הקטבים של סבל והנאה ומעורבויות רגשיות קשות). אך יש לנו המון אנרגיה פוטנציאלית, הטמונה בעברנו ובעתידנו. זמינים לנו בכל זמן. וניתן להנגיש אותם רק בכוח האהבה. אהבה אל הילד המבולבל והנטוש שעדיין תועה ותקוע בעברנו. והתאהבות באני המפותח, הבוגר והמעוצב  שנהיה.

יצירת קשר עם האני שהיינו והאני שנהייה, דרך האני שאנחנו עכשיו – עשוי להפוך אותנו לישות שלמה, דינמית ועוצמתית.

**

גבריאל רעם, 26.6.13

החיים כתנועה לקראת התכלותם

החיים נוסעים לעבר כלותם, יום אחד לא נהיה –  את זה כולם יודעים (אומנם לא ממש יודעים, יותר מניחים שיודעים. וגם אילו הייתה זו ידיעה ולא הנחה אודות ידיעה, עדיין זו לא ידיעה ממש, יותר  ידיעה אודות הידיעה. ידיעה המטשטשת את הדבר אותו היא אמורה לדעת). 
אך ישנה ידיעה נוספת, חמקמקה ועמוקה יותר; לדעת כי הרגע הזה, וזה שיבוא אחריו, וכל הרגעים שהיו ויהיו- כולם חיים, מתופעלים, מתוחזקים ומונשמים  –  על ידי התנועה לקראת חוסר היותם. 
התנאי האינהרנטי לקיומם של החיים, היא התנועה לקראת התכלותם.
ההתכלות היא המנוע של ההיות. כדי להיות, עלינו לנוע לקראת חוסר היותנו.
היותנו מונשם על ידי התנועה לקראת חוסר היותנו. 
כמו נר; הלהבה והחום והאור, מאופשרות  מעצם התנועה של הנר לקראת סופו. הלהבה היא הפועל היוצא של דינמיקת ההתכלות שלו.
התנועה לקראת חוסר היות היא המאפשרת את ההיות.
הדינמיקה של היש, נבנית מן התנועה לקראת האנטיתיזה של עצמו.
אך הכל כה ישנו, כה יציב, עד שהוא מסתיר את המושך בחוטים, את ההתנועה לקראת ההתכלות, המאפשרת את המריונטה  של החיים.
כל עוד אנו מתכלים, יש לנו קיום והוויה והווה. ברגע שנפסיק להתכלות, נפסיק להיות. היותנו נגזר מתנועתנו כלפי חוסר היותנו.
החיים הם חוזה בלתי מותר בינם לבין התנועה לקראת התכלותם.

22.1.2007
קפה הילל, 09.05 מושבה גרמנית, ירושלים
 

אישה ובנה.

אישה ובנה חלפו ליד סניף הדאר המרכזי – צוחקים.
דומים ומתרוננים, כאילו הרגע הזה לעולם. או לפחות ישוב שוב. תמיד שם.
תמיד יהיה ילד קטן ותמיד תהיה לצידו אמא צעירה ומתרוננת.
שכחו, איך רק אתמול היה תינוק מחותל. אבל עכשיו הרי האתמול איננו, אתמול לא היה, והרגע הזה מולך במוחשיות בהירה וניצחת.
נראה כאילו האתמולים שהיו, נפלו אמנם קורבן למוראות הזמן, אבל העכשיו הזה  ניצל מכל מה שהיה. כה ברור כי העכשווים האתמוליים היו רק חזרה, אולי גנרלית, והיום זה היום. הוא לא יעזוב עוד, הוא כאן כדי להשאר.
וכל הזמן שניהם ימשיכו לעבור ליד סניף הדאר, צוחקים ומאושרים.
ברגע הזה בו חלפו צוחקים – הכל היה יצוק ומקובע. לכל תחושה עזה של תמידיות;
היא לעולם תשאר צעירה, תמיד ליד בנה. והוא לעולם לא יתבגר ואפילו יזדקן חלילה.
רגע שביר, כה שביר. הרגע הזה, ליד סניף הדאר הזה, החיוך הזה, האושר הזה, הצמידות הזו שלהם – הכל נע, הכל זז, הכל שוקע. לאט.
2.1.2006