ארכיון תגית: הוויה

ילדי הנפש

הם מסתובבים בינינו, ילדי הנפש. מורכבים מרקמות אור ואפלולית.

מבחוץ מצוידים בעור דק מן הדק. אמנם עור תיקני, המקנה להם חזות רגילה לכאורה, אך מעברו הפנימי הוא ההיפך משריון ואבני חומה; נהפוך הוא:  הכל חדיר, פגיע ונתון לזעזועים.

שכן עדיני נפש הם והמחיר כבד.

אדם רגיל סופג פגיעה רגשית מעט גסה והוא כמעט לא חש בה. אצלם זה מיד מתפתח לאזור תפוח, אדום כחול. שהולך ומכה גלים של כאב דרך כל נימי חייהם הפנימיים, עד הקצה.

תוכם הוא מיתרים דקים שבדקים, שבחלוף בהם הרוח הגדולה הם מרעידים ומנגנים מנגינות שקטות ומופלאות וכל גופם מרטיט ומתערסל עם המנגינה הרחוקה.

הם  חיים לפי תדר אחר, שלפעמים מגיע ואז הם מתרוננים. ולפעמים כשהם אפופים בגלי הכאב הרגשיים, הם מתייסרים תחתיהם כליידי מעודנת תחת קלגס בסמטה שכוחה ואפלה. ואז התדר הולך לאיבוד ומיתריהם הדקים נותרים שוממים ועריריים. וכאב וריקנות מחללים את חללם הפנימי.

הם אחרים. ללא בית, ללא אם דואגת, לרוב ללא חיבוק לילד הפנימי האבוד בלילות הקרים והארוכים של הנפש.

הם בגלות, חלקם מנסה להתכחש לביתם הלא ידוע והמרוחק, מנסים להתאזרח, להיות כמו כולם, מתוך תקוה נואלת שזה ישים קץ לייסוריהם.

אך כאן הם חוטאים לדבר היקר שהם נושאים בקרבם; האני הגולה, העצמיות האינטימית (להם) והזרה (לסביבה הקונפורמית). זרה, כי היא לא שייכת לעולם השעה, החברה והטכנולוגיה השולטים, אלא לעולמות של מלאכים ושירה. שירה אחרת. שירה של הנפש, שכאן, במקום הזה, תהיה תמיד זרה, יתומה, ואחרת.

**

גבריאל רעם,

12.7.13

אגו וההויה הפנימית.

במסה הקודמת, על אינפנטיליות ובגרות רגשיים – פותח הרעיון שטוען כי הרגשות יכולים להתפתח או להישאר במצב ילדותי. הרגשות הילדותיים הם חלק ממרכז כובד כולל שנקרא: אגו ואילו הרגשות הבוגרים הם חלק ממרכז כובד כולל שנקרא: הוויה בוגרת.
וכך באדם קיימים שני מרכזי כובד אפשריים: האחד הוא האגו והשני הוא ההוויה המגובשת וההבדל בניהם עצום:
האגו הוא יציר של ההוויה הזמנית, הילדותית שלנו, שלא פינתה מקומה לצמיחתה של הוויה בוגרת. האגו כולל בתוכו, כאמור, רגשות ילדותיים וגם תאוות, יצרים ותשוקות. בעוד שההוויה המקובעת היא היא האני האמיתי שלנו, המהות, הנפש, זה שהיה טמון כפוטנציאל מאחורי הקליפה הזמנית של התאקלמות פיסית, מוטורית וביצועית בעולם החיצון – שלב הילדות.
האגו הוא זיכרי באופיו, כמו הילדות – שאמורה לחדור אל העולם הקשה והאטום, ההוויה המפותחת היא נקבית ורכה, אמורה להבשיל עם הזמן ולהצמיח מתוכה את עובר הרוחניות.
אך המעבר מן האגו האינפנטילי אל ההוויה המוערת אינו קל, הוא מעין התעוררות, וההתעוררות אל הוויה, ושל ההוויה – היא תהליך, תהליך רב שלבי.
בתחילה, כשהאגו עוד שליט, ההוויה היא בשלב שבו נטשנו אותה, שלב הינקות, היא חסרת ישע וילדותית עדיין, אך שלא כמו האגו – שתמיד ישאר ילדותי — ההוויה יכולה וצריכה – לצמוח.
האגו הוא קליפה ובתוכה הבטחה לאני מפותח. הבטחה שלרוב לא מתממשת. קל להזדהות עם האגו ולחשוב שהאגו הוא האדם. אך ההבדל בינו ובין ההבטחה שבתוכו – הוא גדול, כי כאשר האדם מזדהה עם האגו הוא בעצם מאפשר לו לשלוט, בזמן שמבט של אדם בוגר – זה שהוויה שלו שוחררה והספיקה לצמוח – יהיה משהו כמו: 'אה, זה בסך הכל האגו שלי. שוב הוא משתולל'. ניתוק וחוסר מעורבות אלה אינם קיימים בשלב האינפנטילי, בו האדם רואה אותו ואת האגו כחטיבה אחת.
בתחילת ההתעוררות – בתחילתם של חיים אותנטיים, חיים הבאים מן ההוויה – קל לאדם  ליפול לפח של בילבול בין האגו לבין ההוויה, אך בתהליך של התעוררות התודעה וצמיחת ההוויה, מתחילה להיות הפרדה והאדם רואה את ההבדל בינו לבין האגו ומזהה את האגו בפעולה ויכול להסתכל ולומר 'אני יכול לקבל אותו או לא לקבל אותו'. מבחינה מסוימת – האגו הוא ההוויה שעדיין לא נוקתה ממשקעים אינפנטיליים של תאוות, תשוקות והזדהות רגשית, הוויה עם יבלית.
בגרות אמוציונלית היא ביכולתו של האדם להפריד בינו לבין העולם.
בילדות –  האגו של האדם ממלא את כל עולמו. אך העולם אינו סובב סביב העניין של, "האם מתוק לך בפה?" או "יש לך קקי בתחתונים?". אמנם כל עוד האדם הוא ילד – אין שום סיבה שהוא לא יחשוב כך. אך אם הוא מצפה לאותה רמה של עניין בו לאחר שהוא מתבגר, יש לו בעיה. ובתוך תוכנו רובנו ממשיכים להרגיש כך.
התבגרות היא תהליך של ספיגת מכות…  האגו לא מסוגל לספוג את המכות, לא מסוגל לעמוד בכאב. האדם בעל ההוויה המפותחת מסוגל, כי הוא לא ממוקם באזור שסופג את המכות: באגו.
כשאדם תינוק יש לו שני הורים, ושני זוגות של סבים כך שישנם שישה אנשים מבוגרים שמרקדים סביבו. כאשר מתבגר התינוק, הסבים הולכים לעולמם ומתווספים אחים נוספים ויש לו פחות. אחר כך כשהוא מתבגר ואין לו הורים –  הבן אדם היחיד שאיכפת לו ממנו היא אשתו. השלב הבא הוא שאתה ואשתך (שזה כל מה שנותר), צריכים להתחלק בילדים ועכשיו לך אף אחד לא דואג – זה אתה שדואג לילדיך. אחר כך ישנם נכדים ואז צריך להתחלק בתענוג של להעניק אהבה (לא עוד לספוג אהבה…) – לא רק עם האישה אלא עם עוד סבא וסבתא.
אם בהתחלה אנחנו חלק מהאם אז מאז יש כל הזמן תהליך מתמיד של התפצלויות. כלומר, בהתבגרות אמיתית – זו של הנפש ולא רק של הגוף – חייב להתרחש תהליך של המסת האגו, שזה שריד אינפנטילי מן התקופה שעדיין אנחנו היינו מרכז העולם. ואז האדם עומד חשוף מול עולם קשה, עובדתי ועמוק, עלוב וחסר פשר. ובכוח מה שחי בו עליו להפיח בו חיים ומשמעות.
כך שכל תהליך ההתבגרות משדר לנו  שאתה חשוב פחות ופחות ואתה תופס פחות מקום, עד שאתה מגיע להבנה שכדור הארץ הוא חלק משביל החלב ושביל החלב הוא חלק מהיקום והיקום הוא גרגר מתוך יקומים רבים. תהליך ההתבגרות הוא להבין שאתה כלום, ואין לך שום זכות לחשיבות עצמית כלשהי. האגו תופח ומתיימר להיות כל העולם, בשעה שהוויה בוגרת היא כל כך זעירה שהיא לא תופסת מקום כלל אך בתוכה יש מקום להכיל את כל העולם.
עלינו להבין שהחיים הם תהליך של הכאבה ופגיעה ברגשותינו ויותר מזה: ברגע שחשבת שזה נגמר – מגיעה המכה הקשה מכולן. ועלינו להבין כי בגלל המכות הללו על הרגש אנחנו רוב הזמן נמצאים במצב של מעורבות והזדהות רגשית עם הכאב שלנו.
האדם בעל העצמיות האמיתית (הוויה מגובשת, מוערת או מפותחת) הוא סוג של לוחם: למרות הכאב ובגללו הוא עומד מול העולם בתנוחה של מוכנות להתמודד עם הגרוע מכל.  ודרכו של לוחם ההוויה הבשלה הוא לקחת אחריות גם על הכאב, גם על מה שאינו בטוח בתוכו וגם על מה שאינו יודע.
רוב בני האדם הם שבויים של האגו, וככאלה הם מצויים לרוב במצב של מעורבות רגשית. אנשים החיים חיים רגילים ובורגניים, מדחיקים ולובשים מעל לאגו מסכה של בן תרבות. אך אנשים המצויים בדרך רוחנית כלשהי סובלים קשות מכך, זה מהווה סתירה למה שהם מצפים מעצמם. הם עם הראש בשמיים והנה במשך שבועיים הם עסוקים רק לחוש כאב ועצבות על משפט אחד שמישהו אמר להם…
הם למעשה חיים בלימבו, בשטח ההפקר שבין להיות קורבן לאגו ובין הוויה מפותחת.
ואיך אפשר לחיות ככה? זה הרי קשה מאוד. ובכן עצה קטנה: אפשר אולי לחוש כלפי ההוויה שעדיין לא הנצה אהבה וחמלה: כי היא האני האמיתי שעוד לא קיבל הזדמנות וצריך הרבה תמיכה כדי לצמוח. ואת האגו יש לסבול, כרע הכרחי.
עלינו לאהוב את פוטנציאל הצמיחה שבנו ולהתייחס לשאריות מן הילדות כאל יבלית. האגו  הוא היבלית. את היבלית אי אפשר לאהוב, רק לסבול ולהשתדל לא להיבלע בתוכה, להישאר כמה שיותר נייטרלים, להבין שזו ירושה מן העבר וזהו. אך את הגלעין (את הפוטנציאל הטהור) אפשר ורצוי לאהוב. לאהוב ולתת תמיכה והרבה סבלנות ואמפטיה. כי ארבעת אלה הם המזון שעוזר לכל שחלש וחסר עמוד שדרה לצמוח ולהגיע לבגרות.


 

גורלם הקשה של עדיני הנפש, חלק ב' – להלחם.


מבוא:
מה שנכתב בחלק א', הוא שלעדיני הנפש, קל מאוד מאוד, להתמוטט בפני הקשיים שמציבים בפניהם החיים בחברה.

אך צריך להדגיש שוב, אלה לא הקשיים של החיים בטבע אלא הקשיים של החיים בחברה האנושית. אמנם החברה מצטיירת כמגנה על החלשים, החולים, הלא שפויים, הקשישים הסיעודיים, והקורבנות. שמערך שלם של עובדות סוציאליות, בתי מחסה ופסיכולוגים נועד לעזור להם. ועם זאת, זהו עלה תאנה. בבדיקה זהירה ניתן לגלות שברמת המהות לחברה לא ממש אכפת מהחלשים, המנודים הקשישים וכו'. ולא זו בלבד אלא שקיומם המודגש מאיים על התדמית הצעירה והמתקדמת שהחברה מנסה לשוות לעצמה. הנה למשל מה שיש לפרופ' חיים חזן מאונ. תל אביב להגיד על כך בקשר ליחס החברה לקשישים 1)

ובחזרה לעדיני הנפש: הנזקים הממשיים לא נגרמים לעדיני הנפש על ידי התעללות מינית, או תקיפה, או אפילו התאכזרות. כל מבנה, תשתית, ארגון והווי החברה – מאיים ותוקף את החלשים ועדיני הנפש. זה לא שום דבר שניתן לשים עליו את האצבע ועם זאת זה הכול: מהבעות פני אנשים ברחוב. הדרך בה הם פוגשים זה את זה. הדרך בה הם מחנים את המכונית ועד הדרך בה הם אומרים שלום. הכול פוצע את נפשם של עדיני הנפש.

החברה לא פוצעת אנשים שהם פחות עדינים, היא פוצעת בעיקר את עדיני הנפש. ומדוע כך? ובכן, במידה מסויימת בגלל שהם עדינים, אבל הרבה יותר בגלל המלה השנייה: נפש. אמנם עדינותם היא להם לרועץ, אבל הבעיה אצלם היא נפשם. היא 'הבעייתית'.

חלק א': הנפש
כותרת המסה אינה 'עדיני הרגש', או 'עדיני החושים', או 'עדיני הגוף', אלא 'עדיני הנפש'. ולא לחינם נוצר מטבע הלשון הזה: 'עדיני הנפש'. המונח עצמו לא סתמי ואינו נעדר משמעות. זו נפשם שהיא עדינה ולא משהו אחר שבם.

הנפש, אותו חלק באדם שמוכחש על ידי כל מה שקולני, מוחצן, אטום, שטחי, המוני ובינוני בחיי היום יום שלנו. דהיינו הכול בעצם.

הכול מתעלם מן הנפש, לא ערוך להתייחס אליה. כלומר כמעט הכול בחיינו מצוי בכמה דרגות מתחת לרמת העידון שלה.

קשה גם לדבר עליה, כי היא לא מוחשית, אך עם זאת מאוד משפיעה. כמו כוח המשיכה, או הכבידה: לא חשים בו אך הוא משפיע. או כמו הזמן: לא חשים שהוא עובר, אך התוצר שלו ברור. כך גם הנפש. ועל כן יש צורך בדימוי כדי להעביר את המסר והתחושה. ראשית היא כמו אגל טל שקוף שמנוח על אספלט תחת בולדוזר – כך הנפש במפגש רגיל עם התדר היומיומי של בני האדם, אורחותיהם ודרכיהם. כל צורת עיצוב הבית: הכלים, תכניות הטלוויזיה, הרחובות – הכול הוא מכבש דרכים עבור אגל הטל של הנפש.

ונפשם של עדיני הנפש לא רק עדינה יותר, היא גם ממלאת אותם יותר. הם פחות מסוגלים להתכחש לה. היא מאכלסת חלק יותר נרחב מהווייתם.

עדיני הנפש, הם מה שנקרא, במטבע לשון אחר: בעלי נשמה יתרה. הנפש שלהם רחבה, גדולה יותר. מה שעושה אותה לעדינה, רגישה ופגיעה יותר. בעולם הגוף – גדול ורחב, משמעו חזק. בעולם הנפש (על רקע הכוחנות והגסות של החברה) – גדול ורחב, משמעו, חלש ופגיע.

ודימוי נוסף לנפש יהיה עדשה או אפונה:

 

אם הנסיכה תחת העדשה (אפון) לא יכלה לישון כשאפון קטן היה מונח תחת מאה מזרנים – הרי שעדיני הנפש ישנים מעל מאות עדשות, כשמעל לעדשות רק מזרן דקיק אחד. כך הם החיים בעבור עדיני הנפש. ואצלם הבעיה אינה השינה, אלא החיים. איך יחיו ומתחתם מזרן דק אחד ומאות אפונים קשים?

ומכאן שכמעט הכול פוצע אותם. מדיר שינה מעיניהם, מטלטל אותם ובעיקר חודר פנימה, מפר את האיזון העדין של נפשם עם המציאות. מגרש אותם מקשר עימה. והם, שהנפש היא כל קיומם והוויתם – נותרים עם דימוי עצמי מרוסק וריקנות פנימית. ואלה מתגלים לאחר נסיגתה והתכווצותה של הנפש. וזו מתכווצת ונסוגה בגלל הגסות והברוטאליות של מערך החים הרגיל ביום יום.

עד כאן לגבי נפשם הגדולה של עדיני הנפש.

חלק ב': להפוך ללוחם
מן הסתם, רבים מקרב עדיני הנפש הקוראים שורות אלו, ירצו מאוד לדעת מה אפשר לעשות, אם בכלל, בין אם לגבי עצמם או למשל לגבי יוצא חלציהם, עדין נפש, שהולך לקראת מסלול קשה שכזה.

ובכן, מה שהנפש העדינה זקוקה לו הוא מגן ומושיע. ולא יבוא להם מגן ומושיע אלא מתוכם. אין ברירה לעדיני הנפש אלא להפוך ללוחמים ללא חת, היוצאים אל העולם כדי להגן על נפשם. להציב טריז בינה לבין הגסות והאגרסיביות המאיימים לחדור פנימה. כן, כן, אותם עדיני נפש אמורים לחיות בדואליות: מצד אחד לחבק את נפשם ולשאוב ממנה עדנה ורוך. ומצד שני לטפח בעצמם את דמות אביר ימי הביניים היוצא להגן על הנסיכה השבויה. או הלוחם הסמוראי היוצא להגן על כבוד השוגון בטירה. וזאת הוא יצליח לעשות רק אם יצליח להיות יאנוס בעל כפל הפנים

צד אחד כלפי פנים, כלפי הנפש וצד שני כלפי חוץ, כלפי החברה,כלפי העולם. ורק אם יעשו זאת, יצליחו לשרוד. ולאפשר לנפשם העדינה את המרחב הפנימי.

כאן, הפרדוקס בהתגלמותו: דווקא העדינים, אלא שמתפרקים וכל ישותם מזדעזעת – עם כל עוינות וטרוניה – דווקא הם, חייבים להפוך לגזע של לוחמים אצילים, עשויים ללא חת. דווקא הם, במיוחד הם.

להיות לוחמים שלוחמים מתוך הצורך להגן על קודש הקודשים האמיתי: הנפש.

לוחמה שלא באה לשלוט ומתוך צורך להעצים את כוח האגו, אלא מתוך צורך ליצור מרחב פנימי מוגן, שבתוכו תשתמר עדינות נפשם, שבתוכו תוכל לשרוד.

מה שנקרא בקלישאה הידועה: נלחמים על נפשם.

עבור רוב בני האדם, הנפש הנה מושג ערטילאי, שנתפס יותר כתיאור פואטי של משהו לא ממשי. ואילו עבורם, הנפש הנה יותר אמיתית מן המוחשיות של מה שהם רואים ושומעים.

עם זאת, זהו קיום אמיתי מבחינת ההשפעה שלה על חייהם והרגישות שלה להשפעות העולם החיצון. אך אין להם ידיעה אמיתית וברורה שהיא אכן קיימת.

כך שעדיני הנפש לא רק מופגזים על ידי כל שמאיים על הנפש, ולא רק שהנפש מאוד אמיתית עבורם מבחינת התגובה שלה למציאות, אלא כדי להוסיף לתסבוכת, הם חשים דברים שבאים מהנפש, אך לרוב לא יודעים שזה בא משם. להם נראה שהם פשוט רגישים מדי, או מתוסבכים מדי. ובמצב הכי גרוע, הם תופסים את תגובתיות היתר של נפשם, כעדות לכך שמשהו במערכת הפסיכולוגית שלהם לא מתפקד כשורה.

ועם זאת, אם הם לא רוצים להפוך לשבר כלי, עליהם להפוך ללוחמים.

הם עדינים יותר מהרוב ועל כן חייבים להפוך ללוחמים.

הם מאכלסים בתוכם שכיית חמדה שעושה אותם רגישים ופגיעים, ועל כן עליהם להפוך ללוחמים.

עליהם להפוך ללוחמים, לא מכיון שיש בהם כוחנות או יצר שלטון. אלא בגלל שיש בהם משהו שהוא כל כך רגיש, פגיע חסר אונים מחד, ומיוחד, נדיר ויקר מציאות כל כך, מאידך – הנפש.


——————————————————————————–

8.10.2005

1) הקטע הבא, לקוח מן ההקדמה לספרה של ד"ר טובה גמליאל, 2005, סוף הסיפור, משמעות, זהות, זקנה. אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור.

" הזִקנה היא מחוז אין חפץ בו לא רק לרוב באי עולם בחברה בה אין הבטחה לחיים שלאחר החיים אלא אף לחוקרים והוגים האמורים לפענח את צפונותיה. מדעי ההתנהגות – פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה – ממעטים לראות בזיקנה תופעה אנושית העשויה להיות מקור להבנת האדם ומגבילים בדרך כלל את עיסוקם בה בהשלכותיה החברתיות-כלכליות-אתיות ובכך רותמים את עצמם לשרותו של סדר יום תרבותי שאחרית החיים מוּדרת ממנו. זוהי התכחשות שסיבותיה ברורות ונעוצות במבנה תרבותי המקדש התקדמות והתפתחות ומוקיע נסיגה ובליה, ותוצאותיה הן הרחקת דמות הזקן מזירת השיח הציבורי והפיכתה לרוח רפאים המרחפת בין החיים לבין תשלילם. אזור דמדומים זה הוא אך אחד ממתחמי הטאבו המעטים שעדיין נותרו בחברה המטיפה להכרה באחרות לגווניה, מגנה דכאנות ודה-הומאניזציה ומגינה על זכותם של מנושלים ומושפלים לקול ולמבט. העדשה החברתית שבעדה מותרת התבוננות בעולמם של זקנים, על פי אדוני הכוח והדעת, מטשטשת את נוכחותם הפיזית, מעצימה את דמיונם לבני גיל הביניים ומציגה אותם כמי שנאחזים בכל מאודם בקרנות המזבח של החיים. הגיחות המזדמנות אל המרחב הציבורי של זקנים לא מורשים, כאלה שהמפגש עמם עלול להיות לאות מבשר רע של מוות וחידלון גם הן מוסוות בעלי תאנה של טיהור מצפון חברתי. נראוּתם הציבורית של זקנים פגועים, חולים, מנוצלים ונטולי בינה יותר משהיא מציגה מצב אנושי נתון באה לעורר לפעולה מוסרית או מוסרנית של כיסוי והסתר המסירה את האיום שבחשיפה ובמודעות שהיא גוזרת. חוקרי זקנה משתפים בדרך כלל פעולה עם מאמץ תרבותי זה לפריסת רשת הסוואה מעל הזקנה ולמיסוך פניה מאחורי איפור כבד של מושגי נוחם ותקווה כגון "זקנה מוצלחת", "רווחה נפשית", "אינטגרציה" ו"משמעות" – שפה העוטה אצטלה "מדעית" של מספרים, טבלאות ושבלונות תיאורטיות ומתודולוגיות ומייצרת תרבות של משמוע ואינוס הזקנה אל תוך מסגרות מבוקרות של שיח כלכלי-פוליטי המודד, מעריך וממקם זקנים על פי קרבתם או ריחוקם לדמות האדם ה"נורמלי", ה"סביר", ה"ראוי", ה"תבוני" בן-הזמן והמקום. אימת הזקנה השורה על חוקרים מצטרפת אל העידוד הנדיב הניתן להם על מנת שיאוששו את צורכי הניהול החברתי של זקנים ויספקו לעוסקים בהם עילה מדעית להצדקת מעשיהם. כך נוצרת תרבות ידע על זקנה שתאימותה למצבם הקיומי של נשואיה, הנחקרים הזקנים מפוקפקת ובעייתית. זאת ועוד, אטימותו של מחקר הזקנה לפוטנציאל הדעת הטמון בהווייתם של יעדיו הופכת אותו ואת נשאיו, כמו ענפים אחרים של מדעי ההתנהגות, לשרת מקצועי ברשות ובסמכות של ממסדי ההגמוניה התרבותית השולטים בכיפה. כך הופך השיח האקדמי לבעל בריתו ובן דמותו של סדר היום הציבורי כאשר התלות ההדדית ביניהם מונעת שינוי פרדיגמטי באף לא אחד מהם.

האנתרופולוגיה החברתית עשויה הייתה לפרוק מעל עצמה את העול החברתי הזה ובשם האתוס של הבנת האחר על פי דרכו והשקפת עולמו להציע נתיב שיפרוץ את מעגל הקסמים של השמרנות והכניעות האקדמית, ואכן בתחומים ידועים נמצאים באקדמיה חוקרים שהצליחו לחתור תחת משטרי הידע מפוטמי הכוח הממסדי ולהציע חלופות פרשניות, לעיתים מהפכניות להתבוננות על מקומו ומצבו של האחר. כך למשל מנשבת הרוח הפוסט-קולוניאלית הבוחנת את הדיאלקטיקה בין הכפיף למשעבדו כתוצר של ייצוגים תרבותיים של שליטה, הקסמות וחיקוי אל עבר קבוצות לאומיות, אתניות, מיגדריות ומאותגרות תפקוד של מנושלים ומודרים, אך אל הזִקנה אינה מגיעה. מעטים העיונים המחקריים בגורלם של זקנים כאחרים הראויים לזכות הכרה אקדמית, וזאת על אף שעל פניו האתר התרבותי של הזקנה משופע בסממני וסימני אחרות של שפה, זמן ויחסים חברתיים. ההסבר להעלמת העין והעניין האנתרופולוגי משדה זמין ומזמין זה מצוי כנראה, ובין היתר, במגבלותיה הפנימיות, המובנות של הדיסציפלינה האנתרופולוגית שעקרונותיה האתיים והעיוניים גורסים שאין מושא ידע שאינו נתון לניתוח תרבותי, שכל תרבות היא פרי רוחו ופעלו של האדם ועל כן היא אינה קבועה ומכאן שכל ישות המוחזקת כ"אחר" היא הפיכה. האחרוּת הזקנתית בעיקר בגילוייה המוקצנים של שיטיון, איבוד שליטה על סוגרי הגוף ותלות סיעודית מלאה אינה עומדת באף לא אחד מתנאי הכניסה הללו לזירת המחקר האנתרופולוגי: היא מעבר לתרבותי שלא לומר האנושי, היא מחזירה כביכול את האדם להווייתו הגולמית הטרום-תרבותית, ה"טבעית" אולי אף החייתית. מכל מקום זוהי אחרות שלמרות הניסיונות המועדים לכישלון להיאבק בעריצותו חסרת הפשרות של הזמן הביולוגי המייצר אותה, היא בלתי הפיכה ועל כן טופחת על פניו של השיח האנתרופולוגי שאינו מסוגל להכילה.

את כל זאת ידעה ד"ר טובה גמליאל בהחליטה להיכנס אל ממלכת הצללים – האחרים הלא נראים – של הזקנים השוהים במובלעת הזמן והמרחב המוסדי, ובכל זאת הרהיבה עוז להציץ אל הפרדס האסור. זאת ועוד, ד"ר גמליאל הוסיפה על חטא ההיבריס האנתרופולוגי את פשע הסגת הגבול של הטאבו האוניברסלי של עיסוק באותו מסומן שאין לו מסמן – המוות בכבודו ובעצמו. בעולם מודרני בו תופסות והולכות החוויה הצרכנית והמימשליות הביורוקרטית את מקומן של המסגרות הטכסיות המתווכות בין חיי אדם למשמעותם מורחק ומודחק המוות אל שולי התודעה והמרחב. זהו המקום בו בחרה ד"ר גמליאל להתגדר ולחלץ מתוכו תיאור אתנוגרפי נדיר של התרבות שיצרו אלה שעברו כרת חברתי ונותרו עם שיירי קיומם כדי לעבדם על פי מידותיהם וצורכיהם החדשים. תרבות המוות שאת הגיונה ותובנותיה מציגה ד"ר גמליאל מהלכת עלינו קסם ואימה – קסם על שום האסתטיקה המובהקת של הגיונה הפנימי והמארג של פרטי היומיום השוזר אותה ואימה על שום כיבוי אורות המשמעות, האמונה, האמון והרצון לחיות המאפיין את ימיהם ולילותיהם של שוכני המוסד. בשני ממדיו של עולם סמוי זה שאפס קצהו מבליח לנגד עינינו אין שמץ מן האקזוטיקה האנתרופולוגית המתחסדת והמתיפייפת בכבודו או קלונו של האחר הנחקר ולא מן הגותיקה של התיאולוגיה של אלמות סימבולי, יצירתיות, התפתחות והשלמה עם העצמי. הפיכחון המקפיא שמעבירה אל הקורא ד"ר גמליאל באמצעות מבט הגורגונה של נחקריה שהרגע הפך לתכלית ופשר קיומם אין בו הבטחה לגאולה וגם לא ניהיליזם ונואשות אך יש בו תודעה ודעת הנוסכים בעולם הצלמוות הזה משהו מאווירת התוגה של אדגר אלן פו בתמהיל קפקאי של עמידה לפני השרירותי ונעדר התכלית והטעם.

אילו הייתה ד"ר גמליאל ניגשת לחומרי החיים המיוחדים בהם נתקלה בעזרת ארגז הכלים האנתרופולוגי השגרתי לא היה עולה בידה לעצבם ולהציגם בדרך הייחודית, המקורית והכובשת בה הם מועלים בספר שלפנינו. כאמור, מוסרות המתודה וההמשגה, מצוות אנתרופולוגים מלומדה, היו עלולות להיות לה לרועץ בניסיון להתחקות אחר התנסות של היפוך יוצרות, הישרדות ותוהו ערכי וסמלי שאינם נענים לצופני הפענוח המקובלים. אלא שד"ר גמליאל הצליחה להתיך עצמה אל תוך כור המצרף של תרבות המוות של המוסד באמצעות אותם כלים שהיו מסורים לה לאו דווקא מכוח הכשרתה המקצועית או מתוקף תשתית הידע האקדמית בו היא שולטת וודאי שלא עקב עמדה פוליטית, אתית או אידיאולוגית בה היא אוחזת. הקול המרטיט, רחב-המינעד ובעל המנגינה החד-פעמית אותו משמיעה ד"ר גמליאל בין תווי כתיבתה הוא פועל יוצא של יכולת הבחנה מדויקת, טביעת עין מפלחת, עומק רגשי ואינטלקטואלי חף ממסכות וטיוחים ובעיקר פואטיקה של שפה על גבול השירה. סגנונו עתיר המכמנים התרבותיים-יהודיים של הספר מספיג את האתנוגרפיה בסמלי זהות ושייכות קולקטיביים הנוסכים בראייתם המרוקנת מעבר ועתיד של דיירי המוסד נופך מיתי אל-זמני המאפשר לכותבת לגשר בין החיים לבין המתים. תרבות השפה של ד"ר גמליאל נותנת בידה כלים הולמים למלאכה הנראית כמעבר לכוחותיו של חוקר בתפירת הקו המפריד בין חיים למוות. זהו מבע לשוני המפליא לחדור אל אפלת מערת אפלטון ולהאיר את המאכלסים אותה בלא להתפתות לייצוגיהם התרבותיים. זהו ספר שהאומץ לו נתבע הקורא בקריאתו שקול כנגד התעוזה שהייתה דרושה בכתיבתו."


פרופ' חיים חזן אוניברסיטת תל-אביב, אפריל 2005

 

——————————————————————————–

תוספת מאוחרת:
אני מקבל תגובות לא מעטות מאנשים על שלושת המאמרים הללו. וברצוני להוסיף את השורות הבאות.

המסר העיקרי שאני מנסה להעביר במאמרים אלו הוא שהקשיים של עדיני הנפש נובעים מכך שהם נושאים בתוכם נפש נדירה ואיכותית. נפש שהיא בבחינת נכס יקר ערך, עבור האדם עצמו, אך המס והמכס עבור הנכס הזה הוא כבד מנשוא. והבעיה היא שאותם עדיני נפש, מכסחים לעצמם את הצורה, בשל הקשיים הללו ובכך תורמים למצב הקשה, כי בסופו של דבר הירידה העצמית הזו מורידה להם את הדימוי העצמי. וכשהדימוי העצמי נמוך כל קושי גורם למשבר, כי אם אין גיבוי עצמי אין כוח לעמידות פנימית, ואז הכל קורס בפנים.

המאמר מנסה לשקם את הדימוי העצמי שלהם, ולטעון שהקשיים הם לא בגלל שמשהו דפוק בהם, אלא דווקא בגלל שהם כל מיוחדים בחברה כל כך בינונית.

——————————————————————————–

מאמר וזה והשניים האחרים בסידרה, היו אמורים להיכלל בסיפרי: "אאוטסיידרים ומורדים", הוצאת ידיעות אחורנות, אפריל 2006,

אך נכתבו לאחר שעריכת הספר כבר הושלמה.

הנה קישור לדף ההוצאה ובו כמה מלים על הספר:

http://www.yediothsfarim.co.il/catalog1.asp?bID=3622569

 


 

* הרוח והנפש הן כמו…


הנפש והרוח קרובות זו לזו

-כמו הגוף והרגש.

הנפש מדברת את הרוח

-כמו שהגוף את הרגש.

אך (בה בעת) יכולה הנפש להיות הסוהר לרוח

-כמו שהגוף לרגש

————————————————

* שורות אלו מופיעות גם בקטגוריה: פרגמנטים.

הנפש והרוח הן כמו…


הנפש והרוח קרובות זו לזו

-כמו הגוף והרגש.

הנפש מדברת את הרוח

-כמו שהגוף את הרגש.

אך (בה בעת) יכולה הנפש להיות הסוהר לרוח

-כמו שהגוף לרגש.

Be, Do, Have.


מאמר זה הנו השלמה והרחבה של המאמר: "כוחה המניע של אי העשייה".מן ה-26.10.2005

http://www.nrg.co.il/online/15/ART/999/537.html

 


——————————————————————————–

About most – we can do nothing

About the rest — we could do something

But about our being – we can do, when we cease doing at all.

Just BE!

Gabriel Raam

14/10/2006


——————————————————————————–

The challenge as I see it is that most people focus first on the 'having' second on the 'doing', and third on the 'being'. Which means tht many people, even ones who financial planners, go about it all backwards. Even worse, many people never even get to the 'being' part. They spend so much time on the 'having' and the 'doing' that they never look up to see whether they are who they want to be."

David Bach

**


"החיים שלי היו סדרה של טרגדיות חיצוניות. ואף על פי כן, אף פעם לא איבדתי את השלוה. מכיוון שהיה לי מקום פנימי, שהיה בלתי תלוי בטריטוריה חיצונית"

מהטמה גאנדי, (מתוך האוטוביוגרפיה שלו).

 


"And if the earthly has forgotten you, say to the still earth: I flow.

To the rushing water speak: I am."

Rainer Maria Rilke

 


——————————————————————————–

מבוא:
ב"כוחה המניע של אי העשייה"

http://www.nrg.co.il/online/15/ART/999/537.html

– עסקתי באפשרות של עשייה ברמה יותר גבוהה, זו שמתאפשרת מכוח צמצום והורדה של הצורך להוכיח ולהתאמץ. דבר זה יוצר פינוי של חלל פנימי שקט שיהווה מעין 'שדה נחיתה' לדינמיקה שתופיע או תעבור דרכו. כמו שמתרחש אצל אמן- יוצר למשל. במאמר/מסה זו – מובא הקונספט הרחב יותר של רעיון אי העשייה. ושם הקונספט: Be, Do, Have.


חלק א':
אנו חיים בתקופה בה הסביבה החיצונית שלנו רוחשת פעילות צעקנית וצבעונית, תוקפנית ותזזיתית. הכל רעשני, גדול, פוסטרי, צועק. וגם מפתה, מזמין; כל חלון ראווה, כל פרסומת בטלוויזיה, כל מודעה

בעיתון – משדרים את המסר הבא: עזוב את תסכולי העצמי ומכאובי הנפש והצטרף לחגיגה הגדולה, כי החיים האמיתיים הם בחוץ. בפנים תמצא בעיקר ריקנות ובדידות – 'צא מעצמך' וגלה את העולם.

רבים מאיתנו מנהלים את חייהם בהתאם לגישה זו. אנחנו מטפחים קשרים חברתיים, משקיעים בקריירה, אולי אף קוצרים פירות של פופולאריות והערכה. אבל בכל החגיגה הזאת לעיתים חשים שלמרות הישגינו – בפנים התעצמה הריקנות והתפלות. מגלים אולי, ששכחנו משהו והמשהו הזה הוא עצמנו. זה הדבר שאולי מאפיין יותר מכל את האדם בתחילת האלף השלישי; יש לו כמעט הכל, אך אין לו את עצמו.

הוא חי בתחושה שעם הרכישה הבאה, עם הידיד הבא שיכיר, הרומן הבא, הקידום הבא בעבודה, הנסיעה הבאה לחו"ל – החיים יקבלו את הצבע העז והעמוק של דינמיות ומשמעות, אך זו ממשיכה לחמוק ממנו. וזה יוצר תחושה של תסכול עמוק, תסכול קיומי. ולעתים אנו מנסים לחשוף תחושה זו בפני ידיד קרוב, אך לרוב נענים בביטול – 'עזוב, מה אתה בוחש כל הזמן בתוך עצמך, צא מעצמך, החיים יפים'. והבריחה מן העצמי הנטוש נמשכת.

ולא רק כך אנחנו כלפי העולם והאחרים, כך גם הם כלפינו; אנשים בוחנים אותנו דרך כמות הידע שצברנו, בודקים מה אנו מסוגלים לעשות, או עד כמה אנו מעניינים או מבדרים. אך מתי מישהו במי שחי בנו. מתי מישהו התעניין במה שמתרחש מעבר למסכה החברתית? מתוך רצון כן להבין מה חי בנו בפנים?

כדי להבין את המכלול בתוכו משוטטות השאלות שהועלו כאן, כדאי להכיר קונספט מעניין. קונספט המכיל שלוש גישות.

3 גישות;

שלוש גישות יש לנו כלפי העולם ועצמנו. שלוש גישות שנובעות מתוך תפיסה עמוקה ומסויימת מאוד של החיים והמציאות, ניתן להגיד שכל אחת מן הגישות היא פילוסופיה בפני עצמה, פרדיגמה, תפיסת עולם. פרדיגמה אחת באה אל החיים והעולם דרך צריכה וצרכנות, וזו גישת ה HAVE. גישה שניה היא גישה הבאה לעולם דרך עשייה, יוזמה ומאמץ, זו גישת ה .DOוהגישה השלישית היא גישה שניתן לקרוא לה גישה אונטולוגית, גישה שבאה לעולם דרך הישנות והישות של הדברים, גישת הBE.

נראה, כי העולם כיום, נטוע עמוק ברמות הDO והHAVE וכמעט לא קיים ברמת הBE.

ניתן לקחת את שלושת הגישות הלו ולבדוק אותם בכל מיני שדות, למשל בשדה ביחסים בין בני אדם.

בגישה הראשונה, אנו באים לבן אדם ומבררים: מה נוכל לקבל ממנו? מה אפשר להפיק ולקחת ממנו.((HAVE.

בשניה – בגישה המעשית – אנו בודקים, מה הזולת יכול לעשות עבורנו? (DO)

ובשלישית – שזו הגישה האנושית או המהותית – אנו רוצים לדעת מי הוא ומה יש בו? מה חי בו? איך הוא כבן אדם?

.(BE)

הסופר ניל דונלנד וולש רואה אותן בספרו 'שיחות עם אלוהים'. (ספר מס. 3. עמ' 14-17 ) – כשלושה מעגלים או שלוש עטיפות, כשהאחת חיה בתוך האחרת (כמו בביצת בבושקה): המעגל החיצוני הוא מעגל הצריכה, מעגל הביניים הוא מעגל העשייה והמעגל הפנימי הוא מעגל העצמיות, או מעגל הנפש.

התפישה הרווחת אצל רובנו שהדינאמיקה של החיים נעה מן המעגל החיצוני כלפי הפנימי. אם "יהיה לנו" (צריכה, HAVE) אהבה, כסף, זמן וכו' – אז נוכל "לעשות" ( DO) ללמוד, להתחתן, לכתוב ספר, לפתח מערכת יחסים וכו' ואם "נעשה" – סוף סוף "יהיו לנו חיים" (BE), שיהיו כמובן מאושרים, שמחים, אהובים וכו'.

ניתן גם לתפוס את שלושת המעגלים הללו כמצויים האחד ליד השני בקו ישר. בגישה הנורמלית, הזרימה או התנועה היא מכיוון הצריכה כלפי הישנות. בגישה הישותית התנועה ישנה חתירה חזקה למטרה, והיא נעה מן המעגל של הישות כלפי מעגל הצריכה, דרך מעגל העשיה. כאן התנועה נובעת ממרכז כובד ישותי, וכשהוא מלא ועוצמתי הוא יוצר גלי עשייה שמביאים עמם שפע שאותו צורך האדם.

 

אך כיום, בני האדם נעים ממעגל הצריכה לכיוןן מעגל העשיה, ושם נתקעים. במין ניתור בין אובר עשייה לאובר צריכה. שלוכדים את האדם בתוכם, ומשם כבר אין אפשרות להגיע למעגל הישות.

התרבות השלטת כיום היא תרבות רכושנית. הפילוסופיה השלטת היא פילוסופיה צרכנית: הכל יכול להיפתר על ידי צרכנות. כל הבעיה היא הרכישה הבאה שעוד לא רכשנו. כלומר, אם רק נגדיל את נפח הצריכה ואם נקנה את הספרים הנכונים, הויטמינים הנכונים, אפילו המחשבות הנכונות (חשיבה חיובית, חשיבה נכונה) – הכל יהיה בסדר. כביכול הכל הוא שאלה של צרכנות. כך שכולם צורכים כמו מטורפים, וכל אחד משוכנע שמה שהוא קונה עכשיו, יקצר את דרכו אל האושר. מספיק להביט על פני האנשים בקניונים הענקיים, כדי לראות שם את ההבעה שאומרת שעכשיו הגיעו למקום בו החיים האמיתיים הולכים לקרות.

הבעיה היא שאנו צורכים לא רק מוצרים אלא גם יחסים, בני אדם, רעיונות, קורסים, סמינרים, מורים רוחניים, פסיכולוגים. הכל הוא בר צריכה אפילו דברים מופשטים כמו אושר, אמונה, אמנות, אהבה וכו'. הכל בר צריכה. וכולם סוגדים למולך הצרכנות. וככל שנסגוד לו יותר, כן תגבר רעבתנותו.

אנו חיים תחת פילוסופיה הגורסת שהאושר טמון בכמות הצריכה או במוצר שצרכנו. ועם יש בעיות, אז או שעוד לא צרכנו מספיק, או שעדיין לא צרכנו את הדבר הנכון. תפיסה זו גורמת לכך שבתינו מלאים בדברים שאיננו צריכים, שקנינו מתוך רצון למלא איזו ריקנות.

ואם מה שקנינו לא ממלא אותנו ואת חיינו, אנו משוכנעים שאם נעשה יותר, נגדיל את יכולת הקניה שלנו, ואז נוכל לצרוך את הדבר הבא שיעשה את הטריק. וכך יוצא שאנו מתרוצצים עוד ועוד, מתוך תחושה שככל שנספיק יותר, נעשה יותר, נתאמץ יותר, כך נגיע רחוק יותר. ואז נוכל לרכוש כל שנרצה. אושר, אהבה, הבנה, תקוה וכו'.

יוצא מכך שאנו מיטלטלים רוב חיינו בין צרכנות כפייתית לבין עשייה מטורפת – סחרחרת שקשה לצאת ממנה וקל כל כך להיסחף בסיבוביה ולשכוח להיות! רק להיות, פשוט להיות. כמו כלב, תינוק, או צמח, השלמים ומלאים בהוויתם.

וכאמור, יחסינו לזולת נגזרים מן הפרדיגמה הנמשלת על ידי התמהיל בין עשייה לצריכה.

אנו לא דור של 'מי אתה'? ,(BE) אלא מה יש לך להציע? או מה הצלחת להשיג?,(HAVE) או מה אתה מסוגל לעשות .(DO).ערך פנימי ,(BE) נסוג מפני כושר ביצועי ,(DO) ושניהם מפני הרכושנות .(HAVE)

 שאלת ההיכן?

אז היכן בכל זאת ניתן למצוא אותה?

-בעיניים של תינוקות

-בשירי משוררים

-בעיני אוהבים

-בעיניים שנדלקו בלהט דתי.

ובעיקר בתוכנו פנימה. בחלל הפנימי השקט.

המצב הנכון לאדם הוא לבוא אל העשייה ואל היכולת לקלוט ולאכסן דברים – מתוך קשר אל פנימו ואל המהות וההוויה הפנימית שלו.

קודם אתה ישנו, (BE) קודם יש לך הוויה פנימית מסויימת, מרכז כובד מסויים שחי בתוכך, מה שנותן לך כוח לצאת לעולם ולעשות. ואז אתה עושה עם זה משהו (DO): כותב, מקים עסק וכו' ואז זה מביא לך כסף או רכוש או הכרה.(HAVE)

בחיים שהיו יכולים להיות לנו לולא המרוץ המטורף אחר רכוש – השאלה הייתה לא מה אתה עושה (מקצוע, עיסוק וכו'), או מה יש לך, (תעודות השכלה, רכוש, חברים, קשרים), אלא: מי אתה? איזה מן אדם אתה בתוכך, בפני עצמך? מה חי בך?

מי שחושב שאם יהיה לו יותר, יותר כסף, יותר אהבה, יותר מין, יותר רוחניות, יותר השכלה, (מחק את המיותר) – יגיע להיות מאושר, טועה. רק שלמות פנימית, וקשר עם הפנימיות והרגשות – יכולים להביא לו שפע, אבל זה יהיה שפע פנימי. והשפע הפנימי יהדהד ויהיה באותו התדר של השפע החיצוני, שיבוא מעצמו. אבל אז זה כבר לא יהיה חשוב כל כך, כי יש לו את עצמו.

אם כך שייקספיר שוב צדק: "להיות או לא להיות, זו השאלה".

כלומר, לדעתו של שייקספיר השאלה היא אם להיות עשיר, או מצליח HAVE)) וגם לא אם להיות עסוק ומבוקש כל הזמן (DO), השאלה היא: האם אנו בכלל קיימים, האם יש בתוכנו מרכז כובד פנימי לו ניתן לקרוא: אני, או עצמיות. הוויה פנימית מוצקה ובלתי משתנה שכל הזמן ניתן לחזור אליה. (בית). זו השאלה ששייקספיר מדבר עליה. ועם מרכז הכובד הוא צריכה או עשייה, אז התשובה היא: 'לא להיות'.

ולהיות זה עניין של מצב תודעה; ומצב תודעה יוצר את יתר התופעות סביבו. האלכימאים הקדומים לא חתרו להפוך עופרת לזהב אלא ניסו להראות שהזהב שבעולם קיים בנשמת האדם, וזו רק שאלה של מצב תודעה מתאים כדי להגיע לכך.


 שאלת ה"איך"

וכאן מיד בא האדם ושואל, או קיי, אז איך מתחברים לישות הפנימית? לBE הזה? ובכן שאלת האיך היא שאלה מכשילה, כי איך שאנו שואלים: 'איך', מיד אנו מוצאים עצמנו לכודים ברמת הDO.

ולמעשה כשאדם רוצה עזרה בתחום כלשהו, בין אם זה תחום פסיכולוגי, מקצועי, או רוחני, מיד הוא מקבל שפע של עצות, שרובן ככולן שוכנות ברמת ה'איך'. תעשה את זה ואל תעשה את זה וכו'.

גם הרוחניות, שאמורה לעסוק ברמת הישות עוסקת יותר מדי בDO, ניתן למצוא כיום שפע של טכניקות, מריקודים מקודשים, ותרגילי נשימה, ועד יוגה, פנג שואי, טאי צ'י ודמיון מודרך, והמכנה המשותף לכולן שכולן מנסות להגיע ל'BE' דרך ה."DO"


אפשר גם לנסות אוטוסגסטיה, סוגים שונים של חשיבה חיובית ותכנות עצמי. ולמעשה מה שעושים כאן הוא שמשטים בתודעה שתייצר את תוצרת ה'בי'. וכך לשכנע עצמך שאתה כבר מחובר למהות הפנימית. והתקווה היא שאם המוח יאמין בכך אולי זה יקרה.


——————————————————————————–

חלק ב':

בחלק א' של המאמר עסקתי ביחסים בין שלושת החלקים: 'בי', 'דו' ו'הב'. בחלק זה ברצוני להרחיב ביחסים שבין שני המרכיבים הראשונים בלבד: בי ודו.

אחת מן הסברות השכיחות בקשר לשיפור עצמי מכל סוג שהוא, היא שהשקעת מאמצים ועבודה בכיוון רצוי תביא לתוצאה מקווה.

על פניו ולכאורה, משפט זה נשמע הגיוני למדי. ואכן, אם אדם רוצה לבנות לעצמו גוף לתפארת, עליו לאמץ שריריו בעבודה עם מכשירים מסוימים וכעבור זמן ועבודה מאומצת וסדירה יגיע לתוצאה הגופנית המקווה. כנ"ל גם בלימודים לקראת תואר וכו'. בדוגמאות אלו אין פגם, אך כפי שכתבתי במאמר הקודם: "כוחה המניע של אי העשייה" – הבעיה מתחוללת ברמה הבאה, רמת הנפש, הרוח או התודעה. שם החוקים מתהפכים; שם המאמץ רק מחליש. ברמות אלו הדרך להשתפרות, או יותר נכון, להגעה לרמה אישית גבוהה יותר, היא פרדוכסלית ומנוגדת להגיון.

אנו מנסים להחיל על רמות אלו את חוקי הרמה המכאנית על ידי השלטת הגיון ורציונליזציה. אך אלה לא יביאו לשום תוצאה ברבדים היותר גבוהים של המערכת האנושית. ההבדל בין הרמה המכאנית-טכנית-רציונאלית ובין הרמה התודעתית-נפשית-רוחנית, משול להבדל שבין הפיזיקה של ניוטון (הפיזיקה, המקובלת, הקלאסית) לפיזיקת הקוואנטים: מה שסביר הגיוני וליניארי ברמה אחת, הופך לחסר פשר ברמה הבאה.

הרמות המכאניות עובדות לפי הגיון סביר ומתקבל על הדעת, ברמות הדינאמיות מתחיל האל-הגיון. שם ההיגיון הרגיל מפסיק לעבוד. לדוגמא: ברמות המכאניות כדי להתקדם, כדי להגיע, צריך להגביר מאמץ (בכיוון הרצוי), כדי להיות מסוגל לעשות, עליך קודם כל להגיע.

וברמות אלו כדי להגיע עליך קודם כל להיות שם… זהו משפט פרדוכסלי. שאומר שקודם כל 'בי', ורק אחר כך 'דו'.

אין דרך לצאת מתקיעות או מלכוד על ידי הגברת מאמץ. כי הגברת מאמץ רק מחזקת את חיבוק הדוב של זה שאנו תקועים בו. ותוביל לקוטב ההפוך באותה מלכודת. כל מלכוד הוא אך קטע מתוך רמה שלמה בה אנו מצויים. והרמה היא עיסקת חבילה. אי אפשר לשנות פריט אחד בעיסקת החבילה, רק לצאת מעיסקת חבילה אחת ולהגיע לעיסקת חבילה אחרת. ושם אחר לעיסקת החבילה, היא: רמה. חיי רובנו מצויים ברמה המכאנית ועלינו לצאת ממנה כדי להגיע לרמה הדינמית. הרמה המכאנית היא רמת ה'דו', והרמה הדינמית היא רמת ה'בי'. ואם יוצאים מרמת ה'דו', אז גם מפסיקים להיות קורבן לחולשות של הרמה זו

ה'בי' עובד לא דרך מאמץ, אלא דרך הרפיה של מאמץ. לא על ידי לימוד או יישום של טכניקות חדשות. אלא דרך ריקון התודעה. לא על ידי פעילות, אלא על ידי ויתור. לא על ידי התכווצות והתמלאות, אלא על ידי הרפיה והתרוקנות. ברמת ה'בי', מרפים שליטה; שם לא גורמים, אלא מאפשרים לדברים להתרחש. שם הדומיננטיות של הרצון, מוחלפת – באפשור.

ורמת 'הבי' עובדת כך כדי לאפשר למשהו בתוכנו ומחוצה לנו להנחות אותנו. ברמת ה'בי', האדם מחובר למשהו בו שיודע. הוא עצמו אינו הגורם הפעיל, אלא הסביל של חייו. הוא לא צריך לגרום למאום, אלא להביא עצמו למקום בו החיים יקרו לו ויתרחשו עליו.

ברמת ה'בי' דברים באים אליו ולא הוא בא לדברים. ברמה זו הוא מעוגן בקוטב הנייטרלי (הצופה) של חייו ולא קופץ מן הקוטב השלילי (חוסר מעש) לחיובי (פעילות ומאמץ).

ברמה הגבוהה הוא נע בין הקוטב השלילי (שקט פנימי) והנייטרלי (צופה ומתבונן במתרחש). (ולא בין קוטב שלילי לחיובי).

כל היועצים מייעצים לנו מה לעשות כדי להגיע למה שאנו רוצים, או צריכים.

רוב האנשים זקוקים דווקא ליועצים שייעצו להם איך 'לא לעשות'! איך להרפות, איך לאפשר.

וככל שאנו יותר מעורבים, יותר מזדהים, כך אנו יותר מתאמצים, וככל שאנו יותר מתאמצים אנו פחות מחוברים לעצמנו, או למשהו בנו שיודע ומנחה (רמת ה'בי'), וכך נשתקע יותר ברמת הדו. זה אומר שאנו מצויים בוורטיגו, בסחרור עמוק של כלי הטיס שלנו. המכשירים שלנו מראים לנו שאנו מתרסקים ואז אנו מפנים את ההגאים כלפי הקרקע, לא יודעים שזו מהות הוורטיגו; בלבול שמביא להיפוך בין המטרה ומה שהפוך לה. ובעוד אנו עושים מאמצים עליונים להמריא מעלה, אנו מפנים את ההגאים כלפי מטה. ומאיצים את הטיסה כלפי התרסקות.

והנמשל? אנו מתאמצים מאוד להיחלץ מן המצב הקשה וחסר המוצא בו מצויים חיינו. אך המאמץ רק מחריף את המצב ממנו אנו רוצים להחלץ. כי זה רק נותן יותר תנופה ואדרנלין לכיוון העכשווי של חיינו. וכך מאמץ רק מכווץ ויוצר חסימה גדולה יותר של המערכת.

הדרך להשפיע על מצב כלשהו היא דרך המהות. כי רק המהות משפיעה על הסובב אותה, המסובב לא יכול להשפיע על הסובב. והסובב מצוי ב'בי', ואילו אנו קבורים ב'דו', וכאמור, ה'דו', לא יכול להגיע ולהשפיע על ה'בי', רק ה'בי' יכול להשפיע על ה'דו'.

ברמת ה'בי', אין וודאות, רק מיסתורין.

אין טכניקות ודרכים, רק ריקות וחלל פנימי.

אין עשיה מאומצת רק פסיביות עם דריכות פנימית.

אין ידיעה, רק חוסר ידיעה.

אין תשובות, רק שאלות.

אין יוזמה, רק אפשור.

אין דחיסה, רק מרווח.

אין וודאות מתוחה, רק חוסר וודאות שלווה.

ברמת ה'בי', כל תחושת העצמי היא אחרת: הרגשות רגועים, המחשבה צלולה, הנפש והתודעה רחבים, זורמים וחסרי גבולות. האדם משקיף על העולם מתוך מרכז כובד פנימי עמוק, כשבתוכו שקט ורוגע. כאן אתה ישנו, ומפה אפשר לנבוע החוצה. ואף לעשות.


כותבים ג'יי וקתלין הנדריקס:

"מה שכולנו זקוקים ללמוד אותו באופן נואש הוא ש(ה)מקום… שאפשר לחזור אליו הביתה נמצא בתוכנו, במרכז ישותנו. אינך יכול להגיע לשם על ידי הליכה החוצה, אלא רק על-ידי חזרה פנימה. ראינו אנשים העושים כל דבר אחר על מנת למצוא את המהות, פרט להיפתחות לעולמם הפנימי. הם מנסים למצוא אחדות דרך בניית בתי חלומות, מציאת תחביבים משותפים, קניית דברים, הבאת ילדים לעולם, ועבודה משותפת, אך אף אחד מהללו לא יפעל בלי התחברות למהות הפנימית. אנשים רבים בתרבות זו חולים בלבם באורח חשאי מכיוון שיש להם הכל פרט להתחברות עם מהותם".

ג'יי וקתלין הנדריקס "במרוצת החיים" (הוצ' אחיאסף, 1996 עמ' 44)


ישנן דרכים ששמות להן כדגל את הריקון במקום המאמץ. למשל דרך הזן בודהיזם בנויה על ריקון התודעה ממחשבות מתרוצצות ואת הגוף מכיווץ. להביא את מערכות העצבים מפאזה סימפטטית לפאראסימפטטית, כדי להגיע בסופו של דבר לאיזון ביניהם. במאמר הקודם, "כוחה המניע של אי העשייה" – הזכרתי גם את שיטת אלכסנדר.

שתי הדרכים או השיטות, מדברות על כך שעלינו להגיע לbe לפני ה-do ובמקום ה-have. ולשם אין דרך, רק קפיצת דרך!

הדברים האמיתיים בחיים, הם לא תוצר של התפתחות הדרגתית, אלא התרחשות, הפניניג. משהו שקורה כאילו מעצמו.

בממלכת הישות אין עשייה. ברגע שתרגמת את החיפוש אחר קשר עם הישות ל"איך לעשות מה" – איבדת את האפשרות לקשר כזה. דברים אמיתיים קורים, דברים אמיתיים מתרחשים, לא נעשים מכוח רצונו של מישהו. ישנו איזה שהוא פער קוואנטי, בין מה שיכול וצריך להיות לבין איפה שאנחנו נמצאים. ועל הפער הזה לא ניתן לגשר על ידיעת האיך, או על ידי עשיה נמרצת.

הרמה המכאנית נמשלת על ידי מה שהאדם מבין אותו לוגית ועושה אותו מכנית. ואילו הרמה הדינמית מצויה מעבר להגיון הרציונלי, וההתקדמות הלינארית. לשם לא מתקדמים, לשם מגיעים, לשם מתחברים.

כפי שכותב אריך קסטנר החכם:

"כאשר נערמים מכשולים וקשיים בדרך,

אין להתקדם בצעדים קטנים,

אלא יש לקפוץ קפיצות גדולות!

זאת יודעות אנו החיות, וגם האנשים המעמידים פנים חכמים כל כך -

חייבים לדעת זאת."

אריך קסטנר -עצרת החיות


המעבר מן הרמה המכאנית שבה דברים נדחפים או מהונדסים, לרמה הדינאמית, בה דברים קורים או מתרחשים – אינו מתרחש באופן הדרגתי וליניארי, אלא בבת אחת, רגע אחד אתה פה ורגע שני אתה במקום אחר.

זה כמו מעבר מקומה נמוכה לגבוהה ללא מעלית או מדרגות; אתה מוצא עצמך שם בלי לדעת איך הגעת.

אתה לא מתקדם לשם, אתה נשאב. זה לא נעשה, זה קורה. זה יכול להתרחש בשיחה, או קריאת ספר ולפתע אתה שם. אתה מבין, אתה אחד עם היצירה. היא חיה בך, אתה אחד עמה.

למעבר הזה להתרחשות הזו, להיפוך הזה קוראים: קפיצה קוואנטית.

ואיך מתרחשת הקפיצה הקוואנטית הזו? ובכן כאן אנו נתקלים בסמך המיסתורין שתמיד מפריד את רמת ה'דו', מרמת ה'בי'.

ושוב, את הדברים האמיתיים בחיים אי אפשר ליצור או לגרום, הם מתרחשים לבד ומעצמם כשהתנאים ראויים או בשלים.


המשך פיתוח נושא הbe במאמר הבא: 'המסע אל הישות הפנימית'.

גבריאל רעם

9.11.2005

——————————————————————————–


"מי שרוצה לטעום טעם אור גנוז ירבה בהתבודדות, ובזה יסורו

מעליו כל הפחדים, ועל ידי זה שמתבודד מפנה לבו מכל עסקי העולם

הזה ובמטל הכול עד שמבטל הכול לגמרי, שלא יהיה בו שום גסות

ושום ממשות, ועל ידי זה נכללת נפשו בשורשו ועל ידי זה נכלל

כל העולם כמו בשורשו, דהיינו שנכלל עמו הכול באחדותו".

ר' נחמן מברסלב


"תפילתי היא אהיה אשר אהיה ואעשה מה שאעשה.

כל מה שאני רוצה לעשות הוא לחיות בקצב עם עצמי. כל שאני רוצה

הוא לעשות את שאני עושה, ולא לנסות לעשות את שאינני עושה. רק

לעשות את מה שאני עושה. רק להתקדם צעד אחר צעד עם עצמי. רק

אהיה אשר אהיה".

"אהיה אשר אהיה, – אבל עכשיו אני מה שאני, וכאן אני צריך

להשקיע את המרץ שלי, אני זקוק לכל כוחי כדי להיות מה שאני

היום. היום אעבוד בקצב אחיד עם עצמי, ולא עם מה שאני 'צריך

להיות'. כדי לעבוד בקצב עם עצמי, אני חייב להמשיך ולהעמיק את

תוכי. אלוהים גילה את שמו למשה, והיה זה אהיה אשר אהיה".

יו פרתר, מתוך "בדרך להיות, מאבקי בדרך אל עצמי".


"אנשים רבים בתרבות שלנו חולים בלבם באורח חשאי, מכיוון שיש

להם הכול פרט להתחברות עם מהותם"

ד"ר ג'יי וקתלין הנדריקס "במרוצת החיים" הוצאת אחיאסף 1996

*
"ייעודו האמיתי של כל אחד הוא להגיע אל עצמו. יכול הוא לסיים

את חייו כמשורר או כמטורף, כנביא או כפורץ – אין זה מעניינו,

כי אחרי הכול אין לדבר חשיבות כלשהי.

לכל אדם ייעוד משלו, אך איש אינו יכול להתאימו לצרכיו ולשלוט

בו כחפצו. הייתה זו טעות לרצות אלים חדשים, היה זה בלתי נכון

לגמרי לרצות לתת לעולם דבר כלשהו, לא הייתה להם לאנשים נאורים

חובה כלשהי, אף לא הזעירה ביותר, אלא זו האחת: לחפש את עצמם,

להיות איתנים בתוך עצמם, למשש את דרכם קדימה ולא חשוב לאן

תוביל הדרך".

הרמן הסה, "דמיאן" עמ' 119

 


Be who you have to Be,

so that you can Do what you have to Do,

in order to Have what yu want to Have.

That is all of coaching in a nutshell: Be-Do-Have"

-master coach


“To be or not to be, that is the question.”

William Shakespeare, Macbeth.


‘What you act as, if you are, you become.’

אנונימי

 

Be it. Then Do it. You'll Have it.

אנונימי

 

קישורים:

מי שכתב רבות על מעגל הישות, הוא הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר. הנה קישור למאמר שלי עליו, בנושא זה:

http://www.e-mago.co.il/Editor/philosophy-422.htm

קישורים רבים אחרים על BE DO HAVE מצויים בקישורים הבאים:

http://tinyurl.com/d9d8v

http://tinyurl.com/da5th

http://www.taketheleap.com/create.html

http://www.taketheleap.com/define.html

http://www.justonepercent.us/Walsh.html

http://www.stacistallings.com/lifelessonbedohave.htm

http://www.taketheleap.com/create.html

http://www.sosuave.com/quick/tip259.htm

http://tinyurl.com/d2mpc

http://www.grunch.net/synergetics/gst1.html

http://www2.lifeonpurpose.com/coachtrain2001d.html

http://shop.themasterscircle.com/be-do-have.html

http://www.aboutit.co.nz/ianda/BeDoHave%5B33kb%5D.doc

http://www.being.net/more/bdh.htm

http://www.prosperityforyou.com/BE-DO-HAVE.htm

http://tinyurl.com/86clr

http://tinyurl.com/axzjr

http://christianparadise.com/Stallings019.html

http://www.poweryourpotential.com/resources/bedohave.html

http://denverjobs.jobing.com/news_featureJobing.asp?story=1589

http://www.elizabethmullen.com/archive/Be_Do_Have.htm

http://tinyurl.com/7dkke

http://www.gentle.org/News/article/sid=460.html

http://www.manngroup.net/article7.html

http://tinyurl.com/c86c4

http://starterkithaven.com/bedohave.htm

 

להיות מאושר, או להיות.


מגל לגל נדים המים;

פעם מעלה, פעם מטה,

פעם גאות ופעם שפל.


ואנו עם הגלים;

כה עולצים עם גל גבוה

כה מצטערים עם שפל הגל.


מצבי הרוח של החיים:

פעם מעלה,

פעם מטה.


לא שמים לב;

שמגל גבוה לנמוך

ומנמוך לגבוה )וחוזר חלילה(


קרבים המים לחוף;

גל גבוה, גל נמוך -

כל הזמן אל החוף.


כל הטיפות והרסיסים;

- אל החוף.

והחוף הוא המוות.

ג.ר.


* * *

משפט מפתח: המאמץ שאנו משקיעים בניסיון להיות מאושרים, לא מאפשר לנו להתמסר לחווית החיים.

כשהגל עוסק בהגעה לפסגה ובמאמץ לא לחזור לשפל – הוא מחמיץ את הכוח המניע שביניהם: שהיא הדינאמיקה, כוח התנועה של הגל.

הגל יכול להיות שטוף בחוויה הטוטלית של היות גל, או שבוי במאמץ להישאר למעלה. בעשותו כן, הוא מחמיץ את העוצמה הדינאמית הגלומה בתנועה. את חווית הדינאמיות של היות חי.

אמנם הטרגדיה והאבסורד עבור שניהם היא בכך, ששניהם יתנפצו בסופו של דבר אל חוף המוות.

אך האחד יעשה זאת מתוך התמסרות להוויה של היות גל. ואילו האחר – תוך כדי עיסוק בהנהלת חשבונות; חישובים של מאזן האושר: הנאה מול כאב, הצלחה מול כשלון, השג מול מפלה.

שניהם יגיעו לחוף שהוא סופם. האחד במלא כוחו, במלא חייו, כוח החיים שלו לא רק שלא התדלדל, אלא בשיא כוחו. התחיל גל פעוט וחלש ועתה (הוא מחזיר את ההשקעה), מתנפץ במלא כוחו ועוצמתו. כמו מוחה ומורד בסופו. יוצא נגד החוף העוצר את שיטפו. מותו יוצר התרחשות; החיים הלמו במוות…

השני הגיע (אם בכלל) דל, מרושש וחסר מעוף. מת במהלך חייו. חייו לא הגיעו למפגש עם המוות. הם אזלו והתרוקנו עוד הרבה לפני סופם. כל הזדהות עם שיא וכל מעורבות רגשית עם שפל – רוששו את כוח החיים של הגל. עסוק בהתמסרות לשיאים מזדמנים, מקבץ פרוטות ושקלים של ריגוש לקערת האושר הפעורה. בוגד בשליחות תנופתו עם כל שיא רגשי מזדמן.

במקום להתמסר לחווית החיים, נופל למלכודת הדבש של האושר.

במקום להוות שחקן נוסף בדרמה הענקית של הבריאה ובטרגדיה הנוראה של המין האנושי, נשבה בלחשי הפיתוי של נחש האגו.

במקום להתמסר לגדולה הטראגית של תפקידו במחזה, הוא מעדיף ללקק טיפות דבש מעל השיח המתנתק, בדרכו לתהום*.

 

* משל עתיק על מצבו של האדם, מספר על אדם הרץ במדבר שלושה ימים ללא משקה. לפני שהוא צונח מיובש, הוא רואה ממול אריה, הוא סב לאחור ורואה ממול נמר. ברגע האחרון הוא מבחין בבור פעור מתחתיו, הוא קופץ פנימה, ונוכח בתהום עמוקה, שבתחתיתה נחשים ענקיים. תוך כדי הצניחה הוא מבחין בשיח, ונאחז בו תוך כדי אנחת רווחה. ואז מיד רואה שני עכברים, אחד שחור, השני לבן, מכרסמים את גזע השיח, ורגע לפני שהשיח צונח מטה, הוא מבחין בכמה טיפות דבש על אחד העלים, והוא שולח לשונו ללקק אותם.


"הלכתי אל היער, כי רציתי לחיות בכוונה. להתייצב רק מול העובדות החיוניות של החיים. ולבדוק אם איני יכול ללמוד מהן מה שהן יכולות ללמד כדי שלא יגיע המצב שבעמדי למות אגלה שלא חייתי".

הנרי דיוויד תורו


"המחיר של כל דבר היא כמות החיים שאתה ממיר עבורו"

הנרי דיוויד תורו


——————————————————————————–

27.2.2005

 

החיים כתנועה לקראת התכלותם

החיים נוסעים לעבר כלותם, יום אחד לא נהיה –  את זה כולם יודעים (אומנם לא ממש יודעים, יותר מניחים שיודעים. וגם אילו הייתה זו ידיעה ולא הנחה אודות ידיעה, עדיין זו לא ידיעה ממש, יותר  ידיעה אודות הידיעה. ידיעה המטשטשת את הדבר אותו היא אמורה לדעת). 
אך ישנה ידיעה נוספת, חמקמקה ועמוקה יותר; לדעת כי הרגע הזה, וזה שיבוא אחריו, וכל הרגעים שהיו ויהיו- כולם חיים, מתופעלים, מתוחזקים ומונשמים  –  על ידי התנועה לקראת חוסר היותם. 
התנאי האינהרנטי לקיומם של החיים, היא התנועה לקראת התכלותם.
ההתכלות היא המנוע של ההיות. כדי להיות, עלינו לנוע לקראת חוסר היותנו.
היותנו מונשם על ידי התנועה לקראת חוסר היותנו. 
כמו נר; הלהבה והחום והאור, מאופשרות  מעצם התנועה של הנר לקראת סופו. הלהבה היא הפועל היוצא של דינמיקת ההתכלות שלו.
התנועה לקראת חוסר היות היא המאפשרת את ההיות.
הדינמיקה של היש, נבנית מן התנועה לקראת האנטיתיזה של עצמו.
אך הכל כה ישנו, כה יציב, עד שהוא מסתיר את המושך בחוטים, את ההתנועה לקראת ההתכלות, המאפשרת את המריונטה  של החיים.
כל עוד אנו מתכלים, יש לנו קיום והוויה והווה. ברגע שנפסיק להתכלות, נפסיק להיות. היותנו נגזר מתנועתנו כלפי חוסר היותנו.
החיים הם חוזה בלתי מותר בינם לבין התנועה לקראת התכלותם.

22.1.2007
קפה הילל, 09.05 מושבה גרמנית, ירושלים
 

הנפש

 

קטע של קורט ווחגוט: "כל אחד יודע עכשיו כיצד למצוא את משמעות החיים בתוך עצמו.

אולם האנושות לא היתה תמיד כל כך בת מזל. לפני פחות ממאה שנים, לגברים ולנשים לא היתה גישה קלה אל תיבות החידות שבתוכם. הם אפילו לא יכלו למנות את חמישים ושלושת השערים של הנשמה. דתות חסרות ערך זכו להצלחה כבירה.

האנושות, אשר לא ידעה את האמיתות השוכנות בכל יצור אנוש, נשאה עיניה החוצה – תמיד דחפה החוצה, היה מי אחראי לבריאה, ובכלל מה כל העניין הזה של הבריאה. האנושות שיגרה את סוכני הקידמה שלה החוצה, כל הזמן החוצה. לבסוף השליכה אותם אל החלל, אל הים חסר הצבע, חסר הטעם,חסר המשקל של היקום האינסופי.

היא השליכה אותם כמו אבנים.

סוכנים אומללים אלה גילו את אשר התגלה כבר בשפע על פני כדור הארץ – סיוט של חוסר משמעות אינסופי. החלל החיצון, היקום האינסופי, העניק שלושה חסדים: גבורה ריקה מתוכן, קומדיה זולה, מוות חסר טעם.

היקום האינסופי איבד , סוף סוף, את האטרקציות המשוערות שבו.

האדם יכול היה לחקור רק את עולמו הפנימי. רק הנפש של האדם נתרה ארץ לא נודעת. זאת היתה ראשית החוכמה וטוב הלב.

איך חיו בני האדם בתקופות קדומות כאשר נפשם עדיין לא נחקרה?''

קטע אירוני, של קורט וונגוט, מתוך סיפרו: ''הסירנות של טיטאן'', 1959, תרגום: יותם הראובני, הוצאת זמורה ביתן.

 

יש משהו בתוכנו שהוא לא אנחנו, אבל הוא יותר אנחנו מאשר סך הכל מרכיבנו ביחד.

הוא לא הכוליות של הוויתנו, הוא אכן 'רק' חלק מאיתנו, אך בה בעת הוא יותר מאשר כל סך מרכיבינו.

הוא (או יותר נכון: היא) לא נגיש, לא נראה, לא מוחש בדרך כלל, די עלום, זעיר מאוד, יותר מטבע לשון פואטית – מאשר משהו שניתן לאששו כממצע מדעי.

ועם זאת, הוא (או היא ליתר דיוק), הם חיינו במלא עצמיותם הפוטנציאלית. כן כמה עצוב; לרוב זו עצמיות פוטנציאלית. האני שהיה יכול להיות לנו לו היינו מאפשרים לה את הממלכה, לה, לכולה שתמלא בנוכחותה את מכלול חיינו.

 

היא -הנפש.


נסיון יפה ומעניין להגדיר את נושא הנפש, מתקיים בספר של (הפסיכיאטר): רוברטו מיטלפונקט:''על צפרדעים, נסיכות ומטפלים – ציפור הנפש''.

הנה הקישור לפרק הרלוונטי:

 

http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=208

מונחים רלוונטיים ממשנתו של מרטין היידגר

מתוך ספרו של היידיגר "הישות והזמן"(1927)
האדם הוא ישות שמשמעות הקיום שלו היא בחקירה – של עצמו והקשר שלו עם ההוויה.
החקירה היא משמעות החיים. ההוויה של האדם הוא נושא שדורש ומחייב חקירה.
הקשר שלו עם ההוויה הוא עניין קיומי ומשמעותי. ההוויה זה העולם (אינטליגנציה של התבוננות.(

לאדם אין מהות קבועה. הוא מוגדר ע"י עצם הקיום כיכולת להיות, כאפשרות להיות.
החקירה היא רק אחת האפשרויות – אך היא תנאי לאותנטיות.
הקיום האנושי הוא לא כעצם אלא כיכולת להיות.
האדם קיים בעולם בשלושהאקזיסטציאליזם:
היות מול אובייקטים– עובדתיות, יחס של דאגה – care) אינט' של רצון לקבל(
היות לצד הזולת –התעסקות, שימוש עם ובשביל… דאגה לשלום )אינט' של רצון לתת(
היות לקראת המוות –אפשרות – תהליך מתמיד של גסיסה, אפשרות לאותנטיות. (אינט' של רצון חופשי(
מרגע שאנו נולדים, אנו בתהליך של לקראת המוות – dying .
ה – dying – או שאתה בוחר באותנטיות – בלהיות מודע לכך, או שאתה מתכחש לכך ואז אתה לא אותנטי.
החיים הם חיים של גסיסה.

האדם הוא תהליך מתמיד של מימוש אפשרויות שמתנקז אל המוות.
אם זה מודע זה אותנטי ואם זה לא מודע זה לא אותנטי.

הנפילה
בריחה, התנתקות של האדם מעצמו ואימוץ ערכים והמשמעויות של מישהו אחר, הזולת, הלא הם "ההם".
בנפילה האדם חי בשקר או באי הכרה של עצמו, חי מתוך אי מודעות. (חוסר ב: אינט' של רצון חופשי(
אופן הקיום הזה נפוץ ורובנו חיים ככה. הנפילה אינה עניין נחות על פי היידיגר, אם אני חיה בנפילה, זה שלי וזה בסדר.

"ההם"היומיום – האדם יודע שכל היצורים שהוא פוגש ביומיום הם אותו הדבר, הם האדם. האדם כל הזמן משווה את עצמו לאחרים. ההשוואה יוצרת הפרעה לקיום שלי עם הזולת כי היא יוצרת מרחקיות – היא משעבדת את האדם לאחרים, כי הוא כל הזמן משווה את עצמו אליהם. ההשוואה היא לדימויים החברתיים שמגיעים אלינו הרבה פעמים דרך התקשורת. ההשוואה היא גם לעובדתיות של ההם. אך ההשוואה גם יוצרת מרחק. ההשוואה משעבדת את האדם אך גם מרחיקה את אותו מעצמו ומאחרים.
זה מביא לממוצעות –האדם הממוצע – האזרח הקטן שהוא כל אחד ואף אחד .אמצעי התקשורת יוצרים האחדה של כל האנשים למשהו ממוצע." כל אחד הוא האחר ואף אחד אינו הוא עצמו"
המרחקיות והממוצעות מביאים להנמכה– אנו מצמצמים את האפשרויות שלנו בראותנו את האפשרויות "הקיימות בשוק". אפשרויות ההוויה והעולם מצטמצמים, יש הנמכה של האפשרויות – מה אנו יכולים לעשות ביחס למושא ההשוואה המוצגת לנו.
מרחקיות, ממוצעות, הנמכה יוצרות פומביות – הפומביות שוללת מהאדם את הפרשנויות שלו, הוא הולך לפי הממוצע ומקבל עליו את הדברים כמובן מאליו. הפומביות שוללת ולוקחת מהאדם הפרטי את התשובות והפרטיות שלו והיא נותנת אותם ל"ההם". עניין זה פותר מאחריות זה מקל על האדם. "צרת רבים חצי נחמה". האדם הפרטי לא צריך להיות המקור לדברים – "ראש קטן" – מישהו אחר כבר עושה את העבודה.
הפומביות מצמצמת את תחום האפשרויות שלו.
עוד אינטליגנציות חסרות: אינט' של עושר ואינט' של חיים.


ישנה מערכת שלמה של הסתרות:
השיחה הבטלה – דיכוי של דיון, ויכוח, אופי של רכילות, התעסקות בשולי. מסתירה את האמת, אין לאדם רצון אמיתי להכיר את עצמו ואת עולמו. אין אופי של חקירה וגילוי (חוסר באינט' של דיבור.(
סקרנות – קיפוץ תזזיתי מדבר אחד לאחר, מחידוש אחד לאחר, המטרה המרכזית – הסחת דעת . הכול מעניין אותנו ושום דבר לא מעניין אותנו, כמו טלוויזיה מרובת ערוצים. (חוסר באינט' של התבוננות.(
עמימות – אין יותר בהירות. הכול נגיש לכולם. אי אפשר לדעת מה אמת ומה שקר. אני לא מכירה את עצמי כי וויתרתי על הזכות שהעולם הוא שלי, אני לא חוקרת ולא מנתבת אותו. הכול מוסתר ועמום. כולם הולכים אחרי "ההם", הזולת, והעולם מוסתר מפני האדם. (חוסר באינט' של ריח(
הנפילה היא ההיענות של האדם לפיתוי ש"ההם" מציעים לו.

שיא השקר והניכור – תפיסת האדם את המוות.
המוות כמשהו לא מוגדר, הוא יגיע מתי שהוא בתאריך לא ידוע, קיים איפה שהוא בעתיד והוא לא נוגע לי. המוות של הזולת הוא אי נעימות חברתית, צריך לעשות זאת בשקט, בהיחבא.
וודאות המוות נסתרת, היא לא ממש נמצאת על פני השטח.
וודאות לא אותנטית– אנו מתעסקים במוות של אחרים, קל לנו לקבור את המודעות למוות תחת הררי ההתעסקויות התכופות שיש לנו.
האדם ביומיום מרגיש שהוא בן אלמוות. המחשבה על המוות נתפסת בעיני "ההם" כפחדנות. ואדישות כלפי המוות נתפסת כעליונות.
היידיגר אומר –"ההם" אינם מתירים לנו את האומץ לחוש אימה כלפי המוות.
אך עם המודעות למוות עולה האימה.

האימה
החרדה מפני ההיות בעולם ובעיקר מהאין הראשוני שכרוך במוות.
האימה היא נקודת השבר – היא הטעם של הנפילה. האימה נמצאת ברקע כל הזמן וכל רגע יכולה לעלות על פני השטח. אימה מפני משהו לא מוגדר.
האימה חושפת ומגלה את המבנה של מה זה אומר להיות בעולם, חושפת את העולם בחוסר המשמעות שלו, כי פתאום אנחנו צריכים לתת משמעות. זה אומר שעד היום לא הייתה משמעות ו"ההם" הם בעצם פיקטיביים. פתאום אני נותר לבד מול העולם והעולם ריק ממשמעות.
באימה כל המוכרות שהייתה בנפילה נעלמת, הכול הופך להיות זר.
הזכות היא המצב הראשוני של האדם בעולם ורק באימה הוא יכול לראות אותה.
האימה לא עולה מתוך האימה (כפחד ממשהו) אלא עולה מתוך עצמי כמי שהיה לקראת המוות.
האימה לא רק שוללת מאיתנו, היא גם מעניקה – היא מעמידה את האדם מול עצמו וחושפת בפניו את זה שהוא אפשרות, שהוא קיים כיכולת להיות.
אם קודם חשבנו שהאפשרויות שלנו מוגבלות ל"ההם", אז עכשיו אנו מגלים שים של אפשרויות עומדות בפנינו.
האימה מחזירה את האדם לאינדיוידואל שלו (קודם הוא היה בפומביות כמו "ההם("
עכשיו הוא שוב מודע לחירות שלו (לא חייב לעשות מה ש"ההם" הפיקטיביים עושים(
יש לאדם חירות לתת משמעויות ולבחור לפי המשמעויות.
ברגע שעולה האימה,היא מעלימה את הנפילה, "ההם" מתגלים כפיקציה – לעולם אין משמעות, את המשמעות אני שמה ואני נותנת. מצד אחד זה משחרר ומצד שני זה מתחיל להפחיד כי ברגע שאתה נהיה המקור של הדברים, אין לך על מי להיתלות, אין על מי לסמוך ולהטיל אחריות, מלבד עלעצמנו. אבל אז אנו מגלים את עצמנו בתור אנשים ייחודים וההכרה של ההיות לקראת מוות.
אם האדם הוא אפשרות, העתיד שלו הוא השתתפות בתוכנית שאין לה סוף, אז ברגע שעולה האפשרות , עולה גם אי האפשרות – המוות.
היידיגר שם את המוות כאפשרות.
אינטליגנציה של אור– היכולת להסיר ספק ולחיות בוודאות, ליצור אחדות עם הקיום כולו.

ההאשמה
האדם מבין שכל בחירה שתעמוד בפניו עומדת בצל כל אפשרויות המוות.
האדם עומד מול האין במובן של אי היותו, האפשרות שהוא לא יהיה.
האין הנוסף שנחשףבאימה הוא ההאשמה.
האדם הוא אפשרויות,אבל אנו בוחרים כל פעם באפשרות אחת, אנו לא יכולים לחיות בלי עובדתיות. בעת הבחירה אנו מוותרים על אינסוף הדברים שיכולתי לבחור באותו רגע. למעשה כל הזמן אנו בוגדים בעצמנו. אנו חיים בתחושת החמצה.
היידיגר מראה לנו בכך שהקיום האנושי הוא בעייתי, הוא טראגי.
אינטליגנציה של עושר – היכולת להיות שמח בחלקך.

האימה וההאשמה מעלים מושג נוסף:
המצפון, הקריאה
עולה מתוך האימה וקוראת לאדם, היא מזמנת אותו אל הקיום שלו. תהיה מודע לעצם הקיום כאפשרות ותחזיר את עצמך כהיות בעולם. זו לא קריאה לתוכן מסוים,אלא קריאה לאדם לתת פרשנויות שלו עצמו לדברים.
הקריאה מפנה את האדם אל עצם הקיום שלו, כיכולת להיות. הקריאה באה ממנו וקוראת אליו.
המצפון –תחיה לפי האמת של מה שאתה.
הקריאה מציבה בפני האדם את השאלה הגורלית: האם לברוח, לשוב וליפול לחיקם המרגיע של האין או שמע להיענות לקריאה ולבחור באותנטיות.
אינטליגנציה של רצון חופשי – היכולת למלא את המרחב חסר התכלית והמשמעות, ברצון החופשי שלך.

האותנטיות
האותנטיות היא הענות לקריאה
הפיתוי לברוח לנפילה הוא פיתוי חזק, צריך להיות החלטי בשביל להיענות לקריאה – צריך להתכוון באמת.
באותנטיות- הפנימיות שלנו בשיאה, היא שולחת את האדם אל עצם קיומו. מעכשיו כל מה שאנו עושים נובע מתוך מיקוד שלנו אל העולם שלנו.
המוות מפנה אותנו אל עצם הקיום שלנו. חזרה אל עצמנו במובן הכי עמוק.
המוות הוא רק שלי, אי אפשר לשתף אף אחד בכך. חווית המוות היא חוויה טהורה המייחדת אותי ואת עולמי שלי.
אינטליגנציה של אור – היכולת להיות בוודאות ובאור.

החירות
חירות במונחים של מוות – שחרור מהפרשנות של  "ההם" למוות.
כל האפשרויות שלי שהיו בהנמכה בנפילה, פתאום נפתחות לפני ומפה נפתח הפתח לצמיחה, אני משתחררת מ"ההם" ויכולה לצמוח לבדי.
אינטליגנציה של רצון חופשי
אינטליגנציה של חוכמה
אינטליגנציה של זרע
אינטליגנציה של חיים
אינטליגנציה של בראשית
בחירות יש מקום לכלהאינטליגנציות הקשורות בצמיחה בעשייה ובהתפתחות, שהן בעצם כל האינטליגנציות בכל ארבעת הרבדים – הרוחני, השכלי, הרגשי והגופני.

עצמיות
האדם חוזר אל עצמו באופן הכי פנימי ועמוק.

וודאות
בנפילה, הוודאות למוות היא פחותה – חיים בעולם עמום שאין בו וודאות, בטח שלא וודאות לקראת המוות. פה יש וודאות עמוקה ושלווה של המוות כמשהו שהחיים שלי הולכים לקראתו. הוודאות היא משהו חזק להחזיק בו, היא עמוקה וקיומית.
האדם לא יודע איך ומתי הוא ימות, אך בהתכוונות המתמדת שלו הוא פותח את עצמו בפני האיום. לכן בעצם האימה כל הזמן קיימת – זו פתיחות נוספת של האיום.
לצד האימה עולה השמחה
השמחה
השמחה הגדולה היא על עצם הקיום. האדם מתעסק בעיקר ולא בשטויות של היומיום. זו היא שמחה לא טריוויאלית, שמחה קיומית.
ה -D האותנטי(האדם האותנטי) חי באימה מלאת שמחה.
האדם האותנטי יכול להיות המצפון של הזולת, כלומר להפנות את הזולת כלפי עצמו. אני יכולה לסייע לבני אדם אחרים לפנות אל עצמם ולעזור להם להגיע אל עצמם. זה נעשה ב – שתיקה אותנטית – היכולת להכיר את הזולת בתור אפשרות במקום דרך העובדתיות (מה הוא עושה ואיך הוא נראה(…
היכולת להסיר את מעטה ההפשטה מהאובייקטים.
אינטליגנציה של רצון לתת – היכולת לפעול למען מטרה נעלה כדי ליצור עולם שכולו טוב.

היידיגר אומר שהאותנטיות הם רגעי חסד של אמת שעולים וצצים מדי פעם– זה האידיאל!!!
ערך
פירוש ערך
אינטליגנציה
חקירה
ההוויה של האדם הוא נושא שדורש ומחייב חקירה.
אינט' של התבוננות
היות מול אובייקטים
עובדתיות, יחס של דאגה
אינט' של רצון לקבל
היות לצד הזולת
התעסקות, שימוש עם ובשביל… דאגה לשלום
אינט' של רצון לתת
היות לקראת המוות
אפשרות – תהליך מתמיד של גסיסה, אפשרות לאותנטיות
אינט' של רצון חופשי
הנפילה
בריחה, התנתקות של האדם מעצמו ואימוץ ערכים והמשמעויות של מישהו אחר
חוסר ב: אינט' של רצון חופשי
מרחקיות
השוואה לדימויים חברתיים
חוסר באינט' של רצון חופשי
ממוצעות
האחדה של כל האנשים למשהו ממוצע
חוסר באינט' של רצון חופשי
הנמכה
מנמיכים את עצמנו ביחס למה שקיים בשוק
חוסר באינט' של רצון חופשי
פומביות
האדם הוא ראש קטן, לא לוקח אחריות ומקבל את הדברים כמובן מאליו.
חוסר באינט' של רצון חופשי
שיחה בטלה
אופי של רכילות. התעסקות בשולי. אין אופי של חקירה וגילוי
חוסר באינט' של דיבור
סקרנות
הכל מעניין ושום דבר לא מעניין. T.v מרובת ערוצים
חוסר באינט' של התבוננות
עמימות
לא חוקרת ולא מנתבת את עולמי.לא מבחינה בין אמת ושקר.
חוסר באינט' של ריח
אימה
חושפת את האדם לכך שהוא אפשרות ומעמידה אותו מול עצמו.
אינט' של וודאות באור
ההאשמה
חיים בתחושת החמצה תמידית על האפשרויות שלא בחרנו בהם
אינט' של עושר
מצפון, קריאה
מפנה את האדם אל עצם הקיום שלו

אותנטיות
ההענות לקריאה , שולחת את האדם אל עצם קיומו.
אינט' של וודאות באור
חירות
החירות לצמוח לבדי ולהשתחרר מ"ההם"
אינט' של רצון חופשי
עצמיות
חזרה אל עצמי במובן הכי עמוק
אינט' של וודאות באור
וודאות
וודאות לקראת המוות
אינט' של וודאות באור
השמחה
השמחה הפשוטה על עצם קיומנו
אינט' של וודאות באור
אימה מלאת שמחה
עזרה וסיוע לזולת ב"שתיקה אותנטית"
אינט' של רצון לתת

ביבליוגרפיה:
ד. לוסקי (2005) "שלושים ושתיים האיטליגנציות". הוצאת מכללת לוסקי. תל אביב.
גבריאל רעם. "מרטין היידיגר – תחנות בזמן". מתוך אתר האינטרנט– e- mago.co.il – כתבי עת בנושאי תרבות ותוכן.
גבריאל רעם."מרטין היידיגר -מסע אל היישות". מתוך אתר האינטרנט– e- mago.co.il – כתבי עת בנושאי תרבות ותוכן.


*העבודה מבוססת על קורס בפילוסופיה אקזיסטנציאלית – מנחה ד"ר דנה פרייבך-חפץ