ארכיון תגית: החיים

האפקט המחזורי של המשברים

חלק א':

אין כמעט אחד מאיתנו שלא נכנס למשבר נפשי אחת לכמה זמן. יכול להיות לפעמים משבר יותר קשה, לפעמים פחות, אבל חיינו רצופי משברים. כך שהשאלה היא לא אם 'נכנסתי למשבר או לא', אלא כל כמה זמן זה קורה, ובמיוחד 'איך אנו מנהלים את המשבר'. כמו כל דבר בסופו של דבר איננו יכולים להזמין גורל, אבל יש לנו יכולת כזו או אחרת לנהל את המשברים שהגורל מזמן לנו.

ולמה הכוונה? ובכן, ראשית, אנשים נוטים לא לדבר על משברים וגם לא להתייחס אליהם, בעיקר לפני ואחרי המשבר. כשהמשבר אינו נוכח – יש נטייה להקל ראש בחומרתו ועוברים ל'לחיות את החיים', על כל הכרוך בזה. אך זה פחות חמור, מה שיותר חמור זו ההתנהגות שלנו בזמן המשבר. דהיינו, יש לנו נטייה בזמן משבר לפרוק כל עול ולתת לכל להתרסק. מעין צורת חשיבה של: אם כבר משהו נשבר, אז לפחות נוכל להרפות מלהחזיק את עצמנו כל הזמן, שזה אומר בעיקר: לשמוט את הסטנדרטים והדרישות שלנו מעצמנו, ולהרפות מאחיזתנו בסדר וארגון פנימי – ולחגוג את החופש הניהיליסטי עד הסוף.

כאילו משהו בנו רוצה להשתחרר ולחגוג כאוס וכשמגיע המשבר אנו מרגישים שעכשיו ניתן לתת לכל להתפרק.

דוגמא טובה היא דיאטת הרזיה. לאחר זמן מה בדיאטת הרזיה מגיע המשבר הראשון שהוא החטא הראשון במסדר המשמעת העצמית והמודעות של האכילה המבוקרת. זה יכול להיות התפרעות עם עוגת גבינה. או חגיגה שלוחת רסן עם שקית בוטנים קלויים, או חיבוק עם כוס פופקורן ענקית בסרט. לא משנה עם מה יצאנו לתרבות רעה… הרצון לתת לכאוס להיכנס ולהחריב את כל שנבנה מאז החלטנו שזהו זה, אנחנו נכנסים למשטר אכילה – חוגג. וזאת לאחר שהוא נמצא מאחורי הקלעים של הצגת חיינו, כל הזמן, צובר עוצמה ככל שהסדר החדש מחזיק מעמד. (כאילו ממתין למשבר הבא).

מה שעוד מעניין זה שלא חוזרים למשקל של לפני ההחלטה על הדיאטה, מעלים יותר קילוגרמים מאשר היו קודם… והנמשל הוא שאם לא עוצרים את הנפילה לקראת ההתרסקות בזמן – נגיע למצב יותר גרוע מזה  שהיינו בו לפני שהחלטנו לקחת עצמנו בידיים.

ובחזרה למשל, ככל שהמעבר מאכילה לא מבוקרת לאכילה מבוקרת – גדול וחריף יותר, כך תצטבר לה האנטיתזה הכאוטית ביתר שאת וביתר עוצמה.

התירוץ (או 'ההסבר') שאנו נותנים לעצמנו יחד עם ההרשאה להתפרע, הוא – שלאחר שהמשבר בדיאטה כבר הגיע, אין טעם לשמור על ארגון, סדר ומשמעת פנימיים ('כי ממילא הכול כבר אבוד') וכך אנו מאפשרים לסדק להפוך לשבר ומכאן למשבר טוטלי וכאמור, הגעה למצב יותר גרוע מזה שהיה לפני שהחלטנו לקחת עצמנו בידיים…

התירוץ ש'הכל אבוד' מאפשר לכל מה שהיה מוחזק בנו להישבר עם הסדק הראשון. והנזק יהיה עצום.

חלק ב':

אבל אפשר גם לאמץ ראיה שונה, (גם אפילו לאחר שאנו נותנים לכל להתרסק בחוסר אחריות אופייני) – הראיה השונה אומרת שהשכול והכישלון של הסדק הראשון לא אומרים כלום. כי גם אם אדם נכנס למשבר (כתוצאה מן הסדק), דווקא אז הוא צריך לזכור את מה שכה קשה לזכור בזמן נפילה למשבר – וזה שמשברים והזדמנויות מגיעים במחזוריות. וכמו שנכנסנו למשבר בגלל מחזוריות, כך ההזדמנות לצאת ממנו – גם היא מגיעה במחזוריות.

נכון שמנקודת מבט של המשבר הכול נראה חסר טעם, אך כל עוד האדם לא מת, האפשרות לצאת מן המשבר קיימת והיא כאמור תגיע במחזוריות.

ועל כן מה שחשוב בשעת המשבר זה לא לזנוח את כל הסטנדרטים ולא לתת לעצמך ליפול למלוא עומקה של הבאר שלתוכה נפלת.

גם אם הכול נופל בנקודת המפגש שלנו עם החוץ, אסור בתכלית האיסור לתת לעצמנו ליפול גם בפנים. אנו צריכים להחזיק עצמנו במצב הפנימי הכי טוב, לקראת ההזדמנות הבאה של יציאה מן המשבר.

כדי שכשההזדמנות תחזור, נהיה שם, במלוא כוחותינו ויכולותינו.

כי אם ההזדמנות לחזור חזרה למשחק – תגיע ואנו לא נהיה שום במלא עוצמתנו הפנימית – החמצנו את ההזדמנות הפז של לחזור לעניינים ולהיות שוב על הסוס. (ואז אנו באמת במשבר אמיתי…).

אין כאן שאלה של: אם תיפתח דלת ההזדמנות שוב, ברור שהיא תגיע, כי הכול, כאמור, עובד במחזוריות מעגלית. ומה שהיה פעם יבוא שוב. השאלה היא כשהדלת תיפתח שוב  – האם נהיה בבית?

 כך שכשהמשבר מגיע (במחזוריות) אל לנו לעזוב עצמנו ולהפקיר את הזירה הפנימית לכאוס המשתולל. עלינו להיות מוכנים כל דקה לדלת ההזדמנות שתיפתח שוב.

להיות במשך כל המשבר עם פנים לדלת ולא עם הגב לדלת ההזדמנות והפנים לכאוס שבפנים.

כי אם נהיה בבית כשההזדמנות לחזור למשחק תגיע – יהיה לנו קמבק מפואר, הרבה יותר מוצלח מן הפעם האחרונה שהיינו על הסוס…

כי אין דבר, או מצב, או אדם – מוצלחים יותר מאשר אלה שנפלו לכישלון והצליחו לצאת ממנו. הצלחה שלא עברה 'הפריה' של כישלון היא הצלחה בוסרית, ילדותית, מלאת אגו. אך הצלחה שעברה את המיזוג עם האנטיתזה של עצמה – היא הסגסוגת (שתי וערב) העמידה והחזקה ביותר מפני קריסה.

כל עוד השחקן המצליח במשחק החיים לא עבר את הזיווג עם ההיפוך של ההצלחה – זה לא אמיתי, כי אין דבר חלש יותר מתיזה שלא הופרתה על ידי האנטיתזה. ובאותה המידה אין דבר חזק יותר מאשר התיזה שהופרתה על ידי האנטיתזה – וחזרה חזרה למשחק החיים.

———————

גבריאל רעם,

6.5.13

עבר, הווה, עתיד – התפיסה/הגישה, הדינמית של הזמן.

עבר, הווה, עתיד – התפיסה/הגישה, הדינמית.

 

חלק א': שלושת מצבי הצבירה של הזמן:

אנו רגילים להתייחס לזמן רק באופן אחד, אך ישנם שלושה דרכים להתייחס לזמן.

א.      הגישה הסובייקטיבית

על פי הגישה הסובייקטיבית -מכאנית, הזמן אינו מוחלט, והוא מוגבל על ידי מידת הדומיננטיות של הסובייקטיביות הרגשית ממנה בא האדם. ככל שהאדם יותר מעוגן בהטיה הרגשית שלו, כך יתפוס את הזמן בצורה יותר מעוותת. דוגמה: ביממה 24 שעות, אך אדם שחווה בדידות ואף בידוד – יחוש אותה  כארוכה יותר מאשר אילו הייתה מלאה באירועים (בעיקר משמחים).

ב.      התפיסה האובייקטיבית

התפיסה, או הגישה הזו, רואה בזמן ממד מציאותי מוחלט, (המוגדר בצירוף עם ממד המרחק).

גישה זו מתארת מציאות קיימת, הזמן הינו תכונה של נתונים, המוגדרת בהתאם למדד מוחלט הקיים מעצם קיומה של המציאות.

לפי הגישה האובייקטיבית-מכאנית, הזמן קיים באופן תיאורטי גם בלא שיהיה קיים כל גוף הנמדד ביחס אליו. (למשל, השעון, לוח השנה וכו')

ג.       התפיסה הדינמית, או הנייטרלית

עבור גישה זו, הווה הינו מונח יחסי-ארעי, אשר מתקיים רק מהנחת נקודת מוצא שרירותית. למעשה, קיימים אינסוף "הווים" שקולים, לאורך כל הזמן. בהתאם לכך, עתיד ועבר הינם שרירים וקיימים על פני ציר הזמן. רק שהם לא מצויים בטווח הקליטה הנוכחי. העבר כמציאות מוצקה, העתיד אמנם כמציאות היולית, אמורפית, אך פוטנציאלית. וההווה כמציאות נוזלית, זורמת. מן המוצק אל האוורירי. (או מן האוורירי למוצק).

במצב המודעות  הרגיל רוב בני האדם לא ממש מודעים לעובדה שבכל רגע נתון הזמן זז ומתמעט, וכי עצם הפצעתו של מחר, היא מחמת התרוששות מלאי הזמן שעמד לרשות האדם.

 התפיסה המכאניסטית ( הסובייקטיבית והאובייקטיבית) הקיימת, ביחס לזמן, הינה תפיסה סטאטית, הנובעת (דווקא מן הסובייקטיבית של האדם ביחס לזמן). האדם מפחית מודעות ביחס לדינמיות של הזמן ('אני ממשיך לחיות בתוקף העובדה שזמני הלך והתמעט') כי אם לא יעשה זאת הוא יכנס לתחושת חוסר אונים ותסכול. ועל כן, ככל שהאדם יהיה יותר סובייקטיבי ביחס לזמן -כך הממד הדינמי של הזמן (רצף חי של עבר עתיד והווה) יעלם והוא יחווה את הזמן כמשהו סטאטי.

וכאן אנו מוצאים דבר מעניין, למעשה הולדת התפיסה של הזמן באופן אובייקטיבי ומכאני היא תולדה של התפיסה הסובייקטיבית, (שממאנת לתפוס את הזמן באופן דינמי). וככל שההכחשה הסובייקטיבית תהיה חזקה יותר כך נתפוס את הזמן בצורה יותר אובייקטיבית-מכאנית . יש לנו אינטרס לתפוס את הזמן כמכאני, וזאת מכיוון שתפיסת הזמן באופן מכאניסטי מפחיתה חרדה ותחושת חוסר אונים (דיסונאנס אמוציונאלי).

עניין מדידת הזמן, שהוא הגישה הקיימת לזמן (האובייקטיבי) , אינו אלא תוצר של חוסר היכולת שלנו להתמודד עם האספקט הדינמי של הזמן. וככל שיש לנו יותר תסכול ביחס לאספקט הדינמי של הזמן – כך נהיה יותר תלויים בשעונים, לוחות שנה, ושאר מדידות זמן למיניהן…

אז השאלה היא לא אם צורת מדידת הזמן המסוימת הזו הינה נכונה או טבעית,  השאלה היא: האם האדם משועבד לאספקט המכאני של הזמן?

ומה יכול לשחרר אותו משעבוד לאספקט המכאני? דווקא התמודדות עם התסכול, חוסר האונים והחרדה (הידיעה שאתה עומד על קרקע לא מוצקה שכל הזמן הולכת ואוזלת) – עם הדיסונאנס האמוציונאלי. התכוונות אל האספקט האקזיסטנציאלי – הופכת אותנו לכלי משחק בסרט נע שזורק אותנו אל סופנו. אך עם זאת, הדרך אל הממד הדינמי חייבת לעבור דרך מפגש עם האספקט הטרגי, האקזיסטנציאלי,  של הזמן…

הזמן הוא משאב הולך ומתכלה,  כל יום שהצלחת לעבור משאיר לך פחות ימים… אתה מתעורר ליום חדש, אבל זה עוד פחות יום שיישאר לך… זו ידיעה בלתי נסבלת כשהיא מצויה בקדמת המודעות שלנו כל הזמן.
התמודדות עם האספקט הטרגי אומר שבמקום שיחוש אדם שהוא  נולד לחיות הוא חש כנדון למוות, כשהעצם החיים שהוא חי מקרבים אותו אל קיצו. ועל כן האדם משמיד בתודעתו את התפיסה הדינמית-נוזלית של הזמן, כי אם ייגש לזמן דרך הרגשות ולא דרך התודעה, אין דרך שהוא יוכל לחיות עם זה, הרגשות שלו לא יעמדו בזה.

ועם זאת אין דרך להיחלץ מן המגבלות  הצרות הסטטיות והמכאניסטיות  של שתי הרמות התחתונות, אלא אם כן יהיה האדם מוכן להתמודד ולהפנים את האספקט הטרגי של הזמן; שהזמן הינו משאב מתכלה, וכי אנו ממשיכים לחיות רק בתוקף העובדה שאנו 'שורפים', את רזרבות הזמן העמודות לרשותנו. לחיות כך לגבי הזמן, באופן מודע ותמידי יוצר תפיסה של החיים כטרגדיה. את קיום האדם כטרגי, ואת כל בני האדם כחיים חיים טרגיים. (אך זו הדרך היחידה לחיות את הזמן על כל שלושת מצבי הצבירה שלו: עבר, הווה, עתיד).

האדם הסובייקטיבי, האמוציונאלי-הפסיכולוגי – אינו יכול להכיל את הממד הטרגי של הזמן, ועל כן הוא מדחיק אותו (את הטרגיות של חיים עם זמן אוזל) מתכחש לו (סובייקטיביות טוטלית) ושם את הזמן עצמו בצינוק המכאני והמדיד של: שעות, שניות ימים וכו', שמעניק לו תחושה כוזבת של וודאות ושליטה. וזו בעצם הסיבה להולדת התפיסה האובייקטיבית כביכול של הזמן.

כלומר, מה שמונע מאיתנו לחיות את הזמן הזורם והדינמי, זה החשש ממפגש עם הטרגיות של הזרימה הזו. ומנקודת מבט דינמית אפשר לבוא ולהגיד כי האספקט המכאני מיותר, ויש להסתפק באספקט הדינמי. אך זה מביא ל'התגרשות' מן האספקט ההישגי והיצרני של האדם, שצריך וראוי להימדד באופן מכני. כך שהנקודה היא לא זה או זה, אלא היכולת לחיות גם עם זה וגם עם זה. האדם החי באספקט הטרגי-דינמי של הזמן, יכול להתייחס גם לאספקט המכאני וזאת מבלי לאבד את הגישה הדינמית. כי זו פנימית ואילו הגישה המכאנית חיצונית, כך שיכול להיות דו קיום בלי בעיות. כשיש ממד דינמי יכולה גם גישה מכאנית, אך כשישנה גישה מכאנית לזמן, זה לא אומר שיש גם גישה דינמית. ואם האדם חי באספקט הדינמי של הזמן, זה כבר לא משנה אם האספקט המכאני הינו אסטרולוגי, כספי או של המאיה, זה לא משנה. כי מרכז הכובד שלו לא שם.

כפי שהוזכר קודם, בגישה הדינאמית ניתן לא רק התייחס לממד ההווה, אלא גם לממד העבר וגם לממד העתיד, ויותר מאשר להתייחס, ניתן לחיות (באופן תודעתי כמובן)  בו זמנית בשלושת מצבי הצבירה של הזמן. באופן תיאורטי, קיומה של תודעה המתייחסת לזמן מחייבת את עצם קיומם של עתיד, עבר והווה כמושגים החיים זה בצד זה, או זה אחרי זה. והם בלתי נפרדים זה מזה.

התפיסה השגורה לזמן רואה את ההווה, כמצב האפשרי היחידי שיכול להיות קיים עבור התודעה, בעוד העתיד והעבר הינן הפשטות שאינן קיימות בפועל. עם זאת, ככל שהתודעה רחבה יותר כך יכול האדם להכיל בתודעתו  גם הווה, גם עבר וגם עתיד. הוא חי במה שהיה ומה שיהיה כמו במה שישנו – זו מעין תודעה קוונטית, כמו החתול של שרדינגר: גם נמצא פה (הווה), גם שם (עבר) וגם שם (עתיד) – יש לו נוכחות נפקדת נוכחת בשלושת מצבי הזמן.

הרמה הסובייקטיבית והרמה האובייקטיבית, ממקמות את האדם במודעות שהיא נעולה רק באחד משלושת שלבי הזמן. אך האדם בגישה הדינמית,  נמצא בזרימה של הזמן, מהעבר לעתיד. עבורו הזמן לא מוצק – הוא נוזלי. זורם, וצריך מצב תודעה מיוחד,  כדי שתהיה מסוגלות לכך.

הגישה הדינמית נכונה יותר ביחס לטבעו האמיתי של הזמן, שהוא כמו נהר. ואמנם  אמר הרקליטס, שאי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים, אך הגישה כאן גורסת שגם אם זה נכון, ואי אפשר לחיות את הרגע החולף שוב, ניתן לחיות מתוך זיקה ומודעות פנימית לרצף של תנועת הזמן.

ברמה הדינמית האדם חי עם תחושה פרדוכסלית ביחס לזמן; דווקא ההווה המוחשי, הופך לחולות נודדים, שהרי אין בעצם הווה, מה שהיה הווה לפני שנייה מוחלף בחומר חדש שמגיע ברגע זה מן העתיד. (כמו תאים בגוף, שמתחלפים כל שבע שניות. לו נדמה כי זה אותו הגוף, אך הגוף נראה ומרגיש אותו הדבר, רק בגלל שכל הזמן הוא משתנה).

ברמה הסובייקטיבית – הזמן מעוות דרך הרגשות, להיות או גורם הנאה או גורם סבל. ברמה האובייקטיבית – הזמן הוא משהו מת, קפוא, מכאני. ואילו בגישה הדינמית האדם נמצא ביחסי גומלין עם הזמן, הזמן מדבר אליו והוא מדבר עם הזמן….

נושא זה מוזכר במסה אחרת שלי: "שלושת הממדים של התודעה", שם אני אומר שהיחס המשוחרר מן הסובייקטיביות הרגשית, של 'טוב לי לא טוב לי', רואה את שלושת ממדי הקיום: חלל, זמן וגוף, באופן שונה מאשר האדם שמזדהה עם הקיום שלו ורואה את קיומו באופן אגוצנטרי. עבורו הגוף הוא לא משהו סתמי ומנוכר – חפץ שאתה משתמש בו אלא גוף חי, מדיום תקשורתי שמביע דברים. אפשר להקשיב לגוף ולהבין את הנפש דרכו.
החלל עבורו זה משהו ש'מדבר' אליו, האווירה מדברת אליו, מה שחי בחלל מדבר אליו, החלל אינו מת עבורו, הוא חי נושם אוירה, בחדר, בחלל שמקיף בני אדם. החלל סביב לגוף  או לדבר, לא פחות חי מאשר הדברים עצמם.
וגם גם הממד השלישי, ממד הזמן – יכול להיות בתקשורת עם האדם, הזמן 'מדבר' אליו, משדר לו מסרים ממה שחי בעברו, וממה שעשוי לחכות לו בעתיד.

האדם ברמה הדינמית מצוי בזיקה ובדיאלוג מתמידים עם מי שהיה בעבר, עם הילד שהיה, עם הנער שהיה וכו', וגם בשיח עם מי שהוא הולך להיות ומה שהולך לקרות לו. הוא נמצא בתהליך של התיידדות עם מי שהיה, (הילד או הנער שהיה) ועם מי שהוא עומד להיות. עם האני שיהיה. עם גיל העמידה, הזקנה.

ברמה הדינמית הוא יודע שהאני שלו עכשיו הוא הדבר הפחות ממשי, נקודה לא יציבה ושבירה בין שני אוקיינוסים; העבר והעתיד. שני 'אני', ועם שניהם הוא כל הזמן בקשר, הם החלק המשמעותי בזהות העצמית שלו. העבר חי בו והוא 'מבקר' בעבר והוא מפנים את העתיד שלו. לומד לחיות עם האפשרות של מי שהוא עתיד להיות. חייו הם לא בזמן הווה מנותק, אלא רצף בעל שלוש הפעימות: פעימת מה שהיה, פעימת מה שיהיה, ופעימת העכשוו הנזיל.

כולן פעימה אחת, פעימת הזמן הדינמי.

 חלק ב': התפיסה הדינאמית.

ועם זאת, התפיסה הדינאמית רחוקה מן התפיסה הקיימת, אנו רגילים לחשוב כי הדרך הנכונה להיות זה לחיות בהווה, אנו משוכנעים כי להיות בעבר או בעתיד זה בזבוז זמן ובריחה, בעוד שחיים רק בהווה – זה לחיות עם שתי הרגליים עמוק במציאות.

ובכן, כפי שהוזכר קודם לכן, כאן מוצגת גישה שונה; אדם המנותק מעברו  – הינו חסר זהות עצמית, אם אינו יודע ממה הוא בא  – הוא יהיה כמו צמח עם שורשים חלשים. ואדם המנותק מעתידו –  אומר שהוא יסתובב ב'לופ' סביב מצבו הנוכחי מבלי שיוכל לשנות ולפתח אותו (מעגל שחוזר על עצמו במקום ספירלה מתפתחת). אם אינו מוכן לקראת מה שיקרה לו, אז אין לו תכנית אדריכלית לבניין שייבנה אלא אימפרוביזציות, וזאת בהעדר תודעה השלכתית  projected mind or, projected consciousness  שמבקרת את מה שיקרה לפני שזה קורה.

אנו רגילים לכך שההווה הינו מוצק והוא מקום להיות בו באמת. אך לא כך,  אין הווה, יש רק עתיד שמתורגם לעבר. אלה שני היחידים שישנם. ההווה הוא פיקציה,

המצב הנכון לגבי שלושת מצבי הזמן, הוא להיות בדינאמיקה של עתיד הופך לעבר, לאחוז בשני הקצוות הרחוקים הללו זה מזה, בשתי ידיים. ולהימתח בין שניהם, רק אז האדם ישנו ומתחיל להבין את הפרדוקס של היותו. למעשה הוא לא קיים, קיימים רק עברו ועתידו. ההווה של היום וההווה של מחר, אינם אותו הדבר, אינם אותו ההווה. כי עוד עתיד נשפך לעבר ועתה האדם עומד (נסחף) במקום שונה מאתמול.

להפנים את תופעת האשליה של ההווה, והקיום והתקפות של הזרימה מעתיד לעבר – קשה מאוד, לשם כך יש צורך במצב תודעה שונה. מצב התודעה הנוכחי בא לשרת אגו גדול, שרוצה לצרוך את החיים ולשם כך עליו להיות מקורקע בהווה. אך ברגע שאדם מעצים את הווה, מיד העבר והעתיד הופכים למטושטשים ואז הוא לא מודע למקום ממנו  בא וכיצד עשוי להראות עתידו. הוא אינו מודע לעתיד, כי לא הכין עצמו לתסריטים אפשריים, ואז כל שיקרה לו בא לו בהפתעה, ואז הוא בהלם אם העתיד לא מסתדר עם רצונות האגו (לצרוך הנאה ותענוג).

קשה מאוד לתפוס את חיינו תפיסה דינמית. במדע, כדי ללמוד משהו, קל לגשות ללימוד שלו על ידי כך שמפסיקים את זרימת החיים בו, ובודקים אותו מכאנית ואת החלקים המכאניים בו, אבל מפספסים את החלק המשמעותי בו, וזה זרימת החיים. הדינאמיקה של ההיות. (אותה אי אפשר לבדוק כי כל הזמן היא משתנה).

כשמעצימים את ההווה ומתעקשים להתבסס כל כולנו בו, זה אומר  שתוקעים טריז בין העבר לעתיד. ואז חיי האדם נעדרים תודעה דינמית, הוא רואה חייו כמקטעים לא מחוברים של הווה ועוד  הווה.

להיות מושרש בהווה, זה לתת ממלכה לאגו שחייב להיות כדי לצרוך הנאה ותענוג. כי אם הוא נותן לעבר ולעתיד להתאחד בזרימה דינמית – האגו מצטמצם, כי אין לו מרחב וזמן סטטיים דרכם הוא צורך את חייו.

מנקודת מבט של האגו ושל ההיגיון האינטלקטואלי – כדי לחיות ברצף דינאמי של עתיד זורם לעבר – האדם צריך לוותר על האשליה של ההיות, של היותו.  זה מתסכל מאוד לא להיות בעכשיו מוצק, שהרי להיות בדינאמיקה של עתיד זורם לעבר, זה אומר שאין מקום שבו האדם יוכל להגיד: 'אני עכשיו', שהרי ברגע שהוא אומר זאת, מיד הוא מאבד זאת כי עתיד נוסף – הופך לעבר. כדי להיות 'אני', אדם צריך מרחב וזמן סטאטיים, רק אז יכול האגו להתרחב ולתפוס טריטוריה. וכדי להיות במרחב וזמן סטטיים, על האדם לוותר על תפיסה דינמית של הזמן בחייו.

ואם נותנים לזמן לזרום מן העתיד שהופך לעבר, מבלי שיש מקום לאני/אגו להיות – זה תסכול מבחינת האגו שרוצה זמן וחלל כדי לצרוך את היותו. וכך האדם הדינמי מבחינת הזמן חייב לוותר על תפיסת חייו כאגו צרכני, על תפיסה שהחיים נועדו עבורו כדי שיצרוך אותם ויגדיל את האגו שלו.

תפיסה דינמית של הזמן חייבת את המחיר של ויתור על התפיסה הסטטית של האני. לשון אחר, כדי לחיות בתפיסה דינמית – על האדם לוותר על תשוקת האגו, על ראיית החים כממתק שאותו הוא צורך. זה אומר לחיות בזרימה (של הזמן) ולא במוצקות ובסטטיות של האגו. האדם אמנם לא חש עצמו ולא סובב סביב עצמו  – בתפיסה הדינמית של הזמן, אבל הוא חלק מזרימת החיים.

ספר מחכים ומעניין בנושא הדינאמיקה של הזמן, ושל היכולת 'לעבור' מן ההווה לעבר – מצוי בספרה של אודרי ניפנאגר: 'אישתו של הנוסע בזמן'. כאן המקום להרחיב מעט לגבי משמעות וחוויית היכולת לנוע קדימה (עתיד) ואחורה, (עבר) בזמן. החוויה של חשיבה או היזכרות בעבר (ובעתיד, אך על זאת מאוחר יותר) – שונה מן החוויה של אדם שגישתו לזמן אינה דינאמית, אלא מכאנית (כמו הרוב). בעבור האדם בעל התפיסה והגישה הדינאמית לזמן, כשהוא חושב על רגעים מעברו, אין זה דומה להיזכרות השיטחית, הפוסטרית, היזכרות של תוויות– של בעל הגישה המכאנית לזמן. זה קצת כמו ההבדל בין לקרא אודות ארץ מסוימת ואפילו לראות סרט (ועד בתלת מימד…) אודות אותה הארץ – ובין להיות בה ולתור אותה.

בעל הגישה הדינאמית לזמן קשור לעברו, עברו חלק ממנו, וככל שהוא (משתנה) ומתפתח ברמתו התודעתית, ובמישור חייו הפנימיים – כך יהפוך עברו לחלק חי ופועם מחייו, ובכל פעם שיחזור לעברו – יחזור אחר, כי משהו בו השתנה והתפתח (מאז הפעם האחרונה בה 'ביקר' בעברו). אפשר להגיד בהקצנה, שבעל הגישה הדינאמית חוזר עם המטען הנוסף של חוויותיו האחרונות, ובגישה מפותחת, יחסית זו הוא ניגש אל קטעים מעברו כאילו הם חיים עכשיו במימד אחר של קיום. ובגישתו זו הוא חש שהוא משדרג ו'מתקן' קטעים בעברו כדי שיתאימו לאדם שהצליח לצמוח בשיעור קומתו וברמתו – האישיים.

כך שבספרה זה (הספר גם הפך לסרט עם אותו השם) של אודרי ניפנאגר – הגישה היא עלילתית בדיונית והקורא נסחף אחר יחסי האהבה שבין הנוסע בזמן לאשתו. אך ברובד נוסף, עמוק יותר בקריאת הספר, אפשר להבין, כי אפשר לקחת את הדברים כפשוטם, אדם מסוים ניחן בכושר לנוע אחורה בזמן, ואז קוראים זאת ככל ספר עלילתי, בדיוני, פיקשן אחר. אך אפשר לקרא את הספר בקריאה רב שכבתית, ואז ניתן להבין שהנוסע בזמן אולי לא נסע לשם בגופו (כפי שכתוב בספר) אלא בתודעתו. אפשר לזלזל בנסיעה אחורה או קדימה בזמן, כשהיא מתרחשת דרך התודעה, זה נתפס פחות אמיתי מאשר כשהנוסע עושה זאת בגופו. אך מה שלא לוקחים בחשבון, זה שעבור אדם בעל תודעה רחבה, או מפותחת, או עירה – לנסוע בזמן – זה אמיתי ומטלטל ממש כמו שהאדם הנורמטיבי שמצליח לעשות זאת בגופו (כפי שמצוין בספר).

כך שהאדם בעל הגישה הדינאמית לזמן –מבקר בעברו בתכיפות לא פחותה מאשר הוא נוכח בהווה שלו, מנשים חיים בסצנות מעברו ולוקח ממנו (מן העבר) פרופורציות לגבי ההבדל בין מקומו בחיים עכשיו, ולבין המקום שבו היה בעבר.

וכפי שהוא לגבי העבר, כך הוא לגבי העתיד, כשהוא לא נוסע לעברו בזמן – הוא משליך את תודעתו קדימה כלפי מה שעשוי להתרחש, טווה תסריטים ויוצר בכך תשתיות אפשריות לכל מיני אפשרויות. ושוב, כשהוא שם, בעתיד, הוא חי את האפשרויות השונות בתודעתו. ושוב, כמו לגבי העבר, לאדם הנוסע קדימה בזמן העתיד הוא אמיתי כפי שהתכנית אדריכלית לבניין או בית, אמיתית עבור האדריכל שעיצב אותה. ולגביו זה אמיתי וחוויתי כמעט כאילו ביקר בעתיד עם גופו.

—————————————-

גבריאל רעם, 28.2.

                                                                                                         r

ברי המזל לעומת חסרי המזל

יש אנשים שמאמינים במזל ויש אחרים שאינם מאמינים בו, אלא בעבודה קשה וכי אלה שנראים בעלי מזל, הם בסך הכול אנשים שעובדים קשה ובמבט שטחי לא רואים את המאמץ והזיעה שהשקיעו אלא רק את התוצאה, ועל פי זה מסיקים שהם ברי מזל.
אך כשאדם סוקר בצורה נייטרלית את האנשים שפגש במהלך חייו, עליו להודות שיש אנשים שהיה להם את מגע מידאס; כל שהם נוגעים בו הופך לזהב. ויש אנשים שכל שהם נוגעים בו מאבד את המעט זהב שכבר היה לו… (האמריקאים מכנים אותם 'מצליחנים ומפסידנים').
ואין ספק שאם כולם היו מאמינים ברעיון המזל – הם היו רוצים להיות ברי המזל.
ובכן, ראשית יש להגיד שהאמונה במזל אישי היא אנטי מדעית, היות ואינה מצליחה להידחק למסגרת הצרה של רציונאליות וכלי מדידה אמפרים.
שהרי אין שום חוק או הנחה מדעית שתומכת ברעיון המזל.
אך אם נצא מנקודת הנחה שמזל אישי קיים בספירה כלשהי המצויה מחוץ ליכולת התפיסה הצרה והמוגבלת שלנו (שהרי יש יותר דברים שמתרחשים מחוץ לגבולות ההיגיון שלנו מאשר להיפך) – הרי שכולם כמעט, ירצו להיות בצד ברי המזל מאשר להיפך.
אז המסה הנוכחית אכן גורסת כי ראשית, רעיון המזל אכן קיים ושנית, בראיה לטווח רחוק, אולי דווקא כדאי להיות חסר מזל מאשר בר מזל…
הסבר:
ובכן אדם בר מזל (שכל שהוא פוגש – נפתח בפניו, משחק לטובתו ומשתף פעולה אם האינטרסים שלו) – עובד פחות קשה מאשר אדם ללא מזל אישי.
למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לחדר כושר ופונה לעבר המשקולות, אך כל המשקולות עשויים בקרטון (שרק מצופה בעטיפת ברזל ואילו התוך עשוי קרטון) מה שמקל עליו מאוד להרים אותם.
הנמשל כאן הוא שאדם עם מזל פוגש את הקשיים בחייו – כמשקולות עשויים מקרטון; ואז כמובן, הוא מרים אותם ללא קושי. וזאת לעומת חסר המזל שכל המשקולות שהוא פוגש, אכן עשויים כולם ממתכת, והוא חווה קשיים גדולים להניף אותם כלפי מעלה. וכמובן שגופו של בר המזל שמרים משקולות מקרטון יהיה רפוי, מוזנח וחסר שרירים, בעוד שגופו של חסר המזל המתמודד עם משקולות כבדים – יהיה הרבה יותר מפותח.
ועתה הנמשל, מה שקורה לאנשים ברי מזל הוא, כמובן, שכמעט 'הכול הולך להם' ומשתף עימם פעולה. אך אליה וקוץ בה; בשעה שבחוץ הכול כמעט הולך להם, הרי שבפנים המערכת הנפשית/פסיכולוגית שלהם הולכת ונחלשת. וכך, במקום לפתח כושרות וכישורים אישיים, כגון: עוז רוח, אומץ, העזה, התמדה, סבלנות, תקווה, סיבולת גבוהה, נחישות ויצירתיות – חל ניוון בכושרות ובכישורים הללו ובאחרים וזאת בהעדר קשיים שמצריכים את הפיתוח של כל הכושרות שהוזכרו קודם. ככל שהאדם פוגש פחות קשיים, כך עליו פחות לפתח ולהשתמש בכושרות וכשרים פנימיים כדי שבעזרתם יוכל להתמודד עם הקשיים הרבים (חוסר מזל).
לעומת זאת, חסרי המזל (ששום דבר לא הולך להם מעצמו) – נזקקים למאמץ גדול יותר ולהפעלת כמה שיותר כושרות אישיים, במקסימום של מיקסום היכולות האישיות. כך שבהעדר שיתוף פעולה מצד המזל, חסרי המזל נאלצים לפתח את הפוטנציאל הגלום בהם וזאת כדי שיהיו מסוגלים להתמודד עם קשיי החיים וחוסר שיתוף הפעולה מצד גורמים חיצוניים.
ואם נחזור למשל, אז חסר המזל אולי לא מצליח בסופו של דבר להרים את המשקולות הכבדים של מה שהוא פוגש בחייו (ואכן חייו ה מעוטי הצלחה והישגים) – אך לעומת זאת הוא הולך ומתפתח, הולך ומפתח את הכישרונות והכשרים הפנימיים שלו, כדי שאלה יספקו לו את הרמה הנדרשת כדי להתמודד עם חוסר המזל שבחייו.
וכך כשחסר המזל ובר המזל מגיע לקו מטרה כשלהו, ממנו הם יכולים למדוד את ההצלחה והכישלון של חייהם – בר המזל מגיע חלש ורפה בשריריו התודעתיים והנפשיים. ואילו חסר המזל מגיע לשם עם עולם פנימי מפותח ויכולת התמודדות פנימית עם חוסר שיתוף הפעולה של מה שהוא פוגש בחיים.
למעשה, הדבר היחיד, או העיקרי, החשוב בחייו של אדם, זה מצב חייו הפנימיים. וככל שאדם מצליח יותר בחייו החיצוניים כך תשרור יותר פסיביות והזנחה בחייו הפנימיים. וזאת לטובת החיים החיצוניים הפועלים בחברה מטריאליסטית, תחרותית ומסחרית, חברה הסוגדת לתדמית במקום למהות.
לעומתו חסר המזל נאלץ לפתח את 'שרירי' תודעתו ונפשו, כדי להתמודד עם תוצאות חוסר המזל שהוא פוגש בחייו.
וחשוב לציין כי קשה עד בלתי אפשרי להיות בעל הישגים בשני העולמות – הפנימי והאישי וגם בעולם החיצוני חברתי. או שאדם מפתח את רמות התודעה והנפש שלו, או שהוא מזניח אותם בגלל הצלחה בעולם החיצון. עולם של תחרות, אמביציה, לחצים, מתחים ומאבקי שליטה.
אנלוגיה נוספת לרעיון המזל ניתן לקבל דווקא מעולם הכדורגל; שחקני כדורגל, ככל שינצחו יותר בקלות קבוצות חלשות – כך יזניחו את האימון והמאמץ של להיות בעלי כושר גופני גבוה ויכולת יותר טובה לעבוד בעבודת צוות על חשבון האינטרסים של האגו של כל שחקן ושחקן.
כך שברמה הנמוכה, לא חשוב מה חי באדם ובאיזה רמה הוא מצוי, אלא הישגים מדידים בעולם החיצון.
ואילו ברמה הגבוהה, לא חשוב כלל להצליח בעולם החיצון, כי הצלחה שם זה כמו לצייר בחול הים (שימחק בגלל גאות הים או צעדיהם של ההולכים על החוף) או לחרוט ציורים בקרח (המצוי בטמפרטורה של החדר, וסופו להינמס).
בסופו של דבר העולם האמיתי הוא עולם הנפש והתודעה (כי כל אדם נולד עם נפש ותודעה, שבדרך כל מוזנחים למען הישגים בעולם החברתי החיצון). ואכן עולם התחרות המטריאליסטי לא עוסק בדברים אמיתיים אלא בנורמות חברתיות, שכידוע יכולות להשתנות מקצה לקצה, בחלוף הזמן או בהשוואה בין תרבות לתרבות.
כך שבסופו של דבר להישגים בעולם החיצון החברתי, אין ממשות אמיתית (לטווח רחוק).
רק מה שהצליח אדם לפתח מתוך הפוטנציאל עימו הוא נולד – הוא ששורד את המעלות והמורדות של החיים והוא שאמיתי, כל ההצלחות בחברה יכולים בכל רגע לאבד ערכן ולחייך לברי מזל אחרים. אין דבר פחות יציב מן ההצלחה בעולם המטריאלי- מסחרי.
מה שנותר לאדם בחלוף השנים, זה מה שהצליח לחצוב מתוך עצמו ולפתח, למרות הקשיים בחייו, אבל בעיקר, בגללם.
—————————-
גבריאל רעם, 20.2.13

כוחו המחיה של המוות.

יושב בבית קפה, ברח' עמק רפאים בירושלים, ("תחנת קפה"), היום יום ראשון, השעה 11 בבקר. (20.2.2005), מרחק כמה שולחנות ממני, קבוצה צוהלת של אמריקאים דתיים.

והדבר שמכה בי יותר מכל, לגביהם, שהם לא מודעים לגמרי, ברגע זה, שיום אחד, לא רחוק, כל אחד מהם ימות. על כולם נגזר גזר דין של מיתה. (הם נידונים למות בעוון לידתם וחייהם עד כה).

ואני תוהה: איזה גוון ואופי הייתה לובשת שיחתם, ואיך היו מנהגיהם משתנים, לו היו לפתע נעשים מודעים לכך. לא תוך כדי בשורה דרמטית, אלא כל אחד בתוך עצמו, בשקט, לבד. לו היו ממשיכים לשוחח, אך תוך כדי מודעות שלמה לעובדה זו, כל אחד לגבי עצמו.

עצב? אולי בהתחלה, אבל לאחר ההשלמה, זה היה יוצר שני דברים: עומק ואותנטיות. הרצון בתגמולים והכרה חברתית, והרדיפה אחר תענוג ואושר – כערך, היו מתפוגגים. הדברים שהיו יוצאים מפיהם לא היו עטופים עוד במוסכמות ובאופנות דיבור מקובלות, אלא הופכים לעירומים ומחודדים; כלי עבודה המנסים לחדור אל המהות החבויה.

שהרי מה יש להסתיר מול המוות? איזה משחק נותר עוד לשחק? איזו מסכה נותר לכבד? הכול הרי נושר נוכח המוות, מלבד מה שאמיתי. כל שנותר, בסופו של דבר, הוא רק מה שבסיסי ואמיתי, כמו שלד פלדה של בניין, לאחר שמכה בו הצונאמי.

המוות גם מציב ומקבע את גבולות החיים, ובכך לא מאפשר להם להיות שיכורים מעצמם. מחזיר אותם לפרופורציה; למיצוב האמיתי שלהם נוכח הנצח והיקום. ובכלל, המגבלה של משהו תמיד מאדה את עודפי הפנטסיה, ומצמקת אותו עד לגבולות הריאליה של עצמו.

והמגבלה האולטימטיבית היא תיחום סופיות חיינו. ובהיותה מגבלה אולטימטיבית, היא יוצרת ריאליה אולטימטיבית.

קשה להעמיד פנים ולשקר מול המוות. שהרי המוות הוא קורע המסכות האולטימטיבי. אבל עזות המצח, או השינה של האדם הם כזו, שהוא מעיז לעשות זאת גם מתוך ידיעה כי המוות קיים ויגיע.

ליבנו גס במוות, הרי ראינו בסרטים שדם זה רק קטשופ והשחקן שמת בסרט אחד משחק בסרט הבא. כך שהיום כבר אפילו המוות אינו מפכח לחיים. האשליה והרצון להאמין לפנטסיה, הפכה לחזקה ממנו.

ולהלן הקלישאה הידועה: "הבטנו למוות בעיניים והוא השפיל עיניו"… (גרודיש).

אין גבול ליהירות. אפילו מגדל בבל הופך למגדל צעצוע נוכח היומרה הזו.

ולא רק היומרה ויהירות מתעצמים בהעדר מודעות לנוכחות ולשליטה של המוות בחיים. גם רוב ההבל, השטחיות, הניכור, הסתמיות והפיכת הזולת לחפץ – משגשגים בהעדר מודעות חריפה למוות.

ולו רק תתקיים מודעות שכזו, היא רק יכולה להפוך אותנו לצנועים ואותנטיים, ולהביא להישג החשוב ביותר באשר לתהליך ההבשלה וההתבגרות הפסיכולוגית של היחיד: הצטמקות האגו.

שהרי איך יכול האגו להיות תפוח ומלא מעצמו, נוכח עובדת מחיקתו הוודאית?

המפגש של האגו עם המוות, הוא כמו מפגש של חלזון עם מלח – הוא מתמסמס תוך שניות.

אך כפי שהמוות מחזיר את האגו לפרופורציות, גם שגשוג האגו (בצירוף האשליה העצמית) – מסתיר את אופק המוות. רק חשיפת עובדת המוות כוודאות היחידה, תצמצם את טריטורית האגו עד למינימום האפסי. וכך ייווצר חלל ומקום לחום אנושי, אותנטיות וצניעות. כי זה כל שנותר מול מודעות נחרצת וסופית באשר לביקורו הוודאי של המוציא לפועל (של גזר הדין).

צניעות, חום אנושי ואותנטיות – לא יהיו הערך המוסף היחידי למודעותנו את המוות, שכחת המוות אמנם מאפשרת לנו להמשיך בחיינו, אך אלה חיים של שיגרה, הרגל, אינרציה, סתמיות ושינה, (כי מה שלא היום, יבוא מחר), כך שדווקא זכירת המוות, כל הזמן ובכל מקום – יהיה הדבר היחיד שיכול להעיר אותנו לחיים.


——————————————————————————–

20.2.2005


 

סיפור מהדרך הרביעית:

 


One day, a group of men crossed a large lake in a boat that was of a reasonable size, but very old and rickety. Among the passengers was a Man on the Way. When the others realised this they went up to him and started asking him questions about the meaning of life and the value of searching.

He looked straight at them and repeated the same phrase, over and over like a chant: “Try to be aware of death until you understand what it really is”.

The other guests were astonished – the man seemed to be in a hypnotic trance, and showed no sign of awakening from this state. Suddenly, a storm blew up around the boat… The sky became black and the strongest of winds, the like of which they had never seen before, almost capsized the boat. The people were terrified, and they began to shout all around; only the Man on the Way did not move… he stayed stock-still, and seemed absolutely calm. Indeed, he looked as if he were resting! All at once the tempest turned to calm, it began to rain and the wind died down. The people went up to the Man on the Way again.

“Don’t you care that you could have died… the boat was almost smashed up into the water!” “You don’t even realise what you’re saying” said the Man on the Way. “You think your lives are in danger only when you are afraid of dying, only when the wind blows a bit stronger around your heads.

The truth is that you were in no greater danger than at any other time. You become aware of the fact that you must die only when your fear tells you so. In reality you are always close to death… you just don’t realise it!”


 

הקדמה לקטגוריה: חיים במבט אפל.


To get to heaven one must first go through hell.
~Magius

יש אנשים שאומרים עליהם: 'אלה רואי שחורות'.לשון אחר – פסימיסטים. ואם זו התווית, היחס הוא בהתאם; כאל נושאי מחלה, מתרחקים מהם. אין כמעט אדם שיעיד בפני אחרים על עצמו: רואה שחורות אנוכי מטבעי, או פסימי אני, כי כאלה החיים. ובשיחה בחברה, אם אדם מתאר משהו בצורה קשה, או קודרת – תמיד יכול מישהו לשאול אותו: אז מה אתה בעצם אומר? שאין תקווה? מה שיוביל מן הסתם לרתיעת בהלה של הדובר שמיד יפטיר משהו כמו: חלילה וחס, תמיד

יש תקווה, אני רק אומר ש… וכו'. ואמנם, בני האדם ברובם אנשים עולצים הם. לפחות בכל מה שקשור למה שהם מציגים כלפי חוץ, מבחינת מה שמקובל בקרב בני אדם בחברה. משתדלים להתרחק מ'רואי השחורות' למיניהם, הנתפסים כמשביתי שמחה. אך האמנם? האם כדאי להתרחק ממבשרי הרעות? האם עלינו לנפץ את הראי שמראה לנו את הכרס שטיפחנו במשך החודשים האחרונים? האם אכן עלינו לנהוג לפי המשפט הידוע: להרוג את השליח? משפט שנוצר לאחר ששליט יוון כרת את ראשו של השליח שבישר לו את המפלה של יוון באיי הפולפונסוס. אולי דווקא מבשרי הרעות הם שימנעו את הרעות מלהתרחש? אולי

דווקא הם יביאו אותנו סוף סוף לשליפת ראש בת היענה שלנו מחול הסיפורים שאנו מתעקשים לספר לעצמנו – ואולי אז, נוכל להתמודד, אם לא למנוע, פורענות עתידה? מה קרה ליוליוס קיסר שבתחילת המחזה של ויליאם שייקספיר: יוליוס קיסר ביקש לסלק מעליו את האנשים הקודרים ולהקיף אותו באנשים שמחים ועליזים, והנה בהמשך המחזה, אנו מגלים כי מי שרצח אותו היו דווקא ידידיו העולצים. הפורענות עלולה להגיח דווקא מן האור; מן התקווה הכוזבת

והאשלייתית. הדתות, למשל, מלאות התקווה והאמונה, או האידאולוגיות הפוליטיות הגדולות והצחות – כמעט כולן הביאו לעולם הרבה יותר פורענות מאשר רואי שחורות או החתרנים למיניהם. והיות ואנו משתדלים להביט בעיקר לכיוון האור, אנו תמיד, אבל תמיד, מופתעים, מופתעים ממה שבא מכיוון החושך; האיש ההוא רצח את אישתו. הכיצד? אנו שואלים בפליאה, הרי הם חיו כל כך טוב ביחד. או מישהו התאבד ואנו בשוק; 'הוא היה כה שליו ומאושר בזמן האחרון' אנו מלמלמלים בפתיעה. ולא רק במישור האישי, גם בקנה מידה גלובלי אנו אחוזי תדהמה. למשל ההיסטוריה האנושית. שתי מלחמות העולם למשל; ובמיוחד תופעת הנאצים; אנו מתפלאים מאוד; דווקא בעידן של נאורות והשכלה, כשסוף סוף גירשנו את אחרוני הצללים של תקופת ימי הביניים החשוכה, ואנו טובלים באור הבטוח של המדע, דווקא עכשיו צריכות להתנפל עלינו המפלצות הנאציות הללו? מהיכן באו, הרי הכל ברור, מדיד וגלוי. אולי כדאי להקשיב לאבי הפסיכואנליזה, פרויד שמנסה להראות שלא הכל גלוי וברור ונתון לברור מדעי, שהרי תשע עשיריות של קרחון חיינו שקועות להן מתחת למים; הן הבלתי מודע וזו המסה הקריטית

של חיינו. משם אנו מתנהגים ופועלים. אך למרות שהיה זה פרויד עצמו שנתן לצד החשוך של הבלתי מודע, לגיטימציה – הרי שהיחס של הפסיכואנליזה ללא מודע הוא יחס של כובש אל טריטוריה זרה ומאיימת; מכוונים אליה זרקורים חזקים כדי לגרש את החושך ולספח עוד קטע מואר לשטח של המדע הנאור. הם מכוונים זרקורים של מודעות אל היבשת השקועה לא כדי להביא ממנה חושך מפרה ומבורך למען העמק את שטחיות חיינו. אלא כדי לכבוש בעזרת האור עוד פיסת חושך, לספח אותו לתחום המודעות, כדי שיגדל השטח המואר והחשוף. וכל שזה נותן הוא חיים שנעשים עוד יותר דלים ושטוחים, שהרי עומק ומשמעות באים רק ממה שלא ידוע, רק מן הצד החשוך של התודעה.

רואי השחורות, או ההוגים האפלים; היוצרים הכבדים, הנביאים הקשים, אלה המתרים והמתריעים בשער – כולם מייצגים את הצד האפל, החשוך של התת תודעה והחיים. מראים את האמת שמסתתרת בחושך ואורבת כדי להחשיך עלינו את עולמנו המואר. אך אנו מכחישים את החושך, מדליקים נורות, דוחים אותו מכל כל,

מגרשים אותו החוצה. לא רוצים לדעת את שהוא חופן בחובו. עבורנו החיים הם הצד המואר, הידוע, החוגג והאופטימי. כל שחשוך -מחוץ לתחום, מוקצה מחמת מיאוס. ואנו משוכנעים כי יום אחד המדענים שלנו יכוונו גם כלפי מה שנותר מן החלק החשוך של החיים והתודעה – את אור הקידמה והנאורות ואז כל העולם יהיה מואר: ידוע ומלא שמחה. אך ביקום אין אור, בעיקר חושך. ומה שאנו מכנים בשם: 'אור', מופיע רק בצורה של נקודות זעירות המרוחקות מאוד זו מזו, כוכבים המופרדות על ידי חללים עצומים של חושך. וגם האור עצמו שאנו רואים -הוא בכלל שבירה, או החזרה, של קרניים קוסמיות הפוגשות משטח שעוצר את הזרימה שלהם. מציאות חיינו היא החושך וחוסר הידיעה. אפופים אנו בחוסר ידיעה וחשכה גם בחוץ וגם בתוכנו; בחוץ מצוי הקוסמוס האפל והחשוך ובתוכנו תת התודעה שלנו. אנו מכוונים טלסקופים לחלל, מיקרוסקופים או סי טי, אם אר איי,  חיישנים, וגישות פסיכולוגיות שונות לתוכנו – וחושבים שכך נכבוש את החושך. לא מבינים שאל לנו לעשות זאת, כדאי לנו להתגבר על הפחד שלנו מפניו. להתיידד איתו, ולראות מה חי בתוכו. שהרי האור הוא אפיזודה חולפת באוקיינוס החושך. חיינו הם אך ניצוץ זמני של אור בחלל הענקי והנצחי של החושך. וטועים אנו לחשוב שמה שנושם דרכנו הוא האור ולא אפילה גדולה, מתוכה באנו ולתוכה ניבלע בסוף.

-המביט לתוך החושך רואה את המציאות. המביט אל האור מסתנוור ולא רואה כלום. -במבט אל החושך, האישונים מתרחבים ונפתחים, הנפש מתחילה לנשום.

-החושך מלא בשקט, האור במהומה.-חיינו בורחים מן השקט כמו מפני מגפה. אך האמת תמיד מסתתרת בחושך! וכדי להגיע אליה יש צורך בהגות אפילה, הגות פולחת, כזו שחודרת את החושך ותופסת את האמת המרה בדרך כלל, יש לציין… בגרון. היה הוגה יווני, פרה סוקרטי, בשם הרקליטס, הרקליטס האפל.

'אפל': Koteinos Hos . הנה כמה אימרות שלו המראות את ההתבוננות האפילה שלו ומביאות מקצת מהגותו האפלה: אל ליחיד לפעול או לדבר אם הוא ישן. פרגמנט מס. 41. לערים עולם אחד משותף, לישנים כל אחד עולם פרטי משלו. פרגמנט מס. 51. מה שאנו רואים כשאנו ערים הוא מוות; וכשאנו ישנים – חלומות.

פרגמנט מס. 61. אנו מתעוררים למה שנדמה לנו כחיים והולכים לישון למה שנדמה לנו כהפסקה בחיים. אך החלומות מבשרים בדרך סימבולית דווקא את האני האמיתי בעוד שיומנו מלא בהדחקות, הכחשות, השלכות, העמדות פנים, כניעה ללחץ חברתי ולבישת מסכות, בלי סוף. וצריך לבוא הוגה כמו הרקליטס, כדי להציג בפנינו גישה אחרת, אפילה. ואכן הגותו אפילה, פולחת, קשה, מיסתורית ולא מובנת. משבשת עלינו את הראציונליות הרגילה של הדברים, את מראית העין

הצחה והמלוטשת שלהם, זורקת אותנו לכאוס, בלבול או תהייה. כך הוא והוגים ויוצרים אחרים בהם אגע בהמשך. אך גם בקירבנו עם זאת, בודדים, מעטים ומוסתרים המא( מצויים אנשים הרואים את האפילה שבעולם, את חוסר הביטחון והפחד מפני נפילה ושיברון לב נוסף – במוחם וליבם של שני צעירים מתנשקים.

את מאבקי הכח שבתוך מערכת יחסים הרמונית; את אלמנט האשליה והפנטסיה שבתוך ראיית העולם הקיימת. הם מביטים בבני האדם ובקיום בעין חודרנית ואירונית . רואים את המסכות והפוזות. את השכנוע העצמי ומראית העין המוסכמת הקולקטיבית, הממליכה על הריקנות המפחידה שבפנים – וודאות נוצצת ומלאת חיים. מראית עין זו מוצאת מימוש גם במישור החיצוני של האדריכלות; לכל אשר נפנה נפגוש גני משחקים, לונה פארקים, קניונים, מסעדות ובתי חשק.  בתי המשוגעים,בתי האסורים ומוסדות למפגרים מצויים במקום מרוחק ושומם, בדרך כלל. עבורו עבור המביט במבט אפל כל אלה לא מצליחים לשטות בו. הוא מבין. הוא מבין את הטבע האמיתי של האפלה; למשל שהאפילה בחיים ובחיי בני אדם היא כמו השתיקה בשיחה בין שני משוחחים; החושך והבעייתיות אינן מצויות בשתיקה אלא במלים הקוברות את הדינמיקה האמיתית, את האמת האישית של כל אחד מן המשוחחים, שכך לא יכולה לצאת ולבאו לידי ביטי במישור השיחתי. השתיקה בשיחה, היא מסדרון הקסם המוליך לחופש הבינאישי, לאיחוד בין שתי נפשות בודדות ומבולבלות. אך השתיקה בתחום השיחה, כמו האפילה בתחום

הויזואלי, הן שני מצבים מהם בורח המין האנושי, בורח אל המוחשיות והוודאות החיצונית של המילים והתאורה, אל מה שבדוק וחרוש. האיש בעל המבט האפל – בא מן השתיקה ומן החושך. והדרך היחידה שבה ודרכה יוכל להביע את בשורתו האפילה – היא מדיום יצירתי כלשהו, שמרכך מעט את האפילה הישירה הזורמת ממנו. וגם זו יצירתו בדרך כלל רק מתקבלת לאחר שנים רבות, לעתים קרובות, לאחר מותו כשהאפילה האדירה האופפת אותו, תתרחק ותראה ממרחק  כנקודת חושך קטנה, שמנקדת את שמינו המוארים. אלו שמיים מלאי אור ואהבה שאלוהים מדבר מתוכם עם כל אחד אישית, ומלאך אישי שומר על כולנו. וכמובן שסוף האהבה לנצח. וחוץ מזה כולנו כבר גאולים ומבורכים, כל שאנו צריכים זה קצת אמונה בעצמנו, וכל החיים יהיו סימפוניה מופלאה ומוארת. ורק ברקע הרחוק כוכבים קטנטנים ורחוקים של חושך, שמאפילים מרחוק ובקטן ולעיתים רחוקות – על יומנו המואר והנצחי. ובתוך כל האופטימיות הקוסמית הזו – ממאיס האדם האפל עצמו על כולם, אבל כולם. וככל שמכירים אותו יותר, כך האפילה שלו הופכת ליותר דומיננטית הוא אומנם מנסה לזעוק כי האפילה והלילה שלו אינם באר בולעת וחלולה עד לאינסוף, אלא פרוזדור אל אור אחר, אור פנימי. אך זעקתו נבלעת באפילה שמפרידה בינו לבינם. ואיך הם רואים האחד את השני? ובכן היחיד האפל המביט באחרים המסתופפים בצל האור – במבטו האפל, יודע שמה שהוא רואה בהם זה לא משהו אותנטי, אלא הפוזה שסיגלו לעצמם כשתירגלו אותה מול

הראי.

והם? איך הם רואים אותו? הם רואים אותו, כמובן וכאמור, כאחד שמשבית את שמחתם, מקלקל להם את יומם וזורע בו מבוכה, פחד ויאוש. מסלק את ההנאה, הריגוש והשעשוע מתוך החיים. בראותם אותו הם מתכווצים וננעלים. והוא, לא מבין על שום מה. הוא במין נאיביות משונה שכזו מצפה מהם שימחאו לו כפיים על

הגילוי שבראייתו. בטוח שבתוך תוכם הם מבינים היטב שהוא מביא להם שיקוף רנטגן של חייהם, וכי עכשיו משזיהו את הגידולים הפנימיים והסדקים האורטופדיים, יהיו אסירי תודה על הגילוי, מתפעלים מעומק החדירה, מן הגילוי הפנימי. אך משהוא פוגש בתגובתם – הוא ממש, אבל ממש, לא מבין מדוע פניהם נעשות נפולות. למעשה, כמעט כל יוצר בעל שיעור קומה, שחשף משהו ביצירתו אודות הטבע האנושי והאמת הקיומית – ניחן בראייה שכזו. הנה מקצת מן השמות של יוצרים בעלי ראיה אפילה: פרידריך ניצשה, אוגוסט סטרינבגרג, הרמן מלוויל, מישל פוקו, סרן קירקגור, אדוארד אולבי, פיודור דוסטוייבסקי, פרנץ קפקא, ז'אן ז'אנה, מרטין היידיגר, ארתור שופנאואר, יוג'ין יונסקו, ט.ס. אליוט ועוד.


המין האנושי שונא את האפילה, מעדיף את נורות החשמל. אנו אוהבים לחשוב כי השקר אוהב להתחבא בחשכה ואילו האור מגרש את הצללים, את חוסר הוודאות, את החששות, וחושף את פני האמת: אנו אוהבים להאמין כי האמת שוכנת באור, וכי השקר חי בחושך. אך ההלך האפל טוען כי בחיים האמת מצויה יותר בחושך מאשר באור, יותר במה שלא נאמר, או במה שלא ידוע, במה שלא נחשף עדיין – מאשר במוכר ובגלוי. וזרעי החיים והצמיחה מצויים תמיד באפילה. משם מתחדשים החיים. הרחם הוא מקום חשוך ביותר, ורק שם מצליח העובר להיקלט לצמוח, שהרי האור שמחוץ לרחם לא מאפשר אינקובציה. הגישה האפילה חותרת אל האמת הגבישית הקורנת רק דרך החושך, דרך מה שמודחק, דרך השקרים דרך מה שמטואטא הצידה ולמטה. גם חוק מרפי מדבר על הפן האפל של החיים, אמנם הוא עושה זאת דרך סטטיסטיקות וכו', אך הפשר מובן: לגרוע מכל ישנה דרך סלולה יותר להגיע אלינו מאשר ליריב ההוליוודי. ועם זאת, ואולי לכן

בראשי חוצות חוגגות הפירסומות; הטלויזיה מלאה באנשים החיים חיים שאם הם לא מאושרים לפחות הם מלאים בעניין ובהתרחשות. זה הצד המואר. ה'פינק פלויד' כתבו יצירה מופלאה בשם: 'הצד האפל של הירח' שבו שיר הנושא, נקרא 'ליקוי מאורות' אקליפס'.

והשורה המסיימת שם היא שאין צד מואר לירח, כולו אפל.

 

Eclips

All that you touch

And all that you see

All that you taste

All you feel

And all that you love

And all that you hate

All you distrust

All you save

And all that you give

And all that you deal

And all that you buy

Beg, borrow or steal

And all you create

And all you destroy

And all that you do

And all that you say

And all that you eat

And everyone you meet

And all that you slight

And everyone you fight

And all that is now

And all that is gone

And all that's to come

And everything under the sun is in tune

But the sun is eclipsed by the moon


There is no dark side of the moon really. Matter of fact

it's all dark.


 

וישנן יצירות אחרות, השובות אותנו דווקא בשל הקסם האפל הנושב מהן, כמו סיפרי הבלשים של ריימונד צ'נדלר, או ג'ורג' סימנון. שם מתוארים בלשים כסימבול לדיוגנס שחיפש את הצדק, או סורקטס את האמת שחוקים המשרכים רגליהם ברחובות שוממים, נכנסים ויוצאים אל ומתוך ברים מלאי זימה ופוגשים אנשים יצריים זוממי רע, או כאלה שהרע כבר אונה להם. או ספרים כמו של ג'וזף קונרד – לב המאפליה. ג'ק לונדון  -מרטין עדן, פנג הלבן. ויליאם גולדינג – בעל זבוב – בהם מתוארים בני אדם ששקעו במעין גיהנום ושם טבעם האמיתי, האפל יוצא החוצה.

 ולסיכום:

אנו חושבים כי הבדידות והריקנות הם תאונות ומקרים מצערים שניתן להימנע מהם עם קצת ידע ומודעות וכי כל שאנו צריכים זה עוד קצת אמונה ותקווה. אך מנקודת מבטו של המתבונן האפל בחיים, הבדידות, הריקנות, האובדן וחוסר האונים הם תושבי הקבע ומתנחלי התמיד במחוז הבית של החיים. בעוד שהתקווה והאמונה הם או מבקרים זמניים או פאטה מורגנה. והתיידדות עם הבדידות והייאוש מובילים לגילוי האמת הגדולה אודות העצמי והחיים. אמת שהיא מעבר לטוב ולרע. ממה אנו פוחדים כל כך? לא כל כך מן הדברים השליליים שמסתתרים בחושך, כמו מפני הואקום שהוא מייצג, האינות, הריקנות, הכלום. אנו בורחים כל הזמן אל הנוכחות. נמלטים מן האין, מן הריק. רוצים אנשים אחרים לידינו ואיתנו שידברו איתנו כדי שלא נחוש באין, כדי שנחוש שאנו קיימים.

אנו מפחדים מן הריק הזה, מן הכלום. וכשאין ידידים או טלויזיה פועלת כל הזמן ברקע, אנו משתדלים ליפול למיטה הרוסים מעייפות, כדי שמפעילות מאומצת אחת נגיע לפעילות מאומצת אחרת, זו של החלומות. ליפול מיש ליש, העיקר לא לחוש באין שבין שניהם. אך האין הוא ידיד האמת, וידיד של האמת, בתוכו מסתתר היש האמיתי. כולנו מכחישים את האין, ממליכים מעליו וודאות מקרטון, וישנות של פלסטיק. ובין התפאורות מסתובבים להם אאוטסיידרים בודדים;

נציגי האין; אנשים שנושאים עימם מבט אפל, מבט בו שוכן האין והריק. הם נראים כמו כולם, אך כשהם מדברים על החיים, המאזין להם שומע כלום, ורואה ריק ואין. כל המציאות שהכיר עד כה נושרת מעל פני האין כמו טיח מעל בית לבנים בשעה שנושבת עליו רוח חזקה.

האין הוא העולם.

החושך הוא שאופף אותו.

השתיקה היא שמובילה אליו

וההוגה האפל מייצג אותו.

הוגה אפל שתמיד יזרק לבור הסיד. אלא אם כן יאחז קודם לכן בקרנות המזבח של היצירה, האמנות, הסיפור או הציור.

 


גבריאל רעם. 12.4.2003

 

——————————————————————————–

בעולם האלכימיה:

השחור (nigredo), הוא הזר, האפל, הריקבון, החומר הראשוני (prima materia). כל תהליך אלכימי עובר בכל שלב את השחור. חוזר למקורו על מנת להתחדש. נרקב וכלה על מנת לפנות מקום לחדש. מתוך השחור יווצר הזוג, הזיווג, התינוק.


ובקבלה:

בוא וראה, דבר שלמעלה לא מתעורר עד שיתעורר למטה בראשונה, על מה שישרה אותו הדבר של מעלה. וסוד הדבר, האור השחור לא נאחז באור הלבן לפני שהוא מתעורר בראשונה. כיון שהוא מתעורר בראשונה, מיד האור הלבן שורה עליו

 

(ספר הזוהר, חלק א', עז עא

על כל הקטגוריה: החיים.

החיים

''רובנו לא יודע לחיות את החיים, רק לשרוד אותם''.

**

I would rather be ashes than dust!

I would rather that my spark should burn out

in a brilliant blaze than it should be stifled by dry-rot.

I would rather be a superb meteor, every atom

of me in magnificent glow, than a sleepy and permanent planet.

The function of man is to live, not to exist.

I shall not waste my days trying to prolong them.

I shall use my time.

ג'ק לונדון

**

''I thought that it was strange to assume that it was abnormal for anyone to be forever asking questions about the nature of the universe, about what the human condition reaaly was, my condition, what I was doing here, if there was really something to do. It seemed to me on the contrary that it was abnormal for people not to think about it, for them to allow themselves to live, as it were, unconsciously. Perhaps it's because everyone, all the others, are convinced in some unformulated, irrational way that one day everything will be made clear. Perhaps there will be a morning of grace for humanity. Perhaps there will be a morning of grace for me.''

Eugen Ionescu

(Extract from ''The Hermit'', 1973)

**

''ווטסון היקר שלי, החיים הנם מוזרים הרבה יותר מכל דבר שמוחו

של אדם מסוגל להמציא. לא היינו מעיזים לחשוב על הדברים שהם

אמיתות קיום פשוטות בתכלית. תהיה סמוך ובטוח. אין דבר בלתי

טבעי כל כך כמו מה שנראה רגיל בתכלית. ואין מטעה כמו המובן

מאליו''.

קונן דויל,

********************************************************************************************

 

החיים, בריכת החיים.

הרוב מוצאים עצמם במים ומבינים שהעניין הוא לשחות, או להכות במים עם הידיים והרגליים (ולהראות כאילו ש…).

אחרים צוללים, אחדים טובעים, יש שצפים, וכאלה שמשתכשכים.

כך או כך, רוב בני האדם – פשוט מוצאים עצמם במים ומאז לוקחים עובדה זו כמובנת מאליה.

אך לא כולם, יש כאלה שמוצאים עצמם במים, ומאז פוקחים זוג עיניים תמהות וכל הזמן תוהים, בוהים ושואלים: ''מה זה הדבר הזה? איפה אני? מה הם החיים הללו?''. מנסים לתהות על קנקנם של המיים, להבין מה העיסקא; מה כאן קורה, למה הם כאן ומה עושים עם זה?

מתבוננים מסביב בהשתאות. על כל אדם ועל כל נתז מיים, כאילו עוד לא עיכלו את עצם היותם כאן ואת פשר הדבר.

חלקם נעשה מדענים, חלקם הוגים ופילוסופים, וחלקם סתם חיים חייהם במין תהייה ראשונית ומתמדת: ''מה זה? מה הם החיים הללו? לתוך מה נפלתי? מה כאן קורה''?

לתוהים (ואף תועים וטועים אלו) מוקדשת סידרת המסות הבאה. החיים.

ציטוטים על: 'החיים':

http://tinyurl.com/bhuqs

 


 

שלושת שלבי הדינאמיקה.

בחיינו, אין תמיד ובכל מצב – דינמיקה. במקרים רבים – אין דינמיקה; בשיחה, במפגש עם אדם חדש, במיומנות נהיגה, ביחסים, בשליטה בתחום חדש בעבודה. אפשר להגיד שבכל התחלה – אין דינמיקה. (וגם בכל סוף, לאחר שהתהליך מיצה עצמו – אין כבר דינאמיקה). ויש מצבים שיש בהם דינמיקה; לאחר זמן מה משהו נדלק, משהו נכנס לפעולה, ויש זרימה; ואז דברים קורים כאילו מעצמם. בשיחות, בתקשורת עם מישהו, ביחסים, בעבודה חדשה, במיומנות נרכשת.  דוגמה לא רעה היא נהיגה; נהג חדש נוהג באופן מכאני, אך בשלב מסוים הוא נכנס לדינאמיקה בנהיגה, ואז זה זורם, כמו קורה מעצמו.
-עד שהיא (הדינאמיקה) מתרחשת – כלום עדיין לא קורה,
-וכשהיא מתרחשת, הכול קורה,
-ולאחר שהיא נעלמת – כלום כבר לא קורה.
ולמה הכוונה ב'הכל קורה'? ובכן, לא רק הדבר עצמו, אלא כל מה שקשור לאדם שמצוי בדינאמיקה – נדלק. אם זו דינאמיקה חיובית אז הכול נדלק באש מוצלחת, ואם זו דינאמיקה שלילית, אז הכול נופל, כושל, קורס. טבעה של דינאמיקה שהיא מתפשטת, כשיש דינאמיקה הכול בסביבה נדלק. באש טובה או אש רעה.
את הדינאמיקה קשה להסביר. אבל דוגמה אחת היא משחק כדורגל; ישנם משחקים עם דינמיקה, קבוצות שבמשחק מסוים תפסו דינמיקה, ואז השחקנים כמו עפים על המגרש, דינאמיקה היא הגורם העלום מאחורי משחק טוב והעדרה של דינאמיקה הוא הגורם מאחורי משחק גרוע. כשאין דינאמיקה לקבוצה במשחק, שום דבר לא הולך; השחקן הטוב ביותר נראה ומשחק כבובה מרוקנת אויר.

גם אם ניקח כדוגמה, אהבה, או הצלחה, או קשר חזק בין שני אנשים, כדי שאחד משלושתם יתרחש יש צורך בדינמיקה. כדי להצליח בכל תחום, או כדי להגיע לרמה הגבוהה בכל תחום, יש צורך להיכנס לשלב הדינמי.
רוב מה שקורה בחיינו לא מגיע לשלב הדינמיקה. דינאמיקה היא ההתלקחות והכניסה ל'פרפטום מובילה' של תהליך שקדם לה. דינאמיקה היא שיא התהליך, כניסת התהליך לשלב הסופי והעליון.
עכשיו, איך דברים מגיעים לשלב הדינמיקה?
כל מה שקורה לנו, כל שאנו עושים או מעורבים בו מצוי באחד משלושה שלבים: בדידים, תהליך, ודינאמיקה.
במקרים רבים שלב הבדידים לא עובר להיות תהליך, ותהליכים רבים אינם מבשילים להיות דינמיקה.
דוגמה בסיסית מאוד: אדם לומד מקצוע חדש, להיות שף למשל, לוקח לו כמה שבועות או חודשים, להיות בשלב הבדידים, בשלב התחלתי זה שום דבר לא נשזר להמשכיות, כל מעשה או אקט מגושם, מקוטע ונפרד מן המקטע שבא לאחריו. בעוד שבשלב התהליך כבר יש זרימה. ושף מיומן כבר מצוי בדינמיקה, הכול זורם. הכול הרמוני, הכול קורה כאילו מעצמו. השף מופעל על ידי זרימה שכמו עוברת דרכו. בשלב הבדידים הוא מתלמד, בשלב התהליך או איש מקצוע, בשלב הדינאמיקה הוא כבר מאסטר.
ושוב, לנהיגה, בשלב לימוד הנהיגה, התלמיד מצוי בשלב הבדידים, כלום לא משתלב עם כלום, הכול הולך בקושי, עוברים מפעולה בודדת לפעולה בודדת. בשלב הבא, זה של הנהג החדש  זה כבר תהליך, צריך לזכור מה עושים אבל זה משתלב ביתר קלות. בשלב השלישי, של הנהג הוותיק, זו כבר דינמיקה, הכול הולך בקלות, זורם, ללא מאמץ, ללא מודעות, קורה מעצמו, כל הבדידים מחוברים זה לזה, ועובדים ביחד בתהליך והתהליך מאוחה וזורם.
שלב הבדידים –מאמץ.
שלב התהליך- מכאניקה.
שלב הדינמיקה – התרחשות.


שלב הבדידים – יחידים.
שלב התהליך – קבוצות.
שלב הדינאמיקה – יחד, אחדות.

שלב הבדידים – פיסי.
שלב התהליך – מגנטי.
שלב הדינאמיקה – חשמלי.
עד שמתרחשת דינאמיקה בחייו של אדם הוא לא באמת חי עדיין, הכול קשה, מפוצל, ומאומץ.  ורק כשהוא מגיע למישור הדינמי, זה מתחיל להתרחש.
המעבר מן השלב הפיסי למגנטי, קורה לאחר מאמצים מרובים, עוד טיפה ועוד טיפה, ואז מרכז הכובד עובר לאט לאט לשלב התהליכי. זה קורה באופן פרוגרסיבי. אך לא כך המעבר מן השלב המכאני לדינמי, כאן זו התרחשות, מרכז הכובד מתהפך אל הרמה שמעל וזו שואבת את החומרים אל הרמה הדינמית. מהפך קוונטי. .
המעבר לשלב התהליכי הוא כמו מעבר משלב המים לשלב הגז. צריך להפעיל מאמץ (חימום) באופן מתמיד ואז זה קורה לאט לאט, עד שכל המים הופכים לאדים. אך המעבר משלב האויר לשלב האש, (המקביל למעבר מן התהליך לדינאמיקה) אינו פרוגרסיבי, הוא קורה בבת אחת. זו התלקחות, התרחשות.
כדי להגיע לרמת הדינאמיקה לא צריך לעשות כלום, נהפוך הוא, צריך להסיר את מה שמפריע, וכששום דבר לא חוסם ומפריע – הכול מתחיל לקרות.
אפשר להגיד כי שלושת השלבים הללו מצויים במערך של קרחון, שלב הבדידים גלוי מעל למים ומודע. שלב המכאניקה, או התהליך, חצי שקוע מתחת למים והוא חצי מודע. ואילו שלב הדינאמיקה כולו שקוע מתחת למים ועל כן לא מודע. בשתי הרמות הנגלות – איננו מבינים או רואים מה הקשר בין מאורע אלף למאורע בית, כי אין קשרים, (ברמת התהליך הם מתחילים להיווצר) ההקשרים מצויים מתחת למימי התודעה שלנו. בתחום הדינמי.
—-
גבריאל רעם, 25.10.10

 

על הדינאמיקה של רצף כישלונות או הצלחות

תמיד ריתק אותי עניין חוסר היציבות של ההצלחה אצל אמנים, יוצרים, זמרים, אנשי במה וכו'.
מדוע אמנים מסוימים, או רבים, חווים שנים של אויר פסגות ולפתע נזרקים במורד, וברוב המקרים, לא מצליחים לשוב למעלה? ומדוע ישנם אמנים בודדים שכל הזמן נותרים בפסגה, חווים הצלחה ולא יורדים ממנה? מדוע ישנם כאלה ששוהים בפסגת ההצלחה שנים רבות ואילו אחרים רק שנים מועטות? וגם הנפילה מן הפסגה אינה זהה; מדוע ישנם אמנים או יוצרים מצליחים שנופלים בבת אחת לאלמוניות גדולה ויש כאלה שמתפוגגים לאיטם? ויש כאלה שמבליחים אל ומחוץ לתודעה הציבורית, במחזוריות? 
אך השאלה המרכזית, (שיש כאלה שיכפרו בתקפותה) שאני רוצה להעלות כאן היא: מדוע אלו שנפלו מפסגת הצלחה חווים, יחד עם זה, ובה בעת, גם משברים בתחומים אחרים, לא קשורים? כשהם מצליחים הכול פורח בחייהם, וכשהם כושלים הכול כושל?
ושוב, רבים יכפרו שאכן זה כך, שאכן כשאדם נכשל בדבר אחד מרכזי בחייו, חייב הדבר להקרין גם על שטחים אחרים בחייו שמתחילים לסבול מאותו הסינדרום. אך אני רוצה לבדוק כאן את האפשרות שזה כן קורה. שאכן יש משהו מידבק בהצלחה או בכשלון. מידבק בחייו של האדם עצמו.
ההסברים לתופעה זו (אם אכן היא קיימת) לא שוכנים בתחום ההיגיון הרגיל, ההסתברות הרגילה. ואכן חלק נכבד מן ההתרחשויות המשמעותיות בחיינו לא נותנות עצמן להסברים רציונאליים. ניתן לכפות או לעוות הסבר הגיוני שיתאים לתופעה, או להגיד ש'זה לא תמיד', ו'לא צריך להכליל' וכו'. וכך נותרים תחומים רבים בחיינו ללא הסבר אמיתי, אורגני, שמתאים לתופעה כמו כפפה ליד. כי ההסבר האמיתי לתופעות בלתי מוסברות מצוי בדרך כלל בתחום שההיגיון הרגיל לא מגיע אליו. ההיגיון הוא כמו טווח חוש הראיה; זה מהווה רק חלק קטן מן המרחב העצום של מה שישנו. קליטת הצבעים שלנו היא אחד חלקי ששים של הספקטרום הקיים, (רוב ספקטרום הצבעים מורכב מן החלק האולטרא סגול וקרני רנטגן וקרני גמא  –  בצד אחד של הספקטרום הנראה, והאינפרא אדום וגלי רדיו, המשתרעים בצד השני של הספקטרום), ואילו אנו מתייחסים רק לצבע שנופל בתחום הנראה, המצוי בטווח הצר בין שניהם. כך גם ההיגיון האנושי, זה קולט ומסביר בעיקר את מה שנופל בתחום הידע, קונוונציות החשיבה, הנורמות החברתית, והנימוק הרציונאלי, מה שלא נופל שם, מוצא עצמו או מנופה כתופעה שאינה באמת קיימת, או מקבל הסבר שנראה ונשמע מתקבל על הדעת, אבל הוא כפוי על התופעה.
ובחזרה לתופעת 'המחלה המידבקת' של הכישלון או ההצלחה; יש אנשים שכמעט כל שהם נוגעים בו מצליח, ויש כאלה שלהיפך, את זה אנו פחות או יותר מכירים, מה שמעניין אותי זו הדינאמיקה של ההצלחה או הכשלון. יש מעין מרכז כובד, שכשהוא עובר מדינאמיקת ההצלחה לכישלון, או לההיפך, (מה שפחות שכיח) – הוא גורם למפולת או גאות גם ביתר הפרמטרים המצויים גם הם בדינאמיקה.
כאן איני רוצה לגעת בכישלונות או הצלחות בודדות, אלא בתופעת הרצף של ההצלחה או הכשלון.
עכשיו, לא מדובר כאן על המובן מאליו, על כסף שמגיע עם הצלחה בקריירה, או הצטברות ידידים, כשהם רואים שנגעת בהצלחה, או ההתרחקות שלהם ממך כשהם רואים שנפלת לכישלון. המדובר ברצף לא מובן מאליו, התרחשויות שאין ביניהן שום קשר סיבתי או הגיוני. ועדיין זה קורה. המדובר על כך שכמעט כל מה שאדם נוגע בו בתקופת ההצלחה – צולח, ואילו כשאדם מתחיל להיכשל, כמעט כל שהוא נוגע בו קורס ומתרסק. כשטוב לך – הכול טוב, כשרע לך לא רק שהכול רע, הכול גרוע, ולא רק שהוא גרוע, הוא הכי גרוע. (כוחו של הרע להרע גדול מכוחו של הטוב להיטיב,) אבל זו כבר סוגיה אחרת.
כמובן שיש כאלה שיטענו ההפך, שדווקא בשיא ההצלחה חווים נפילות בתחומים לא קשורים, ואילו לאחר שנופלים מגלים מרגליות במקומות לא צפויים, כמו חברים חדשים, זוגיות מלאת אהבה שדווקא מתלהטת לאור המשבר וכו'. אך כששואלים את אלו שנפלו מפסגת ההצלחה או שהתקופה הטובה הפסיקה להם בתחום מסוים, הם יודו שכשמשהו מרכזי מתקלקל – יחד עימו מתקלקלים להם גם דברים אחרים לא קשורים. כמו במגדל קלפים, או במשחק דומינו ראלי.
כלומר, מה שנאמר כאן הוא, שבמבט שטחי, אנו רואים את פני השטח של הדברים, ושם מבצבצות התופעות, והתופעות נראות לא קשורות, אבל מתחת לפני השטח, מתחת לקרקע, ברמה החצי מודעת – מסתתרים קשרים בלתי נראים. ואם תחום אחד ממריא או צולח, דרך הקשרים זה מידבק גם לתחומים אחרים…
אבל כאן צריך לסייג, לא כל הצלחה שהופכת לכישלון גורמת למפולת שמפילה גם שטחים אחרים. זה קורה כשהנפילה מתרחשת בתחום שהגיע לשלב ה דינמיקה.

 

***
גבריאל רעם. 18.9.2010

זמן, הממד הדינאמי.

"הזמן הוא מורה טוב, אבל הוא הורג את תלמידיו."

הקטור ברליוז

***

.חלק א':  אודות הזמן – פרגמנטים.

זמן הוא החידה הגדולה. הפרדוקס הגדול, ההחמצה הגדולה. ובסופו של דבר שברון הלב הגדול.
זמן הוא משאב, חומר גלם בסיסי, שמאפשר חיים, משאב שהולך וכלה במהלכם, בלי קשר למידת השימוש, או הניצולת שלנו אותו.
זמן הוא משאב שככל שיש יותר ממנו, כך הוא מעורך פחות. כשהוא קיים בלי הגבלה הוא מטרד ומועקה. וככל שהוא הולך וחסר כך גדל ערכו. וכשהוא עומד להעלם  – כל העולם שקול כנגד קמצוץ ממנו.
זמן  הוא משאב מתעתע, במבט לאחור הוא נראה קטן ומצומצם. אפילו 30 שנה נראים כאילו התרחשו רק אתמול. ובמבט קדימה הוא נראה עצום, ללא קו אופק; שנה אחורה נדמית כשעה ושנה קדימה כדור שלם.
זמן הוא האורכה או המשך, שנותן הטבע לנידון למות עד ביצוע גזר הדין. 
זמן הוא מושג שאינו נתפש בתודעתנו. הוא לא שייך לתודעה הרגילה. ולכן אנו מנסים לכווץ ולחתוך אותו, כדי שיתאים לתודעתנו הצרה. לו ננסה להבין את הזמן בממד בו הוא קיים – תודעתנו תתנפץ כבועת סבון המנופחת יתר על המידה.
זמן הוא משאב שרק מראית העין שלו נפלה קורבן להינדוס, ולמניפולציה של הפיתוח הטכנולוגי. וזאת בשעה שמהותו נותרה עלומה, מסתורית ומחוץ לתחום הטכנולוגי.
זמן הוא משאב מוחמץ ומפוספס, כשמתייחסים אליו דרך האספקט המכאני של קיומו, אך הוא גילוי מפעים ומטלטל, כשמגלים אותו ברמת התודעה.  
זמן הוא המשאב היחידי שביחס אליו אנו שווים לאנטילופה והאמבה. השפעתו על כל החיים האורגניים -זהה. ביחס לזמן כולנו גרגר אבק.
הזמן הוא פרדוקס; במבט קדימה הוא איטי, במבט לאחור הוא יותר ממהיר. וברגע הנתון אין הוא מורגש כלל.
הזמן מתעתע: קדימה הוא מבטיח או מפחיד, מאפשר שאפתנות או פנטזיה.  במבט לאחור, הוא בדרך כלל  מאכזב או  יוצר געגוע וחרטה.
זמן מורגש ככל שהוא מצוי בצמצום או בעודף. גם כשיש הרבה ממנו ואין מה לעשות עמו, או כשיש הרבה מה לעשות אבל אין מספיק זמן. אך כשאדם מצוי בהרמוניה עם הרגע, הזמן נעלם והאדם חי.
זמן הוא משאב אובייקטיבי וסובייקטיבי כאחד. שעתיים עוברות בדיוק כעבור מאה עשרים דקות, ואדם שנולד בשנה מסויימת יזדקן ביחס ישיר למספר השנים שעברו מאז. אך הוא גם סובייקטיבי מאוד: בציפייה לאהובה מבוששת, דקה נדמית כנצח, וגם דקה במחיצת אדם שנוא או מרצה משעמם נדמית כנצח. אך שהיה במחיצת אדם אהוב שעומד לעזוב, הזמן הארוך ביותר עימו נדמה אפסי כאילו אין זמן בכלל.
זמן הוא מה שמבוזבז בידי הצעיר ומוספד בידי המבוגר.
זמן הוא משאב שבדרך כלל אין לנו מושג מה לעשות עמו. אלא אם כן משהו מבחוץ מכתיב לנו את הכללים.
זמן מת הוא משאב מעצבן ביותר, כפי שזמן  חי הוא המשאב המרנין ביותר.
זמן עבור הצעירים נדמה להם כשפע שלא יגמר אף פעם, ולמבוגרים ברור שאין כמעט משהו אחר.
זמן הוא כמו אוויר: בדרך כלל לא חשים בקיומו אלא אם כן הוא נמצא במצב של חוסר (וכשהוא אוזל לגמרי, אין חיים).  
 

19. הזמן והמין האנושי מצויים במלחמה מתמדת: מלחמה טריטוריאלית שוררת בינינו לבין הזמן. כל הזמן אנו מצמצמים אותו, כובשים עוד ועוד שטחים, על ידי מטוסי סילון, מכוניות, (במקום חצי יום הליכה מתל אביב לירושלים, אנו מגיעים לשם בפחות משעה), פקסים, וכו'. מקטינים את משך הזמן ומרחיבים את הטריטוריה שלנו.  הזמן נעשה קטן וחלש, אנו מרוויחים זמן ונעשים חזקים ושולטים. אבל הזמן תמיד צוחק אחרון.
.

חלק ב': שלושת הרמות של הזמן.

סוגית הזמן היא אחת הסוגיות הסבוכות ביותר בהגות והפילוסופיה. מצד אחד הזמן הוא מדד מכאני ומדויק, דקה היא בדיוק ששים שניות ושעה היא בדיוק ששים דקות וכו'. ועם זאת לזמן טבע פלסטי ולא קבוע, למשל אחת השאלות המוכרות לגבי טבעו של הזמן היא השאלה: למה כאשר נהנים הזמן עובר מהר וכשסובלים הזמן עובר לאט?

אך זה כמובן לא קשור לטבעו של הזמן, אלא לסובייקטיביות האשלייתית של האדם עצמו. שני מעוותי מציאות (הזמן) הגדולים ביותר הם סבל והנאה, שניהם גורמים לאדם לראות את המציאות בעיוות. כשאדם נהנה הוא רוצה ליהנות עוד, וזה נותן לו את האשליה שהזמן מתקצר, כי הזמן שעובר מקצר את משך ההנאה.
ואילו כשאדם סובל, הוא רוצה לסבול כמה שפחות, ורוצה שהזמן יעבור מהר – ואז נראה לו שהזמן זז לאט. 

עד כאן לגבי הפלסטיות לכאורה של הזמן, זו הרמה הנמוכה ביותר. רמה גבוהה יותר היא רמת המציאות או הרמה המכאנית, אך הרמה הגבוהה באמת היא הרמה התודעתית.

כלומר יש לנו שלוש רמות:

א.      תפיסה (פרגמנטרית) סובייקטיבית של הזמן

ב.      תפיסה (מכאנית) אובייקטיבית של הזמן.

ג.       תפיסה (דינמית) תודעתית של הזמן.

א.      הגישה הסובייקטיבית

על פי הגישה הסובייקטיבית, הזמן אינו מוחלט, והוא מוגבל על ידי מידת הדומיננטיות של הסובייקטיביות הרגשית ממנה בא האדם. ככל שהאדם יותר מעוגן בהטיה הרגשית שלו, כך יתפוס את הזמן בצורה יותר מעוותת. דוגמה: ביממה 24 שעות, אך אדם שחווה יממה מלאה באירועים משמעותיים – יחוש אותה  כארוכה יותר מאשר הייתה משעממת ודלה באירועים.

 

ב.      התפיסה האובייקטיבית

התפיסה, או הגישה הזו, רואה בזמן ממד מציאותי מוחלט, (המוגדר בצירוף עם ממד המרחק).

גישה זו מתארת מציאות קיימת, הזמן הינו תכונה של נתונים, המוגדרת בהתאם למדד מוחלט הקיים מעצם קיומה של המציאות.

לפי הגישה האובייקטיבית הזמן קיים באופן תיאורטי גם בלא שיהיה קיים כל גוף הנמדד ביחס אליו.

ג.       התפיסה הדינמית, או הנייטרלית

עבור גישה זו, הווה הינו מונח יחסי-ארעי, אשר מתקיים רק מהנחת נקודת מוצא שרירותית. למעשה, קיימים אינסוף "הווים" שקולים, לאורך כל הזמן. בהתאם לכך, עתיד ועבר הינם שרירים וקיימים  על פני ציר הזמן. רק שהם לא מצויים בטווח הקליטה הנוכחי. העבר כמציאות מוצקה, העתיד כמציאות היולית, אמורפית, אך פוטנציאלית. וההווה כמציאות נוזלית, זורמת. מן המוצק אל האוורירי.

במצב המודעות  הרגיל רוב בני האדם לא מודעים לעובדה שבכל רגע נתון הזמן זז ומתמעט, וכי עצם הפצעתו של מחר, היא מחמת התרוששות מלאי הזמן שעמד לרשות האדם.

התפיסה המכאני סטית הקיימת ביחס לזמן תפיסה סטאטית, הנובעת (דווקא מן הסובייקטיבית של האדם ביחס לזמן). האדם מפחית מודעות ביחס לדינמיות של הזמן ('אני ממשיך לחיות בתוקף העובדה שזמני הלך והתמעט') כי אם לא יעשה זאת הוא יכנס לתחושת חוסר אונים ותסכול. ועל כן, ככל שהאדם יהיה יותר סובייקטיבי ביחס לזמן  -כך הממד הדינמי של הזמן (רצף חי של עבר עתיד והווה) יעלם והוא יחווה את הזמן כמשהו סטאטי.

וכאן אנו מוצאים דבר מעניין, למעשה הולדת התפיסה של הזמן באופן אובייקטיבי ומכאני היא תולדה של התפיסה הסובייקטיבית, (שממאנת לתפוס את הזמן באופן דינמי). וככל שההכחשה הסובייקטיבית תהיה חזקה יותר כך נתפוס את הזמן בצורה יותר מכאנית . כלומר תפיסת הזמן באופן מכניסטי מפחיתה חרדה ותחושת חוסר אונים (דיסונאנס אמוציונאלי).

כלומר עניין מדידת הזמן, שהוא הגישה הקיימת לזמן , אינו אלא תוצר של חוסר היכולת שלנו להתמודד עם האספקט הדינמי של הזמן. וככל שיש לנו יותר תסכול ביחס לאספקט הדינמי של הזמן – כך נהיה יותר תלויים בשעונים, לוחות שנה, ושאר מדידות זמן למיניהן.

אך לא כולם מסכימים ביחס לשיטת מדידת הזמן השרירה כיום בעולם המערבי. למשל אחת מגישות 'העידן החדש' גורסת כי הנוסח הקיים למדידת הזמן, הוא משהו שצריך להתקומם נגדו, או למצוא שיטות חליפיות למדידת הזמן, כמו לוח המאיה. שאומץ על ידי נוהי רוחניות עכשוויים. הם גורסים, (וכנראה בצדק)  שלוח השנה של המאיה הוא יותר קוסמי ולא דיכוטומי וליניארי ועל כן הוא יותר נכון ואמיתי. ואכן זה כך מפרספקטיבה רוחנית. אך מנקודת מבט של הרמה השלישית,  אין הבדל בין כל צורות המדידה של הזמן באשר הן. כי כל מדידה של הזמן מביאה לכך שהמודד עצמו מקפיא את הזמן לפי איזשהו מודל מסוים כדי להפריד בין מאוחר למוקדם ולמדוד יחידות זמן. חלוקת הזמן ליחידות היא  מטעמי יעילות ונוחיות, כי אנחנו צריכים להימדד ע"פי הספק.

אז השאלה היא לא אם צורת מדידת הזמן המסוימת הזו הינה נכונה או טבעית,  השאלה היא: האם האדם משועבד לאספקט המכאני של הזמן.

ומה יכול לשחרר אותו משעבוד לאספקט המכאני? התמודדות עם התסכול, חוסר האונים והחרדה (הידיעה שאתה עומד על קרקע לא מוצקה שכל הזמן הולכת ואוזלת) – עם הדיסונאנס האמוציונאלי.  התכוונות אל האספקט האקזיסטנציאלי, הפיכת עצמנו כלי משחק בסרט נע שזורק אותנו אל סופנו. הדרך אל הממד הדינמי חייבת לעבור דרך מפגש עם האספקט הטרגי של הזמן…

הזמן הוא משאב הולך ומתכלה, שככל שאתה משתמש בו כך הוא מתכלה יותר. הוא מתכלה  ביחס ישיר לשימוש שלך בו. כלומר, כל יום שהצלחת לעבור משאיר לך פחות ימים… אתה מתעורר ליום חדש, אבל זה עוד פחות יום שיישאר לך… זו ידיעה בלתי נסבלת כשהיא מצויה בקדמת המודעות שלנו כל הזמן.
התמודדות עם האספקט הטרגי אומר שבמקום שיחוש אדם שהוא  נולד לחיות הוא חש כנדון למוות, כשהעצם החיים שהוא חי מקרבים אותו אל קיצו. ועל כן האדם משמיד בתודעתו את התפיסה הדינמית הזו של הזמן, כי אם ייגש לזה דרך הרגשות ולא דרך התודעה, אין דרך שהוא יוכל לחיות עם זה, הרגשות שלו לא יעמדו בזה.

ועם זאת אין דרך להיחלץ מן המגבלות  הצרות הסטטיות והמכאניסטיות  של שתי הרמות התחתונות, אלא כן יהיה האדם מוכן להתמודד ולהפנים את האספקט הטרגי של הזמן; שהזמן הינו משאב מתכלה, וכי אנו ממשיכים לחיות רק בתוקף העובדה שאנו 'שורפים', את רזרבות הזמן העמודות לרשותנו. לחיות כך לגבי הזמן, באופן מודע ותמידי יוצר תפיסה של החיים כטרגדיה. את קיום האדם כטרגי, ואת כל בני האדם כחיים חיים טרגיים.

האדם הסובייקטיבי, האמוציונאלי, הפסיכולוגי, אינו יכול להכיל את הממד הטרגי של הזמן, ועל כן הוא מדחיק אותו (את הטרגיות של חיים עם זמן אוזל) מתכחש לו (סובייקטיביות טוטלית). ושם את הזמן עצמו  בצינוק המכאני והמדיד של: שעות, שניות ימים וכו', שמעניק לו תחושה כוזבת של וודאות ושליטה. וזו בעצם הסיבה להולדת התפיסה האובייקטיבית כביכול של הזמן.

כלומר, מה שמונע מאיתנו לחיות את הזמן הזורם והדינמי, זה החשש ממפגש עם הטרגיות של הזרימה הזו. ומנקודת מבט דינמית אפשר לבוא ולהגיד כי האספקט המכאני מיותר, ויש להסתפק באספקט הדינמי. אך זה מביא להתגרשות מן האספקט ההשגי והיצרני של האדם, שצריך וראוי להימדד באופן מכני. כך שהנקודה היא לא זה או זה, אלא היכולת לחיות גם עם זה וגם עם זה. האדם החי באספקט הטרגי-דינמי של הזמן, יכול להתייחס גם לאספקט המכאני וזאת מבלי לאבד את הגישה הדינמית. כי זו פנימית ואילו הגישה המכאנית חיצונית. כך שיכול להיות דו קיום בלי בעיות. כשיש דינמי יכול להיות גם מכאני, אך כשישנה גישה מכאנית לזמן, זה לא אומר שיש גם גישה דינמית. ואם האדם חי באספקט הדינמי של הזמן, זה כבר לא משנה אם האספקט המכאני הינו אסטרולוגי, כספי או של המאיה, זה לא משנה. כי מרכז הכובד שלו לא שם.

עכשיו, עובדת מודעות האדם לאספקט הדינמי של הזמן מביאה אותו לכך שהוא מאמץ גישה דו קוטבית לחייו; מצד אחד הוא חי במצב חירום, מודע שהזמן נע ושהיום יש לו פחות זמן מאשר אתמול. מודע לזה שזמן זה משהו שצריך לעשות איתו כמה שיותר כי עוד מעט לא יהיה. ומצד שני, או במקביל הוא חי מתוך מודעות, חיים טרגיים; הוא מבכה את חייו עוד לפני שהם נגמרו… (שוב, מבלי ליפול למשבר בשל כך).

 

חלק ג': הרמה הדינמית

עד כה הייתה התייחסות לרמה השלישית של הזמן מן האספקט הטרגי, עם זאת נכתב גם כי רמה זו היא הרמה הדינמית, (שעומדת בניגוד לסטטיות של הרמה הראשונה, והמכניות של הרמה השניה).

אז מה זה בדיוק לחיות באופן דינמי ביחס לזמן? ובכן האדם התודעתי, לא רק מתייחס לממד ההוה, הוא מתייחס גם לממד העבר וגם לממד העתיד, ויותר מאשר מתייחס, למעשה הוא  חי בו זמנית בשלושת מצבי הצבירה של הזמן.

תפיסת הזמן של האדם, מחולקת לתפיסת העבר, ההווה והעתיד. באופן תיאורטי, קיומה של תודעה המתייחסת לזמן מחייבת את עצם קיומם של עתיד, עבר והווה כמושגים הנגזרים מתפיסת האדם.

התפיסה השגורה לזמן רואה את ההווה, כמצב האפשרי היחידי שיכול להיות קיים עבור התודעה, בעוד העתיד והעבר הינן הפשטות שאינן קיימות בפועל. עם זאת, ככל שהתודעה רחבה יותר כך יכול האדם להכיל בתודעתו  גם הווה, גם עבר וגם עתיד. הוא חי במה שהיה ומה שיהיה כמו במה שישנו –  זה מעין תודעה קוונטית, כמו החתול של שרדינגר: גם נמצא פה (הווה), גם שם (עבר) וגם לא נמצא (עתיד) – יש לו נוכחות נפקדתנוכחת בשלושת מצבי הזמן.

אבל צריך להבהיר, לא מדובר על 'הימצאות' בשלושת ממדי הזמן, מדובר על מודעות. הרמה הסובייקטיבית ממקמת את האדם במודעות שהיא נעולה רק באחד משלושת שלבי הזמן. אך האדם בגישה השלישית, הדינמית,  נמצא בזרימה של הזמן, מהעבר לעתיד. עבורו הזמן לא מוצק – הוא נוזלי. זורם, וצריך מצב תודעה מיוחד,  כדי שתהיה מסוגלות לכך.

הגישה הדינמית נכונה יותר ביחס לטבעו האמיתי של הזמן, שהוא כמו נהר. ואמנם  אמר הרקליטס, שאי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים, אך הגישה כאן גורסת שגם אם זה נכון, ואי אפשר לחיות את הרגע החולף שוב, ניתן לחיות מתוך זיקה ומודעות פנימית לרצף של תנועת הזמן.

ברמה השלישית האדם חי עם תחושה פרדוכסלית ביחס לזמן; דווקא ההווה המוחשי, הופך לחולות נודדים, שהרי אין בעצם הווה, מה שהיה הווה לפני שנייה מוחלף בחומר חדש שמגיע ברגע זה מן העתיד. (כמו תאים בגוף, שמתחלפים כל שבע שניות. לו נדמה כי זה אותו הגוף, אך הגוף נראה ומרגיש אותו הדבר, רק בגלל שכל הזמן הוא משתנה).

בשתי הרמות התחתונות הזמן הוא משהו מת, קפוא, מכאני. ואילו בגישה הדינמית האדם נמצא ביחסי גומלין עם הזמן, הזמן מדבר אליו והוא מדבר עם הזמן….

נושא זה מוזכר במאמר אחר שלי: שלושת המימדים של התודעה, בו אני אומר שהיחס המשוחרר מן הסובייקטיביות הרגשית, של 'טוב לי לא טוב לי', רואה את שלושת ממדי הקיום: חלל, זמן וגוף, באופן שונה מאשר האדם שמזדהה עם הקיום שלו ורואה את קיומו באופן אגוצנטרי. עבורו הגוף הוא לא משהו סתמי ומנוכר – חפץ שאתה משתמש בו אלא גוף חי, מדיום תקשורתי שמביע דברים. אפשר להקשיב לגוף ולהבין את הנפש דרכו.
החלל עבורו זה גם משהו ש'מדבר' אליו, האווירה מדברת אליו מה שחי בחלל מדבר אליו החלל אינו מת עבורו, הוא חי נושם אוירה, בחדר, בחלל שמקיף בני אדם. החלל סביב לגוף  או לדבר, לא פחות חי מאשר הדברים עצמם.
וגם הממד השלישי, ממד הזמן יכול להיות בתקשורת עם האדם, הזמן 'מדבר' אליו, משדר לו מסרים ממה שחי בעברו, וממה שעשוי לחכות לו בעתיד.

האדם ברמה הדינמית מצוי בזיקה ובדיאלוג מתמידים עם מי שהיה בעבר, עם הילד שהיה, עם הנער שהיה וכו', וגם בשיח עם מי שהוא הולך להיות ומה שהולך לקרות לו. הוא נמצא בתהליך של התיידדות עם מי שהוא עומד להיות. עם האני שיהיה. עם גיל העמידה, הזקנה.

הוא יודע שהאני שלו עכשיו הוא הדבר הפחות ממשי, נקודה לא יציבה ושבירה בין שני אוקיינוסים; העבר והעתיד. שני 'אני', ועם שניהם הוא כל הזמן בקשר, הם החלק המשמעותי בזהות העצמית שלו.העבר חי בו והוא מבקר בעבר והוא מפנים את העתיד שלו. לומד לחיות עימו. חייו הם לא בזמן הווה מנותק, אלא רצף בעל שלוש הפעימות: פעימת מה שהיה, פעימת מה שיהיה, ופעימת העכשוו הנזיל. 

כולן פעימה אחת, פעימת הזמן הדינמי.  

 

***        

גבריאל רעם, 16.4.2009

על מצליחנים ומפסידנים


מבוא:

כולם יודעים, העולם מתחלק לבני אדם משני סוגים : מפסידנים ומצליחנים. בדרך כלל לא מדברים על זה כמטבע לשוני שכיח. ולא ברור לאנשים רבים עד כמה החלוקה הזו באמת עובדת. חוסר המודעות מסתיר את הדומיננטיות הגדולה של החלוקה הזו בחיים של כל אדם ואדם. שהרי כל אדם חי באחת מן החטיבות הללו.

בעולם החי זה כך, גם בהתנהגות בלהקות וגם באופן הישרדותי. וכבר כתב

על כך צ'רלס דרווין, ב- 

שלו. Survival of the fittest

אך אצל בעלי החיים זה קיים ברמה הראשונית, הפרימיטיבית, בני אדם שיכללו זאת לדרגת ערמומיות, תגמול, סבל ועוגמת נפש  – עמומים אך דומיננטיים במיוחד, שולטים על איכות החיים הפסיכולוגית והסוציאלית של הפרט.

המצליחנים והמפסידנים חיים בעולם בו הצלחה חומרית וחברתית ניתנת בעיקר לאלה שיודעים להשיג אותה (המצליחנים). והנקודה היא שזה בא תמיד על חשבון המפסידנים. כלומר ההצלחה החומרית-חברתית הינה משאב מוגבל, ומי שזוכה ביותר נתחים, משאיר פחות לאלה שפחות מוכשרים לחטוף. ואלה המפסידנים.

ואיך המצליחנים מוציאים זאת לפועל? ובכן הם עושים זאת בשתי טקטיקות. האחת: פריצה וגזילה והשנייה שימור וחסכון.

בראשונה זוכים בנתח הגדול ובשנייה מגדילים את הפירורים…

בראשונה, האגרסיביות של המצליחנים מפחידה את מי שיהיו מפסידנים, שמוכנים לוותר על הנתח פן יבולע להם מיד המצליחנים, שמצטיירים כנחושים, נוקשים ואפילו, אכזריים יותר.

בשנייה, המצליחן אמנם לא מסוגל להזיק למפסידן, אך הוא צובר יתרון מצליחני על ידי חישוב חישובים כיצד לשמר ולהגדיל את הערך של הנתחים שכבר בידיו. מי שלא מסוגל לפעול בקטגוריה הראשונה של המצליחנים, מסתפק בשנייה; שימור וחסכון. זה הגבול האחרון למצליחנים בלתי אגרסיביים, ששומר אותם מלהתדרדר לרמת המפסידנים. כך שהמשמרים והחוסכים, מצליחים אמנם לא להיות מפסידנים, אך גם מצליחנים גדולים אינם. הם, הזעיר בורגנים.

במאמר זה אתייחס בעיקר לקטגוריה הראשונה, הפורצים-גוזלים.

הם בעלי הנתחים הגדולים, (והם מסבים את הנזק הגדול, נפשי, חברתי וחומרי למפסידנים).

ואיך הם עושים זאת? ובכן המצליחנים נחושים יותר, ערמומיים יותר, טוטליים יותר. הפילוסופיה שלהם: " טוב למות ומאשר לוותר על הנתח הבא". הפילוסופיה של המפסידנים: "טוב לוותר, כי מי יודע איזה פורענות חסכתי לי כאן"; המפסידן משוכנע שאם לא יוותר, ייסוג, ייכנע, יוריד פרופיל – יבולע לו.

הוא נבהל בקלות מאיומים אודות מה יקרה לו אם לא יוותר על הנתח הבא.

הפילוסופיה של המצליחן אחרת: אם תהיה מפסידן, אתה משול למת, כלומר לגביהם, למות זה להפסיד בעימות הבא. הם מוכנים לא לשרוד בתנאי שינצחו.

ועל כן, הם משכללים את הנחרצות, הפראות והערמומיות של טקטיקות הלוחמה שלהם, כדי שהנתח הבא ייפול לידיהם ולא לידי הזולת.

למשל בקניה של מכונית; לא משנה לו מה השווי הריאלי של המכונית, הוא ירצה אותה במחיר הנמוך ביותר, גם במחיר עוול למוכר. הקונה המצליחן  לא יבוא למוכר ויגיד לו שלא כדאי לו למכור את המכונית במחיר כה זול. הוא ייתן לו לדפוק עצמו חופשי. ואם יעמיד את המוכר על זכותו לדרוש יותר, ייתפס על ידי קרוביו ומכריו כטיפש, וכמועמד ודאי להתגלגל לתחתית הערימה.

אך אם המוכר הוא 'מפסידן', הוא ימצא עצמו מוותר מוקדם מדי על המחיר שרצה עבור המכונית, בשלב כלשהו הוא ימכור אותה הרבה מתחת למה שהיה יכול להשיג, וזאת כי מצד אחד לא נעים לו כלפי הקונה ומצד שני הוא חושש שלא ימצא קונה אחר.

למפסידנים יותר חשוב לשרוד מאשר לנצח.

הדילמה שלהם היא לא בין לזכות או לא לזכות, אלא בין לשרוד או לא לשרוד.

הם הראשונים שמתקפלים, פוחדים שאם יעזו להתעקש על עמדתם – יתנכלו להם.

חלק א':

עד כאן אין חדש.

השאלה הנשאלת עתה היא: מי הם המפסידנים? האם סתם חדלי אישים, וחסרי אונים? אלה שדרווין מגדירם כחלשים ונחותים במלחמת ההישרדות שבטבע?

התשובה במסה זו היא: לא. הם המעולים שבבנינו, בנותינו ובני האנוש שלנו. הם נציגי הנפש האנושית, הם המאיון העליון, מבחינת איכות אנושית, רוחנית ויצירתית.

הם הראשונים (נפשית) שהפכו אחרונים (במדרוג הכלכלי-חברתי). בוב דילן מקווה ומנבא שהם יהפכו שוב לראשונים, כפי שהוא כותב בשירו האופטימי:

The Times They Are A-Changin'
Come gather 'round people
Wherever you roam
And admit that the waters
Around you have grown
And accept it that soon
You'll be drenched to the bone.
If your time to you
Is worth savin'
Then you better start swimmin'
Or you'll sink like a stone
For the times they are a-changin'.

Come writers and critics
Who prophesize with your pen
And keep your eyes wide
The chance won't come again
And don't speak too soon
For the wheel's still in spin
And there's no tellin' who
That it's namin'.
For the loser now
Will be later to win
For the times they are a-changin'.

Come senators, congressmen
Please heed the call
Don't stand in the doorway
Don't block up the hall
For he that gets hurt
Will be he who has stalled
There's a battle outside
And it is ragin'.
It'll soon shake your windows
And rattle your walls
For the times they are a-changin'.

Come mothers and fathers
Throughout the land
And don't criticize
What you can't understand
Your sons and your daughters
Are beyond your command
Your old road is
Rapidly agin'.
Please get out of the new one
If you can't lend your hand
For the times they are a-changin'.

The line it is drawn
The curse it is cast
The slow one now
Will later be fast
As the present now
Will later be past
The order is
Rapidly fadin'.
And the first one now
Will later be last
For the times they are a-changin'.

Copyright ©1963; renewed 1991 Special Rider Music

אך בינתיים, לאחרונים/מפסידנים יש חרדה, חרדה מלהיכנס למשחק המלחמה ולדרוש את הנתח הגדול.

בחיפוש אחר הסבר לתופעת המפסידנים אפשר לאמץ גישה פסיכולוגית שרואה בהם חסרי ביטחון או בעלי דימוי עצמי נמוך, במאמר זה הגישה אחרת, והיא גורסת כי הסיבה לחרדה נובעת (פחות מדימוי עצמי נמוך כמו) מצורך פנימי ותת הכרתי, להגן על פנינת הנפש החשופה שבתוכם. נפש שתלך לאיבוד בחוץ הקר והמאיים.

הם נמנעים מלצאת לקרבות לא בגלל שאולי יפסידו, אלא בגלל האכזריות וחוסר החמלה שיפגשו. תוקפנות חסרת חמלה שעלולה לחבל במשהו יקר וחבוי בתוכם – הנפש. 

המנצחים פחות קשורים לנפשם, או שהיא פחות משחקת תפקיד בחייהם, כך או כך,  אין להם מה להפסיד מלבד את הנתח הבא.

למפסידנים שתי סקאלות למדידת שביעות רצון ממצבם:

א.    סקאלת הנתח החיצוני.

ב.     סקאלת הנפש.

ולרוב, סקאלת הנפש גוברת וגורמת להם לוותר על סקאלת הנתח החיצוני (נתח הבשר): הכסף, הטריטוריה וההישגים החומריים והחברתיים שבחוץ.

ובחוץ הכול, אבל הכול, נמדד על פני המטבע העובר לסוחר של: הכסף, דומיננטיות טריטוריאלית והמעמד הסוציו אקונומי.

ולמנצחים לא ממש משנה עבור מה הם נלחמים, על עשרה שקלים או מאה אלף שקל. אם הפסידו (ולא משנה כמה הפסידו, עצם זה שהפסידו) – הם משולים בעיניהם כמתים. עכשיו (כך הם משוכנעים) כולם יבואו לחטוף מהם את שנותר. דמם יהיה מותר.

ולא רק זה. המפסידנים מפסידים לא רק כסף או מעמד, כשהוא מפסיד הוא יוצא מן העיסקה לא רק עם כיס ריק יותר, אלא גם מדולדל יותר- אנרגטית ופסיכולוגית. הנוכחות האישית שלו תצטמק בבואו ובצאתו מחברת אנשים. הוא יכול להתעלם משוק הסוסים הזה, אך לא יכול להוציא עצמו מן המשחק, הוא מושפע ממנו, גם אם אינו לוקח בו חלק. כי אלה חוקי המשחק באקולוגיה החברתית השולטת על הכול.

המפסידן מנסה להתעלם מחוקי המשחק, והמצליחן מודע להם בכל הוויתו והיותו. מודע ופוחד. וזאת כי עבורו להיות מפסידן, זה להיות השטיח של כולם; לא רק שאף אחד לא סופר אותך, כולם דורכים עליך בדרך לכיבוש הבא. אין רחמים על מי שנופל במרוץ.

ועל מי דורכים? ממי גוזלים? לא מן הכובשים, שהרי הם לא ישחררו שום נתח מפיהם, מן הנכבשים. וכך יוצא שכולם גוזלים את כיבשת הרש מאנשי הנפש. וככל שהנפש גדולה, משוחררת ובוערת יותר– כך יפסידו יותר, וייגזל מהם המעט שעוד נותר להם.

אנו חיים בתרבות בה הכוחניים שודדים את נושאי הניצוץ.

נושאי הניצוץ אינם יודעים לקחת. הם מחכים שיקבלו את שמגיע להם…  הם לא יכולים, לא מסוגלים, להערים למשל על הזולת כדי להשיג ממנו את הנתח הבא. זה למטה מרמתם, הם לא מסוגלים, הנפש לא נותנת להם. הכאב הנפשי יהיה גדול מדי.

הנפש שלהם כובלת אותם לרמה מתחתיה אינם מסוגלים ליפול.

וכך יוצא, שהנעלים בנפש והאצילים ברוח  נשדדים כל הזמן על ידי המיומנים בתורת החיים החברתיים.

הפילוסופיה של הנפשיים מתפרשת ככתב כניעה מחפיר על ידי המצליחנים.

אף אחד לא יודה לאנשי הנפש על כך שהם לא דופקים על השולחן ולא דופקים אחרים.

'תגמולם' היחיד הוא הקשר והמגע עם נפשם, מגע שהולך ומתמעט, הולך ופוחת, ככל שייקחו באופן אישי את המפלות שהם סופגים מידי המצליחנים.

 

***

 

גבריאל רעם , 10.11.2008