ארכיון תגית: החמצה

מותו של אריק איינשטיין

שלשום, יום שלישי, ה26 ל11 2013 נפטר גדול זמרי ישראל, אריק איינשטיין והובא לקבורות אמש, יום רביעי.

וברצוני לא לכתוב על האיש הנדיר הזה והזמיר המופלא, אלא על משהו אחר, זוטר, שולי, אפילו מובן מאליו, שבלט לעיני:

התדהמה, ההלם: "לא יכול להיות", "איך זה". "אנו שכולים". "איבדנו אדם יקר ביותר" וכו'. יום או יומיים לפני מותו הוא היה קיים, כעוד גבעה (אולי גבוהה במיוחד) שמתמרת מעל מישור חיינו. לא נתנו דעתנו עליו כמעט, מלבד כשהתענגנו על שיר נושן שלו שהתנגן ברקע.

והנה לפתע יגון עצום, כאילו משום מקום. ובאמת, מהיכן זה בא? ובעיקר, היכן זה (היגון העצום הזה) היה עד עכשיו?

הרי יש מן האירוניה בכך שבחייו לא זכה למה שלא זכה במותו (הוא זכה אך כבר לא היה שם כדי לקבל את זה).

היכן הייתה ההכרה הזו עד כה? ומדוע הפציעה בממדים שכאלה עכשיו כשהוא כבר לא רלוונטי? (כאדם מת).

תשובה? כי הופתענו כל כך, היינו לא מוכנים, לא חשבנו שזה יקרה (כאילו גדולת האיש תעשה עימו חסד ותחסן אותו בפני פטירה…).

 

ושוב, מה שהיה נוכח יותר מכל, אמש, היה ההלם. נכון היה יגון על האובדן, אבל היכן היה היגון הזה (ובעיקר בממדים הללו) כשהוא היה עוד בחיים? תשובה? לא היה, מלבד איזכורים שוליים פה ושם על עד כמה הוא אהוב.

ומדוע לא היה היגון אודות אפשרות הסתלקותו הוודאית של הענק הזה לפני כן? כי לא שלא חשבנו שהוא ענק, אלא לא חיינו את קיומו כאילו כל, כל יום ממש, הוא עלול להילקח מאיתנו, בבת אחת ולתמיד.

המודעות הזו הייתה נעדרת, לא ציפינו שימות, ובעיקר לא ביכינו את אפשרות הסתלקותו הוודאית בעודו בחייו. התעלמנו מזה כאילו תמיד יהיה.

 

אבל לבטח האתגר לגבי חייו של אדם (יהיה אדם גדול או יקר מאוד) זה לבכות אותו בעודו בחייו. הרי לבטח לשם הוא נוסע.

אבל לא כך. היה קיים נתק בתודעתנו בין הערכתנו את האיש והזמר ובין עובדת הילקחו הוודאית מאיתנו.

פשוט לא לקחנו את זה בחשבון בכלל.

ובהעדר ההשוואה הזו בין זיקתנו החזקה אליו בין האפשרות הוודאית של הסתלקותו – אין ערך לבכותנו אותו, כי הוא כבר איננו. ואין שם את מי שאפשר לבכות.

האחד (הערכה ביחס לזיקת הסתלקותו הוודאית) לא קרתה בזמן אמיתי, והשני (הערכה בדיעבד) קרתה כשזה כבר לא היה רלוונטי כי הוא כבר לא היה שם. כבר לא הייתה כתובת לזה, ולא היה אדם שיקבל את זה.

ואולי מכאן תחושת הפיספוס האדירה; איפוא היינו לגביו ב20 השנה האחרונות (של התעלמותו והתאלמותו)? תשובה? לא היינו, כי לא מדדנו את ערכו ביחס לאפשרות של לקיחתו מאיתנו. ומדוע כך? אנו מסרבים, אנו מדחיקים, את אפשרות המוות של אדם יקר או קרוב, עד שזה מאוחר מידי, ואז זה כבר מאוחר מידי.

ולמה זה כך? מדוע עבורנו אין מוות, החיים נמשכים וימשכו כל הזמן (במיוחד לגבי היקרים לנו)? ובכן כי איננו מעיזים לחבר את הערך העצום שלו למותו. ומה הסיבה לסירוב הזה? זה מכאיב מידי!

אז אני מסירים מן המשוואה הדו קוטבית הזו של מותו וערכו, את מותו, מסירים את אפשרות המוות, וכך חיים ללא דיסונאנס וללא תיסכול, אך גם ללא ערך לגביו. כי רק היחס בין מוות לבין עד כמה הוא יקר לנו –  נותנת לזה ערך. ללא מוות אין ערך, כי הוא תמיד יהיה ותמיד נמצא (כביכול) את הזמן, אי פעם, להעניק לו כערכו. אך הזמן הזה לא יגיע. ורק המוות גורם לכך, ואז זה כבר חסר ערך, כי הוא איננו. ואז ההחמצה כפולה; גם איבדנו אותו וגם לא הערכנו אותו די בחייו (כי, כאמור, אולי חשבנו שיום אחד נעשה את זה). מכאן ההלם: לא תבוא עוד ההזדמנות הזו להוקירו בעוד קיים. לא ציפינו, לא חשבנו, לא לקחנו בחשבון ש… זה יקרה לו. וכאן גודל הפרדוקס: הדבר הוודאי היחידי שיקרה לבן אדם בחייו (מותו) הוא בדיוק זה שאנו 'שוכחים' לקחת בחשבון…

ואז ההחמצה כפולה: האחת – בעודו בחייו, כשלא קיבל מאיתנו את ערכו בעיננו, והשנייה – במותו כשהוא קיבל אותה, אבל כבר לא היה שם בשביל זה.

אבל באמת, איך אפשר אחרת? איך אפשר לא להדחיק את המוות?

תשובה: אי אפשר. כל עוד הרגשות לא מרוסנים והם מגיעים לעניין המוות לפני התודעה – הם קורסים, לא מסוגלים לשאת את הוודאות. התודעה מסוגלת, הרגשות – לא. אך לא הצלחנו לרסן אותם להמתין ולא להתנפל על זה בפאניקה, לפני שהתודעה פגשה את זה.

ובהעדר ריסון של הרגשות להמתין לתודעה שתגיע קודם, אנו מדחיקים את אפשרות מותו של אריק. ההתעלמות מזה כאילו זה לא יקרה – רק היא מאפשרת לנו לחיות עם זה, כשהרגשות מגיעים למוות לפני התודעה.

ואז, כשיהיה מאוחר מידי והאיש הזה כבר לא יהיה כאן, אז הרגשות יפרצו מכלא ההדחקה במלוא עוזם, עם יגון צורב. אבל עם תחושת החמצה על כך שזה מאוחר מידי.

וכאן ההלם, וההחמצה.

**

גבריאל רעם, 28.11.13

החמצה מופלאה*


נסתר, אני רוצה, ורגוע
כי אני נסתר, ודווקא
משום שאני רגוע, אני רוצה
למלא את ימי באי-ציפייה מהם.

מי שזוכים למגע העושר,
עורם נצרב ממגע הזהב.
מי שהתהילה נושבת באפם
חייהם מחווירים לאיטם.

מי שעבורם האושר
הוא שמש, צפויים ללילה.
אולם מי שאינו מצפה לדבר
כל מה שבא מבורך הוא.

פרננד פסואה

***


ישנו יופי מרתק בקיר עם טיח מתפורר.

בטריפ ל. ס. ד. ניתן לצלול שעות לפיסת טיח מתפוררת אחת ולמצוא בה יופי מרתק ומכמיר לב.

ואין דבר מרתק מגדולה באדם שנמצאת בתהליך של התפוררות והאדם עצמו נדחה מן המרכז שנעוריו הציבו אותו בו אל השוליים של החיים.

מאז ומתמיד סופרים ויוצרים גדולים יצרו וכתבו את יצירותיהם הגדולות אודות דמויות שוליים מוחמצות כאלו.

אין גדולה מעניינת יותר מאשר אדם שנותר נאמן לאהבת עברו, למרות ובגלל שעבר זמנה.

בתקופה בה הכול קם ונהיה לפי 'כוכבים נולדים' ואלילים לרגע, בתקופה בה מה שלא מככב עכשיו בראש חוצות – לא קיים, ישנו משהו נדיר ומיוחד בנאמנות להבטחת נעורים, גדולה עתידית, שלא יצאה מן הכוח אל הפועל. נאמנות הקיימת לא בגלל ההצלחה אלא למרות חוסר התממשותה.

נאמנות לפוטנציאל המוחמץ שהיה יכול וצריך להתגשם. זו נאמנות לא להצלחה שהזוכה לתשואות, אלא לגלעין שמעולם לא ראה אור יום.

זו נאמנות לא לרווח באור הזרקורים של החברה המפנקת. אלא נאמנות לקוד הנפשי, לא בגלל סיכויי הצלחה אלא בגלל שזו הנפש.

זו לא חוכמה להיות נאמן להצלחה שהתממשה, זו גדולה להיות נאמן לפוטנציאל שפוספס. כמו הנאמנות לאהבת נעורים גם כשיופיה הרחק מאחוריה ולעולם לא ישוב.

זו אנדרטת הנצחה לאלפי כישרונות, תקוות, נפשות גדולות,– שלעולם, לעולם לא יראו אור. הם באו והלכו מבלי שהותירו חותם.

מסתובבים בינינו מי שהיו בנעוריהם הבטחות גדולה, נפשות בוערות. בחוץ הם כמו כולם, אפילו פחות מכולם, הם הפכו לאנשי שוליים, כי הנאמנות לאש היוקדת בתוכם, לא נתנה להם להשקיע במרוץ העכברושים אל הפיסגה החברתית. (אפילו לא מקום טוב באמצע).

החמצה, החמצה בגין תמימות, בגין אותנטיות לאמת פנימית שלא הצליחה להסתדר עם איך שהדברים מתנהלים, עם הסדר הקיים. יש אנשים שיודעים להסתדר, הם לא.

הם היו יכולים לשכוח, למחוק, לשים פס ולהוציא את המקסימום ממה שנותר, אך הם לא, לא יכולים לשכוח, לא יכולים לבגוד בגדולה שחיה בנעוריהם גם אם לעולם כבר לא תצא לעולם.

זו לא חוכמה להיות צעיר ושיכור מן ההבטחה והפירגון שהנעורים מקבלים בגין רעננות ובגין כל האפשרויות שפתוחות לפניהם. אך זו גדולה אמיתית לא להיות מסוגל להפר שבועת אמונים ולבגוד בחזון הנפשי של אז.

אם משהו נעלם בגלל השנים, אז הוא לא היה אמיתי כבר אז. משהו אמיתי שורד לא בגלל, אלא למרות.

הוא חייב לשרוד, נגד כול הסיכויים, גם במחיר הפתטיות.

————-

* מוקדש לסרטו של נסים מוסק: "הבמה החשמלית".

———–

גבריאל רעם. 31.5.2008