ארכיון תגית: הכחשת המוות

פחד מוות…

" אין דרך טובה יותר לתהות על קנקנו של אדם, מאשר לקבל מושג אודות יחסו, או אי יחסו, למוות".

ג.ב.י.

 

חלק א':

ראיתי אתמול 26.5.13 סרט דוקו של סלי סלמה: 'כולנו נידונים" בערוץ הראשון. הסרט עוסק ביחסם של אנשים שונים לסוגית המוות שלהם.

ומה שמעניין זה שכולם ניסו או להמעיט, או לבטל את – מורא המוות. כל אחד בדרכו ניסה לתאר כיצד אפשר לחיות עם זה, או להתעלם. איך אפשר להתעלם, או במלים אחרות: לא לחשוב על זה? אני כל הזמן חושב על זה, זה כמעט כול הזמן איתי. ואי אפשר להתרגל לזה, בשום אופן, זה נורא מידי. זה עומד נגד כל רגע של חיים והופך אותו לנטול משמעות ואבסורדי. והרי איזו משמעות יכולה להיות לכל מה שקורה לנו עכשיו אם עוד כמה שנים לא נהיה? בחיינו אנו מתגאים בהבדל בינינו לבין בהמות (אנו רוצחים ואוכלים אותם כאילו הם לא כמונו) והנה כותב קהלת: " כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל. ג,כ הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר". קהלת ג,יט

אנו מנסים להאריך חיינו, מצטערים על ההולכים צעירים, ושמחים על מי בקרובינו שהלך לעולמו 'שבע ימים ושנים' – אך כל זה מתגמד לחלוטין מול עניין המוות וכותב על זה שוב, קהלת "וְאִלּוּ חָיָה, אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם, וְטוֹבָה, לֹא רָאָה–הֲלֹא אֶל-מָקוֹם אֶחָד, הַכֹּל הוֹלֵךְ" : ו,ו

אי אפשר לעולם להתרגל לרעיון המוות. ואלה שמנסים, בדרך כלשהי, לשכנע שאפשר להתרגל לזה מדחיקים ומרדדים את המשמעות האיומה של המוות. המוות שישיג את כולנו – סותר הכול ושם דבר לא יכול לנחם אל להפחית אפילו באלפית הגרם, את הפלצות, האימה והייאוש ביחס למוות. בעוד שנים מספר נהפוך לאבק, ואז כאילו מעולם לא היינו. כפי שנכתב בקהלת: "אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים, וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה".  א11 

"כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם-הַכְּסִיל, לְעוֹלָם: בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים, הַכֹּל נִשְׁכָּח, וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם, עִם-הַכְּסִיל"

"כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר–כִּי נִשְׁכַּח, זִכְרָם. ט,ה גַּם אַהֲבָתָם גַּם-שִׂנְאָתָם גַּם-קִנְאָתָם, כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶש"ׁ. ט,ו

וזו הטרגדיה הגדולה של חיינו, שמיום ליום נהיית מוחשית יותר ועל כן נוראה וקשה יותר. אך יש האומרים: "איני מפחד למות, אני רק לא רוצה להיפרד מהחיים ומהקרובים לי". או: "איני פוחד מן המוות, אני פוחד מן הסבל". או: "אני רוצה למות מות נשיקה". כול אלה מגמדים את הנוראות הבלתי נתפסת של המוות עצמו. משכנעים עצמם שאם ישכנעו עצמם שזה לא כה נורא (כי ישנם דברים נוראים ממנו), אכן כך יהיה. ולא היא. זה נורא. ואין שום אפשרות שזה יהיה אחרת. ועם שנכתבו דברים אלה, כדאי לקרא את חלק ב'…

חלק ב':

ועתה צלילה למרווחים הקוונטיים של הנושא. ולמה הכוונה? ובכן, אם נגיד לאדם: יש לך בחירה, בין מוות לבין דמנציה מוחלטת, ובין מוות ולבין חוסר הכרה. דהיינו, אתה יכול לחיות לנצח אך רק בתנאי שתהיה באחד משני המצבים הללו: דמנציה מוחלטת (וכמובן מטופל על ידי מטפל צמוד 24/7) או חוסר הכרה מוחלט (מונשם על ידי מכונה). איך יצביעו רוב בני האדם? דילמה קשה? ובכן לא קשה לשער, חלקם יגידו שאין הבדל בין כל אחד מן המצבים הללו ובין מוות ואז מן הסתם חלקם (אולי החלק הלא קטן) יבחר במוות על פני שתי האופציות הראשונות. ואולי חלק (אני  משער חלק יחסית קטן) יבחר בדמנציה מוחלטת או חוסר הכרה מוחלט (שניהם ללא יכולת שינוי) יחד עם חיי נצח.

וכאן עולה סוגיה מעניינת: גם אלה שיגידו שהם מעדיפים למות במקום דמנציה וחוסר הכרה וגם אלה שגידו שאין הבדל בין מוות לבין דמנציה וחוסר הכרה – שני קהלים אלה מביאים למסקנה מעניינת: זה לא איבוד החיים ממנו אנו מפחדים או שונאים (שהרי אם אין הבדל, לגבי רוב האנשים, בין מוות לבין חוסר הכרה ודמנציה מוחלטת) אז הבעיה עבור רוב בני האדם אינה חיים או לא חיים (מוות) – אלא: הכרה או חוסר הכרה. (כי גם בדמנציה וגם בחוסר הכרה, בשניהם לאדם אין הכרה, באחת היא כבויה בשנייה היא לא מתפקדת).

ואם אכן זו הסוגיה: הכרה וחוסר הכרה (או תודעה או חוסר תודעה) – זה מציף סוגיה נוספת: אם כל העניין אינו חיים או מוות, אלא מוות או חוסר תודעה והכרה עצמית – אז אם כך איך אפשר להסביר את מצב התודעה הירוד עד מחוק של האדם הממוצע, שבא לביטוי בשלל של פרקטיקות תודעתיות/פסיכולוגיות כגון: הדחקה, הכחשה, הפחתת דיסונאנס אמוציונאלי, התעלמות, השלכה (ומעניין שכול אלה באים ליישום ולביטוי המלא ביותר ביחסינו למוות, בעיקר: הדחקה, הכשה והתעלמות) – כל אלה הינם מפחיתי מודעות אם לא מעלימי תודעה. וכאן מגיעה המסקנה השלישית – בעצם אין לנו מה לחשוש מדמנציה מוחלטת או חוסר הכרה לנצח – שהרי חיינו אלה אינם כה רחוקים מזה כפי שזה נתפס בדרך כלל; אלה הם חיים מכאניים, חיים על פי טייס אוטומטי (תגובות על פי התניה מראש ולא על פי שיקול דעת לגופו של עניין וזמן), חיים חסרי מודעות עצמית. רוב בני האדם מנותקים מהרגשות שלהם (שבשל כך מושלים בהם) ולא ממש יודעים מה חי בהם ומדוע הם פועלים ומגיבים כך ולא אחרת. (הם כמובן יתנו סיבות ומניעים טכניים, אבל ברוב המקרים לא יהיו מסוגלים לתת מניעים מהותיים אמיתיים).

ואם אכן נתבונן ללא משוא פנים אל תוך החיים הפנימיים של אנשים המקיפים אותנו – עלינו להודות שמודעות עצמית ותודעה ערה וחסרת פניות חוץ מן האמת והיא לבדה – כמעט שלא קיימת שם.

ואם זה כך (או כמעט כך) אז אין הבדל גדול במיוחד, מהותי וחד משמעי בין מצב תודעתי זה ובין הדמנציה וחוסר ההכרה שחלק נכבד מן האוכלוסייה רואה כשווה מבחינת הנוראות שלו לנוראות המוות.

 

——–

גבריאל רעם, 27.5.13