ארכיון תגית: המוות

פחד מוות…

" אין דרך טובה יותר לתהות על קנקנו של אדם, מאשר לקבל מושג אודות יחסו, או אי יחסו, למוות".

ג.ב.י.

 

חלק א':

ראיתי אתמול 26.5.13 סרט דוקו של סלי סלמה: 'כולנו נידונים" בערוץ הראשון. הסרט עוסק ביחסם של אנשים שונים לסוגית המוות שלהם.

ומה שמעניין זה שכולם ניסו או להמעיט, או לבטל את – מורא המוות. כל אחד בדרכו ניסה לתאר כיצד אפשר לחיות עם זה, או להתעלם. איך אפשר להתעלם, או במלים אחרות: לא לחשוב על זה? אני כל הזמן חושב על זה, זה כמעט כול הזמן איתי. ואי אפשר להתרגל לזה, בשום אופן, זה נורא מידי. זה עומד נגד כל רגע של חיים והופך אותו לנטול משמעות ואבסורדי. והרי איזו משמעות יכולה להיות לכל מה שקורה לנו עכשיו אם עוד כמה שנים לא נהיה? בחיינו אנו מתגאים בהבדל בינינו לבין בהמות (אנו רוצחים ואוכלים אותם כאילו הם לא כמונו) והנה כותב קהלת: " כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל. ג,כ הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר". קהלת ג,יט

אנו מנסים להאריך חיינו, מצטערים על ההולכים צעירים, ושמחים על מי בקרובינו שהלך לעולמו 'שבע ימים ושנים' – אך כל זה מתגמד לחלוטין מול עניין המוות וכותב על זה שוב, קהלת "וְאִלּוּ חָיָה, אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם, וְטוֹבָה, לֹא רָאָה–הֲלֹא אֶל-מָקוֹם אֶחָד, הַכֹּל הוֹלֵךְ" : ו,ו

אי אפשר לעולם להתרגל לרעיון המוות. ואלה שמנסים, בדרך כלשהי, לשכנע שאפשר להתרגל לזה מדחיקים ומרדדים את המשמעות האיומה של המוות. המוות שישיג את כולנו – סותר הכול ושם דבר לא יכול לנחם אל להפחית אפילו באלפית הגרם, את הפלצות, האימה והייאוש ביחס למוות. בעוד שנים מספר נהפוך לאבק, ואז כאילו מעולם לא היינו. כפי שנכתב בקהלת: "אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים, וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה".  א11 

"כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם-הַכְּסִיל, לְעוֹלָם: בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים, הַכֹּל נִשְׁכָּח, וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם, עִם-הַכְּסִיל"

"כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר–כִּי נִשְׁכַּח, זִכְרָם. ט,ה גַּם אַהֲבָתָם גַּם-שִׂנְאָתָם גַּם-קִנְאָתָם, כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶש"ׁ. ט,ו

וזו הטרגדיה הגדולה של חיינו, שמיום ליום נהיית מוחשית יותר ועל כן נוראה וקשה יותר. אך יש האומרים: "איני מפחד למות, אני רק לא רוצה להיפרד מהחיים ומהקרובים לי". או: "איני פוחד מן המוות, אני פוחד מן הסבל". או: "אני רוצה למות מות נשיקה". כול אלה מגמדים את הנוראות הבלתי נתפסת של המוות עצמו. משכנעים עצמם שאם ישכנעו עצמם שזה לא כה נורא (כי ישנם דברים נוראים ממנו), אכן כך יהיה. ולא היא. זה נורא. ואין שום אפשרות שזה יהיה אחרת. ועם שנכתבו דברים אלה, כדאי לקרא את חלק ב'…

חלק ב':

ועתה צלילה למרווחים הקוונטיים של הנושא. ולמה הכוונה? ובכן, אם נגיד לאדם: יש לך בחירה, בין מוות לבין דמנציה מוחלטת, ובין מוות ולבין חוסר הכרה. דהיינו, אתה יכול לחיות לנצח אך רק בתנאי שתהיה באחד משני המצבים הללו: דמנציה מוחלטת (וכמובן מטופל על ידי מטפל צמוד 24/7) או חוסר הכרה מוחלט (מונשם על ידי מכונה). איך יצביעו רוב בני האדם? דילמה קשה? ובכן לא קשה לשער, חלקם יגידו שאין הבדל בין כל אחד מן המצבים הללו ובין מוות ואז מן הסתם חלקם (אולי החלק הלא קטן) יבחר במוות על פני שתי האופציות הראשונות. ואולי חלק (אני  משער חלק יחסית קטן) יבחר בדמנציה מוחלטת או חוסר הכרה מוחלט (שניהם ללא יכולת שינוי) יחד עם חיי נצח.

וכאן עולה סוגיה מעניינת: גם אלה שיגידו שהם מעדיפים למות במקום דמנציה וחוסר הכרה וגם אלה שגידו שאין הבדל בין מוות לבין דמנציה וחוסר הכרה – שני קהלים אלה מביאים למסקנה מעניינת: זה לא איבוד החיים ממנו אנו מפחדים או שונאים (שהרי אם אין הבדל, לגבי רוב האנשים, בין מוות לבין חוסר הכרה ודמנציה מוחלטת) אז הבעיה עבור רוב בני האדם אינה חיים או לא חיים (מוות) – אלא: הכרה או חוסר הכרה. (כי גם בדמנציה וגם בחוסר הכרה, בשניהם לאדם אין הכרה, באחת היא כבויה בשנייה היא לא מתפקדת).

ואם אכן זו הסוגיה: הכרה וחוסר הכרה (או תודעה או חוסר תודעה) – זה מציף סוגיה נוספת: אם כל העניין אינו חיים או מוות, אלא מוות או חוסר תודעה והכרה עצמית – אז אם כך איך אפשר להסביר את מצב התודעה הירוד עד מחוק של האדם הממוצע, שבא לביטוי בשלל של פרקטיקות תודעתיות/פסיכולוגיות כגון: הדחקה, הכחשה, הפחתת דיסונאנס אמוציונאלי, התעלמות, השלכה (ומעניין שכול אלה באים ליישום ולביטוי המלא ביותר ביחסינו למוות, בעיקר: הדחקה, הכשה והתעלמות) – כל אלה הינם מפחיתי מודעות אם לא מעלימי תודעה. וכאן מגיעה המסקנה השלישית – בעצם אין לנו מה לחשוש מדמנציה מוחלטת או חוסר הכרה לנצח – שהרי חיינו אלה אינם כה רחוקים מזה כפי שזה נתפס בדרך כלל; אלה הם חיים מכאניים, חיים על פי טייס אוטומטי (תגובות על פי התניה מראש ולא על פי שיקול דעת לגופו של עניין וזמן), חיים חסרי מודעות עצמית. רוב בני האדם מנותקים מהרגשות שלהם (שבשל כך מושלים בהם) ולא ממש יודעים מה חי בהם ומדוע הם פועלים ומגיבים כך ולא אחרת. (הם כמובן יתנו סיבות ומניעים טכניים, אבל ברוב המקרים לא יהיו מסוגלים לתת מניעים מהותיים אמיתיים).

ואם אכן נתבונן ללא משוא פנים אל תוך החיים הפנימיים של אנשים המקיפים אותנו – עלינו להודות שמודעות עצמית ותודעה ערה וחסרת פניות חוץ מן האמת והיא לבדה – כמעט שלא קיימת שם.

ואם זה כך (או כמעט כך) אז אין הבדל גדול במיוחד, מהותי וחד משמעי בין מצב תודעתי זה ובין הדמנציה וחוסר ההכרה שחלק נכבד מן האוכלוסייה רואה כשווה מבחינת הנוראות שלו לנוראות המוות.

 

——–

גבריאל רעם, 27.5.13

ריקוד צמוד עם המלווה התמידי – סיפור.


"אין קשרים אחרים מלבד אלה שיוצר המוות" אמר

הבטתי בו מבעד לקצף הבירה. עיני היו דומעות מעשן, "אין קשרים אחרים?" שאלתי "מה פתאום??!!"

הוא הביט בי מופתע מבעד למשקפיו "טוב," כחכח משהו בגרונו, חיטט בכיסו, נע קצת בכיסאו ואחר-כך פסק "טוב, אם זה מה שאתה רוצה"

"מה?" כמעט זעקתי "מה? למה אתה מתכוון?"

"תראה" הוא אמר בקול רגוע יותר "זה רק אני ואתה כאן נכון? אין פה אף אחד אחר, נכון?"

"נכון" אישרתי

"אז ככה זה גם בחיים. בעצם אין אף אחד אחר מלבד אני והמוות כל הזמן. רק שנינו, הוא ואני רוקדים ואלס צמוד לחי אל לחי. נעים לאורך המרצפות המשובצות שחור-לבן לעבר פתח היציאה. צמודים זה לזה ורק הוא מוביל, רק הוא המוביל מבין שנינו"

"כן, ואז…מה?" הקשיתי

"נו, " אמר "זה לא ברור? כמו שאתה ואני כאן לבד בפאב הזה, ואנשים עוברים לידנו ומלצרים ניגשים אלינו, ושולחנות נוספים ויש רעש גדול ומוסיקה והכל כה הומה וסואן. אך בעצם אין פה אף אחד. זה רק שנינו שקורים לנו עכשיו. ובעצם גם לא כך, כי כל אחד משנינו רוקד צמוד-לחי עם המוות שלו ואל אשר יוביל – לשם נגיע. לא בפסיעה, לא בהליכה, לא בצעדה, אלא בריקוד – כי כמו בריקוד לא מרגישים את הרצפה הקשה של המציאות ולא את הלחן הפנימי ולא את קצב הארועים – רק מחליקים ללא תחושה, כאילו בחלל, אבל תמיד בעצם לקראת הסוף. וכמו בריקוד טוב לא ממש מרגישים את הפרטנר, אבל אף פעם אין אנו לבד אלא איתו, ותמיד בתנועה, תמיד בכיוון. זה לא אנחנו שזזים, זה המוות שמזיז אותנו לאט, בשקט, מבלי משים. ונראה לנו שהקשרים שאנו יוצרים הם כדי לחיות מתוך החיים וכלפי החיים, אך כולם מונחים על ידו ואם נפנה שמאלה או ימינה – זה לא אנו, זה הוא מפנה אותנו. כי אין קשרים אחרים מלבד אלה שיוצר המוות. אך שלא כמו בריקוד של ממש, יש כאן היפוך, כי בריקוד נפרדים לבסוף מן הפרטנר וחוזרים אל עצמנו. בחיים זה ההיפך. בסוף החיים אנו נפרדים מעצמנו ונפגשים עם הפרטנר. ואז נגמר ריקוד החיים. בבת אחת אנו צונחים אל הרצפה הקרה, המוות כבר לא אוחז בידנו ואיננו מובלים יותר לשום מקום.”

“זה נשמע נורא” אמרתי

“כן”, הוא אמר בעצב והביט בכוס הבירה הריקה “כן, זה נכון. כל החיים מובילים אל סופם ואין דבר שאתה או אני נוכל לעשות לגבי זה”.

"לא" אמרתי "לא זה, את זה אני יודע, אבל…אני מתכוון לתמונה הנוראה הזו שציירת, של ריקוד צמוד עם המוות. על מה אתה מדבר? איזה קישקוש זה? אנחנו חיים והמוות הוא סופם של החיים – וזהו. אף אחד לא חי כשהו צמוד-לחי עם המוות שלו ובודאי שאינו מוכתב ומופעל על ידו".

"לא?" שאל בלגלוג עייף "לא? תנסה עכשיו לרקוד את הצעד הקודם שלך, להיות שוב ילד, לחיות עתה את הרגע של אתמול. זה בלתי אפשרי כי אתה מונחה לכיוון אחד ולא יכול להתנתק. אבל תראה, כבר מאוחר. אני ואתה צריכים לקום מחר, מישהו מחכה לנו".

חייכתי חיוך מריר. נראה כאילו איני מכיר אותו בכלל. נפגשנו לראשונה לפני שנים, הוא מבוגר ממני בשלוש שנים ונדמה לי שלעתים הוא נסחף ונעשה דרמטי ומלאנכולי. המשפט הראשון שלו נמוג כבר מזכרוני ועיני נחו עתה על המלצרית הצעירה שמבט ענוג בעיניה. סימנתי לה, "חשבון בבקשה", היא הנידה בראשה בחיוך.

"תראה," אמרתי לו "אני בכלל לא אוהב כשאתה מתחיל לדבר בצורה כזו. זה יקרה לכל אחד מאיתנו. אז מה? לא צריך לעטוף את זה במעין מיסטיקה קודרת כזו. אפשר לחיות בכיף – וכשזה יגמר זה יגמר".

"לא" הוא אמר וקם מן השולחן בפנים רציניות, מוחה את הבירה מזקנו "כל הזמן אנו מונחים על ידי כוח לא נראה. נדמה לנו שאנו מובילים, אבל משהו אחר מוביל אותנו כל הזמן, צמוד לכתפנו. כפי אמר אפלטון, אנחנו בעצם חיים הפוך. מתבוננים בצללים ולא באש שיוצרת אותם, בחיים ולא במוות שמנחה אותם. אנחנו ממוקדים במלאות ובהתרחשות של הרגע במקום בריקנות ובהיעדר המנחים את שישנו להיות – ובכך לכסות על פני הריקנות. תחשוב על זה" אמר "מה שחזק, משפיע ומוביל הוא בדרך-כלל סמוי, מוסתר, מעבר לפינה, מאחורי הכתף. תמיד שם – ממשי אבל לא מוחשי. אנחנו מחפשים את החיים, את ההתגלות, את האהבה – אבל אלה כולם ניגזרים ונפעלים של מה שאיננו. כי הלילה יולד את היום ולא להיפך, מאפשר לשעות היום להפציע ואחר כך אוספן ועוטפן ומנחה את היום אל סופו, שהוא הלילה עצמו. כך, גם אנו נבוא מן הריקנות ונשוב אליה וחיינו אינם אלא אפיזודה חולפת בים של אין. מה שהכי משפיע עלינו הריהו הכי פחות מודע לנו וכשהוא נעשה מודע לנו אנו מתעוררים בהלם, ובקטע של המוות ההתעוררות מן האפטיה של החיים היא המפגש עם סיומם".

התבוננתי בו. אף גדול, כרס קטנה, מקריח, מחר יקום לעוד יום עבודה, יהיה עוד פרצוף אטום במכונית סתמית, בפקק גדול. "החיים," חשבתי לעצמי, "חזקים מן ההתפלספות הדיכאונית הזאת, שלו".

"לילה טוב" אמרתי לו "לילה טוב"

פסימיות או אופטימיות, נוכח המוות.

" הסימן הראשון של ראשית דעת הוא הרצון למות. חיים אלו נראים בלתי נסבלים, אחרים בלתי מושגים. שוב אינך מתבייש ברצון למות.

אתה מבקש לעבור מן התא הישן, השנוא עליך, לחדש שעוד תלמד לשנאו. ומצטרף לכך שריד של אמונה, כי תוך כדי המעבר יופיע במקרה האדון במסדרון, יביט באסיר ויאמר: "את זה אל תחזירו לכלא. הוא יבוא אלי"

פרנץ קפקא: מחברות האוקטבו


——————————————————————————–

חלק גדול מן המאמצים של האנשים הסובבים אותנו מופנה כלפי נסיון לשכנע אותנו כי יש לאמץ גישה אופטימית כלפי החיים. ולא זו בלבד, אלא מי שאומר בגלוי כי גישתו לחייו בפרט וכלפי החיים בכלל – פסימית, זוכה ליחס נוזף וקפדני שמיד מנסה להחזירו בתשובה.

'אנשי המציאות' בחברה שלנו- חייבים תמיד לצאת מן הבית עם ארגזים מלאים באופטימיות מוחצנת, במיוחד אם הם רוצים להיות מקובלים ו/או לטפס במעלה סולם ההיררכיה החברתית. הגישה הרווחת טוענת כי לאדם חופש בחירה, ועליו לבחור כמובן בגישה האופטימית, להאמין שיהיה טוב, לא להיכנע לצד האפל.

פסימיות, אם כן נתפסת כחולשה, כירידה במורל, אצל אדם שלא יכול להביט במציאות הקשה ולהתעלות מעליה. כך נתפסים הדברים דרך הפריזמה החברתית, אך ברמת המציאות – אין לנו חופש בחירה, הדברים עצמם מחייבים אותנו להיות פסימיים או אופטימיים, בהתאם למשמעותם לגבינו. אנחנו יכולים להאמין

במה שאנו רוצים לגבי המציאות, אך בסופו של דבר, המציאות היא מה שהיא ולא יעזור לנו כלום. אנו מנסים להגיד שאין מציאות וכי הכל או לפחות חלק ניכר ממנה מצוי בראש שלנו. ואמנם יש צדק בטענה כי הדרך בה אנו חושבים על המציאות משפיעה על הדרך בה אנו קולטים אותה, אבל אין היא משנה אותה. ובסופו של דבר היא כפי שהיא. וזה מה שבסופו של דבר מה שבאמת משפיע עלינו: איך היא באמת. המציאות כפי שהיא, ולא איך אנו מנסים לקלוט או לעצב אותה במוחנו.

הפער הזה שבין המציאות כמות שהיא ובין הדרך האופטימית בה אנו 'בוחרים' להתייחס אליה – באה לביטוי מוצק ביחסנו לרעיון המוות. נושא זה הינו אחד מן הנושאים המרכזיים אותם אנו מנסים לעצב –ובאופן פנאטי- כדי שלא יקלקלו את גישתנו האופטימית. חלילה לנו מלהיתפס בהתבטאות שלילית או מיואשת לגביו, מיד יזדרז מאן דהו להשתיקנו, או להטיף לנו, מוסר. כך הגישה האופטימית, אך המציאות – אחרת, למציאות של המוות משמעות אחת והיא נוראה. מה שמחייב אותנו בעמדה פסימית כלפיו. המוות הוא עובדה אשר חייבת להימצא בתוך גבולות ההתייחסות שלנו, עובדה שאנו חייבים לנקוט עמדה ברורה לגביה, אחרת אנו

מדחיקים את האמת עד שנפגוש בה ואז כמובן זה יהיה מאוחר מדי. אך האמת היא שסך הכל קשה מאוד להיות אופטימיים ביחס למוות, כי המוות, בהיותו עובדה נוראה כל כך לא מאפשר לנו להיות אופטימיים כלפיו, אז בלית ברירה כל שנותר לנו הוא להימנע מלהתייחס אליו. ורק אז אנו יכולים להמשיך בתנוחתנו  האופטימית כלפי החיים. כי עצם ההתייחסות אליו מיד הופכת אותנו לפסימיים, מיד ובאופן שלם וחסר תקנה. אנשים ירשו לעצמם להיות פסימים לגבי מדיניות הממשלה, לגבי הזיהום האקולוגי, אפילו לגבי מידת הצלחתם בחיים, אך המוות הוא עדיין בחזקת טאבו, מבחינת היחס הפסימי. לנוכח המוות – כל שבב של אופטימיות נראה כרומנטיקה גמורה, כי מול העובדה שכולנו עתידים להישמד ולא מתוך רצוננו – איך אפשר בכלל להיות אופטימיים?

ובכלל, אי אפשר למצוא דבר מה אופטימי בחיי אדם נוכח פני המות: ניצוץ של אלוהים ההולך ודועך, הולך ומאבד עוצמה ובסופו של דבר הוא נכחד ונעלם. אין פה שום דבר אופטימי. לנוכח תמונת מצב זו, הפסימיות היא פכחון. ובכן, הבה ונעצור כאן. לאן כל זה מוביל, ישאל הקורא המפוכח? לניהליזם? להתאבדות? ובכן, בהתחשב בעובדה שמרגע לידתנו אנו נתונים בתא הנידונים למוות, החכמה היא להיות פסימיים לגבי העיסקה הכוללת ואופטימיים לגבי הסיכוי שלנו ליצירה ולהגשמה עצמית – למרות עובדת הישמדותנו הוודאית. לקבל את החיים כאבסורד, לחיות אותם ככאלה ואם זאת ולמרות זאת לנקוט בעמדה של מרדנות וקריאת תגר מתמדת. וזאת על ידי היצירה וההגשמה העצמית.

לעולם לעולם לא לשקר לעצמנו לגבי הוודאות או הנוראות של המוות, אלא להיפך – להסתכל באופן שקט בתהום הפעורה בסוף החיים – ועם זאת להילחם כדי לצמוח וליצור. ומתוך נקודת מוצא זו, לעשות ולהיות. נכון, זה אבסורד, זה פרדוכס – אבל זו גבורה אמיתית. כמו הזקן מתוך 'הזקן והים' של ארנסט המינגווי –

להיות מורד לא בגלל ששיכנענו את עצמנו שהכל ורוד -או לא כל כך שחור, אלא דווקא בגלל שאנו כה יודעים מה בדיוק יהיה הסוף ועם זאת – לא לוותר. באבסורד הנורא הזה טמון איזשהו הוד, איזשהו, כבוד עצמי, וזה כל מה שנותר, וזה המון. מסופר על בטהובן, שגסס בחוסר הכרה במשך כמה ימים, ואז לפתע פקח עיניו, התרומם מן הכר, נופף באגרוף קמוץ כנגד הכל כנראה ומת. הסוף נורא, אבל בפנים יש ניצוץ של חיים, כח בפנים, שרוצה להיות, למרות ועל אף הפסימיזם, מה שעושה את הבעירה לממשית, כי אפשר לבעור רק בתוך החושך, רק נגד הסיכויים. ואכן איזה סיכוי יש לנר כנגד כל החושך שמסביב, שעוד כמה דקות יבלע אותו,

ולא נודע כי פעם היה בכלל? ועם זאת הוא בוער, לא בגלל, אלא למרות, בלי סיכוי בלי תקווה, כך, כי זה גורלו. ולסיכום: הצמיחה של גדולה אמיתית באדם, ההתגבשות של עצמיות אמיתית בו, אף פעם לא מתרחשת מתוך אמונה, שכנוע עצמי או דבקות עיוורת באידאולוגיה סובייקטיבית – אלא ננגד כל הסיכויים,

למרות חוסר תקווה מוחלט. להיות ראוי לגורלך ולחיות אותו מתוך כבוד עצמי ואותנטיות שלמה, לא בגלל שקיוות כי בגלל מאמציך העתיד יהיה טוב יותר, אלא למרות שידעת ואתה יודע את הסוף. כאן צמח אדם אמיתי. הטרגדיה כערש לנצחון הרוח שבאדם.

מסופר על שבט בסרי לנקה, שפעם בשנה היו רוקדים ריקוד שנמשך  שנים עשרה שעות ברציפות, הריקוד הוקדש לשטן, והמסורת מספרת כי הוא היה אמור לגרום לשטן להתגשם במלוא שטניותו, מיד בסוף הריקוד, במרכז הרחבה בכפר, והנה שניה לפני שהשטן הופיע הפכו לפתע גברי הכבר את גבם כלפי רחבת הריקוד ופסעו במהירות הרחק ממנה וכך )ממשיכה לטוות המסורת( קיבלו גברי הכפר לתוכם את עוצמת השטן, בשעה שהוא נותר מסורב נחיתה וללא חלק נכבד מעוצמתו מחוץ לחיי הכפר.

[מסקנה? אולי שמה שאנו מסרבים מתכחשים לו – מזמין עצמו לבסוף אלינו. מה שאנו מזמינים אלינו מקווים ומיחלים לו – תמיד יעקוף אותנו. ורק זה שאנו מזמינים אותו אך יש בנו את הכוח לא להיכנע לו – ישאיל לנו מכוחו]…

——————————————————————————–


"ואף על פי כן, נוע תנוע"

גלילאו גליליי

.

"מעטים האנשים היודעים מה זה מות: אין הוא נסבל בדרך-כלל

בכח החלטה, אלא בתוך סכלות ועל-ידי הרגל, ורב הבריות מת משום

שאין להמנע מלמות."


לה-רושפוקו. אמרה מס. 23

 


I reflected how soon in the cup of desire

The pearl of the soul may be melted away

How quickly, alas, the pure sparkle of fire

We inherit from heaven, may be quenched in the

.clay

Thomas Moore 1779-1852

 

 

Neither can I believe that the individual survives the

death

of his body, although feeble souls harbor such

thoughts

through fear or ridiculous egotism.

Einstein 1879-1955

 

'When the wind of death blows out our


birthday candles, only the wish remains.'


Stephen Levine

 

——————————————————————————–

 


חצי הכוס המלאה וחצי הכוס הריקה

האם כבר אמרו לך "תתעודד – היה יכול להיות הרבה יותר גרוע", "חייך – תסתכל על חצי הכוס המלאה!", "תפסיק להתלונן – זה לא רע עד כדי כך"? הלחץ המופעל עלינו ל"חשיבה חיובית" מוצא את ביטויו בצורות שונות ורבות: מדריכי עזרה עצמית הצצים כפטריות לאחר הגשם, סדנאות המונחות לרוב ע"י אנשים שאינם אנשי מקצוע מוסמכים, חברים אופטימיים "מדופלמים" שפשוט אין להם כוח לשמוע עלינו ועל צרותינו יותר ועוד.


הפסיכולוגיה הממוסדת תומכת גם היא במסרים אלה. הבסיס לתמיכה זו נעוץ בטיפול הקוגניטיבי נגד דיכאון. טיפול זה, שהבולט בפיתוחו הוא הפסיכולוג אהרון בק, יוצא מנקודת הנחה ש"חשיבה שלילית" היא לא רק אחד ממאפייני הדיכאון, אלא אף גורמת לו ומעודדת אותו. לכן, הטיפול מיועד לשנות את דפוסי החשיבה של האדם הדכאוני ולהפכו, בעצם, מאדם פסימי לאדם אופטימי, או לפחות על פי התפיסה הטיפולית הזו, מאדם פסימי לאדם מציאותי.


וכאן אנו מגיעים לשאלה כמעט פילוסופית: מי יותר מציאותי ממי? הפסימיסט או האופטימיסט. מעניין, אגב, לשים לב לעובדה שהשכנוע, גם שהוא נעשה מחוץ למסגרת של הטיפול הקוגניטיבי או של טיפול בכלל, נעשה רק בכיוון אחד: חברי מחנה האופטימיסטיים תמיד ינסו לשכנע את עמיתיהם הפסימיסטים להיות אופטימיים, אך ההפך כמעט ולא קורה – פסימיסטים אינם רואים כל צורך לעשות נפשות למחנה שלהם ולשכנע אנשים אופטימיים להיות פסימיים.

 


 ריאליזם דכאוני?!?! יש חיה כזו!!

והנה, מחקר שנערך בתחילת שנות התשעים הציב את הבסיס לתפיסה שונה לחלוטין. מעניין שהוא נערך ע"י אותה קבוצת חוקרים, חבריו של אהרון בק, ידידנו, פסיכולוגים קוגניטיביים שסברו שפסימיות אינה רק ממאפייני הדיכאון, אלא מסיבותיו, מצאו שאנשים דכאוניים מציאותיים יותר מאנשים אופטימיים ושאנשים חדי-תפיסה נוטים יותר להיות פסימיים ודכאוניים, משום שיש להם תמונה מדויקת יותר של החיים ותלאותיהם. החוקרים אלוי, אלברייט, אברבסון ודיקמן (שלושה מהם שותפיו של בק לפיתוח סולמות למדידת חוסר תקווה, חוסר אונים והמקבילות האחרות לפסימיזם הנתפס כגורם לדיכאון) טבעו מושג חדש: "ריאליזם דכאוני".


פרק המסכם את מחקר החלוץ שלהם בנושא נקרא: "ריאליזם דכאוני ואשליות אופטימיסטיות לא דכאוניות" והוא ראה אור דווקא בספר על גישות פסיכולוגיות מודרניות לטיפול בדיכאון.


האם אכן כדאי כל-כך להיות אופטימי? האם מציאותי כל-כך להיות אופטימי? או במילים אחרות: האם רע כל-כך להיות פסימי?


מי מעוות יותר את תפיסת המציאות: האופטימיסט או הפסימיסט?


דומה שראשית המחקר בתחום הריאליזם הדכאוני פתח פתח לפעילות ענפה של חוקרים בתחום (רובם, אגב, מגדירים עצמם כפסימיסטים בעצמם אך גאים על כך) שניסו לבדוק האם יעיל בכלל לנסות לשכנע אנשים בעלי תפיסת עולם פסימיסטית להיות אופטימיים והאם פסימיות היא בהכרח תכונה שלילית?

 

תפסיקו לחייך כבר!!!

כמשקל-נגד לים המדריכים לחשיבה עצמית, המתפרסים השכם והערב, פרסמה הפסיכולוגית ברברה הלד ספרון הנושא את השם הפאראדוכסלי-לכאורה: Stop Smiling – Start Kvetching: A 5-step Guide to Creative Complaining. על כריכת הספר, שזכה לסיקור נרחב בניו-יורק טיימס ולראיונות עם המחברת בתחנות רדיו מחוף אל חוף בארה"ב וברשתות טלוויזיה רבות, מופיע סימן הסמיילי המוכר לכולנו, אלא שחוצה אותו באלכסון קו המסמל "עצור!".


המחברת עומדת על שורשי החשיבה החיובית בתפיסת העולם האמריקאית המכתיבה אופטימיזם כפוי, שוללת את הזכות להתלונן ומתחקה אחר המקורות לכך בתפיסה של הגדרת ארה"ב כ"ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות".


להקדים תרופה לאכזבה – בואו ננמיך ציפיות

מי שחקרה את הנושא בצורה שיטתית יותר הייתה פרופ' גו'לי נורם ממכללת ולסלי שבארה"ב ואשר טבעה, בעקבות מחקריה, את המושג "פסימיזם הגנתי". המונח "פסימיזם הגנתי" הושרש באמצע שנות השמונים ע"י ננסי קנטור וקבוצת סטודנטים שחקרו את הנושא והוא מתייחס לאסטרטגיה קוגניטיבית (מחשבתית) שבה אנשים מנמיכים את רמת הציפיות שלהם וזאת, חשוב לציין, על אף הצלחתם הרבה במצבים דומים בעבר. תיאורטית, הנמכת הציפיות היא אמצעי לריכוך מכל הכישלון האפשרית.


הפסימיסט ההגנתי רואה בעיני רוחו את הגרוע מכול: הוא לוקח בחשבון ואף רואה לנגד עיניו תרחישים מתרחישים שונים, שבהם דברים עלולים להשתבש (לא פלא שהוא מעצבן את האופטימיסטים), אלא – וזה מה שעושה את ההבדל בינו לבין דכאוני חסר אונים ופאסיבי היושב בחיבוק ידיים ומתלונן על מר גורלו – הוא מכין את עצמו לכל אחד מתרחישי הכישלון הללו, ובכך עושה כל שביכולתו כדי למנעם וכך הוא גם מצליח למנעם!!!


אז מי צודק – האופטימיסט או הפסימיסט?

תלוי. תלוי מה האופטימיסט עושה. קבוצה אחרת של נבדקים במחקריהן של קנטור ונורם מכונה "אופטימיסטים אסטרטגיים". מה שמבדיל אותם מסתם אופטימיסטים הוא שבדומה לפסימיסטים ההגנתיים, גם הם נוקטים בכל פעולות למניעת האסון המתקרב, או במילים קלות יותר, הכישלונות האפשריים, אך בניגוד לעמיתיהם הפסימיסטים ההגנתיים, הם אינם חשים חרדה ומרשים לעצמם לאמץ ציפיות גבוהות, אשר גם הן מתאימות להיסטוריה האישית שלהם ולקורות אותם עד כה. כלומר, מבחינה מעשית, הם נוקטים בכל אמצעי הזהירות המתבקשים מבחינה רציונאלית, אך הם אינם דואגים כמו עמיתיהם הפסימיסטים.


ומה עם כל היתר?

כמו בכל מחקר פסיכולוגי אין שחור ולבן, טוב ורע, כאלה וכאלה, אלא המציאות מגוונת יותר. מי שבאמת מכשיל את עצמו, עולה מהמחקר הפסיכולוגי, הם לא הפסימיסטים ההגנתיים ולא האופטימיסטים האסטרטגיים, אלא 40% מהנבדקים עליהם נמנים הדחיינים (ראו כתבתי: "רק עוד רגע, אימא, רק עוד רגע קט"), שמכשילים את עצמם ע"י דחיית משימות כמעט עד אין קץ, אלה שמשתכרים לשוכרה במסיבות לפני משימות חשובות, אלה שאינם מתאמנים לקראת מטלה חשובה ועוד. כלומר, הקריטריון אינו אופטימיות לעומת פסימיות, אלא הכנה לעומת אי-הכנה.


לגייס את החרדה לשיפור הביצועים

המשימה בטיפול אינה סתם הפיכת אנשים פסימיסטים לאנשים אופטימיים, כפי שנרמז בכל מדריכי החשיבה החיובית והסדנאות השונות לחשיבה חיובית המערבים אלמנטים מיסטיים ומאגיים ("תחשוב חיובי!", "הנבואה המגשימה את עצמה"), אלא הפיכת הפסימיזם ליתרון ע"י תרגום הציפייה לאירועים שליליים לשורה של פעולות למניעתם – ולא ע"י ניסיון לשכנע את הפסימיסט לצפות לאירועים חיוביים!


כוחה החיובי של החשיבה השלילית

במקום להמיר את החשיבה השלילית של הפסימיסט לחשיבה חיובית, כפי שנעשה בטיפול הקוגניטיבי הקונבנציונאלי בדיכאון (שלא לדבר על כל האלמנטים האי-רציונאליים שבסדנאות ובמדריכים המונחות והנכתבים ע"י שרלטנים ומיסטיקנים למיניהם), המשימה בטיפול באנשים פסימיים וחרדים, היא להוות משקל-נגד ללחץ החברתי העצום לחשיבה חיובית.


הפסימיסט נתון ללחץ כפול: מצד אחד, הוא לוחץ על עצמו בכך שהוא מצפה לגרוע מכל, בטוח שהוא יקרה וחרד מכך; מצד שני, אסור לו לבטא את חרדותיו בגלל הלחץ העצום לחשיבה חיובית, כך שהוא נמצא, בעצם, במצב של בידוד חברתי: אם יבטא את דאגנותו יאיים על חבריו האופטימיסטים המושבעים, שבמקרה הטוב ישכנעו אותו לאמץ גישה אופטימית בכל מחיר ובאופן בלתי-תלוי במבנה אישיותו, ובמקרה הגרוע יותר, ינדו אותו כ"נודניק" שאין להם כוח לשמוע את תלונותיו.


וכשהוא מגיע לטיפול, שוד ושבר: גם המטפל מנסה להתווכח איתו ולשכנע אותו להיות אופטימי. דרך ללא מוצא. מעטים המטפלים המסוגלים להכיל מבחינה רגשית את הפסימיות ובמקום לומר למטופל: "ראה, עד כה הצלחת – אז אין סיבה לדאגה" יאמרו לו: "עד כה הצלחת, כי דאגת להתכונן – ראה כמה החרדה משרתת את טובתך".


חשיבה שלילית, חברים, אינה בהכרח גרועה מחשיבה חיובית, אם משכילים לגייס אותה לטובתנו. ובעיקר, אם איננו מנסים, בטיפול או שלא בטיפול, ללכת נגד עצמנו אלא עם עצמנו, בין כאופטימיסטים ובין אם כפסימיסטים בלי לשכנע אף אחד להיות מה שהוא לא.

 

 

כוחו המחיה של המוות.

יושב בבית קפה, ברח' עמק רפאים בירושלים, ("תחנת קפה"), היום יום ראשון, השעה 11 בבקר. (20.2.2005), מרחק כמה שולחנות ממני, קבוצה צוהלת של אמריקאים דתיים.

והדבר שמכה בי יותר מכל, לגביהם, שהם לא מודעים לגמרי, ברגע זה, שיום אחד, לא רחוק, כל אחד מהם ימות. על כולם נגזר גזר דין של מיתה. (הם נידונים למות בעוון לידתם וחייהם עד כה).

ואני תוהה: איזה גוון ואופי הייתה לובשת שיחתם, ואיך היו מנהגיהם משתנים, לו היו לפתע נעשים מודעים לכך. לא תוך כדי בשורה דרמטית, אלא כל אחד בתוך עצמו, בשקט, לבד. לו היו ממשיכים לשוחח, אך תוך כדי מודעות שלמה לעובדה זו, כל אחד לגבי עצמו.

עצב? אולי בהתחלה, אבל לאחר ההשלמה, זה היה יוצר שני דברים: עומק ואותנטיות. הרצון בתגמולים והכרה חברתית, והרדיפה אחר תענוג ואושר – כערך, היו מתפוגגים. הדברים שהיו יוצאים מפיהם לא היו עטופים עוד במוסכמות ובאופנות דיבור מקובלות, אלא הופכים לעירומים ומחודדים; כלי עבודה המנסים לחדור אל המהות החבויה.

שהרי מה יש להסתיר מול המוות? איזה משחק נותר עוד לשחק? איזו מסכה נותר לכבד? הכול הרי נושר נוכח המוות, מלבד מה שאמיתי. כל שנותר, בסופו של דבר, הוא רק מה שבסיסי ואמיתי, כמו שלד פלדה של בניין, לאחר שמכה בו הצונאמי.

המוות גם מציב ומקבע את גבולות החיים, ובכך לא מאפשר להם להיות שיכורים מעצמם. מחזיר אותם לפרופורציה; למיצוב האמיתי שלהם נוכח הנצח והיקום. ובכלל, המגבלה של משהו תמיד מאדה את עודפי הפנטסיה, ומצמקת אותו עד לגבולות הריאליה של עצמו.

והמגבלה האולטימטיבית היא תיחום סופיות חיינו. ובהיותה מגבלה אולטימטיבית, היא יוצרת ריאליה אולטימטיבית.

קשה להעמיד פנים ולשקר מול המוות. שהרי המוות הוא קורע המסכות האולטימטיבי. אבל עזות המצח, או השינה של האדם הם כזו, שהוא מעיז לעשות זאת גם מתוך ידיעה כי המוות קיים ויגיע.

ליבנו גס במוות, הרי ראינו בסרטים שדם זה רק קטשופ והשחקן שמת בסרט אחד משחק בסרט הבא. כך שהיום כבר אפילו המוות אינו מפכח לחיים. האשליה והרצון להאמין לפנטסיה, הפכה לחזקה ממנו.

ולהלן הקלישאה הידועה: "הבטנו למוות בעיניים והוא השפיל עיניו"… (גרודיש).

אין גבול ליהירות. אפילו מגדל בבל הופך למגדל צעצוע נוכח היומרה הזו.

ולא רק היומרה ויהירות מתעצמים בהעדר מודעות לנוכחות ולשליטה של המוות בחיים. גם רוב ההבל, השטחיות, הניכור, הסתמיות והפיכת הזולת לחפץ – משגשגים בהעדר מודעות חריפה למוות.

ולו רק תתקיים מודעות שכזו, היא רק יכולה להפוך אותנו לצנועים ואותנטיים, ולהביא להישג החשוב ביותר באשר לתהליך ההבשלה וההתבגרות הפסיכולוגית של היחיד: הצטמקות האגו.

שהרי איך יכול האגו להיות תפוח ומלא מעצמו, נוכח עובדת מחיקתו הוודאית?

המפגש של האגו עם המוות, הוא כמו מפגש של חלזון עם מלח – הוא מתמסמס תוך שניות.

אך כפי שהמוות מחזיר את האגו לפרופורציות, גם שגשוג האגו (בצירוף האשליה העצמית) – מסתיר את אופק המוות. רק חשיפת עובדת המוות כוודאות היחידה, תצמצם את טריטורית האגו עד למינימום האפסי. וכך ייווצר חלל ומקום לחום אנושי, אותנטיות וצניעות. כי זה כל שנותר מול מודעות נחרצת וסופית באשר לביקורו הוודאי של המוציא לפועל (של גזר הדין).

צניעות, חום אנושי ואותנטיות – לא יהיו הערך המוסף היחידי למודעותנו את המוות, שכחת המוות אמנם מאפשרת לנו להמשיך בחיינו, אך אלה חיים של שיגרה, הרגל, אינרציה, סתמיות ושינה, (כי מה שלא היום, יבוא מחר), כך שדווקא זכירת המוות, כל הזמן ובכל מקום – יהיה הדבר היחיד שיכול להעיר אותנו לחיים.


——————————————————————————–

20.2.2005


 

סיפור מהדרך הרביעית:

 


One day, a group of men crossed a large lake in a boat that was of a reasonable size, but very old and rickety. Among the passengers was a Man on the Way. When the others realised this they went up to him and started asking him questions about the meaning of life and the value of searching.

He looked straight at them and repeated the same phrase, over and over like a chant: “Try to be aware of death until you understand what it really is”.

The other guests were astonished – the man seemed to be in a hypnotic trance, and showed no sign of awakening from this state. Suddenly, a storm blew up around the boat… The sky became black and the strongest of winds, the like of which they had never seen before, almost capsized the boat. The people were terrified, and they began to shout all around; only the Man on the Way did not move… he stayed stock-still, and seemed absolutely calm. Indeed, he looked as if he were resting! All at once the tempest turned to calm, it began to rain and the wind died down. The people went up to the Man on the Way again.

“Don’t you care that you could have died… the boat was almost smashed up into the water!” “You don’t even realise what you’re saying” said the Man on the Way. “You think your lives are in danger only when you are afraid of dying, only when the wind blows a bit stronger around your heads.

The truth is that you were in no greater danger than at any other time. You become aware of the fact that you must die only when your fear tells you so. In reality you are always close to death… you just don’t realise it!”


 

על ריקנות וריקות.


ההבדל בין ריקנות וריקות הוא באות נון. אך זהו הבדל משמעותי. לא כל ריקנות היא ריקות, ולא כל ריקות היא ריקנות. ריק אינו סוף הדרך, אלא חלל המאפשר זרימה. ריקנות, לעומת זאת, היא האנטיתזה לדינאמיקת החיים. השיממון שנוצר לאחר שמשהו עצר וחסם את זרימת הדינאמיקה. ריקנות היא התייבשות מעיין החיים, בעוד שהריק הוא התנאי ההכרחי להם, שהרי החיים הם זרימה, והם צריכים את הריק לשם כך, את החלל המאפשר.

ריקנות היא כמו חדר, שפעם היו בו אנשים ושיחות. והם הפסיקו להגיע והאדם הזוכר את הדינאמיקה של החברותא, פוגש את הריקנות של העדרם. ריקנות היא מפגש בין שני ידידים טובים, שלפתע אין להם מה להגיד האחד לשני. הדוגמה הרווחת לריקנות היא אותו חלל בשיחה הנקרא: שתיקה. ולא סתם שתיקה, אלא אותה שתיקה המעיקה, שבה אין מה להגיד.

ריקות בשיחה, היא שתיקה של מלאות, כמו מנוחה של אתלט בין תרגיל ספורטיבי אחד למשנהו. השתיקה הטובה בשיחה, נובעת מן הנינוחות המאפשרת של המשוחחים, לתת לנושאים למצוא את הדינאמיקה שלהם. ואין אפשרות לדינאמיקה אם אין מקום לריקות. אך אם הפחד מן השתיקה הקשה, שתיקה הריקנות גובר, אזי המשוחחים לא יאפשרו את השתיקה הזו, מפחד שזו תהפוך לשתיקה של ריקנות. וככל ששתיקת הריקנות קשה ומתסכלת, כך שתיקת הריקות ממלאת, ומעניקה תחושה של בית ובטחון. בטחון שאין להשוותו לביטחון הבאה עם המלאות של מלים.

ביחסים, אם אין אפשור, אם אין חלל, אין מה שיזרום, יפרה ויתפתח בין השניים. ואפשר אפילו להגיד כי היחסים בין שניים יכולים להגיע לשיאים ועומקים ביחס ישיר לחלל ולאפשור שכל אחד מאפשר לשני. לתת לאחר את החלל שבו הוא יכול למצוא עצמו. כך שהאין, או הריק, היא מתנה ביחסים, אך מתנה נדירה. בדרך כלל אנו פורקים מעצמנו, אל שאנו לא יכולים להכיל, וכך הזולת הופך לכולא ברק, ומחסן במקום לחלל פתוח לתוכו הוא יכול להזרים את שחבוי במעמקיו.

וברגע שביחסים יש משהו שחוסם אותם, חשד, עוינות, פגיעה וכו'. מיד נוצרת הריקנות. האנטיתזה לדינמיקה שהייתה יכולה לשרור בין השניים.

לאדם המודרני פחד עצום מפני הריקנות. יש לנו תחושה כי הריקנות היא חור שחור שמאיים לבלוע אותנו אל קירבו, ואז נעלם.

ככל שהחיים שלנו מבוססים יותר על תדמיות, התניות, והתנהגות נורמטיבית, כך הריקנות שמתחת לכל העטיפות הללו תתעצם. וככל שאנו יותר שוכנים בתדמית כך מתעצמת הריקנות הפנימית והפחד הנורא מפניה. אך ברגע שאין לנו יכולת לשחק את העטיפה נחשפת תשתית הריקנות הפנימית. ועל כן, כפי שטוען היידגר, הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי בן המאה ה – 20, אנו בורחים אל הפומביות, אל ההמון, או לפחות אל החברה. זו אחת הסיבות מודע אנשים בוחרים להיפגש בבית קפה מאשר במשרד או בבית. זו הסיבה מדוע רוב בני האדם לא יכולים להיות לבד, עם עצמם. וצריכים כל הזמן את החברותא של הטלויזיה, או יוצאים לפאבים ומקומות ציבוריים..

כך הקשר בין ריקנות לחיי תדמית . ישנו גם קשר בין ריקנות לבין צרכנות; ככל שנהיה ריקניים יותר וריקים פחות, כך נצרוך יותר כדי לחפות ולסתום אותה. דוגמה טובה לכך, היא הקיבה. אם אנו אוכלים אוכל לא אמיתי, מתועש שמיועד לא להזין אלא לפלרטט עם בלוטות הטעם (תדמית), אזי הקיבה תחשף בכל פעם שאין מזון בפה, לריקנות מחליאה, שתזרוק אותנו לצריכה מוגברת, וכל זאת כדי לא לחוש את הריקנות בבטן. אך אם נצרוך אוכל אמיתי, לא מתועש או ממוסחר, אלא כפי שיצר אותו הטבע, אז אומנם בלוטות הטעם שלנו יצרחו חמס, אך הבטן תעבור לפאזה אל עיבוד מזון גלעיני, מהותי. ולא עטיפות נוצצות של מזון. ואז כשלא יהיה מזון בקיבה, התחושה לא תהיה של ריקנות אלא של ריקות. ואז אפשר לחכות עם האוכל עוד ועוד, כי הריקות אינה אלימה כמו הריקנות.

בחיינו אנו מנסים כל הזמן למלא את הריק, פוחדים שהוא בעצם ריקנות. מנסים למלא חללים בדירה, חללים בשיחה, סדר היום שלנו עמוס כל כך, לא לאפשר חלל קטן שדרכו נפגוש את ריקנות חיינו. כך חיינו, אך היקום ריק, ורק מפעם לפעם יש כוכב פה, כוכב שם. גם הגוף שלנו הוא חלל אחד גדול, שלא לדבר על האטום, שבו כל החלקיקים תופסים חלק חסר משמעות מתוך הנפח שלו. כל היתר הינו ואקום. היקום והטבע הם ריק אחד גדול, המשובץ לעיתים רחוקות ב'יש' פה ושם. רק אצל האדם הכל דחוס וצפוף להתפקע.

החיים הם דינמיקה. וכדי לחוות אותה יש צורך לאפשר את הריקות, או 'האין'. ללא 'אין' אין זרימה. כפי שללא ערוץ ריק הנחל לא יכול לזרום. ללא ורידים ריקים, אין זרימת דם, ללא ריאות ריקות ונקיות, אין זרימת אויר, וכו'. וכך גם באמנות, האמן חייב לברוח מן התדמיות ומן הפתרונות הזמינים המבטיחים למלא את הריקנות. עליו להתיידד עם האין, אחרת הוא לא מאפשר חלל דרכו היצירתיות תיזרום.

האין, אינו מנוגד ליש, הוא התנאי עבורו. הוא מקור ליצירה אינסופית. הריקות הוא פרוזדור ליצירה. היצירה והיצירתיות הם הופעה של יש עלום ממד אחד לממד אחר, וללא התיידדות עם האין, המעבר הזה לא יתרחש. על כן, על האמן לאפשר בתוכו ריקות, ולא לפחד ממנה, כי היא דרכון המעבר ליצירתיות שבו.

כך ביצירתיות, וכך בתהתפחות האישית של כל אחד מאיתנו. הטבע מביא אותנו עד רמה נפשית מסויימת, בתוכנו כולנו ילדים אלא אם כן נביא עצמנו לבגרות נפשית. גיבורו של ניטשה, זרתוסטרא, מביט בתהום, באין ללא פחד, יודע שרק דרכו יוכל להגיע לאוברמנטש.

גם קירקגור מתייחס לכך כשהוא מדבר על קפיצה אל עבר הלא ידוע. שניהם רואים במפגש עם הריק הזדמנות להיות, כי באין אנו פוגשים את ההוויה ללא שום מתווכים.

וכאן הפרדוקס, רק דרך חווית הריק והאין של היקום אנו יכולים להעניק משמעות לריקנות הקיומית.

האקזיסטנציאליסטים אומנם עסקו בריקנות, ובמפגש עם אופק האין. אך מי שלקחו את זה לאופק חדש, הוא הזן בודהיסטים. הם לא עסקו בריקנות ופלירטטו עם האין, כמו האזיסטנציליסטים. נקודת המוצא שלהם הייתה האין. הם התחילו באין. הזן תופס את המציאות כריקה, כלומר חסרת קיום עצמי, מציאות שכל הזמן מתהווה, מציאות שאינה קבועה. הזן מבין כי המציאות ריקה מהאנושי, והאתגר הוא להתנגד לפחד ממנה ומן הצורך לזרוק לתוך האין, מלים ריקות, ומעשים ריקים, רק כדי לא לחוש אותה.

הפחד מן האין, ניזון מן הפחד מפני הריקנות. והריקנות, כאמור, נוצרת כשמשהו מפריע לזרימת החיים להתרחש, זה יכול להיות מחסום פנימי או חיצוני, או התבססות בחיים של מסכות ותדמיות, במקום חיים של מהות ואותנטיות. ואם במקום מחסומים ותדמיות נחיה חיים של דינאמיקה פנימית ובינאישית, נמצא כי האין כבר לא מאיים כל כך. אדם החי באמת, מבפנים לא פוחד מן האין. רק האדם שמחליף את הדינמיקה של החיים בחיי תדמית ותוויות חברתיות, פוחד מן האין, כי הוא מזכיר לו את הריקנות הפנימית של חייו.

ולבסוף נותרה שאלת המוות: האדם ניצב נוכח מותו, כפי שהוא פוגש את הריקנות. בפחד גדול.

שאלה לסיום: האם גישתו של האדם למוות תשתנה אם יתייחס אליה כאל ריקות ולא כאל ריקנות ?

===========

גבריאל רעם

15.5.2005

 

ההיעדר, שגריר האין.

ילדים חושבים שהם גדלים לקראת החיים, אך הם הם גדלים לקראת הכלום וצומחים אל היעדרם של החיים, אל הריקנות.

הם גדלים, ומחפשים את החיים; בפאבים, פרשיות אהבים, לימודים, הקמת משפחה, קידום מקצועי, בנסיעות לחו"ל, בשיחות נפש. אך במקום את החיים, הם פוגשים את היעדרם. חבוי היטב מאחורי מסכת האקטואליה, מחופש לממשות. ההיעדר מצוי מאחורי חיי הנישואין ובתוכם, מאחורי חופשה ובתוכה, מאחורי הסיפוק המקצועי ובתוכו; שהרי ההיעדר הוא המהות הריאלית ביותר מאחורי כל התרחשות ובתוכה.כל הזמן נשען ומפעיל לחץ אל מחיצת הממשות הדקה שהקימו בני האדם בדי עמל.

ואז, כאשר קורסת מחיצת הממשות העכשווית הדקה, מתגלה ההיעדר בכל מאודו, ממיט שואה, טורף חיים, בולע לעמקי מחשכיו את כל הניצוצות המפרכסים.

כך שמנקודת מבט של האין – מגפות, מלחמות, מהפכות, מעשי טבח – אינם תאונות הנגרמות כתוצאה מצירוף מקרים לא מוצלח, אלא הם 'קרע' המתהווה בכסות הזו שאנו קוראים לה חיים; קרע שההיעדר מציץ דרכו החוצה. האסון או השואה הם כקרחת הנפערת לפתע במרחבים של דשא חיינו המוריק. כעבור זמן ישוב הדשא ויכסה את מקום הקרחת, וכעבור זמן נוסף יווצר הרושם שההיעדר מעולם לא ביקר שם, כאילו אינו קיים כלל. אך כל זאת, עד ההתפרצות הבאה.

והרי החדשות: "שלוש מאות בני אדם נספו בתאונת מטוס". "חמשת אלפים בני אדם נרצחו במשך שלוש שנות שלטון רודני". ,מהומות עקובות מדם בבירה". "באחד עשרה בספטמבר (יום קריסת מגדלי התאומים) נספו באמריקה למעלה משלושת אלפים בני אדם". וזהו סוף החדשות.

אך יעבור זמן ושוב יכסו החיים את הפצעים שפצע ההיעדר, כאילו מעולם לא ביקר כאן, כאילו החיים לבדם משלו כאן בלעדית מאז ומתמיד.

כמובן שאשליה זו יכולה להתמיד רק עד הקרע הבא, ברמת הפרט כמו ברמת הכלל, ונשאלת השאלה: מה יוצר את הקרע, אותו קרע דרכו בולע האין את הממשות שצמחה על גבי הכיסוי?

הקרע נוצר כאשר מתפתח איזור של לחץ נמוך בתוך איזור הלחץ הגבוה של חיינו. כאשר אנו מאפשרים לעוצמה או לאינטנסיביות להיחלש על ידי כניעה: כניעה לחולשה, לעצלות, לפיתוי, לספקות עצמיים, לרגשות שליליים, להיסוס, לאי חשק, לשפיטה ולהאשמה עצמית, ובעיקר על ידי כניעה להיכנעות: 'בשביל מה להתאמץ"? "אין טעם", "האם זה שווה טרחה"?

שאננות בתוספת חולשה זמנית או מתמשכת – מובילים לירידה בעוצמת החיים. האין, המהווה אנטיתיזה לחיים, אורב בשוליהם לסימן הקטן ביותר של חולשה, שאיפשר לו לפרוץ פנימה. כל הרשאה שאנו מרשים לשעמום, לתחושה של ריקנות קיומית, לביטול זמן סתמי – כמוה כפתיחת הדלת בפני האין להיכנס אל חיינו ולנגוס בהם באמצעות שגריריו אלה. וכאשר גדלה הטריטוריה ומתרחב שטחו של האין, הוא יכול להרשות לעצמו להופיע בצורתו האולטימטיבית – המוות.

המוות לעולם אינו רחוק מאיתנו ממש, אלא מצוי תמיד בשולי חיינו, דרך האין, המופיע באמצעות נציגיו: הכניעה, הריקנות, השעמום והשיממון.

בסופו של דבר, ינצח האין תמיד, שכן קיום החיים דרך מתווך החומר הנו זמני. וברבות הזמן נחלש החומר, מתפורר ונמוג אל תוך האין. אך הגוף אחת דרכו ממילא. הגוף הוא הקורבן שמקריבים החיים, המס שהם מתחייבים לשלם לאין,כדי שיניח בינתיים לכוח החיים להוציא מתוכו את הזרעים של דור ההמשך. ואחרי שהחיים הולידו חיים: 'אחרי המבול'.

זה מעין חוזה לא כתוב ביניהם: 'תן לי עוד זמן, עוד הולדתי חיים מתוכי', 'זמנך עבר', אומר האין.

השאלה היחידה שנותרה היא: איזה מן חיים מנסים החיים להצמיח עד לביקור הבא של האין: חיים כתוצאה מהזדווגות עם בן/ת המין השני, או חיים הנולדים בתוכנו כתוצאה מהזדווגות פנימית שתתרחש בנו?

 

* * *

"המוות אינו דומה כלל לחיים. אין הוא דומה לשום דבר שאנו מכירים. המוות בוקע מתוך אותו אין כביר שאנו חיים בתוכו. הוא פורץ אל תוך הביצה הנוגהת המרכיבה את ישותנו ומנפצת אותה לערפל דק של רסיסי בדולח המתפזר אל תוך החלל".

אריה יעקב לייב, דון חואן, הוצאת גל, עמ' 61
 

*הנה מוטלות גופותינו – שיר.


הנה מוטלות גופותינו,

המוות נוגס מהן פתיתים, פתיתים,

והרימה זוחלת בהם טיפין טיפין,

וכך הן זרועות להן בתנוחות שונות של שכחה.


צוננות ודוממות שוכבות להן,

ממתינות לחזור אל מעי האדמה.


ואף אחד אינו זועק להן בבזיונן,

בקלונן ההולך ומתמשך

בביזה הנוראה הזאת

המשתוללת בהן,

ואין מוחה.


כך הן גופותינו,

נוסעות מסע של התערטלות.

של נשירה ושל אובדן.

של כל שנרכש, תפח והתפטם.

נושרים הזיוף,

המסכות,

התהילה,

ואף היאוש.


ומאחור נותר, עירום ועזוב –

השלד.

 

——————————————————————————–


* פאראפרזה על שירו של חיים גורי

טעימים – שיר


כל כך מנסים,

כל כך משתדלים,

כל הזמן מתאמצים –

שיהיה בסדר,

שיהיה טוב,

שיהיה נפלא.

כל הזמן שואלים-

אז מה עושים?

כיצד פועלים?

איך גורמים

לחיינו להיות סוף סוף מוצלחים?

 

אך כל הזמן שוכחים,

את המוות הממתין לנו, בקצה כל הדרכים,

לבלוע אותנו למחשכיו הסופיים.

בין אם – למדנו,לא למדנו,

עשינו לא עשינו,

הצלחנו לא הצלחנו.

כולנו, כולנו כולנו

נבלעים.

ולעולם, לעולם, לעולם

לא נדע,

ההיינו טעימים?