ארכיון תגית: המורד

להיות אאוטסיידר.


"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה.

שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה.

הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה, ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת.

אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה אינו יודע שזה גיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו, פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר.

או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת-אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שחי עכשיו.

וגם, כמובן, באותו רגע הוא מבין שהוא חי בגיהנום".

ריימונד קארבר, מתוך "שירים" (הוצ' "מודן").
——————————————————————————–

חלק א': 'הצ'כובים' הלא ממומשים
כן, הם מסתובבים בינינו; מי שיהיו: קפקא, חנוך לוין, פרננדו פסוא, קירקגור, סטרינדברג, ניטשה וצ'כוב. אנשים עם ראיה אחרת, הם מסתובבים אנונימיים, אפורים, לא מורגשים. לעיתים דחויים, מוזרים, מפוקפקים. רוב ימיהם בשולי החברה, אוצרים בתוכם ראיה מדהימה ומפוכחת על מוראות הקיום והחיים. מוראות המסתתרים מאחורי חלונות הראוה של חברת השפע הנאורה והדמוקרטית. הם; האחרים. המורדים, האאוטסיידרים. חיים מאחורי מסך ברזל בלתי נראה, לוקחים חלק, כסוכני חרש, במלחמה הקרה שבין האינדווידואליות הרגישה והנרמסת ובין העמדת הפנים החברתית. לעיתים הם נעלמים מבלי להותיר סימן וזכר. בעודם בחיים – חוויותיהם האישיות וראייתם הייחודית הולכים עימם, לעיתים הם מתחלקים בהם עם הקרובים להם, ואז במותם – הראיה הייחודית הזו נקברת עימם. וכלום לא נשאר. הם חיו חיים שלמים של עמידה מנגד, של ראיה אחרת של המציאות והחיים, אך זה לא השאיר שום אימפקט ושום זכר. וחלק מהם שולחים ידם בכתיבה, מעלים על הכתב את שמתחולל במוחם הקודח ובנשמתם הבוערת. הם כותבים בדרך כלל בקדחתנות את שהם חשים על מה שמסתתר מאחורי החזות הקולקטיבית של הדברים, בתוך לבבות ונשמות בודדות ואבודות. אך ברוב המקרים מחשבותיהם גם אם הן מגיעות למקלדת, הן לרוב לא מגיעות למכונות הדפוס וחנויות הספרים. ואם הגיעו לשם, רובם מוחזרים למחסני הספרים, מבלי ששזפה אותם עין אנוש. ושם הם מעלים אבק, עד שמחליטים לעשות סדר ולפנות מקום לספרים אחרים שאולי ימכרו טוב יותר. כך שיש פה מסננת דקה ביותר וזה הולך בערך כך; רוב החברה קונפורמית, מיעוטם רואים את הדברים אחרת, מתוכם – מעטים עושים עם זה משהו יצירתי, מתוך אלא שעושים את זה, מעטים מביאים זאת לבתי הוצאה, ומתוכם מעטים מודפסים ויוצאים לאור, ומתוכם, מעטים נקנים על ידי קוראים, ומתוכם עוד יותר מועטים זוכים להכרה ותהודה. ותוך כדי כך הופכים למעין נרות נשמה למספר לא קטן של קוראים בעלי נשמות אבודות, בודדות, יוקדות באש פנימית של ראיה שונה וקוראת תגר על החיים ועל מה שהחברה עשתה להם. יוקדים, אך אין להם עם מי לדבר, ואיך להשיח את אשר הם קוברים שנים רבות, והנה בא ספר זה ומושיט להם יד מעבר לשנים וקילומטרים, והופך יותר קרוב מבן או צאצא, אח, או אהוב. הם הופכים לפה ולמצפן בעבור מצבורים שלמים של אאוטסיידרים פנימיים, שלא משתלבים ולא יכולים להשתלב בבינוניות חסרת הייחוד והעומק הנפשי. מצפנים שמראים את הכיוון כלפי החוויה האישית והאותנטית. אך בין האודים המוצלים מאש; היוצרים המורדים שקולם נשמע, ובין האאוטסיידרים השקטים, שהולכים לעבודה, מקימים משפחה, אך בפנים שומרים על ראיה ייחודית ושונה – בתווך בין שניהם, קיימים כל אותם יוצרים מרדנים שמילותיהם לא יגיעו לאף אחד בין אם מחמת שלא כתבו אותם, או שכתיבתם לא תגיע לאף אחד. המדובר על אלפי צ'כובים וקפקאים, שרובם יחיו עם הזעקה הפנימית, ללא רמקול או מערכת תהודה או תקשורת. רובם הגדול חי בתוכם חיים שלמים של מוזרות, חריגות והשתאות. עמידה מנגד וביקורתיות קשה של מה שהחיים עוללו לבני האדם;  צ'כובים וקפקאים, לא ידועים ולא ממומשים. כפי כותב על כך שוהם בסיפרו "טירוף, סטייה ויצירה" עמ' 52:

"… הוא עשוי 'להתגלות' לאחר מותו והוא עלול גם שלא להתגלות לעולם. נוכל רק לנחש כמה יוצרים כמו באך נשכחו לחלוטין משום שלא נמצא מנדלסון שיגלה אותם; כמה ציירים כוואן גוך נידונו לשכחה משום שלא היה להם אח או תיאו, שאהב והוקיר אותם ושימר את עבודתם לדורות הבאים".

ואיך זה מרגיש להיות כזה? אמן או יוצר ענק שלמרות שהוא לא מצליח להגיע להכרה ולהוקרה – הוא נותר עם שיוך פנימי אחר, עם משהו חורג, משהו משמיע צליל של דיסונאס כלפי החברה. כתב על זה בוב דילן:

 

 Like a Rolling Stone

Once upon a time you dressed so fine

You threw the bums a dime in your prime, didn't you?

People'd call, say, "Beware doll, you're bound to fall"

You thought they were all kiddin' you

You used to laugh about

Everybody that was hangin' out

Now you don't talk so loud

Now you don't seem so proud

About having to be scrounging for your next meal.

How does it feel

How does it feel

To be without a home

Like a complete unknown

Like a rolling stone?

You've gone to the finest school all right, Miss Lonely

But you know you only used to get juiced in it

And nobody has ever taught you how to live on the street

And now you find out you're gonna have to get used to it

You said you'd never compromise

With the mystery tramp, but now you realize

He's not selling any alibis

As you stare into the vacuum of his eyes

And ask him do you want to make a deal?

You never turned around to see the frowns on the jugglers

and the clowns

When they all come down and did tricks for you

You never understood that it ain't no good

You shouldn't let other people get your kicks for you

You used to ride on the chrome horse with your diplomat

Who carried on his shoulder a Siamese cat

Ain't it hard when you discover that

He really wasn't where it's at

After he took from you everything he could steal.

Princess on the steeple and all the pretty people

They're drinkin', thinkin' that they got it made

Exchanging all kinds of precious gifts and things

But you'd better lift your diamond ring, you'd better pawn

it babe

You used to be so amused

At Napoleon in rags and the language that he used

Go to him now, he calls you, you can't refuse

When you got nothing, you got nothing to lose

You're invisible now, you got no secrets to conceal.

"איך זה מרגיש

אך זה מרגיש

להיות בלי בית

כמו מישהו לגמרי לא ידוע

כו אבן מתגלגלת"?

"איך זה מרגיש

איך זה מרגיש

להיות ברשות עצמך

בלי כיוון הביית

כמו מישהו לגמרי לא ידוע

כמו אבן מתגלגלת"?

"איך זה מרגיש

איך זה מרגיש

להיות לבד

בלי דרך הביתה,

כמו לגמרי לא ידוע

כמו אבן מתגלגלת"?
ואיך זה מרגיש? להיות שונה מכולם? לא מסתדר עם כולם? לחיות כשמשהו בפנים לא מסתדר עם רוב מה שקורה. חי בדיסהרמוניה עם החיים? איך זה מרגיש לחוות את החיים כשאתה אאוטסיידר?

חלק ב': חווית האאוטסיידר

"אני אאוטסיידר. אני אאוטסיידר בשמאל, ואאוטסיידר בימין, אאוטסיידר ביהדות ואאוטסיידר בנצרות. בכל מקום שאהיה בו אהיה אאוטסיידר, ולא לחינם מאז גיל 16 הספר שאני הכי אוהב בעולם זה 'הזר' של קאמי. זה גורל. תמיד אלך נגד הזרם".

הסופר אייל מגד, בראיון למגזין של 'עיתון תל אביב', 2.3.2001

 

"יש משהו נורא בודד בלהיות האאוטסיידרית הנצחית של כל מסגרת,

לא חשוב איזו. מעין קללה שטומנת בחובה גם ברכה, אם יודעים

למצוא אותה במקום הנכון. הקללה היא זו שמציבה אותך בצד. תמיד

ליד, תמיד מבחוץ, תמיד לא שייכת. הברכה מאפשרת לך להשתמש

בעמדה הזו כעמדת התבוננות, ולתאר את מה שאף אחד לא רואה חוץ

ממך".

אליען לוזובסקי, מתוך את, ניצחון חוץ/ בחזית
——————————————————————————–
הוא הולך דרך חייו בתחושה תמידית של היותו זר, אחר, שונה. מביט על בני האדם ומעשיהם מבחוץ. לא שייך, לא מעורב, לא משתלב. ולא יעזור לו כלום; במסעדה הוא, במקרה, יושב בחלק שמיועד ללא מעשנים – והוא מעשן. בארצו שלו יפנו אליו בשפה זרה. יש  זוכר את עצמו. היתר נראו לו דומים שייכים זה לזה או למשהו שהם זה עתה באו ממנו או חוזרים אליו. רק לא הוא. וכאמור, זה לא משהו חיצוני; הוא יכול להיות נשוי, בעל משפחה, עובד במקום עבודה גדול ומבוסס, שייך לקהילה של בית כנסת, חבר בחברה להגנת הטבע. הוא יכול לנסוע בטיולים מאורגנים, אך זה לא יעזור, עדיין ישאר – אחר.

ואין דרך שבה יבין את עצמו ואת חייו, מלבד דרך העובדה הזו שהוא פשוט חש שהוא לא כמו כולם. ניתן לנסות לשכנע אותו כי זה הכל בראש שלו, וכי עליו לוותר על איזה משהו אגוצנטרי, ולהצטרף לכלל, ולמרות שאולי זה אכן רצונו העז, לא יעלה בידו. בכל מקום בו יהיה , כל מקום אליו יגיע- הוא יהיה שונה, הוא יכול להסתיר זאת, אך במוקדם או מאוחר זה יצא החוצה; הוא יאחר, יפיל משהו, יבין משהו בצורה אחרת, יגיש את מה שצריך בצורה שונה מאשר של היתר. כמו זה לא תלוי בו. בקבוצה סגורה או במשפחה – הוא יהיה המועמד הודאי להיות שעיר לעזאזל. אחרים עושים טעות וזה עובר, אם הוא עושה זאת – הוא מיד מסומן.

אם מישהו כועס על מישהו ויש מריבה – זה לא נעים, אך עוברים לסדר היום. אך אם זה הוא הכועס – זה לא עובר בשלום, זה מעורר איזשהי מהומה; אולי נעלבים נורא, או משהו, מיד זה בולט כזה, יש בזה משהו מפריע באחרות שבה זה נעשה. כי הכעס שלו, איך להגיד, אינו כמו הכעס של אחרים – זה אחר, אולי נואש יותר, לא מעוגל בקצוות, יש בזה משהו טיפה פראי אולי, משהו מן המחאה, אולי. כל ימיו, מן הגן, הוא רואה עצמו אחרת ולוקח לו בדרך כלל זמן אם בכלל בכדי לקבל את השונות שלו כמשהו שהוא חי עימו בנוחות. לרב הוא לוחם בזה מבלי דעת שכך הוא לוחם בעצמו, מחליש עצמו יותר ויותר. כי השונות הזו היא האיפיון הכי אמיתי שלו. ואם לא יקבל זאת לגבי עצמו, יהיה כל הזמן בדיסונאנס פנימי. זהו מצב אומלל למדי, שבו עליו לבחור בין דיסונאנס חיצוני  עם החברה בה הוא חי – לדיסונאנס פנימי עם עצמו. ועל כן לא פלא שבדרך כלל האאוטסיידריות שלו נתפסת בעיניו כמין קללה. למה הוא לא כמו כולם? לקבל את עצמו כשונה תמידית – הוא תהליך החניכות שלו, שלב בהתבגרות שלו. שלב שכמעט לא מתממש ומגיע לגבי רוב האאוטסיידרים. רובם חיים כאאוטסיידרים נסתרים כל"ו צדיקים לעצמם ולאחרים. משקיעים מאמצים רבים להיות ולהתנהג כמו כולם. אבל -כאמור- זה הרסני לגביהם. כי זו בגידה פנימית, ובעקבות המאמץ הקונפורמי הזה – הוא יהפוך לצל, לחיקוי חיוור של אדם חי. הוא כל הזמן ישחק, יתאמץ ובפנים כל הזמן יחוש כקוץ בתחת של עצמו. ויכול להיות שיחזור בתשובה, יחפש באלהים וברוחניות מזור לשונותו וחריגותו, ינסה ל'עבוד על עצמו', לחיות מתוך תחושה שהבעיה היא שפשוט אינו רוחני מספיק ולו יגיע לדרגה רוחנית גבוה, היסורים בגין היות שונה ולא משתלב – יעלמו או לפחות יהיו פחות רלוונטיים. ואכן מה שהוא בדרך כלל עושה בחברה הדתית או בכת אליה הצטרף – הוא להתאמץ מאוד להיות כמו כולם, יתר הדתיים, או הרוחניים, ואז הוא רק נכנס למטוס על קולי ומתרחק במהירות איומה מן האני הפנימי השונה. זו כבר יותר קונפורמיות מן הקונפורמיות הקודמת.

והגרוע ביותר קורה כמובן כשההתכחשות הזו ושונותו, וזרותו לכל הסובב אותו – הופכת לסופית, כשהוא סוגר את הדלת על השונות שבו וזורק את המפתח, דהיינו; שוכח לזכור שהוא לא כמו כולם, שתמיד תמיד יהיה כסוכן זר ששתלו אותו במדינה זרה ומחקו לא את הזיכרון. ואז הוא יותר אבוד מאבוד, הוא מקולל. כי הוא הולך נגד הטבע של עצמו, ואפילו לא יודע שהוא עושה זאת. אך אם הוא מקבל את שונותו, את חסר השתלבותו המתמדת – אזי נפלה המחיצה האחרונה של העמדת הפנים, והוא מאמץ שונותו כתעודת זהות. ברגע הזה, נולד האדם המורד! ברגע שהוא מבין ומקבל שהשונות שלו אינה סרח עודף, אלא סימן היכר למהות האישית והפנימית שלו, ברגע זה ממש, הוא הופך תאאוטסיידר – זר, משונה – ללוחם. מאחר – לצייד. ומחריג – לסוכן החרש של ישותו הפנימית. מייצג את התודעה אודות העולם האמיתי הקבור תחת עולם התוויות והתדמיות של הקבוצה השלטת. כלומר, מכיון ששונותו גורמת לסטיגמה, להפלייתו, וליחס אליו כאל נחות ופחות טוב – הוא יכול אכן לחוש שמשהו בו דפוק. אך מצד שני הוא יכול להתקומם כנגד העוול שנעשה לו -בגלל שונותו- ולצאת כנגד שופטיו ומפליו להכריז: "אני בסדר", 'אני לא מוכן לכך שאני אסבול רק בגלל שאני שונה, או משהו בי שונה'. וקבלתו זו את שונותו כתעודת זהות – היא פספורט אל עצמו והכרזת עצמאתו

כלפי כל שסובב אותו. זה הצעד הראשון, הוא עדיין רחוק מלהבין ששונות זו אינה כזו כי הוא סתם אחר, אלא היא כזו מכיון שהיא שונות של יהלום במכרה פחם, אך קודם כל באה ההתנערות מן הסטיגמה של היותו שונה, הוא כבר לא מתנצל על כך, אלא יוצא נגד בשם העוול על היותו שונה. ונכון, הוא עדיין עובר מחברה לחברה, ממקום למקום, ומביט בדברים בעיניים אחרות, כאילו משהו בו מביט החוצה ולא הוא, אך עתה זה פחות כואב, זה לא שולח אותו אל עצמו עם רגשות אשמה ורצון להעניש עצמו. מעתה הוא מאמץ את הבדידות והבידוד הקשה והמתעצם שלו אל ליבו, כיהלום פוצע אך יקר. וכלפי העולם עכשיו הוא כבר פונה בתנוחה של מאשים, לא עוד מואשם על שונותו.

אז בואו נעשה סדר; בתחילה הוא שונה ולא יודע למה. אחר כך הוא יכול להכחיש זאת בעצמו ולהיות לא נאמן לעצמו, או לקום כנגד החברה, להיות נאמן לשונותו ולהפוך למורד. והאופציה השלישית, )שלא הוזכרה עד כה( היא דרך ביניים, בין מורד למתכחש לעצמו, והיא דרך האמן, שזו אאוטסיידריות על תו תקן מוכר על ידי החברה , דהיינו הוא נראה ומתנהג כאאוטסיידר, אך זה ברשיון. וזו פוזה די חיצונית, כי למעשה הוא הוא תלוי בחברה ותורם לה על ידי יצירתו. אלה שלוש האופציות העומדות בפני כל אאוטסיידר, ברמה שהוא מוצא עצמו בה: להתכחש לעצמו, לצאת נגד החברה, או לבחור בחיים בוהמיים או אומנותיים. כאמור, יש רמה מעל זו, שם קיימת מודעות שינה מנסה להבין את שונותו סתם כאחרת, אלא מבינה אותה כצופנת ייחוד נדיר, אך זו כבר אוניברסיטה ובינתיים אנחנו עדיין מדברים על בית ספר רגיל….

אך חוץ משלוש האופציות הללו ישנם רבים רבים )בעיקר הצעירים שעדיין לא הגיעו לבחירה בין שלוש האופציות, והממשיכים על כן לטעות ולהסתבך; למעוד, ולהיות מועדים לפורענות; למחלה, לדיכאון, לפיטורין, לבדידות, לשיכחה. והשנים בעיקר, אוה, השנים שחולפות, וחולפות כה מהר -לא עושות טוב לחריגותו, היא לא מיטשטשת עם השנים, נהפוך הוא, היא מזדקרת יותר ויותר, כצוק סלע, ככל שהים השנים נסוג מן היבשה ממנו הוא נושא אותה את חריגותו כגיבנת; הוא לבד, תמיד לבד, גם כשהוא ביחד, הוא מאוד לבד. ואם ישאלו אותו, האם הוא היה שמח לו ילדו היה נולד לחיים של אאוטסיידר, מבלי לחשוב אפילו – היה זועק מיד 'לא'. לא מוכן שילדו יחיה גם הוא כל ימיו בנכר, בגולה, כשאת החיזוקים היחידים הוא שואב מרעים לרוח אם ישנם כאלו(, מספרים, מכתבים. אך התכונות הכי בולטות והכי מכשילות שלו היא חוסר היכולת שלו גם יבחר להתכחש לחריגותו הבסיסית( לשים מסכה, להעמיד פנים. למשל להראות שהוא נהנה מפטפוט עקר. אז מה ההסבר לתופעה זו של האאוטסיידר? ובכן, כאן אנו נאלצים להגיע אכן לרמה הבאה, להבין את השונות לא מן הרמה של עצם העובדה שהוא שונה, וגם לא מן הסיבה שקברניטי החברה בחינוך ופסיכולוגיה נותנים לתופעה, אלא מן הרמה שמעל, שרואה לא רק את היחיד אלא גם את החברה ואת האינטראקציה בין חברה שאיבדה את הדרך ובין יחיד שיש בו משהו שכל הזמן מראה את הדרך. ההסבר הזה עוסק בכך שיש כאלה שיש להם אמת פנימית שלה הם חייבים לציית, משום מה. ולמה הדבר דומה? הדבר משול למטוס שטס לכיוון מסויים, כשהוא חלק מלהקת מטוסים, אך משום מה מוצמד לבטן המטוס הזה מגנט ענקי, שמבלבל את ההגאים ואת הניווט, מושך בכח את כל המצפנים ומשנה את התבנית והכיוון של הטיסה. כך גם האאוטסיידר, יש משהו בפנימו שמושך אותו מבפנים וגורם לו

להתנהג אחרת, לחשוב אחרת, להגיב אחרת. משהו בעל עוצמה מרובה שמשמש כאיזון נגדי לכוחות שמשפיעים עליו מבחוץ. איזון פנימי זה, משיכה פנימית זו גורמת להתנהגותו להיות מוטה, שונה, כי הוא לא מציית -כמו כולם- רק להשפעה של נורמות חברתיות, הוא גם מציית למשהו מבפנים. וכך יש לו שני אדונים ובדרך כלל האדון הפנימי חזק יותר(. אף אחד לא רואה את המגנט הפנימי, רק רואים שהוא לא זורם עם כולם, שיש בהתנהגותו משהו אחר. נקודה נוספת לגבי תחושתו הכמעט מתמדת של האאוטסיידר – זו האכזבה; הוא כל הזמן מתאכזב! מבני אדם כמובן. ולא בגלל שפוגעים בו, כי כשפוגעים בו – הוא אמנם נפגע, זה כואב, אך מתרגלים. הכוונה היא שמפעם לפעם הוא פוגש אדם שנראה לו שקלט את רוח האאוטסיידריזם שנושב ממנו, מבין אותו והם מבינים זה את זה ושותפים זה לאאוטסיידריזם של השני, והנה תמיד מגיע הרגע של בגידה, של נטישה. זה כמובן לא דבר מכוון – אבל זה קורה. וכאן האכזבה הגדולה, כי אם זה קורה עם נציגי ההמון מחוק הפרצוף, זה ברור ומובן, אך כשתיקווה ניצתת ש'הנה סוף אני יכול להיות אני-עצמי, אותנטי – עם מישהו' – שגם הוא יכול להרשות לעצמו להיות 'הוא-עצמו, אותנטי – עימי(, בלי תוויות – וזה לא יוצא – כאן האכזבה גדולה באמת. וכאן הנקודה הכואבת לאאוטסיידר; החברות הבעייתית בין האאוטסיידרים לבין עצמם; מדוע כולם לא מזהים זה את זה מיד, מתלכדים, מעניקים חום ואישור זה לזה? למה גם שם ישנם דיסונאנסים, מאבקי כוח, מסכות? למה החשש וחוסר הוודאות מפני האחר מצליחים לפלוש לשמורת הטבע הזו של הברית בין האאוטסיידרים לבין עצמם? אולי כי ישנם הרבה אאוטסיידרים שעוסקים בהכחשה עצמית, או בהאשמה עצמית, או במכירה עצמית אמנים מסחריים, גיבורי תרבות,.וקיימים כה מעט אאוטסיידרים שמודעים לשונותם, ומקבלים אותה, גאים בה, מחפשים אותה באחר, ובעיקר – מניפים את נס המרד הפנימי בשם ובגלל היותם אאוטסידרים. אולי לו היו יותר אאוטסיידרים מודעים וגאים, הם היו חיים במודעות כואבת ואינטימית את היותם כאלה, במקום לרוץ לפסיכולוג אשמה, לשים מסכה לבגוד בעצמיותם, ליצור להשתייך לממסד האומנותי. וכל פגישה ביניהם הייתה ברית שבה אמפטיה וחיזוק הדדי היו מולכים. הייתה ביניהם אחווה, אחוות הדפוקים. וכך הבעיה האמיתית בתקשורת ובלכידות שלא קיימות בקרב ובין האאוטסיידרים, היא בכך שרובם לא עברו את הסף שבין לחוש שונה ולנסות להיפטר מזה בדרך כלשהי ובין לאמץ את שונותם כפרח נדיר; ולהפוך למורדים מתוך הכרה! וכל כך חסרה, כל כך חסרה שם האחווה הזו, 'אחוות הדפוקים'.

——————————————————————————–

 שיר נבואי קוסמי עליז

כמו עמוד ענן כך תלך לפני העדר

תבין הכל, תדע, לא תאמר מילה אחת

כמו עמוד עשן תיעלם בתוך החדר

משהו בך יאמר לך המשך

בדרכך.
כמו שביל החלב שחוצה את השמים

אתה הולך ישר ישר, לא שם לב לכוכבים

שזוהרים כדי לסנוור את העיניים

משהו בך יאמר לך המשך

בדרכך.
הו, לך ישר,

לך לבד,

אל תפחד.

אל תכעס,

לך תמיד,

לך אחד
כמו אווז הבר שחולף בשמי הערב

הוא טס בראש החץ, לא נרתע מן המרחק

והאינסטינקט מראה ובורא לו את הדרך

משהו בך יאמר לך המשך

בדרכך.
כמו בריז´יט ברדו שתפסה כבר את העסק

השאירה מאחור את הטוב ואת הרע

ועל העניינים היא צופה מן המרפסת

משהו בך יאמר לך

הפסק.
בלי להתכוון תן לעצמך ללכת

כל החישובים ייגמרו מעליהם

כמו העץ שקם לתחייה מן השלכת

משהו בך יאמר לך

המשך
לך ישר,

לך לבד,

אל תפחד.

אל תכעס,

לך תמיד,

לך אחד.
עלי מוהר

מתוך: האלבום "בגובה העיניים" של יוני רכטר ועלי מוהר (כנען, 1985),

***
איזו מין ילדה

מבצעת: יהודית רביץ
איזו מין ילדה את היית בבית הספר

לא כמו כולם רחוקה מכל היתר

איזו מין ילדה את היית ולא ידענו

לא תמיד היית לא קלה לא משלנו
מסתכלת מלמעלה, תמיד בצד, תמיד מרחוק

מתגלגלת עד למטה, תמיד לבד בקצה הרחוב

מטילה ספק בעצמך בכל היתר

כל אחד חשוד מכולם מרחק של מטר
איזו מין ילדה ולא ידענו לא הכרנו

מסתכלת מלמעלה, תמיד בצד, תמיד בספק

מתאהבת בגבוה, הוא לא ידע, הוא לא ישים לב
שקט מסביב אי אפשר כל כך לשמוע

בכי תמרורים בנפשך רוצה לפגוע

איזו מין ילדה, ולא ידענו, לא הכרנו
מסתכלת מלמעלה, תמיד בצד, תמיד מרחוק

מתגלגלת עד למטה, תמיד לבד בקצה הרחוב

איזו מין ילדה, איזו נערה

למה את בוכה
*

"גיבור הוא מי שמורד או נדמה כמורד בעובדות הקיום, ונראה כמי

שמצליח לנצח אותן ולו לרגעים ספורים בלבד".

ג'ים מוריסון
——————————————————————————–
© כל הזכויות שמורות לגבריאל רעם, .

מתוך "אאוטסיידרים ומורדים".

גבריאל רעם, ידיעות אחרונות, יצא לאור בתחילת בשנת 2006

תעתועי הממסד במורדים בו.


מרידה בתרבות העדר ובעריצות הנורמות החברתיות – כמשימה בלתי אפשרית.

 


They'll stone you when you're trying to be so good

They'll stone you just like they said they would

They'll stone you when you're trying to go home

They'll stone you when you're there all alone

But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned


They'll stone you when you're walking on the street

They'll stone you when you're trying to keep your seat

They'll stone you when your walking on the floor

They'll stone you when your walking to the door

But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned


They'll stone you when you're at the breakfast table

They'll stone you when you are young and able

They'll stone you when you're trying to make a buck

They'll stone you and then they'll say good luck

But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned


Well They'll stone you and say that it's the end

They'll stone you and then they'll come back again

They'll stone you when you're riding in your car

They'll stone you when you're playing you guitar

Yes But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned

Alright


Well They'll stone you when you are all alone

They'll stone you when you are walking home

They'll stone you and then say they're all brave

They'll stone you when you're send down in your grave

But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned

בוב דילן


——————————————————————————–

חלק א':
צעירים רבים נושאים את נס המרד והנונקונפורמיות, משוכנעים כי הם המציאו את החתרנות והתיעוב לממסד. למעשה צעירי כל דור מביטים אחורה בסלידה. רואים ויתור על אותנטיות לטובת קונפורמיות, נצחון של בינוניות על פני ייחודיות ושאר רוח. אך הבעיה היא שזה משב רוח חולף. הצעירים בטוחים, כאמור, שעכשיו האינדווידואליות והאותנטיות הגיעו כדי להשאר. וכי תרבות העדר היא פאסה. אך כשפוגשים אותם שלושים שנה מאוחר יותר, רובם התברגנו והתמסדו. ויתרו על רוח המרד. אולי נושאים אותן הזמירות, אך המשרה, חשבון הבנק, הפנסיה ובעיקר מה יגידו, משמרים אותם באותו סטאטוס נגדו כה יצאו בצעירותם. והרוב גם ויתר על הזמירות המרדניות, שוכח שהוא מגלם עכשיו את מה שהוא כה תיעב בצעירותו.

זו חוכמה קטנה להיות צעיר ומרדן, זה חלק מהגיל. זו חוכמה להתבגר ולהזדקן ולא לאבד את ניצוץ המחאה והמרד.

כך ביחיד וכך בתנועות מחאה ומרד גדולות יותר. הנעורים הם מרדנים, והזיקנה (במקרים רבים) הנה עיפוש והתפשרות עם טובות הנאה קטנות.

ועם זאת זה קורה וברור למה; אך השאלה שצריכה להשאל לגבי איבוד ניצוץ המרד – היא אחרת; מדוע רוב המרידות והמורדים (בלי קשר ישיר לגילאי המורדים) מוצאים עצמם אימפוטנטיים – כעבור זמן. והמדובר לא רק על היחיד; זרמים משמעותיים, שחישבו לטלטל את העולם כתנועת ההיפים, הביטניקים, מרד הסטודנטים ב-1968 בראשות דני האדום, התנועה לשחרור האישה, מרקסיזם, טרוצקיזם ועוד ועוד – שקעו בקול דממה דקה, בסופו של דבר. התחילו כדבר הבא ונותרו כקוריוז.

לעיתים רואים כלבלב משחק עם קרן אור ומנסה 'להפיל' אותה. כך המורדים ביחס לממסד הבורגני.

הבטה במורדים שמנסים למוטט את הבינוניות הנורמטיבית, מראה שהם לוקים לרוב בקוצר ראיה דומה. והממסד צוחק אחרון.

מדוע 'חיי המדף' של מורדים ותנועות מרידה הנם קצרים כל כך? מדוע קיימת פרופורציה כה הפוכה בין הרעש שהם עושים לטווח קצר ובין האימקפט לטווח ארוך? מדוע בסופו של דבר הצב הזקן של הקונפורמיות והנורמטיביות העדרית והממסדית – מגיע לקו המטרה של ההיסטוריה לפני הארנב המצווח של המרדנות והמחאה?

מה סוד כוחו? איך מדור לדור הולך הממסד ומשמין ורוב המורדים או מסיימים בסוף טראגי, או מתברגנים כמו כולם?

למשל ההיפים; מרדו בבינוניות, במנטליות של 'הקופסאות הקטנות', והממסד חייך, הכניס את הלבוש שלהם לאופנה, את המוזיקה שלהם לחברות התקליטים, את האדרת האהבה לתנועת העידן החדש, את עישון הגראס למרכז הסצנה. וההיפים נבלעו כתנועת מחאה, מבלי להותיר זכר.

איך הממסד עושה זאת? איך הוא מנצח תמיד. הרי אין צורך באינטליגנציה ומודעות גבוהים בהרבה מן הממוצע – כדי להיווכח כי התרבות שצעירים גדלים אליה, ושאליה יגדלו את ילדיהם, היא תרבות תחרותית, צבועה, ריקנית, חומרנית, מדכאת את ניצוץ הייחודיות האישית, חסרת שאר רוח ואנושיות, שממליכה את הצרכנות על היצירה, ניכור על אינטימיות, צבירת ידע על חוכמה, אטימות לסבל הזולת על פני אמפטיה, ועוד. רואים את זה בכל פינה, ובאיזה שהוא מקום המרדנות נגד כל זה מתמסמסת, הולכת לאיבוד; הזעקה הופכת, לקריאה, זו לאמירה, אחר כך ללחישה, ואחר כך כבר לא אומרים, או אומרים: 'טוב, ככה זה'.

אז מה פשר האימפוטנטיות הזו? איך מתרוקן האויר מרוב המורדים וקוראי התגר על הממסד? ובכן זה עובד בערך כך; הממסד לא חוסם את המרדנות, הוא פשוט מציב בפני המורדים מעין קיר בלתי נראה שכנגדו הם ימשיכו לצעוד, על המקום – עד שאוזלת האנרגיה. המורד בטוח שהוא מתקדם, רק כדי לגלות יותר מאוחר, שהוא נותר על עמדו, או גרוע מזה; הוא עשה סיבוב שלם מקום.

כל זה חייב להוביל למסקנה שיש כאן איזשהו תרגיל, הונאה כלשהי. משהו שהמורדים לא מודעים לו וחוסם אותם. בטוחים שהם בדרך המרידה אך בסופו של דבר מוצאים עצמם צועדים בדרך הבורגנות השבעה והדשנה. הרי חייבת להיות בכל זה מלכודת כלשהי, מלכודת סמויה. מלכודת שגורמת למורדים רבים בנורמליות הבינונית לחשוב שהם בדרך להתנתק ממנה, בשעה שהם עושים דרכם בדיוק ללב ליבה.

וברור כי הבעיה אינה עם האזרחים מן השורה, שנולדו לעדר ויחיו ממילא תוך ציות לנורמה ממוצעת כלשהי. הבעיה עם האיכותיים, הרוחניים, בעלי השכלה או תודעה עודפת משהו – שחשים שרוב האנשים דומים האחד לשני ואין להם מרכז כובד ייחודי שלא לדבר על אותנטיות. וכי חייהם בינוניים וחסרי ייחוד או הגשמה אישיים. הבעיה היא דווקא עם אלה שרוצים לצאת נגד המנטליות של ההמון השקט, מחוק הפרצוף, ומוצאים שתוך כדי שהם סבורים שהם עושים דרכם אל מחוץ לשבי הבורגנות והקולקטיביות העדרית – הם צועדים לאותה המכלאה, תוך שהם בטוחים שהם בדיוק בדרך החוצה ממנה.


חלק ב':
ואיך זה עובד? ובכן האותנטיות והדבקות בדרך הייחודית של היחיד בדרך כלל מוגשת כרשות של היחיד לחלום, לדמיין, לבנות עולם משל עצמו. בעוד שההמון מחוק הפרצוף מוצג כעיסה של בני אדם שאין להם חזון, דמיון, חלום – כי הם שקועים במציאות אפורה ושיגרתית. עבדים לעובדות יבשות, ללא יכולת לחלום ולהתרומם מעל המציאות האפורה. והתחושה היא שהדרך החוצה מן הביצה היומיומית של השיגרה והבינוניות – היא דרך החופש לחלום; ליצור מציאות שאתה רוצה ליצור. להשתמש בדמיון כדי להחלץ מן המציאות האפורה של הרוב. כאן הטעות האופטית והכשל הלוגי. וכאן המלכודת, כי הדמיון והחלום והפנטסיה אינם כלי המילוט של היחיד השואף אלי אותנטיות אינדוודיואלית והגשמה עצמית, אלא הם דווקא כלים של הממסד בבואו לשלוט על היחיד ולהרדימו למציאות ולאמת הכואבת של חייו.

אנו רגילים לחשוב על ממסד, כגוף מדכא, קשה, שגוזל מן היחיד את החופש ליצור מציאות על פי חזון ודמיון. אך הממסד האמיתי דווקא שולט דרך הדמיון, דרך חלום והפנטסיה. דרך אגדות על התעשרות, אהבה עילאית, מיניות מטרפת, אושר גדול שמחכה לנו. הממסד שולט על ידי כך שהוא מרדים אותנו למציאות האמיתית. הוא אינו אכזרי וקשה ובוטה, אלא רך ומצייד אותנו באופטימיות, חשיבה חיובית, אמונה בקדמה ובמדע. אך הכיוון והמגמה של רוב השדרים הללו – הוא טיפוח הפנטסיה; חיינו יהיו טובים יותר מאלה שקדמו לנו, החברה מספקת לנו בסיס אמיתי להגשמה עצמית.

וכך הדרך החוצה מן השבי העדרי נתפסת כמשהו שכנגדו יש להצטייד בדמיון, חלום וחזון, בעוד שהחיים בשבי הנורמטיביות הם חיים על פי עובדות הקיום הקשות. ולא היא; האמת היא שדווקא כדי לצאת משבי הנורמטיביות העדרית – צריך לעשות מעשה קשה ולמרוד בנורמות, בעוד שהן לא עושות שום דבר אכזרי,הן משתמשות בדמיון כדי להרדים אותך ומכריחות אותך לעשות כמו כולם מבלי דעת.

הדמיון אינו נחלת היחיד האותנטי, והאכזריות אינה נחלת הממסד שמשמר את ההמון העדרי. אלא בדיוק להיפך; הדמיון והחלום הם הדרכים באמצעותן הממסד שובה את ליבנו, ואילו כדי להעיר את האדם משבי התרדמה הקולקטיבית, יש לעתים צורך לנקוט בהצגת דברים חד משמעית שעשויה להצטייר כאכזרית.


לנו נדמה כי שלטון הממסד על ההמונים הוא באמצעות כפיה, אך ממסד אמיתי, בחברה דמוקרטית, אף פעם לא כופה. ובזה סוד כוחו, כי זהו כוח חבוי. וכוח חבוי הנו תמיד חזק יותר מכוח גלוי (דיקטטורה, וכו'); כשאתה נשלט על ידי כוח סמוי אתה נשלט בעודך מדמיין שאתה מגשים את החופש האישי שלך. הממסד בחברה דמוקרטית הנו ערמומי ביותר, הוא לא מכריח, הוא מרדים אותך לאמת הקיומית של היחיד.

ועתה, איך זה בדיוק עובד? ההרדמה הזו מתרחשת בשני שלבים; בשלב הראשון שוקעים בשינה, ובשלב השני מתחילים לחלום.

שלב א', ההרדמה: ההרדמה מתבצעת על ידי השגרה והאפרוריות, כל יום עבודה בשעות קבועות, טלויזיה בשעות קבועות, הכל מסביב נראה בטוח, סביר, מסודר; עולם כמנהגו נוהג, כאילו מוסדות החינוך והממשל הם חלק מן הטבע, כמו שקיעה וזריחה. ובעיקר המונוטניות הזו של חופשה פעם בשנה, חגים, שבת, חופשות. הזמנים הקבועים לכל דבר; שיגרה המטעה ומרדימה את האדם לגבי המציאות האמיתית; קונפליקטים, ניכור, אבסורד קיומי, מוות, בדידות, הזדקנות, מחלה, פרידות, חוסר פשר קיומי, ובכלל לגבי הטראגיות והאבסורד הקיומי של האדם ביקום.

שלב ב', החלומות: וזה תפקיד הטלויזיה, המוסיקה הפופולרית, הפירסומות, הסרטים, וכל מה שאנו צורכים כבידור לשעות הפנאי. כאן ישנם חלומות על מין, רומנטיקה, אקשן, מתח, מאורעות יוצאי דופן וגם אושר זעיר בורגני; אהבה, מיניות מסודרת, בית מטופח ומושקע, שלושה ילדים נאים וצייתנים, ושאר חלומות הנעדרים מן החיים האמיתיים. כל אלה משחקים את תפקיד החלומות בשנתנו.

הכל סביבנו נועד לחזק את השינה ולהעצים את כוח החלומות, למשל אופי השיחה היומיומי והשגור; השיח הסתמי,הפטפוט והלהג (שבו כולם אומרים את מה שכולם אומרים ואף אחד לא אומר בעצם שום דבר ממשי אודות החיים והקיום). כולם חולמים שחייהם טובים יותר מאשר הם. חולמים שחיההם הולכים לאיזשהו מקום, מקום בו יהיו יום אחד יותר מאושרים מאשר עכשיו.

ומה באשר למיעוט? אלה שחשים שהם לא רוצים לבלות ימיהם בכלא הנורמות החברתיות הכלליות? ובכן הם מחפשים את הדרך החוצה דרך האמנות; שירים פרוזה מחזאות; יצירות אמנות איכותיות. ואכן יש להם תחושה שכשהם קוראים יצירת ספרות גדולה, או רואים מחזה של חנוך לוין, נדמה להם כי זה עתה השתחררו, או שהם בדרך להשתחרר מן הצבת של החיים הזעיר בורגניים. נדמה כי האמת צפונה ביצירה האמנותית. אך זה משכן מאוד מפוקפק לאמת. יצירת האמנות, מטבעה, אינה חד משמעית לגבי המסר. היא מעוצבת כך שכל אחד יכול לפרשה כרצונו. ואז יש למתבונן או לקורא אותה – תחושה שהאמת הנה בכלל סובייקטיבית; כך האמן רואה, זאת, וכך אנו מפרשים זאת; סך הכל כל אחד רשאי לכתוב מה שהוא רוצה והקוראים אותה -לפרש את הכתוב כרצונם, מה שמקנה לאמת המוצגת ביצירות אלה תקפות של מטיל זהב עשוי מפלסטיק צבוע. סך הכל עצם העובדה שהאמת הקיומית של חיינו שוכנת בבידיון הנה עובדה עצובה ביותר.


וחוץ מזה, עם כל הכבוד לאמנות, אי אפשר שלא לקחת בחשבון כי סך הכל האמן לא עומד בחברה באותו מקום כמו מדען. הוא נתפס כאדם שמעשיר את הנפש, אך כנושא אמת? זה כבר לא, כי זה הרי סובייקטיבי. המדען, (שהוא בעצם שופר החברה, ומתמסר בנאמנות את מסריה) כן נתפס כנושא האמת, אך האמן? סך הכל אמת השוכנת באמנות לא תזכה ליחס של אמת ריאלית כמו אמת ששוכנת במדע.

וכך האמת האישית הקשה מועברת דרך הבידיון בעוד שהדיבורים הישירים, הם עבור דברים שהתרבות שלנו תופסת כאמיתות שהיא חפצה ביקרם (כי הם משמרים את הסטוטוס קוו החברתי), אמיתות העוסקות בפוליטיקה, כספים, צרכנות ושאר ערכים חברתיים.

כך שלא משנה מה אומרים בז'אנר הבידיון ובז'אנר האמירה הישירה, עצם הז'אנר או המדיום הוא שנותן לדברים הנאמרים קרדיט או חוסר קרדיט. כלומר האכסניה של מאמר בעיתון או מחקר מדעי, נותנת אמינות לנאמר, בעוד שאם אותו המסר מועבר במחזה או בשיר, הוא הולך לאיבוד לטובת הדגש על הנאה או חוויה.

וזה מצב אבסורדי, כי המאמרים הישירים מדברים על נושאים שאינם נוגעים למהות ואיכות חייו של היחיד באשר הוא יחיד. אלא לעניינים כלליים, שלא משפיעים עליו ברמת חייו הוא. (אלא מסיטים את מרכז הכובד לאזור כללי וקולקטיבי ןהמסר הסמוי כאן הוא שחיי היחיד פחות חשובים מחיי הכלל).

בעוד שדווקא הז'אנר האמנותי (במיטבו, או ברמתו הגבוהה בלבד) – מאכלס את האמת הקשה והקיומית בדבר חייו של היחיד.


וכך אנו למדים (באופן עקיף) כי האמת הקשה היא עניין בדיוני בעוד שענייני הציבור הזניחים (מבחינת הרלוונטית שלהם למשמעות החיים של הפרט) הם אמת לאמיתה.

וכך התחושה הכללית היא כי זה לא משנה עד כמה נכון ואפילו מצמרר יכול להיות המסר של מחזה או שיר – בסופו של דבר אפשר לזרוק אותו הצידה. ולא משנה עד כמה האמת החברתית, הלאומית והפוליטית -זניחה ולא חשובה, בסופו של דבר נייחס להם חשיבות לא פורפורציונלית וזאת בגלל שהן מועברות במדיום ישיר.

וזה מעניין, כי אין כאן דיכוי של האמת האישית לטובת הנורמה החברתית, אך יש כאן משהו ערמומי וחמקמק; המסר מועבר באלכסון, מן הצד. דרך ההעברה עצמה – היא היא המסר. 'המדיום הוא המסר', כדבריו האלמותיים של מרשל מקלוהן.

למעשה אנו חיים בעולם הפוך: האמת שוכנת בבידיון והמציאות מאכילה אותנו חלומות בדבר חברה נכונה, מאושרת וצודקת יותר. ורואים זאת בפוליטיקה ובמדע. שניהם מושתתים על האמונה (כן אמונה!) כי המדינאי הבא שיבחר, או הגילוי המדעי הבא יביאו את חיינו אלי פסגת האושר והמימוש.

וזה מבלבל מאוד, זו מציאות שבה החלום והדמיון מהווים משכן לאמת האישית, בעוד שהעובדות (מדע), והגישה המעשית (פוליטיקה) הן עבור שטיפת מוח חברתית.

שטיפת מוח בידיונית לגמרי; מספרים לנו כי החיים יכולים להיות טובים ונעימים, משפחות הן קן חמים, חתונה היא מאורע משמח, לימוד והשכלה מקנים חוכמת חיים, הקידמה הטכנולוגית והמדעית מספקות איכות חיים גבוהה. המסרים המועברים משדרים לנו כי אולי פעם בהיסטוריה אנשים סבלו מבורות ואיכות חיים נמוכה, אך היום אנו בדרך אל החיים הטובים באמת. (נכון, לא כולם קונים את השטויות הללו, אך הרוב – כן).

וכך מי שבא למרוד בממסד מוצא עצמו כמו דון קישוט, מסתער על הממסד, אבל מוצא טחנות רוח, דהיינו, אנשים נעימי סבר ומשכילים שמדברים איתו על קידמה, וסובלנות ואהבה. במידה והוא חש שמורחים אותו בדבש, הוא תמיד יכול לפנות לאמנות (האמנות הגבוהה, לא אמנות זיבורית) ואכן מוצא שם דברים קשים, מרים ונכוחים, אך כאן יש לו, כאמור, התנגשות קשה בין המסר לבין המשכן הבדיוני. ובמפגש כזה המשכן תמיד מנצח.

יהלום אף פעם לא יהיה עטוף בנייר עיתון, ורוח הטרף של נמר לא תצוייד בגופו של חתול.

בסופו של דבר אנו שופטים תוכן על פי האריזה. ומהות על פי הסגנון. אין דרך אחרת, המהות יכולה להתחפש, הסגנון בסופו של דבר היא העדות אודות המהות. ובתוך תוכנו אנו מאמינים כי אם אמת שוכנת במשהו פרי דמיונו הקודח של אדם לא יציב בנפשו (אמן), כך גם דרגת האמינות שיש לייחס לה.

וכך, הסגנון מנצח כתמיד את המהות,והתדמית את האמת. ומי שמסכים כי האמת תשכון בבידיון ופרי דמיון של יוצר, בעצם קבר את האפשרות לפגוש את האמת האנושית לאמיתה.

כי מפגש עם אמת כלשהי יכול להיות רק מפגש ישיר; (דיבור ישיר, מאמר, מסה, הרצאה), כל מפגש אחר; מעורפל, הזוי, או מומצא – בוגד בעצם המסר שהוא מנסה להעביר.

*

''מרד, זה כמו לבעוט בדלת רקובה''

ג'ון קנת' גלברייט '’The age of uncertainty

*

באחד ממוספי סוף השבוע לפני כשלוש שנים התראיינה אחת ממלכות הממסד התקשורתי והאקדמי-משפטי, אילנה דיין, גאוותה של כל אם יהודיה, והנה, כאמור, הפתעה, הדר' דיין 'לא רק יפה היא גם אופה', דהיינו לא רק בראש הפרמידה, אלא גם יכולה לראות את מה שמחוץ ומעבר לה. לא רק שהיא לא נבלעה ולא הסתחררה, היא יודעת, כך נראה, כמה דברים על החיים, וחלקם (אלה המובאים פה) מאוד רלוונטיים, והיות והם נאמרו דווקא על ידה ועם כל שהיא מייצגת, אז הנה, כמה מלים ממי שהיא אולי סוכנת סמויה בלב הממסד.


אילנה: ''ההכרה שזה לא חוכמה להיחשב חכמה חילחלה בי בעודי בבית ספר. בזתי לכללי המשחק ובזתי לאידיוטיזם של הממסד הזה, שהוא סך-הכול לא מוסד חכם. את יכולה להניח שלבי נצבט, כששלחתי את בתי ביום הראשן לכיתה אלף, וידעתי שהיא הולכת להישאב לתוך עדר גדול ומטומטם, שהולך לתעל אותה לתוך סכמות של חשיבה שהן לא חשובות, ובטח לא מאתגרות''.

עיתונאית: ''ובכל זאת את היית עליזה חכמוני, התלמידה הכי מבריקה בכיתה''.

אילנה: ''נכון, כי מה ההבדל ביני לבין אחרים שחשו אותה תחושת בוז? שאחרים בעטו. נכון? וגירשו אותם מבית הספר והם הלכו לים ואחר כך ל'מישלב' ואחר-כך גמרו בגרות אקסטרנית ורק אחר-כך בדי עמל נכנסו לאוניברסיטה, וחלקם הפכו לאנשים מצליחים. או שלא. ואילו אני בהיותי סתגלנית, וכנראה שגם קצת מטומטמת במקרה הזה, אמרתי ''לא''. אני אקבל את כללי המשחק. תוך שאני בפנים בלב יודעת שאני בזה להם. אז כן. אני אשחק לפי כללי המשחק, אני אלמד את השיטה לעומק, ואז אני אנצח אותה. רק מה הבעיה? שאז אתה נהיה חלק מהשיטה''.

''הבעיה היא שבאמת נהיה נורא טוב לך, ויש לך חיים נורא טובים. אבל אתה שוכח שפעם רצית לבעוט בשיטה. זאת הבעיה של רוב האנשים הטובים – שאנו מצפים מהם לבעוט בשיטה. הכותרת של הכתבה הראשונה שהייתה עלי הייתה ''הכי אני אוהבת להיות אמא''. אמרתי לעצמי מה מצפים ממני להגיד? שאני הכי אוהבת להיות אמא. אז אמרתי''.

עיתונאית: ''חלק מהמשחק לפי הכללים היה ''לאנוס את המבטא הארגנטינאי'' שלך?

אילנה: ''כשאני שכחתי מארגנטינה, זה היה האמא של הממסדיות, זה היה סתגלנות במיטבה, או שבמירעה. אותי לא יראו אחרת, אני לא אחרוג מהשורה. אם הילדות פה בלי עגילים , גם אני בלי עגילים. אם הילדות פה בלי מבטא, גם אני בלי מבטא. אם הילדות פה במכנסיים קצרים, גם אני במכנסיים קצרים. הפואנטה היא שאני הייתי האמא של הסתגלניות, והדבר היחידי שהתגאיתי בו הוא שהמשפחה שלי היא מנהלל, הדגשתי את שהפלג שלנו שהוא ממשפחתו של משה דיין, ולמה להיות גלותי, אם אפשר בעצם להגיד שאני מהעמק''?

''יש לי משיכה לאנשים שמנסים לערער את השיטה, לאנשים שמנסים לעצבן. לפעמים אפילו סתם בשביל לעצבן. צ'ה גווארה או פידל קסטרו, למשל. זה בא מהמקום שאני בנאדם כל כך קונבנציונלי, וכל-כך סתגלן וכל כך משחק בסופו של דבר לפי הכללים, וכל כך התלמידה הטובה שרצתה להוציא מאה בבחינה. ותמיד היה לי בכל זאת את הכבוד לאלו שבעטו. אני פשוט חושבת שיכולתי לעשות את העבודה שלי טוב יותר אם הייתי יותר יצירתית. את שואלת אותי אם הייתי נהנית מהחיים, לו הייתי פרועה ומהפכנית? פי אלף. פי אלף. אבל אתה מגיע להכרה הזאת שצ'ה גווארה כבר לא תהיה, וזה די עצוב''.


מתוך ראיון עם אילנה דיין, ''ידיעות אחרונות'', מוסף שבעה ימים, 3.11.2000

 

 


*

''Remember, remember always that all of us,

and you and I especially, are descended from immigrants and

revolutionaries.''

Franklin D. Roosevelt

before the Daughters of the American Revolution

*


The myth about the angel who rebelled against his Lord is the most beautiful of all myths, the proudest, the most revolutionary, the most immortal of them all. (Yevgeny Zamyatin The Day and the Age, 1924)


10.12.‏2003