ארכיון תגית: המציאות

במרחק 3 פנטסיות

 

כמעט כל אדם (לפי רמת היציבות הרגשית והפסיכולוגית שלו, [אך על כך בהמשך]) מצוי במרחק 3 פנטסיות: מערות למציאות, מהגשמה עצמית, מחיים מלאים ואותנטיים, מלקיחת אחריות על חייו, מקירבה אישית ואינטימית עם האחר, מבגרות רגשית ונפשית.

(כמו במשחקיהם של בני האדם" [מאת אריק ברן, הוצ' מודן]) שנועדו למלא מקום כביכול של קירבה נפשית אותנטית, כך גם כאן: שלוש הפנטסיות הללו מאפשרות לנו לשאת ולסבול: תסכול קיומי, פגיעות רגשיות וכאבים רגשיים, אכזבות אישיות, ריקנות פנימית וקיומית, ותחושת פספוס של החיים 'שהיו אמורים להיות לנו'.

ואיך הפנטסיות הללו מאפשרות לנו לשאת את הקשיים הללו?

ובכן, בכל פעם שאדם נתקל באחד מן המפגעים הרגשיים והקיומיים הללו והוא נופל תחתם פגוע רגשית ו/או נפשית – מיד צצה ועולה אחת משלוש הפנטסיות, מאפשרת לו לשאת ולסבול את המפגעים הללו, על ידי לחישה של הבטחה קוסמת על אוזנו, הבטחה שאומרת משהו כמו: "כשהפנטסיה תתגשם, אזי תדע, שלא לשווא סבלת, כי התגמול הוודאי יהיה שווה את התסכול, הריקנות והכאבים הרגשיים של ההווה".

התהליך הזה דומה לסוג המשקל שהיה בחנויות של חנוונים לפני שנים רבות. היו שתי כפות מאזניים, על אחת החנווני שם את הסחורה ועל האחרת הוא שם משקולות ברזל בגדלים ובמשקלים שונים. והוא מוסיף משקולות עד ליצירת איזון בין שתי כפות המאזניים, ואז הוא מחשב על פי המשקל את המחיר של הסחורה. הפנטסיות הן המשקל הנגדי (הנמשל של המשקולות של החנווני) שמושם על כף המאזניים כדי לאזן את האכזבות, הריקנות, הפגיעות הרגשיות וכו' שאדם נופל תחתם בזמן נתון.

צריך לציין שהאדם לא מפנטז, עבורו הפנטסיות הן אפשרות ודאית שאינו יכול לדמיין את חייו לעתיד, בלעדיהן. הוא משוכנע בכל מאודו, ו'יודע' שהפנטסיה היא הבטחה איתנה בדבר העתיד. כה איתנה ומוצקה עד שהדבר הנורא מכל שהוא יכול להעלות על הדעת זה שבעוד כ30 שנה עדיין יצפה לפנטסיה וימשיך לסבול את אותו דיסוננס אמוציונלי- קיומי לגבי חייו הנוכחיים. לחשוב שהפנטסיה לא תתגשם היא אפשרות כה נוראה עבורו שהוא מקבל צמרמורת וזיעה קרה על עצם האפשרות הזאת (ואולי אפילו יחשוב מחשבות אובדניות).

עד כאן לגבי המשקל והחשיבות של הפנטסיה בחייו של כמעט כל אדם, מן הרגיש ביותר ועד האדם שיש בו תסכול כלשהו לגבי חייו הנוכחיים.

ועתה לפירוט שלושת הפנטסיות:

פנטסיה א.

"אהבתה של אמא שלי תגן עלי מפני כל רע. היא הבטיחה לי זאת, שהעולם שמחכה לי יהיה נפלא. כי אני מיוחד ואני שלה".

והיות והיא כה רוצה ומאמינה בזה-  היא מטביעה זאת בעוצמה בתת הכרה של בנה/בתה הקטנים.

היא לא יכולה לשאת את המחשבה  שיהיה לו קשה, שהוא עלול חלילה לסבול. וכדי להפחית את הדיסוננס האמוציונלי שאפשרות מחרידה זו מעלה בה – היא רוקמת את הפנטסיה בדבר אהבתה שתגן עליו מכל פגע. דומה במשהו לקשת בענן שהבטיח אלוהים לנוח לאחר המבול: מבול נוסף לא יהיה.

וכך, בכל פעם כשהילד שבגר חווה מפלה, כישלון, מפח נפש, פגיעה רגשית – מיד צפה בו ההבטחה המאזנת של אמו: "אתה עוד תראה, יהיו לך חיים נפלאים". ומיד המים הסוערים של רגשותיו הדואבים כמו מקבלים שטיפה של שמן זית זך שמזכך ומרגיע את הסערה הרגשית. "יהיה לך טוב, הכי טוב, אל תדאג. אימא הבטיחה".

 

פנטסיה ב.

"יום אחד כבר לא אהיה מוכה, מוכה רגשית, ובעיקר לא אהיה קורבן לאנשים כוחניים, אכזרים שפוגעים בי רגשית שוב ושוב, מנצלים אותי ומכאיבים לי. אך אני יכול לסבול את זה כי אני יודע, באמונה שלמה, שאני עובד על עצמי, אני מתבגר, לומד מן הניסיון ובעיקר: משתנה. אהיה שונה. יום אחד, לא רחוק, (אסור לזה להיות רחוק כי אני מחזיק מעמד בעור שיני) גם אני אהיה שולט, חזק ואימתני, אצליח לשלוט במקום להיות נשלט, לקרבן במקום להיות קורבן. אני עוד אראה להם.

והמשוכנעות הזאת (אכן זו משוכנעות, לא אמונה, זו ידיעה שלמה) בדבר השינוי הזה שאעבור – מנפגע רגשית לפוגע, היא שמאפשרת לי לסבול עכשיו את היותי פגיע רגשית ואת העובדה שאנשים כוחניים פוגעים בי כל הזמן ומכאיבים לי רגשית. ואז אראה להם, אלמד אותם לקח, אחזיר להם כפל כפליים"…

 

פנטסיה ג.

"אלה שפוגעים ומכאיבים לי, לא יודעים מי אני באמת, הם חושבים שאני חלש, שאפשר להתעמר בי, הם לא יודעים שאני בעצם (מחק את המיותר, או הדגש את המתאים ביותר): מושיע, משיח, גואל, נביא, יוצר דגול, אדם שיום אחד יזכה להערצה חסרת גבולות.

ואז, ואז, כל הסבל הזה יהיה כלא היה.

פתאום כולם יראו מי אני באמת: נפוליון, ישו, משה רבנו, מלך ישראל, מלך אנגליה. ואז כמובן שכולם יכרעו ברך ויבקשו סליחה, שהרי קודם לא ידעו מי אני באמת. ואז, ואז ברוב טובי כמובן שאסלח להם.

שהרי איך יכלו לדעת את הגדולה שהייתה בי מעבר למה שהם, בעיני הבשר הרגילות שלהם – ראו".

 

עד כאן שלושת הפנטסיות.

צריך להבין, כל לא כל הפנטסיות מתאימות לכל אחד. זה קשור למצב הנפשי והפסיכולוגי של האדם. וזה נע מיציב יותר ליציב פחות.

 -האדם היותר יציב ובריא רגשית ופסיכולוגית (אך עדיין חש אבוד ועזוב לעיתים קרובות) זקוק לפנטסיה א. ("העולם אוהב אותי").

-האדם הפחות יציב והיותר רגיש ופגיע זקוק לפנטסיה ב. ("יום אחד אהיה שולט ואז אראה להם").

-ואילו האדם עם הפוטנציאל הנפשי הרב ביותר ועם היציבות הנפשית הפחותה ביותר זקוק לפנטסיית המשיח, פנטסיה ג.

 בגדול, עבור שלושת הטיפוסים, הפנטסיות חיוניות ביותר, כמו ההדחקה וההכחשה, הן מאפשרות לנו לשרוד את איימי הקיום , את האכזבות, המפלות והכאבים הרגשיים שהוא מנחיל.

בלעדי שלוש הפנטסיות – או לפחות אחת מהן – לא היו שלושת הטיפוסים שורדים.

ויקטור פרנקל שרד בגין המשמעות שהייתה לסבל שלו במחנות הריכוז. עבורנו אלה הפנטסיות שמאפשרות לנו לשרוד. וכולן מתחילות במלים" "יום אחד, לא רחוק, הכול הולך להשתנות".

ואכן הן מאפשרות לנו לשרוד. אך בה בעת הן מרחיקות אותנו ומרדימות אותנו ביחס למציאות, מרחיקות אותנו מן החיים כמות שהם וכך גם מרחיקות אותנו מן האפשרות להגשמה של הפוטנציאל האמיתי איתו נולדנו. וכך לחיות חיים מלאים .

ועל כן אנו מצויים רוב רובו של הזמן במרחק מן המציאות, מהגשמה עצמית ומחיים אותנטיים. במרחק של שלוש פנטסיות.

**

הערה: רשימה זו לקוחה מתוך ספר העומד לצאת לאור בתחילת אפריל ש.ז. ושמו: "החיים, רשימות מן הגלות".

 

**

גבריאל רעם,

 

 

 

החיים הם תנועה לקראת התכלותם.

החיים נוסעים לעבר כלותם, יום אחד לא נהיה – את זה כולם יודעים (אומנם לא ממש יודעים, יותר מניחים שיודעים. וגם אילו הייתה זו ידיעה ולא הנחה אודות ידיעה, עדיין זו לא ידיעה ממש, יותר ידיעה אודות הידיעה. ידיעה המטשטשת את הדבר אותו היא אמורה לדעת).

אך ישנה ידיעה נוספת, חמקמקה ועמוקה יותר; לדעת כי הרגע הזה, וזה שיבוא אחריו, וכל הרגעים שהיו ויהיו- כולם חיים, מתופעלים, מתוחזקים ומונשמים – על ידי התנועה לקראת חוסר היותם.

התנאי האינהרנטי לקיומם של החיים, היא התנועה לקראת התכלותם.

ההתכלות היא המנוע של ההיות. כדי להיות, עלינו לנוע לקראת חוסר היותנו.

היותנו מונשם על ידי התנועה לקראת חוסר היותנו.

כמו נר; הלהבה והחום והאור, מאופשרות מעצם התנועה של הנר לקראת סופו. הלהבה היא הפועל היוצא של דינמיקת ההתכלות שלו.

התנועה לקראת חוסר היות היא המאפשרת את ההיות.

הדינמיקה של היש, נבנית מן התנועה לקראת האנטיתיזה של עצמו.

אך הכל כה ישנו, כה יציב, עד שהוא מסתיר את המושך בחוטים, את ההתנועה לקראת ההתכלות, המאפשרת את המריונטה של החיים.

כל עוד אנו מתכלים, יש לנו קיום והוויה והווה. ברגע שנפסיק להתכלות, נפסיק להיות. היותנו נגזר מתנועתנו כלפי חוסר היותנו.

החיים הם חוזה בלתי מותר בינם לבין התנועה לקראת התכלותם.


——————————————————————————–

גבריאל רעם, 22.1.2007

קפה הילל, 09.05 מושבה גרמנית, ירושלים

 

מבט אל שתי הרמות לקליטת המציאות

ניתן לקלוט את החיים בשתי רמות. בני אדם חיים בשתי רמות של מודעות; רמת המודע ורמת הלא מודע. ולא תמיד יש סינכורניזציה בין שתי הרמות. רמה אחת היא חד משמעית והיא מדברת על אשר היא מדברת (ומעבר לזה אין כלום).

ברמה החד משמעית ריבה היא ריבה, חלב הוא חלב וכלב גדול הוא כלב שמידותיו גדולות ביחס לכלבים אחרים. אך ברמה אחרת כל אחת מן המלים הללו היא סימבול: ריבה מסמלת שאיפה לחיים מתוקים. חלב שאיפה לטוהר, זכות והעשרה. וכלב גדול – שאיפה לידידות (כלב) עם משהו עוצמתי (גדול). כשיש למשל ויכוח, הוא קודם כל מתחיל ומתרחש לא כל כך ברמה של מה נאמר, אלא ברמה שבה מה שנאמר – מייצג משהו, (ורק אחר כך זה פורץ לרמה הראשונה). הרמה הסימבולית מייצגת את הבלתי מודע באדם, בעוד שהרמה החד משמעית, מייצגת את ההכרה, את רמת התודעה השכיחה, שניתן לקרוא לה גם, רמת תודעה ישנונית, או לא ערנית. (מבחינה פרופורציונלית, היחסיות בין שתי הרמות הללו, הוא כמו בקרחון; הצד הגלוי, זה שמעל פני המיים, תופס כעשירית משטח הקרחון, בעוד שהחלק הסמוי תופס כתשע עשיריות מן הקרחון).


ומבין שתי אלה הרמה הלא מודעת, היא הרמה ממנה באה המוטיבציה האמיתית. ובדרך כלל קיימת סתירה מושלמת בין שתי הרמות. ברמה המודעת – הקונפורמיות חוגגת, ומעלים על המוקד את כל מי שמסכן את ההגמוניה והשלמות של המערכת הקיימת, בעוד שבמערכת הלא מודעת ממליכים אותו אחד שמסכן את המערכת, לשר ולנשיא. יש תחומים אמנם בהם הפער בין השניים נעשה דק מאוד. כמו ביחסי גברים נשים. שם הסתירה בין הפן הנאור -שמדבר על שוויוניות- ובין הלא מודע -שמדבר על דיכוי גברי- הולך ונחשף על ידי נשים, לקול מחאתם ומבוכתם של הגברים.


בתוך תוכנו יש לנו תחושה מעומעמת על העוני הרוחני והנפשי שלנו, רודנות המסכה, על ההתמכרות לצרכנות, מאבקי הכוח הפושים בין בני אדם, הניכור, האבסורד וחוסר הפשר הקיומי. אך מדחיקים זאת בכח, פנימה (לרמה הלא מודעת). מסרבים להתמודד עם הצד האפל של החיים. לא מסוגלים, למען האמת, להישיר מבט ולעכל את כובד המשקל הפסימי. יודעים בתוך תוכנו שזה שם, אך גם לא יודעים. בתוך אי הידיעה קיימת הידיעה. וזה מתאפשר מכיוון שאנו חיים במערכת של סימבולים שהמודע לא קולט את משמעותן אך יש רובד בתוכנו שמבין אותם היטב.


(עם זאת, גם המודעות לרמה הפנימית אינה זהה אצל כל בני האדם, והרוב לא יודע בכלל שיש רמה כזו. אך גם בתוכם ישנם תתי רמות שונות; מתוכם, מעטים לא יודעים שבתוכם הם יודעים, עוד פחות יודעים שבתוך תוכם יש רמה כזו ושהם מסתירים זאת מעצמם, וכמעט שאין בכלל כאלה שיודעים על הרמה הנסתרת ויודעים שהם יודעים עליה).


אך ישנם אנשים בעלי רמת תודעה עודפת, וגם כותבים ויוצרים ביקורתיים וחתרניים, היודעים על הרמה הנסתרת וחושפים את השקר שבין הרמה המודעת הנאורה (לכאורה) ובין הביבים שמתחת, ומציגים את האנושות דרך מה שקורה ברמה זו.


וכאמור, היתר, ההמון השקט, הפחות מודע, לא יודע. וישנם אנשים שהם באמצע, בין ההמון השקט, הלא מודע, ובין אותם בעלי התודעה העודפת, והם חיים בקונפליקט זוחל, בין מה שהם יודעים וחשים מתחת לפני השטח, ובין החיים ברמה החיצונית שהולכים ומשתלטים עליהם. ועל כן הם זקוקים לאנשים עם ראיה חודרנית ואמיתית. ולכן, ברגע שהם פוגשים את האמת (דרך המחזה או היצירה הספרותית החתרנית, או היחיד בעל התודעה העודפת) הם 'מגדילים' את שטח הידיעה הפנימית, וכמו מכפרים על חטאי השינה, השקר והצביעות. כי לכמה רגעים הם הופכים (בזכות היצירה שקראו, או האיש המיוחד שפגשו) לאמיתיים ואותנטיים יותר. חשים שעכשיו ומעכשיו יתפסו את המציאות נכון ועמוק יותר. לא מוכנים להודות שכל המחזות והספרים הללו הם ריטואל, טקס, שה לעולה, שבדיוק להיפך; נותן להם את הצידוק הפנימי לחזור לחיי היום יום הריקניים והשטוחים וחסרי האותנטיות.


כלומר האנושות חיה בסתירה פנימית; מצד אחד צדה, רודפת ומחרימה את אלה הגורמים להם להפנות מבט אל חוסר האותנטיות שבקיום האנושי. (ואלה הם בעיקר הממסדים החינוכיים, הכלכליים, האירגוניים והפוליטיים). ומצד שני היא זקוקה לכיוונון כלפי האמת, אמת שאנשי רוח, אלה בעלי התודעה העודפת, והמבקרים הגדולים – מספקים לה.


לסיכום:


מבחינה זו, האמנות וההגות, והמורים הרוחניים והנביאים של האנושות – הנם מדיומים שמאפשרים לאמת הקשה – מרווח קיום מבלי לסכן את המערך הקיים ומבלי לגרום לערנות או מודעות יתר חלילה.


האמנות, מכיון שהיא עוסקת במטאפורות, (והן, כידוע, לא מסכנות אף אחד, כי כל אחד יכול לפרשן כרצונו). וההגות, מכיון שהיא סבוכה, יבשה, כבדה וקשה להבנה, כה קשה עד כי רק מעטים יצליחו להפיק מתוכה משמעות קונקרטית ויישומית. כלומר היכולת של מסרים ביקרותיים וחתרניים, לא רק לזכות לפופולריות, אלא בכלל למצוא מרחב מחיה – תלוי בחוסר הנגישות (הגות), ובעירפול (אמנות), של המדיומים בתוכם האמת מתקיימת.

 


18.3.2003

 

על החיים והמציאות – פרגמנטים.

1 אכסיומה א', לחיות: לחיות במלוא מובן המילה זה להתעלות מעל המציאות.
2. אסיומה ב', המציאות: המציאות היא הרמה, או המשטח, שמתחת לו אי אפשר ליפול. היא תומכת בכל מה שנשען עליה
3. אכסיומה ג', פנטזיה: פנטזיה זה לדמיין את מה שהחיים שלנו היו יכולים להיות לו האגו שלנו היה כול יכול.
4. אכסיומה ד', שלושתם: לחיות, זה להיות מונע בכוח החיים. להיות מציאותי, זה ליישר קו עם הקרקעית. ולפנטז, זה לדאות מעל למצוי, (לא בכוח החיים, אלא) בכוח הדימיון.

5. לחיות, זה להיות שיכור, שיכור מכוח החיים. מה שמאפשר להתעלות מעל למציאות.
6. המציאות זה מה שאתה מגלה, כשאתה נופל מתחת לקו החיים (דיכאון).
7, דיכאון זו צניחה והתרסקות על המשטח הקשה ונעדר רוח החיים, של המציאות. 
8. לחיות, זה לדאות על גלי החיים,  ולהנשא הלאה ומעלה.
9. משבר, מפח נפש, או יאוש – חוסמים את רוח החיים ובסופו של דבר מפילים אותנו ולקרקע הקשה של המציאות
10.דיכאון אמנם מגלה את המציאות,אך מציאות אינה החיים. החיים זה מעוף מעל למציאות התחתית, אל וכלפי זה שניתן להגיע אליו.
11.כשאנו חיים במלוא מובן המילה, המציאות הנמוכה והסופנית, לא מוחשית לנו. ורק אז היא נסבלת.
12. או שאתה חי, או שאתה מציאותי.
13. המצב הטוב מבין שניהם הו סינרגיה בין המישור העליון (להיות מחושמל על ידי חווית החיים), ובין המישור התחתון (להיות מרוקן ומפוקח, לגבי מהם החיים בעירומם הסופי). לדעת את השני, (המישור התחתון), ולחוות את הראשון (המישור העליון).
14.המתח שנוצר כתוצאה מן ההמתיחה שבין רובד החיים לרובד המציאות, הינו מתח שיאפשר הפריה פנימית שמולידה מצב תודעה ער ומועצם.
15. המציאות תמיד תשיג אותנו בסוף, אך בינתיים אפשר לחיות, והשורה התחתונה של 'לחיות', זה ליצור. והשורה התחתונה של 'ליצור', זה להשאיר פרי, שבתוכו גלומה האפשרות של מעגל חיים שיתחיל מחדש.
—–
15.11.2006

 

המציאות כמדע בידיוני

על החיים כ'לופ' – LOOP

הקדמה

ברוכים הבאים לעולם הבידיוני של המציאות. ברוכים הבאים לעולם הבידיוני של המציאות. בעצם לא בידיוני, אלא דימיוני. שהרי את העולם כמות שהוא, לא בדו, הוא נברא וקיים כמות שהוא, אבל לנו זה נשמע כמשהו בדוי. בצמד המלים: 'מציאות בידיונית' קיימת סתירה פנימית. כי מציאות היא לא משהו שיכול להיות דמיוני. עצם המלה 'מציאות', שוללת דמיון. אך מה שהשילוב של שתי המלים הללו בא להגיד: שלו היינו יכולים לקלוט את המציאות כמות שהיא, היא הייתה נתפסת בעינינו כבידיונית. זאת בשעה שהמציאות שאנו תופסים כהמציאות בהא הידיעה, אינה אלא השירטוט שאנו משרטטים לעצמנו אודותיה. המציאות שלנו היא מציאות שפויה, קטנה, מתאימה למידות תודעתנו. כאילו כל היקום נברא כדי לנסות לעשות את מה שעושה לנו טוב בחיים. כדי שנוכל לראות תכניות בידור בטלויזיה, לאכול אוכל מהנה או בריא )תלוי בנקודת ההשקפה(, ולצפות לזקנה מהנה וארוכה.

בין מציאות זו והמציאות האמיתית – אין כל קשר. אז איך המציאות האמיתית , כשלעצמה? ללא המשקפת והווסתים המוגבלים והאינטרסנטיים שיש לנו במוחנו וברגשותינו?

התשובה היא: מאוד בלתי אישית ומנוכרת. וזאת בעיקר בגלל ממדי החלל והזמן הבלתי נתפסים; אנו חיים על פלנטה שנמצאת בחלל, שנמצא ביקום שאי אפשר לתאר את גודלו. וכל זה במטחווי זמן שאי אפשר לתפוס אותם כלל. טריליוני השנים שהיו לפנינו ושעוד יהיו אחרינו.

אך רק לעיתים רחוקות אנו חושבים על הממדים הבלתי נתפסים הללו של החלל והזמן. לרוב, גבולות עולמנו משתרעים אך עד מטרים ספורים מאיתנו בממד החלל או כמה ימים, לכל היותר בממד הזמן. עניין הממדים העצומים והבלתי נתפסים של החלל והזמן, היא דוגמא ומטאפורה לפער בינינו לבין המציאות  אמיתית.

אך זה לא הכל; תודעתנו לגבי העולם מצומצמת לא רק מבחינת הזמן והחלל, היא גם מאוכלסת בדמויות ובתובנות השייכות לתחום התפיסה שלנו; אלוהים הוא אלוהים רחום וחנון, הטבע נפלא, יפיפה ובריא לנו. אנחנו נזר הבריאה. ונועדנו לשלוט בו ולהנות ממנעמי החיים.

אנו מספרים לעצמנו סיפורים. מיתוסים. מיתולוגיה קלה לעיכול. כולם ממוזערים ומותאמים לממדי תודעתנו. אך לו היינו יכולים לקרוע ולפתוח ולהגדיל את טווח התפיסה שלנו – היינו עומדים מול  חידה חסרת פשר, ואז החיים אכן היו נתפסים בעינינו כמדע בדיוני. אז ברוכים הבאים לעולם הבידיוני של המציאות.

חלק א':

אנו מסתכלים סביב, ונראה לנו כי הדבר שהכי מאפיין את המציאות, הוא שינוי מתמיד. הרי אמר הרקליטס האפל, אינך יכול לדרוך באותו הנהר פעמיים. הכל זורם, הכל משתנה, שום דבר אינו כשהיה. ואנו יודעים כי הדבר היציב היחידי בטבע הוא השינוי. השאלה כאן היא: האם דברים אלו הם חלק מן המציאות שנתפסת בעינינו כבידיונית, או שזו חלק מן המציאות השפויה המרובעת, זו שמתאימה לתפיסת עולמנו הצר והמוגבל? בשמיעה, או בקריאה ראשונה אכן נראה כי זה חלק מן המציאות הבידיונית. שהרי כולם רוצים קביעות ואבטחת הכנסה, וכולם שבויים בהרגלים ורוצים עולם בטוח ויציב. ואכן, מנקודת מבט זו, ההשקפה הגורסת כי העולם הוא מקום בו הכל משתנה כל הזמן – אכן נתפסת כדימיונית. אך טענתי כאן היא שזה אמנם נשמע דימיוני, אך זהו דימיון שעדיין נמצא בתחום התפיסה הרגיל, הוא רק מרחיב מעט את תחום המרובעות הבינונית והפרובינציאלית של האזרח הקטן, אך לא קורע אותה אל עולם שעשוי להתפס כהזוי לגמרי. להיפך, הבידיוניות הזו לכאורה, של חיים בעולם בו הכל משתנה, דווקא מחמיאה לתפיסה המוגבלת, שעתה חשה שהיא באמת עשתה מאמץ להרחיב את גבולות עולמה ועכשיו היא רואה את העולם כמות שהוא. יש לנו תחושה שאם נבין שהכל זרימה והכל שינוי, עשינו צעד חשוב בדרך להפטר מן הפרדיגמות המרובעות והצרות שלנו. אך אימוץ פרדיגמת השינוי רק מעניק אשליה של חריגה מכלא התפיסה השגורה; הנה, עתה אנו יכולים לטפוח לעצמנו על השכם: עשינו מאמץ לקלוט את המציאות כמות שהיא. אך אולי מעבר לה קיימת פרדיגמה מאתגרת לא רק להלכה אלא גם למעשה? כזו שתיתפס כבידיונית באמת?

ובכן, במציאות הבידיונית באמת – )שהיא, לטענת כותב שורות אלו, המציאות האמיתית, אותה יש לנו קושי לקלוט ולעכל( – הטבע תקוע במעין 'פרפטום מובילה'. אין התקדמות, הכל חוזר, הכל אותו הדבר; כשמתבוננים בתהליכי שינוי בטבע, מוצאים שמבחינה מהותית, כל תהליכי הצמיחה והשינוי הם בתוך תבנית שחוזרת על עצמה. כל שהיה קיים מבחינה אורגנית לפני מאות אלפי שנה, קיים גם כיום. ולא רק קיים, אלא לא חל בו כל שינוי שהוא; אותן החיות, אותם הצמחים. לבני האדם לא צמחה יד נוספת. האדם לא הכפיל את כוחו הפיזי. גם בתחום הרגש והשכל לא חלו שום שינויים, מדובר באותן יכולות פחות או יותר. אמנם עשינו בשכל שימוש רב מאז, אך ספק אם מבנה המוח השתנה – מחד, ותפוקת ומרחב התודעה – מאידך. וגם שינויים בשכל ובשימוש בו, אינם שינויים מהותיים, אלא שינויים באספקט הטכנולוגי. ומנקודת מבט מהותית – הטכנולוגיה היא קביים: היא מאפשרת לך לעשות דברים שלא היית יכול לעשות בלעדיהם. זה שינוי שדווקא בא לעזור למהות חסרת השינוי. הטכנולוגיה היא שינוי שמושג בעזרת עזרים שנועדו לעזור למהות שבמקום להתפתח רוצה להרחיב את אפשרויות תפקודה.

ובחזרה לטבע; אין זנים חדשים, אין עצים יותר גבוהים. הכל נעצר ורק מרבה את עצמו. הטבע פסק מלהיות מערכת התפתחותית והפך למכונת צילום, למכונת שיכפול. שכל שהיא יודעת זה לתעתק את עצמה. למעשה זו אותה נקודה ממנה הביט קוהלת על העולם, ואמר: 'מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש'.

די דומה לתקליט שהתקלקל והוא משמיע את אותה נעימה ונתקע באמצע שיר מסויים. וכל פעם נוצרים תקליטים חדשים ופטיפונים חדשים, וכל זאת כדי להשמיע את אותה נעימה ולהתקע באמצע אותו שיר. הפלנטה היא כמו אדם מעבר לשיא. לא יוצרת שום דבר חדש, רק משחזרת שוב ושוב את שהצליחה להצמיח בעברה. או כמו אישה בת  חמישים שהביציות שלה כבר לא עובדות אבל היא ממשיכה להתלבש ולשדר אותות נשיים ומיניים.

הקוסמטיקה והטכנולוגיה – כחיפוי לחוסר תנועה פנימית.

ושם, בפנים, הכל תקוע. וזה לא תקוע ברמת הממשלה, אנו חלק ממערכת שנתקעה. וזה המדע הבידיוני.

חלק ב':

אם הפלנטה תקועה, אזי המין האנושי תקוע, החברה האנושית תקועה. הכל נמצא במצב של עצור, למעשה כולנו בתוך בית כלא.1] ואם אנו נמצאים בכלא, אולי יש סדקים. חרכים, אולי רווח בין הסורגים, דרכו ניתן לחמוק מבית הסוהר. גופים גדולים לא יכולים לחמוק דרך חרכים וסדקים. לא כל שכן חברות, גם לא קבוצות. רק יחידים. ולא סתם יחידים. אלא יחידים שהם לא חלק מן הגוש האנושי. יחידים שהם בודדים, יחידות בפני עצמם, קטנים מאוד, מצומצמים מאוד. דלים מאוד באגו. רק הם יכולים לברוח מחוק החזרה המתמדת שהכל וכולם נתונים בו. רק רדיקלים חופשיים, שהצליחו להסתנן מן התרדמה – יכולים להמלט מן ה'עצור' הקולקטיבי.

לגורדייף היה רעיון משונה. הוא קורא לזה: תפקידים, rolls .הכל נעצר, וכולנו נולדים לתוך תפקידים מוכנים,2] תפקידים שמשחזרים מצב חי שהיה פעם. הכל קפא, כלום לא צומח, רק משחזר עצמו. לתפיסתו, אנו כלואים בתוך תפקידים. משחזרים את הדינמיקה שהייתה פעם, באורח מכאני אוטומטי. הוא מדבר על חופש שאליו יש לברוח. לשבור את התפקיד, לשבור את המכאניות, את האוטומציה. הוא מדבר על האוטומציה כשינה.

סיכום:

אנו נולדים לקללה משונה. חושבים שנולדים לחיים, אבל נולדים לשינה. כל אחד לתפקיד,2] דרכו הוא חולם את חייו. תפקיד בו הוא כלוא ככפוי שד. נכלא בתוך התפקיד שמשתלט את מה שהיה יכול להיות חייו וחונק אותם. קשה להאמין כי בחיים הללו, משהו תקוע ברמה כל כך גלובלית ורחבה. אנו מוכנים לקבל שבמדינה זה תקוע, באנושות זה אולי תקוע, במשפחה תקוע, אבל עד כדי כך? נשמע כמו מדע בידיוני. ואולי זה המצב? אולי הבעיה היא לא במצב הפסיכולוגי, סוציולוגי, או פוליטי. אולי משהו גדול הרבה יותר תקוע בצורה מחפירה?

תקוע לא בכך שכלום לא קורה. תקוע בכך שהכל ממשיך אבל בצורה תקועה. כמו מכונה לייצור נקניקיות שנתקעה. כל הזמן נכנסים גושי בשר, כל הזמן יוצאות נקניקיות. ונערמות ונערמות. מישהו מטאטא אותם הצידה ואז באות עוד ועוד נקניקיות. וחוזר חלילה. התקווה היחידה היא שהנקניקיה 'תתעורר', תפקח עיניים, תחזה בפלצות במה שקורה. ותקרא: "מה זה? מה קורה פה? מה אני עושה פה? לאן זה הולך? מישהו הולך לטאטא אותי לאשפה"… האם יש סיכוי שבדרך להיות נקניקיה, גוש הבשר יפקח עיניים ויצליח לייצר מתוך עצמו איזושהי מודעות , כוח רצון, הכרת עצמיות? אוטונומיה תודעתית?

קצת דומה לברון מינכאוזן ששוקע בביצה ושלוח ידיו לאחוז בציצית שערותיו ומושך עצמו החוצה מן הביצה הטובענית.

 

האם זה ניתן בכלל?

האם אפשרי שהנקניקיה תתעורר, תבין שהיא נקניקיה, תבין מה קורה לה. ותנתק עצמה מפס הייצור? ואז מה? לכשתבין הנקניקיה מה קורה ותנסה לברוח מן האוטומציה, אל מה תברח? מה מחכה לה מחוץ לפס הייצור? הרי הבריחה כאן היא לא אל משהו אלא ממשהו. כאן בורחים ממשהו ידוע ומגובש, אל משהו

לא קיים, בורחים אל האין. בורחים אל גורל לא כתוב. בורחים אל האפשרות להיות. ואז? מה אז? ואז ואז שום דבר לא ברור. 1] רעיון בית הכלא הוא רעיון שמופיע בהגותו של גורדייף, הנה מאמר עליו:

http://www.geocities.com/Tokyo/1236/prison4.html

2] "^לכל אדם מספר מסוים של תפקידים: תפקיד אחד המתאים למערכת נסיבות אחת, תפקיד אחר למערכת נסיבות אחרת וכן הלאה. האדם עצמו מבחין רק לעיתים רחוקות בהבדלים הללו. יש לו, דרך משל, תפקיד אחד שהוא ממלא בעבודתו, תפקיד אחר בביתו, עוד אחד בקרב ידידיו, תפקיד נוסף אם יתעניין בספורט וכן הלאה (…) לכל בני האדם – בין שיידעו זאת ובין אם לא, בין אם יחפצו בכך ובין אם לאו – יש תפקידים מסויימים, שאותם הם משחקים. משחק זה איננו מודע. לו יכול היה המשחק להיות מודע, הוא היה שונה בתכלית, אלא שאדם אינו מבחין לעולם כיצד הוא עובר מתפקיד אחד למישנהו. או במקרה שיבחין בכך, ישכנע את עצמו כי עשה זאת בכוונה, שזוהי פעולה מודעת מצידו. לאמיתו של דבר, נשלטים חילופי התפקידים הללו תמיד על ידי הנסיבות החיצוניות, ואי-אפשר לו לאדם לשלוט בכך בעצמו, מכיוון שהוא עצמו עדיין איננו קיים"^.

(אוספסנקי, "הדרך הרביעית", זמורה ביתן, 1993, עמ` 56.)

 

^"עליכם להכיר בכך^ – אמר ג. בהקשר זה – ^שלכל אדם יש רפרטואר מוגדר של תפקידים, שהוא משחק בנסיבות, שבהן הוא עשוי למצוא את עצמו; אך העמידו אותו בנסיבות שונות אפילו במקצת, והוא לא יוכל למצוא תפקיד מתאים, ואז – לזמן קצר הוא יהפוך להיות הוא עצמו (…) לראות את התפקידים, להכיר את הרפרטואר של עצמו, ובפרט להכיר את מוגבלותו – הרי זה לדעת הרבה. אך הנקודה החשובה היא זו: מחוץ לרפרטואר, כלומר, משנגרם לו לחרוג ולו רק לרגע משיגרתו, מיד מרגיש האדם אי-נוחות רבה ומשתדל בכל כוחו לחזור לתפקיד כלשהו מתפקידיו הרגילים. וכשהוא חוזר ושוקע בשיגרה, שב הכל להתנהל ללא הפרעות והרגשת המבוכה והמתיחות נעלמת. אך ב'עבודה', על מנת להסתכל בעצמו, חייב אדם להשלים עם המבוכה והמתיחות הזאת ועם הרגשת חוסר הנוחות וחוסר האונים. רק לאחר שהתנסה באי-נוחות זו, יכול הוא באמת להסתכל בעצמו. והסיבה ברורה: כשאדם אינו משחק אף אחד מתפקידיו הרגילים, כשאינו יכול למצוא תפקיד מתאים ברפרטואר שלו, הוא מרגיש שהוא עירום. קר לו, הוא מתבייש ורוצה לברוח. אך מתעוררת השאלה: מה רצונו? האם הוא מעוניין בחיי שלווה או בעבודה על עצמו? אם רצונו בחיים של שלווה, עליו בראש ובראשונה לא לזוז אף פעם מן הרפרטואר שלו. בתפקידיו הרגילים הוא מרגיש נוחות ושלווה."^

(אוספנסקי, "חיפוש אחר המופלא", שוקן, עמ` 256/7)