ארכיון תגית: הסתכלות

אודות הקטגוריה: במבט קוואנטי

 


"הטרגדיה היא בכך שאף אחד לא מבחין בהבעת הנואשות שעל פני. אלפי אלפים מאיתנו, ואנו חולפים האחד על פני השני בלי אף מבט של זיהוי או הכרה".

הנרי מילר


——————————————————————————–


המדור 'במבט קוואנטי' מורכב מסידרה של מסות העוסקות בדרך בה אנו רואים, את העולם ומכאן גם בהשפעה שיש לראיה זו על הדרך בה אנו קולטים אותו.

חוט השני העובר דרך המסות היא התפיסה כי כולנו חיים עם אשליית האובייקטיביות. דהיינו שכלי הקליטה שלנו הנם 'שקופים', וכי המציאות שאנו קולטים, בסופו של דבר, זהה (פחות או יותר) למציאות שקיימת בפני עצמה.

נושא זה היה בדיון אצל פילוסופים מזה שנים, ובסופו של דבר 'המדיום אינו המסר', בפאראפרזה על הביטוי הידוע של מרשל מקלוהן. אנו חושבים שזה זה, אך זו גירסה שהיא גם מוחלשת וגם מעוותת של הדבר האמיתי.

ואז ניתן למצוא מצב פרדוכסלי שבו הראיה הרגילה היא מוחלשת ומעוותת, וכשלוקחים סמים כמו ל.ס.ד – המשנים את הדרך בה אנו רואים אתה מציאות – אתה לא יודע אם הל.ס.ד. שינה את דרך הראיה שלך למשהו שהוא אבנורמלי, או שעכשיו התחברת לראיה אמיתית ומהממת של המציאות האמיתית.

בסידרת מסות זו אני עושה הפרדה בין להביט, להסתכל, להתבונן ולראות. זה מתחיל במבט שמופנה לאובייקט או כיוון כלשהו, אחר כך המבט מתמשך ומתחילים לזרום רשמים – זו ההסתכלות. בהסתכלות המבט הוא כלי קיבול שמאכלס כמות מסויימת של רשמי ראייה, ברמה זו זה דומה לסל שממלאים בו מוצרים מן הסופר. ברמה הבאה באה התבוננות; מה יש בסל? אילו מוצרים? מאילו חמרים הם עשויים? וכשהמבט מעמיק ומתרחב, הוא הופך להסתכלות, וכשהוא מעמיק ומתרחב עוד, זה הופך להתבוננות. ואז, ורק אז אנו מקבלים את הראייה, שהיא התוצר הסופי. לראות הוא לחדור אל מעבר לכיסויים, לקלישאות ולאשליות ולראות את הדבר לאשורו כמות שהוא. ראייה במובן התנכי הקדום, של משהו שהיה שייך לנביאים שנקראו גם רואים (שמואל הנביא). ראייה היא גם חודרת לגלעין וגם רואה מעבר למה שכאן ועכשיו.

אלה, אם תרצו, ארבעת הרמות של המבט (להביט, להסתכל, להתבונן ולראות). קיימת גם ראייה נוספת והיא ראייה קוואנטית, וזה אולי משהו שיצוף, יעלה ויקרום מעבד לסידרת המסות הזו. כך שאת זה אשאיר עם דוק של מיסתורין כלשהו.


בדרך כלל מסתכלים בקנקן, ולא במה שיש בו. מעטים בלבד מתבוננים לעומק"

ואנשים רבים שופטים על פי מראה עיניהם בלבד. זה לא מספיק להיות צודק

"אם למראית עין אתה טועה"

(1601-1658) באלטאסר גרסיאן

סופר ופילוסוף ספרדי

 

ראיית הגביע וראיית הכידון

 הראיה היא הדרך בה אנו תופסים ויזואלית את שקיים. אך בהיותה כלי לא מושלם – היא אינה קולטת  את כל שקיים ואף לא את שקיים כמות שהוא (כי הראיה מוסרת את שקיים דרך הפילטרים של הסובייקטיביות המנטלית והפיסכולוגית שלנו). כך שזו ראייה שהיא גם נכונה ולגם לא.  כי אנו אכן רואים את האובייקט המסויים ולכן זה נכון, אך לא את הסביבה הרחבה, את ההקשר (יש לנו ראיי מנהרה) ולא  כמות שהוא באמת, (אלא דרך העיוות והנראטיב הקיים במוחנו לגביו) וכאן זה 'פחות נכון'.

ועתה להרחבה של הכתוב. וראשית , בקשר למגבלה הראשונה (ראיית המנהרה, החמצת ההקשר): בקשר לזה כדאי להבין כי אדם לא יכול לראות את כל שישנו, צריכה להיות סלקציה, בעיקר בגלל נפח התודעה, שהוא מוגבל. אנו מסוגלים לשים לב למספר מסויים של פריטי ראיה: שבע פחות שתיים יותר שתיים. לא יותר.

כך שהבעיה הראשונה היא שאין אנו יכולים לראות את הכל, אנו נראה חלק, ואיזה חלק נראה? את זה שנמצא יותר במרכז המיקוד הפנימי שלנו. ומה שנמצא שם הוא מה שחשוב לנו, מה שמדבר אלינו, מה שהקדשנו לו תשומת לב בעבר, מה שמצוי בתדר שלנו.  למשל כשמראים למבוגרים וצעירים דמות של אישה בפרופיל. והפרופיל שלה מורכב בעצם משני פרופילים; האחד של אישה צעירה והאחר של זקנה, אך האדם יכול לראות במצב נתון רק אחד מן השניים; המבוגרים יראו בעיקר את המבוגרת, הצעירים את הצעירה. (וזאת בשעה שכל אחד בטוח שהוא רואה את שישנו באמת).

 אישה זקנה אישה צעירה. אשליות

                                                      פרופיל של אישה זקנה וצעירה – כאחד.

למה זה כך? כי כל אחד רואה את מה שחשוב לו ונמצא במרכז המיקוד שלו; קבלנים יראו בתים, וגננים יראו גינות. הבית והגינה מצויים אחד ליד השני, אך כל אחד מהם יראה משהו אחר. כי לכל אחד משהו אחר במיקוד הפנימי שלו. וכך אדם יכול לצאת לכביש לאחר חודש שהוא מחפש מכונית מסויימת ואז הוא רואה שכל הכביש עמוס בסוג המכוניות הזה בדיוק. הכיצד? תמה האיש? ובכן היות ואותו סוג מכונית נמצא במיקוד שלו, זה מה שהוא רואה.

הבעיה הבאה קשורה לבעיה הקודמת; מדוע אנו רואים רק את מה שנמצא במיקוד שלנו ולא את הכל? כי המוח עמוס במידע ויזואלי והוא צריך לעשות סלקציה. ועל כן הוא מוגבל לחמישה עד שבעה פריטים במצב נתון. המוח גם מגביל את עצמו, במהלך החיים, לנפות מתוך שדה הראיה אלמנטים ויזואליים שכבר ראינו והם שיגרה. ככל שרואים משהו יותר פעמים – כך 'פחות רואים אותו'. כי המוח לא מעוניין. הוא מעוניין להתרכז באובייקטים ויזואליים חדשים. וכך לאחר שראינו בפעם ראשונה שטר כסף חדש יותר – 'לא נראה אותו'. ואם ישאלו אותנו מה מצויר בו – לא נדע. אם ישאלו אותנו אודות האנשים הקרובים לנו ביותר, לגבי פרטים אודותיהם: צורת ישיבה, צורת אחיזה בכוס, תנועת יד אופיינית – לא נדע. ראינו זאת עשרות פעמים, אך ללא תשומת לב., כי המוח לא מעוניין. וכאן אנו פוגשים דבר מעניין: לראות משהו ללא תשומת לב, הוא לא לראות אותו בכלל. כי זו הנפש שרואה! ללא תשומת לב, הנפש לא שותפה, ואז האקט הפיזי של הראיה לא מפנים את הערך הפנימי של מה שאנו רואים. וללא הערך הפנימי זה לא מקוטלג בזיכרון. אם ראית מישהו בפעם הראשונה, אז קיטלגת אותו, וזהו, 'לא תראה אותו' יותר. תמשיך לראות אותו בפעם הראשונה. הוא יכול לעבור שינויים רבים, אך זה לא יעזור לו. נחוש אולי בשינוי, אך לא נדע מה בדיוק השתנה.

השיגרה הורגת את הממד הפנימי של מנגנון הראייה שלנו. ככל שיש יותר אינפלציה בחומרי ראיה, כך נהפוך אטומים יותר לערך הפנימי שטמון בהם ונזרוק את הערך הפנימי ככלי אין חפץ בו.

החוכמה היא כמובן לראות כל דבר מחדש, בכל פעם, כאילו לא ראינו אותו מעולם. אך התודעה של רובנו עצלה היא, ואנו מתבוננים לרוב, בעייפוות, וללא חשק או תשומת לב. וכדי שנשים לב צריך שאותו דבר יהיה מבדר אותו חריג. וחבל, כי כך אנו מגבילים את יכולתנו לראות את מה שקיים בתוך מה שאנו רואים, ולעקוב אחר שינויים פנימיים שהוא עובר.

ועתה לעיקר ברשימה זו; הבעיה הרווחת באשר לסגנון ההבטה הרווח: היא ההבטה החודרנית, או ראיית הכידון. רובנו מביטים במציאות בצורה חודרנית, פולשנית: כמו קרן לייזר, או חנית. ולא כמו גביע שבא להכיל, או כמו ספוג שבא לספוג. המציאות עבורנו היא מצבור של קליפות קשות שאנו צריכים לפצח בעזרת הראיה שלנו. הראיה שלנו נלחמת, אם כן, במה שאנו רואים, מנסה לשבור את המעטה כדי לצרוך את שקיים שם. זו ראיה גברית, שבאה לכבוש, לנצח, להשאיר מאחור קליפות ריקות, בדרך לכיבוש נוסף. המבט קר, בועל. וככזה הוא גם מבט אטום שטחי, שלא מתיחס למה שמעבר לקליפה, כמו בעל המבט שואל עצמו: 'שווה לפרוץ פנימה? או שמא נעבור למצרך הבא'. זו ראייה של אובייקטים. לא של נשמות וישויות שיש להם חיים פנימיים משל עצמם.

לעומת זאת ראיית הגביע, (שהיא הראיה באספקט הנשי) היא ראיה רכה, מאפשרת, לא לוחצת, לא מודדת זמן. זו ראיה מכילה, לא מפצחת. הראיה הזו נותנת כבוד לדבר בו מביטים, מעניקה לו זמן ואפשרות לבטא עצמו, ולגלות את כמוסותיו. היא מתייחסת למה שהיא רואה כאל צב או שבלול שצריך לצאת מן הקליפה.

הראיה הזו היא גביע כלפי העולם ועיגול כלפי עצמנו. כשמדובר באדם שמביט בנו אנו עיגול ונקודה במרכזו. שזו הישות הפנימית שלנו.  ועם יבוא אדם עם ראיית גביע ויתן מספיק התייחסות – אולי נאפשר לנקודה לנוע לכיוון קירות המעגל.

הראיה הרכה הזו באה מתוך שלווה פנימית, היא לא לוחצת, היא שם; יבוא – טוב, לא יבוא  – גם טוב. היא לא מצפה לתוצאה. היא שלמה בתוך עצמה ועם זאת מאפשרת למה שבשדה הראיה לגלות עצמו.

בניגוד לראית הכידון, היא לא באה להכריח שום דבר, אלא דווקא לתת אפשרות לחיים הפנימיים של זה שמצוי בשדה הראיה שלה – את החלל והאפשרות לצאת החוצה ולתת לעצמו ביטוי והבעה; היא נותנת אפשרות לחיים להגיע אליה מן החוץ, מן האחר, על ידי יצירת חלל מאפשר.

בניגוד לראית הכידון, זו ראיה שיכולה להראות, במבט ראשון, כשוות נפש, לא מעוניינת: העיניים אינן פעורות או בולטות, הן פשוט שם, לא יוצאות מעצמן, לא מתנתקות ממרכז הכובד הפנימי של המתבונן. זו ראייה שאומרת הוויה, ישנות.

הראיה הגברית היא ראיה שיוצאת לציד.

עוד הבדל (בין ראיית הכידון לראיית הגביע) טמון במושג הרכושנות: ראית הכידון רכושנית מאוד; רוצה ללכוד ולרכוש בעלות על זה שהיא רואה. זו ראיה ש'נדבקת' לאובייט כדי לשים עליו תוית של בעלתנות: "זה שלי".

ראית הגביע  לא שמה תווית ואינה מעוניינת כלל לציין בעלות על מה שהיא רואה, אלא להיפך, לתת לזה שהיא רואה  להיות.

ואם אפשר לסכם את הסיסמא של ראיית הגביע, אז זה:

היות ואני קיים – אני מתבונן. ולא בגלל שאני מביט אני קיים!

***

מאמר זה הינו חלק מסידרת מאמרים בענייני ראייה שנקרא: במבט קוונטי.

מבט בריבוע

חלק א' – המבט הכבוי:
כשסוקרים את האובייקטים בהם אנשים מביטים במהלך היום, עולה דבר מעניין; הצורה הגיאומטרית השכיחה ביותר אותה פוגשות עינינו – היא ריבוע; מרובע או מלבן. [1]

העין עצמה – אליפטית, שדה הראיה – אף הוא, כדור הארץ והמרחב – עגלוליים. בטבע אין כמעט דבר מה שהוא רבוע, מלבני, ישר זווית או קווים – הכל מעוגל, מעוקל, ללא זוויות, פינות, קווים ישרים או פניות חדות. והנה האדם חפץ להביט דווקא בצורות רבועות. והוא לא רק מקיף עצמו בם וחי בתוכם (בתים בניינים), הוא אף מוצא עצמו מביט בהם רוב רובו של הזמן; תמונות על הקיר, הקירות הרבועים עצמם, דלת מלבנית, חלונות רבועים ואויה, אריחים הרבועים אף הם, שלעיתים מכוסים בשטיח שלרוב הוא מלבני.

והמדובר לא רק על מבט של אקראי, שבו ניבטים צורות רבועות רבות, אלא על התבוננות של תשומת לב, התבוננות משוקעת בניירות; עיתונים, ספרים ומסמכים. ובמסכים: מסך המחשב, מסך הטלוויזיה. וכאילו אין בדבר די, רוב הזמן אנו ישובים במכונית (המלבנית, יש לציין) ורואים את מלבן הכביש שלא נגמר, דרך החלונות הקידמיים הרבועים של המכונית. (באשר לזגוגיות המשקפיים, ובכן כאן ניטשת מעין מערכה, [כאילו לא ברור אם צורת המישקף צריכה להיו כמו זו של העין או כפי שהיינו רוצים לראות את המציאות], פעם ידם של 'העיגולדים' על העליונה ופעם ידם של 'המלבניים', בינתיים, מנצחים 'המלבניים').

אז מה כאן קורה?

ולפני שיעשה ניסיון לענות, (בחלק ב'), יש לרדת לפישרו של סוג המבט המכוון כלפי צורת הריבוע, זהו מבט מסויים מאוד; קודם כל זה אינו מבט אקטיבי, פולח, מעמיק, מתעניין, סקרן, מנסה לפענח, יוצר קשר עם מושאו. אלא מבט שטחי, סתמי, מרוקן, חלול. ושנית, זהו מבט מת שמחכה ל'גודו' שיקפוץ מן הקופסא (במקרה של טלוויזיה ומחשב) ויוציא את בעליו מן התרדמת התודעתית.

המבט החי, היוצא מעצמו במסע גילויו של העולם – הפך מזה כבר, למבט אוטיסטי, קפוא וחסר חיים, מחכה וממתין לקסם. קופסאות המחשב והטלויזיה, הן קופסאות קסמים מתוכם אמור לקפוץ שפן או לפחות נחש מרקד. ואם לא זה אולי לפחות יש שם מתנות ופרסים?

המבט העייף ומיובש משול לבלוטות טעם קהות תחושה, המצפות לרוטב חריף, או לפחות פיקנטי, שיקפיץ אותן (לזמן מה) בחזרה לחיים. או לאברי מין שחוו כבר הכל והם מצפים עתה לגירוי הפורנוגרפי הבוטה הבא, כדי שיסחוט מהם עוד כמה טיפות תגובה.

ואם נחזור לנמשל, הרי שלמעשה יכולת הראייה שלנו(במובן הראשוני, האמיתי והמלא של המילה) – שבקה זמן מכבר, עתה אנו תלויים בטכנאים, הנדסאים ומהנדסים, המתפעלים את הקופסאות הנ"ל, כדי שיזרימו את הוולטאז' החשמלי הנכסף, שידליק זיק חלוש בעיניים הכהות והכבויות ויציל את בעליהן ולו לזמן בה, מן השיממון הפנימי. לפחות לכמה שניות, עד לפירסומת או הגימיק הטלויזיוני הבא.

עד כאן על המבט הכבוי המופנה לעבר המירקע, מסך המחשב, העיתון, (וברמה גבווהה יותר, אך עדיין – אף אל דפי הספר). זהו מבט מפלל, שולח עיניים כלות אל שדה הגירויים המניפולטיבי, כדי שיגאל את הראיה ולו לזמן מה מן האימפוטנטיות התמידית בה היא שרויה. היא עצמה, כבר מזמן לא יכולה לגאול את המציאות מן הסתמיות שאופפת אותה, (על ידי מציאת של משמעות בה) ועל כן כל שנותר לה הוא לייחל לגאולה מכאנית וזמנית שתבוא מן האלוהים שבקופסא ('דאוס אקס מכינה').

 

לצאת מן הריבוע…

חלק ב' – בית הכלא הריבועי:
ועתה בחזרה לריבוע; מדוע בכלל ריבוע? מדוע החפצים שאנו מקיפים עצמנו בם הם רבועים? מדוע החפצים בהם אנו מביטים שעות על גבי שעות- (כאילו היינו מהופנטים) הם רבועים דווקא?

מדוע התננו את עינינו, במין אובססיה שכזו, להביט דווקא בצורות רבועות?

וראשית עלי להבהיר כי כדי לענות על כך עלינו לגשת לכל העניין מזווית מטאפורית, כי רק גישה זו מפענחת עבורנו את שצפון בפרד"ס המציאות -ברמת הרז והסוד.

ובכן, ריבוע מהווה תחום סגור, מתוחם, ממוסגר. מקובע, לא מתפרע, שומר עצמו לעצמו, לא עושה בעיות. אפשר להגיד כי ריבוע הינה צורה קונפורמית; משתבצת עם ריבועים אחרים ואפשר לבנות איתה ריבועים יותר גדולים, היא חסרת צורה ייחודית ומקורית ועל כן משוללת זהות משל עצמה. ובגלל המשטח השטוח והחד ממדי – היא נותנת עצמה, כיחידת בניה – למבנים גדולים, חסרי זהות ומעוף אף הם (כמו האזרח הקטן מחוק הפרצוף שעושה הכל כמו כולם ויחד עמם בונה את המארג החברתי הענק שהם חלק ממנו ובונים אותו בעת ובעונה אחת).

הבטה בעולם דרך ריבוע משדרת לנו – בתוקף היותו צורה גאומטרית סגורה, מתוחמת ומוגדרת – כי אף העולם הניבט דרך הריבוע של המחשב, העיתון או הטלוויזיה – הנו עולם מוגדר, ברור, כזה שניתן להבנה, שליטה ואף מניפולציה (כמו קוביות הלגו).

העולם מגיע ובא אלינו באופן מודולרי, בקוביות וקופסאות קטנות [2] (כל קוביה היא גם עולם נשלט וגם עולם של הנאה, [כמו בשוקולד…]). קל לבנות ולהרכיב עם קוביות וקופסאות את העולם בו אנו רוצאים לחיות וקל להשגיח עליו. כי קוביות וקופסאות הן מבנים סטאטיים, אין להן חיים משל עצמן; הן לא הולכות לשום מקום.

עולם הקופסאות והריבועים הנו עולם מכאני, בו שום דבר לא חי בפני עצמו ולעצמו, מחפש עצמו. הכל מצוי במסגרות, קבועות וממושטרות.

האמת היא שראיית העולם כשהוא מצוי בתוך קופסא או ריבוע (כמו במחשב, עיתון או טלוויזה) שם אותו במחנות הסגר, בגטאות. ולמה הדבר דומה? לשליט שלא מצליח להנהיג אנשיו – והיות ויש להם דעה משל עצמם – שם אותם בקופסאות בתי הכלא, או בקופסאות מחנות ריכוז.

הריבוע מקנה לנו את אשליית האירגון והשליטה על העולם. [3]

הסתכלות בקופסת המחשב, או הטלוויזיה – מארגנת את הראייה שלנו כך שהיא לא חורגת ומתפרעת, אינה שואפת לחופש חסר הגבולות הקיים מחוץ לתחומי הריבוע עתיר הגירויים. היא כלואה בבית הסוהר שהיטוו לה פרנסי העיתון, המחשב והמירקע. בית סוהר בו גדלים בצלים ושומים ובו שוכן סיר הבשר שופע הטעמים והניחוחות הממסטלים. ניחוחות וטעמים שלבסוף יגרמו להתמכרות לבית הכלא הראייתי.

ולאט לאט אנו שוכחים שמחוץ לכלא הראייתי הזה קיים עולם ממשי; חופשי , כאוטי, ענק, מיסתורי, פרוע וחסר פשר.

ראייתנו המצויה בשבי הריבוע – מזמן איבדה את תחושת החופש הקיים במרחבים הפתוחים של הראייה הפראית. לכודה בריבוע המהפנט, חיה בין גירוי לגירוי, דוהרת במידרון סקאלת הגירויים המתעצמת – היא הולכת ומסתגרת יותר ויותר ובעולם כפוי, קפוא וכולא של ריבועים עתירי גירויים; וכדי שלא יהיה כלל קיים הרצון לברוח מן הכלא – כל דור מקבל מרקע משוכלל יותר , אך גם צעקני ועתיר יותר בגירויים ופעלולים (אינטראקטיבי, עאלק).

לאט לאט ובשקט – שוכחים, שבחוץ קיים עולם.

העולם עבורנו הוא הריבוע, הריבוע הוא העולם, הוא האלוהים.

ולבסוף כולנו גומרים בקופסאות מלבניות שטוחות.

סוף סוף התאחדנו עם אלוהינו.


——————————————————————————–

[1] ריבוע הינה כל צורה שהבסיס הגאומטרי שלה רבוע: מלבן, מרובע, מרובע שאינו שווה צלעות וכו'.


——————————————————————————–

 "Little boxes [2]

"Little boxes on the hillside, Little boxes made of ticky tacky

Little boxes on the hillside, little boxes all the same

There's a green one and a pink one and a blue one and a yellow one

And they're all made out of ticky tacky and they all look just the same.

And the people in the houses all went to the university

Where they were put in boxes and they came out all the same,

And there's doctors and there's lawyers, and business executives

And they're all made out of ticky tacky and they all look just the same.

And they all play on the golf course and drink their martinis dry,

And they all have pretty children and the children go to school

And the children go to summer camp and then to the university

Where they are put in boxes and they come out all the same.

And the boys go into business and marry and raise a family

In boxes made of ticky tacky and they all look just the same…"'

זמר: פיט סיגר


–Malvina Reynolds, "Little Boxes" (Ticky Tacky).

מתוך: ""Little Boxes and Other Handmade Songs"

by Malvina Reynolds

)copyright 1964 Oak Publications(.

 

 תרגום:

קופסאות קטנות

"קופסאות קטנות, על צד הגבעה, קופסאות קטנות עשויות מטיקי טאקי,

קופסאות קטנות, קופסאות קטנות, קופסאות קטנות -כולן אותו הדבר.

ישנה אחת ירוקה ואחת ורודה ואחת כחולה וצהובה אחת

וכולן עשויות מטיקי טאקי וכולן נראות בדיוק אותו הדבר.

והאנשים בבתים כולם הולכים לאוניברסיטה,

וכולם מושמים בתוך קופסאות, קופסאות קטנות, כולן אותו הדבר.

ויש ביניהם רופאים ויש ביניהם עורכי דין ומנהלי עסקים,

וכולם עשויים מטיקי טאקי, וכולם נראים בדיוק אותו הדבר.

וכולם משחקים על מסלול הגולף ושותים את המרטיני שלהם יבש,

ולכולם ילדים חמודים, והילדים הולכים לבית הספר.

והילדים הולכים למחנה קיץ ואחר כך לאוניברסיטה,

וכולם מושמים בקופסאות, וכולם יוצאים אותו הדבר.

והילדים הולכים לעסקים ומתחתנים ומגדלים משפחה,

וכולם מושמים בתוך קופסאות, קופסאות קטנות, כולן אותו הדבר.

ישנה ירוקה אחת ורודה אחת וכחולה אחת ואחת צהובה,

וכולן עשויות מטיקי טאקי, והן כולן נראות אותו הדבר".

מלווינה ריינולדס

(תרגום: ג. ר.)

——————————————————————————–

[3] נראה כי לריבוע עוד שני מאפיינים; האחד שהוא שייך להמונים, לראיה הקולקטיבית, והשני, שמה שבא עם הריבוע הוא צורך בסיפוק מיידי. שניהם ממאפייני החומרים הבוקעים לפחות משלושה ריבועים בהם אנו בוהים חלק גדול מן הזמן: עיתון, מחשב וטלוויזיה. וזאת לעומת העיגול, השייך ליחיד ביחידותו השלם עם היקום האישי שלנו והמצויד באורך רוח עד וכדי ש- הפרי העגול של כוונותיו יבשיל. אחת הדוגמאות הנפלאות לכל התכונות הללו הוא חוני המעגל, שסגר עצמו בעיגול עד שירדו גישמי הזעף לבסוף, והוא היה אף זה שנטע עץ חרובים כדי שנכדיו עוד שבעים שנה יוכלו לאכול מהם
 

ארבעת הרמות להפעלת העיניים

 

To acquire knowledge, one must study; but to acquire wisdom, one must observe.

Marilyn vos Savant


''אתה רואה''? שואלים מישהו. ''כן, אני רואה''. האמנם? האם עצם זה שעינינו פקוחות והן מכוונות לכיוון מסוים – אומר שאנו גם רואים את זה בו אנו מביטים?

האם להביט ולהתבונן זה אותו הדבר? ומה עם להסתכל ולראות? האם אלה רק מלים נרדפות לאותו הדבר? או אולי (כפי שמסה זו באה להציע) כל מילה מייצגת רובד ורמה במידרג הירארכי דמוי פרמידה,(שבו שלב תחתון מוביל לשלב שמעליו) והראיה – כאקט שלם – נמצאת בראש הפרמידה.

אז בואו ונתחיל מהתחלה, ספירת מלאי. מה יש לנו בתחום הפעלת העיניים? ובכן למעשה אין לנו פעולה אחת אלא 4: הסתכלות, הבטה, התבוננות וראיה.

יש לנו עיניים. ואפשר לחשוב שאם יש לנו עיניים – אז אנחנו רואים. זו טעות גדולה, נהפוך הוא; להשתמש בעיניים, ורק באופן חלקי, הוא ההיפך מלראות, זה יותר גרוע מלהיות עיוור.

למעשה ההסתכלות מסכלת את אפשרות הראיה. היות והאדם חושב שעל ידי ההסתכלות הוא כבר רואה, אין הוא עושה שום מאמץ נוסף כדי לראות באמת. ואז עצם המשוכנעות שההסתכלות היא כל הראיה – הוא סותם את הגולל על אפשרות לראיה אמיתית.


הסתכלות:
ההסתכלות. באה מן השרש: ס.כ.ל. סיכלות, טיפשות. להסתכל זה בלי תשומת לב, סתם. זהו מבט שלא רואה. העיוור יודע שהוא לא רואה, ועל כן מנסה לפצות על ידי חושים אחרים. הסכל לא יודע שהוא לא רואה ובטוח שההסתכלות היא כל הראיה כולה. ואז הוא נעשה קבור במוגבלותו, ללא יכולת להגיע למפגש אמיתי עם מה שטמון בזה שהוא מכוון כלפיו את עיניו.

עכשיו, זה עובד ככה; הסתכלות היא אנטי ראיה. הפיסי חוסם את הרוחני. האספקט המכאני שבפעולה הראיה בולם את הרובד הדינמי החבוי בה.


הבטה:
ההבטה, היא הכוונת העיניים לכיוון מסוים. במבט יש כבר סקירה של משהו, לא רק רפרוף. הסתכלות זה על הכלל, הבטה זה כבר לכיוון מסוים. המסתכל מפספס את זה שעיניו מכוונות אליו, אך המביט כבר משקיע משהו מעצמו, אך אין בזה כדי לחדור לאוביקט ולפצח אותו. המביט עדיין לכוד בתוך עצמו. הפעלת העיניים לכיוון מסויים לא משחררת אותו מעצמו, ולא מאחדת אותו עם התוך של אובייקט להבטה. יש כאן הפעלה עקרה של העיניים, שמותירה את המביט והמובט – כלואים. המבט לא משחרר את האובייקט מן הסתמיות שלו מחד ומן המעטה שלו מאידך. זו הפעלה עמומה וחלולה של העיניים. עדיין אין בהם זיק. המבט לא מגייס משהו מבפנים שיחיה בו.

אך מה בכל זאת מותר המבט מן ההסתכלות? המסתכל עדיין מלא בעצמו, המביט כבר מרוקן מעצמו ומביט במשהו ונותן לאותו משהו לחדור אליו, בלי ביקורת או שיפוט. המסתכל רואה את השקפת עולמו המסתירה את זה שהוא מתסכל עליו. במבט המביט מצליח להיות מרוקן מעצמו ולתת לאובייקט דרך חופשית. אך עדיין כלום לא מגיע. כי הראיה צריכה להיות מורכבת מן הריקנות של המבט ומחוד הלייזר של ההתבוננות.


התבוננות:
כאן זו הגאולה של פעולת הראיה מן השבי של המכאניות התפעולית. השורש של המלה הוא ההפך מן השורש של הסתכלות. כאן זה: ת.ב.נ. כלומר, תבונה. אם הסתכלות זו סיכלות, הרי שהתבוננות זו תבונה. המתבונן רוצה להבין את זה שהוא מתבונן בו. הוא לא נעצר במסכה של האובייקט, אלא מנסה לחדור אל הישות החבויה של זה שהוא מתבונן בו.

אם מבט הוא האם של תינוק הראיה, הרי שהתבוננות היא האב. האם מפנה מקום בעצמה (ברחמה, ברחמיה) כדי לאפשר לעובר מקום. האב חודר אל העובר ומפיח בו רוח חיים. זו התבוננות במיטבה; חדירה דרך הקליפה וחילוץ התוך הפועם של זה שאנו מכוונים כלפיו עיניינו – משבי העטיפות, המסכות. וכל מה שעוטף אותו: דעות קדומות, נורמות חברתיות, שיגרה וכו'. האמת של משהו אינה נגלית ישר לעין. יש צורך ביחידת הקומנדו של ההתבוננות – כדי לחלץ אותה. על זה דיבר היידגר שאמר שהישות קבורה בעולם ויש צורך בגישה מיוחדת כדי למצוא אותה.

דוגמא; מזה שנים אני מלמד אנשים להתבונן בגוף של אנשים ולנסות להבין משהו עליהם דרך הפעלתו. מה אני בעצם עושה כאן ? למשל אם מביטים באדם המקשיב למישהו הדובר אליו והוא (המקשיבה) עושה זאת עם יד אחת מכסה את פיו. המבט הרגיל לא חודר מעבר לאקט החיצוני של הנחת יד על הפה. והיא נותרת סתמית וחסר פשר ומשמעות. אך התבוננות אל הנחת היד על הפה, תוך נסיון לחדור אל מעבר לאקט כשלעצמו, הנסיון להבין מה הוא מסמל – מחלץ מן האקט כשלעצמו את המשמעות שמסתתרת מאחוריו; האדם הניח יד על פיו בהקשבה וכך יצר מחסום. זו סימבוליקה של מיגננה. הגנה על מה? על מה שיכול לצאת מן הפה כמובן. ומן הסתם אלה מלים. כלומר אולי מסתיר משהו שהוא חושב (לא רוצה שיברחו לו מלים ויסגירו את מחשבותיו לזולת, או משהו כזה). וברגע שמבינים שהיד לא סתם מונחת על הפה, אלא משדרת משהו לגבי מצבו הנפשי של המקשיב – *חילצנו חלק מנפשו של המקשיב, מן הכלא של הסתמיות והמכאניות של הקיום והחיים*. וזו ההתבוננות במיטבה.

 

ראיה:
בתחילה רואים, אך לא רואים. כדי לראות (באמת) צריך להביט, אך לא די בזה, יש גם צורך להתבונן ואז שניהם מאפשרים לראיה האמיתית להתרחש.

הראיה, היא מה שקורה כשאדם המפעיל את עיניו, יוצא למסע מן ההסתכלות, דרך הההבטה ועד להתבוננות. ואז ורק אז אפשר להגיד שהוא רואה.

ולא רק בעיניים, 4 הרמות הללו מופיעות גם בשני אברים נוספים בפנים; האזניים והפה. וראשית האזניים: הסתכלות זו שמיעה בחזקה ראשונה; רק אזניים. אחר כך באה האזנה, שזה כמו המבט, האזנה זה יותר מפעולה פיסית של האזניים, אך עדיין האבר הפיסי: אוזן – מככב. המכאניות עדיין שם. אחר כך באה הקשבה, שזה מקביל להתבוננות, כאן יש כבר תשומת לב. מאמץ נפשי או מנטלי להחיות את הפעולה המכאנית של החוש הפעיל. ואז גולת הכותרת; שומעים, אבל באמת. כפי שבראיה שבאה לאחר המסע דרך השלושה שקדמו לה – רואים, אבל הפעם באמת. [1]

ןעתה, הפה: ברמה הראשונה זה להג (או פטפוט), אחר כך כבר מדברים, ברמה השלישית מתקשרים ורק בסוף, ברמה הרביעים – משוחחים.


ראיה היא הרמה הרוחנית של הפעלת העיניים. אז באמת כל הממדים החבויים של פעולת הראיה נכנסו לפעולה. והגיעו ליעדם; חילצו את הנשמה הכלואה של זה שהעין מופנית אליו.

הסתכלות זה הגוף, המבט זה הנפש, ההתבוננות זה הרוח, והראיה זו התודעה.

כשרואים באמת, רק אז יודעים.

***


[1] בחסידות ובזן מדברים על ההבדל בין אדם לפני הארה ולאחריה. שלפני ההארה הוא היה אוכל, שותה, ישן ומדבר עם אנשים. היום זה בדיוק אותו הדבר: אוכל שותה ישן ומדבר עם אנשים. אבל היום הוא עושה את כל אלה עם כל כולו, הוא באמת שם, והפעולה היא פעולה עם נשמה, רוחניות, הוויה פנימית ותודעה. האדם המואר עושה סיבוב שלם כדי לפגוש את אותם הדברים אך מלאים בדינמיות חיונית ולא כמו בהתחלה: קליפה ריקה שהיא רק תוית של הדבר האמיתי.

כך גם כאן: אדם רואה ואדם שומע, אך לאחר ההבטה וההתובננות – בראיה, ולאחר ההאזנה וההקשבה – בשמיעה. האדם באמת רואה והוא באמת שומע. הפעילות החושית קיבלה גיבוי ונוכחות הוויתית ותודעתית.


כפי שדיבורים זה לא שיחה.

ושמיעה אינה הקשבה

כך הסתכלות אינה התבוננות.

כששאתה משוחח – אתה נפגש

כשאתה מקשיב אתה קולט ומבין

כשאתה מתבונן – אתה רואה.

וכשאתה רואה – אתה יודע.

ג.ר.

המבט הסטנדרטי

הדרך בה אנו מביטים בחיים, במציאות ובבני אדם, היא מתוך תחושה פנימית שאומרת לנו כי המבט שלנו הנו אוביקטיבי וכי רוב התגובה שלנו תלויה ומותנית על ידי זה שאנו מתבוננים בו. כמו אנו כלי מעבר ריק ואנו מגיבים ביחס ישר למה שאנו רואים. האמנם כך? ובכן פיזיקת הקוואנטים גילתה לנו כי ראית העולם תלויה במצב התודעה של המתבונן. אנו רחוקים מלהיות אובייקטיביים, ואנו רואים לא את שישנו אלא את שמצב התודעה שלנו מאפשר לנו לראות. וזו נקודה מאוד חשובה
רוב בני האדם חושבים שמספיק שיש עיניים ואז רואים את שקיים. זה לא נכון, העיניים למשל קולטות רק אחד חלקי ששים של מה שקיים בספקטרום  הראייה, חרקים וזוחלים רואים משני צידי הספקרום שלנו, ישנם חרקים שרואים אולטרא סגול, וזוחלים שרואים אינפרא אדום. וכאילו לא די בזה, גם מה שאנו רואים מותנה במידה רבה על ידי מצב התודעה שלנו.
מחקרים גילו כי כשמראים לאנשים העוסקים בחקר האמת בבילוש, משטרה, ריגול, שיפוט וכו' – צילומים של אנשים משקרים, רובם כלל לא רואים את סימני השקר, מי שכן רואה הם המרגלים (וגם זאת לא ברוב המקרים), והסיבה? כנראה שסכנת החיים בה הם נתונים גרמה להם לפתח מצב תודעה ששם לב לדברים שאחרים לא שמים לב אליהם.
נראה כי רובנו לא משתמשים במלא המרחב הראייתי והתודעתי שיש לנו כשאנו מתבוננים במציאות, אנו מביטים במין מצב ישנוני, לא ממש מתבוננים, מסתפקים בהבטה כללית וסתמית. ניתן לקרוא למבט הזה, מבט סטנדרטי. מבט שיכול להחמיץ דברים רבים שקיימים במציאות.
ובכלל, רוב החיים עוברים עלינו בפאזה סטנדרטית; אומרים את שמקובל, מתנהגים איך שצריך, אך גם ניגשים למציאות בצורה סטנדרטית. למשל, לשאול מישהו: 'מה נשמע'? זה סטנדרטי, ולא אומר כלום. אמנם רבים יגידו שסך הכל גם השואל אינו מעוניין לקבל תשובה על שאלתו, וזה נכון, אך הסטנדרטיות הזו היא מלכודת; כי גם אם השואל ירצה לדעת באמת מה שלומו של הנשאל, עדיין כל שיש לו זה המודל הסטנדרטי. ואכן הסטנדרטיות טובה לכל מי שחי באופן סטנדרטי ואינו מעוניין בזיקה אישית וייחודית עם בני אדם, אך היא בעייתית  ברגע שהיא הופכת למטבע עובר לסוחר וכולם מתנהגים באופן סטנדרטי. ואז מי שרוצה להתנהג באופן לא סטנדרטי, ברב המקרים לא מסוגל  לעשות זאת, בגלל הנורמה של כולם, וזה במקרה הטוב, רובם של הרוב גם אם הנורמה של כולם תוסר, הם כבר כל כך רגילים (כמו חיה בשבי) לראיה הסטנדרטית, שהם איבדו את היכולת לראות הדברים בצורה לא שגרתית.
רוב ההתבוננויות הן סטנדרטיות, כלומר נעדרות נשמה, מודעות ונוכחות תודעתית של המתבונן. זהו מבט ריק, נבוב, חסר נוכחות פנימית, אין בו כלום. הטיכסיות של המבט באה במקום מה שהמבט בא להבין.
כדי לחרוג מן המבט הסטנדרטי הזה על המתבונן להרחיב את גבולות המבט אל מעבר לגבולות הנוחיות הישנונית הרגילה.
השאלה המנחה את המבט הבוחן, המנסה לרדת אל חקר האדם או המציאות בה הוא מתבונן היא: מה אני לא רואה,  למה איני שם לב, מה אני מחמיץ? כי המבט הבוחן, החוקר, יודע שדווקא חסרונה של אבן פסיפס קטנה, יכולה, בהתחברה ליתר אבני הפסיפס, ליצור את התמונה השלמה.
המבט החוקר לא נותן לזה שמראה עצמו בקלות רבה מדי – לגנוב את ההצגה מן האלמנטים הפחות דומיננטיים, כי לעיתים קרובות האמת מצויה  בדברים חבויים, שקטים ואפורים, יותר מאשר באלה שמולכים בריש גליי. כי הפוזה החזקה שלהם גונבת את ההצגה מן האמת. האמת הרבה פעמים אינה מנסה להרשים, היא פשוט שם, כי היא האמת