ארכיון תגית: הערכה

נמלה עם כבוד עצמי.

אחד המדדים לערכיותו של דבר מה היא שרידותו לאורך זמן. למשל יצירה קלאסית, כמו של שייקספיר, ערכית יותר מיצירה שנכתבה במאה ועשרים, היות וככל שעובר יותר זמן והיא לא מאבדת מערכה – כך ערכה עולה.

דוגמא אחרת: יחסים, ערכם נמדד לפי משך הזמן שהם מחזיקים מעמד. יחסים בין גבר לאישה שנמשכים יומיים, נחשבים פחות מיחסים בני שני עשורים.

ככל שמשהו ארעי יותר, כך יש לו פחות ערך. ספר שנמצא ברשימת רבי המכר שבוע, נחשב פחות מספר שמצליח להחזיק מעמד שלוש שנים.

אם לאדם אפשרות לבחור בין שני חפצים: האחד ישרוד שבוע והשני לכל החיים – ברור במה יבחר.

אך כל זאת רק בתחום הערך הפנימי של דברים, שהרי כשהמדובר על התדמית החיצונית, המצב הפוך; כאן שולטת האופנה, ומה שוותיק נחשב פחות ממה שחדש ומתחלף מהר.

כך שכשמדובר בקשר שבין חשיבות ומשמעות מצד אחד ובין שרידות לאורך זמן מצד שני – ברור שמדובר על ערך פנימי ולא בערך קוסמטי, שבא להשאיר רושם ואז לפנות מקומו לרושם חדש.

וגם לא מדובר על ערך נוסטלגי, או של השתוקקות פנטזיונית, אלא ערך ממשי, משהו שהאדם מוכן להקריב משהו עבורו.

ואם הדברים הכתובים מעלה נכונים בנוגע ליצירות, יחסים וחפצים, על אחת כמה וכמה זה נכון כשזה נוגע לחיי האדם עצמם.

הבעיה העיקרית הניצבת בפני כל אדם בעומדו מול חייו, מול שארית חייו – היא עובדת זמניותם. מה שגורם לאיבוד ערכם ומשמעותם – נוכח עובדה זו.

ועל כן, השאלה שאמורה לצוף נוכח המוגבלות של אורך חיינו, היא: איזה ערך וחשיבות להם, אם בכלל, נוכח העובדה שראשית הם יגמרו מוקדם ומהר מדי ושנית, שבעוד כמה מאות שנים, אף אחד לא ידע שאי פעם היינו.

היום אנו מתייסרים בגינם של טראומות וקשיים, ויוצאים במחולות על כל השג והצלחה. אך לו היינו יכולים להתבונן בכל בשיאי הגאות והשפל הללו ממרחק של כמה מאות שנים; איזה חשיבות תהיה להם משם? מנקודת המבט של אחרי היותנו.

ממרחק של זמן, כל הגבעות (של נצחונותינו) וכל העמקים (של דיכאונותינו) – ידמו לנו כמישור ישר ומיושר.

(ואם כך יראו מנקודת מבט של כמה מאות שנים, איך הם נראים מנקודת המבט של הנצח?).

וכבר כתב על כך קוהלת:

"^דברי קוהלת בן דוד מלך בירושלים.

הבל הבלים, אמר קוהלת, הבל הבלים הכל הבל.

מה יתרון לאדם, בכל עמלו שיעמול תחת השמש.

דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת.


וזרח השמש ובא

השמש ואל מקומו

שואף זורח הוא שם.


הולך אל דרום וסובב

אל צפון, סובב סובב

הולך הרוח, ועל סביבותיו שב הרוח.


כל הנחלים הולכים

אל הים והים איננו

מלא, אל מקום

שהנחלים הולכים,

שם הם שבים ללכת,


כל הדברים יגעים,

לא יוכל איש לדבר,

לא תשבע עין לראות

ולא תימלא אוזן

משמוע.


הוא שיהיה,

ומה שנעשה,

הוא שיעשה,


ואין כל חדש

תחת השמש"^.

 

עוד על קוהלת בראיון שערך עמו כתב העת 'סביבות' בשנת 1994:

 

http://www.snunit.k12.il/heb_journals/svivot/33043.html

 

 

ולמרות קוהלת, ולמרות הנצח, ולמרות שאנו יודעים כי חיינו מוגבלים, זמנם קצוב, וכי הם יסתיימו יום אחד, ואחריהם יהיו עוד אלפי שנה ואלפי בני אדם – אנו נלחמים על כל פירור של אושר וכל רסיס של הישג, כאילו כל אחד מהם נרשם לנו בהיכל הנצח, חקוק באש התמיד לפני כיסאו של בורא עולם.

אנו שוכחים את הפרספקטיבה הבלתי אפשרית של נצח הקיום. את מרחב הזמן האינסופי שקדם לנו וזה שזה עוד יבוא אחרי כלותנו.

אז השאלה היא: האם יכול בכלל משהו לשרוד מול איסוף הנצח וחוסר המוגבלות של היקום?

התשובה שנתן על כך שייקספיר – היא: לא.


^"מחר ועוד מחר ועוד מחר

מזדחלים בצעד כושל, מיום ליום,

עד לאות הסיום בספר דברי הימים,

וכל אתמולי ימינו, יאירו בפני שוטים,

הדרך אל מוות עלוב. דעך, דעך פתיל קצר!

החיים אינם אלא צל צועד, שחקן עלוב

המדקלם ומקפץ את שעתו עלי במה,

ואז לא ישמע יותר; הס סיפור,

מלא קול וזעם, מסופר על ידי אידיוט,

ומשמעותו כלום"^.

ויליאם שייקספיר. מקבת, מערכה 5 תמונה 5


אז מה נותר?

ובכן נראה שהברירות העומדות בפנינו נוכח התמונה העגומה הזאת היא או ניהליזם, (ופאטאליזם אפאטי לצידו, כי מה זה כבר משנה?), או הדחקה של התפיסה בדבר האינסופיות של החלל והזמן המקיפים אותנו, ולהתמקד בראש הסיכה של תשוקותינו ואושרנו, כאילו ראש סיכה זה הוא כל היקום והנצח.

כמו אותו אדם שקפץ לתוך בור שורץ נחשים (שניה לפני זה הוא נמלט מאריה ונמר שרדפו אחריו) ושניה לפני שהוא נופל לתחתית שורצת הנחשים הוא נאחז בשיח הצומח מדפנות הבור, ושניה לפני שהשיח ניתק הוא מצליח ללקק כמה טיפות דבש מעלי השיח.

אז חוץ מ'אכול ושתה כי מחר נמות' – מה נותר? מה נותר בפנינו מול נצח הזמן, אינסופיות ממדי היקום ומוגבלות חיינו?

איך חיים מול ממדים הזמן והחלל הבלתי נתפסים הללו?

אולי להתנחם בכך שנחיה בזכרונם של יקירינו ומכרינו, אך גם הם יתכלו וגם אותם לא יזכרו. ואז נתקיים רק בארכיב תצלומים מאובק, שנותר במגירה נדחת בדירה של מישהו, עד שהוא מחליט לפנות דירה עמוסה, ולפני שהוא עושה זאת ישאל: מישהו מכיר אותם? ויזרוק לפח. וזהו. השריד האחרון להיותנו אי פעם – הושמד. לא היינו. (אולי למעט רישומי לידה ומוות שיעניינו חוקר קטן לצרוך רישומים סטאטיסטיים).

אז זו לא נחמה. אז אולי כפי שהציע קאמי במסה שלו על סיזיפוס: להתאבד, כי אז בשביל מה לחיות?

או אולי לנהוג כמו שמשון בהיכל הפלישתים; לחיות בטירוף, בהרסנות, כי במילא כלום לא משנה.

או לחיות חייך כפארסה אירונית, כפרדוקס; לחיות מתוך מודעות שלמה לחוסר התכלית ואם זאת במאמץ הרואי בוואקום של האין.

מוטיבציה טוטלית בבועה של כלום.

לתת את כל כולך בעולם אדיש קר ואינסופי.

להיות כמו הזקן ב'הזקן והים' של ארנסט המנגווי.;יודע שהמאבק ההרואי שלי בדג הגדול היה לשווא, שהרי ממילא הוא גמר וגם הדגים אכלו את בשר הדג שהוא תפס בדרך לחוף, אבל מה שנשאר לו זה רוח הקרב, הוא נלחם.

והוא נלחם לא בגלל, אלא למרות.

נלחם בשם משהו זעיר שהוא רק בינו לבינו. משהו שהוא נושא עימו

כיהלום וירטואלי בתוככי הגוף המתכלה והחיים הזמניים הללו:

כבוד עצמי.

להעריך ולשפוט בני אדם בעלי ייחוד

אם מסתכלים על אדם בעל ייחוד, או בעל קליבר, בתחום מסוים – הוא יכול להראות נורא, או נפלא, תלוי בזווית ממנה מביטים בו. אדם שהוא פרופסור נראה נפלא דרך פריזמה של הישגים אקדמיים, אך עשוי להיתפס הרבה פחות טוב, אם מביטים בו דרך פריזמה של כושר גופני או מקדם משיכה גופני.

או אם אדם שהוא שחקן כדורגל נשפט דרך פריזמה של ניתוח טקסט פוסטמודרני. (זה לא אומר שאין פרופסורים עם מקדם משיכה גופני גבוה, או שחקני כדורגל שהם מומחים בניתוח טקסט פוסטמודרני, אך הדוגמאות הן לשם הבהרת הנקודה העקרונית).

דבר זה נכון לגבי כל אדם. כל אדם משקיע יותר בתחום אחד, ופחות בתחום אחר. ואם שופטים אותו לא על סמך התחום בו השקיע, בו יש לו מקדם גנטי ובו התמחה -אז התדמית שלו יוצאת נפסדת וירודה. אך דבר זה נכון במיוחד לגבי אנשים שהם בעלי ייחוד, נפשי, רוחני, פיזיולוגי, אינטלקטואלי, תודעתי, או יצירתי. כי ככל שמשאבי הייחוד שבו הם מצטיינים, יהיו טעונים ופוטנציאליים יותר, כך יתפתחו הפרשי 'גובה', בין ההשקעה וההישגים בתחום הפוטנציאלי, ובין התחומים שלא הושקעו ובהם אין לאותו אדם שום ייחוד או פוטנציאל.

כך שאם סוקרים אדם דרך החלק הנמוך ודרכו מביטים על החלק הגבוה, שבו השקיע ובו יש לו הישגים – הוא תמיד יראה נורא.

אין אפשרות לאדם להיות מיוחד, או מצטיין בכל התחומים. רוב בני האדם נולדו בינוניים, עם השקעה קטנה של הטבע בכל התחומים שלהם, אינטלקטואלי, יצירתי, רוחני, מעשי וכו'. אך אדם בעל ייחוד, מקבל השקעה גדולה, בתחום מסוים, וזה תמיד חייב לבא על חשבון תחומים אחרים באישיותו וחייו.

למשל, התחום המיני; אדם לא יכול להיות אינטלקטואל גדול וגם בעל פוטנציאל מיני ויצרי מפותח ומושקע. רבה הסבירות, שאם יש לו פוטנציאל גבוה במיוחד, באחד משני התחומים הללו, אזי התחום ההפוך, יצא פחות מושקע או מפותח.

אנשים ללא ייחוד, מקבלים על ידי הטבע, השקעה שווה בכל התחומים שלהם: הם טובים קצת בכל דבר, אך לא יותר מדי בשום תחום. אדם שמצטיין בתחום מסוים, חייב אם כן, להיות חסר איזון, בתוכו, לגבי חלקים אחרים.

ההטפה לאיזון וחיים מאוזנים, חייבת לבוא מהשקפת עולם שדוגלת בבינוניות.

על כן, אנשים יוצאי דופן, בעלי פוטנציאל (ואחר כך הישגים, אם הם ממשים אותו) – בתחום מסוים, יהיו טובים מאוד בתחום מסוים, אבל תמיד זה בא על חשבון תחומים אחרים, בהם יהיו טובים הרבה פחות מאנשים שהם יותר בינוניים מהם.

ככל שאדם יהיה יותר בעל ייחוד וגדולה בתחומים מעטים ומיוחדים. כך תחומים רבים יותר בחייו יהיו חלשים ולא מרשימים. והיפך, אדם שיש לו משאבים רבים בהרבה תחומים, לא יגלה גדולה או ייחוד, בתחומים מסוימים ומצומצמים.

גדולה, אם כן, צריכה תמיד לבוא על חשבון משהו אחר. לאדם, משאבים מוגבלים, אם ישקיע בהם שווה בשווה – יצא בינוני.

הבינוני, לא יגיע לשום גדולה אישית, כי הוא לא התעלה, כפי שניצשה כותב: להיות 'על אדם'. אובר מנטש. . הוא לא הוציא מתוכו את הגדולה לאור .

וכפי שכותב הנריק איבסן, לקראת סוף פר גינט שלו:

פר, משוחח עם מתיך הכפתורים (שליח המוות), הבא לאסוף אותו, וכשהוא נוכח ברוע הגזירה, הוא פונה אליו ואומר:

"פר: …אך שמע, כאן נפלה ללא כל ספק טעות גדולה, אינני רשע גמור, חביבי, לא אחת עשיתי מעשים טובים. ייתכן אומנם, כי שוטה אני – אך בשביל תרוודך לא יספיק עווני.

מתיך הכפתורים: זה הדין שחרצת: לא פושע אתה, רק עובר עבירות במחצית הפרוטה, ומאש התופת תינצל לפיכך, רק כרוב בני האדם, בכפי תותך".

פר גינט, ספריית דביר לעם, עמ' 228-231.

***
גדולה היא תמיד על חשבון משהו. אם אדם רוצה לחיות חיים מאוזנים, בריאים ונכונים. נכונים מבחינה בריאותית, חברתית ופסיכולוגית – לא יגיע לשום דבר משמעותי בחייו. אבל עם זאת יהיה אדם מאוזן מאוד; הוא ישיג איזון לאורך על חשבון חוסר איזון לרוחב. בעוד שאדם עם גדולה, משיג איזון לרוחב, על חשבון חוסר איזון לאורך.

הסבר: אצל אדם בינוני (רוב בני האדם) – האיזון לאורך משמעו שהרוחניות של האדם מתקזזת כנגד החומריות שלו, האינווידאוליות כנגד החברותיות, ואז יופיע חוסר איזון בווקטור הרוחבי: בין הצד הנקבי לצד הזכרי שלו (בדרך כלל הצד הזכרי ישתלט על הצד הנקבי). אדם בעל גדולה, מצליח להגיע להישגיים רוחניים או תודעתיים גדולים על חשבון של מיצוי פוטנציאל חומרי, חברתי, כלכלי, או פיזיולוגי. אבל אז הגדולה הרוחנית תיצור איזון בווקטור הרוחבי: בין הקוטב הזכרי לנקבי, בין שידור לקליטה, בין נתינה לקבלה.

תמיד הישגים בווקטור האורכי יאזנו את הווקטור הרוחבי.

האדם הוא צלב: ווקטור אורכי, וווקטור רוחבי. ושניהם חוצים האחד את השני. הווקטור האורכי מפורד לשניים, למעלה רוחניות ותודעה ואינדווידאוליות. ולמטה יצריות, חומריות ועדריות. והווקטור הרוחבי גם הוא נחצה לשניים: בצד אחד זכריות חמה ואגרסיבית, ובצד השני נשיות רכה, מרגיעה, תומכת ומאפשרת.

אם יהיה איזון בין כל ארבעת הווקטורים של הצלב, משמע ששום דבר לא זז לשום מקום. ואילו דינאמיקה משמעה: חוסר איזון. מכונית לא יכולה להגיע לשום מקום אם היא מאוזנת כנגד הקרקע.

(על כן, רפואה ותרפיה מכל סוג לעולם לא ילכו בד בבד עם צמיחה רוחנית או תודעתית, כי הן שואפות להביא את האדם לאיזון. ואיזון משמעו חוסר צמיחה). הטבע לא הביא אותנו לכאן כדי שנהיה מאוזנים, אלא כדי שנזרום, ונגיע להישגים בתחום כלשהו, ולשם כך עלינו להיות דינמיים, ולשם כך עלינו לצאת מאיזון אורכי. אין שום שלב בחיי אדם בו הוא מאוזן, הוא כל הזמן דינאמי ביחס לעברו או לעתידו, איזון משמעו סטאטיות, סוף הדרך.


חיי אדם מאוזן יהיו מישור שטוח. דהיינו, בינוניים. חיי אדם לא מאוזן יהיו עם מעט הרים, אבל גבוהים.

אך כשישנם הרים גבוהים, ישנם גם עמקים, וצריך לא לבוא אל אדם בעל הרים גבוהים, מתוך העמקים שלו, כי העמק נעשה עמק – כדי שההר יהיה הר. וככל שההר יותר הר, כך העמק יהיה יותר עמק.

אם יבחנו את כותרת הפרח דרך השורשים, כשאמת המידה הם השורשים, כל הפרח יראה נורא.

הפרח הזניח את השורשים במסע לעבר גולת הכותרת של קיומו: עלי כותרת, צוף, אבקנים וכו'. השורשים נותרו מאחור, בחשיכה, לא מפותחים, אבל ממלאים את תפקידים להזין את החלק הגבוה, המפותח.

הערכה נכונה של האדם צריכה להיעשות לא רק דרך הצד שבו השקיע, אלא גם בסביבה שנותנת לאדם אפשרות להביא את המיטב שבו לידי ביטוי.

למשל שופט בית המשפט העליון, יכול רק לקבל הערכה מתאימה לכבודו האמיתי, אם זה יעשה בבית המשפט, אפשר לנסות להעריך אותו, כשהוא מנסה לשחק כדורגל, ועוד בסביבה של כדורגל מקצועני, ואז ודאי שיראה מגוחך.

דברים אלה, נקראים אולי כמובנים מאליהם. והם אולי פשוטים כשמדובר בשופט, פרח, או שחקן כדורגל, אך הם הופכים לבעייתיים, מורכבים וסמויים יותר, כשהמדובר באדם בעל ייחוד נפשי: יצירתי, רוחני או תודעתי. אדם שהגיע להישגים בתחום חייו שלו כאדם, ולאו דווקא בתחום החברתי. שם זה קל, יש אמות מידה, מדידות, שידועות לכל. אבל אם המדובר בהישגים פנים-אישיים, למשל צמיחה והתפתחות של האדם בפוטנציאל האנושי הלא מנוצל, כאן, כאמור, זה מסובך, ובעייתי הרבה יותר.

כך שהערכה ושיפוט של אדם בינוני, הם לא בעייתיים במיוחד, והוא יקבל הערכה נאותה ויצא תמיד בסדר, כמעט בכל זווית וכמעט בכל הקשר. לא יותר מדי רע ולא יותר מדי טוב, לא מוצלח מדי ולא כישלוני מדי, כמו 'פר גינט' של איבסן, הכול בו מאוזן היטב. (ועל כן גם בינוני). הערכה ושיפוט של אדם לא בינוני בעייתיים יותר כי אז הזווית וההקשר שבתוכו ומתוכו שופטים אדם הופכים למכריעים במיוחד.

ולכן שתי שאלות צריכות להשאל באשר להערכה של אדם בעל ייחוד: א. האם השיפוט נעשה, בתחום בו האדם מצטיין? וב. האם הוא נעשה בסביבה שעושה צדק לכישרונו וייחודיותו אלו?

כשבאים להעריך את בטהובן דרך היצירות שלו ולא דרך הקמצנות שלו לעוזרת שלו, הוא מקבל הערכה נכונה.

אדם גדול, או אדם שיש בו גדולה, חייב להיות שנוי במחלוקת. במיוחד הוא אמור להיות שנוי במחלוקות אצל הבינוניים.

עם זאת, הוא יכול לא להיות שנוי במחלוקת, והוא גם יכול להראות טוב מכל זווית ובכל הקשר, אך זאת רק בתנאי שהוא מסכים להתחזות ולהתנפח ולאמץ תדמית מוצלחת כל הזמן. וככל שאדם שיש בו גדולה או ייחוד יהיה יותר אותנטי, כך השיפוט לגביו יהיה חריף יותר. אך אם ינסה להראות טוב גם בחלקים הפחות מושקעים שלו, זה עלול לפגום בצלילות ובניקיון של החלק המפותח שבו.

לעומתו, אדם בעל ייחוד או הישגים יצירתיים או נפשיים, שנשאר אותנטי, יצטייר דרך החלקים הפחות מושקעים שלו, כאפור, חסר ייחוד ונחות במיוחד. וזאת מכיוון שאינו מנסה להיות טוב במה שאינו.

לכן אנשים כאלה אף פעם לא יקבלו יחס פושר: או שמעריכים אותם מאוד, או שקוטלים אותם.

כך שאנשים בעלי ייחוד וגדולה אישית או הישגים תודעתיים מיוחדים, שהם גם אותנטיים – יספגו את הסטיגמה הקשה ביותר. (זאת במידה וכאמור, מביטים בהם בהקשר ובזויות שלא עושים צדק לגדולה שלהם).

וזה המחיר של ייחוד נפשי המצטרף לאותנטיות. כשאדם כזה נבחן מחוץ לשדה הטבעי שלו ואז תמיד יצטייר כאפס. או אפילו כאדם בעל יומרות חסרות כיסוי.

אך עם זאת, הבעיה הופכת לבעיה אמיתית לא בתחום דעת הקהל, אלא בתחום שבין האדם לבין עצמו; ברגע שהוא נכנע לבחון את עצמו דרך הפריזמה של החלקים שבהם לא השקיע. או אז, תתחיל הצניחה האמיתית שלו לקראת קריסה, והוא יתרסק.