ארכיון תגית: הפכים

חוק הפרדוכסים.


האזכור הקדום ביותר שנמצא בידינו של הפרדוקס מופיע בספר 'מוראליה', כתבי הפילוסוף היווני פלוטארכוס. ואכן, המילה 'פרדוקס' באה מיונית, והיא מורכבת משני מילים: פארה שמשמעו: מעבר. ודוקסה, שמשמעה דעה. המשמעות המקורית היא דבר שבמחשבה ראשונה נראה חסר מובן או בלתי אפשרי, אך לאחר עיון מעמיק מתברר שהוא נכון. כלומר, פרדוקס מרחיב את גבולות ההגיון אל מעבר לדיעה המקובלת. פרדוקס חותר להבין דברים מעבר לחשיבה הרווחת. התיידדות עם הפרדוקס עוזרת לנו להיפטר מדעות קדומות וסטריאוטיפים חשיבתיים.

פרדודקסים קיימים בזן בודהיזם, שם משתמש המאסטר בקואן, סוג של חידה או שאלה שיש בה פרדוקס, ככל שהפרדוקס פחות ניתן לפתירה כך הפתרון יביא הארה יותר גבוהה. יש פתרון רציונלי של הפרדוקס, שמקבע את האדם ברמה הקיימת, ויש פתרון אינהרנטי, דינמי. ואם עבור הפתרון הראשון (הלינארי) יש צורך 'לשבור את הראש', עבור הפתרון השני (היצירתי), יש דווקא צורך להיכנע לוותר. תיאור זה של הויתור כדרך לעבור דרך הפרדוקס אל הרמה הבאה, מתואר להפליא בסיפור של אויגן הריגל: "זן באמנות הקשת". שם הוא צריך לתת לחץ לעוף מן הקשת ללא מאמץ, ויש סתירה בין משיכת המיתר של הקשת, שדורשת מאמץ ובין הדרישה להרפות. ורק כשהוא מוצא את הדרך להרפות ולמשוך במיתר בעת ובעונה אחת, קורה הנס והחץ עף כמו מעצמו.


הנה אימרה שמשקפת את יחס הזן לפרדוקסים. "בין האימרות על קירו של אדון נושיגה הייתה זו: 'לעניינים חשובים יש להתייחס בקלילות', והמורה איטיי הוסיף: 'לעניינים פעוטים יש להתייחס בכובד ראש"). בזן רואים את שקיים דרך האין, דרך מה שלא קיים וזו אין ספק הדרגה הגבוהה ביותר לראות את הדברים. “גופנו מקבל חיים מתוככי האין. הקיום במקום בו קיים האין הוא התגלמות המשפט: 'צורה היא ריק'. משמעות המשפט היא שכל הדברםי מתקיימים על ידי האין. 'ריק הוא צורה', אל לאדם לחשוב שאלה שני דברים שונים" (משפט זן מתוך "ספר הסמוראי".)

כמו כן הבנות אלו רווחות מאוד בשיטת אלכסנדר ליציבה נכונה; שכדי להיות זקוף עליך לוותר על ניסיון לשלוט בתנוחתך, וכו' .

יוצרים גדולים נוטים לראות את העולם הפוך. הם באים מן האנטתיזה ובוחנים דברים מזוית הפוכה. כמעט כל הוגה גדול פיתח את ההגות המרשימה ביותר על סמך סתירות שהובילו אותו להבנות מרחיקות לכת. והנה למשל משפט אופייני; סימון וויל בסיפרה: "הכובד והחסד" (הוצאת כרמל, 1994, עמ' 89) כותבת: "למה הרצון להיאבק בדעה קדומה הוא סימן למובהק לכך שאנו שטופים בה"? ועונה סימון וייל לשאלה של עצמה: "הרצון הזה נובע בהכרח מאובססיה". כלומר, הטיעון שלה הוא שיציאה נגד דעה קדומה באשר היא, בהכללה (ולא כל מקרה לגופו) הוא סימן לאובססיה. ואובססיה מראה על בעיה בצידו של הבוחן ולא של הנבחן. זו דוגמא מבריקה לטיעון שהופך דברים על ראשם.

ועוד מסימון וייל: "שיטה לחקירה: מרגע שהעלינו איזו מחשבה, לחפש באיזה מובן היפוכה הוא אמת.

הרע הוא צלו של הטוב. כל טוב ממשי, בעל עובי ומצוקת, מטיל איזה רע. רק הטוב המדומה אינו מטילו.

מכיוון שכל טוב קשור ברע, הרי אם נשתוקק לטוב ולא נרצה להפיץ סביבנו את הרע הקשור בו, ניאלץ – שהרי אין לחמוק מהרע הזה – למקד אתו בנו עצמנו.

כך, התשוקה לטוב טהור בתכלית מניחה הסכמה לקבל אלינו אסון מהדרגה האחרונה.

אם נשתוקק לטוב בלבד, נצא נגד החוק הקושר את הטוב הממשי אל הרע כמו את האוביקט המואר אל צלו, ובהתייצבנו נגד החוק האוניברסלי של העולם, בלתי נמנע שלא יבוא עלינו אסון".

שם, עמ' 134

ובכן, ניתן להתחיל ולהבין את ענייין הפרדוקסים דרך דוגמאות.

משל המטבע ואור הפנס:

אדם מחפש מטבע, בערב או בלילה, מתחת לפנס. כששאלוהו היכן הוא איבד אותו, השיב שאמנם הוא איבד אותו במקום אחר, אך הוא מחפש אותו מתחת לפנס, כי רק כאן יש אור. אור הפנס הוא אורו של ההגיון. או דרכו של המדע, שהולך על פי מה שידוע. ובתוך מה שידוע הוא מנסה לחפש תשובה למה שנמצא מחוץ לגבולות ההגיון. הנמשל של המטבע אינו אינפורמציה, אלא משמעות. והמשמעות מצויה מחוץ לטווח אלומת האור. המידע וההשכלה קיימים בתוך תחום אלומת האור, אך לא המשמעות של אותו מידע, זו מצויה, בפינה, מחוץ לטווח אלומת האור. ודווקא באותה פינה בלתי מוארת, שהוכרזה מחוץ לתחום, מצויות השאלות המהותיות ודווקא שם איבדנו את המטבע. והדרך להגיע אליה היא דרך יציאה מחוץ לתחום ההגיון. הפרדוקסים מצביעים על המצוי מעבר לבינתנו. ובינתנו מגעת על לקצה התחום של מה שמסביר עצמו דרך עצמו.

אך ככל שאדם כלוא יותר בחשיבה הגיונית, כך מצומצמים יותר גבולות החופש שלו. התמודדות עם הפרדוקס משחררת את האדם מבינוניות ושטחיות. וככל שהראיה כוללת ורחבה יותר, כך היא חייבת לכלול בה יותר סתירות, קונפליקטים ופרדורכסים.


אדם בעל חשיבה עמוקה או רחבת היקף חייב לחשוב דרך פרדוקסים.

גם המבחן בין חשיבה נמוכה לגבוהה, הוא ביכולת להכיל פרדוקסים. ככל שהחשיבה נמוכה יותר, כך היא תדחה פרדוקסים ותעדיף הגיון.

חיינו הם מעין סידרה של בתי כלא, ישובים האחד על גבי השני. כשבית הכלא העליון מהווה חופש עבור בית הכלא התחתון. והוא עצמו מהווה כלא לזה שמעליו. ושערי הכלא הם גבולות ההגיון. ברגע שהמרנו את חשיבת ההגיון בחשיבת פרדוקס, אנו מחוץ לכלא האחד, ונכנסים לכלא מרווח יותר, שגם שעריו נעולים על ידי סוהרי ההגיון.

והגיון נעגן בקוטב אחד מתוך שניים ושולל את המנוגד לו. והקוטב האחד כולא את האדם בכלא של הרמה התחתונה.

גישת ההגיון הרווחת אינה מכירה בכך שישנן רמות שונות בכל דבר.

חוק הפרדוקסים טוען שהמעבר מרמה נמוכה לגבוהה, חייב לעבור דרך סתירה הגיונית.

ההגיון שייך לראיית הרמה הנוכחית. ההגיון מסביר את מה שכבר ידוע דרך מה שידוע. והוא מעגן את האדם במקטע של המציאות. ההגיון כולא אותנו במה שאנו כבר יודעים, הפרדוקס משחרר אותנו אל מה שאיננו יודעים, וכך מרחיב את גבולות כלא התודעה.


——————————————————————————–


 

 

גבריאל רעם

30.5.2006

 

להתבונן דרך הפכים סתירות ופרדוכסים, חלק ב'.

המין האנושי לא אוהב פרדוכסים. נכון שלכל דבר בטבע שני קטבים. וכי גבר ואישה הם פרדוכס האחד לשני, ועם זאת המשך המין האנושי בא דרך איחוד של פרדוכסים. אך זה לא עוזר. המין האנושי מנסה מאז ומעולם להראות כי העולם הוא נטול פרדורכסים, ואם הם ישנם מנסים מיד לבטל את מה שסותר, ולהראות שאין סתירה. גישה זו היא גישה שלא מכירה בכך שישנן רמות שונות בכל דבר. וכי אם מבטלים את הקוטב הנגדי – נותרים לעד במעצר בתוך הרמה הנוכחית.

המעבר מרמה לרמה הוא רק דרך התיידדות עם הסתירה, ורק אם נכיל את הסתירה נוכל להגיע לרמה הבאה.

המילה 'פרדוקס' באה מיונית, והיא מורכבת משני מילים: פארה שמשמעו: מעבר. ודוקסה, שמשמעה דיעה. כלומר, פרדוקס מרחיב את גבולות ההגיון אל מעבר לדיעה המקובלת. פרדוקס חותר להבין דברםי מעבר לחשיבה הפופלרית. התיידדות עם הפרדוקס עוזרת לנו להיפטר מדעות קדומות וסטיראוטיפים חשיבתיים.

פרדודכסים קיימים בעיקר בזן בודהיזם, שם משתמש המאסטר בקואן, סוג של חידה או שאלה שיש בה פרדוקס, ככל שהפרדוקס פחות ניתן לפתירה כך הפתרון יביא הארה יותר גבוהה. יש פתרון רציונלי של הפרדוכס, שר מקבע את האדם ברמה הקיימת, ויש פתרון אינהרנטי, דינמי. ועם עבור הפתרון הראשון (הלינארי) יש צורך 'לשבור את הראש', עבור הפתרון השני (היצירתי), יש דווקא צורך להיכנע לוותר. תיאור זה של הויתור כדרך לעבור דרך הפרדוכס אל הרמה הבאה, מתואר להפליא בסיפור של אויגן הריגל: ''זן באמנות הקשת''. שם הוא צריך לתת לחץ לעוף מן הקשת ללא מאמץ, ויש סתירה בין משיכת המיתר של הקשת, שדורשת מאמץ ובין הדרישה להרפות. ורק כשהוא מוצא את הדרך להרפות ולמשוך במיתר בעת ובעונה אחת, קורה הנס והחץ עף כמו מעצמו.

הזן גם דוגל בהצגה של פרדוקסים לשואף אלי הארה. מעל פני השטח מציג סיטואציה של או, או, שלא ניתן לפתור. כשאנו פוגשים פרדוקס אנו מודעים לקונפליקט הדיכוטומי ולעתים קרובות בוחרים צד זה או אחר. בהבנה של רמת תודעה גובהה מבינים כי שההפכים משלימים זה את זה. ברמת הבנה גבוהה מבינים שהפרדוקס אינו חומות אבן אלא צורת הבעה שחופנת בחובה שער נסתר. את הפרדוקס ניתן לפתור בעזרת הרציונליזם, אך אז ממוטטים את החומה כביכול, ומחמיצים את השער.

מודעות לפרדוקס היא או תוצר של תודעה גבוהה או הדרך להגיע אליה.

כמו כן הבנות אלו רווחות מאוד בשיטת אלכסנדר ליציבה נכונה; שכדי להיות זקוף עליך לוותר על ניסיון לשלוט בתנוחתך, וכו' .

כאן ההיפוך מראה את חיבורו של המחפש למציאות קוסמית טבעית, הוא מתרחק מן החומר ורואה את העולם הפוך.

יוצרים גדולים למיד ראו את העולם הפוך. להיות יוצר או הוגה זה לא רק להיות בדינסונאס או במרחק מן העולם אלא חלק ממנו כל הזמן רואה את הדברים – הפוך. הם באים מן האנטתיזה ובוחנים הכל מזוית הפוכה. כמעט כל הוגה גדול פיתח את ההגות המרשימה ביותר על סמך סתירות שהובילו אותו להבנות מרחיקות לכת. והנה למשל משפט אופייני; סימון וויל בסיפרה: ''הכובד והחסד'' (הוצאת כרמל, 1994, עמ' 89) כותבת: ''למה הרצון להיאבק בדעה קדומה הוא סימן למובהק לכך שאנו שטופים בה''? ועונה סימון וייל לשאלה של עצמה: ''הרצון הזה נובע בהכרח מאובססיה''. כלומר, הטיעון שלה הוא שיציאה נגד דעה קדומה באשר היא, בהכללה (ולא כל מקרה לגופו) הוא סימן לאובססיה. ואובססיה מראה על בעיה בצידו של הבוחן ולא של הנבחן. זו דוגמא מבריקה לטיעון שהופך דברים על ראשם.

ועוד מסימון וייל: ''שיטה לחקירה: מרגע שהעלינו איזו מחשבה, לחפש באיזה מובן היפוכה הוא אמת.

הרע הוא צלו של הטוב. כל טוב ממשי, בעל עובי ומצוקת, מטיל איזה רע. רק הטוב המדומה אינו מטילו.

מכיוון שכל טוב קשור ברע, הרי אם נשתוקק לטוב ולא נרצה להפיץ סביבנו את הרע הקשור בו, ניאלץ – שהרי אין לחמוק מהרע הזה – למקד אתו בנו עצמנו.

כך, התשוקה לטוב טהור בתכלית מניחה הסכמה לקבל אלינו אסון מהדרגה האחרונה.

אם נשתוקק לטוב בלבד, נצא נגד החוק הקושר את הטוב הממשי אל הרע כמו את האוביקט המואר אל צלו, ובהתייצבנו נגד החוק האוניברסלי של העולם, בלתי נמנע שלא יבוא עלינו אסון''.

הדוגמה הטוטלית לכך היא בתורת הזן, ''בין האימרות על קירו של אדון נושיגה הייתה זו: 'לעניינים חשובים יש להתייחס בקלילות', והמורה איטיי הוסיף: 'לעניינים פעוטים יש להתייחס בכובד ראש''). בזן רואים את שקיים דרך האין, דרך מה שלא קיים וזו אין ספק הדרגה הגבוהה ביותר לראות את הדברים. ''גופנו מקבל חיים מתוככי האין. הקיום במקום בו קיים האין הוא התגלמות המשפט: 'צורה היא ריק'. משמעות המשפט היא שכל הדברםי מתקיימים על ידי האין. 'ריק הוא צורה', אל לאדם לחשוב שאלה שני דברים שונים'' (משפט זן מתוך ''ספר הסמוראי''.)

בדרך כלל רואים את מה שישנו דרך מה שישנו. אין היפוך ואם אין היפוך, אין נקודת מבט שרואה את הדברים, כי לראות ניתן רק מבחוץ ולראות את הדברים מבחוץ זה להיות מחוצה להם ולהיות מחוץ למה שישנו – זה להיות במה שאיננו; בחלל, בריק. להיות בהיפך של מה שישנו. כך שלראות משהו באמת, ניתן רק מזוית הפוכה. כי לא ניתן לראות את הדבר מתוך עצמו.

נקבה לא יכולה להבין נקבה, רק זכר יכול. מבוגר יכול להבין ילד וילד יכול להבין מבוגר. עשיר יכול להבין עני ולהיפך. וכאן חייבת להישאל השאלה: אז מדוע אף אחד מן הצמדים הללו לא באמת מבין האחד את השני? אוה, וכן אני מגיע לטענה הניצחת והיא; אף אחד מהם אינו מבוסס באמת בהיפוך של הדבר בו הוא מתבונן, למעט אולי ילדים ומבוגרים. (כשהמדובר בילדים וכי זקנים לעיתים חשים שהם עדיין ילדים, אך ילדים יודעים שהם רק ילדים ואז הם יכולםי להבין מבוגרים יותר טוב משהם הבינו את עצמם).

גם ביהדות כל מסורת הפילפול התלמודי, מסרות עוקר ההרים – מדברים על לימוד דרך היפוך ושבירה; לא לקבל דברים כמובנים מאליהם, להפוך אותם על ראשם וכדו'.

וכך גם בהתבוננות; צריך לחפש פרדוקסים ולפענח אותם, אך לא בדרך הקשה, המאומצת, אלא בדרך של דרך אגב. זו אותה קלילות קטלנית של מוחמד עלי. או אותה קלילות של תפיסת המוזה שמדבר עליה אריך קסטנר בהקדמה לאחד מספריו; הוא עושה עצמו משועמם או ישן, המוזה מכניסה ראש חרד דרך הדלת, רואה שהוא לא מעוניין, ואז היא מעיזה עוד ועוד, וכשהיא כבר לידו הוא ממש מאבד עניין, וכשהיא מרפה ערנות לגמרי הוא תופס אותה בעורף ואז יש לו את כל מבנה הספר שהוא רוצה לכתוב.