ארכיון תגית: הצלחה

האפקט המחזורי של המשברים

חלק א':

אין כמעט אחד מאיתנו שלא נכנס למשבר נפשי אחת לכמה זמן. יכול להיות לפעמים משבר יותר קשה, לפעמים פחות, אבל חיינו רצופי משברים. כך שהשאלה היא לא אם 'נכנסתי למשבר או לא', אלא כל כמה זמן זה קורה, ובמיוחד 'איך אנו מנהלים את המשבר'. כמו כל דבר בסופו של דבר איננו יכולים להזמין גורל, אבל יש לנו יכולת כזו או אחרת לנהל את המשברים שהגורל מזמן לנו.

ולמה הכוונה? ובכן, ראשית, אנשים נוטים לא לדבר על משברים וגם לא להתייחס אליהם, בעיקר לפני ואחרי המשבר. כשהמשבר אינו נוכח – יש נטייה להקל ראש בחומרתו ועוברים ל'לחיות את החיים', על כל הכרוך בזה. אך זה פחות חמור, מה שיותר חמור זו ההתנהגות שלנו בזמן המשבר. דהיינו, יש לנו נטייה בזמן משבר לפרוק כל עול ולתת לכל להתרסק. מעין צורת חשיבה של: אם כבר משהו נשבר, אז לפחות נוכל להרפות מלהחזיק את עצמנו כל הזמן, שזה אומר בעיקר: לשמוט את הסטנדרטים והדרישות שלנו מעצמנו, ולהרפות מאחיזתנו בסדר וארגון פנימי – ולחגוג את החופש הניהיליסטי עד הסוף.

כאילו משהו בנו רוצה להשתחרר ולחגוג כאוס וכשמגיע המשבר אנו מרגישים שעכשיו ניתן לתת לכל להתפרק.

דוגמא טובה היא דיאטת הרזיה. לאחר זמן מה בדיאטת הרזיה מגיע המשבר הראשון שהוא החטא הראשון במסדר המשמעת העצמית והמודעות של האכילה המבוקרת. זה יכול להיות התפרעות עם עוגת גבינה. או חגיגה שלוחת רסן עם שקית בוטנים קלויים, או חיבוק עם כוס פופקורן ענקית בסרט. לא משנה עם מה יצאנו לתרבות רעה… הרצון לתת לכאוס להיכנס ולהחריב את כל שנבנה מאז החלטנו שזהו זה, אנחנו נכנסים למשטר אכילה – חוגג. וזאת לאחר שהוא נמצא מאחורי הקלעים של הצגת חיינו, כל הזמן, צובר עוצמה ככל שהסדר החדש מחזיק מעמד. (כאילו ממתין למשבר הבא).

מה שעוד מעניין זה שלא חוזרים למשקל של לפני ההחלטה על הדיאטה, מעלים יותר קילוגרמים מאשר היו קודם… והנמשל הוא שאם לא עוצרים את הנפילה לקראת ההתרסקות בזמן – נגיע למצב יותר גרוע מזה  שהיינו בו לפני שהחלטנו לקחת עצמנו בידיים.

ובחזרה למשל, ככל שהמעבר מאכילה לא מבוקרת לאכילה מבוקרת – גדול וחריף יותר, כך תצטבר לה האנטיתזה הכאוטית ביתר שאת וביתר עוצמה.

התירוץ (או 'ההסבר') שאנו נותנים לעצמנו יחד עם ההרשאה להתפרע, הוא – שלאחר שהמשבר בדיאטה כבר הגיע, אין טעם לשמור על ארגון, סדר ומשמעת פנימיים ('כי ממילא הכול כבר אבוד') וכך אנו מאפשרים לסדק להפוך לשבר ומכאן למשבר טוטלי וכאמור, הגעה למצב יותר גרוע מזה שהיה לפני שהחלטנו לקחת עצמנו בידיים…

התירוץ ש'הכל אבוד' מאפשר לכל מה שהיה מוחזק בנו להישבר עם הסדק הראשון. והנזק יהיה עצום.

חלק ב':

אבל אפשר גם לאמץ ראיה שונה, (גם אפילו לאחר שאנו נותנים לכל להתרסק בחוסר אחריות אופייני) – הראיה השונה אומרת שהשכול והכישלון של הסדק הראשון לא אומרים כלום. כי גם אם אדם נכנס למשבר (כתוצאה מן הסדק), דווקא אז הוא צריך לזכור את מה שכה קשה לזכור בזמן נפילה למשבר – וזה שמשברים והזדמנויות מגיעים במחזוריות. וכמו שנכנסנו למשבר בגלל מחזוריות, כך ההזדמנות לצאת ממנו – גם היא מגיעה במחזוריות.

נכון שמנקודת מבט של המשבר הכול נראה חסר טעם, אך כל עוד האדם לא מת, האפשרות לצאת מן המשבר קיימת והיא כאמור תגיע במחזוריות.

ועל כן מה שחשוב בשעת המשבר זה לא לזנוח את כל הסטנדרטים ולא לתת לעצמך ליפול למלוא עומקה של הבאר שלתוכה נפלת.

גם אם הכול נופל בנקודת המפגש שלנו עם החוץ, אסור בתכלית האיסור לתת לעצמנו ליפול גם בפנים. אנו צריכים להחזיק עצמנו במצב הפנימי הכי טוב, לקראת ההזדמנות הבאה של יציאה מן המשבר.

כדי שכשההזדמנות תחזור, נהיה שם, במלוא כוחותינו ויכולותינו.

כי אם ההזדמנות לחזור חזרה למשחק – תגיע ואנו לא נהיה שום במלא עוצמתנו הפנימית – החמצנו את ההזדמנות הפז של לחזור לעניינים ולהיות שוב על הסוס. (ואז אנו באמת במשבר אמיתי…).

אין כאן שאלה של: אם תיפתח דלת ההזדמנות שוב, ברור שהיא תגיע, כי הכול, כאמור, עובד במחזוריות מעגלית. ומה שהיה פעם יבוא שוב. השאלה היא כשהדלת תיפתח שוב  – האם נהיה בבית?

 כך שכשהמשבר מגיע (במחזוריות) אל לנו לעזוב עצמנו ולהפקיר את הזירה הפנימית לכאוס המשתולל. עלינו להיות מוכנים כל דקה לדלת ההזדמנות שתיפתח שוב.

להיות במשך כל המשבר עם פנים לדלת ולא עם הגב לדלת ההזדמנות והפנים לכאוס שבפנים.

כי אם נהיה בבית כשההזדמנות לחזור למשחק תגיע – יהיה לנו קמבק מפואר, הרבה יותר מוצלח מן הפעם האחרונה שהיינו על הסוס…

כי אין דבר, או מצב, או אדם – מוצלחים יותר מאשר אלה שנפלו לכישלון והצליחו לצאת ממנו. הצלחה שלא עברה 'הפריה' של כישלון היא הצלחה בוסרית, ילדותית, מלאת אגו. אך הצלחה שעברה את המיזוג עם האנטיתזה של עצמה – היא הסגסוגת (שתי וערב) העמידה והחזקה ביותר מפני קריסה.

כל עוד השחקן המצליח במשחק החיים לא עבר את הזיווג עם ההיפוך של ההצלחה – זה לא אמיתי, כי אין דבר חלש יותר מתיזה שלא הופרתה על ידי האנטיתזה. ובאותה המידה אין דבר חזק יותר מאשר התיזה שהופרתה על ידי האנטיתזה – וחזרה חזרה למשחק החיים.

———————

גבריאל רעם,

6.5.13

ברי המזל לעומת חסרי המזל

יש אנשים שמאמינים במזל ויש אחרים שאינם מאמינים בו, אלא בעבודה קשה וכי אלה שנראים בעלי מזל, הם בסך הכול אנשים שעובדים קשה ובמבט שטחי לא רואים את המאמץ והזיעה שהשקיעו אלא רק את התוצאה, ועל פי זה מסיקים שהם ברי מזל.
אך כשאדם סוקר בצורה נייטרלית את האנשים שפגש במהלך חייו, עליו להודות שיש אנשים שהיה להם את מגע מידאס; כל שהם נוגעים בו הופך לזהב. ויש אנשים שכל שהם נוגעים בו מאבד את המעט זהב שכבר היה לו… (האמריקאים מכנים אותם 'מצליחנים ומפסידנים').
ואין ספק שאם כולם היו מאמינים ברעיון המזל – הם היו רוצים להיות ברי המזל.
ובכן, ראשית יש להגיד שהאמונה במזל אישי היא אנטי מדעית, היות ואינה מצליחה להידחק למסגרת הצרה של רציונאליות וכלי מדידה אמפרים.
שהרי אין שום חוק או הנחה מדעית שתומכת ברעיון המזל.
אך אם נצא מנקודת הנחה שמזל אישי קיים בספירה כלשהי המצויה מחוץ ליכולת התפיסה הצרה והמוגבלת שלנו (שהרי יש יותר דברים שמתרחשים מחוץ לגבולות ההיגיון שלנו מאשר להיפך) – הרי שכולם כמעט, ירצו להיות בצד ברי המזל מאשר להיפך.
אז המסה הנוכחית אכן גורסת כי ראשית, רעיון המזל אכן קיים ושנית, בראיה לטווח רחוק, אולי דווקא כדאי להיות חסר מזל מאשר בר מזל…
הסבר:
ובכן אדם בר מזל (שכל שהוא פוגש – נפתח בפניו, משחק לטובתו ומשתף פעולה אם האינטרסים שלו) – עובד פחות קשה מאשר אדם ללא מזל אישי.
למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לחדר כושר ופונה לעבר המשקולות, אך כל המשקולות עשויים בקרטון (שרק מצופה בעטיפת ברזל ואילו התוך עשוי קרטון) מה שמקל עליו מאוד להרים אותם.
הנמשל כאן הוא שאדם עם מזל פוגש את הקשיים בחייו – כמשקולות עשויים מקרטון; ואז כמובן, הוא מרים אותם ללא קושי. וזאת לעומת חסר המזל שכל המשקולות שהוא פוגש, אכן עשויים כולם ממתכת, והוא חווה קשיים גדולים להניף אותם כלפי מעלה. וכמובן שגופו של בר המזל שמרים משקולות מקרטון יהיה רפוי, מוזנח וחסר שרירים, בעוד שגופו של חסר המזל המתמודד עם משקולות כבדים – יהיה הרבה יותר מפותח.
ועתה הנמשל, מה שקורה לאנשים ברי מזל הוא, כמובן, שכמעט 'הכול הולך להם' ומשתף עימם פעולה. אך אליה וקוץ בה; בשעה שבחוץ הכול כמעט הולך להם, הרי שבפנים המערכת הנפשית/פסיכולוגית שלהם הולכת ונחלשת. וכך, במקום לפתח כושרות וכישורים אישיים, כגון: עוז רוח, אומץ, העזה, התמדה, סבלנות, תקווה, סיבולת גבוהה, נחישות ויצירתיות – חל ניוון בכושרות ובכישורים הללו ובאחרים וזאת בהעדר קשיים שמצריכים את הפיתוח של כל הכושרות שהוזכרו קודם. ככל שהאדם פוגש פחות קשיים, כך עליו פחות לפתח ולהשתמש בכושרות וכשרים פנימיים כדי שבעזרתם יוכל להתמודד עם הקשיים הרבים (חוסר מזל).
לעומת זאת, חסרי המזל (ששום דבר לא הולך להם מעצמו) – נזקקים למאמץ גדול יותר ולהפעלת כמה שיותר כושרות אישיים, במקסימום של מיקסום היכולות האישיות. כך שבהעדר שיתוף פעולה מצד המזל, חסרי המזל נאלצים לפתח את הפוטנציאל הגלום בהם וזאת כדי שיהיו מסוגלים להתמודד עם קשיי החיים וחוסר שיתוף הפעולה מצד גורמים חיצוניים.
ואם נחזור למשל, אז חסר המזל אולי לא מצליח בסופו של דבר להרים את המשקולות הכבדים של מה שהוא פוגש בחייו (ואכן חייו ה מעוטי הצלחה והישגים) – אך לעומת זאת הוא הולך ומתפתח, הולך ומפתח את הכישרונות והכשרים הפנימיים שלו, כדי שאלה יספקו לו את הרמה הנדרשת כדי להתמודד עם חוסר המזל שבחייו.
וכך כשחסר המזל ובר המזל מגיע לקו מטרה כשלהו, ממנו הם יכולים למדוד את ההצלחה והכישלון של חייהם – בר המזל מגיע חלש ורפה בשריריו התודעתיים והנפשיים. ואילו חסר המזל מגיע לשם עם עולם פנימי מפותח ויכולת התמודדות פנימית עם חוסר שיתוף הפעולה של מה שהוא פוגש בחיים.
למעשה, הדבר היחיד, או העיקרי, החשוב בחייו של אדם, זה מצב חייו הפנימיים. וככל שאדם מצליח יותר בחייו החיצוניים כך תשרור יותר פסיביות והזנחה בחייו הפנימיים. וזאת לטובת החיים החיצוניים הפועלים בחברה מטריאליסטית, תחרותית ומסחרית, חברה הסוגדת לתדמית במקום למהות.
לעומתו חסר המזל נאלץ לפתח את 'שרירי' תודעתו ונפשו, כדי להתמודד עם תוצאות חוסר המזל שהוא פוגש בחייו.
וחשוב לציין כי קשה עד בלתי אפשרי להיות בעל הישגים בשני העולמות – הפנימי והאישי וגם בעולם החיצוני חברתי. או שאדם מפתח את רמות התודעה והנפש שלו, או שהוא מזניח אותם בגלל הצלחה בעולם החיצון. עולם של תחרות, אמביציה, לחצים, מתחים ומאבקי שליטה.
אנלוגיה נוספת לרעיון המזל ניתן לקבל דווקא מעולם הכדורגל; שחקני כדורגל, ככל שינצחו יותר בקלות קבוצות חלשות – כך יזניחו את האימון והמאמץ של להיות בעלי כושר גופני גבוה ויכולת יותר טובה לעבוד בעבודת צוות על חשבון האינטרסים של האגו של כל שחקן ושחקן.
כך שברמה הנמוכה, לא חשוב מה חי באדם ובאיזה רמה הוא מצוי, אלא הישגים מדידים בעולם החיצון.
ואילו ברמה הגבוהה, לא חשוב כלל להצליח בעולם החיצון, כי הצלחה שם זה כמו לצייר בחול הים (שימחק בגלל גאות הים או צעדיהם של ההולכים על החוף) או לחרוט ציורים בקרח (המצוי בטמפרטורה של החדר, וסופו להינמס).
בסופו של דבר העולם האמיתי הוא עולם הנפש והתודעה (כי כל אדם נולד עם נפש ותודעה, שבדרך כל מוזנחים למען הישגים בעולם החברתי החיצון). ואכן עולם התחרות המטריאליסטי לא עוסק בדברים אמיתיים אלא בנורמות חברתיות, שכידוע יכולות להשתנות מקצה לקצה, בחלוף הזמן או בהשוואה בין תרבות לתרבות.
כך שבסופו של דבר להישגים בעולם החיצון החברתי, אין ממשות אמיתית (לטווח רחוק).
רק מה שהצליח אדם לפתח מתוך הפוטנציאל עימו הוא נולד – הוא ששורד את המעלות והמורדות של החיים והוא שאמיתי, כל ההצלחות בחברה יכולים בכל רגע לאבד ערכן ולחייך לברי מזל אחרים. אין דבר פחות יציב מן ההצלחה בעולם המטריאלי- מסחרי.
מה שנותר לאדם בחלוף השנים, זה מה שהצליח לחצוב מתוך עצמו ולפתח, למרות הקשיים בחייו, אבל בעיקר, בגללם.
—————————-
גבריאל רעם, 20.2.13

שלושת שלבי הדינאמיקה.

בחיינו, אין תמיד ובכל מצב – דינמיקה. במקרים רבים – אין דינמיקה; בשיחה, במפגש עם אדם חדש, במיומנות נהיגה, ביחסים, בשליטה בתחום חדש בעבודה. אפשר להגיד שבכל התחלה – אין דינמיקה. (וגם בכל סוף, לאחר שהתהליך מיצה עצמו – אין כבר דינאמיקה). ויש מצבים שיש בהם דינמיקה; לאחר זמן מה משהו נדלק, משהו נכנס לפעולה, ויש זרימה; ואז דברים קורים כאילו מעצמם. בשיחות, בתקשורת עם מישהו, ביחסים, בעבודה חדשה, במיומנות נרכשת.  דוגמה לא רעה היא נהיגה; נהג חדש נוהג באופן מכאני, אך בשלב מסוים הוא נכנס לדינאמיקה בנהיגה, ואז זה זורם, כמו קורה מעצמו.
-עד שהיא (הדינאמיקה) מתרחשת – כלום עדיין לא קורה,
-וכשהיא מתרחשת, הכול קורה,
-ולאחר שהיא נעלמת – כלום כבר לא קורה.
ולמה הכוונה ב'הכל קורה'? ובכן, לא רק הדבר עצמו, אלא כל מה שקשור לאדם שמצוי בדינאמיקה – נדלק. אם זו דינאמיקה חיובית אז הכול נדלק באש מוצלחת, ואם זו דינאמיקה שלילית, אז הכול נופל, כושל, קורס. טבעה של דינאמיקה שהיא מתפשטת, כשיש דינאמיקה הכול בסביבה נדלק. באש טובה או אש רעה.
את הדינאמיקה קשה להסביר. אבל דוגמה אחת היא משחק כדורגל; ישנם משחקים עם דינמיקה, קבוצות שבמשחק מסוים תפסו דינמיקה, ואז השחקנים כמו עפים על המגרש, דינאמיקה היא הגורם העלום מאחורי משחק טוב והעדרה של דינאמיקה הוא הגורם מאחורי משחק גרוע. כשאין דינאמיקה לקבוצה במשחק, שום דבר לא הולך; השחקן הטוב ביותר נראה ומשחק כבובה מרוקנת אויר.

גם אם ניקח כדוגמה, אהבה, או הצלחה, או קשר חזק בין שני אנשים, כדי שאחד משלושתם יתרחש יש צורך בדינמיקה. כדי להצליח בכל תחום, או כדי להגיע לרמה הגבוהה בכל תחום, יש צורך להיכנס לשלב הדינמי.
רוב מה שקורה בחיינו לא מגיע לשלב הדינמיקה. דינאמיקה היא ההתלקחות והכניסה ל'פרפטום מובילה' של תהליך שקדם לה. דינאמיקה היא שיא התהליך, כניסת התהליך לשלב הסופי והעליון.
עכשיו, איך דברים מגיעים לשלב הדינמיקה?
כל מה שקורה לנו, כל שאנו עושים או מעורבים בו מצוי באחד משלושה שלבים: בדידים, תהליך, ודינאמיקה.
במקרים רבים שלב הבדידים לא עובר להיות תהליך, ותהליכים רבים אינם מבשילים להיות דינמיקה.
דוגמה בסיסית מאוד: אדם לומד מקצוע חדש, להיות שף למשל, לוקח לו כמה שבועות או חודשים, להיות בשלב הבדידים, בשלב התחלתי זה שום דבר לא נשזר להמשכיות, כל מעשה או אקט מגושם, מקוטע ונפרד מן המקטע שבא לאחריו. בעוד שבשלב התהליך כבר יש זרימה. ושף מיומן כבר מצוי בדינמיקה, הכול זורם. הכול הרמוני, הכול קורה כאילו מעצמו. השף מופעל על ידי זרימה שכמו עוברת דרכו. בשלב הבדידים הוא מתלמד, בשלב התהליך או איש מקצוע, בשלב הדינאמיקה הוא כבר מאסטר.
ושוב, לנהיגה, בשלב לימוד הנהיגה, התלמיד מצוי בשלב הבדידים, כלום לא משתלב עם כלום, הכול הולך בקושי, עוברים מפעולה בודדת לפעולה בודדת. בשלב הבא, זה של הנהג החדש  זה כבר תהליך, צריך לזכור מה עושים אבל זה משתלב ביתר קלות. בשלב השלישי, של הנהג הוותיק, זו כבר דינמיקה, הכול הולך בקלות, זורם, ללא מאמץ, ללא מודעות, קורה מעצמו, כל הבדידים מחוברים זה לזה, ועובדים ביחד בתהליך והתהליך מאוחה וזורם.
שלב הבדידים –מאמץ.
שלב התהליך- מכאניקה.
שלב הדינמיקה – התרחשות.


שלב הבדידים – יחידים.
שלב התהליך – קבוצות.
שלב הדינאמיקה – יחד, אחדות.

שלב הבדידים – פיסי.
שלב התהליך – מגנטי.
שלב הדינאמיקה – חשמלי.
עד שמתרחשת דינאמיקה בחייו של אדם הוא לא באמת חי עדיין, הכול קשה, מפוצל, ומאומץ.  ורק כשהוא מגיע למישור הדינמי, זה מתחיל להתרחש.
המעבר מן השלב הפיסי למגנטי, קורה לאחר מאמצים מרובים, עוד טיפה ועוד טיפה, ואז מרכז הכובד עובר לאט לאט לשלב התהליכי. זה קורה באופן פרוגרסיבי. אך לא כך המעבר מן השלב המכאני לדינמי, כאן זו התרחשות, מרכז הכובד מתהפך אל הרמה שמעל וזו שואבת את החומרים אל הרמה הדינמית. מהפך קוונטי. .
המעבר לשלב התהליכי הוא כמו מעבר משלב המים לשלב הגז. צריך להפעיל מאמץ (חימום) באופן מתמיד ואז זה קורה לאט לאט, עד שכל המים הופכים לאדים. אך המעבר משלב האויר לשלב האש, (המקביל למעבר מן התהליך לדינאמיקה) אינו פרוגרסיבי, הוא קורה בבת אחת. זו התלקחות, התרחשות.
כדי להגיע לרמת הדינאמיקה לא צריך לעשות כלום, נהפוך הוא, צריך להסיר את מה שמפריע, וכששום דבר לא חוסם ומפריע – הכול מתחיל לקרות.
אפשר להגיד כי שלושת השלבים הללו מצויים במערך של קרחון, שלב הבדידים גלוי מעל למים ומודע. שלב המכאניקה, או התהליך, חצי שקוע מתחת למים והוא חצי מודע. ואילו שלב הדינאמיקה כולו שקוע מתחת למים ועל כן לא מודע. בשתי הרמות הנגלות – איננו מבינים או רואים מה הקשר בין מאורע אלף למאורע בית, כי אין קשרים, (ברמת התהליך הם מתחילים להיווצר) ההקשרים מצויים מתחת למימי התודעה שלנו. בתחום הדינמי.
—-
גבריאל רעם, 25.10.10

 

על הדינאמיקה של רצף כישלונות או הצלחות

תמיד ריתק אותי עניין חוסר היציבות של ההצלחה אצל אמנים, יוצרים, זמרים, אנשי במה וכו'.
מדוע אמנים מסוימים, או רבים, חווים שנים של אויר פסגות ולפתע נזרקים במורד, וברוב המקרים, לא מצליחים לשוב למעלה? ומדוע ישנם אמנים בודדים שכל הזמן נותרים בפסגה, חווים הצלחה ולא יורדים ממנה? מדוע ישנם כאלה ששוהים בפסגת ההצלחה שנים רבות ואילו אחרים רק שנים מועטות? וגם הנפילה מן הפסגה אינה זהה; מדוע ישנם אמנים או יוצרים מצליחים שנופלים בבת אחת לאלמוניות גדולה ויש כאלה שמתפוגגים לאיטם? ויש כאלה שמבליחים אל ומחוץ לתודעה הציבורית, במחזוריות? 
אך השאלה המרכזית, (שיש כאלה שיכפרו בתקפותה) שאני רוצה להעלות כאן היא: מדוע אלו שנפלו מפסגת הצלחה חווים, יחד עם זה, ובה בעת, גם משברים בתחומים אחרים, לא קשורים? כשהם מצליחים הכול פורח בחייהם, וכשהם כושלים הכול כושל?
ושוב, רבים יכפרו שאכן זה כך, שאכן כשאדם נכשל בדבר אחד מרכזי בחייו, חייב הדבר להקרין גם על שטחים אחרים בחייו שמתחילים לסבול מאותו הסינדרום. אך אני רוצה לבדוק כאן את האפשרות שזה כן קורה. שאכן יש משהו מידבק בהצלחה או בכשלון. מידבק בחייו של האדם עצמו.
ההסברים לתופעה זו (אם אכן היא קיימת) לא שוכנים בתחום ההיגיון הרגיל, ההסתברות הרגילה. ואכן חלק נכבד מן ההתרחשויות המשמעותיות בחיינו לא נותנות עצמן להסברים רציונאליים. ניתן לכפות או לעוות הסבר הגיוני שיתאים לתופעה, או להגיד ש'זה לא תמיד', ו'לא צריך להכליל' וכו'. וכך נותרים תחומים רבים בחיינו ללא הסבר אמיתי, אורגני, שמתאים לתופעה כמו כפפה ליד. כי ההסבר האמיתי לתופעות בלתי מוסברות מצוי בדרך כלל בתחום שההיגיון הרגיל לא מגיע אליו. ההיגיון הוא כמו טווח חוש הראיה; זה מהווה רק חלק קטן מן המרחב העצום של מה שישנו. קליטת הצבעים שלנו היא אחד חלקי ששים של הספקטרום הקיים, (רוב ספקטרום הצבעים מורכב מן החלק האולטרא סגול וקרני רנטגן וקרני גמא  –  בצד אחד של הספקטרום הנראה, והאינפרא אדום וגלי רדיו, המשתרעים בצד השני של הספקטרום), ואילו אנו מתייחסים רק לצבע שנופל בתחום הנראה, המצוי בטווח הצר בין שניהם. כך גם ההיגיון האנושי, זה קולט ומסביר בעיקר את מה שנופל בתחום הידע, קונוונציות החשיבה, הנורמות החברתית, והנימוק הרציונאלי, מה שלא נופל שם, מוצא עצמו או מנופה כתופעה שאינה באמת קיימת, או מקבל הסבר שנראה ונשמע מתקבל על הדעת, אבל הוא כפוי על התופעה.
ובחזרה לתופעת 'המחלה המידבקת' של הכישלון או ההצלחה; יש אנשים שכמעט כל שהם נוגעים בו מצליח, ויש כאלה שלהיפך, את זה אנו פחות או יותר מכירים, מה שמעניין אותי זו הדינאמיקה של ההצלחה או הכשלון. יש מעין מרכז כובד, שכשהוא עובר מדינאמיקת ההצלחה לכישלון, או לההיפך, (מה שפחות שכיח) – הוא גורם למפולת או גאות גם ביתר הפרמטרים המצויים גם הם בדינאמיקה.
כאן איני רוצה לגעת בכישלונות או הצלחות בודדות, אלא בתופעת הרצף של ההצלחה או הכשלון.
עכשיו, לא מדובר כאן על המובן מאליו, על כסף שמגיע עם הצלחה בקריירה, או הצטברות ידידים, כשהם רואים שנגעת בהצלחה, או ההתרחקות שלהם ממך כשהם רואים שנפלת לכישלון. המדובר ברצף לא מובן מאליו, התרחשויות שאין ביניהן שום קשר סיבתי או הגיוני. ועדיין זה קורה. המדובר על כך שכמעט כל מה שאדם נוגע בו בתקופת ההצלחה – צולח, ואילו כשאדם מתחיל להיכשל, כמעט כל שהוא נוגע בו קורס ומתרסק. כשטוב לך – הכול טוב, כשרע לך לא רק שהכול רע, הכול גרוע, ולא רק שהוא גרוע, הוא הכי גרוע. (כוחו של הרע להרע גדול מכוחו של הטוב להיטיב,) אבל זו כבר סוגיה אחרת.
כמובן שיש כאלה שיטענו ההפך, שדווקא בשיא ההצלחה חווים נפילות בתחומים לא קשורים, ואילו לאחר שנופלים מגלים מרגליות במקומות לא צפויים, כמו חברים חדשים, זוגיות מלאת אהבה שדווקא מתלהטת לאור המשבר וכו'. אך כששואלים את אלו שנפלו מפסגת ההצלחה או שהתקופה הטובה הפסיקה להם בתחום מסוים, הם יודו שכשמשהו מרכזי מתקלקל – יחד עימו מתקלקלים להם גם דברים אחרים לא קשורים. כמו במגדל קלפים, או במשחק דומינו ראלי.
כלומר, מה שנאמר כאן הוא, שבמבט שטחי, אנו רואים את פני השטח של הדברים, ושם מבצבצות התופעות, והתופעות נראות לא קשורות, אבל מתחת לפני השטח, מתחת לקרקע, ברמה החצי מודעת – מסתתרים קשרים בלתי נראים. ואם תחום אחד ממריא או צולח, דרך הקשרים זה מידבק גם לתחומים אחרים…
אבל כאן צריך לסייג, לא כל הצלחה שהופכת לכישלון גורמת למפולת שמפילה גם שטחים אחרים. זה קורה כשהנפילה מתרחשת בתחום שהגיע לשלב ה דינמיקה.

 

***
גבריאל רעם. 18.9.2010

על מצליחנים ומפסידנים


מבוא:

כולם יודעים, העולם מתחלק לבני אדם משני סוגים : מפסידנים ומצליחנים. בדרך כלל לא מדברים על זה כמטבע לשוני שכיח. ולא ברור לאנשים רבים עד כמה החלוקה הזו באמת עובדת. חוסר המודעות מסתיר את הדומיננטיות הגדולה של החלוקה הזו בחיים של כל אדם ואדם. שהרי כל אדם חי באחת מן החטיבות הללו.

בעולם החי זה כך, גם בהתנהגות בלהקות וגם באופן הישרדותי. וכבר כתב

על כך צ'רלס דרווין, ב- 

שלו. Survival of the fittest

אך אצל בעלי החיים זה קיים ברמה הראשונית, הפרימיטיבית, בני אדם שיכללו זאת לדרגת ערמומיות, תגמול, סבל ועוגמת נפש  – עמומים אך דומיננטיים במיוחד, שולטים על איכות החיים הפסיכולוגית והסוציאלית של הפרט.

המצליחנים והמפסידנים חיים בעולם בו הצלחה חומרית וחברתית ניתנת בעיקר לאלה שיודעים להשיג אותה (המצליחנים). והנקודה היא שזה בא תמיד על חשבון המפסידנים. כלומר ההצלחה החומרית-חברתית הינה משאב מוגבל, ומי שזוכה ביותר נתחים, משאיר פחות לאלה שפחות מוכשרים לחטוף. ואלה המפסידנים.

ואיך המצליחנים מוציאים זאת לפועל? ובכן הם עושים זאת בשתי טקטיקות. האחת: פריצה וגזילה והשנייה שימור וחסכון.

בראשונה זוכים בנתח הגדול ובשנייה מגדילים את הפירורים…

בראשונה, האגרסיביות של המצליחנים מפחידה את מי שיהיו מפסידנים, שמוכנים לוותר על הנתח פן יבולע להם מיד המצליחנים, שמצטיירים כנחושים, נוקשים ואפילו, אכזריים יותר.

בשנייה, המצליחן אמנם לא מסוגל להזיק למפסידן, אך הוא צובר יתרון מצליחני על ידי חישוב חישובים כיצד לשמר ולהגדיל את הערך של הנתחים שכבר בידיו. מי שלא מסוגל לפעול בקטגוריה הראשונה של המצליחנים, מסתפק בשנייה; שימור וחסכון. זה הגבול האחרון למצליחנים בלתי אגרסיביים, ששומר אותם מלהתדרדר לרמת המפסידנים. כך שהמשמרים והחוסכים, מצליחים אמנם לא להיות מפסידנים, אך גם מצליחנים גדולים אינם. הם, הזעיר בורגנים.

במאמר זה אתייחס בעיקר לקטגוריה הראשונה, הפורצים-גוזלים.

הם בעלי הנתחים הגדולים, (והם מסבים את הנזק הגדול, נפשי, חברתי וחומרי למפסידנים).

ואיך הם עושים זאת? ובכן המצליחנים נחושים יותר, ערמומיים יותר, טוטליים יותר. הפילוסופיה שלהם: " טוב למות ומאשר לוותר על הנתח הבא". הפילוסופיה של המפסידנים: "טוב לוותר, כי מי יודע איזה פורענות חסכתי לי כאן"; המפסידן משוכנע שאם לא יוותר, ייסוג, ייכנע, יוריד פרופיל – יבולע לו.

הוא נבהל בקלות מאיומים אודות מה יקרה לו אם לא יוותר על הנתח הבא.

הפילוסופיה של המצליחן אחרת: אם תהיה מפסידן, אתה משול למת, כלומר לגביהם, למות זה להפסיד בעימות הבא. הם מוכנים לא לשרוד בתנאי שינצחו.

ועל כן, הם משכללים את הנחרצות, הפראות והערמומיות של טקטיקות הלוחמה שלהם, כדי שהנתח הבא ייפול לידיהם ולא לידי הזולת.

למשל בקניה של מכונית; לא משנה לו מה השווי הריאלי של המכונית, הוא ירצה אותה במחיר הנמוך ביותר, גם במחיר עוול למוכר. הקונה המצליחן  לא יבוא למוכר ויגיד לו שלא כדאי לו למכור את המכונית במחיר כה זול. הוא ייתן לו לדפוק עצמו חופשי. ואם יעמיד את המוכר על זכותו לדרוש יותר, ייתפס על ידי קרוביו ומכריו כטיפש, וכמועמד ודאי להתגלגל לתחתית הערימה.

אך אם המוכר הוא 'מפסידן', הוא ימצא עצמו מוותר מוקדם מדי על המחיר שרצה עבור המכונית, בשלב כלשהו הוא ימכור אותה הרבה מתחת למה שהיה יכול להשיג, וזאת כי מצד אחד לא נעים לו כלפי הקונה ומצד שני הוא חושש שלא ימצא קונה אחר.

למפסידנים יותר חשוב לשרוד מאשר לנצח.

הדילמה שלהם היא לא בין לזכות או לא לזכות, אלא בין לשרוד או לא לשרוד.

הם הראשונים שמתקפלים, פוחדים שאם יעזו להתעקש על עמדתם – יתנכלו להם.

חלק א':

עד כאן אין חדש.

השאלה הנשאלת עתה היא: מי הם המפסידנים? האם סתם חדלי אישים, וחסרי אונים? אלה שדרווין מגדירם כחלשים ונחותים במלחמת ההישרדות שבטבע?

התשובה במסה זו היא: לא. הם המעולים שבבנינו, בנותינו ובני האנוש שלנו. הם נציגי הנפש האנושית, הם המאיון העליון, מבחינת איכות אנושית, רוחנית ויצירתית.

הם הראשונים (נפשית) שהפכו אחרונים (במדרוג הכלכלי-חברתי). בוב דילן מקווה ומנבא שהם יהפכו שוב לראשונים, כפי שהוא כותב בשירו האופטימי:

The Times They Are A-Changin'
Come gather 'round people
Wherever you roam
And admit that the waters
Around you have grown
And accept it that soon
You'll be drenched to the bone.
If your time to you
Is worth savin'
Then you better start swimmin'
Or you'll sink like a stone
For the times they are a-changin'.

Come writers and critics
Who prophesize with your pen
And keep your eyes wide
The chance won't come again
And don't speak too soon
For the wheel's still in spin
And there's no tellin' who
That it's namin'.
For the loser now
Will be later to win
For the times they are a-changin'.

Come senators, congressmen
Please heed the call
Don't stand in the doorway
Don't block up the hall
For he that gets hurt
Will be he who has stalled
There's a battle outside
And it is ragin'.
It'll soon shake your windows
And rattle your walls
For the times they are a-changin'.

Come mothers and fathers
Throughout the land
And don't criticize
What you can't understand
Your sons and your daughters
Are beyond your command
Your old road is
Rapidly agin'.
Please get out of the new one
If you can't lend your hand
For the times they are a-changin'.

The line it is drawn
The curse it is cast
The slow one now
Will later be fast
As the present now
Will later be past
The order is
Rapidly fadin'.
And the first one now
Will later be last
For the times they are a-changin'.

Copyright ©1963; renewed 1991 Special Rider Music

אך בינתיים, לאחרונים/מפסידנים יש חרדה, חרדה מלהיכנס למשחק המלחמה ולדרוש את הנתח הגדול.

בחיפוש אחר הסבר לתופעת המפסידנים אפשר לאמץ גישה פסיכולוגית שרואה בהם חסרי ביטחון או בעלי דימוי עצמי נמוך, במאמר זה הגישה אחרת, והיא גורסת כי הסיבה לחרדה נובעת (פחות מדימוי עצמי נמוך כמו) מצורך פנימי ותת הכרתי, להגן על פנינת הנפש החשופה שבתוכם. נפש שתלך לאיבוד בחוץ הקר והמאיים.

הם נמנעים מלצאת לקרבות לא בגלל שאולי יפסידו, אלא בגלל האכזריות וחוסר החמלה שיפגשו. תוקפנות חסרת חמלה שעלולה לחבל במשהו יקר וחבוי בתוכם – הנפש. 

המנצחים פחות קשורים לנפשם, או שהיא פחות משחקת תפקיד בחייהם, כך או כך,  אין להם מה להפסיד מלבד את הנתח הבא.

למפסידנים שתי סקאלות למדידת שביעות רצון ממצבם:

א.    סקאלת הנתח החיצוני.

ב.     סקאלת הנפש.

ולרוב, סקאלת הנפש גוברת וגורמת להם לוותר על סקאלת הנתח החיצוני (נתח הבשר): הכסף, הטריטוריה וההישגים החומריים והחברתיים שבחוץ.

ובחוץ הכול, אבל הכול, נמדד על פני המטבע העובר לסוחר של: הכסף, דומיננטיות טריטוריאלית והמעמד הסוציו אקונומי.

ולמנצחים לא ממש משנה עבור מה הם נלחמים, על עשרה שקלים או מאה אלף שקל. אם הפסידו (ולא משנה כמה הפסידו, עצם זה שהפסידו) – הם משולים בעיניהם כמתים. עכשיו (כך הם משוכנעים) כולם יבואו לחטוף מהם את שנותר. דמם יהיה מותר.

ולא רק זה. המפסידנים מפסידים לא רק כסף או מעמד, כשהוא מפסיד הוא יוצא מן העיסקה לא רק עם כיס ריק יותר, אלא גם מדולדל יותר- אנרגטית ופסיכולוגית. הנוכחות האישית שלו תצטמק בבואו ובצאתו מחברת אנשים. הוא יכול להתעלם משוק הסוסים הזה, אך לא יכול להוציא עצמו מן המשחק, הוא מושפע ממנו, גם אם אינו לוקח בו חלק. כי אלה חוקי המשחק באקולוגיה החברתית השולטת על הכול.

המפסידן מנסה להתעלם מחוקי המשחק, והמצליחן מודע להם בכל הוויתו והיותו. מודע ופוחד. וזאת כי עבורו להיות מפסידן, זה להיות השטיח של כולם; לא רק שאף אחד לא סופר אותך, כולם דורכים עליך בדרך לכיבוש הבא. אין רחמים על מי שנופל במרוץ.

ועל מי דורכים? ממי גוזלים? לא מן הכובשים, שהרי הם לא ישחררו שום נתח מפיהם, מן הנכבשים. וכך יוצא שכולם גוזלים את כיבשת הרש מאנשי הנפש. וככל שהנפש גדולה, משוחררת ובוערת יותר– כך יפסידו יותר, וייגזל מהם המעט שעוד נותר להם.

אנו חיים בתרבות בה הכוחניים שודדים את נושאי הניצוץ.

נושאי הניצוץ אינם יודעים לקחת. הם מחכים שיקבלו את שמגיע להם…  הם לא יכולים, לא מסוגלים, להערים למשל על הזולת כדי להשיג ממנו את הנתח הבא. זה למטה מרמתם, הם לא מסוגלים, הנפש לא נותנת להם. הכאב הנפשי יהיה גדול מדי.

הנפש שלהם כובלת אותם לרמה מתחתיה אינם מסוגלים ליפול.

וכך יוצא, שהנעלים בנפש והאצילים ברוח  נשדדים כל הזמן על ידי המיומנים בתורת החיים החברתיים.

הפילוסופיה של הנפשיים מתפרשת ככתב כניעה מחפיר על ידי המצליחנים.

אף אחד לא יודה לאנשי הנפש על כך שהם לא דופקים על השולחן ולא דופקים אחרים.

'תגמולם' היחיד הוא הקשר והמגע עם נפשם, מגע שהולך ומתמעט, הולך ופוחת, ככל שייקחו באופן אישי את המפלות שהם סופגים מידי המצליחנים.

 

***

 

גבריאל רעם , 10.11.2008

 

לחיות את החיים כמובן מאליו.

מבוא:
ונתחיל ישר בדוגמא:

אישה שואלת את בעלה: ''אתה אוהב אותי''? והוא עונה: ''ברור''.

שואלים עולה חדש: ''אתה שמח שבאת לארץ? והוא עונה: ''כמובן''.

שואלים ילד אם הוא יעשה את השיעורים בחג והוא עונה: ''בטח''.

ובכן, כאן אנו כבר רואים כי המילים: ברור, בטח, כמובן – הן מלים בעייתיות. הן עצמן אינן בעייתיות, ההקשר והרימוז שלהן הוא כזה.

האם באמת השלושה מתכוונים לומר שהתשובה: 'כן', על שלוש השאלות – הנה כל כך חזקה ומובהקת עד שאין צורך להגיד אותה, או עצם העובדה שאין צורך להגיד אותה דווקא אומר משהו על חוסר המובהקות והגיבוש של התשובה עצמה?

ומה קורה בנו כשאנו אומרים את זה? למה בכלל אנו אומרים את זה? איזה 'רווח משני' יוצא לנו מאמירתם? האם 'פשוטו כמשמעו'? ואכן אומרים ברור כשאכן 'ברור'? או דווקא ה'ברור' מרמז שאולי זה לא כל כך ברור?…

ובכן הבה ונתבונן אל מילה אחת: 'כמובן'. מה מלה זו אומרת? ובכן היא אומרת משהו כמו: 'טוב, אין צורך לצאת במחול ובריקודים, הדבר ידוע, ישן. ואם צריך להתפעל אז כבר התפעלנו קודם. המלה הזו חוסכת לנו התפעלות. אנו מקצצים בחידוש ובמיוחדות של הדבר שכלפיו אנו צריכים להפגין ולהנפיק יחס מיוחד. ומסתפקים בהנפקתו והצמדת ערכו אל דברים שפעם התפעלנו מהם, או שבזמנו דרשו מאיתנו יחס ראשוני או חדשני. אמירת המילים 'כמובן', 'בטח' ו'ברור', חופנות בחובם ידיעה של התפעלות או התפעמות שפג תוקפה. פעם הם היו טריים ורעננים אבל כעת חל עליהם חוק התיישנות. וכל שראוי לתת לזה, זו תגובה אוטומטית. כל המשמעויות וההשתמעויות הללו נגזרות וכרוכות סביב המילה: 'כמובן'.

אך מה הסיבה לחסכון הזה שאנו חוסכים בלהגיד שמשהו הוא נהדר, נפלא, ראוי למחמאה, ראוי להתפעלות?

ובכן ישנן 4 סיבות.

א. הראשונה לרצות להיות יותר מן האחר. (כוחנות).

וב. השניה לרצות לחיות ברמת תודעה נמוכה (נוחיות).

וג. השלישית לרצות להמשיך ולישון. (שינה)

וד. והרביעית לרצות לא להיות אבוד ונבוך. (להיות יודע והגיוני ביחס לחיים).


חלק א': לחיות מתוך כוחנות:
לעתים קרובות אנו פוגשים אנשים וארועים מיוחדים או חשובים, אנשים וארועים שכלפיהם אנו צריכים להנפיק יחס מיוחד. יחס שמתבטא במלה: 'וואו. כאן תהיה נטייה חזקה להוריד את סף ההתפעלות. והסיבה נעוצה כך שיש לנו קושי לתת קרדיט למישהו הראוי לו. הסיבה נעוצה במאבק כוח סמוי; ברגע שאדם נותן למישהו את הקרדיט שהוא ראוי לו ולא אומר משהו כמו: 'ברור שאתה על הכיפק', – הוא מוריד את הסטטוס שלו עצמו, ומגדיל בזאת את הסטאטוס של האדם שממנו הוא אמור להתפעל.

ברגע שאדם אומר לאדם אחר: 'אתה על הכיפק', או 'תודה', הוא כמו עושה עצמו יותר קטן. כי עצם אמירת התודה, כמו אומרת שהוא זקוק למשהו שאין לו ויש לאחר. מה שעושה את האחר ליותר ואותו לפחות (בראיה מסוימת). לישראלים קשה במיוחד להגיד תודה. הם לא יתנו מחמאות האחד לשני ולא יפרגנו, כי הם לא רוצים להיות קטנים מן הזולת. אך למרבה הצער, זה גם נכון, כי אם אנשים בארץ יתנו משוב מלא וקרדיט לאנשים אחרים, אותם אחרים, מן הסתם ינמיכו אותם, כי יחשבו שהם עושים זאת מתוך חולשה. כמו מנסים לפתות את הזולת להיות נחמד אליו, וזאת כי אין לו מספיק כוח לתבוע את זה ממנו.


חלק ב': לחיות ברמת תודעה נמוכה.
אך אנו מהססים לתת קרדיט ולהגיד 'וואו', לא רק לגבי בני אדם, אלא לגבי החיים עצמם.

ברור שאנו נהנים לבוא הביתה לאחר יום עבודה.

וברור שאנו אסירי תודה שיש לנו מקום עבודה.

ברור שאנו מתפעמים מזה שיש לנו ילדים בריאים.

וכל כך ברור שאנו שמחים כל רגע שאנו בריאים. או שיצאנו שלמים מנהיגה בכביש.

ברור? האמנם? אז מה קורה כשאנו אומרים ברור? ובכן כשאנו אומרים: 'ברור', אנו משטחים בזאת את הגבעות והעמקים, את השיאים ונקודות השפל של חיינו, והכל נעשה אותו הדבר ושום דבר לא יותר מהשני, ואם שום דבר לא יותר חשוב מהשני, אז שם דבר לא חשוב, ואם הכל לא חשוב, אז אין למה לצפות, ואם אין למה לצפות, אין ממה להתאכזב.

'ברור' אומר שהכל ידוע. וכשאומרים שהכל ידוע לא צריך לתת דין וחשבון. לא צריך לקחת אחריות.

וככל שמתרבים רגעי ה'ברור' וה'מובן מאליו', כך אדם מחמיץ יותר את חייו.

ומצד שני, ככל שיתרבו הרגעים בהם דברים אינם מובנים מאליהם – כך תתעצם תחושת החיים במלא עוצמתם, חיוניותם וחד פעמיותם.

לחיות זה להיות מסוגל לעכל ולקלוט את מלא המשמעות של מה שקורה עכשיו. זו אינה פעולה פיזיולוגית. חיי אדם אינם עבודת הריאות ומערכת הדם שלו, כי שתיהן עובדות גם אצל אדם נטול הכרה. לחיות זה מצב תודעתי. כמו ש'להקשיב', 'לדעת' ו'לראות' – הן לא פעולות פיזיולוגיות אלא פעולות של מערכת התודעה. לחיות, זה לחיות בתודעה. פעילות המערכת הפיזיולוגית מתחזקת את המערכת כדי שהתודעה תוכל לתת את השוק הכפול הזה של: לחיות ולדעת את זה בו בזמן. (זה כמו שוק חשמלי ללב, תוך כדי החייאה) וכשהשוק הכפול מתרחש – מתחיל הדינמו של החיים הפנימיים לעבוד. ואז אתה חי, ויודע זאת בכל כולך.

ואז אינך לוקח שום דבר כמובן מאליו. ואז אתה מתרחש לחיים והם מתרחשים לך. החיים כ'התרחשות' (Happening), והאדם כ'היות' (Be).


אך בדרך כלל בני אדם נמצאים בכיוון ההפוך. מורידים את סף המודעות לגבי רמת הבסיס של החיים. ובכך מורדים מתח, מורידים מאמץ. ולחיות ללא מאמץ אומר שלא רוצים לעבור גיהנום עכשווי בדרך לאופציה של לגן עדן. רוצים לחיות בנירוונה פה ועכשיו, לפני שעברנו את פרוזדור השאול של המציאות כמות שהיא.

כשאומרים למשהו או למישהו: 'מובן וברור', אנו מגמדים אותו כדי יתאים בגודלו לחיינו הקטנים. (שבכך ממשיכים להשאר ננסיים).

ואנו מסוגלים לגמד כל דבר שנפגוש. למעשה אין גבול לגימוד הזה, למה שאנו מסוגלים לקחת כמובן מאליו. אפשר לעשות זאת לגבי הכל. זו מעין מגפה, או מחלה מדבקת, אין תחום החסין מפניה. אפילו הדברים הכי בסיסיים בחיים, למשל: אויר. לרובנו זה מאוד מובן מאליו שאנו נושמים. אבל אם יקלע האדם למצב שבו לא יוכל לנשום שתי דקות, או שיהיה לו חנק לכמה רגעים – ופתאום תחזור הנשימה לסדירה – או אז יתמלא בתחושה אדירה של: 'עד כמה זה נפלא לנשום. איזה נס חד פעמי הוא זה.

לחיות ולחיות באמת, זה לא להתגרש מתחושה מתמדת של 'וואו'. זה לחיות מתוך עוצמה פנימית.

כשאומרים על משהו שהוא מובן מאליו, משטיחים את העוצמה הפנימית שלו. החיים הופכים לריקים וחסרי עוצמה. ואז מחפשים גירוי חיצוני שיגרום ל'וואו' הזה. וככל שאדם ייפול יותר תחת אמירת 'מובן מאליו', או 'בטח', כך יחפש אחר גירויים חיצוניים שיתנו לו את התחושה הזו של ה'וואוו' המוחמץ.

למעשה כל שאנו צריכים לו 'WOW' כבר מצוי עמנו. החיים עצמם צריכים להיות כמו מכת חשמל אדירה. ומפה זה מתחיל. ואם זה קיים ברמה הבסיסית, אזי כל דבר אחר יקום לתחיה בגלל שאנו כבר חיים עם חשמל כה איננטנסיבי. אם אין בנו הכרת ערך והתפעמות על עצם העובדה שאנו חיים, שום דבר לא יעשה לנו את זה. ואז נזדקק לגירויים יותר ויותר חזקים, לעיתים יותר ויותר קרובות. וזה כמו התמכרות; כל הזמן מחפשים דברים שיתנו וואו יותר חזק מזה שהיה קודם. .

כך המצב, במידה והסף ההתחלתי לחיים הוא לקיחתם כמובנים מאליהם. אז נהפוך לעבדים של מה שיגרום לנו לרגע לתחושה של: 'הנה, עכשיו זה קורה', 'עכשיו אני חי', עד להעלמותו ברגע הבא, ואז מחפשים עוד גירויים. (מעין חיי סיזיפוס, כשבכל רגע נדמה לנו שהגענו לפסגת התענוג וגם נשאר שם. אך בכל פעם זה הולך לאיבוד והטיפוס במעלה ההנאה הופל לתלול יותר).


חלק ג': לחיות מתוך שינה
חיים מתוך חיפוש אחר הגירויים הללו, הוא לחיות מתוך שינה, כי כשנמצא אותם הם יאפשרו לנו לישון ולחלום חלומות יותר מרתקים, חלומות, שבגלל מקדם הריגוש הגבוה שלהם, מעניקים לנו תחושה של כביכול חיים. זאת בעוד שלסרב להגיד 'בטח' – הוא להתעורר למציאות העוצמתית של מה שבאמת קיים; החיים האמיתיים ולתת להם להניע אותנו. להתעורר זה תמיד הליך לא נוח. שזוכה מתוכנו בדרך כלל לסירוב אוטומטי.

וכשמתעוררים רואים את העולם כאילו אף פעם לא ראינו אותו. זו ראיה של ילד.

לא לקחת משהו כמובן מאליו, זה לראות אותו בפעם הראשונה. כל אחד זוכר את הפעם הראשונה שראה את הים, כל הוואו שזה עורר, אך בפעמים האחרות אנו רואים את התווית של הים. ואומרים לעצמנו, 'אה, זה ים,' הבנו, אפשר להמשיך הלאה, ולא טורחים לפגוש מחדש את ההוויה החיה והפועמת של הים'. כך גם לגבי פגישה עם אנשים שאנו מכירים. הכביכול הכרות עמם, שמה סביבם קליפה נוקשה שלא מאפשרת לנו לפגוש את התוך הרך והמשתנה שלהם כל פעם מחדש.

אנו הופכים ישנים למהות החיה הבועטת של הדברים.

אנו נמצאים בעולם שמציף אותנו באובייקטים מקדמי ומעוררי ריגוש חדשותי. בעיתון כל הזמן ישנן המצאות חדשות, גילויים חדשים. בטלויזיה תכניות חדשות, פרצופים חדשים. נפגשים ושואלים: 'מה חדש'? מעדכנים האחד את השני מה התחדש. שומעים חדשות כל חצי שעה בערך. אך ראה זה פלא, באיזשהו מקום, מרוב שאנו פוגשים כל הזמן דברים חדשים, ליבנו הופך לגס ואנו לא פוגשים מאום. מרב דברים חדשים, כמעט כלום כבר לא מרגש אותנו. ובכל פעם אנו צריכים לבהות בפעלול חדש בטלויזיה כדי שנפתח קצת את העיניים.

אך האמת היא שאלה לא חיים, זו מערכת הגירויים חיצונית שהמצאנו כדי למלא את העדרם.

חיים באמת, לא תלויים בעוצמת הגירוי החיצוני. כי חיים באמת מתרחשים מבפנים. במצב כזה אפשר לשבת שלוש שעות מול ענף ולהתבונן בעלה אחד ולא לשבוע. וזה המרחק שלנו מן החיים האמיתיים. בדרך כלל מגיעים למצב כזה במדיטיציה, או בטריפ ל. ס. ד. אבל ברמה כלשהי ניתן לחיות ככה. זהו מצב קוואנטי. מצב קוואנטי מדבר על צלילה אל תוך החלקיק הקטן ביותר של החומר ולמצא שם את כל העולם. כך גם בלחיות את החיים באופן קוואנטי; לצלול אל תוך העולמות הזעירים של הרגע ולמצוא שם את הנצח.

כשחיים בעולם לא קוואנטי – מחפשים את הריבוי, הכמות ועוצמת הריגוש. וזאת כדי לחפות על ריקנות בממדים הקוואנטיים של הקיום. והממדים הקוואנטיים הם ממדי הנפש. הנפש חיה בעולם קוואנטי. והתעוררות התודעה היא צלילה לתוך העולמות הזעירים של הנפש.

הגדולה של לחיות חיים אמיתיים זה בלקחת את הדבר הטריוויאלי ביותר – ולמצוא בו את כל העולם. לחיות כך זה לחיות באופן קוואנטי. ולחיות את העולם בפרספקטיבה קוואנטית – זה למצוא את העולם בגרגיר חול ולא לאסוף מספיק גרגירים כדי לבנות עולם.

וגרגיר החול הוא הרגע הזה, פשוט הרגע הזה, כמות שהוא, לבדו. למצוא בו את העולם, זה לחיות.


אך העולם ואנשים בו, חיים בצורה אחרת. הסברה הרווחת היא שהחיים יתרחשו כשיקרו דברים חדשים, חזקים ויוצאי דופן. סרט טוב, סקס טוב, אהבה חדשה, טיול למקום מרתק. אך אלה אפיזודות. החוכמה בלחיות, זה להיות דלוק מרגע לרגע, בגלל עצם העובדה שאתה חי.

ואנו חיים כל הזמן ב'מובן מאליו' לגבי החיים. 'אני חי, אוקיי, ומה עכשיו?''.

אך אם אדם חי את חייו כמובן מאליו, שום דבר שהוא יפגוש לא יכפר, או יפצה את עובדת לקיחת חייו כמובן מאליו. אם משהו לא מתעורר בו מבפנים וחוגג את עצם 'ההיות', כל דבר שיבוא מבחוץ ישאר בגדר אפיזודה חולפת, שעם חולפה רק מעצימה את הכלום הפנימי והריקנות הפנימית.

עצם זה שאנו חיים – זה נס. זו הפתעה. זהו שוק חשמלי ישר לתודעה. אבל בדרך כלל אנו רדומים. חיים מתוך שינה.

מפעם לפעם אנו מתעוררים. למשל אדם שהיה בכלא או בצינוק זמן מה ויוצא החוצה. או שהיה בסכנת מוות ממשית תקופה ממושכת ויוצא מזה לפתע. אז זה מכה בו; עוצמת החיים במלא היותם.

חבר שלי חזר ממלחמת יום הכיפורים וחברים שלו נהרגו מסביב ואז נראה לו שלא יצא מגיהנום המדבר הזה והוא נשבע שלא ישכח לזכור את המתנה הנפלאה של לחיות. ללכת ברחוב, לשבת בבית קפה, אך הוא שכח, הוא גם נעשה מודע לכך שהוא הולך ומאבד את זה, שהשכחה מתחילה לאפוף אותו וזה מגיע ובכל זאת – הוא שכח.

אדם גוסס מסרטן, והוא במיטה והולך למות, והדבר הכי בעולם עבורו זה לקום וללכת באור השמש ולנשום אויר. והנה הוא מחלים וזה עצום, אבל הוא חש שזה הולך להעלם. ואם לא יחזור להיות חולה, העיפוש הבינוני יחזור. הוא ישקע שוב לשינה. והוא חי, הוא נרפא, אך הוא שוקע ונרדם לחיים.

השגרה שוטפת את כולם. בסופו של דבר כולם, כולם נרדמים.

נתן יונתן כתב את השיר המופלא והמסתורי: ''דוגית לה שטה'': דוגית לה שטה מפרשיה שניים ומלחיה נרדמו כולם אם לא יעורו כל מלחיה, איכה תגיע הדוגית לחוף''?

אנו ישנים לגבי העובדה שאנו חיים.

אנו מעריכים את החיים, רק כשבאים לקחת לנו אותם, או כשמשהו בהם נפגם. אך אם אדם צריך להעריך משהו רק כשחסר לו אותו, אזי הוא לא ממש מעריך אותו. החוכמה היא להעריך משהו מבלי שנצטרך לחוש שהוא עומד להיות חסר לנו. אם צריך להוריד לנו את הרגל כדי שנעריך אותה, אז זה אומר שאיננו מעריכים אותה, כשהיא קיימת והיא עמנו.


חלק ד': לחיות מתוך מבוכה
אנו לוקחים את החיים כמובנים מאליהם, כי זה נוח לנו, כי זה מוריד את אלמנט המאבק עם חוסר המשמעות שלהם. אם דברים ברורים אז לא צריך להאבק. אנשים רוצים שיהיה ברור לפני שהם עוברים את הבלבול. אבל אי אפשר להבין לפני שצוללים לתוך המבוכה, האימה, האבסורד והבלבול. הבנה צומחת מתוך הליכה לאיבוד.אך אנו פוחדים ללכת לאיבוד בתוך הלא ידוע. ורוצים שהכל יהיה ידוע לפני שנכנענו ללא ידוע. ואז אנו אומרים 'זה ברור', בשעה שזה לא ברור בכלל. אנו רוצים שהפתרון יהיה שם לפני שהלכנו לאיבוד במשוואה. המובן מאליו מוצא את הפתרון לפני שפגשנו את המשוואה.

רוצים את האורגזמה לפני החיזור והמשחק המקדים ואת השרירים לפני עבודה בחדר כושר.

בחיים האמיתיים שום דבר לא ברור, שום דבר לא מחוור, הכל מעורפל, סמוי וסבוך. כמו בחידה בלשית.

ברגע שאנו אומרים שהחיים ברורים לנו, אנו לוקחים את כל המיסתורין והמורכבות של הבריאה ודוחסים אותם לתוך הראיה הצרה והגמדית שלנו. מעשה זה נקרא: ''לשים את אלוהים במבחנה''.

פאוזה.
לקורא מסה זו נראה בשלב זה, כי המסר ברור, ואין צורך להמשיך ו'לטחון' אותו, אך המסה ממשיכה כי בהמשך יתברר כי מה שנראה ברור עד כה, עדיין לא ברור כפי שהוא עדיין יכול להיות.

אז הלאה, לדוש בזה עוד; כשאדם אומר: 'ברור', הוא מקפל ודוחס את מה שהוא לא מבין ומשקיע אותו בתוך מה שהוא מבין. ואז הכל נראה ברור.

אפשר לעשות ההפך; לקחת את מה שהוא יודע ולתת לו ללכת לאיבוד בתוך מה שהוא לא יודע. ואז הוא חי כולו בתוך עולם שבו באמת שום דבר לא מובן מאליו. ואז האמת אודות הקיום והחיים יכולה לצאת לאור.

מה שהאדם לא יודע תמיד יהיה יותר גדול ממה שהוא יודע. אבל קשה לחיות כך, זה מפחיד, אז אנו מגמדים את מה שאיננו יודעים נוכח מה שאנו יודעים. ואז הכל (או הרוב) ברור.

לחיות זה לראות את העולם דרך מה שאנו לא יודעים.

צריך ללכת לאיבוד בחיים, ולחיות אותם מתוך אובדן, זה המיצוב האמיתי שלנו בחיים.

לחיות מתוך זה ששום דבר לא ידוע או מחוור. ואם אדם מצליח לעשות זאת, הוא חי.

אך אנשים אומרים 'ברור', ואומרים זאת לגבי עולם שהוא הרבה יותר גדול מכפי שהם מסוגלים לקלוט. וזה אומר שהם לוקחים את כל המורכבות וחוסר הפשר של החיים ושמים אותם בתוך הקופסא הזעירה של התובנות והסטיגמות שלהם.

צריך לוותר עליהן. על הסטיגמות ותובנות הנוחיות המקומיות שלנו ולחיות כמה שיותר מתוך תהיה ואובדן תמידיים.

קשה לקלוט את זה בתודעה הרגילה, זו שמשתמשת בהגיון וברציונליזציה כפנס בחשכת קיומנו וכמצפן בניווט מהלכי חיינו. ההגיון מסביר הכל אך טועה לגמרי ביחס לחיים האמיתיים.

אם נוותר על פתויי ההגיון ונבחר במקומם בייסורי המבוכה – חיינו יתגלו ויצופו מתוך האגם השטוח של חיינו – כמפלצת לוך נס מתוך תהומות תת התודעה שמתחת למשטח האגם הנינוח.

מפלצת מפחידה, ענקית ומסתורית – החיים.


——————————————————————————–

נכתב: 4.4.2004

הפוזה המולכת וחיינו השבויים.

מבוא:
נדמה לנו שאנו חיים. שיש לנו חיים. וכי הסיבה שיש לנו אותם היא או כדי שנהנה מהם (ברמה הנמוכה), או כדי שנגשים אותם (ברמה הגבוהה). סך הכל נראה לנו שנולדנו בגללנו. וכי עכשיו, משנולדנו, נוכל לעסוק בנו ולמלא צרכינו. אך הטבע והחברה מהתלים בנו; מעל פני השטח אכן נראה כך; אתה חי בשבילך ולמענך. אך כשבודקים יותר עמוק מוצאים כי האדם רק חושב שהוא חי עבור עצמו, ולמעשה הוא חי עבור התפקיד שהוא ממלא. לאדם עצמו נראה כי התפקיד שהוא ממלא (בין אם זה תפקיד של הורה – במשפחה,או תפקיד מקצועי – בעבודה) –נועד לעזור לו להרחיב את תחום ההנאה והסיפוק של חייו אך האמנם? השאלה שיכולה להשאל כאן היא: מי עובד כאן בשביל מי? מי מהווה כלי משחק בידי מי? התפקיד בידי האדם? או האדם בידי התפקיד?

וכדי להבין זאת יותר לעומק, יש לסקור את מגוון התפקידים שהאדם ממלא בחייו. ובכן כל תפקידיו מתחלקים לשניים; התפקיד שהוא ממלא בחברה והתפקיד שהטיל עליו הטבע.

ונתחיל בטבע:


חלק א', הטבע:
בטבע ובחיים דברים נראים דומה. אם נתעלם מן הטכנולוגיה שהמציא האדם הרי, אם אדם יוצא לטבע היום ואדם יוצא לטבע לפני 500 מאות שנה – כל החיים האורגניים נראים אותו הדבר; עצים, בעלי חיים, בני אדם. אותם חתולים והם מתנהגים אותו הדבר, אותם בני אדם, (הלבוש אולי שונה) ואותם צמחים, שיחים, עצים וכו'. אך יש כאן טעות. אלה לא אותם אנשים, בעלי חיים, ועצים שראה האדם לפני 500 שנה, זה רק נראה כך. אלה לא אותם האנשים, לא אותם החתולים, לא אותם הצמחים.

זה רק נראה אותו הדבר. אך אלה חתולים, עצים ובני אדם אחרים.

כל שאנו רואים הוא התפקיד. אך השחקנים אחרים.

כמו שבאים לאותה הצגה כעבור שנה, התפקיד של הקמצן במולייר נשאר אותו תפקיד, אותן תלבושות, אותה התנהגות. רק השחקן התחלף. כך גם בטבע. (באופן מהותי, ללא הטכנולוגיה שנוספה).

כדברי השיר הידוע:

'הימים חולפים, שנה עוברת, הימים חולפים שנה עוברת,

ורק המנגינה, ורק המנגינה -לעולם נשארת'.

צעירים באים, מבוגרים מתפנים.

כל שנותר הוא התפקיד.

לא תמיד התפקיד ידוע ומודע, אך הכל נראה כמו במחזה, כולם ממלאים תפקיד בהצגה גדולה כלשהי. וההצגה חייבת להמשך. כל שחקן משחק את התפקיד כאילו גילום התפקיד מהווה חלק מהגשמת אושרו ורווחתו הוא, תפיסתו את התפקיד היא כי התפקיד בא לשרת אותו. ולא הוא את התפקיד.

השחקן חולם את גדולתו, אך הוא יתחלף והתפקיד היה וישאר. וגדולתו היא רק בראשו. הוא כלי שרת בידי התפקיד.

הוא רואה את התפקיד כאבן דרך בדרכו את הגדולה, אך התפקיד הוא שצוחק אחרון.

אין ספק כי האישיות של השחקן כשלעצמו היא מהות – עבורו, וכי התפקיד – עבורו, הוא בבחינת טפל לעיקר. משהו שעושים כדי לשרת מטרה מהותית כלשהי. אך הטבע, ומיד כפי שנראה, גם החברה – משחק איתנו משחק אכזרי.

הטבע נותן לאדם את האשליה כי קיומו כאינדוודואל הוא הכל, וכי כל הטבע קיים לרווחתו הוא. וכך האגו שלו יכול לחגוג. אך הטבע משתמש בו בצורה צינית וסמויה, כדי למלא תפקיד, שבחלקו עלום יותר ובחלקו עלום פחות. החלק הפחות עלום מתייחס לתפקידו כיוצר דור חדש של בני אדם, ואחר כך של אב או אם שמגדלים אותם. או מקיימים את המחזוריות של צריכה והפרשה כדי לתחזק את הטבע. עד כאן באשר לחלק הפחות עלום, זה המשותף לנו ולבעלי החיים. ומה באשר לתפקידנו כבני אדם? כאן כבר שוררת תעלומה. אולי זה קשור לחלקים יותר פוטנציאליים וגבוהים באדם, חלקים שעדיין לא בשימוש? או לפחות לא בשימוש נפוץ? תהא התשובה זו או זו, גם אם החלק הגבוה של התפקיד לא יצא אל הפועל, משגמר הטבע להשתמש באדם – הוא פשוט זורק אותו. כל עוד הוא ממלא את התפקיד – הוא יכול לדמיין שאין תפקיד, וכי הוא חי כדי להנות וכי הוא העיקר. אך משסיים למלא תפקידו הטבע מנסה להפטר ממנו במחלות, החלשה כללית ולבסוף במוות.


חלק ב': החברה
כך לגבי התפקיד בטבע, אך אדם גם ממלא תפקידים בחברה. כאילו לא די לאדם בתפקיד שהוא ממלא בטבע, באה החברה ומטילה עליו תפקידים נוספים; תלמיד בבית הספר – בצעירותו, ובעל מקצוע ועיסוק – בבגרותו, ועוד כהנה וכהנה תפקידים לרוב.

ולא מדובר כאן רק על התפקיד המקצועי, האדם ממלא גם תפקידים חברתיים, גם כשהוא מצוי עם אנשים הוא ממלא תפקיד, משחק דמות מסויימת שעוזרת לו להסתדר בחברה. גורדייף קורא לזה 'אני מאומץ', או אישיות מזוייפת.

כפי שכותב על כך אוספנקי, תלמידו של גורדייף:

''לכל אדם מספר מסוים של תפקידים: תפקיד אחד המתאים למערכת נסיבות אחת, תפקיד אחר למערכת נסיבות אחרת וכן הלאה. האדם עצמו מבחין רק לעיתים רחוקות בהבדלים הללו. יש לו, דרך משל, תפקיד אחד שהוא ממלא בעבודתו, תפקיד אחר בביתו, עוד אחד בקרב ידידיו, תפקיד נוסף אם יתעניין בספורט וכן הלאה(….) לכל בני האדם – בין שיידעו זאת ובין אם לא, בין אם יחפצו בכך ובין אם לאו – יש תפקידים מסויימים שאותם הם משחקים. משחק זה איננו מודע. לו יכול היה המשחק להיות מודע, הוא היה שונה בתכלית, אלא שאדם אינו מבחין לעולם כיצד הוא עובר מתפקיד אחד למישנהו. או במקרה שיבחין בכך, ישכנע את עצמו כי עשה זאת בכוונה, שזוהי פעולה מודעת מצידו. לאמיתו של דבר, נשלטים חילופי התפקידים הללו תמיד על ידי הנסיבות החיצוניות, ואי אפשר לו לאדם לשלוט בכך בעצמו, מכיוון שהוא עצמו עדיין איננו קיים''.

הדרך הרביעית, אוספסנקי, זמורה ביתן, 1993, עמ` 56.


''עליכם להכיר בכך – אמר ג. בהקשר זה – שלכל אדם יש רפרטואר מוגדר של תפקידים שהוא משחק בנסיבות שבהן הוא עשוי למצוא את עצמו; אך העמידו אותו בנסיבות שונות אפילו במקצת והוא לא יוכל למצוא תפקיד מתאים, ואז – לזמן קצר הוא יהפוך להיות הוא עצמו(…) לראות את התפקידים, להכיר את הרפרטואר של עצמו, ובפרט להכיר את מוגבלותו – הרי זה לדעת הרבה. אך הנקודה החשובה היא זו: מחוץ לרפרטואר, כלומר, משנגרם לו לחרוג ולו רק לרגע משיגרתו, מיד מרגיש האדם אי נוחות רבה ומשתדל בכל כוחו לחזור לתפקיד כלשהו מתפקידיו הרגילים. וכשהוא חוזר ושוקע בשיגרה, שב הכל להתנהל ללא הפרעות והרגשת המבוכה והמתיחות נעלמת. אך ב`עבודה`, על מנת להסתכל בעצמו, חייב אדם להשלים עם המבוכה והמתיחות הזאת ועם הרגשת חוסר הנוחות וחוסר האונים. רק לאחר שהתנסה באי נוחות זו יכול הוא באמת להסתכל בעצמו. והסיבה ברורה: כשאדם אינו משחק אף אחד מתפקידיו הרגילים, כשאינו יכול למצוא תפקיד מתאים ברפרטואר שלו, הוא מרגיש שהוא עירום. קר לו, הוא מתבייש ורוצה לברוח. אך מתעוררת השאלה: מה רצונו? האם הוא מעוניין בחיי שלוה או בעבודה על עצמו? אם רצונו בחיים של שלוה, עליו בראש ובראשונה לא לזוז אף פעם מן הרפרטואר שלו. בתפקידיו הרגילים הוא מרגיש נוחות ושלוה.''

אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא, שוקן, עמ` 256-7


*

''אנו יכולים להיות אנו עצמנו רק באחוז אחד, ובתשעים ותשע אחוזים – אנו יצורים סוציולוגיים.

ישנה בנו המהות `האני, והייצוגיות (ה`אני החברתי`.

ה`אני החברתי` היא המסכה שיצרתם כדי להסתיר את מהותכם.

המסכה: קשה מאוד לגלותה, לכל אחד סיבותיו הוא למען הגן על עצמו.''

(מרגרט אנדרסון, ''הדוקטרינה הלא ידועה'', ARKANA 1962, עמ` 63


____________________________________________________________________________________________

רוב בני האדם לא מודעים לתפקידים החברתיים הללו עליהם מדברים גורדייף ואוספנסקי, ובאשר לתקפיד המקצועי והתפקידים הביולוגיים אותם הטיל עלינו הטבע – לנו נדמה כי אנו הם אלה המנצלים את התפקיד לצרכינו אנו. אך וגם לטבע וגם לחברה אין בעיה עם זה שהאדם חש שהוא מנצל את התפקיד לצרכיו הוא. הפרה יכולה לחשוב שהיא ברפת כדי שתזכה לחיים בטוחים ונוחים. אך בסופו של דבר לא היא מחליטה על תכיפות החליבה ועל מועד שחיטתה.

בחברה התפקיד העיקרי של האדם הוא המקצוע שלו: שוטר, מורה, חייל, סופר. וגם שם התפקיד השתלט על מבצעו.. גם כאן ממלא התפקיד בטוח שהוא העיקר וגם כאן מהתלת החברה בממלא התפקיד.

הולכת השולל העצמית היא גם במישור האישי וגם במישור הגלובלי. אנו בטוחים שהקמנו את החברה כדי לעזור לנו למלא צרכי האגו; שהקופאי והשוטר קיימים כדי לעזור לנו לחיות את חיינו האישיים, אך זו מהתלה, אנו קיימים כדי לשמר את תפקידי השוטר וקופאי. אנו מתחלפים, תפקידי השוטר והקופאי – ישארו. הקליפה גברה על התוך.

לא חשוב מי אתה ומה אתה כאדם, כישות בפני עצמה ובתוך עצמה, אלא האם קיומך משרת את התפקיד והיה וכן, אתה קיים, והיה וקיומך לא משרת תפקיד כלשהו, אין לך קיום. ולא רק שאין לך קיום אתה מטלה על המערכת.

התפקיד הוא קליפה, המהות הוא התוך. נכון כי מבחינת הסדר הנכון של הדברים – הקליפה אמורה לשמר ולהגן על התוך. כמו צדפה על פנינה, או קליפת תפוז על בשר הפרי. אך בעולמנו החברתי החשיבות בקיום המהות הוא בשימור המעטה. הכיסוי הוא העיקר, התדמית היא מה שחשוב, העמדת הפנים היא המרכז – והמהות תפלה לעיקר. אתה וחייך הפנימיים גדלים וקמלים בשירות הפוזה.

וכך יוצא שחיינו; הזרימה, הדינמיקה, הכיסופים, הערגה והשאפתנות שלהם – קיימים כדי להמשיך ולשמר את חלון הראווה החברתי.

אנו חיים בעולם של תדמיות, של פוחלצים. אבל לא בדיוק. זה לא שרוח הנמר, נפש הנמר, חיוניות הנמר נמוגו ונעלמו ועתה כל שנותר זה הפוחלץ. לא, זה הרבה יותר מתוחכם; הנמר חי, החיוניות שלו קיימת, רק שעתה היא בשירות הפוחלץ. הפוחלץ מתוחזק על ידי נמרים צעירים (שמתחלפים בהזדקנותם) כדי שיאכלסו את העור והפרווה של הפוחלץ .

וכך קורה שהנמר צריך לגלם את דמות עצמו. הוא כשלעצמו – לא מעניין: עצבונו, כמיהותיו, הטחורים שלו. רק היכולת שלו להנשים חיים בפוחלץ.

זה נמר זונה. נמר שמוכר את בכורת נמריותו בעבור נזיד העדשים של הפוזה הפוחלצית.

מי שרואה את פוחלץ הנמר – לא מעוניין ברגשותיו של השחקן הנמרי, לא רוצה לדעת איזה מן ילדות הייתה לו ועל מה הוא חולם בלילה. העיקר הוא שבמקום הזה צריך להיות נמר והוא צריך להראות חי, כי כך כתוב בתסריט. כן, שכחנו להגיד שהכל הצגה גדולה, החיים משחקים את עצמם בצורה יותר משכנעת ואטרקטיבית מן החיים עצמם. החיים עצמם לא מעניינים, תנו לנו את ההצגה הגדולה של החיים. החיים כשלעצמם שודרגו למדרגת הצגה מפוארת. וכולם מוחאים כפיים מאמינים שאלה החיים.

אנו חיים בעולם מת, שרק נראה חי, שבו החיים האמיחיים משרתים את המסכה (הפוחלץ).

התדמית גברה על המהות. ומי שכתב על כך רבות היה הפילוסוף/תיאורטיקן ז'אן בודריאר. לטענתו מצב זה של נצחון התדמית על המהות הוא שמאפיין את חיי אדם לא רק לאורך ההיסטוריה, אלא במיוחד עכשיו, בתקופה הפוסט מורדנית.

נצחון התדמית על המהות הפך לסופי וקיצוני עם המצאת המדיות האלקטרוניות: המחשב והטלויזיה. לטענתו המדיה היא הכוהנת הגדולה של התדמיות. היא שיצרה בעבור כולנו הדמיה של המציאות שמכפיפה את המציאות האמיתית אליה.

הדמיה, (במינוח של תיאוריות ביקורת התרבות), היא תהליך שבו ייצוגים של דברים מחליפים את הדברים המיוצגים.

עולם שבו ההדמיה גברה על המציאות והיא מכתיבה את המציאות – נקרא בלשונו: סימולקרה .Simulacra

בודריאר טוען שהתרבות הקיימת היא עולם של סמלים שיוצרים ניתוק ביחס למציאות. המעבר מריאלי להיפרריאלי נוצר כאשר הרפרזנטציה (יצוג) מפנה מקום לסימולציה (הדמיה).

בודריאר מגדיר ארבעה שלבים בהתפתחות הקשר בין המציאות לדימוי, בין מסמן למסומן, בתרבות המערבית:

שלב ראשון הוא הדימוי כהשתקפות של המציאות , זוהי הרפרזנטציה.

שלב שני הוא הדימוי כעיוות המציאות- זוהי ההשחתה.

שלב שלישי הוא הדימוי המשמש כהסוואה להעדר- זוהי יצירת הרושם, מעשה הכשפים של הדימוי, והמצב שלב רביעי הסימולרקום- דימוי חסר קשר מוחלט עם המציאות. הסימולציה, היוצרת את הסימולרקום היא היצירה של המציאות דרך מודלים קונספטואלים או מיתולוגיים שאין להם קשר או מקור במציאות. המודל הופך לגורם המכריע את אופן תפישתנו את המציאות, את האמיתי. המסמן מתפקד באופן עצמאי , במעגליות, ללא מסומן וללא מראי מקום. עידן הסימולציה מתחיל במקום שבו המציאות מאבדת את מראי המקום שלה- '' לא מדובר יותר בחיקוי, לא בהכפלה ואף לא בפרודיה. מדובר בהחלפת המציאותי בסימנים של המציאותי''.

סימולציה, טוען בודריאר אינה העמדת פנים. העמדת פנים היא התחזות כסוג של הסתרת האמת, בעוד שסימולציה היא סוג של יצירת אמת פיקטיבית- היפר-מציאות. לדוגמא: ''מי שמעמיד פנים כחולה יכול פשוט לשכב במיטה ולגרום לכך שיאמינו שהוא חולה, מי שעושה סימולציה של מחלה מייצר בעצמו כמה סימפטומים''. המכניזם באמצעותו הסימולקרה משכנעת באותנטיות שלה, בהיותה ''אמיתית יותר'' מהמקור, הוא ע''י הבלטה היסטרית של האפקטים הריאליסטים שלה. בדוגמא שמציג בודריאר, סימולציה של המחלה מייצרת את הסימפטומים האמיתיים שלה. ההבדל בין מחלה אמיתית למדומה, הוא במקור שממנו נובעים הסימפטומים- אצל החולה האמיתי הסימפטומים הם תוצר של הטבע בעוד שאצל החולה המדומה הסימפטומים מייצרים את עצמם אבל הם בכל זאת סימפטומים ''אמיתיים''.

מכאן נובע שבעולם של ההיפר-מציאותי הוא עולם שבו מטשטשים ההבדלים בין אמיתי ללא אמיתי , הלא אמיתי הוא האמיתי.

בודריאר מתאר בביקורתו תהליך שבו הייצוגים בחברה הפוסטמודרנית הופכים לחשובים יותר מהמציאות שהם מייצגים.

פעם הוליווד הייתה גימיק בשירות חייהם הקשים של בני אדם. היום הוליווד היא מולך וחיי בני אדם מוקרבים לו.

יום יום טריליוני בני אדם סוגדים למולך התדמיות הזה ששמו טלויזיה. הוליווד התפוצצה והיא מפוזרת באלפי אולפני טלויזיה ברחבי העולם. וכל סלון הוא מקדש והמזבח הוא מכשיר הטלויזיה, לו אנו מקריבים את תודעתנו, ייחודנו ועצמיותנו. 4-5 שעות ביום אנו יושבים ובוהים בשגריר ההוליוודי. אך למרות שהרבה קורה על המסך, לנו ובתוכנו לא קורה מאום. חיינו הדינמיים לא ידלקו כתוצאה מן הבהייה במסך המהבהב, הם הלכו למקום אחר, או יותר נכון יצאו לזנות בשירות הפוזה, ועכשיו בערב אין עוד כוח לסקס.

בינתיים המסך מהבהב ושם הכל נראה מאוד אמיתי והוא גם מעורר רגשות אמיתיים, והתייחסות אמיתית. אך הכל רק למראית עין. וכל זה הוא בעצם סימבוליקה לחיי היום יום. הטלויזיה כמראה של המציאות. העמדת הפנים בטלויזיה (שמתקבלת כאמת) – היא הגדלה והשבחה של מה שקורה ביום יום: גם שם וגם פה מראית העין חוגגת. הכל העמדת פנים. וכולנו רוצים להאמין שאלה החיים. או שלפחות מאחרי מה שאנו פוגשים בפאב או בעבודה (או לפחות לאחר שהם עוזבים את הפאב או העבודה – יש חיים), אך אם יש משהו שחי שם, אחרי ומאחרי התפקיד והפוזה, הרי שאלה לא חיים פראיים שוצפים, מסוכנים וחסרי תעודת הביטוח. חיים שמעבירים בך צמרמורת של חוסר וודאות והרגשות – בו בזמן. החיים האמיתיים אינם צפויים, לא ניתן לשקלל אותם ולהכניס אותם לריבוע (כמו בטלויזיה). והם בעיקר לא בינוניים. החיים שאנו פוגשים הן תפאורות קרטון. תפאורות קרטון בורגניות של מה שיה יכול להיות התרחשות עוצמתית ובוערת.

רואים זאת בבני ה-65, נעדרי התפקיד והפוזה. ולאחר שפרשו הם לא חוזרים לדינמיקת החיים שחיכתה להם כל יום לאחר העבודה ובמיוחד עכשיו, כל השנים הללו. החיים שלהם, המיטב שלהם, העסיס החיוני של חיוניותם הרגשית כבר הספיק לדלוף ולנזול מהם במהלך השנים, בשירות תפאורת הקרטון הבורגנית.

התפקיד בוצע ומולא בחשק ובמסירות. אך ככל שהתפקיד שאב יותר נאמנות והקדשה – כך הלכה הדינמיקה הנפשית של האדם והתייבשה.

ולאחר שעות העבודה ולאחר היציאה לפנסיה -כל שנותר היא הטלויזיה. אישה בת 78 יושבת מול המסך וצופה באדיקות בשלוש טלנובלות ליום. היא קובעת מפגש עם הנכדים בהתאם למועד שידור הטלנובלות, וכשאי אפשר לראות מקליטים. וכשרואים בוכים עם הדמויות. או בעלה הקשיש מביט במהדורת החדשות בעיניים ריקות. ממשיך לנסות להאמין לאשליה שמה שהוא מרגיש כשהוא רואה חדשות זה חיים. ועדות לכך שהוא חי. והם יוצאים לקניון, או לפארק, או לעיר הגדולה – והכל נראה מרשים, שוקק ומלא חיוניות, כאילו הנה החיים. וכולם חיים אותם. שהרי הכל נראה כל כך אמיתי. כאילו שבאמת אלה החיים, וכי אנשים אלו חיים ויש להם חיים והם חיי אותם. ואז חוזרים חזרה לריקנות של מה שהיה יכול להיות חייהם, אך נחמס מהם, במהלך חייהם, לטובת הפוזה, התפקיד והמקצוע.

ובחזרה לאדם הצעיר יותר. הוא חי בתחושה כי התפקיד שהוא ממלא בעבודה זה משהו אותו הוא עושה לכמה שעות, וכשהוא חוזר הבייתה, שם מחכים לו חייו. חייו שמחכים לו כמו פנתר או גחלת לוחשת, שתתלקח ברגע שתפגוש את נוכחותו של השב מן העבודה.

כולנו חיים בעולם פרדוקסלי; מה שמת (הפוזה, התפקיד) הוא שמולך. ומה שחי (הנפש, הישות הפנימית, החיים האישיים) – נמלכת ונשלטת על ידי התפקיד והפוזה.

ומה שחי בכל זאת באדם, הנו אסיר הנמק בשבי המסכה. מסכה שהפכה לעיקר, שהפכה למהות, שהפכה לבעל ועשתורת. אלילים סביבם נפשות כלואות רוקדות את ריקוד החיים, חיים שהיו יכולים להיות להם.


חלק ג': המרד.
עד כאן לגבי התיזה, שטוענת כי גם בחיים וגם בחברה מנסים לעטוף את פוטנציאל חיינו הרגיש במעטפת קשיחה שחונקת את התוך הרך הצמא לצמוח, הצמא לחופש הצמא להגשמה אישית.

וכאן אני בא לטעון כי בהתחשב בעובדה כי אנו בכלא פעמיים; פעם בשבי הטבע ופעם בשבי החברה, וכי שניהם מנצלים את היחידים למען מערכת יותר גדולה – על האינדווידואל לפרוץ את המעטה, ללכת נגדו ולהכריז על עצמאות אישית. להעצים את התוך על הקליפה, את המהות על התדמית, את המהות על התפקיד.

לשם כך עליו להיות מורד. מורד פעמיים, מורד בטבע ומורד בחברה.

מי שנותן את כל כולו לתפקיד – מוותר על הגשמה אישית. הוא אמנם מקבל טובות הנאה על ביצוע התפקיד, אך המהות שבתוכו – לא יוצאת לפועל. למה הדבר דומה? לזרע של גזר שממלא תפקיד של ש.ג. במקום לנסות ולהיות גזר שלם. האדם נותר זרע שמלביש על עצמו תפקיד של להביא עוד זרעים לעולם ולדאוג לך שיגדלו בסדר (תפקיד של הטבע). ומלביש על עצמו תפקיד של מקצוע או עיסוק (תפקיד של החברה).

הגישה של מרידה בסדר קיים כדי להגיע להגשמה עצמית ולצדק יחסי – אינה חדשה והיא קיימת בהגותם של גורדייף, ותלמידו אוספנסקי. (לקריאה נוספת, ראו סיפרו של אוספנסקי: ''בחיפוש אחר המופלא'', הוצאת שוקן).

הם טוענים כי היקום והקיום הוא בית סוהר 1] הנשלט על ידי חוקים, וכל שאדם יכול לעשות זה למרוד במצבו המכאני ובתודעתו הישנונית ולצאת נגד החוקים שעושים אותו לאוטומטי ומכאני.

מדהים.

אילן נוסף בו אני נתלה כאן הוא חכים ביי, בסיפרו T.A.Z אזור אוטונומי ארעי. (הוצאת רסלינג2004) הוא מדבר על מרידה במערך הצרכני הקיים. הוא מציע טקטיקות של העלמות, 'טרור פואטי', אמנות כלוחמה, ואת מלאכת השירה כמתקפה פוליטית. ביי מאמין כי האדם לכוד ומסובך בסבך רשתות הכוח של המדינה והממסדים הגדולים. והיות ואין ליחיד יכולת ממשית לבצע מרידה גדולה ומוצלחת – עליו להיות מעין שודד ים, מעין טרוריסט, שתוקף בהחבא ומיד מסתתר. הוא מדבר על הפרקטיקה של היום יום כמכניזם מתפתח תמידית של התקוממות. הוא מדבר על המורד כאדם שמנסה ליצור מיקרו-מרחבי-התנגדות (מונח של דה סרטו), אשר מתחמקים מהסדר שהתרבות הרשמית מבקשת לאכוף. הוא מדבר על יצירת דרכים עוקפות הנסללות בעקשנות יצירתית על ידי אלו הלכודים ברשתות הכוח והשליטה של המערכות הגדולות. אלה התקוממויות/ התנגדויות זעירות, זמניות ונסתרות מן העין, טקטיקות המנצלות את הסדקים הפעורים במרחבים האורבניים ובמערכי הכוח. התקוממות אישית, קטנה ונסתרת – במקום מהפכה גורפת שאין לה דבר וחצי דבר עם הפרקטיקה ל היום יום.

גורדייף ואוספנסקי מדברים על מרידה בכלא הסדר הקיים היקומי, וזאת על ידי עבודה עצמית ופיתוח התודעה. ואילו דה סרטו וחכים ביי מדברים על מרידה בסדר החברתי וזאת על ידי הקמת איים קטנים של אנטיתיזה למערך השלטוני הקיים.


ובחזרה לסיכום התיזה במסה זו;
התפקיד הוא בית הסוהר, גם התפקיד הקוסמי וגם התפקיד החברתי. ישותו ועצמיותו של האדם – כלואים מאחרי שני התפקידים. התפקיד הוא מעטה בטון החונק את הישות האינדוודיאולית. הכלל הקריב את היחיד למען חיזוקו של הכלל. בטבע מדובר על הבריאה, בחברה מדובר על הממסד.

בטבע נולדנו למערכת שמשתמשת וזורקת אותנו ואנו בתמורה מנסים לנצל אותה לטובתנו האישית. לא כך בחברה, בחברה אנו כמעט שלא יוצאים נגדה. כוחה הוא כה עצום שכולנו מתבטלים לפניה כמעט לגמרי. בנינו מערכת שהלכה וגדלה עד שהשתלטה על חיינו לגמרי. אנו אמנם נותנים לעצמנו חופש יצירתי בדמות האופנה או האמנות. אך כללית כוחה של החברה כיום הוא כה גדול עד כי האדם כישות עצמאית ואינדווידואלית, בעלת כוח הגשמה עצמי ואישי – שבויים לגמרי בידיה. האדם ברא מפלצת שעכשיו יצאה משליטה. והיא חונקת את פוטנציאל חייו. והדרך היחידה היא מרד של היחיד ביחידותו, לא התארגנות כלשהי, כי החברה מיד תעבד זאת לצרכיה. אלא רק בחשאי כסוכני חרש, כמו שמציע חכים ביי, מרד טרוריסטי, קטן וצנוע. בפריפריה בשוליים.

להשאר שם ולחזק את:

א. המהות ,או הישות הפנימית של העצמיות.

ב. את המודעות והתודעה ביחס לעולם והחיים.

ג. ואת הדינמיקה ביחסי 'אני אתה'.

 

על: הפתי והפיתוי

ספר משלי הוא אחד מספרי החוכמה של התנ"ך. מופיעים בו כמה סוגים של בני אדם, כמה טיפוסים. למשל הצדיק. הרשע. המלך. החכם והנבון. איש התבונה. כסיל. בער. חכם לב. חסר הלב. עיקש לב. הערום, הלץ האויל (משלי כ"ז). והפתי.

הנה למשל כמה התייחסויות לטיפוס הפתי:

פרק א': א' –ו': מִשְׁלֵי, שְׁלמה בֶן-דָּוִד– מֶלֶךְ, יִשְׂרָאֵל.

לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר; לְהָבִין, אִמְרֵי בִינָה.

לָקַחַת, מוּסַר הַשְׂכֵּל; צֶדֶק וּמִשְׁפָּט, וּמֵשָׁרִים.

לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה; לְנַעַר , דַּעַת וּמְזִמָּה.

יִשְׁמַע חָכָם , וְיוֹסֶף לֶקַח; וְנָבוֹן , תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה.

לְהָבִין מָשָׁל, וּמְלִיצָה; דִּבְרֵי חֲכָמִים, וְחִידֹתָם.

א', י': בני אם יפתוך חטאים, אל תבא.

•  א' פסוק כ"ב: עד מתי פתאים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם וכסילים ישנאו דעת.

•  א',פסוק לב כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם; וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם.

א, פסוק לג וְשֹׁמֵעַ לִי, יִשְׁכָּן-בֶּטַח; וְשַׁאֲנַן, מִפַּחַד רָעָה.

• פרק ז', פסוק ד': אֱמֹר לַחָכְמָה, אֲחֹתִי אָתְּ; וּמֹדָע, לַבִּינָה תִקְרָא.

ז,ה לִשְׁמָרְךָ, מֵאִשָּׁה זָרָה; מִנָּכְרִיָּה, אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה.

ז,ו כִּי, בְּחַלּוֹן בֵּיתִי– בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי.

ז,ז וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם, אָבִינָה בַבָּנִים.

• פרק ח, פסוק ה': הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה; וּכְסִילִים, הָבִינוּ לֵב.

1 *חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה.*

2 *טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה.*

3 *שלחה נערתיה תקרא על-גפי מרמי קרת.*

4 *מי-פתי יסר הנה חסר-לב אמרה לו.*

5 *לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי.*

פרק ט':

6 *עזבו פתאים וחיו ואשרו בדרך בינה.*

7 *יסר לץ לקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו.*

8 *אל-תוכח לץ פן-ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.*

9 *תן לחכם ויחכם-עוד הודע לצדיק ויוסף לקח.*

10 *תחלת חכמה יראת יהוה ודעת קדשים בינה.*

11 *כי-בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים.*

12 *אם-חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא.*

13 *אשת כסילות המיה פתיות ובל-ידעה מה.*

14 *וישבה לפתח ביתה על-כסא מרמי קרת.*

15 *לקרא לעברי-דרך המישרים ארחותם.*

16 *מי-פתי יסר הנה וחסר-לב ואמרה לו.*

17 *מים-גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם.*

18 *ולא-ידע כי-רפאים שם בעמקי שאול קראיה.*

#######

והיות וטיפוס הפתי מוזכר כמה וכמה פעמים בספר משלי, נראה שהמחבר מייחס חשיבות לסוג טיפוס זה.

ומיהו הפתי? ובכן, פתי הוא פשוט אדם טיפש, כאן הוא מוצג כאדם שקל לו להתפתות – ואכן, ישנה קירבה לשונית בין המילה 'פתי' למילים 'פיתוי' ו'פיתיון'. כולן באות מהשורש פ.ו.ת, ומעניינת הקירבה הלשונית בין 'פות' (אבר מין נשי) לבין 'פיתוי'. כביכול, באשה טמון כוח פיתוי, כוח להפוך את הגבר לטיפש, והכוח הזה טמון במיניות שלה. ו'גבר פותה' הוא אדם שנענה לפיתוייה. כלומר, יש כאן קשר בין טיפשות לבין כניעה לפיתוי. 'טיפש' הוא מי שמתפתה, מי שמוכן לזנוח עקרונות ומהות בעבור תענוג.

ועתה, להרחבה של הרעיון:

כשרוצים לגרום לאדם לסטות מעקרונותיו, שמים לו פיתיון ואז הוא נלכד. כלומר, הטיפשות היא כמו מלכודת, והחוכמה היא החופש. כדי להישאר בחופש – על האדם לוותר על קריאת הפיתוי.

וטיפשים הם אלה שנשארו מאחור, נפלו למלכודת הפיתוי. לא זכרו את המטרה ולא שאבו ממנה כוח – הכוח להגיד לפיתוי "לא!". הטיפש לא ממוקד במטרה שלפניו, הוא תר אחר תענוגות שמצויים בצידי הדרך. הוא תר אחר אפשרות ללקק טיפות דבש. ואז, משמצא אותן, הוא הולך בהן לאיבוד ושוכח את מה שלפניו. קסם התענוג הוא כמו חלום שאינך רוצה להקיץ ממנו אל המציאות הקשה.

להתפתות זה ליפול עמוק יותר לתוך השינה. השינה כמו להיות שקוע בצפיה בטלוויזיה. כשהתכניות שמוקרנות שם הם כמו החלומות; כל שהתכנית מגרה ומרתקת יותר, כך קשה לזנוח אותה ולחזור למציאות. ככל שהפיתוי מתוק יותר, כך קשה יותר לזנוח אותו ולחזור בחזרה לחיים.

החכם ער והוא נותר כזה ביכולתו לסרב למנעמי הפיתוי. וזאת כי הוא יודע את המחיר, אותו יצטרך לשלם בשל כך. מחיר ויתור על ידיעה מה באמת קורה.

הפתיונות תמיד מופנים ליצר, לרגשות הנמוכים: לחשק, למין. החוכמה, לעומת זאת, קשורה לתודעה ולנפש. הפתיונות מורידים את האדם דרך מחילות העונג, אל המרתף של הוויתו. החכם יודע להגיד לא. וגם יודע למה להגיד לא. הפתי לא קולט את גודל המחיר שישלם בגין החריגה למען הפיתוי.

איזהו חכם? זה שלא התפתה למשמני הארץ הזו. לבצלים ולשומים. לעגבים ולקריצות של עוברי/ות אורח. זה שיכול לאטום לבו להפצרות של כל רמות החשק והיצר ולדבוק במטרה כלשהי. הוא מעריך את חייו ועל כן חושש לאובדן הערך על ידי כניעה לפיתוי.

הפתי לא מעריך את דרכו ולא יורד לסוף המשמעות של חייו, ועל כן לא חושש ממה שיארע לו אם יחרוג פה ושם לטובת מעט הנאה וטיפת תענוג.

סקירה של הכוחות המניעים את המין האנושי במהלך ההיסטוריה – מגלה כי התפוררות של הישגים, או חוסר יכולת להישאר בשיא כלשהו, התרחשו לעתים קרובות בגלל כניעה לפיתוי כלשהו. זה יכול להיות שליט של ממלכה, (או סתם אדם בעמדת כוח), שאיבד הכול והביא את ממלכתו (חייו) לעברי פי פחת, בשל הכניעה לפיתוי.

הפיתוי בראש ובראשונה מופנה למי שיש להם משהו שהמפתה רוצה להשיג. והוא מיועד לסחוט ממנו משהו. והמפתה משיג זאת על ידי הבטחה של תענוג. וכשמפותה מתפתה, הוא מעניק למפתה את שרצה תמורת האתנן של התענוג.

הבעיה עם התענוג וההנאה, שברגע שמטפטפים טיפה, מיד מתעוררים אלפי דמונים צמאי חשק, וצורחים שגם הם רוצים, רק עוד טיפה. ואז קשה להתנתק. לפיתוי יש כוח ממכר. החכם מסרב לפיתוי כי הוא מודע לגלישה במדרון החשק, שהכניעה לפיתוי הנוכחי תביא בעקבותיה. *מטרתו בחייו היא לעשות התמרה של ההנאה והתענוג להגשמה ומשמעות*.

החשק, היצר, החושים והמין הנם תאבי תענוג. ואילו התודעה והנפש צמאות משמעות, תובנה והגשמה. העבודה של החכם היא להרגיל את המערכת שלו לעבוד על סיפוק שבא כתוצאה מהגשמה עצמית וליקוט של משמעות ותובנה, ולא על קפיצה משיא תענוג אחד למשנהו.

למעשה, בכל אדם קיימות שתי מערכות – מערכת גבוהה ומערכת נמוכה. המערכת הנמוכה היא מערכת היצר, החשק והמין. המערכת הגבוהה היא מערכת התודעה. המערכת הגבוהה היא בראש ובצוואר (אינטואיציה ותודעה). המערכת הנמוכה בבטן ובאזור החלציים (תאוות, יצרים ומיניות).

בכל מצב נתון, אחת מן המערכות נותנת את הטון. בכל מצב מערכת אחת משותקת והשנייה פעילה. כשהנמוכה עסוקה בכניעה לפיתוי, המערכת הגבוהה מתערפלת ויוצאת מפוקוס. וכשהמערכת של התובנה, המשמעות והחוכמה מתעוררת, מערכת החשק והיצר נכנסת לרגיעה ושלום בית.

הדוגמה השכיחה והזמינה ביותר היא מזון. אתה יכול לאכול בתבונה ולאפשר אוכל מגרה במידה (המערכת הגבוהה), או אתה יכול להיות קורבן לבוטן הבא ולטבלת השוקלד הבאה – ואז המערכת הנמוכה שולטת.

אתה יכול לאכול מן התודעה או מן הבטן.

מיהו האוכל ? זה שבראש או זה שבבטן? מהיכן מגיע הרעב? החכם מבין שעניין המזון הוא אך מטאפורה למצב הרבה יותר מורכב וכוללני: חייו. האוכל הוא אך משל ליחסי הכוחות בין מושל לנמשל. בין כוחו של פיתוי לעוצמת התודעה. קל יותר לחיות מפיתוי לפיתוי, מאשר להגיד לו "לא". אך משאמר האדם "לא" לפיתוי, מרחב חיייו מפונה לטובת הגשמה עצמית, חוכמת חיים ומשמעות, שהן התפוקות הגבוהות והנעלות בחיים האנושיים.

ועם זאת, ולמרות כל זאת, החכם האמיתי לעולם לא גוזר על עצמו התנזרות מוחלטת מפיתוי. הוא מאפשר את זה במשורה, עד גבול מסוים. דבר זה הנו קשה הרבה יותר מאשר איסור מוחלט על כניעה לפיתוי, כי כאן אתה צריך כל הזמן להיות עם אצבע על הדופק, להיות ערני ולבדוק כל הזמן: כמה להרשות, מתי להרשות וכו'. וזאת לעומת איסור מוחלט או הרשאה מוחלטת, שאז התודעה והעירנות יכולות ללכת לישון.

החכם צריך להיות ער, וזאת כדי לעשות בקרה מתמדת של שיוויי משקל ואיזונים. הוא חייב להיות באמצע, יודע שכל קיצוניות היא הרת אסון עבורו. מצד אחד, התנזרות מוחלטת מפיתוי תהפוך את המערכת שלו ליבשה, חסרת לחלוחית וחיוניות. ומצד שני, כניעה לפיתוי תהפוך אותו לפתי ומגורש מהרמה היותר גבוהה ומשמעותית של חייו. כאדם ער ומודע, הוא צריך לשלוט על רמת החופש שהוא מאפשר לדמונים של היצר, המין והחשק. הוא אמור לדעת לשים גבולות. לתת להם חופש מוגבל. ולרסן אותם כשהם רוצים לפרוץ את הגבולות.

דבר זה קשה הרבה יותר מאשר לאסור לגמרי, ולהיות עריץ לגבי החלקים הנמוכים של חייו. קשה יותר להיות שליט נאור; כל הזמן להיות עם אצבע על הדופק ולדעת מתי האיסור מדכא את חיי היצר, הרגש והמין. ומתי האיפשור שלהם, הופך להתמכרות.

ציטוטים על טיפשות:

http://tinyurl.com/9ahzq

=====

גבריאל רעם

9.4.2005

מאבק ולוחמה

''אני מעדיף להיות אפר מאשר אבק''.

ג'ק לונדון

*

''בקצרה, בעיני השמָנים של מקסיקו העתיקה, הלוחם היה יחידת קרב כה מרוכזת במערכה שסביבה, כה קיצונית בעירנותה, עד כי לא נזקקה, בצורתה הטהורה, לדבר נוסף כדי לשרוד. לא היה צורך לתת מתנות ללוחם, להרגיע אותו בדיבורים או במעשים, או לנסות לנחמו ולעודדו. כל הדברים האלה נכללו במבנה של הלוחם עצמו. הואיל והמבנה הזה עוצב על ידי הרצון של השמָנים של מקסיקו העתיקה, הם וידאו שכל דבר שניתן לצפות יהיה כלול בו. התוצאה הסופית היתה לוחם שנלחם לבדו ואשר שאב מאמונותיו השקטות את כל הדחף שנזקק לו כדי להסתער קדימה, ללא טרוניות, ללא צורך בשבחים.

מושג הלוחם היה מופלא בעיני, ובה בשעה גם אחד הדברים המפחידים ביותר שנתקלתי בהם אי-פעם. חשבתי שזהו מושג שאם אאמצו הוא ישעבד אותי ולא יותיר לי פנאי או את הנטייה למחות, לבחון או להתלונן. להתלונן היה מנהגי מאז ומתמיד, ולמען האמת, הייתי נלחם בשיניים ובציפורניים כדי לא לוותר על כך. חשבתי שתלונות מעידות על אדם רגיש, אמיץ, וישיר שאין לו בעיה לבטא את העובדות שלו, הדברים שהוא מחבב והדברים שהוא לא. אם כל זה יהפוך למערך לוחם, עמדתי להפסיד יותר משיכולתי להרשות לעצמי.

אלה היו מחשבותי הכמוסות. ובכל אופן, חמדתי את הכיוון, את השלווה ואת יעילותו של הלוחם. אחד העזרים הגדולים ביותר, שבהם השתמשו השמָנים של מקסיקו העתיקה כדי לבסס את מושג הלוחם, היה הרעיון של קבלת המוות כבן לוויה, כעד למעשינו. דון חואן אמר שכאשר הנחה זו מתקבלת, לא משנה באיזו מידה, נוצר גשר הנמתח מעל הפער שבין עולם היום-יום שלנו לבין משהו הנמצא לפנינו, אך אין לו שם; משהו אפוף ערפל, שאינו נראה כקיים; משהו כה בלתי ברור שלא ניתן להשתמש בו כבנקודת ציון, ובכל אופן, הוא שם, קיים בצורה שלא ניתן להכחיש.

דון חואן טען שהיצור היחיד עלי אדמות המסוגל לעבור על פני הגשר הזה הוא הלוחם: חרישי במאבקו, בלתי ניתן לבלימה – כי אין לו דבר לאבד; מעשי ויעיל – כי בקצרה, בעיני השמָנים של מקסיקו העתיקה, הלוחם היה יחידת קרב כה מרוכזת במערכה שסביבה, כה קיצונית בעירנותה, עד כי לא נזקקה, בצורתה הטהורה, לדבר נוסף כדי לשרוד. לא היה צורך לתת מתנות ללוחם, להרגיע אותו בדיבורים או במעשים, או לנסות לנחמו ולעודדו. כל הדברים האלה נכללו במבנה של הלוחם עצמו. הואיל והמבנה הזה עוצב על ידי הרצון של השמָנים של מקסיקו העתיקה, הם וידאו שכל דבר שניתן לצפות יהיה כלול בו. התוצאה הסופית היתה לוחם שנלחם לבדו ואשר שאב מאמונותיו השקטות את כל הדחף שנזקק לו כדי להסתער קדימה, ללא טרוניות, ללא צורך בשבחים.

אלה היו מחשבותי הכמוסות. ובכל אופן, חמדתי את הכיוון, את השלווה ואת יעילותו של הלוחם. אחד העזרים הגדולים ביותר, שבהם השתמשו השמָנים של מקסיקו העתיקה כדי לבסס את מושג הלוחם, היה הרעיון של קבלת המוות כבן לוויה, כעד למעשינו. דון חואן אמר שכאשר הנחה זו מתקבלת, לא משנה באיזו מידה, נוצר גשר הנמתח מעל הפער שבין עולם היום-יום שלנו לבין משהו הנמצא לפנינו, אך אין לו שם; משהו אפוף ערפל, שאינו נראה כקיים; משהו כה בלתי ברור שלא ניתן להשתמש בו כבנקודת ציון, ובכל אופן, הוא שם, קיים בצורה שלא ניתן להכחיש.

דון חואן טען שהיצור היחיד עלי אדמות המסוגל לעבור על פני הגשר הזה הוא הלוחם: חרישי במאבקו, בלתי ניתן לבלימה – כי אין לו דבר לאבד; מעשי ויעיל – כי יש לו את הכול להרוויח. יש לו את הכול להרוויח.''

מתוך: 'גלגל הזמן' ק. קסטנדה, עמ' 72

——————————————————————————————————————————

ישנן דרכים רבות להביט על החיים; כריקוד, משחק שח, טיפוס במעלה תלול, בית ספר, מגרש משחקים,לונה פארק, שדה בור או שדה מאבק, זירת איגרוף או שדה מלחמה.

מעניין כי גישות רוחניות לא מעטות, ראו את החיים כמלחמה, ואת האדם במיטבו – כלוחם.

גישות אלו לא ראו סתירה בין הנפש, הרוח ואף שלווה פנימית ובין מה שהם כינו כ'אמנות הלוחמה'.

ואם מדובר על לוחמה כדרך חיים, או על הלוחם כאמן החיים, מי ידמה ומי ישווה ללוחם הסמוראי.

 

DO NOT GO GENTLE INTO THAT GOOD NIGHT

Do not go gentle into that good night,

Old age should burn and rave at close of day;

Rage, rage against the dying of the light.

Though wise men at their end know dark is right,

Because their words had forked no lightning they

Do not go gentle into that good night.

Good men, the last wave by, crying how bright

Their frail deeds might have danced in a green bay,

Rage, rage against the dying of the light.

Wild men who caught and sang the sun in flight,

And learn, too late, they grieved it on its way,

Do not go gentle into that good night.

Grave men, near death, who see with blinding sight

Blind eyes could blaze like meteors and be gay,

Rage, rage against the dying of the light.

And you, my father, there on the sad height,

Curse, bless me now with your fierce tears, I pray.

Do not go gentle into that good night.

Rage, rage against the dying of the light.

Dylan Thomas

 תרגום:

אל תלך ברכות אל תוך הלילה הטוב

אל תלך ברכות אל תוך זה הלילה הטוב

זקנה צריכה לבעור בטירוף בסופו של יום;

השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

למרות שאנשים חכמים יודעים בסופם כי חושך נכון,

כיון שמלותיהם לא פיצלו ברק הם

אינם הולכים ברכות אל תוך זה הלילה הטוב.

אנשים טובים, נפנוף אחרון, בוכים עד כמה קורנים היו יכולים מעשיהם השבירים לרקוד במפרץ הירוק,

השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

אנשים פראיים שתפסו ושרו את השמש במעופו,

ולמדו, מאוחר מדי, הם התאבלו עליו בדרכו.

אל תלך ברכות אל תוך זה הלילה הטוב.

אנשים רציניים, קרובים למוות, הרואים עם המראה המסנוור

עיניים עיוורות יכולות להתלקח כמטאורים ולהיות שמחים,

השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

ואתה, אבי, בשיאך העצוב,

קלל, ברך אותי עכשיו עם דמעותיך העזות, אני מתחנן.

אל תלך ברכות אל תוך זה הלילה הטוב.

השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

תרגום: גבריאל רעם.

 

אנו אומרים כי:

אם נשים את התודעה (נתרכז, נתמקד) בפעולת גופו של היריב, התודעה תיתפס על ידי פעולת גופו של היריב.

אם נשים את התודעה בחרבו של היריב, התודעה תיתפס על ידי החרב.

אם נשים את התודעה במחשבות על כוונתו של היריב להכות בנו, התודעה תיתפס על ידי מחשבותינו על כוונתו של היריב להכות בנו.

אם נשים את התודעה בחרבנו שלנו, תודעתנו תיתפס על ידי חרבנו שלנו.

אם נשים את התודעה בכוונתנו לא לקבל מכה, התודעה תיתפס על ידי כוונתנו שלא לקבל מכה.

אם נשים את התודעה בעמדתו של היריב, אזי התודעה תיתפס על ידי העמדה של היריב.

פירוש הדבר הוא כי אין כל מקום שבו ניתן לשים את התודעה.

* * *

כאשר אתה מבחין לראשונה

בחרב הנעה לעברך להכותך,

אזי, אם אתה מתכוון לפגוש

את החרב הזו בדיוק כפי שהיא,

התודעה שלך תעצור בחרב

בדיוק בתנוחה זו,

תנועותיך שלך תתבטלנה,

ואתה תשוסף על ידי יריבך.

זה מה שקרוי לעצור.

אם, ברגע שתראה את החרב המתהפכת,

תודעתך לא תעוכב ולו במעט,

אלא תנוע ישר קדימה

ותסיט מיריבך את החרב,

אזי החרב שעמדה להכותך תהפוך לשלך,

ובאופן פרדוקסלי היא תהפוך

לחרב שתכה את יריבך.

אולם אם התודעה שלך

עוצרת בפני אחד מהאנשים הללו,

אזי, אף אם תהדוף את החרב

המונחתת עליך,

הרי עד שיגיע הבא,

הפעולה הנכונה תחמוק ותיעלם.

אף שהתודעה פועלת

עשר פעמים כנגד עשרה אנשים,

אם אין היא עוצרת אף לא באחד מהם

ואתה מגיב להם אחד אחרי השני,

האם תחסר לך פעולה נכונה?

כאשר התודעה נמסה

ומשתמשים בה כמו מים,

כך שהיא מתפשטת על פני הגוף כולו,

ניתן לשלוח אותה לכל מקום

לשם רוצים לשלוח אותה.

זוהי התודעה הנכונה.

אם התודעה נקרשת במקום אחד

ונשארת בדבר אחד,

היא כמו מים קפואים

ולא ניתן לעשות בה שימוש חופשי:

קרח אינו יכול לשטוף

לא ידיים ולא כפות רגליים.

כאשר אין חושבים ''היכן אשים אותה?'',

התודעה מתפשטת על פני הגוף כולו

ונעה לכל מקום שהוא.

אם מגיעים לנקודה העמוקה ביותר,

אזי זרועות, רגליים וגוף זוכרים מה לעשות,

אולם התודעה לא נכנסת לכך בכלל.

(טקואן סוהו, התודעה הבלתי כבולה)