ארכיון תגית: הקיום

מותו של אריק איינשטיין

שלשום, יום שלישי, ה26 ל11 2013 נפטר גדול זמרי ישראל, אריק איינשטיין והובא לקבורות אמש, יום רביעי.

וברצוני לא לכתוב על האיש הנדיר הזה והזמיר המופלא, אלא על משהו אחר, זוטר, שולי, אפילו מובן מאליו, שבלט לעיני:

התדהמה, ההלם: "לא יכול להיות", "איך זה". "אנו שכולים". "איבדנו אדם יקר ביותר" וכו'. יום או יומיים לפני מותו הוא היה קיים, כעוד גבעה (אולי גבוהה במיוחד) שמתמרת מעל מישור חיינו. לא נתנו דעתנו עליו כמעט, מלבד כשהתענגנו על שיר נושן שלו שהתנגן ברקע.

והנה לפתע יגון עצום, כאילו משום מקום. ובאמת, מהיכן זה בא? ובעיקר, היכן זה (היגון העצום הזה) היה עד עכשיו?

הרי יש מן האירוניה בכך שבחייו לא זכה למה שלא זכה במותו (הוא זכה אך כבר לא היה שם כדי לקבל את זה).

היכן הייתה ההכרה הזו עד כה? ומדוע הפציעה בממדים שכאלה עכשיו כשהוא כבר לא רלוונטי? (כאדם מת).

תשובה? כי הופתענו כל כך, היינו לא מוכנים, לא חשבנו שזה יקרה (כאילו גדולת האיש תעשה עימו חסד ותחסן אותו בפני פטירה…).

 

ושוב, מה שהיה נוכח יותר מכל, אמש, היה ההלם. נכון היה יגון על האובדן, אבל היכן היה היגון הזה (ובעיקר בממדים הללו) כשהוא היה עוד בחיים? תשובה? לא היה, מלבד איזכורים שוליים פה ושם על עד כמה הוא אהוב.

ומדוע לא היה היגון אודות אפשרות הסתלקותו הוודאית של הענק הזה לפני כן? כי לא שלא חשבנו שהוא ענק, אלא לא חיינו את קיומו כאילו כל, כל יום ממש, הוא עלול להילקח מאיתנו, בבת אחת ולתמיד.

המודעות הזו הייתה נעדרת, לא ציפינו שימות, ובעיקר לא ביכינו את אפשרות הסתלקותו הוודאית בעודו בחייו. התעלמנו מזה כאילו תמיד יהיה.

 

אבל לבטח האתגר לגבי חייו של אדם (יהיה אדם גדול או יקר מאוד) זה לבכות אותו בעודו בחייו. הרי לבטח לשם הוא נוסע.

אבל לא כך. היה קיים נתק בתודעתנו בין הערכתנו את האיש והזמר ובין עובדת הילקחו הוודאית מאיתנו.

פשוט לא לקחנו את זה בחשבון בכלל.

ובהעדר ההשוואה הזו בין זיקתנו החזקה אליו בין האפשרות הוודאית של הסתלקותו – אין ערך לבכותנו אותו, כי הוא כבר איננו. ואין שם את מי שאפשר לבכות.

האחד (הערכה ביחס לזיקת הסתלקותו הוודאית) לא קרתה בזמן אמיתי, והשני (הערכה בדיעבד) קרתה כשזה כבר לא היה רלוונטי כי הוא כבר לא היה שם. כבר לא הייתה כתובת לזה, ולא היה אדם שיקבל את זה.

ואולי מכאן תחושת הפיספוס האדירה; איפוא היינו לגביו ב20 השנה האחרונות (של התעלמותו והתאלמותו)? תשובה? לא היינו, כי לא מדדנו את ערכו ביחס לאפשרות של לקיחתו מאיתנו. ומדוע כך? אנו מסרבים, אנו מדחיקים, את אפשרות המוות של אדם יקר או קרוב, עד שזה מאוחר מידי, ואז זה כבר מאוחר מידי.

ולמה זה כך? מדוע עבורנו אין מוות, החיים נמשכים וימשכו כל הזמן (במיוחד לגבי היקרים לנו)? ובכן כי איננו מעיזים לחבר את הערך העצום שלו למותו. ומה הסיבה לסירוב הזה? זה מכאיב מידי!

אז אני מסירים מן המשוואה הדו קוטבית הזו של מותו וערכו, את מותו, מסירים את אפשרות המוות, וכך חיים ללא דיסונאנס וללא תיסכול, אך גם ללא ערך לגביו. כי רק היחס בין מוות לבין עד כמה הוא יקר לנו –  נותנת לזה ערך. ללא מוות אין ערך, כי הוא תמיד יהיה ותמיד נמצא (כביכול) את הזמן, אי פעם, להעניק לו כערכו. אך הזמן הזה לא יגיע. ורק המוות גורם לכך, ואז זה כבר חסר ערך, כי הוא איננו. ואז ההחמצה כפולה; גם איבדנו אותו וגם לא הערכנו אותו די בחייו (כי, כאמור, אולי חשבנו שיום אחד נעשה את זה). מכאן ההלם: לא תבוא עוד ההזדמנות הזו להוקירו בעוד קיים. לא ציפינו, לא חשבנו, לא לקחנו בחשבון ש… זה יקרה לו. וכאן גודל הפרדוקס: הדבר הוודאי היחידי שיקרה לבן אדם בחייו (מותו) הוא בדיוק זה שאנו 'שוכחים' לקחת בחשבון…

ואז ההחמצה כפולה: האחת – בעודו בחייו, כשלא קיבל מאיתנו את ערכו בעיננו, והשנייה – במותו כשהוא קיבל אותה, אבל כבר לא היה שם בשביל זה.

אבל באמת, איך אפשר אחרת? איך אפשר לא להדחיק את המוות?

תשובה: אי אפשר. כל עוד הרגשות לא מרוסנים והם מגיעים לעניין המוות לפני התודעה – הם קורסים, לא מסוגלים לשאת את הוודאות. התודעה מסוגלת, הרגשות – לא. אך לא הצלחנו לרסן אותם להמתין ולא להתנפל על זה בפאניקה, לפני שהתודעה פגשה את זה.

ובהעדר ריסון של הרגשות להמתין לתודעה שתגיע קודם, אנו מדחיקים את אפשרות מותו של אריק. ההתעלמות מזה כאילו זה לא יקרה – רק היא מאפשרת לנו לחיות עם זה, כשהרגשות מגיעים למוות לפני התודעה.

ואז, כשיהיה מאוחר מידי והאיש הזה כבר לא יהיה כאן, אז הרגשות יפרצו מכלא ההדחקה במלוא עוזם, עם יגון צורב. אבל עם תחושת החמצה על כך שזה מאוחר מידי.

וכאן ההלם, וההחמצה.

**

גבריאל רעם, 28.11.13

מודעות למשאב המתכלה: הזמן

 

 

אין דבר אחר מלבד הזמן.

החטא הגדול ביותר הוא כלפי הזמן.

האם האיש הזה, מולי, שמילא כוס קרטון בקפה ונעלם במוסך יודע, יודע עכשיו, שבזמן מילוי כוס הקפה, עוד חלק משארית חייו התכלה לו ועתה נותר לו עוד פחות זמן לחיות…

אנו חיים על חשבון הזמן שהולך וקטן, הלך וכלה.

ואין לנו כלל מודעות ולו חלקית, בזמן אמתי, שכל רגע שאנו חיים בא על חשבון מה שנותר לנו לחיות.

כמו חשבון בנק עם כמות מסוימת של כסף, וכל הוצאה כספית בחשבון מותירה בו פחות כסף. והנמשל כאן הוא שכל רגע שאנו חיים הוא על חשבון הזמן שנותר לנו לחיות. כל רגע שאנו חיים מקצר את המשך שנותר לנו לחיות.

ואין כל קשר בין מה שאנו עושים עם הזמן ובין עובדת התרוקנותו המתמדת. אנו יכולים לחיות חיים נאצלים, או חיים מושחתים, אנו יכולים לבזבז  זמן על בטלה או על השקעה תועלתית. לגבי הזמן זה לא משנה . הוא יתרוקן באותה המידה ובאותו הקצב. אך מה שכן משנה זו חוסר המודעות שלנו לכך שאנו חיים חיים שאולים. שאולים משארית חיינו. אין לנו שמץ של מודעות לכך שרגע זה נגרע מסך הרגעים שעוד נותרו לנו. כל רגע שאנו חיים מותיר לנו פחות זמן ומקרבנו בכך אל סופנו.

בעיקרון, המוות לא מגיע בגלל תאונה או מחלה, (הוא אכן יכול להגיע בגלל אחת מסיבות אלו), הוא יגיע כשלא יהיה לאדם יותר זמן לחיות. זה יכול להיגמר בגיל 70 או אפילו 130, אבל יום אחד המשאב הזה יתכלה עד תום ולא יוותר עוד זמן. יום אחד שארית הזמן שלנו תגיע לסופה ולא משנה גם אם אדם יאריך את חייו עוד ועוד על ידי חיים נכונים (יהיו אשר יהיו), יום אחד זמנו יגיע לסופו.

וכמובן שאין שום דבר שאפשר לעשות לגבי זה, הזמן יגמר כעבור תקופה מסוימת, זו או אחרת, איך שלא יהיה. ודבר זה ידוע פחות או יותר, ברמה זו או אחרת של וודאות, אך הנקודה היא לא בעובדת המוגבלות של משאב הזמן, אלא בכך שאנו חיים בחוסר מודעות  מוחלט לגבי זה שאנו חיים על זמן שאול. וחוסר מודעות מוחלט, יוצר חוסר ערך מוחלט. אנו מעריכים משהו על פי מידת המודעות שלנו כלפיו. בהעדר מודעות – אין ערך.

אם אדם אינו מודע לכך שאישה שהוא אוהב מאוהבת בו, לא יהיה עבורו שום ערך לאהבתה אותו.

אם אדם קונה מכונית מובחרת במיוחד, מזארטי, או פרארי. אם אין לו מודעות ביחס לערכה, אזי הוא יעריך אותה בהתאם למגבלת המודעות שיש לו לגבי שוויה. הערך לא יהיה בהתאם לשוויה האמתי אלא בהתאם לערך המיוחס על פי רמת מודעותו לערכה שלה המכונית.

חיים ללא מודעות לזמן, שוללים מהם כל ערך.

בהעדר מודעות לכך שאנו חיים על זמן שאול, (שכל דקה שאנו חיים היא על חשבון הדקות שעוד נותרו לנו לחיות) – חיינו לא יהיו בעלי ערך עבורנו.

אך בנוגע לזמן, זה לא רק חוסר מודעות ששוללת ערך. הזמן מוגבל, והולך ומצטמצם כל הזמן, כך שיש כאן חוסר מודעות כפולה, האחת לזמן והשנייה למוגבלותו והצטמצמותו המתמידים.

ואכן, ככל שמשאב מסוים הינו נדיר או מוגבל (יהא זה זהב, אנרגיה, אהבה, ידידות אמת וכו') כך ערכו יעלה. אך ללא מודעות לנדירותו או מוגבלותו – לא יהיה שום ערך לאותו המשאב. אין ספק שאדם שנותרו לו חודשיים של חיים, יעריך את הזמן שנותר לו באופן שונה לגמרי, כי עכשיו יש לו מודעות לתהליך התכלותו של הזמן. כעת מוחש לו שכל רגע שעובר מקטין את הזמן שנותר לו. וכל רגע יהיה ספוג במשמעות וערך. (אבל זה נכון באותה המידה לגבי כל בני האדם, רק שהם מצליחים להתחמק מן המודעות הוודאית לגבי החיים על זמן שאול שהולך ומתכלה בכל רגע).

בקיצור, חיים ללא מודעות הם חיים ללא ערך. וזמן שאין מודעות לגבי מוגבלותו והתכלותו המתמידים, יהיה זמן חסר ערך, מה שיוביל לחיים חסרי ערך.

את המודעות ניתן להמשיל לאור חשמל בלילה. ללא אור בדירה, לא ניתן להעריך אם יש בה מטילי זהב עד התקרה או רהיטים מפלסטיק.

כך שבסופו של דבר לא משנה כמה שנים חיינו, וגם לא מה עשינו איתם: עד כמה נהנינו או התפתחנו או תרמנו, או כל דבר אחר שעשינו או לא עשינו עם חיינו – מה שמשנה היא מה הייתה מידת ורמת המודעות שלנו בכל רגע לכך שהרגע הזה נלקח מן הזמן השאול שעוד נותר לנו. ללא מודעות קשה מאוד זו, יהיה לחיינו מעט מאוד ערך עבורנו, אם בכלל.  

עד כאן הדברים פשוטים. אך הם אינם פשוטים כלל. הסיבה מדוע ישנה חוסר מודעות כה גורפת לעובדה שכל רגע של חיינו הוא על חשבון מה שנותר – היא סיבה אמוציונלית. המודעות הזו להתמעטותו של הזמן תוך כדי ועל ידי, החיים, אם באים אליה בגישה רגשית, גורמת לתסכול עמוק, רתיעה וסירוב להשלים עם זה. ועל כן אנו חיים בהדחקה עמוקה של עובדה ברורה זו. כך שבעיית חוסר המודעת לזה אינה בחוסר המודעות, אלא במפגש עם עובדה זו דרך רגשותינו. וזו הבעיה הגדולה והאתגר הגדול: לפגוש את האמיתות הקשות של חיינו עם התודעה ולא עם הרגשות. ומן הסתם כדי להגיע ליכולת לרסן את הרגשות ולפתח את התודעה ככלי פנימי שפוגש את המציאות – יש צורך בעבודה פנימית. וזה כבר סיפור אחר…

*

 

זו רשימה מתוך ספר בשם: "החיים, רשימות מן הגלות", (כחלק מחטיבה שמוקדשת לנושא הזמן) העומד לצאת לאור, בהוצאת ניסן בחודשים הקרובים.

*

גבריאל רעם, 21.11.13

 

על החיים מתוך גלות

הפירוש המילוני למילה גלות במילון אבן שושן היא נגזרת משרש ג.ל.ה. ומכילה כמה משמעויות:

1. עקירה מאלצת מארץ המולדת, יציאה מאונס לארץ זרה.

2. קהל הגולים המגורשים ממולדתם.

3. תפוצה, המקום שלשם גלו המגורשים ממולדתם.

4. שהות בארץ נוכרייה.

5. כנוי לחיי נדודים, סבל ומצוקה.

הפירוש המילוני למילה האנגלית exile במילון אוקספורד אינו שונה בהרבה:

Exile: State of being expelled or long absence from one’s native land.

אך באנציקלופדיה בריטניקה הפרשנות מעט אחרת:

Exile – prolonged absence from one's country imposed by vested authority as a punitive measure. Exile and banishment probably originated among early peoples as a means of punishment…

ההתייחסות לגולה בהגדרה זו אינה כאל תופעה חברתית אלא ענישה. עונש הגלות או הגליה, נתפס כעונש חמור בדרגה אחת בלבד מעונש המוות ובא להחליפו.

אחת הדוגמאות הבולטות להגליה כעונש מצויה במיתוס אודות אדיפוס שהגלה עצמו ממולדתו כעונש על כך שהרג את לאיוס אביו. ושכב עם אימו.

כללית המשמעות הרווחת היא שלילית, כשאנו שומעים על גלות, חיים בגלות- מיד אנו חושבים על תלישות, חוסר שייכות, להיות קורבנות לרדיפה ואף השמדה. מקום לא בטוח וזר, שעמו כמעט תמיד באה הכמיהה למקום שבו תהיה שייך. בית, מולדת.

אך למילה גלות אין רק משמעות אחת יחידה, המשמעות תינתן לה על ידי הגישה המנטלית של הניגש אל נושא הגלות.

 (כאמור, אמנם נהוג לחשוב על גלות כעל מונח המציין חווית סבל וניתוק אך) אולי מבחינה פסיכולוגית לפחות, גלות יכולה להיות שלב חשוב אם לא הכרחי במהלך הנפרדות ההתפתחותית של היחיד מסביבתו, מהלך שיכול לאפשר ליחיד ביטוי יצירתי של חוויה סובייקטיבית.

ומן הבחינה היצירתית – גלותו של היוצר או המחבר יכולה לאפשר לו ליצור. ואכן לא מעט סופרים ואנשי רוח יצרו וחיו בגלות. לעיתים מאונס כסופרים שנמלטו מן השלטון הנאצי ויצרו בגלות, או גלות מרצון כמו 'ג'ימס ג'ויס, הגולה האירי, שחי בפאריס, אך כתב על החיים בדאבלין. הבית שממנו ברח.

או הנרי מילר שיצר בפאריס, עשר שנים, הרחק ממולדתו אמריקה. ורק אחרי שגלה לצרפת הוא החל ליצור ולכתוב. הוא אמנם התייחס לגלות כחוויה מענישה. אך עם זאת האספקט השלילי של חווית הגלות והניכור, יכול להפטר רק בדרך אחת, על פי מילר, על ידי התבוננות פנימה, שיכולה להוביל להתגלות. וזאת היות והסביבה הטבעית בה גדל לא תאפשר לו תהליך טרנספורמטיבי.

גולה נוסף (ומתחום אחר לחלוטין) הוא הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן. הנביא היחיד שניבא בגולה (בבל). הוא אולי הנביא עם הטקסטים והחזיונות המיסטיים ביותר: חזיון המרכבה, חזון העצמות היבשות. כך נפתח ספר יחזקאל: " א וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים. ב בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין. ג הָיֹה הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְהוָה.".

וכאן מתחיל תיאור מדהים ומפורט של מה שנקרא 'מעשה המרכבה" כפי שהוא מכונה במסורת היהודית. חזון המרכבה נחשב להתגלות המפורטת והציורית ביותר במקרא (אופנהיימר 2001; שנאן 1993). מידת ההשפעה של החזון על המסורת המיסטית היהודית והנוצרית מעידה אף היא על כך שחריגות זו בלטה מאז העת העתיקה (Kingsley 1992).

חוקר המקרא בנימין אופנהיימר (2001) נותן משקל רב למשמעות התיאולוגית של מעשה המרכבה. הוא טוען כי החזון נועד להודיע לעם הגולה כי אלוהים נמצא ומתגלה בכל מקום, גם מחוץ לארץ ישראל.

 (קשה לשער כיצד נתהווה חזון המרכבה מאחר ואין תקדים מקראי לחריגות האיקונוגראפית שלו).

ואני מוסיף לכך שההתגלות הייתה במיוחד בגלות. כי אין אח ורע להתגלות שכזו אצל נביאים מקומיים. כלומר יש כאן קשר ההדוק בין נבואה בגלות ובין דרגה מיסטית גבוהה ומפורטת של התגלות. (ועל כך בהמשך).

 (ועל זה אולי נאמר: "אין נביא בעירו".)

ואי אפשר לכתוב על גלות מבלי להתייחס לקשר בין יהודים לגלות.

עם ישראל גלה מארצו פעמים אחדות: גלות מצרים שממנה יצאו ביציאת מצרים, גלות אשור, גלות בבל והגלות האחרונה, הגלות שלאחר חורבן בית המקדש השני, גלות שנמשכה כ-2000 שנה וחשבו שהיא עומדת להסתיים עם הקמת מדינת ישראל. (רובם של היהודים עדיין חי בגולה).

חיי היהודים בגלויות השונות היו קשים מאד. העמים שבתוכם חיו ראו בהם נטע זר. הגלות הייתה רצופה ברדיפות, בהשפלה בגירושים בפרעות (פוגרומים) בהרג ששיאו היה בשואה.

אך בשבתו בגולה הצליח עם ישראל לבנות לעצמו חיים סביב תורתו. בגלות בבל בערים סורא ובפומבדיתא נוצר ונתגבש התלמוד הבבלי, שעיצב את אורחות החיים של היהודים לא רק בגולה זו אלא בכל הגלויות.

עם ישראל הצליח לשרוד גם ללא מולדת. אין ספק ש2000 שנות גלות ורדיפות יצרו אצלנו, היהודים (לפחות אצל הדתיים שבהם) כמיהה לארץ ממנה גורשו. השימוש במילה גולה הוא בדרך כלל שלילי. היהודי הגלותי מצויר בצבעים לא מחמיאים יחסית לאיך שהיה מצויר לפחות הצבר, או שרוליק של הקריקטוריסט: דוש.

ידועה האימרה של זאב ז'בוטינסקי: "יהודים, חסלו את הגלות – ולא, הגלות תחסל אתכם!"

ועם זאת, למעשה, הגלות היא המצב העיקרי של הקיום היהודי ברוב שנות ההיסטוריה שלו. והעם שרד.

למושג גלות ביהדות יש משמעות אדירה. המושג הזה מגדיר את המציאות היהודית, את ההישרדות היהודית. כאמור אנו רגילים לייחס לגלות של היהודים משמעות שלילית, אך לא רק. הישרדות הייתה הכוח המרכזי בחיי היהודים בגולה, ההישרדות לא יכלה להיות אלמלא כוח היצירה היהודי. ליצור מנגנון של קיום גמיש מאד, דינמי, שכולו תוצאה של יצירתיות חדשה בהתאם לנסיבות. אנחנו מקבלים בגולה יצירתיות עצומה שכל עוצמתה היא למען ההישרדות התקווה הרוחנית. – התקווה והחזון. כל עוצמת היצירתיות מופנית אל ההישרדות הרוחנית. התורה, שהיהודים הביאו איתם, הולכת ומתגבשת ומקבלת צורות שונות של ביטוי, בזרמים שונים השלובים זה בזה: זרם הלכתי-משפטי, זרם אמוני-מיסטי, זרם פילוסופי. כל הזרמים הללו צומחים ומתגבשים ומקבלים ביטוי יצירתי בעל עוצמה רבה, של כושר יצירה. היצירה היהודית, הן בתחום ההלכתי-משפטי, הן בתחום חכמת הסוד והן בתחום הפילוסופיה והמוסר, הייתה נתונה באותם מושגי היסוד של הקיום בגולה. הישרדות בגולה לא תתאפשר ללא יצירה גדולה בעלת משמעות וערך.

אך האנטישמיות והרדיפות ובמיוחד השואה לא הותירו ליהודים הרבה ברירה, בין אם מאהבת מרדכי או שנאת המן, לקראת אמצע המאה ועשרים יהודים החלו לחזור למה שהם ראו כמולדתם ההיסטורית. והיה גל גדול של רצון לסיים עם הגולה והגלות. .

הגישה הכללית לשיבה לכאן גרסה כי הגלות היא עונש והשיבה לציון היא מאורע היסטורי חיובי ומרומם. הגלות היא מצב לא בריא השיבה לארץ זו הבראה והחלמה.

זו אמנם הדעה השלטת, אך לא כולם חושבים כך, למשל נתן זך:

 "לפתע ובלא כל רתע/ גאתה בי משאלה פרי רוחי/ להיות שוב ליהודי גלותי./ כשעליתי ישראלה/ כך כנו אותי בני בלע/ שחלילה לא אשכח שזה לא מקומי/ כי שירים הרי כבר יש כאן לרב/ על ביצות, גבורים ומכאוב/ ואין לנו שום צל של צורך/ בעוד פייטן מלא רעד ומורך/. והנה חלפו להן השנים/ בלא זיקה לעיר ולשחקים,/ לא לליברמן ולא לביבי/ ורק משאלה אחת בליבי:/ מי יתנני להיות שוב/ יהודי גלותי/ שאין לו צורך לא בחרב ולא באש/ ובודאי לא בא לכאן/ להתייאש". נתן זך, מתוך "לא בחרב", הספר: "מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה".1913

 אך החזרה לארץ לא לוותה בשושנים. אלא בקוצים. השיבה לארץ מביאה עימה את הבעלות והשליטה על טריטוריה. שלפחות על חלק ממנה יש לנו מאבק עם הפלסטינאים.

ובעניין הטריטוריה – רוב, אם לא כל המלחמות שבעולם היו על נתח אדמה (טריטוריה) שמדינה אחת טענה על בעלות עליה ומדינה אחרת טענה אף היא לבעלות. פלישה זרה לטריטוריה הייתה בבחינת עילה למלחמה, ובדרך כלל זו הוכרעה בשדה הקרב.

טריטוריה מוגדרת כשטח השייך לאדם כלשהו, לבעל חיים, למדינה, לחברה וכו'…

בעלות על טריטוריה עשויה להקנות פריבילגיות וזכויות שונות. וישנה תיזה הגורסת שככל שהטריטוריה גדולה יותר כך ישנה יותר עוצמה לבעל הטריטוריה וגם אנרגיה רבה וחזקה יותר.

ז’אן גוֹטמן. בספרו: “משמעות הטריטוריה”' טוען כי “איש אינו יכול להבין מדינה, שהיא מוסד פוליטי, ללא הגדרתה המרחבית ־ הטריטוריה שלה.”

ובחזרה להקשר שלנו, אינך יכול לעבוד 2 אדונים, הטריטוריה והרוחניות.

לפי תיזה אחת אדם יכול להיות בשני שליש משלם בזמן נתון. או שני השליש הנמוכים או שני השליש הגבוהים (דרגת הביניים נותרת בשני המצבים). והבחירה בארץ ישראל היא בחירה בטריטוריה על פני הרוחניות.

האם זה מקרה שקין עובד האדמה רצח את הבל הנודד, רועה הצאן? (המילה הבל היא גם מילה נרדפת לרוח, רוחניות). כאן אנו גם מוצאים את הקשר בין בעלות על אדמה לבין אלימות ושפיכות דמים.

הקומפלקס והאובססיה הטריטוריאלית קיימת לא רק לגבי שטחי אדמה של מדינה זו או אחרת. זה קיים מאוד בחניה, שהוא שטח טריטוריאלי ששני בני אדם רוצים אותו ואז הדרך לאלימות קצרה רוב סכסוכי השכנים הם סביב טריטוריה מסוימת ששני שכנים רואים כשייכת אליהם. והכביש הוא טריטוריה לכל דבר ושם האלימות הנפיצה נמצאת כל הזמן על סף התפוצצות, כי מקיימת שם פלישה מתמדת של כלי רכב אחד לאזור הטריטוריאלי של האחר.

ישנו גן ניגוד בין בעלות טריטוריאלית לבין הכנסת אורחים. הבדואים הם מכניסי אורחים ממדרגה ראשונה. אם הלך נודד מתארח באוהלם הארעי ועושה מעשה נפשע, אסור להם לפגוע בו אלא אם כן התרחק מרחק שלושה ימים. אולי יש קשר בין חוסר הקירקוע למקום מסויים ובין אי האלימות והיחס האישי והחם לזר, לאחר.

וכך ניתן להגיד שהיכנעות לשלטון הטריטוריה היא התגרשות מן הממד הרוחני ולהיפך, מיקוד ומרכז כובד ברוחניות מגרשת את האדם מעבדות ושיעבוד טריטוריאליים.

ומה שזה אומר, בחלוקה גסה לרוחניות וטריטוריאליות, שהאדם הטריטוריאלי מנותק במידה רבה מן העולם הרוחני, בה במידה שהאדם הרוחני מנותק מן העולם הטריטוריאלי. ולהיות מנותק מטריטוריה אומר: להיות בגלות.

ולהיות בגלות זה להתגעגע.

הגעגוע הזה הוא לב ליבה של הרוחניות. נועדנו לנדוד ולכמוה לרוחניות.

פעם הילידים בכל מקום היו מלקטים, נודדים למקום שם יש מזון, כמו הציפורים. הם גרו במשכני ארעי שניתן לפרקם בזמן קצר ולחזור לנדודים. הדבר הקבוע היחידי בחייהם היה הנדודים.

השיר הבא מוסר משהו מהתחושה של הדרך והנדודים.

זה קורה

 מילים: שמוליק קראוס

"זה קורה

 שהדרך מתמשכת

 זה קורה

 יש ללכת, ללכת.

 

שום דבר לא ידוע

 לא שנה, לא שבוע

 יש לנוע, לנוע

 ולחשוב שהייתי יכול

 לחזור על הכל

 אבל בן אדם

 זה קורה.

 

זה קרה

 שהדרך התמשכה לי

 זה קרה

 לא ידעתי איך זה בא לי.

 

שום דבר לא ידוע

 לא שנה, לא שבוע

 יש לנוע לנוע

 ולחשוב שהייתי יכול

 לחזור על הכל

 אבל בן אדם

 זה קרה.

 

זה יקרה

 ואולי בסוף הדרך

 שנראה,

כי הדרך מתמשכת.

 

שום דבר לא ידוע

 לא שנה, לא שבוע

 יש לנוע, לנוע

 ולחשוב שהייתי יכול

 לחזור על הכל

 אבל בן אדם

 זה יקרה".

החוסר במקום של קבע יוצר געגוע (או למקום של קבע בפאזה הנמוכה או להשראה רוחנית בפאזה הגבוהה) וגעגוע הוא פתח הלידה של הרוחניות הרליגיוזית והמיסטית, שהיא בכל מקום ובאף מקום (תלוי במצב התודעה וההוויה של המחפש). וחיפוש, ומכאן נדודים ומסע, הם המצב הטבעי למחפש אחר האמת, אחר השכינה. אולי זה מה שגורם לצעירים רבים לנדוד אחרי הצבא, מתוך ידיעה פנימית עלומה שעוד מעט הם ממשכנים את חייהם לשלושים שנה בעבור בית של קבע, והם רוצים לנדוד ולחפש את הנסתר והבלתי מושג לפני שהם מתקבעים.

כפי שמוזכר בשירו של קראוס – הנודד האמיתי מצוי במסע, מסע אל בית שמעולם לא יגיע אליו כמו בשירו של קאוופיס: איתקה..

איתקה

 מאת: קונסטנדינוס קוואפיס

"כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה

 שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד

 מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.

אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים

 אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.

לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ

 כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה

 מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.

לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים

 וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן

 תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

 

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.

כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס

 בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ

 אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.

בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן

 תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,

פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,

וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים

 כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.

עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם

 לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

 

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה

 כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.

אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ

 מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.

שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן

 עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.

אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

 

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה

 אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.

יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

 

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.

וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,

תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה".

 [1911]

 [מיוונית: יורם ברונובסקי]

בסופו של המסע הוא נוכח שהעיקר לא הייתה ההגעה לאיתקה ואפילו לא איתקה, אלא הדרך אליה. עם זאת המסע שלנו איננו אופקי, אל נתח האדמה שמצוי לפנינו, שאליו נתקדם בקו לינארי. המסע הרוחני הוא מסע אנכי, שבו האדם נודד כדי שהשכינה תשרה עליו, והיא יכולה לעשות זאת כל עוד הוא מצוי בחיפוש, וכל ישותו מצויה בתנוחה של געגוע אליה.

המצרים הקדמונים, אך הקדומים, אלה של תרבות מופלאה ומתקדמת לפני שהתחילו להתנוון, ראו עצמם כגולים ממלכת השמש, הם תיעבו את המקום הזה, הם ראו בו את העולם התחתון. הם ראו עצמם כלא שייכים לכאן, נשלטים על ידי חוקי המקום, חוקי החומר. כל הגישה שלהם לחיים הייתה תהליך של הכנה והתקדשות קראת חזרה לביתם ממנו גלו. כל רעיון החניטה והממיפקציה התכוון לסייע להם לחזור חזרה לממלכת השמש (לתפיסתם). ומתוך הגעגועים הללו הם יצרו תרבות מתקדמת, נאורה ומופלאה. עליה יש לנו כיום מושג אמתי מועט ומסולף.

מעניין, בהקשר זה של המצרים הקדמונים שאין שום ציור של מצרי בו רואים אדם מחייך, (לא רואים שיניים בכלל) יש בפניהם סוג של תוגה של אדם שלא מרגיש שייך.

 (בגרסה האזוטרית ישנה סברה האומרת כי את הידע המדהים שהיה להם אודות הקיום האנושי ומה שאפשר לעשות עימו הם הצפינו בחפיסת קלפים, בן 21 קלפים שהיוו מפתחות לידע נסתר, באמצעות סימבולים, צבעים ומספרים. וכדי להבין אותם צריך להבין את השפה).

וחזרה לקשר בין נדידה ורוחניות; המיקום של גלות בהקשר של חווית התפתחות עצמית יכול להקנות לה משמעות של חוויה משחררת, חוויה של התגלות. אפשרות זו מתבססת לפחות כנקודת המוצא שלה בשפה העברית בעובדה ברת-האימות שמדובר בשתי מילים, צמד ניגודים לכאורה, הצומחים מאותו שורש ג.ל.ה, גלות למול התגלות.

המושג גלות קשור לחברה או אדם הרחוקים ממולדת. ואילו המושג התגלות מתייחס לפנימיותו של האדם בהקשר של שכינה או השראה רוחנית.

וכך, קיים יחס דואלי לגלות. כעונש או כהזדמנות. דואליות וקונפליקט. בין שמיים וארץ. נאמנות לאחד מהם מביאה איתה נטישה של האחר. הארץ משמעה ארציות, גשמיות, חומריות, מלחמות, צבא וכו'. השמיים משמעם רוחניות/שכינה שאי אפשר לקבע למקום מסוים וצריך לנדוד כל הזמן כדי לעקוב אחריה ולייחל למפגש זמני עימה.

אך אנו, בני האדם בכלל והישראלים בפרט, בחרנו (בגדול) בקרקע, בטריטוריה ובכך נטשנו את הנדודים ועימם את הגעגוע והכמיהה לנצחי ולנסתר.

מזמן שהתחלנו לעבוד את אל הטריטוריה – האל הרוחני או יותר נכון הצד הנקבי שלו, השכינה, הפכו לבלתי מושגים.

כאמור, מצבו של האדם בעולם – ארעי ודווקא הארעיות עשויה להוות דירבון להשגת השכינה שהיא טרנסדנטלית ונצחית ועשויה להוות משקל נגד לארעיות הקיום האנושי והאישי.

ואם זה כך אז גם ההפך הוא הנכון, דהיינו, השאיפה להשתייך למקום הזה ולראות עצמך כדייר של קבע, לתקוע כאן יתד לפתח שורשי חומר, שייכות וקביעות – היא אנטי רוחנית כי היא ממליכה את הקיבוע לקרקע על פני נדודים וחיפוש אחר קשר עם הרוח/שכינה.

עם זאת, אפשר להבין את השאיפה לקיבוע, למקום של קבע. הנדודים חושפים את האדם לבלתי ידוע, והבלתי ידוע מביא עמו חרדה. כך שהחיבור עם טריטוריה ספציפית וההזדהות עמה הם מעין נוגדן לחרדה. אך אם נפרדנו מן החרדה אזי גם נפרדנו מן השכינה. אי אפשר להיות בטוח ומוגן וגם לכמוה ולכסוף לרוחניות. כך שהנדידה והגלות מביאים אמנם חרדה אך זו בלתי נפרדת מן האפשרות לחיבור אל השכינה, שמעדיפה את חסר הבית והנודד מאשר בעל הטריטוריה.

אין דבר פחות מקובע למקום מסוים מאשר הרוח, היא בכל מקום ובאף מקום, וזאת במידה והאדם העדיף על פניה את ההשתקעות של קבע בנגלה ובקיים מאשר להקדיש חייו לגעגועים וחיפוש (אחר הנסתר). והנסתר והנצחי מצוי בשינוי מתמיד, פעם פה ופעם לא פה, כך שאין תחליף לחיפוש אחריו, למסע נדודים.

האם זה מקרה שתנועת החסידות המדהימה פרצה בגולה ודעכה בארץ?

האם זה מקרה שספר הזוהר המופלא (וספרי קבלה אחרים) נכתבו בגולה, (בספרד, ר' משה דה ליאון במאה ה13) ואילו כאן רוב היחס לקבלה ולזוהר הפך המוני ומסחרי?

אי אפשר לקבע רוחניות למקום מסוים, זו סתירה מהותית לגבי עצם הרוחניות. האם זה מקרה שכל ההתרחשויות בספר הזוהר הן בדרכים ובנדודים ואין איזכור אחד לבית מדרש שהוא מקום קבוע, ומסוים שם מתכנסים?

הנה כמה משפטים על כך מספרה המצוין של ד"ר מלילה הלנר אשד: "ונהר יוצא מעדן, על שפת החוויה המיסטית בזוהר". (הוצאת עלמא ועם עובד), פרק ב': "מקום התרחשותה של החוויה המיסטית":

 "תורת הזוהר היא בעיקר בחינת 'בלכתך בדרך', וראיה לדבר שאף לא סיפור אחד מסיפורי הזוהר הגדולים מתרחש בבית המדרש או בבית הכנסת".

עמ' 139

…"'בית המדרש, המהווה את 'החזית הדינמית' של תרבות התנאים, נעלם מן הזוהר, אין הוא נזכר בו ולו פעם אחת"…

שם.

…"מהן המשמעויות האפשריות לבחירה רדיקלית זו של מחברי הזוהר לעצב את סיפוריהם בדרכים ולהינתק ממוסדות הלימוד?".

עמ' 141

…"החוכמה האנושית וחוכמת האל בזוהר עזבו את המקומם בבית המדרש ויצאו לדרכים. ביציאה זו מבתי המדרש ומן המוסדות המובנים של הקהילה יש משום חיקוי והיענות למצב האלוהות בעולם".

עמ' 143

…"לשכינה אין עוד בית פיזי בעולם, היא אינה עוד מטרוניתא הדרה בארמון הדור ואף לא בבית המדרש או בבית הכנסת שהיו משכנה, וזאת כנראה משום שדבר האל החי אינו נוכח בהם עוד"…

שם,

 "…השכינה נעה בדרכים, ועל כן היא מוצאת מקום לשכון באנשים המהלכים בדרכים כמותה. הדרך ולבבות האנשים הם מעתה המשכן והמרכבה של השכינה.

עמ' 144

…"חבורת הזוהר משוטטת בדרכים ומצאת שם, בתנועה ובחוסר ההיאחזות – את הדיבור האלוהי החי והנוכח. בהליכתם בדרך מממשים בני החבורה את הזדהותם העמוקה עם אמם ואהובתם, השכינה, המצויה כמותם בדרכים".

שם,

…"עמדה זו של חבורת הזוהר כמי שסועדת ותומכת את השכינה על ידי היציאה אליה לדרכים, וכמי שבידיה מצוי מפתח לתיקון גלותה, עולה מן הזוהר עצמו…"

עמ' 145

…"היציאה לדרכים כדי להיות עם השכינה נתפסה גם כהזמנה לחיקוי בהתנהגות קהילת המקובלים בצפת, במאה ה16…"

…"היציאה אל הדרכים ואל הטבע נהגה גם בחבורת האר"י אוף במנהגי היציאה לקראת השכינה שבטקסי קבלת שבת שחידשו מקובלי צפת."…

שם

…"בעלי הקבלה, רשב"י ע"ה וחבריו, שהיו עוסקים בחכמת הקבלה, נודדים ממקום למקום ומגורשים מבתיהם, להיותם מרכבה למלכות בסוד גלותה. ועל ידי נדנוד וגירוש זה, היו זוכים לה והיא הייתה שורה עליהם".

שם.

…"היציאה לדרך, והחיפוש אחר ההפתעות והחידושים שאותם מזמנת פתיחותה וחוסר קביעותה, הם מעין מצב ופרוגרמה של העולם הזוהרי. הדרך ותורתה הן הסמל הגדול לחיפוש אחר דבר התורה החדש-העתיק, אחר המשאלה הגדולה למצוא דרכי לימוד שיפתחו אורחות בתורה ויפתחו את לבבות הלומדים למפגש חדש ומפתיע בין התורה לחיים, כדי לגלות איך שוכנת האלוהות בשניהם".

עמ' 146

ולאחר העיסוק בגלות ובנדודים הפיסיים, ישנה גם גלות נוספת; הגלות הנפשית. אדם גר בארצו, שוכן בביתו וחש שם בגלות. אדם כזה הוא אאוטסיידר. וקשה להגיד איזו גלות יותר קשה. ולמעשה חלק נכבד מן היוצרים ואנשי הרוח חשו כך בארצם ובביתם. וזה היה חלק מן הדירבון שלהם ליצירה או לרוחניות. ולא רק יוצרים ואנשי רוח, גם מדענים מבריקים ופורצי דרך, משל אלברט איינשטיין.

 "לאמיתו של דבר אני 'נוסע בודד' ומעולם לא הייתי שייך בלב שלי לארצי, לביתי, לחבריי ואפילו למשפחתי הקרובה על כן שכנו בי מאז ומעולם תחושת הריחוק והצורך בבדידות".

ומי שנותן לגלות הנפשית הזאת ביטוי פואטי יפה הוא ריימונד קארבר:

 "קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהינום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהינום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהינום".

מתוך: ריימונד קארבר, שירים, תרגם עוזי וייל

*

 "אמנים גדולים לעולם לא שייכים לקבוצה ולקהילה שאליה הם מדברים. ודווקא ממד הריחוק הזה מרשה להם לראות את הדברים . זה נכון גם לאלתרמן בשעתו – דווקא הזרות הזאת יוצרת את השייכות".

פרופ' אריאל הירשפלד. מוסף שבעה ימים. 25.10.13

 *

לסיכום:

בניגוד לדעה הרווחת ולאיך שחונכנו: נאמנות טריטוריאלית (פטריוטיות) עד כדי מוכנות למות בקרב על שטח טריטוריאלי שעמך טוען לבעלות עליו – יש עמה חסרונות. או חסרון אחד בולט. בראיה של רמה אחרת דווקא הניתוק מן הטריטוריה והחשיפה לנדודים ולחיים של גולה (בין אם פנימית או חיצונית, בין אם פיסית או נפשית) היא מעין דרכון לממלכת הרוח, שאותה לא ניתן לקבע למקום מסוים. ועצם הקיבוע למקום מסוים, לא מאפשר את ההתחדשות. כי הרוח מתחדשת כל הזמן ובכל פעם היא תופיע במקום אחר ועל הנודד לנדוד בעקבותיה. חוסר הביטחון הקיומי והחרדה מפני הבאות אינן נוגדות רוחניות, אלא מהוות מעין תנאי הכרחי, או הצד הנמוך, של החיבור עם השכינה.

 ***

עד כאן על גלות. זהו הפרק הפותח בספרי החדש שאמור לצאת לאור בעוד כחודשיים שלושה. והוא נקרא: "החיים, רשימות מן הגלות". וייצא לאור בהוצאת ניסן

מאיגרא רמא, לבירא עימקתא

 

לעיתים קרובות – כשאין אנו מרוצים מחיינו, או מקצב ההתקדמות שלנו או מן ההשגים שלא הגענו אליהם, או ממשהו ביחסים – נראה לנו כי היינו יכולים אולי להתאמץ יותר, לעשות דברים, לשפץ משהו. אנו בוחנים את הדברים המעולים בחיינו, את הכשרונות שלנו, את ההשגים שלנו ומנסים להבין למה הם לא הביאו לנו את התוצאה הרצויה, איפה שם הפאשלה? ברצותנו להתקדם ולהגיע לחיים טובים, או מאושרים או משופרים יותר (בכל תחום שהוא) אנו בדרך כלל שמים לב לחלון הראוה של חיינו, לדברים שהיו אמורים להצעיד אותנו קדימה ומנסים להבין מדוע הם 'לא עשו את העבודה'.

נראה לנו כי אם היינו משפרים יותר את החלקים שאנו טובים בהם – היינו מגיעים רחוק יותר. למשל בחורה יפה שסובלת משברונות לב עם בחורים, משוכנעות כי ניתוח פלסטי, או הרזיה נוספת יביאו לשינוי בשדה הרומנטי. וכו' וכו'.

מסה זו מציגה גישה שונה, הטענה כאן היא כי הבעיה הגדולה ביותר אינה בפסגה, למשל במנהיגות, אלא בעם. לא בצורת החשיבה, אלא במצב היצרים והרגשות. לא בציונים הגבוהים, אלא בנמוכים, לא בשיניים הקידמיות הנקיות, אלא באלה האחרויות והאכולות, לא בחזית המצוחצחת של המכונית אלא בשיירי הסנדוויץ במושב האחורי. הבעיה לעולם אינה בחדר האורחים כי ממילא תמיד הוא יהיה מרווח ונקי ומעוטר בעציצים. הבעיה לעולם תהא במרתף, בחצר האחורית, במגרה התחתונה.

משולים אנו לאותו שיכור שאיבד כספו ברחוב בלילה, והוא מחפשו תחת הפנס ולא בחושך, היכן שהלך לאיבוד. יש לנו נטיה לשפר את המשופר ולחפש את השגיאה או הבעיה היכן שאנו טובים ממילא.

בשיחות שלנו עם ידידים, נוטים אנו להתמקד בה שאנו יודעים, לדבר על מה שאנו מתמצאים בו, להבליט את תכונותינו הטובות, וכך השיחה הופכת לכר בו נמנעים מלדון בחלקים בפחות משופרים בחינו, לא מעלים משברים, אכזבות, מפחי נפש, אי בהירויות, ספקות עצמיים. לא משתמשים בשיחה כדי ללבן דברים מעורפלים, להעלות באוב דברים מציקים מן העבר. את כל זה משאירים רק למצב שבו באמת הגיעו מים עד נפש (גם אז, זה רק עם פסיכולוג קליני מורשה). הזירה הרגילה של שיחותנו היא בעיקר לשם עיסוק בפסגות ובחלונות הראוה שלנו. וכך יש תחושה שמה שאפל, לא ברור ואפילו בעייתי לא קיים, או לפחות לא רלוונטי. גישה זו בפשטות נקראת הדחקה.

אנו שופטים ומעריכים בני אדם על פי ההשגים שלהם, עד כמה הם טובים ומצוינים, עד כמה הרחיקו לכת במצוינות שבהם, ולא במה שמוזנח או לא משופר בחייהם.

אם ניקח למשל פרופסור שהוא ראש חוג באוניברסיטה, או מנהל חברה גדולה – שניהם אמורים להיות מעולים בתחומם, והם שוכנים בראש הפירמידה שלהם. אך אם ניקח ונביט וננסה להעריך את חייהם כמכלול (שבו ראשות החוג או ניהול החברה הן רק אחת מן הפרמטרים שבו) אז נמצא כי מה שחשוב ומשפיע בחייהם הוא לא מה הוא יודע לעשות, אלא *מי הוא? מה חי בו?* וכדי לדעת מה חי בו אין לנו מה לבקר במשרדו המצוחצח, אלא בחדריו האחוריים, במרתף. לשאול מה בחייהם מודחק, לא מאורגן, חלש, רעוע, לא נקי. _כי אלה הדברים שימוטטו אותם בסופו של דבר_. ולא רק אותם, גם כל ממלכה ואימפריה.; *החולשות הקטנות שדוחקים לקרן זוית ומטאטאים מתחת לשטיח, אלה הם הדברים שממוטטים את מגדל חיינו*.

זה הסנדויץ' מלחם לבן המרוח בחמאה -פעם ביום. ואי הקדשת עשר דקות ביום להתעמלות ותנועה – שיביאו בסופו של דבר להתקף לב, לא רמת הביצוע של התפקיד רם המעלה. כי השליטה בסופו של דבר באה מלמטה.

העילית החברתית (כביכול) בורחת מן המרתפים שורצי העכברושים – אל הפנטהאוז המודרני, אך אם לא נרד אל מרתף חיינו, אל הצללים השוכנים לבטח בחשכה המסתירה, יתפשט הסרטן הנפשי והגופני דרך הביבים, יפגום בשיפוט שלנו, ירעיל את חיינו וימוטט את המגדל.

ד"ר אראל שליט, פסיכולוג יונגיאני, בסיפרו: "הגיבור וצילו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995), אומר כי חלק לא קטן מן העוולות הגדולת של האנושות- ושל יחידים לעצמם- נגרם כתוצאה מהתעלמות ~מהצל~, מדחיקים את ~הצל~, או משליכים אותו על אחר (גזענות ואנטישמיות), וכך נותרים עם דמות עצמי טהורה וזכה, אין מקום למשהו שקצת מקלקל, ו~הצל~? אנו אוהבים לחשוב שהוא קיים אצל האויב, הזר, האחר, או מודחק לתת ההכרה, אל מחוץ לתחום הלגיטימי. "^הרוע הכי נוראי בא מהצורך במושלם, שום דבר לא היה יותר פרפקט מהנאצים, בגלל זה ההרג שלהם היה כל כך 'מושלם', במושלם אין מקום לצל"^.

וכך, ללא החלק האפל – החיים הופכים לפלאקטיים; למשהו שטחי, זעיר בורגני, בינוני, נוח, חסר ייחוד ונטול כל מימד של עומק. כפי שאומר אראל שליט: ^"כל התבוננות פנימה , מתחת לפני השטח, מתבוננת בהכרח גם על הצד של הצל^".

זו לא החזית המלוקקת שקובעת, כי אם הפינות, המשקעים, השקערויות, המטענים המודחקים. הטענות שלא השמענו, המחשבות הרעות אותן לא ביטאנו, הרגשות השליליים אותם לא החצנו.

מרכז הכובד האמיתי של האדם הוא בחולשות והפיתויים, העצלויות וההבטחות שלא קוימו. הם אלה שימוטטו את האימפריה שלנו, בין אם רוחנית, עיסקית, אקדמית או תיקשורתית – היא.

זה לא מה שנעשה, אלא מה לא נעשה; במה התרשלנו, למה הרשינו לקרות, מה כיסינו, מה הסתרנו?

על איזה בדק בית ויתרנו, בשם מרוץ העכברושים המטורף הזה?

על איזה מסוה מכובד לא ויתרנו, בגלל עכברוש זה או אחר, שכמעט הציץ מאחורה?

עם כמה זבל בחיינו (הפרטיים והחברתיים) אנו מתפשרים בשם התדמית החברתית המקובלת?

כי שוב, לא הפנים המאופרות, לא המילים היפות, לא הידע המלוטש, לא ההישג החברתי והכלכלי, אלא ~הביבים~: הביבים הייצריים, הרגשיים, והשכליים -, הם שירעילו את גורל חיינו הנפשיים.

כי השליטה באה לא מלמעלה אלא מלמטה. לא על ידי התבססות בפיסגה, אלא על ידי אי תשומת לב והתעלמות מן התחתיות.

והתעלמות מן התחתיות משדר שהזנחנו את הצל, את הדמונים, את תת מודע הנמוך, את ה'אני המסכן'. את האני האמיתי, את עצמיותנו המוזנחת והנעזבת.

זה לא שלא היינו מצוינים מספיק, אלא שהנחנו לפער בין המצוינות שלנו ובין מה שדפוק ומקולקל בנו להמשיך ולהרחב, עד שרצועת הגומי המחברת את 'החצר האחורית' ו'החצר הקידמית' – נמתחה עד קצה גבול יכולתה, ואז החצר הקידמית נאלצה לחזור בבת אחת אל המישור התחתון שהוא הריאליה היחידה. מישור שכל הזמן חיכה לה בפנים.

(שהרי כולנו יודעים כי קטסטרופות [1] לא צונחות עלינו מבחוץ הן שואבות אותנו מבפנים).


"היה היה איש עקום, שהלך בשביל עקום

נשען על מקל עקום

ומצא מטבע עקום

בו קנה חתול עקום

שתפס לו עכבר עקום

ויחדיו גרו בבית עקום

בתוך העלם העקום הזה. "

מתוך: "אמא אווזה"


[1] בהקשר זה ניתן לקרוא את המסה שלי: "על משברים, טראומות

וקטסטרופות" (תסמונת איוב),

http://stage.co.il/Stories/216518

 

החיים והזדמנויות שלא ישובו.

"כשאני מסתכל אחורנית הכל נראה לי החמצה. לא החמצה בדברים שלא היו אלא החמצה בדברים שהיו. כל מה שקרה הוא החמצה מעצם היותו, ומזה שהוא איננו עוד. זה לא עניין פרטי שלי. זה עניין שהחיים עצמם הם כמו חלום. חולפים, לא נשארו כמו שהיו, יש מוות בתוך החיים עצמם".
פנחס שדה, מתוך ראיון עם בילי מוסקונה לרמן, את, 1992
*

הכל נע. כה לאט, כה בשקט; צמיחה, קמילה – שניהם כה שקטים, עד
שכמעט אינם מתרחשים כלל.
בני השישים של היום הוזים את עברם אך נראים כל כך בני שישים,
כאילו מעולם לא היו בני ארבעים, רק לפני עשרים שנה…
ובני העשרים של היום כאילו לא יהיו לעולם בני ארבעים, בעוד
עשרים שנה בלבד.
הזיכרון שוקק חיים ומה שיקרה כה מעורפל… ועדיין אותן
עשרים שנה מוליכות לאחור כפי שהן מוליכות קדימה. ויום אחד אתה
שם, ויום אחד אתה כבר לא, כאילו מעולם לא היית…
דבר אינו כשהיה ואינו כפי שיהיה: כדור הארץ, הירח, כוח הרצון,
הכוונות שלנו – הכל נתון לשינוי, צומח או נובל, גובר או נחלש,
מתעצם או נמוג.
הישן נע החוצה, החדש נע פנימה. ההצגה נראית אותה הצגה, רק
השחקנים התחלפו, ממלאים את אותם תפקידים.
ההשתנות האיטית משטה בנו; אנו ארנבים האצים קדימה – רק כדי
לגלות בסופה של הדרך כי הצב האיטי של הזמן הקדים אותנו. הנה
אנו בני שישים לפני שהספקנו )למרות המהירות הרבה שבה אנו
שועטים דרך חיינו( להיות בני עשרים.
יש כאב בהסתכלות לאחור; שהרי רק לעיתים רחוקות חיים אנו את
הרגע במלואו; בדרך כלל, אנו רק נוגסים ממנו קלות ואצים הלאה,
מותירים מאחורינו את הרגע שאך לא מכבר היה ההווה שלנו -
מבויש, גולמי, לא ממוצה, לא מנוצל. אבוד לעד.
ואז חולפות להן עשרים שנה…
אנו מסתכלים לאחור והרוח הבלתי ממומשת של הרגע שחלף בוכה מתוך
ארון הזכוכית של עברנו: הצילו, אס. או. אס.
אך הזמן עבר ולא ישוב עוד. וזה כואב.
התקוות הגדולות של פעם רמוסות עתה תחת סלעי המציאות, פזורות
בגולת היומיום, הממשיכה בחייה מיום ליום, אינה מעיפה מבט לעבר
הקהילות הקטנות של חלומות שכוחים.
אך אותם חלומות, אותן תקוות, אותם נצנוצים צעירים של פעם – הם
יותר אנחנו מאשר אי פעם נהיה.
האתמול הוא אהבתנו הגדולה באמת. המחר הוא פילגש שמפתה עושה
עיניים, רומזת, מגרה ובעיקר מבטיחה.
אך העתיד אף פעם לא מקיים, העבר תמיד מכזיב.
וככל שיש יותר עתיד אנו יותר מגורים, יותר משתוקקים ויותר
מפנטזים. וככל שיש יותר עבר אנו יותר מאוהבים. אהבה נואשת, אל
מה שיכול וצריך היה להיות – אנחנו.
*


"כל מה שלא סבלת ולא גאלת עד תום – יחזור אליך"
הרמן הסה

 

 

מה הם החיים?


"אמנות החיים היא לא להאיר את החשכה אלא לפתח ראיית לילה".

ג. רעם 14.4.2004

**

מהם החיים?

עבורנו הם חותמת פלדה שהטבענו בריקמת היקום שבו מצאנו עצמנו.

עובדה בלתי ניתנת לערעור: הנה באנו, הנה אנו קיימים שרירים וזהו.

חיינו הם עובדה והכל בחיינו עובדה. עובדה: המפגש עם ההוא היחסים עם ההיא וההורים שלנו. כך זה קרה וזה יציב וחקוק כמו השמש, הים העשב.

נולדנו להישאר, להיות. הנעורים הם מבוא קצר שמיד יחלוף ויפנה מקומו לעיקר והזיקנה היא חלום רע שאף פעם לא יתרחש.

אותנו לא ימחו, גם לא את החוקים והתובנות והשפה ודרך החיים שלנו. לא סתם חותמת של פלדה, אלא של אש – צרבנו בבשר היקום.

אנחנו כאן וזהו זה,העולם יצטרך לקבל אותנו. לפני שבאנו אנשים כנראה לא ממש היו, אך אנו זה דבר אחר, אנו באנו להישאר. אנחנו שונים, אנחנו חכמים, אנחנו יודעים, אנחנו לא נוותר. חיינו הם עובדה שרירה שתישאר למרות הכל.

ואם עוד לא מצאנו את הסוד איך בכל זאת להישאר, אז אנו בדרך לגילויו, את מקומנו, על כל פנים לא נפנה, באנו להיות.

לא לחינם בנינו את כל שבנינו; ערים ורכבים, מטוסים, עיתונים וספרים ואוניברסיטאות וממשלות – רק כדי לנזוז הצידה ולהפסיק להיות? מה פתאום.


או. קיי. עד כאן, עכשיו הגיע הזמן לחזור למציאות, לא למציאות שתוארה בשורות הקודמות, אלא למציאות כמות שהיא. ובכן במציאות הזו אין מקום לוודאות המטופשת של חוקינו ותובנותינו וממשלינו. תובנות שמעניקות את התחושה כאילו בעזרתן נצליח לגרום לחיינו להתייצב ולהתגשם במלא נוכחותם, תמיד ולעולם.

כאילו עלינו לא תחול התזוזה האיטית הזו של הזמן, לנו נדמה שאנו שולחים מדי יום שורשים יותר עמוקים לקרקע כמה שיותר עמוקה, כך שיציבותינו נעשית כל הזמן תמידית וקיימת יותר ויותר.

אך תזוזת הזמן היא לא רק איטית, אלא גם ערמומית, היא נותנת לנו תחושה שאנחנו נותרים במקום, רק מסביב הכל משתנה. ולמה הכוונה? ובכן נראה לנו כי אנו עכשיו כמו פעם כמו שהיינו ילדים, ורק העולם אינו כשהיה והוא משתנה כל הזמן. למשל ביקור בשכונת ילדותנו מפגיש אותנו עם המגרש בו שכן בית הספר הישן ובמקומות הוקם בית דירות גבוהה. אנו עדיין אולם ילדים בדיק שהלכנו לאותו בית ספר, רק שהעולם אותו הכרנו כילדים אינו אותו עולם. ולא היא, העולם נותר כשהיה (למעט שינויים קוסמטיים, דוגמאת הריסת בניינים או משטרים ובניית אחרים במקומם)- ורק אנו הם אלה שמשתנים שינוי איטי; הולכים וצונחים,הולכים ונמוגים, הולכים ודהים, הולכים וזזים הצידה – נעשים פחות ופחות רלוונטיים.


אז מהם החיים?

הם ההפך ממכתב צופן שלמדנו לכתוב בילדותינו; לכתוב במיץ לימון על דף חלק ואז מקרבים אותו לללהבת נר ולאט לאט מופיע הכתב, חלש בהתחלה ונעשה יותר ויותר חזק ככל שהדף מתחמם. וזו תחושתינו לגבי חיינו; ככל שאנו מתבגרים, הנייר הולך ומתחמים וכתב חיינו הולך ונעשה יותר ברור, יותר חזק – עובדה שרירה ובלתי מחיקה.

אך החיים הם לא כאלה, הם כתב הולך ודהה. בתחילת החיים הוא נראה מוצק, וברור ואז הולך ודהה, הולך ונעשה רועד וילא יציב, מעוות קצת זהה עד שהוא הולך ונמחלק, הולך ונמחק, לקראת העלמות, לקראת דף חלק, כאילו לא נכתב עליו דבר. אולי כמה כתמי דיו, שומן של סנדוויץ': תמונות, קרובי משפחה וזהו.

ובשלב זה של הכתב ההולך ודהה, קורה דבר מוזר, דווקא הכתב של פעם, בהיותו חזק וברור – מושך אליו עתה את כל תשומת הלב והוא הופך להיות במרכז תחושת הוודאות של המציאות. החיים של עכשיו נתפסים עתה מונוטוניים ודלים ואילו החיים שהיו אז, התחלה לקראת זינוק – הופכים עתה בראייה הרטרואקטיבית, לממשות בהתגלמותה, לחותמת הפלדה האולטימטיבית.

וכך מהתל בנו הזמן, מראה לנו בתחילה שהממשות היא עכשיו ותהיה עוד יותר אחר כך, כל זאת רק רק כדי לגלות מאוחר יותר שמה שהיה פעם הוא הממשי ואילו חיינו מוטים ונוסעים לקראת טשטוש ומחיקה.


אז מהם החיים?

מסע לקראת העלמם.

מסה על היווצרות היש המתורגם כל יום לכלום.

בית חרושת שבו חומרי הגלם של הממשות מעובדים למןצרי הבל, סתם וכלום.

נייר המציאות פוגש את העפרון החיים, רק כדי להמחק במחק הזמן האימתנית.

אלה הם החיים.

 


 

על החיים והמציאות *

1. אכסיומה א', לחיות: לחיות במלוא מובן המילה זה להתעלות מעל המציאות.

2. אסיומה ב', המציאות: המציאות היא הרמה, או המשטח, שמתחת לו אי אפשר ליפול. היא תומכת בכל מה שנשען עליה

3. אכסיומה ג', פנטזיה: פנטזיה זה לדמיין את מה שהחיים שלנו היו יכולים להיות לו האגו שלנו היה כול יכול.

4. אכסיומה ד', שלושתם: לחיות, זה להיות מונע בכוח החיים. להיות מציאותי, זה ליישר קו עם הקרקעית. ולפנטז, זה לדאות מעל למצוי, (לא בכוח החיים, אלא) בכוח הדימיון.

5. לחיות, זה להיות שיכור, שיכור מכוח החיים. מה שמאפשר להתעלות מעל למציאות.

6. המציאות זה מה שאתה מגלה, כשאתה נופל מתחת לקו החיים (דיכאון).

7, דיכאון זו צניחה והתרסקות על המשטח הקשה ונעדר רוח החיים, של המציאות.

8. לחיות, זה לדאות על גלי החיים, ולהנשא הלאה ומעלה.

9. משבר, מפח נפש, או יאוש – חוסמים את רוח החיים ובסופו של דבר מפילים אותנו ולקרקע הקשה של המציאות

10.דיכאון אמנם מגלה את המציאות,אך מציאות אינה החיים. החיים זה מעוף מעל למציאות התחתית, אל וכלפי זה שניתן להגיע אליו.

11.כשאנו חיים במלוא מובן המילה, המציאות הנמוכה והסופנית, לא מוחשית לנו. ורק אז היא נסבלת.

12. או שאתה חי, או שאתה מציאותי.

13. המצב הטוב מבין שניהם הו סינרגיה בין המישור העליון (להיות מחושמל על ידי חווית החיים), ובין המישור התחתון (להיות מרוקן ומפוקח, לגבי מהם החיים בעירומם הסופי). לדעת את השני, (המישור התחתון), ולחוות את הראשון (המישור העליון).

14.המתח שנוצר כתוצאה מן ההמתיחה שבין רובד החיים לרובד המציאות, הינו מתח שיאפשר הפריה פנימית שמולידה מצב תודעה ער ומועצם.

15. המציאות תמיד תשיג אותנו בסוף, אך בינתיים אפשר לחיות, והשורה התחתונה של 'לחיות', זה ליצור. והשורה התחתונה של 'ליצור', זה להשאיר פרי, שבתוכו גלומה האפשרות של מעגל חיים שיתחיל מחדש.


——————————————————————————–

גבריאל רעם, 15.11.2006

 —-

* מסה זו מופיעה גם בקטגוריה: פרגמנטים.

המציאות

מציאות. מה זו מציאות?

מהי המציאות?

כשאנו אומרים: 'מציאות'. למה הכוונה?

האם לכל אחד המציאות שלו? האם בכל רגע אנו פוגשים מציאות אחרת? האם מציאות היא עניין סובייקטיבי ולכל אחד המציאות שלו? או שישנה הגדרה ברורה יותר?

אז הנה הגדרה של כש"א (כותב שורות אלו):

ובכן המציאות היא המפלס הנמוך ביותר בחיי אדם, למטה ממנו לא ניתן ליפול) יותר נמוך מזה אי אפשר לרדת.(

מציאות היא זה שאנו דורכים עליו, ושנותן לנו משען ובסיס.

מן המציאות ניתן רק להתרומם אך אליה תמיד חוזרים.

לא בדיוק 'חוזרים', נופלים, שוקעים, נוחתים. אל המציאות מתרסקים.

המציאות תמיד קשה, מתחת לכריות והפוך ששמנו עליה, היא קשה, וככל שהתרחקנו והמראנו על כנפי חלומות, תקוות, משאלות, כך תהא הנחיתה קשה וכואבת יותר.

המציאות היא הקרקע ממנה המראנו. וכל הזמן הגרויטציה שלה פועלת להחזיר אותנו אליה.

החיים הם תהליך של התרחקות מן המציאות, אך זו תמיד משיגה אותנו. ואם לא תוך כדי, אז תמיד בסוף.

מציאות זה לא מה שאנו מקווים אליו, שואפים אליו. מציאות היא מה שישנו, קיים ונוכח, מאחורי ומעבר למה שסיפרנו לעצמנו אודותיה.

ואכן, קל לברוח ממנה על ידי ניפוחה בעזרת האויר החם של החלומות.

מציאות זה מה שנותר לאחר שכיסינו את האוברדרפאט בבנק. וחזרנו למצב חשבון ריאלי.

עם זאת, מציאות אינה הקוטב הרע והשלילי של החיים, בפשטות, המציאות היא הדברים העירומים, כמות שהם, ללא כחל או סרק: ככות, קוראים לזה הזן בודהיסטים.

המציאות של גופנו זה לא הלבוש, הדרגות, או האיפור. אלא הבשר העירום, והמציאות של הבשר העירום הם העצמות. מה שרואים, בצילום רנטגן.

והעצמות הן שנותרות בסוף. הן המציאות הסופית של גופנו.

מוות, הזדקנות, מחלה וכו' הן מציאות שאולי התחמקה מאיתנו במהלך החיים, אך הם מחכים לנו להתאחד עמם לאחד שהשלמנו את מסלול הריחוף במהלך הילדות והנעורים. כל הזמן חיכו לנו שנגמור עם השטויות.

כל הזמן היו שם, ממתינים שנרושש את מצבור חלומותינו. ואת מכסת הזמן שהוקצבה לנו. שהרי המפגש החזיתי עם המציאות מתרחש באופן הכי טוטלי, ברגע שנגמר לנו הזמן.


אך יש גם להפריד בין המציאות של האדם. ובין המציאות בהא הידיעה. עד כה נכתב על המציאות של האדם. ומה לגבי המציאות, לא של האדם, אלא של העולם לתוכו נולדנו? ובכן כאן זה קשה עוד יותר. המציאות הזו קרה ואדישה לאדם. היא אינסופית במרחבי הזמן והחלל שלה. א-פרסונלית לגבי קיומו של המין האנושי – ככלל, וקיומו של הפרט – כפרט.

ואם קשה לנו להתאפס על המציאות האישית שלנו, קל וחומר שיהיה לנו קשה להתאפס על המציאות של היקום והעולם. זו כה חסרת גבולות וא-פרסונלית, שזה בלתי נסבל.

וכך, המפגש עם המציאות הוא תמיד קשה כשהוא מתרחש, אך בדרך כלל הוא די בלתי אפשרי. ועם זאת, רק שם מתחיל ורק משם יכול האדם להתחיל, לחיות. כי רק כשנוצרות השלמה, סינכרון וקואורדינציה עמה – רק אז יכול האדם להתחיל להיות ישנו, להיות נוכח, להיות.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

3.7.2005

——————————————————————————–

סיפור מן הדרך הרביעית:


A man went into the public square of eastern country.with sad face, he climbed on top of a stall and began to say loudly, “I am a dog. Do not call me a man. What I do, what I feel, my thoughts and my actions represent me as I, alas, would wish not to be. Rather, I am like an untamed, impetuous, implacable nocturnal beast that allows itself to be swept away by its most destructive passions. One day I sing God’s praises, the next day I am a friend to sleep and forgetfulness. The other night I had been drinking, I was under the influence of a drug that clouded my mind and my heart, and I killed a man, an innocent man. After I killed him I danced over his body in my delirium, I laughed, driven as I was by the drunkenness of my vanity, lost in the pleasure of my instincts, without freewill.

I am a monster, and I myself cannot bear this. The only thing that I can do now is tell all of you about these errors of mine, and receive from you the retribution prescribed by the Law: stone me”. In the mean time an old Sage who had many disciples in his wake came near, thus preventing the crowd from swarming in on him. He looked him in the eye and said, “My brother, it is true that you deserve the death that you inflicted on another, and you should know for sure that you will pay for all your mistakes. And yet there is a tangible advantage in this situation of yours: at last, for the first time, you are seeing yourself as you really are. Only when this happens can a man truly set out on the path of change”. From that day on, the man became a great disciple. Over the years he also became one of the greatest Masters, one of the Invisible Ones, and his name was remembered for all the good deeds and miracles that he performed from the time of his conversion to the Way

 


 

מחשבות על דינאמיקה

מה זו דינמיקה?

חיים זה דינמיקה. דינמיקה היא החיים, היא נשמתם, היא הם.

בהצלחה של משהו זו הדינמיקה שעושה אותה. בכשלון (של ספר, סרט, יחסים) זה בדרך כלל העדר הדינמיקה שעושה את הכשלון לכזה. אומנם הסברי הפוסטמורטום תמיד ימצאו שעירים לעזאזל, זמינים וגלויים; הביצוע הכושל, הכשרון שחסר, המקצוענות הלקויה – אך האמת היא שהכשלון נכשל בגלל שאין דינמיקה. ולו הייתה, כל הדברים הללו, לא היו מעלים ומורדים (למעשה הם היו מעלים או מורידים, אך לא משנים באופן מהותי את עצם ההצלחה או הכשלון).

דינמיקה היא אחת מאותם מלים; כמו כריזמה, השראה, כשרון – היוצרים מעין הילה סביב מה שהן מעורבות בו. מרכיב מיסטי עלום, אך מכריע, משפיע ואף סוחף.

העדר דינמיקה בשיחה בין שניים – הופך אותה לעינוי; כל הזמן צריך להמציא את המשפטים הבאים, לא יודעים על מה לדבר, שוררת ביניהם זרות והשתיקה היא חלל אורב שכל רגע ניתן עומדים ליפול לתוכו. המשוחחים דוחפים את השיחה המקרטעת, הכבדה והממאנת – במקום שהיא תישא אותם עמה; משוחחת עצמה דרכם.

כך היא הדינמיקה; כשהיא נוכחת היא מזרימה לדברים חשמל טעון והם מתרחשים, כמו יש להם חיים משל עצמם. המלה הנאותה כאן היא HAPPENING, התרחשות: דברים קורים, כמו מעצמם, כמו יש להם חיים משל עצמם, בהם אנו צופים, שותפים וגם נשטפים.

דינמיקה היא אותה התרחשות שגורמת לדברים להמריא, או לחדור אלינו, או לנו להיבלע אל תוכם, כמו מערבולת גדולה. כמו מנוע טורבו, הנע קדימה בתנופה חסרת מעצורים.

חוסר דינמיקה היא מוות באמצע החיים. היא העדרות (ריק) במקום שאמורה להיות התרחשות (מלאות). עם זאת, צריך להגיד כי לא כל ריק הוא מותה של הדינמיקה; יש ריק שהוא ערש הלידה של הדינמיקה, וישנו ריק שהוא סופה. כל יצירה מתחילה בריק שכזה, ריק שדרכו עומדת לחלוף דינמיקה אדירה, זה השקט שלפני הסערה; דירה של זוג צעיר לפני שהם נכנסים, לאחר הסיוד ושטיפת הרצפות – היא ריק ראשוני. אך דירה שהתרוקנה מיושביה, לאחר שנים של חיים בה – היא הריק השני, היא סוג של מוות.

ריק לפני הנשיקה הראשונה אינו הריק לאחר 15 שנים ביחד, כשאין כבר מה להגיד האחד לשניה. הריק הזה הוא החלל שהגיע לאחר שהדינמיקה שהתרחשה בין השניים – פסקה.

ורואים זאת במקומות רבים, למשל אכן בנישואין; הם תמיד כמעט מתחילים בדינמיקה וכמעט תמיד מסתיימים (כשאכן הם מסתיימים) נגמרים – בהעדרה.

בדרך (מן הדינמיקה אל העדרה) עוברים דרך דינמיקה שלילית. והיא מסמנת בדרך כלל את תחילת שקיעתה של הדינמיקה. (על דינמיקה שלילית וחיובית – מיד בהמשך). הפיצוצים האלה של הדינמיקה השלילית הם כמו מנוע של מכונית שמשתעל לפני שהוא נכבה. אך משנכבה; מששקעה הדינמיקה – אנו מוצאים שני זרים, שלא יודעים מה הם עושים יחד. הם מדברים כמו קודם, ואפילו אולי מתחבקים ועושים אהבה, אך זה לא זה. נוכחות הזולת כבר לא עושה להם את זה. לא מדליקה אותם, לא טוענת אותם. היא מכבה אותם ו'גונבת' מהם.

בזמן קריאה של יצירה ספרותית; כשצריך להתאמץ להבין – סימן שהדינמיקה חסרה כאן. אך כשיש ביצירה דינמיקה – אנו קוראים, בעיניים כלות, ולא יודעים אל מה ועל מה. משהו בטקסט מכשף אותנו ואנו בולעים את המלים בהשתוקקות חסר פשר. כן חסרת פשר, כי אם ישנו הסבר למשיכה, וההסבר נכון, זו לא דינמיקה כהלכתה. את הדינמיקה האמיתית אי אפשר להסביר. אפשר להגיד שבדינמיקה שכזו אתה נסחף ומוקסם לא בגלל שאתה מבין, אלא לעתים קרובות, למרות שאינך מבין, ועדיין מוקסם. (פעמים רבות, מוקסמים בגלל הדינמיקה, אך מסבירים זאת בדרך לוגית כפויה).

דוגמה אחרת היא משחק כדורגל; ישנם משחקים עם דינמיקה, קבוצות עם דינמיקה, קבוצות שבמשחק מסוים תפסו דינמיקה, ואז השחקנים כמו עפים על המגרש, ואין ספק שדינמיקה היא הגורם העלום מאחרי משחק טוב והעדרה של דינמיקה הוא הגורם מאחורי משחק גרוע. כשאין דינמיקה לקבוצה במשחק, שום דבר לא הולך; השחקן הטוב ביותר נראה ומשחק כבובת מרוקנת אויר.

סך הכל יש לנו שלושה מצבי דינמיקה: חיובית, שלילית, ודינמיקה חסרה, (אין דינמיקה). דינמיקה חיובית יכולה להוביל לשלילית (עוינות, התנגדות, וכו') ומשם לפיצוץ ואז לנתק (דינמיקה חסרה).

כל שנוצר- נוצר בגלל דינמיקה חיובית, והוא נפסק בגלל דינמיקה שלילית ואז או שאין כלום, או שזה ממשיך באופן מכני וחיצוני; מעמידים פנים, משחקים אותה (לובשים מסכה) כאילו יש חיים, אבל זה מאולץ. כשאין דינמיקה – רוח החיים עזבה את הגוף או הקבוצה.

דינמיקה – היא דינמיקה חיובית. דינמיקה שלילית היא בדרך כלל דינמיקה חיובית שמתקלקלת. בדרך כלל אין דינמיקה שלילית בתחילת יחסים, כדי שתהיה שלילית, צריכים להיות יחסים, וכדי שיהיו יחסים צריכה להיות דינמיקה. דינמיקה שלילית היא אות לקשיים בדינמיקה, ואולי אות לקשיים שיביאו למותה של הדינמיקה.

כך שתרשים הזרימה הדסטרוקטיבי הוא: מדינמיקה חיובית, לדינמיקה שלילית, משם להעדר דינמיקה, ומשם לפרידה הבלתי נמנעת. (לא שאין זוגות שחיים ללא דינמיקה, אך אלה חיים מן השפה ולחוץ, למעשה אלה יחסים חנוטים, מומיות שמתנהגות כאילו יש בהם חיים, בשעה שהם מתו מזמן).

כך שרוב הדינמיקות השליליות הן לרב דינמיקות חיוביות שהתעפשו. לדינמיקה שלילית קשה מאוד להפוך לחיובית, אך לדינמיקה חיובית סיכויים לא קטנים להגיע ולהיות שלילית (ומשם, כאומר, הדרך למות הדינמיקה – קצרה).

כך ביחסים בין בני זוג. במפגש עסקים המצב הוא הפוך, רוב הפגישות עם אנשים מתחילים בהעדר דינמיקה, ואז שוררות זרות, אילוץ ורשמיות. ואם לא נכנסת פנימה דינמיקה (בדרך כלל בחמש דקות הראשונות), ישנם סיכויים קטנים שיצא משהו מן המפגש העסקי הזה. כי בהעדר דינמיקה כל ההליך העיסקי – סופו להתקרקע. (אם אם כן הזולת אינו בר תחליף מבחינת הצורך העיסקי).

וכך גם האמן, במיוחד האמן – יוצר מתוך דינמיקה ומשפיע שפע של דינמיקה על הפוגשים את יצירתו. יצירת אמנות חייבת לשאת דינמיקה, ליצור זיק דינמי בין האדם לבין היצירה שהוא פוגש. אמנים תמיד מתחילים עם דינמיקה אדירה, שמוצאת את חומרי האמנות ומזרימה אותה בהם. כל עוד הוא לא מוכר, הדינמיקה שורפת בבשרו, אך לאחר שהוכר – מארת השאננות וקללת שביעות הרצון העצמית שוחקת את הדינמיקה, כמו מיים הנשפכים על להבה. שהרי התסכול, הזעם המרדנות והחתרנות הם גחלי הדינמיקה הכללית וזו של האמנים בפרט, וברגע שהוא פוסק מלחוש זעם קיומי וחתרנות חברתית וסוציאלית – קשה להאמין שיכולה לשכון בו דינמיקה.

עד כאן על שחקן הכדורגל, זוג במערכת יחסים, איש עסקים והאמן.

וכל הארבעה (חמישה בעצם) מסתובבים עם דינמיקה שגורמת לדברים להתרחש סביבם. ולחייהם, אהבתם, האמביציה שלהם וכשרונם – להתגשם ולקרות. אך במהלך השנים הם עלולים לסבול מ'נזילת דינמיקה'. ואז מגיעים למצב של היתקעות. ואז או שממשיכים בלי; מעמידים פנים. הכל מבחוץ נראה אותו הדבר, אך התחושה היא שזה לא אותו הדבר; משהו חסר. ואותו משהו הוא הדינמיקה.

ילדים הם עתירי דינמיקה. זקנים נותרים דבוקים לחיים, אך מעטים הם אלה שנותרה בהם דינמיקה מעבר לזו המספיקה לצרכים בסיסיים. מן הסתם היא 'נזלה' מהם במהלך החיים. יש בהם חיים, אם הם נטולי דינמיקה. רגשנות כן, דינמיקה לא.

וזה כל העניין בחיים, אך ככל שהם ממשיכים, אנו מייצרים אותה פחות, אנשים שאנו פוגשים מביאים אותה פחות, ואנו נתלים בעזרים; הולכים להצגה, למשחק כדורגל, להרצאה, למפגש עם מישהו חדש – לא אומרים את זה, אבל מחפשים שתתרחש שוב דינמיקה. ואם היא חסרה – מתחילים עם הסברים (או שסתם אומרים: 'לא נהניתי').

יש אנשים שיש להם יכולת ליצור דינמיקה. ואז הכל הולך להם. יש להם מעין מסוע חשמלי; כל מה שיוצא מהם – מקבל תנופה ומגיע למקומות; סוחף, עושה משהו.

אך דינמיקה היא יותר מאשר מסוע או מנוע, היא יותר כמו סם, שכשאנו מקבלים אותו – אנו ב'היי', אנו בעננים. חשים שזהו זה, עכשיו החיים מתרחשים, לזה חיכינו, אך בינתיים זה כמו שיכור ב'האנג אובר', או ייסורי הנגמל מן הסם (,COLD TURKY’); הכל שומם, קר, דלוח ובעיקר חסר קסם.

ואיך זה בעצם עובד? מהי המכניקה של הדינמיקה?

ובכן, לדינמיקה אין שלבים, הכנה או פרוזדור; היא 'נופלת' עליך בבת אחת. ואז העל בוער. אך כשהיא נפסקת יש בדרך כלל סימנים מקדימים, ואנו בדרך כלל לא יודעים שאלה אותו אזהרה לדינמיקה שעומדת לעזוב. כשהסימנים המקדימים מתרחשים אנו אומרים משהו כמו: 'היה לי יום לא טוב', 'התעוררתי עם מצב רוח לא טוב', 'היום הייתי עייף', או 'איתו אין לי כימיה', או 'אנחנו לא מסתדרים בזמן האחרון', 'פשוט לא התחברנו'.אך כולם סימנים של דינמיקה במצוקה. ואז יום אחד עומדים בפני שוקת שבורה שמתוכה נזלה הדינמיקה החוצה.

אחד מן הדרכים לדעת אם אנו בתוך דינמיקה או בדרך להעלמותה היא ביחס לקשיים; כשזוג או אדם מצויים בדינמיקה – אין קשיים שהם קשים מדי, אך ככל שהדינמיקה נחלשת, כך גדל הקושי לשאת את הקשיים והבעיות.

לסיכום:

סך הכל, כל שנכתב כאן לא בא להבהיר את הנושא, או להסבירו, כי יותר מכל דבר אחר דינמיקה היא מיסתורין וסוד. היא הנעלם הגדול; כמות שהיא באה, כך היא הולכת. בנוכחותה החיים מזנקים והם יותר גדולים מעצמם. ובהעדרה – כמו נסתלקה הנשמה היתרה של החיים מהחיים, והכל קשה, תפל ותקוע.

דינמיקה היא קסם שצובע את החיים בצבעים נפלאים של זריחה ושקיעה גם יחד. היא כנפיים עמם אתה ממריא וממריא ללא נחיתה.

להיות חלק מדינמיקה זה להיות באמת. להיות ללא דינמיקה – זה להיות ללא להיות.

החיים ללא דינמיקה קשים, ריקים וחסרי מעוף וטעם.

מה גורם לדינמיקה לבוא, ללכת, להישאר? זה סודה של הדינמיקה, הסם הסודי של החיים.


——————————————————————————–

פיתוח של אותו הרעיון מזוית שונה במסה "כל הקסם הזה":

 

http://stage.co.il/Stories/169747

 

 

 

החיים כמגנט


Things are seldom what they seem

Skim milk masquerades as cream;

Highlows pass as patent leathers;

Jackdaws strut in peacock's feathers

 

גילברט וסאליבן מתוך האופרה: ''ספינת הוד מלכותה, פינאפור'':


——————————————————————————–

א. פרולוג, אקספוזיציה
לא תמיד הדברים הם כפי שהם נראים. לרב הם לא. הדברים כמות שהם, רחוקים מן הדרך בה הם מוצגים כלפי חוץ. ולעתים קרובות הצגת הדברים הזו, החזות החיצונית של הדברים באה במקום הדבר האמיתי. קל להתבלבל ביניהם, אך הם לא אותו הדבר, יש הבדל;

למשל,קיים הבדל בין לשמוע ולהקשיב., להסתכל ולהתבונן, לדבר ולשוחח – ובין להתקיים ולחיות.

לא כל מי ששומע מקשיב,

לא כל מי שמסתכל רואה,

לא כל מי שמניע שפתיו יוצר שיחה

ולא כל מי שיש בו חיים, אמנם חי.

וכפי ששמיעה יכולה להתחזות להקשבה, ואדם מסתכל יכול לתת את הרושם שהוא גם רואה את אשר הוא מביט בו, וכפי ששניים מדברים יכולים לתת את הרושם שגם משהו עובר ביניהם (שיחה) – בנוסף להנעת השפתיים והוצאת מלים מהן – כך אדם החי את חייו יכול לתת את הרושם שאמנם יש בו חיים נוסף לפעילות המכאנית של שימור המערכת.

ובדימוי יותר גס: אנו רגילים כי חלק גדול מן הדברים שאנו פוגשים הם חיקוי לדבר האמיתי; אדם יכול להביט בחזה של אישה ולא לדעת שזה בעצם סיליקון. או במעיל עור שהוא עשוי מסקאי (חיקוי סינתטי). במסיבה יש אורות, וצחוקים וריקודים וחיוכים וקל לחשוב שכולם נהנים, אך יכול להיות שזו אך סימולציה למצב של שמחה ובתוכם האנשים נושאים את עצבונם ויאושם, ובחוץ משחקים את ההנאה.

החברה שלנו היא חברה של מראית עין, של ראווה, של שואו – אומר גי דה בור ב"חברת הראווה" שלו. גם ההוגה ז'אן בודריאר טוען כי אנו חיים בחברה של תדמיות. – בספרים ובמאמרים שפרסם מאמצע שנות השבעים ואילך, מתאר בודריאר את החברה הפוסטמודרנית כחברת מדיה והיי-טק, שהפרטים בה לכודים בעולם של הדמיות (simulations), מופעי ראווה, רשתות תקשורת וכו', ומאבדים בהדרגה כל קשר ל''מציאות'. למשל בספרו: "אמריקה" הוא כותב שביקור ב'דיסנילנד' הוא למעשה ביקור באמריקה וניתן אולי להגיד ש'דיסנילנד' היא יותר אמריקה מאמריקה, היא ארון הקודש שלה.

בחיים שמתאר בודריאר הכל הולך ומאבד משמעות. כולנו חיים בהיפר-מציאות (hyperreality), לוקים בחוסר אוריינטציה, כמו שרויים בוורטיגו שמחוללת הוויזואליה המלאכותית.

לפי בודריאר, ההיפר-מציאות היא מצב שבו דגמים מחליפים את ה''מציאותי''. טכנולוגיות המדיה החדשותיות אינן עוד משקפות את המציאות כי אם מייצרות היפר-מציאות, שהופכת דומיננטית ומכפיפה את המציאות אליה. היות שהפרטים בחברה מפנימים את הדגמים הללו, מיטשטש הגבול בין ההיפר-מציאות לחיי היומיום. וכך אנשים חיים בעצם את התדמית של החיים במקום את החיים עצמם.

לחיות בחברה של תדמיות אומר שאנו מחליפים את הדבר המלאכותי בדבר האמיתי. עד שניתן לשכוח שמה שאנו רואים הוא לא הדבר האמיתי. ניתן לטעות ולחשוב שמה שאנו רואים הוא הדבר האמיתי, אך במקרים רבים אנו מגלים לאחר זמן את ההפך, למשל שהאהבה, הידידות, התמיכה, ההפגנה של בטחון עצמי, בתחילת היחסים היו רק למראית עין והדבר האמיתי הנו פחות מלבב מכפי שהוא מוצג כלפי חוץ, ולמעשה בפנים זה לא מה שזה נראה בחוץ. החוץ מחקה משהו, אך הוא כשלעצמו אינו מה שהוא מציג את עצמו.

וכך גם באשר לחיים; האם זו תחמושת אמיתית או כדורי סרק. האם זר פרחים זה הנו אמיתי, או רק דימוי מדיוק לזר האותנטי; חיקוי מרהיב מפלסטיק.

חיים יכולים להיות ההסתר של חיים; הפוזה שמחפה על העדרם. כפי שתצלום של משפחה יכול להיות הפוזה של חיי משפחה (עם כל החיוביות המשתמעת מן המונח) – שמחפה על העובדה שיש ביניהם ריקנות אחת גדולה (או קונפליקטים) במקום חיי משפחה (אך כדי לעמוד על כך אין די בלהסתכל, יש צורך להתבונן…). המקצוע או ההשכלה של האדם יכולה להוות חיפוי לדלות פנימית, או אפילו להעדר של חיים פנימיים אצל האיש. אך החברה שלנו לא ממש דורשת מן האדם חיים פנימיים. אם יש לו או אין לו – זה לא מעניינה של החברה, אנשים לא מעוניינים בחייו הפנימיים והאישיים של האחר. קנה המידה דרכו מביטים על אנשים הוא קנה המידה החברתי; האם הוא מצא מקומו בחברה, האם עשה משהו עם עצמו בקטע של ללמוד משהו שמשלב אותו במארג החברתי, כן או לא. הוא צריך לעבור בתי אולפנא למיניהן (ששם מישהו מוסמך חברתית מסמיך אותו ומאשר שהוא עמד בקריטוריוני ידע מסוימים, להם לא יזדקק שוב במרבית המקרים) ואז עם המקצוע, או המיומנות שרכש, ושאנשים אחרים יכולים להיבנות ממנה – הוא נקלט בחברה. וזה מה שחשוב: השיבוץ שלו במפה החברתית, כלכלית, אקדמית. אך מיהו ומה הוא? והאם הוא בכלל – זה לא רלוונטי וגם לא מטפחים אמות מידה להתייחסות אליהם. את זה משאירים למשוררים, סופרים ומחזאים.

כך באשר למה שחי מעבר לתדמית ולעיסוק החברתי. מה בדיוק והאם בכלל?

ובכן כדי להקצין זאת עוד יותר, הרי שבשנים האחרונות האנושות שולחת לחלל החיצון חלליות. חלק מהן בניסיון לגלות שם חיים. אך השאלה שיכולה להישאל בקשר לכך היא לא אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ, אלא האם יש חיים על כדור הארץ. וליתר דיוק, לאנשים שחיים עליו. או זה שאנו קוראים לו חיים, הוא בעצם בגדי המלך החדשים, או הקוסם מארץ עוץ, דימוי וזיוף של הדבר האמיתי.

בזמן האחרון עוסקת ההגות שלי בתהייה זו. אני מביט בבני אדם ותוהה על חייהם, או ליתר דיוק, תוהה האם ניתן לקרוא לחיים שהם חיים – חיים?

ובכלל, האם לכל אדם יש חיים, או האם במרבית המקרים זה רק נראה כך.

מוזר לכתוב כך על אנשים. ואנשים הקוראים זאת יכולים להתקומם; איך אפשר בכלל לכתוב זאת על בני אדם, מה זו השיפוטיות הזו. ומי שמך?

ובכן כאן עלי להצטדק. והגיבוי שאני מביא לדברים הבוטים הללו היא שהפילוסופיה, מעצם טבעה אמורה לתהות על עצם הקיום ופשר הקיום של העולם והחיים בו. במידה רבה הפילוסופיה עוסקת בהטלת ספק, בתהייה, חיפוש וחקירה אל השורש של הדברים. הפוך והפוך בה וכו'. הפילוסוף האותנטי הוא כמו ילד, המפרק שעון כדי למצוא מה גורם לו לתקתק. או כמו ילד אובססיבי (בלי אובססיה קשה להגיע למהותם של דברים) המחפש אפיקומן בליל הסדר; הוא מפיל כוסות מן השולחן, פורם ציפיות של כריות, הופך את הדרך שסידרו את הסלון – וכל אלה בנסיון למצוא את האפיקומן שיביא לו את הפרס. ואפיקומן האפיקומנים של הפילסוף האותנטי הוא החיים. והחיפוש אחר האפיקומן הזה הוא נסיון למצוא ולאפיין אותם, ובדרך הוא מזיז והופך כל שמפריע לו להגיע אליו, כל שמסתיר את הדבר האמיתי מבחינתו.

הוא מביט בבני אדם ומנסה לא ללכת שולל אחר 'סידור ועיצוב החדר' שבתדמיתם, הוא מחפש את האפיקומן: את המהות שלהם, את מה שהם מחביאים; את חייהם.

וכך, ככל שרבה מלאת ההסתרה, ככל שחוגגות יותר התדמיות, ככל שהסימולקרה (מונח שטבע בודריאר) הופכת לתחליף המצוי למציאות האמיתית – כך שומה על הפילוסוף להיות אפיקורס, חתרן וכופר בעיקר (בתדמית שמתחזה לעיקר – הכוונה, כמובן).

אז הבה ונתחיל:


ב. אנאלוגיות
 1..מגנט וגוש מתכת:

הבה וניקח שתי פיסות מתכת, שתיהן נראות אותו הדבר, בהבדל אחד: האחד הוא באמת רק פיסת מתכת, השני הוא מגנט. מבחוץ אין הבדל, אך המגנט, הנו בעל שני קטבים, חיובי ושלילי, המתכת חסרת קטבים. המגנט מקרב אליו כל מתכת שהיא, המתכת הרגילה 'אדישה' כלפי מתכות, אין לה ריאקציה עליהן. במגנט המולקולות מסודרות כך שכולן פונות לכיוון קוטב אחד, במתכת רגילה כל המולקולות פונות לכיוונים שונים (באלגאן). במגנט ישנה טעינה פנימית ומשיכה כלפי ועל החוץ, במתכת אין טעינה ואין משיכה. האחד (מתכת) הנו דימוי לחיים שהם חיקוי לחיים, בעוד שהשני (מגנט) הנו חיים שהם גם להלכה וגם למעשה, גם בחוץ וגם בפנים. חיים בעלי התרחשות פנימית והשפעה חיצונית.

 2.הירח והפלנטה:

הירח הנו גוש שומם של סלעים, אין בו מים, אויר ויונים (טעינה חשמלית של האויר). לעומת זאת, כאן בפלנטה יש את כל הסימנים הללו. הפלנטה היא גם סוג של מגנט, מבחינה זו שיש לה שני קטבים. יש לה גם ציר שסביבו היא סובבת. ויש לה אטמוספירה. כך האדם החי; יש לו אטמוסיפירה (אוירה ותחושה שהוא נושא עמו והמקיפה את אישיותו). יש לו ציר סביבו הוא סובב (משמעות ומרכז כובד פנימי) ויש לו קטבים: (עקרונות חיים). וכאן השאלה היא האם האדם הוא גוש סלעים שומם או ספירה עם חיים אורגניים, אטמוספירה והתפרצויות וולקניות.

 3.שדה אלקטרומגנטי:

כשמעבירים דרך מוליך זרם חשמל, מיד נוצר סביבו שדה אלקטרומגנטי, שזה ההד המגנטי החיצוני לזרם החשמל שעובר בתוכו. מה שאומר שיצור חי, הוא מישהו שמשהו (חשמל, חיים) עובר דרכו ואותו משהו שעובר דרכו, יוצר אוירה מחושמלת, שדה טעון. זה לא סתם חלל שמקיף את האיש אלא חלל טעון, בעל גבולות מגודרים וסמי סגורים (לכל דבר מתחת לרמה שלו).

מנורה, כשהיא מחוברת לזרם, אז נדלק בה משהו – מפיצה סביבה שדה של אור. ברגע שהיא מנותקת מן הזרם, המנורה עדיין שם, אך סביבה עוד השדה הזה של האור.

זה למעשה ההבדל בין גוף חי למת, בגוף חי עובר משהו דינמי ועוצמתי שיוצר סביבו אוירה מחושמלת (הדוחה כל מה שמתחת לרמה שלה). וכשהגוף מת אין סביבו שדה אלקטרומגנטי, כי כבר לא עובר דרכו שום זרם חיים.


ג. אוירה
למעשה כל דבר שיש בו חיים מוקף באוירה שאופפת אותו. אוירה המאכלסת בתוכה את ההתחושה של חייו. מקצת מתחושה זו של החיים של האדם השוכנים בחלל בו הוא חי, ניתן למצוא בביקור בחדרו של איש רוח, או אדם דתי, או יוצר בעל שיעור קומה; נכנסים לחדר ומרגישים משהו, קשה לשים זאת במלים, אך בחדרם של אנשים עם גדלות נפש כלשהי ישנה אוירה חיה נושמת, שמשפיעה עלינו מיד. (לרב האוירה של אדם בעל בערה פנימית חזקה היא בעלת שקט ושלווה). אוירה ניתן היה למצוא בחצר של בית קפה 'פטר' במושבה הגרמנית בירושלים בשנות הששים. ומי שזכה לשבת שם ומתגעגע לבית קפה 'פטר', לא מתגעגע לחצץ, לצמחיה, או למלצרית המבוגרת, אלא למה ששכן שם באוירה. (בכל געגוע הוא יציר של הנפש, אנו מתגעגים רק לאוירה כי זה הדבר החי שנותר מן הרגע שכבר איננו). וכשמקום כמו 'קפה פטר' נסגר, האוירה נותרת במקום עוד כמה שבועות, ואז, למרות שכלום בריהוט ובבית הקפה עצמו לא נשתנה, הביקור במקום מאכזב, כי משהו חסר, האוירה הלכה לאיבוד. ומי מאיתנו לא הרגיש זאת פעם, האכזבה שבביקור אל מקום שאיבד את האוירה שלו.

ומה לגבי האוירה שאופפת בני אדם? ובכן אלה אנשים שחי בהם משהו, אותו משהו יכול להיות נעים או לא, אך זה לא משנה לאוירה; היא תתקיים כל עוד באדם חי משהו, חסרי ברק וייחוד, סתם מישהו.

והדבר הזה שאופף את האדם שמשהו חי בו הוא מעין שדה אלקטומגנטי, או מעין פלנטה בעלת אמוספירה. אך רוב בני האדם הם כמו הירח, או סימטה שוממת שפעם גרו בה והיום לא מגיע אליה איש.

והתחושה במקום כזה קשה, קשה מאוד. שהרי הביקור במקום שפעם שקק אוירה מלאת חיים ושעתה האוירה נסתלקה ממנו – גרוע לאין ערוך מן הביקור בבית קברות.

החלל הריק שנותר לאחר שנסתלקה האוירה, (שהיא ההד המגנטי של הזרם החשמלי של החיים שמפלס דרכו דרך האדם) – הוא אחד הדברים המעיקים ביותר שיש.

ואם זה כך במקומות, קל וחומר אצל בני אדם; אלה שפעם חי בהם משהו והם עברו חוויה קשה או משהו; אנו פוגשים אותם והם נראים בדיוק אותו הדבר, אך משהו שהיה בהם נסתלק, הם נראים עתה, מהוהים, אפורים. ואז אנו אומרים לעצמנו שהם נראים נורא. ובכן הנורא הזה קיים אצל בני אדם רבים אחרים, רק שלגביהם אין לנו את יכולת ההשוואה הזו של 'לפני ואחרי', היות ואנו רואים אותם כל הזמן ללא אוירה חיה מסביבם, אין לנו יכולת לחוש איך זה היה יכול להיות לו היו מוקפים באותה אוירה.

וכך, אם אדם נשא אוירה ומסיבה כלשהי היא נסתלקה ממנו, אז ורק אז, מרגישים את ההבדל העז בין אדם החי עם חיים פנימיים ובין אדם החי בלעדיהם. רק בהשוואה הזאת בין אדם בעל אוירה לאתו אדם בלעדיה – ניתן לחוש ולהעריך את גודל האובדן עמו חיים רוב בני האדם רוב חייהם; אובדן של חייהם שלהם.

וחוץ מזה, ישנם עוד דברים שמקשים עלינו לפגוש את החלל הריק בבני אדם, היא התפאורה; אנשים מקיפים עצמם בשיחים מפלסטיק ובנוכחות סינטטית, זו שלא נושמת חיים, היא רק מכסה על העדרם.

מה שעוד מקשה עלינו להגיע למסקנה שאנשים חיים ללא חיים – הוא שדברים אינם מה שהם נראים; סך הכל קיימים שלושה סוגים, מבחינה זו: סוג ראשון הם אלה שאין להם חיים והם גם לא עושים כלום כדי לכסות על כך. בקטגוריה השניה קיימים אלה שיש להם חיים ועל כן לא זקוקים לכסות על כלום. ובקטגוריה השלישית קיימים אלה שאמנם אין להם חיים , אך הם עסוקים במלאכת טיוח ובנית תפאורה סביב הריקנות שהיא חייהם. התפאורה יכולה להיות אדם המכביר במלים, או כל הזמן נמצא בפעילות, או שהוא מאוד יצירתי או בעל קסם אישי רב – כל אלה יכולים להאפיל על כך שבעצם אין לו חיים. אלה שלוש הקטגוריות, עכשיו מה שמבלבל הוא שאלה שאין להם חיים נראים מאוד דומים לאלה שיש להם, כי שניהם שקטים, הראשונים כי אין בהם כלום והשניים (אלה שיש להם חיים) כי הם לא זקוקים לעשות משהו, הכל נעשה דרכם, הם פסיביים, החיים הם שאקטיביים.

ומה שהכי מבלבל הם אלה שעסוקים כל הזמן, הם ממש נראים חיים לגמרי, לידם, האנשים מלאי החיים אך הפסיביים, נראים חסרי חיים לחלוטין לידם.

וכך, מלאות וריקנות נראות במבט ראשון אותו הדבר, ורק מי שעוסק בזיוף ובאני מאומץ, אני חברתי הוא שנראה מלא חיים.

וכך יכול להיות שדווקא אדם מלא חיים ונוכחות פנימית יכול להראות כאדם ריק לגמרי, כי במקום לזוז ולדבר הוא רק נוכח. מה שיכול לבלבל בינו לבין זומבי, או סתם קטטוני, או ישי מיובש בבית אבות. בשניהם, סממני החיים החיצוניים פינו מקומם; אצל תשוש הנפש לריקנות ואצל האדם שחייו זורמים דרכו – לאוירה מחשמלת.

אך מבחוץ שניהם נראים ריקם, רק אלה שמדברים הרבה, זזים ממקום למקום נראים כאילו הם אלה שחיים. אך הם בעיקר משחקים את החיים, בונים תפאורה של חיים, בשעה שאלה שהם חיים באמת נראים לידם בדיוק כמו אלה שהם נעדרי חיים לגמרי.

לאדם החי יש נוכחות, משהו שלא בא מן הרגשות, או מהדם והבטן, אלא עמוק, מן הנפש.

כל מה שקורה סביבו ובו הנו טעון במשמעות. חייו כה מלאים עד שהם יוצרים סביבו התחרשויות. כמו אלפי מעיינות קטנים. הוא כל הזמן יוצר וגורם לדברים להתרחש סביבו. ומה שחשוב לציין הוא שאצלו זה קורה מבלי שהוא מתאמץ או משתדל.

האדם החי נע בין הפנים והחוץ, בפנים משהו מניע אותו וביחס לחוץ – יש לו מטרה. חייו הם התרחשות אחת גדולה. הנובעת ממעמקיו ויוצרת סביבו מעי הילה של נוכחות.

כשפוגשים אדם כזה, קשה ל'שים את האצבע על משהו', כי מה שקורה סביבו לא נוגע ברגשות של אנשים אלא במשהו עמוק יותר בם, משהו שאולי הם עצמם לא בקשר עמו – נפשם.

אדם כזה, או אנשים כאלה הם בדרך כלל מיעוט, לרוב לא יודעים עליהם וגם האנשים שפוגשים אותם יכולים לפטור אותם כמוזרים או מיוחדים (ההבדל בין שני אלו נעוץ במידת הקירבה או הסימפטיה שחשים לאותו אדם). אם הם לא כתבו משהו שזכה להערכה, או שיש להם תפקיד חשוב – לא יתיחסו אליהם במיוחד. דהיינו, זה שלאדם יש חיים פנימיים עשירים, או בעלי עוצמה וייחוד – אינו תנאי מספיק להערכה והתייחסות. לכל היותר הם יקבלו סטיגמה כלשהי: חייזרים, אאוטסיידרים וכו'.

כך באשר למיעוט, ומה באשר לרוב? ובכן אף אחד לא יעיד על עצמו שהוא שייך לרוב מחוק הפרצוף, לעדר. למסה קולקטיבית חסרת זהות אישית, הרי כל אדם רואה עצמו כבעל ייחוד משל עצמו, אך האמנם?

מה קורה בכל אחד מאותם טריליונים? האם לתנודה הפנימית שבין רגשות חיוביים לשלילים, בין להרגיש מאושר למדוכדך – ניתן לקרוא: 'חיים פנימיים'? האם ניתן להגיד על אדם החי מתוך לחץ ושאפתנות השגית שמשהו (כח חיים) מניע אותו מבפנים?

אנשים עובדים קשה כדי ליצור להם חיים; לומדים מקצוע, קוראים ספרים, מחליפים מידע בשיחות עם חברים. קונים רהיטים, אביזרי נוחות ומנסים לבנות חיים כמו שבהצגה בונים תפאורה, או קבלן בונה בית דירות. אך כל אלה לא בהכרח יוצרים חיים פנימיים, חיים שהם התרחשות, משהו שקורה מבפנים ואי אפשר להפסיק אותו.

כדי להבין יותר טוב את ההבדל הזה שבין תפאורה של משהו לדבר עצמו כדאי להתייחס למה שקורה במוסד השיחה; [1} רוב השיחות הן דיבור מאומץ על משהו שבא להסתיר את העדר הדינמיקה שבין שני המשוחחים. זהו דיבור מכסה, שמעצים את השינה והחידלון הפנימיים, בניגוד לדיבור החושף שמעצים ומבעיר את אש החיים הפנימיים. וכך גם בחיים; עושים ומכבירים במעשים, פעילויות וכו', כדי לכסות על העדר של דינמיקת חיים פנימית. החיים לא מתרחשים מעצמם, בפנים כבר לא בוערת אש תמיד, אש החיים. במקום הבערה הפנימית וחיים טעונים בתחושת חרום של למצות כל רגע, להגיע לפסגה כלשהי – ישנו מאמץ הזה, לעשות דברים כל הזמן ולא להפסיק, כדי שמערומי הפסיביות והריקנות הפנימיים, לא יתגלו מבעד לקרעי המלבושים של מאמץ וריצה מתמדת, שאנו עוטים על חיינו הפנימיים.

רב המאמץ המכסה הזה מכוון והולך אל חיי החברה; אימוץ של קודים תרבותיים: אופנה, דעות פוליטיות, אידאלים, מעורבות חברתית, קריירה וכו'. וכל המאמץ הזה (בכיוון של אימוץ קודים חברתיים) – בא על חשבון ובמקום חיים אינדווידואלים פועמים וגועשים, הבוערים מבפנים באש מגנטית צוננת, אך רבת עוצמה. המאמץ של חיים בקנה מידה חברתי באים להעצים את חלקה של התפאורה של כולם על חשבון האותנטיות הדינמית של היחיד.

החיים החברתיים הן שקר מוסכם. כולם משתפים פעולה, כולם מעצימים את מרכז הכובד החברתי, וכל זאת כדי שלא יתגלה שלאף אחד אין בעצם חיים אישיים ופנימיים וטעוני משמעות. חיים שיש להם כיוון ומטרה, חיים שנובעים מבפנים וממלאים את חיי האדם באנרגיה רדיואקטיבית דחוסה.

החברה היא המסכה המסתירה אל החלל הפנימי שבו היו אמורים לשכון חיינו.

לעיתים נקלעים לשיחה עם אדם ומפה לשם מתחילים לתהות על קנקנו, מנסים לחפור ולשאול כדי לנסות ולגלות את חייו, מה קיים שם בפנים, מעבר למה שהוא מציג בתוקף התפקיד, המעמד החברתי והשכבה הסוציואקונומית אליה הוא שייך – ואז מגלים שמעבר למקבץ של דעות שטחיות וקלישאיות, ('כל אחד עושה את מה שעושה לו טוב', 'העיקר זה המשפחה' ו'כסף זה הכל בחיים', 'לא מוצא זמן לנוח, כל הזמן יש משהו לעשות' וכו' וכו') – אין שם הרבה, למעשה די כלום. כששואלים אותו למשל מה חשוב לו הוא עונה שחשוב לו להיות טוב, רוצה להיות מאושר, בריאות, משפחה אוהבת, סיפוק בעבודה ושאר קלישאות שלא קשורות לחיים האמיתיים והאישיים של האיש/ה. מעבר לקלישאות ישנם פחדים וספקות, אך מעבר להם – כלום, חלל ענקי של ריקנות.

אצל בעלי חיים, נראה, כי אין זה כך. הם חיים, וחיים במלאות ומה שבחוץ זה מה שבפנים. אצלנו, נראה, כי החיים של האדם אינם מתרחשים מעצם העובדה שהוא חי. בעלי החיים לא יודעים מה זה לשמוע בלי להקשיב, כשהם שומעים משהו זה עם כל הכוליות שלהם, כשהם רואים משהו – כל ישותם מצויה בראיה. אצלנו נוצר נתק משונה שכזה; ניתן להסתכל מבלי לראות, לשמוע מבלי לדעת מהו זה שזה עתה שמענו, לדבר בלי שנוצר קשר של ממש עם הזולת, ולחיות בלי לחיות. אין פלא, איפוא, שהתחליף במקום הדבר האמיתי כה רווח בחיינו, אלה סידרה של מטאפורות על מה שקורה לנו עם החיים שלנו. כמעט לכל יש לנו תחליף: במקום קפה קפה נטול קפאין, או תחליף קפה. סויה כתחליף לבשר. סרטים כתחליף לעניין ולמעורבות שלנו בחיינו. משקה סויה במקום חלב, סקס וירטואלי במקום סקס אמיתי, ויאגרה במקום חשק שמתורגם לגוף, פרוזק במקום מצב רוח טוב וכו'. החיים כתחליף של עצמם.

החיים צריכים להספיק לאדם כדי שיבער מבפנים באש התמיד, אך זה לא מספיק. הוא זקוק למעודדים, למעוררים, לגירויים. עצם העובדה שהוא חי לא עושה לו את זה (אלא אם כן הוא הולך לאבד את חייו). ואם עצם החיים לא עושים לנו את הסוטול ואת הטריפ הכי מטריף ומדליק, סימן שבמקום לחיות, נרדמנו בשמירה.

כל אדם נולד עם ניצוץ, כזה שיכול להתלקח לאש החיים, הפסיכולוג הבריטי דונלנד וודס וויניקוט מאמין שכולנו מתחילים עם ניצוץ חיוני של עצמי אמיתי, חיוני ויצירתי. גורדייף גורס כי אצל רב התינוקות מתפתח מאוחר יותר עצמי מזויף, אני מאומץ, אני חברתי – שהם מעין תחפושת או מסכה. האני המאומץ מקיף את ניצוץ החיים הבראשיתי וכולא אותו וחונק אותו. הלבוש החברתי מרחיק את האדם מן האמת הפנימית שלו כי הוא סוג של חוסר יושר שרובנו מקבלים כמחיר הכרחי כדי להיות מקובל בחברה. בחלק נכבד מן המקרים האני המזויף שולט ומחניק את העצמי האמיתי. התאמת העצמי לצרכים של החברה גורמת להרחקה מן העצמי האמיתי ולכבייה הדרגתית של אש החיים.

אם נדמה את חייו של אדם למכונית, הרי שאצל חלק לא קטן מבני האדם, המכונית אכן שם, אך המנוע כבוי והיא לא נוסעת לשום מקום. ויש דברים שניתן לעשות עם מכונית שמנועה כבוי; ניתן לרותם אליה סוסים, אפשר גם לשבת בתוכה להדליק מדורה ולצלות תפוחי אדמה, אפשר לצייר עליה ציורים, אפשר גם לשים בפנים אדמה לשתול שתיל ולגדל בתוכה עץ. אך כל זה הוא לא העניין לגבי מכונית, כל העניין הוא לסובב אתה המפתח במצת ולהדליק את המנוע. אחר כך אפשר לנסוע לכל מיני מקומות. אבל עד שהמנוע נדלק – זו רק מכונית בפוטנציה, מכונית על תנאי, והתנאי הוא שהניצוץ יניע את המנוע.


——————————————————————————–

[1] הרחבה של נושא זה בספרי: 'אמנות השיחה, מלהג ופטפוט, עד הידברות ודיאלוג', יצא בהוצאת ידיעות אחרונות, מרץ 2003