ארכיון תגית: הקיום

מותו של אריק איינשטיין

שלשום, יום שלישי, ה26 ל11 2013 נפטר גדול זמרי ישראל, אריק איינשטיין והובא לקבורות אמש, יום רביעי.

וברצוני לא לכתוב על האיש הנדיר הזה והזמיר המופלא, אלא על משהו אחר, זוטר, שולי, אפילו מובן מאליו, שבלט לעיני:

התדהמה, ההלם: "לא יכול להיות", "איך זה". "אנו שכולים". "איבדנו אדם יקר ביותר" וכו'. יום או יומיים לפני מותו הוא היה קיים, כעוד גבעה (אולי גבוהה במיוחד) שמתמרת מעל מישור חיינו. לא נתנו דעתנו עליו כמעט, מלבד כשהתענגנו על שיר נושן שלו שהתנגן ברקע.

והנה לפתע יגון עצום, כאילו משום מקום. ובאמת, מהיכן זה בא? ובעיקר, היכן זה (היגון העצום הזה) היה עד עכשיו?

הרי יש מן האירוניה בכך שבחייו לא זכה למה שלא זכה במותו (הוא זכה אך כבר לא היה שם כדי לקבל את זה).

היכן הייתה ההכרה הזו עד כה? ומדוע הפציעה בממדים שכאלה עכשיו כשהוא כבר לא רלוונטי? (כאדם מת).

תשובה? כי הופתענו כל כך, היינו לא מוכנים, לא חשבנו שזה יקרה (כאילו גדולת האיש תעשה עימו חסד ותחסן אותו בפני פטירה…).

 

ושוב, מה שהיה נוכח יותר מכל, אמש, היה ההלם. נכון היה יגון על האובדן, אבל היכן היה היגון הזה (ובעיקר בממדים הללו) כשהוא היה עוד בחיים? תשובה? לא היה, מלבד איזכורים שוליים פה ושם על עד כמה הוא אהוב.

ומדוע לא היה היגון אודות אפשרות הסתלקותו הוודאית של הענק הזה לפני כן? כי לא שלא חשבנו שהוא ענק, אלא לא חיינו את קיומו כאילו כל, כל יום ממש, הוא עלול להילקח מאיתנו, בבת אחת ולתמיד.

המודעות הזו הייתה נעדרת, לא ציפינו שימות, ובעיקר לא ביכינו את אפשרות הסתלקותו הוודאית בעודו בחייו. התעלמנו מזה כאילו תמיד יהיה.

 

אבל לבטח האתגר לגבי חייו של אדם (יהיה אדם גדול או יקר מאוד) זה לבכות אותו בעודו בחייו. הרי לבטח לשם הוא נוסע.

אבל לא כך. היה קיים נתק בתודעתנו בין הערכתנו את האיש והזמר ובין עובדת הילקחו הוודאית מאיתנו.

פשוט לא לקחנו את זה בחשבון בכלל.

ובהעדר ההשוואה הזו בין זיקתנו החזקה אליו בין האפשרות הוודאית של הסתלקותו – אין ערך לבכותנו אותו, כי הוא כבר איננו. ואין שם את מי שאפשר לבכות.

האחד (הערכה ביחס לזיקת הסתלקותו הוודאית) לא קרתה בזמן אמיתי, והשני (הערכה בדיעבד) קרתה כשזה כבר לא היה רלוונטי כי הוא כבר לא היה שם. כבר לא הייתה כתובת לזה, ולא היה אדם שיקבל את זה.

ואולי מכאן תחושת הפיספוס האדירה; איפוא היינו לגביו ב20 השנה האחרונות (של התעלמותו והתאלמותו)? תשובה? לא היינו, כי לא מדדנו את ערכו ביחס לאפשרות של לקיחתו מאיתנו. ומדוע כך? אנו מסרבים, אנו מדחיקים, את אפשרות המוות של אדם יקר או קרוב, עד שזה מאוחר מידי, ואז זה כבר מאוחר מידי.

ולמה זה כך? מדוע עבורנו אין מוות, החיים נמשכים וימשכו כל הזמן (במיוחד לגבי היקרים לנו)? ובכן כי איננו מעיזים לחבר את הערך העצום שלו למותו. ומה הסיבה לסירוב הזה? זה מכאיב מידי!

אז אני מסירים מן המשוואה הדו קוטבית הזו של מותו וערכו, את מותו, מסירים את אפשרות המוות, וכך חיים ללא דיסונאנס וללא תיסכול, אך גם ללא ערך לגביו. כי רק היחס בין מוות לבין עד כמה הוא יקר לנו –  נותנת לזה ערך. ללא מוות אין ערך, כי הוא תמיד יהיה ותמיד נמצא (כביכול) את הזמן, אי פעם, להעניק לו כערכו. אך הזמן הזה לא יגיע. ורק המוות גורם לכך, ואז זה כבר חסר ערך, כי הוא איננו. ואז ההחמצה כפולה; גם איבדנו אותו וגם לא הערכנו אותו די בחייו (כי, כאמור, אולי חשבנו שיום אחד נעשה את זה). מכאן ההלם: לא תבוא עוד ההזדמנות הזו להוקירו בעוד קיים. לא ציפינו, לא חשבנו, לא לקחנו בחשבון ש… זה יקרה לו. וכאן גודל הפרדוקס: הדבר הוודאי היחידי שיקרה לבן אדם בחייו (מותו) הוא בדיוק זה שאנו 'שוכחים' לקחת בחשבון…

ואז ההחמצה כפולה: האחת – בעודו בחייו, כשלא קיבל מאיתנו את ערכו בעיננו, והשנייה – במותו כשהוא קיבל אותה, אבל כבר לא היה שם בשביל זה.

אבל באמת, איך אפשר אחרת? איך אפשר לא להדחיק את המוות?

תשובה: אי אפשר. כל עוד הרגשות לא מרוסנים והם מגיעים לעניין המוות לפני התודעה – הם קורסים, לא מסוגלים לשאת את הוודאות. התודעה מסוגלת, הרגשות – לא. אך לא הצלחנו לרסן אותם להמתין ולא להתנפל על זה בפאניקה, לפני שהתודעה פגשה את זה.

ובהעדר ריסון של הרגשות להמתין לתודעה שתגיע קודם, אנו מדחיקים את אפשרות מותו של אריק. ההתעלמות מזה כאילו זה לא יקרה – רק היא מאפשרת לנו לחיות עם זה, כשהרגשות מגיעים למוות לפני התודעה.

ואז, כשיהיה מאוחר מידי והאיש הזה כבר לא יהיה כאן, אז הרגשות יפרצו מכלא ההדחקה במלוא עוזם, עם יגון צורב. אבל עם תחושת החמצה על כך שזה מאוחר מידי.

וכאן ההלם, וההחמצה.

**

גבריאל רעם, 28.11.13

מודעות למשאב המתכלה: הזמן

 

 

אין דבר אחר מלבד הזמן.

החטא הגדול ביותר הוא כלפי הזמן.

האם האיש הזה, מולי, שמילא כוס קרטון בקפה ונעלם במוסך יודע, יודע עכשיו, שבזמן מילוי כוס הקפה, עוד חלק משארית חייו התכלה לו ועתה נותר לו עוד פחות זמן לחיות…

אנו חיים על חשבון הזמן שהולך וקטן, הלך וכלה.

ואין לנו כלל מודעות ולו חלקית, בזמן אמתי, שכל רגע שאנו חיים בא על חשבון מה שנותר לנו לחיות.

כמו חשבון בנק עם כמות מסוימת של כסף, וכל הוצאה כספית בחשבון מותירה בו פחות כסף. והנמשל כאן הוא שכל רגע שאנו חיים הוא על חשבון הזמן שנותר לנו לחיות. כל רגע שאנו חיים מקצר את המשך שנותר לנו לחיות.

ואין כל קשר בין מה שאנו עושים עם הזמן ובין עובדת התרוקנותו המתמדת. אנו יכולים לחיות חיים נאצלים, או חיים מושחתים, אנו יכולים לבזבז  זמן על בטלה או על השקעה תועלתית. לגבי הזמן זה לא משנה . הוא יתרוקן באותה המידה ובאותו הקצב. אך מה שכן משנה זו חוסר המודעות שלנו לכך שאנו חיים חיים שאולים. שאולים משארית חיינו. אין לנו שמץ של מודעות לכך שרגע זה נגרע מסך הרגעים שעוד נותרו לנו. כל רגע שאנו חיים מותיר לנו פחות זמן ומקרבנו בכך אל סופנו.

בעיקרון, המוות לא מגיע בגלל תאונה או מחלה, (הוא אכן יכול להגיע בגלל אחת מסיבות אלו), הוא יגיע כשלא יהיה לאדם יותר זמן לחיות. זה יכול להיגמר בגיל 70 או אפילו 130, אבל יום אחד המשאב הזה יתכלה עד תום ולא יוותר עוד זמן. יום אחד שארית הזמן שלנו תגיע לסופה ולא משנה גם אם אדם יאריך את חייו עוד ועוד על ידי חיים נכונים (יהיו אשר יהיו), יום אחד זמנו יגיע לסופו.

וכמובן שאין שום דבר שאפשר לעשות לגבי זה, הזמן יגמר כעבור תקופה מסוימת, זו או אחרת, איך שלא יהיה. ודבר זה ידוע פחות או יותר, ברמה זו או אחרת של וודאות, אך הנקודה היא לא בעובדת המוגבלות של משאב הזמן, אלא בכך שאנו חיים בחוסר מודעות  מוחלט לגבי זה שאנו חיים על זמן שאול. וחוסר מודעות מוחלט, יוצר חוסר ערך מוחלט. אנו מעריכים משהו על פי מידת המודעות שלנו כלפיו. בהעדר מודעות – אין ערך.

אם אדם אינו מודע לכך שאישה שהוא אוהב מאוהבת בו, לא יהיה עבורו שום ערך לאהבתה אותו.

אם אדם קונה מכונית מובחרת במיוחד, מזארטי, או פרארי. אם אין לו מודעות ביחס לערכה, אזי הוא יעריך אותה בהתאם למגבלת המודעות שיש לו לגבי שוויה. הערך לא יהיה בהתאם לשוויה האמתי אלא בהתאם לערך המיוחס על פי רמת מודעותו לערכה שלה המכונית.

חיים ללא מודעות לזמן, שוללים מהם כל ערך.

בהעדר מודעות לכך שאנו חיים על זמן שאול, (שכל דקה שאנו חיים היא על חשבון הדקות שעוד נותרו לנו לחיות) – חיינו לא יהיו בעלי ערך עבורנו.

אך בנוגע לזמן, זה לא רק חוסר מודעות ששוללת ערך. הזמן מוגבל, והולך ומצטמצם כל הזמן, כך שיש כאן חוסר מודעות כפולה, האחת לזמן והשנייה למוגבלותו והצטמצמותו המתמידים.

ואכן, ככל שמשאב מסוים הינו נדיר או מוגבל (יהא זה זהב, אנרגיה, אהבה, ידידות אמת וכו') כך ערכו יעלה. אך ללא מודעות לנדירותו או מוגבלותו – לא יהיה שום ערך לאותו המשאב. אין ספק שאדם שנותרו לו חודשיים של חיים, יעריך את הזמן שנותר לו באופן שונה לגמרי, כי עכשיו יש לו מודעות לתהליך התכלותו של הזמן. כעת מוחש לו שכל רגע שעובר מקטין את הזמן שנותר לו. וכל רגע יהיה ספוג במשמעות וערך. (אבל זה נכון באותה המידה לגבי כל בני האדם, רק שהם מצליחים להתחמק מן המודעות הוודאית לגבי החיים על זמן שאול שהולך ומתכלה בכל רגע).

בקיצור, חיים ללא מודעות הם חיים ללא ערך. וזמן שאין מודעות לגבי מוגבלותו והתכלותו המתמידים, יהיה זמן חסר ערך, מה שיוביל לחיים חסרי ערך.

את המודעות ניתן להמשיל לאור חשמל בלילה. ללא אור בדירה, לא ניתן להעריך אם יש בה מטילי זהב עד התקרה או רהיטים מפלסטיק.

כך שבסופו של דבר לא משנה כמה שנים חיינו, וגם לא מה עשינו איתם: עד כמה נהנינו או התפתחנו או תרמנו, או כל דבר אחר שעשינו או לא עשינו עם חיינו – מה שמשנה היא מה הייתה מידת ורמת המודעות שלנו בכל רגע לכך שהרגע הזה נלקח מן הזמן השאול שעוד נותר לנו. ללא מודעות קשה מאוד זו, יהיה לחיינו מעט מאוד ערך עבורנו, אם בכלל.  

עד כאן הדברים פשוטים. אך הם אינם פשוטים כלל. הסיבה מדוע ישנה חוסר מודעות כה גורפת לעובדה שכל רגע של חיינו הוא על חשבון מה שנותר – היא סיבה אמוציונלית. המודעות הזו להתמעטותו של הזמן תוך כדי ועל ידי, החיים, אם באים אליה בגישה רגשית, גורמת לתסכול עמוק, רתיעה וסירוב להשלים עם זה. ועל כן אנו חיים בהדחקה עמוקה של עובדה ברורה זו. כך שבעיית חוסר המודעת לזה אינה בחוסר המודעות, אלא במפגש עם עובדה זו דרך רגשותינו. וזו הבעיה הגדולה והאתגר הגדול: לפגוש את האמיתות הקשות של חיינו עם התודעה ולא עם הרגשות. ומן הסתם כדי להגיע ליכולת לרסן את הרגשות ולפתח את התודעה ככלי פנימי שפוגש את המציאות – יש צורך בעבודה פנימית. וזה כבר סיפור אחר…

*

 

זו רשימה מתוך ספר בשם: "החיים, רשימות מן הגלות", (כחלק מחטיבה שמוקדשת לנושא הזמן) העומד לצאת לאור, בהוצאת ניסן בחודשים הקרובים.

*

גבריאל רעם, 21.11.13

 

מאיגרא רמא, לבירא עימקתא

 

לעיתים קרובות – כשאין אנו מרוצים מחיינו, או מקצב ההתקדמות שלנו או מן ההשגים שלא הגענו אליהם, או ממשהו ביחסים – נראה לנו כי היינו יכולים אולי להתאמץ יותר, לעשות דברים, לשפץ משהו. אנו בוחנים את הדברים המעולים בחיינו, את הכשרונות שלנו, את ההשגים שלנו ומנסים להבין למה הם לא הביאו לנו את התוצאה הרצויה, איפה שם הפאשלה? ברצותנו להתקדם ולהגיע לחיים טובים, או מאושרים או משופרים יותר (בכל תחום שהוא) אנו בדרך כלל שמים לב לחלון הראוה של חיינו, לדברים שהיו אמורים להצעיד אותנו קדימה ומנסים להבין מדוע הם 'לא עשו את העבודה'.

נראה לנו כי אם היינו משפרים יותר את החלקים שאנו טובים בהם – היינו מגיעים רחוק יותר. למשל בחורה יפה שסובלת משברונות לב עם בחורים, משוכנעות כי ניתוח פלסטי, או הרזיה נוספת יביאו לשינוי בשדה הרומנטי. וכו' וכו'.

מסה זו מציגה גישה שונה, הטענה כאן היא כי הבעיה הגדולה ביותר אינה בפסגה, למשל במנהיגות, אלא בעם. לא בצורת החשיבה, אלא במצב היצרים והרגשות. לא בציונים הגבוהים, אלא בנמוכים, לא בשיניים הקידמיות הנקיות, אלא באלה האחרויות והאכולות, לא בחזית המצוחצחת של המכונית אלא בשיירי הסנדוויץ במושב האחורי. הבעיה לעולם אינה בחדר האורחים כי ממילא תמיד הוא יהיה מרווח ונקי ומעוטר בעציצים. הבעיה לעולם תהא במרתף, בחצר האחורית, במגרה התחתונה.

משולים אנו לאותו שיכור שאיבד כספו ברחוב בלילה, והוא מחפשו תחת הפנס ולא בחושך, היכן שהלך לאיבוד. יש לנו נטיה לשפר את המשופר ולחפש את השגיאה או הבעיה היכן שאנו טובים ממילא.

בשיחות שלנו עם ידידים, נוטים אנו להתמקד בה שאנו יודעים, לדבר על מה שאנו מתמצאים בו, להבליט את תכונותינו הטובות, וכך השיחה הופכת לכר בו נמנעים מלדון בחלקים בפחות משופרים בחינו, לא מעלים משברים, אכזבות, מפחי נפש, אי בהירויות, ספקות עצמיים. לא משתמשים בשיחה כדי ללבן דברים מעורפלים, להעלות באוב דברים מציקים מן העבר. את כל זה משאירים רק למצב שבו באמת הגיעו מים עד נפש (גם אז, זה רק עם פסיכולוג קליני מורשה). הזירה הרגילה של שיחותנו היא בעיקר לשם עיסוק בפסגות ובחלונות הראוה שלנו. וכך יש תחושה שמה שאפל, לא ברור ואפילו בעייתי לא קיים, או לפחות לא רלוונטי. גישה זו בפשטות נקראת הדחקה.

אנו שופטים ומעריכים בני אדם על פי ההשגים שלהם, עד כמה הם טובים ומצוינים, עד כמה הרחיקו לכת במצוינות שבהם, ולא במה שמוזנח או לא משופר בחייהם.

אם ניקח למשל פרופסור שהוא ראש חוג באוניברסיטה, או מנהל חברה גדולה – שניהם אמורים להיות מעולים בתחומם, והם שוכנים בראש הפירמידה שלהם. אך אם ניקח ונביט וננסה להעריך את חייהם כמכלול (שבו ראשות החוג או ניהול החברה הן רק אחת מן הפרמטרים שבו) אז נמצא כי מה שחשוב ומשפיע בחייהם הוא לא מה הוא יודע לעשות, אלא *מי הוא? מה חי בו?* וכדי לדעת מה חי בו אין לנו מה לבקר במשרדו המצוחצח, אלא בחדריו האחוריים, במרתף. לשאול מה בחייהם מודחק, לא מאורגן, חלש, רעוע, לא נקי. _כי אלה הדברים שימוטטו אותם בסופו של דבר_. ולא רק אותם, גם כל ממלכה ואימפריה.; *החולשות הקטנות שדוחקים לקרן זוית ומטאטאים מתחת לשטיח, אלה הם הדברים שממוטטים את מגדל חיינו*.

זה הסנדויץ' מלחם לבן המרוח בחמאה -פעם ביום. ואי הקדשת עשר דקות ביום להתעמלות ותנועה – שיביאו בסופו של דבר להתקף לב, לא רמת הביצוע של התפקיד רם המעלה. כי השליטה בסופו של דבר באה מלמטה.

העילית החברתית (כביכול) בורחת מן המרתפים שורצי העכברושים – אל הפנטהאוז המודרני, אך אם לא נרד אל מרתף חיינו, אל הצללים השוכנים לבטח בחשכה המסתירה, יתפשט הסרטן הנפשי והגופני דרך הביבים, יפגום בשיפוט שלנו, ירעיל את חיינו וימוטט את המגדל.

ד"ר אראל שליט, פסיכולוג יונגיאני, בסיפרו: "הגיבור וצילו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995), אומר כי חלק לא קטן מן העוולות הגדולת של האנושות- ושל יחידים לעצמם- נגרם כתוצאה מהתעלמות ~מהצל~, מדחיקים את ~הצל~, או משליכים אותו על אחר (גזענות ואנטישמיות), וכך נותרים עם דמות עצמי טהורה וזכה, אין מקום למשהו שקצת מקלקל, ו~הצל~? אנו אוהבים לחשוב שהוא קיים אצל האויב, הזר, האחר, או מודחק לתת ההכרה, אל מחוץ לתחום הלגיטימי. "^הרוע הכי נוראי בא מהצורך במושלם, שום דבר לא היה יותר פרפקט מהנאצים, בגלל זה ההרג שלהם היה כל כך 'מושלם', במושלם אין מקום לצל"^.

וכך, ללא החלק האפל – החיים הופכים לפלאקטיים; למשהו שטחי, זעיר בורגני, בינוני, נוח, חסר ייחוד ונטול כל מימד של עומק. כפי שאומר אראל שליט: ^"כל התבוננות פנימה , מתחת לפני השטח, מתבוננת בהכרח גם על הצד של הצל^".

זו לא החזית המלוקקת שקובעת, כי אם הפינות, המשקעים, השקערויות, המטענים המודחקים. הטענות שלא השמענו, המחשבות הרעות אותן לא ביטאנו, הרגשות השליליים אותם לא החצנו.

מרכז הכובד האמיתי של האדם הוא בחולשות והפיתויים, העצלויות וההבטחות שלא קוימו. הם אלה שימוטטו את האימפריה שלנו, בין אם רוחנית, עיסקית, אקדמית או תיקשורתית – היא.

זה לא מה שנעשה, אלא מה לא נעשה; במה התרשלנו, למה הרשינו לקרות, מה כיסינו, מה הסתרנו?

על איזה בדק בית ויתרנו, בשם מרוץ העכברושים המטורף הזה?

על איזה מסוה מכובד לא ויתרנו, בגלל עכברוש זה או אחר, שכמעט הציץ מאחורה?

עם כמה זבל בחיינו (הפרטיים והחברתיים) אנו מתפשרים בשם התדמית החברתית המקובלת?

כי שוב, לא הפנים המאופרות, לא המילים היפות, לא הידע המלוטש, לא ההישג החברתי והכלכלי, אלא ~הביבים~: הביבים הייצריים, הרגשיים, והשכליים -, הם שירעילו את גורל חיינו הנפשיים.

כי השליטה באה לא מלמעלה אלא מלמטה. לא על ידי התבססות בפיסגה, אלא על ידי אי תשומת לב והתעלמות מן התחתיות.

והתעלמות מן התחתיות משדר שהזנחנו את הצל, את הדמונים, את תת מודע הנמוך, את ה'אני המסכן'. את האני האמיתי, את עצמיותנו המוזנחת והנעזבת.

זה לא שלא היינו מצוינים מספיק, אלא שהנחנו לפער בין המצוינות שלנו ובין מה שדפוק ומקולקל בנו להמשיך ולהרחב, עד שרצועת הגומי המחברת את 'החצר האחורית' ו'החצר הקידמית' – נמתחה עד קצה גבול יכולתה, ואז החצר הקידמית נאלצה לחזור בבת אחת אל המישור התחתון שהוא הריאליה היחידה. מישור שכל הזמן חיכה לה בפנים.

(שהרי כולנו יודעים כי קטסטרופות [1] לא צונחות עלינו מבחוץ הן שואבות אותנו מבפנים).


"היה היה איש עקום, שהלך בשביל עקום

נשען על מקל עקום

ומצא מטבע עקום

בו קנה חתול עקום

שתפס לו עכבר עקום

ויחדיו גרו בבית עקום

בתוך העלם העקום הזה. "

מתוך: "אמא אווזה"


[1] בהקשר זה ניתן לקרוא את המסה שלי: "על משברים, טראומות

וקטסטרופות" (תסמונת איוב),

http://stage.co.il/Stories/216518

 

החיים והזדמנויות שלא ישובו.

"כשאני מסתכל אחורנית הכל נראה לי החמצה. לא החמצה בדברים שלא היו אלא החמצה בדברים שהיו. כל מה שקרה הוא החמצה מעצם היותו, ומזה שהוא איננו עוד. זה לא עניין פרטי שלי. זה עניין שהחיים עצמם הם כמו חלום. חולפים, לא נשארו כמו שהיו, יש מוות בתוך החיים עצמם".
פנחס שדה, מתוך ראיון עם בילי מוסקונה לרמן, את, 1992
*

הכל נע. כה לאט, כה בשקט; צמיחה, קמילה – שניהם כה שקטים, עד
שכמעט אינם מתרחשים כלל.
בני השישים של היום הוזים את עברם אך נראים כל כך בני שישים,
כאילו מעולם לא היו בני ארבעים, רק לפני עשרים שנה…
ובני העשרים של היום כאילו לא יהיו לעולם בני ארבעים, בעוד
עשרים שנה בלבד.
הזיכרון שוקק חיים ומה שיקרה כה מעורפל… ועדיין אותן
עשרים שנה מוליכות לאחור כפי שהן מוליכות קדימה. ויום אחד אתה
שם, ויום אחד אתה כבר לא, כאילו מעולם לא היית…
דבר אינו כשהיה ואינו כפי שיהיה: כדור הארץ, הירח, כוח הרצון,
הכוונות שלנו – הכל נתון לשינוי, צומח או נובל, גובר או נחלש,
מתעצם או נמוג.
הישן נע החוצה, החדש נע פנימה. ההצגה נראית אותה הצגה, רק
השחקנים התחלפו, ממלאים את אותם תפקידים.
ההשתנות האיטית משטה בנו; אנו ארנבים האצים קדימה – רק כדי
לגלות בסופה של הדרך כי הצב האיטי של הזמן הקדים אותנו. הנה
אנו בני שישים לפני שהספקנו )למרות המהירות הרבה שבה אנו
שועטים דרך חיינו( להיות בני עשרים.
יש כאב בהסתכלות לאחור; שהרי רק לעיתים רחוקות חיים אנו את
הרגע במלואו; בדרך כלל, אנו רק נוגסים ממנו קלות ואצים הלאה,
מותירים מאחורינו את הרגע שאך לא מכבר היה ההווה שלנו –
מבויש, גולמי, לא ממוצה, לא מנוצל. אבוד לעד.
ואז חולפות להן עשרים שנה…
אנו מסתכלים לאחור והרוח הבלתי ממומשת של הרגע שחלף בוכה מתוך
ארון הזכוכית של עברנו: הצילו, אס. או. אס.
אך הזמן עבר ולא ישוב עוד. וזה כואב.
התקוות הגדולות של פעם רמוסות עתה תחת סלעי המציאות, פזורות
בגולת היומיום, הממשיכה בחייה מיום ליום, אינה מעיפה מבט לעבר
הקהילות הקטנות של חלומות שכוחים.
אך אותם חלומות, אותן תקוות, אותם נצנוצים צעירים של פעם – הם
יותר אנחנו מאשר אי פעם נהיה.
האתמול הוא אהבתנו הגדולה באמת. המחר הוא פילגש שמפתה עושה
עיניים, רומזת, מגרה ובעיקר מבטיחה.
אך העתיד אף פעם לא מקיים, העבר תמיד מכזיב.
וככל שיש יותר עתיד אנו יותר מגורים, יותר משתוקקים ויותר
מפנטזים. וככל שיש יותר עבר אנו יותר מאוהבים. אהבה נואשת, אל
מה שיכול וצריך היה להיות – אנחנו.
*


"כל מה שלא סבלת ולא גאלת עד תום – יחזור אליך"
הרמן הסה

 

 

מה הם החיים?


"אמנות החיים היא לא להאיר את החשכה אלא לפתח ראיית לילה".

ג. רעם 14.4.2004

**

מהם החיים?

עבורנו הם חותמת פלדה שהטבענו בריקמת היקום שבו מצאנו עצמנו.

עובדה בלתי ניתנת לערעור: הנה באנו, הנה אנו קיימים שרירים וזהו.

חיינו הם עובדה והכל בחיינו עובדה. עובדה: המפגש עם ההוא היחסים עם ההיא וההורים שלנו. כך זה קרה וזה יציב וחקוק כמו השמש, הים העשב.

נולדנו להישאר, להיות. הנעורים הם מבוא קצר שמיד יחלוף ויפנה מקומו לעיקר והזיקנה היא חלום רע שאף פעם לא יתרחש.

אותנו לא ימחו, גם לא את החוקים והתובנות והשפה ודרך החיים שלנו. לא סתם חותמת של פלדה, אלא של אש – צרבנו בבשר היקום.

אנחנו כאן וזהו זה,העולם יצטרך לקבל אותנו. לפני שבאנו אנשים כנראה לא ממש היו, אך אנו זה דבר אחר, אנו באנו להישאר. אנחנו שונים, אנחנו חכמים, אנחנו יודעים, אנחנו לא נוותר. חיינו הם עובדה שרירה שתישאר למרות הכל.

ואם עוד לא מצאנו את הסוד איך בכל זאת להישאר, אז אנו בדרך לגילויו, את מקומנו, על כל פנים לא נפנה, באנו להיות.

לא לחינם בנינו את כל שבנינו; ערים ורכבים, מטוסים, עיתונים וספרים ואוניברסיטאות וממשלות – רק כדי לנזוז הצידה ולהפסיק להיות? מה פתאום.


או. קיי. עד כאן, עכשיו הגיע הזמן לחזור למציאות, לא למציאות שתוארה בשורות הקודמות, אלא למציאות כמות שהיא. ובכן במציאות הזו אין מקום לוודאות המטופשת של חוקינו ותובנותינו וממשלינו. תובנות שמעניקות את התחושה כאילו בעזרתן נצליח לגרום לחיינו להתייצב ולהתגשם במלא נוכחותם, תמיד ולעולם.

כאילו עלינו לא תחול התזוזה האיטית הזו של הזמן, לנו נדמה שאנו שולחים מדי יום שורשים יותר עמוקים לקרקע כמה שיותר עמוקה, כך שיציבותינו נעשית כל הזמן תמידית וקיימת יותר ויותר.

אך תזוזת הזמן היא לא רק איטית, אלא גם ערמומית, היא נותנת לנו תחושה שאנחנו נותרים במקום, רק מסביב הכל משתנה. ולמה הכוונה? ובכן נראה לנו כי אנו עכשיו כמו פעם כמו שהיינו ילדים, ורק העולם אינו כשהיה והוא משתנה כל הזמן. למשל ביקור בשכונת ילדותנו מפגיש אותנו עם המגרש בו שכן בית הספר הישן ובמקומות הוקם בית דירות גבוהה. אנו עדיין אולם ילדים בדיק שהלכנו לאותו בית ספר, רק שהעולם אותו הכרנו כילדים אינו אותו עולם. ולא היא, העולם נותר כשהיה (למעט שינויים קוסמטיים, דוגמאת הריסת בניינים או משטרים ובניית אחרים במקומם)- ורק אנו הם אלה שמשתנים שינוי איטי; הולכים וצונחים,הולכים ונמוגים, הולכים ודהים, הולכים וזזים הצידה – נעשים פחות ופחות רלוונטיים.


אז מהם החיים?

הם ההפך ממכתב צופן שלמדנו לכתוב בילדותינו; לכתוב במיץ לימון על דף חלק ואז מקרבים אותו לללהבת נר ולאט לאט מופיע הכתב, חלש בהתחלה ונעשה יותר ויותר חזק ככל שהדף מתחמם. וזו תחושתינו לגבי חיינו; ככל שאנו מתבגרים, הנייר הולך ומתחמים וכתב חיינו הולך ונעשה יותר ברור, יותר חזק – עובדה שרירה ובלתי מחיקה.

אך החיים הם לא כאלה, הם כתב הולך ודהה. בתחילת החיים הוא נראה מוצק, וברור ואז הולך ודהה, הולך ונעשה רועד וילא יציב, מעוות קצת זהה עד שהוא הולך ונמחלק, הולך ונמחק, לקראת העלמות, לקראת דף חלק, כאילו לא נכתב עליו דבר. אולי כמה כתמי דיו, שומן של סנדוויץ': תמונות, קרובי משפחה וזהו.

ובשלב זה של הכתב ההולך ודהה, קורה דבר מוזר, דווקא הכתב של פעם, בהיותו חזק וברור – מושך אליו עתה את כל תשומת הלב והוא הופך להיות במרכז תחושת הוודאות של המציאות. החיים של עכשיו נתפסים עתה מונוטוניים ודלים ואילו החיים שהיו אז, התחלה לקראת זינוק – הופכים עתה בראייה הרטרואקטיבית, לממשות בהתגלמותה, לחותמת הפלדה האולטימטיבית.

וכך מהתל בנו הזמן, מראה לנו בתחילה שהממשות היא עכשיו ותהיה עוד יותר אחר כך, כל זאת רק רק כדי לגלות מאוחר יותר שמה שהיה פעם הוא הממשי ואילו חיינו מוטים ונוסעים לקראת טשטוש ומחיקה.


אז מהם החיים?

מסע לקראת העלמם.

מסה על היווצרות היש המתורגם כל יום לכלום.

בית חרושת שבו חומרי הגלם של הממשות מעובדים למןצרי הבל, סתם וכלום.

נייר המציאות פוגש את העפרון החיים, רק כדי להמחק במחק הזמן האימתנית.

אלה הם החיים.

 


 

על החיים והמציאות *

1. אכסיומה א', לחיות: לחיות במלוא מובן המילה זה להתעלות מעל המציאות.

2. אסיומה ב', המציאות: המציאות היא הרמה, או המשטח, שמתחת לו אי אפשר ליפול. היא תומכת בכל מה שנשען עליה

3. אכסיומה ג', פנטזיה: פנטזיה זה לדמיין את מה שהחיים שלנו היו יכולים להיות לו האגו שלנו היה כול יכול.

4. אכסיומה ד', שלושתם: לחיות, זה להיות מונע בכוח החיים. להיות מציאותי, זה ליישר קו עם הקרקעית. ולפנטז, זה לדאות מעל למצוי, (לא בכוח החיים, אלא) בכוח הדימיון.

5. לחיות, זה להיות שיכור, שיכור מכוח החיים. מה שמאפשר להתעלות מעל למציאות.

6. המציאות זה מה שאתה מגלה, כשאתה נופל מתחת לקו החיים (דיכאון).

7, דיכאון זו צניחה והתרסקות על המשטח הקשה ונעדר רוח החיים, של המציאות.

8. לחיות, זה לדאות על גלי החיים, ולהנשא הלאה ומעלה.

9. משבר, מפח נפש, או יאוש – חוסמים את רוח החיים ובסופו של דבר מפילים אותנו ולקרקע הקשה של המציאות

10.דיכאון אמנם מגלה את המציאות,אך מציאות אינה החיים. החיים זה מעוף מעל למציאות התחתית, אל וכלפי זה שניתן להגיע אליו.

11.כשאנו חיים במלוא מובן המילה, המציאות הנמוכה והסופנית, לא מוחשית לנו. ורק אז היא נסבלת.

12. או שאתה חי, או שאתה מציאותי.

13. המצב הטוב מבין שניהם הו סינרגיה בין המישור העליון (להיות מחושמל על ידי חווית החיים), ובין המישור התחתון (להיות מרוקן ומפוקח, לגבי מהם החיים בעירומם הסופי). לדעת את השני, (המישור התחתון), ולחוות את הראשון (המישור העליון).

14.המתח שנוצר כתוצאה מן ההמתיחה שבין רובד החיים לרובד המציאות, הינו מתח שיאפשר הפריה פנימית שמולידה מצב תודעה ער ומועצם.

15. המציאות תמיד תשיג אותנו בסוף, אך בינתיים אפשר לחיות, והשורה התחתונה של 'לחיות', זה ליצור. והשורה התחתונה של 'ליצור', זה להשאיר פרי, שבתוכו גלומה האפשרות של מעגל חיים שיתחיל מחדש.


——————————————————————————–

גבריאל רעם, 15.11.2006

 —-

* מסה זו מופיעה גם בקטגוריה: פרגמנטים.

המציאות

מציאות. מה זו מציאות?

מהי המציאות?

כשאנו אומרים: 'מציאות'. למה הכוונה?

האם לכל אחד המציאות שלו? האם בכל רגע אנו פוגשים מציאות אחרת? האם מציאות היא עניין סובייקטיבי ולכל אחד המציאות שלו? או שישנה הגדרה ברורה יותר?

אז הנה הגדרה של כש"א (כותב שורות אלו):

ובכן המציאות היא המפלס הנמוך ביותר בחיי אדם, למטה ממנו לא ניתן ליפול) יותר נמוך מזה אי אפשר לרדת.(

מציאות היא זה שאנו דורכים עליו, ושנותן לנו משען ובסיס.

מן המציאות ניתן רק להתרומם אך אליה תמיד חוזרים.

לא בדיוק 'חוזרים', נופלים, שוקעים, נוחתים. אל המציאות מתרסקים.

המציאות תמיד קשה, מתחת לכריות והפוך ששמנו עליה, היא קשה, וככל שהתרחקנו והמראנו על כנפי חלומות, תקוות, משאלות, כך תהא הנחיתה קשה וכואבת יותר.

המציאות היא הקרקע ממנה המראנו. וכל הזמן הגרויטציה שלה פועלת להחזיר אותנו אליה.

החיים הם תהליך של התרחקות מן המציאות, אך זו תמיד משיגה אותנו. ואם לא תוך כדי, אז תמיד בסוף.

מציאות זה לא מה שאנו מקווים אליו, שואפים אליו. מציאות היא מה שישנו, קיים ונוכח, מאחורי ומעבר למה שסיפרנו לעצמנו אודותיה.

ואכן, קל לברוח ממנה על ידי ניפוחה בעזרת האויר החם של החלומות.

מציאות זה מה שנותר לאחר שכיסינו את האוברדרפאט בבנק. וחזרנו למצב חשבון ריאלי.

עם זאת, מציאות אינה הקוטב הרע והשלילי של החיים, בפשטות, המציאות היא הדברים העירומים, כמות שהם, ללא כחל או סרק: ככות, קוראים לזה הזן בודהיסטים.

המציאות של גופנו זה לא הלבוש, הדרגות, או האיפור. אלא הבשר העירום, והמציאות של הבשר העירום הם העצמות. מה שרואים, בצילום רנטגן.

והעצמות הן שנותרות בסוף. הן המציאות הסופית של גופנו.

מוות, הזדקנות, מחלה וכו' הן מציאות שאולי התחמקה מאיתנו במהלך החיים, אך הם מחכים לנו להתאחד עמם לאחד שהשלמנו את מסלול הריחוף במהלך הילדות והנעורים. כל הזמן חיכו לנו שנגמור עם השטויות.

כל הזמן היו שם, ממתינים שנרושש את מצבור חלומותינו. ואת מכסת הזמן שהוקצבה לנו. שהרי המפגש החזיתי עם המציאות מתרחש באופן הכי טוטלי, ברגע שנגמר לנו הזמן.


אך יש גם להפריד בין המציאות של האדם. ובין המציאות בהא הידיעה. עד כה נכתב על המציאות של האדם. ומה לגבי המציאות, לא של האדם, אלא של העולם לתוכו נולדנו? ובכן כאן זה קשה עוד יותר. המציאות הזו קרה ואדישה לאדם. היא אינסופית במרחבי הזמן והחלל שלה. א-פרסונלית לגבי קיומו של המין האנושי – ככלל, וקיומו של הפרט – כפרט.

ואם קשה לנו להתאפס על המציאות האישית שלנו, קל וחומר שיהיה לנו קשה להתאפס על המציאות של היקום והעולם. זו כה חסרת גבולות וא-פרסונלית, שזה בלתי נסבל.

וכך, המפגש עם המציאות הוא תמיד קשה כשהוא מתרחש, אך בדרך כלל הוא די בלתי אפשרי. ועם זאת, רק שם מתחיל ורק משם יכול האדם להתחיל, לחיות. כי רק כשנוצרות השלמה, סינכרון וקואורדינציה עמה – רק אז יכול האדם להתחיל להיות ישנו, להיות נוכח, להיות.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

3.7.2005

——————————————————————————–

סיפור מן הדרך הרביעית:


A man went into the public square of eastern country.with sad face, he climbed on top of a stall and began to say loudly, “I am a dog. Do not call me a man. What I do, what I feel, my thoughts and my actions represent me as I, alas, would wish not to be. Rather, I am like an untamed, impetuous, implacable nocturnal beast that allows itself to be swept away by its most destructive passions. One day I sing God’s praises, the next day I am a friend to sleep and forgetfulness. The other night I had been drinking, I was under the influence of a drug that clouded my mind and my heart, and I killed a man, an innocent man. After I killed him I danced over his body in my delirium, I laughed, driven as I was by the drunkenness of my vanity, lost in the pleasure of my instincts, without freewill.

I am a monster, and I myself cannot bear this. The only thing that I can do now is tell all of you about these errors of mine, and receive from you the retribution prescribed by the Law: stone me”. In the mean time an old Sage who had many disciples in his wake came near, thus preventing the crowd from swarming in on him. He looked him in the eye and said, “My brother, it is true that you deserve the death that you inflicted on another, and you should know for sure that you will pay for all your mistakes. And yet there is a tangible advantage in this situation of yours: at last, for the first time, you are seeing yourself as you really are. Only when this happens can a man truly set out on the path of change”. From that day on, the man became a great disciple. Over the years he also became one of the greatest Masters, one of the Invisible Ones, and his name was remembered for all the good deeds and miracles that he performed from the time of his conversion to the Way

 


 

מחשבות על דינאמיקה

מה זו דינמיקה?

חיים זה דינמיקה. דינמיקה היא החיים, היא נשמתם, היא הם.

בהצלחה של משהו זו הדינמיקה שעושה אותה. בכשלון (של ספר, סרט, יחסים) זה בדרך כלל העדר הדינמיקה שעושה את הכשלון לכזה. אומנם הסברי הפוסטמורטום תמיד ימצאו שעירים לעזאזל, זמינים וגלויים; הביצוע הכושל, הכשרון שחסר, המקצוענות הלקויה – אך האמת היא שהכשלון נכשל בגלל שאין דינמיקה. ולו הייתה, כל הדברים הללו, לא היו מעלים ומורדים (למעשה הם היו מעלים או מורידים, אך לא משנים באופן מהותי את עצם ההצלחה או הכשלון).

דינמיקה היא אחת מאותם מלים; כמו כריזמה, השראה, כשרון – היוצרים מעין הילה סביב מה שהן מעורבות בו. מרכיב מיסטי עלום, אך מכריע, משפיע ואף סוחף.

העדר דינמיקה בשיחה בין שניים – הופך אותה לעינוי; כל הזמן צריך להמציא את המשפטים הבאים, לא יודעים על מה לדבר, שוררת ביניהם זרות והשתיקה היא חלל אורב שכל רגע ניתן עומדים ליפול לתוכו. המשוחחים דוחפים את השיחה המקרטעת, הכבדה והממאנת – במקום שהיא תישא אותם עמה; משוחחת עצמה דרכם.

כך היא הדינמיקה; כשהיא נוכחת היא מזרימה לדברים חשמל טעון והם מתרחשים, כמו יש להם חיים משל עצמם. המלה הנאותה כאן היא HAPPENING, התרחשות: דברים קורים, כמו מעצמם, כמו יש להם חיים משל עצמם, בהם אנו צופים, שותפים וגם נשטפים.

דינמיקה היא אותה התרחשות שגורמת לדברים להמריא, או לחדור אלינו, או לנו להיבלע אל תוכם, כמו מערבולת גדולה. כמו מנוע טורבו, הנע קדימה בתנופה חסרת מעצורים.

חוסר דינמיקה היא מוות באמצע החיים. היא העדרות (ריק) במקום שאמורה להיות התרחשות (מלאות). עם זאת, צריך להגיד כי לא כל ריק הוא מותה של הדינמיקה; יש ריק שהוא ערש הלידה של הדינמיקה, וישנו ריק שהוא סופה. כל יצירה מתחילה בריק שכזה, ריק שדרכו עומדת לחלוף דינמיקה אדירה, זה השקט שלפני הסערה; דירה של זוג צעיר לפני שהם נכנסים, לאחר הסיוד ושטיפת הרצפות – היא ריק ראשוני. אך דירה שהתרוקנה מיושביה, לאחר שנים של חיים בה – היא הריק השני, היא סוג של מוות.

ריק לפני הנשיקה הראשונה אינו הריק לאחר 15 שנים ביחד, כשאין כבר מה להגיד האחד לשניה. הריק הזה הוא החלל שהגיע לאחר שהדינמיקה שהתרחשה בין השניים – פסקה.

ורואים זאת במקומות רבים, למשל אכן בנישואין; הם תמיד כמעט מתחילים בדינמיקה וכמעט תמיד מסתיימים (כשאכן הם מסתיימים) נגמרים – בהעדרה.

בדרך (מן הדינמיקה אל העדרה) עוברים דרך דינמיקה שלילית. והיא מסמנת בדרך כלל את תחילת שקיעתה של הדינמיקה. (על דינמיקה שלילית וחיובית – מיד בהמשך). הפיצוצים האלה של הדינמיקה השלילית הם כמו מנוע של מכונית שמשתעל לפני שהוא נכבה. אך משנכבה; מששקעה הדינמיקה – אנו מוצאים שני זרים, שלא יודעים מה הם עושים יחד. הם מדברים כמו קודם, ואפילו אולי מתחבקים ועושים אהבה, אך זה לא זה. נוכחות הזולת כבר לא עושה להם את זה. לא מדליקה אותם, לא טוענת אותם. היא מכבה אותם ו'גונבת' מהם.

בזמן קריאה של יצירה ספרותית; כשצריך להתאמץ להבין – סימן שהדינמיקה חסרה כאן. אך כשיש ביצירה דינמיקה – אנו קוראים, בעיניים כלות, ולא יודעים אל מה ועל מה. משהו בטקסט מכשף אותנו ואנו בולעים את המלים בהשתוקקות חסר פשר. כן חסרת פשר, כי אם ישנו הסבר למשיכה, וההסבר נכון, זו לא דינמיקה כהלכתה. את הדינמיקה האמיתית אי אפשר להסביר. אפשר להגיד שבדינמיקה שכזו אתה נסחף ומוקסם לא בגלל שאתה מבין, אלא לעתים קרובות, למרות שאינך מבין, ועדיין מוקסם. (פעמים רבות, מוקסמים בגלל הדינמיקה, אך מסבירים זאת בדרך לוגית כפויה).

דוגמה אחרת היא משחק כדורגל; ישנם משחקים עם דינמיקה, קבוצות עם דינמיקה, קבוצות שבמשחק מסוים תפסו דינמיקה, ואז השחקנים כמו עפים על המגרש, ואין ספק שדינמיקה היא הגורם העלום מאחרי משחק טוב והעדרה של דינמיקה הוא הגורם מאחורי משחק גרוע. כשאין דינמיקה לקבוצה במשחק, שום דבר לא הולך; השחקן הטוב ביותר נראה ומשחק כבובת מרוקנת אויר.

סך הכל יש לנו שלושה מצבי דינמיקה: חיובית, שלילית, ודינמיקה חסרה, (אין דינמיקה). דינמיקה חיובית יכולה להוביל לשלילית (עוינות, התנגדות, וכו') ומשם לפיצוץ ואז לנתק (דינמיקה חסרה).

כל שנוצר- נוצר בגלל דינמיקה חיובית, והוא נפסק בגלל דינמיקה שלילית ואז או שאין כלום, או שזה ממשיך באופן מכני וחיצוני; מעמידים פנים, משחקים אותה (לובשים מסכה) כאילו יש חיים, אבל זה מאולץ. כשאין דינמיקה – רוח החיים עזבה את הגוף או הקבוצה.

דינמיקה – היא דינמיקה חיובית. דינמיקה שלילית היא בדרך כלל דינמיקה חיובית שמתקלקלת. בדרך כלל אין דינמיקה שלילית בתחילת יחסים, כדי שתהיה שלילית, צריכים להיות יחסים, וכדי שיהיו יחסים צריכה להיות דינמיקה. דינמיקה שלילית היא אות לקשיים בדינמיקה, ואולי אות לקשיים שיביאו למותה של הדינמיקה.

כך שתרשים הזרימה הדסטרוקטיבי הוא: מדינמיקה חיובית, לדינמיקה שלילית, משם להעדר דינמיקה, ומשם לפרידה הבלתי נמנעת. (לא שאין זוגות שחיים ללא דינמיקה, אך אלה חיים מן השפה ולחוץ, למעשה אלה יחסים חנוטים, מומיות שמתנהגות כאילו יש בהם חיים, בשעה שהם מתו מזמן).

כך שרוב הדינמיקות השליליות הן לרב דינמיקות חיוביות שהתעפשו. לדינמיקה שלילית קשה מאוד להפוך לחיובית, אך לדינמיקה חיובית סיכויים לא קטנים להגיע ולהיות שלילית (ומשם, כאומר, הדרך למות הדינמיקה – קצרה).

כך ביחסים בין בני זוג. במפגש עסקים המצב הוא הפוך, רוב הפגישות עם אנשים מתחילים בהעדר דינמיקה, ואז שוררות זרות, אילוץ ורשמיות. ואם לא נכנסת פנימה דינמיקה (בדרך כלל בחמש דקות הראשונות), ישנם סיכויים קטנים שיצא משהו מן המפגש העסקי הזה. כי בהעדר דינמיקה כל ההליך העיסקי – סופו להתקרקע. (אם אם כן הזולת אינו בר תחליף מבחינת הצורך העיסקי).

וכך גם האמן, במיוחד האמן – יוצר מתוך דינמיקה ומשפיע שפע של דינמיקה על הפוגשים את יצירתו. יצירת אמנות חייבת לשאת דינמיקה, ליצור זיק דינמי בין האדם לבין היצירה שהוא פוגש. אמנים תמיד מתחילים עם דינמיקה אדירה, שמוצאת את חומרי האמנות ומזרימה אותה בהם. כל עוד הוא לא מוכר, הדינמיקה שורפת בבשרו, אך לאחר שהוכר – מארת השאננות וקללת שביעות הרצון העצמית שוחקת את הדינמיקה, כמו מיים הנשפכים על להבה. שהרי התסכול, הזעם המרדנות והחתרנות הם גחלי הדינמיקה הכללית וזו של האמנים בפרט, וברגע שהוא פוסק מלחוש זעם קיומי וחתרנות חברתית וסוציאלית – קשה להאמין שיכולה לשכון בו דינמיקה.

עד כאן על שחקן הכדורגל, זוג במערכת יחסים, איש עסקים והאמן.

וכל הארבעה (חמישה בעצם) מסתובבים עם דינמיקה שגורמת לדברים להתרחש סביבם. ולחייהם, אהבתם, האמביציה שלהם וכשרונם – להתגשם ולקרות. אך במהלך השנים הם עלולים לסבול מ'נזילת דינמיקה'. ואז מגיעים למצב של היתקעות. ואז או שממשיכים בלי; מעמידים פנים. הכל מבחוץ נראה אותו הדבר, אך התחושה היא שזה לא אותו הדבר; משהו חסר. ואותו משהו הוא הדינמיקה.

ילדים הם עתירי דינמיקה. זקנים נותרים דבוקים לחיים, אך מעטים הם אלה שנותרה בהם דינמיקה מעבר לזו המספיקה לצרכים בסיסיים. מן הסתם היא 'נזלה' מהם במהלך החיים. יש בהם חיים, אם הם נטולי דינמיקה. רגשנות כן, דינמיקה לא.

וזה כל העניין בחיים, אך ככל שהם ממשיכים, אנו מייצרים אותה פחות, אנשים שאנו פוגשים מביאים אותה פחות, ואנו נתלים בעזרים; הולכים להצגה, למשחק כדורגל, להרצאה, למפגש עם מישהו חדש – לא אומרים את זה, אבל מחפשים שתתרחש שוב דינמיקה. ואם היא חסרה – מתחילים עם הסברים (או שסתם אומרים: 'לא נהניתי').

יש אנשים שיש להם יכולת ליצור דינמיקה. ואז הכל הולך להם. יש להם מעין מסוע חשמלי; כל מה שיוצא מהם – מקבל תנופה ומגיע למקומות; סוחף, עושה משהו.

אך דינמיקה היא יותר מאשר מסוע או מנוע, היא יותר כמו סם, שכשאנו מקבלים אותו – אנו ב'היי', אנו בעננים. חשים שזהו זה, עכשיו החיים מתרחשים, לזה חיכינו, אך בינתיים זה כמו שיכור ב'האנג אובר', או ייסורי הנגמל מן הסם (,COLD TURKY’); הכל שומם, קר, דלוח ובעיקר חסר קסם.

ואיך זה בעצם עובד? מהי המכניקה של הדינמיקה?

ובכן, לדינמיקה אין שלבים, הכנה או פרוזדור; היא 'נופלת' עליך בבת אחת. ואז העל בוער. אך כשהיא נפסקת יש בדרך כלל סימנים מקדימים, ואנו בדרך כלל לא יודעים שאלה אותו אזהרה לדינמיקה שעומדת לעזוב. כשהסימנים המקדימים מתרחשים אנו אומרים משהו כמו: 'היה לי יום לא טוב', 'התעוררתי עם מצב רוח לא טוב', 'היום הייתי עייף', או 'איתו אין לי כימיה', או 'אנחנו לא מסתדרים בזמן האחרון', 'פשוט לא התחברנו'.אך כולם סימנים של דינמיקה במצוקה. ואז יום אחד עומדים בפני שוקת שבורה שמתוכה נזלה הדינמיקה החוצה.

אחד מן הדרכים לדעת אם אנו בתוך דינמיקה או בדרך להעלמותה היא ביחס לקשיים; כשזוג או אדם מצויים בדינמיקה – אין קשיים שהם קשים מדי, אך ככל שהדינמיקה נחלשת, כך גדל הקושי לשאת את הקשיים והבעיות.

לסיכום:

סך הכל, כל שנכתב כאן לא בא להבהיר את הנושא, או להסבירו, כי יותר מכל דבר אחר דינמיקה היא מיסתורין וסוד. היא הנעלם הגדול; כמות שהיא באה, כך היא הולכת. בנוכחותה החיים מזנקים והם יותר גדולים מעצמם. ובהעדרה – כמו נסתלקה הנשמה היתרה של החיים מהחיים, והכל קשה, תפל ותקוע.

דינמיקה היא קסם שצובע את החיים בצבעים נפלאים של זריחה ושקיעה גם יחד. היא כנפיים עמם אתה ממריא וממריא ללא נחיתה.

להיות חלק מדינמיקה זה להיות באמת. להיות ללא דינמיקה – זה להיות ללא להיות.

החיים ללא דינמיקה קשים, ריקים וחסרי מעוף וטעם.

מה גורם לדינמיקה לבוא, ללכת, להישאר? זה סודה של הדינמיקה, הסם הסודי של החיים.


——————————————————————————–

פיתוח של אותו הרעיון מזוית שונה במסה "כל הקסם הזה":

 

http://stage.co.il/Stories/169747

 

 

 

החיים כמגנט


Things are seldom what they seem

Skim milk masquerades as cream;

Highlows pass as patent leathers;

Jackdaws strut in peacock's feathers

 

גילברט וסאליבן מתוך האופרה: ''ספינת הוד מלכותה, פינאפור'':


——————————————————————————–

א. פרולוג, אקספוזיציה
לא תמיד הדברים הם כפי שהם נראים. לרב הם לא. הדברים כמות שהם, רחוקים מן הדרך בה הם מוצגים כלפי חוץ. ולעתים קרובות הצגת הדברים הזו, החזות החיצונית של הדברים באה במקום הדבר האמיתי. קל להתבלבל ביניהם, אך הם לא אותו הדבר, יש הבדל;

למשל,קיים הבדל בין לשמוע ולהקשיב., להסתכל ולהתבונן, לדבר ולשוחח – ובין להתקיים ולחיות.

לא כל מי ששומע מקשיב,

לא כל מי שמסתכל רואה,

לא כל מי שמניע שפתיו יוצר שיחה

ולא כל מי שיש בו חיים, אמנם חי.

וכפי ששמיעה יכולה להתחזות להקשבה, ואדם מסתכל יכול לתת את הרושם שהוא גם רואה את אשר הוא מביט בו, וכפי ששניים מדברים יכולים לתת את הרושם שגם משהו עובר ביניהם (שיחה) – בנוסף להנעת השפתיים והוצאת מלים מהן – כך אדם החי את חייו יכול לתת את הרושם שאמנם יש בו חיים נוסף לפעילות המכאנית של שימור המערכת.

ובדימוי יותר גס: אנו רגילים כי חלק גדול מן הדברים שאנו פוגשים הם חיקוי לדבר האמיתי; אדם יכול להביט בחזה של אישה ולא לדעת שזה בעצם סיליקון. או במעיל עור שהוא עשוי מסקאי (חיקוי סינתטי). במסיבה יש אורות, וצחוקים וריקודים וחיוכים וקל לחשוב שכולם נהנים, אך יכול להיות שזו אך סימולציה למצב של שמחה ובתוכם האנשים נושאים את עצבונם ויאושם, ובחוץ משחקים את ההנאה.

החברה שלנו היא חברה של מראית עין, של ראווה, של שואו – אומר גי דה בור ב"חברת הראווה" שלו. גם ההוגה ז'אן בודריאר טוען כי אנו חיים בחברה של תדמיות. – בספרים ובמאמרים שפרסם מאמצע שנות השבעים ואילך, מתאר בודריאר את החברה הפוסטמודרנית כחברת מדיה והיי-טק, שהפרטים בה לכודים בעולם של הדמיות (simulations), מופעי ראווה, רשתות תקשורת וכו', ומאבדים בהדרגה כל קשר ל''מציאות'. למשל בספרו: "אמריקה" הוא כותב שביקור ב'דיסנילנד' הוא למעשה ביקור באמריקה וניתן אולי להגיד ש'דיסנילנד' היא יותר אמריקה מאמריקה, היא ארון הקודש שלה.

בחיים שמתאר בודריאר הכל הולך ומאבד משמעות. כולנו חיים בהיפר-מציאות (hyperreality), לוקים בחוסר אוריינטציה, כמו שרויים בוורטיגו שמחוללת הוויזואליה המלאכותית.

לפי בודריאר, ההיפר-מציאות היא מצב שבו דגמים מחליפים את ה''מציאותי''. טכנולוגיות המדיה החדשותיות אינן עוד משקפות את המציאות כי אם מייצרות היפר-מציאות, שהופכת דומיננטית ומכפיפה את המציאות אליה. היות שהפרטים בחברה מפנימים את הדגמים הללו, מיטשטש הגבול בין ההיפר-מציאות לחיי היומיום. וכך אנשים חיים בעצם את התדמית של החיים במקום את החיים עצמם.

לחיות בחברה של תדמיות אומר שאנו מחליפים את הדבר המלאכותי בדבר האמיתי. עד שניתן לשכוח שמה שאנו רואים הוא לא הדבר האמיתי. ניתן לטעות ולחשוב שמה שאנו רואים הוא הדבר האמיתי, אך במקרים רבים אנו מגלים לאחר זמן את ההפך, למשל שהאהבה, הידידות, התמיכה, ההפגנה של בטחון עצמי, בתחילת היחסים היו רק למראית עין והדבר האמיתי הנו פחות מלבב מכפי שהוא מוצג כלפי חוץ, ולמעשה בפנים זה לא מה שזה נראה בחוץ. החוץ מחקה משהו, אך הוא כשלעצמו אינו מה שהוא מציג את עצמו.

וכך גם באשר לחיים; האם זו תחמושת אמיתית או כדורי סרק. האם זר פרחים זה הנו אמיתי, או רק דימוי מדיוק לזר האותנטי; חיקוי מרהיב מפלסטיק.

חיים יכולים להיות ההסתר של חיים; הפוזה שמחפה על העדרם. כפי שתצלום של משפחה יכול להיות הפוזה של חיי משפחה (עם כל החיוביות המשתמעת מן המונח) – שמחפה על העובדה שיש ביניהם ריקנות אחת גדולה (או קונפליקטים) במקום חיי משפחה (אך כדי לעמוד על כך אין די בלהסתכל, יש צורך להתבונן…). המקצוע או ההשכלה של האדם יכולה להוות חיפוי לדלות פנימית, או אפילו להעדר של חיים פנימיים אצל האיש. אך החברה שלנו לא ממש דורשת מן האדם חיים פנימיים. אם יש לו או אין לו – זה לא מעניינה של החברה, אנשים לא מעוניינים בחייו הפנימיים והאישיים של האחר. קנה המידה דרכו מביטים על אנשים הוא קנה המידה החברתי; האם הוא מצא מקומו בחברה, האם עשה משהו עם עצמו בקטע של ללמוד משהו שמשלב אותו במארג החברתי, כן או לא. הוא צריך לעבור בתי אולפנא למיניהן (ששם מישהו מוסמך חברתית מסמיך אותו ומאשר שהוא עמד בקריטוריוני ידע מסוימים, להם לא יזדקק שוב במרבית המקרים) ואז עם המקצוע, או המיומנות שרכש, ושאנשים אחרים יכולים להיבנות ממנה – הוא נקלט בחברה. וזה מה שחשוב: השיבוץ שלו במפה החברתית, כלכלית, אקדמית. אך מיהו ומה הוא? והאם הוא בכלל – זה לא רלוונטי וגם לא מטפחים אמות מידה להתייחסות אליהם. את זה משאירים למשוררים, סופרים ומחזאים.

כך באשר למה שחי מעבר לתדמית ולעיסוק החברתי. מה בדיוק והאם בכלל?

ובכן כדי להקצין זאת עוד יותר, הרי שבשנים האחרונות האנושות שולחת לחלל החיצון חלליות. חלק מהן בניסיון לגלות שם חיים. אך השאלה שיכולה להישאל בקשר לכך היא לא אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ, אלא האם יש חיים על כדור הארץ. וליתר דיוק, לאנשים שחיים עליו. או זה שאנו קוראים לו חיים, הוא בעצם בגדי המלך החדשים, או הקוסם מארץ עוץ, דימוי וזיוף של הדבר האמיתי.

בזמן האחרון עוסקת ההגות שלי בתהייה זו. אני מביט בבני אדם ותוהה על חייהם, או ליתר דיוק, תוהה האם ניתן לקרוא לחיים שהם חיים – חיים?

ובכלל, האם לכל אדם יש חיים, או האם במרבית המקרים זה רק נראה כך.

מוזר לכתוב כך על אנשים. ואנשים הקוראים זאת יכולים להתקומם; איך אפשר בכלל לכתוב זאת על בני אדם, מה זו השיפוטיות הזו. ומי שמך?

ובכן כאן עלי להצטדק. והגיבוי שאני מביא לדברים הבוטים הללו היא שהפילוסופיה, מעצם טבעה אמורה לתהות על עצם הקיום ופשר הקיום של העולם והחיים בו. במידה רבה הפילוסופיה עוסקת בהטלת ספק, בתהייה, חיפוש וחקירה אל השורש של הדברים. הפוך והפוך בה וכו'. הפילוסוף האותנטי הוא כמו ילד, המפרק שעון כדי למצוא מה גורם לו לתקתק. או כמו ילד אובססיבי (בלי אובססיה קשה להגיע למהותם של דברים) המחפש אפיקומן בליל הסדר; הוא מפיל כוסות מן השולחן, פורם ציפיות של כריות, הופך את הדרך שסידרו את הסלון – וכל אלה בנסיון למצוא את האפיקומן שיביא לו את הפרס. ואפיקומן האפיקומנים של הפילסוף האותנטי הוא החיים. והחיפוש אחר האפיקומן הזה הוא נסיון למצוא ולאפיין אותם, ובדרך הוא מזיז והופך כל שמפריע לו להגיע אליו, כל שמסתיר את הדבר האמיתי מבחינתו.

הוא מביט בבני אדם ומנסה לא ללכת שולל אחר 'סידור ועיצוב החדר' שבתדמיתם, הוא מחפש את האפיקומן: את המהות שלהם, את מה שהם מחביאים; את חייהם.

וכך, ככל שרבה מלאת ההסתרה, ככל שחוגגות יותר התדמיות, ככל שהסימולקרה (מונח שטבע בודריאר) הופכת לתחליף המצוי למציאות האמיתית – כך שומה על הפילוסוף להיות אפיקורס, חתרן וכופר בעיקר (בתדמית שמתחזה לעיקר – הכוונה, כמובן).

אז הבה ונתחיל:


ב. אנאלוגיות
 1..מגנט וגוש מתכת:

הבה וניקח שתי פיסות מתכת, שתיהן נראות אותו הדבר, בהבדל אחד: האחד הוא באמת רק פיסת מתכת, השני הוא מגנט. מבחוץ אין הבדל, אך המגנט, הנו בעל שני קטבים, חיובי ושלילי, המתכת חסרת קטבים. המגנט מקרב אליו כל מתכת שהיא, המתכת הרגילה 'אדישה' כלפי מתכות, אין לה ריאקציה עליהן. במגנט המולקולות מסודרות כך שכולן פונות לכיוון קוטב אחד, במתכת רגילה כל המולקולות פונות לכיוונים שונים (באלגאן). במגנט ישנה טעינה פנימית ומשיכה כלפי ועל החוץ, במתכת אין טעינה ואין משיכה. האחד (מתכת) הנו דימוי לחיים שהם חיקוי לחיים, בעוד שהשני (מגנט) הנו חיים שהם גם להלכה וגם למעשה, גם בחוץ וגם בפנים. חיים בעלי התרחשות פנימית והשפעה חיצונית.

 2.הירח והפלנטה:

הירח הנו גוש שומם של סלעים, אין בו מים, אויר ויונים (טעינה חשמלית של האויר). לעומת זאת, כאן בפלנטה יש את כל הסימנים הללו. הפלנטה היא גם סוג של מגנט, מבחינה זו שיש לה שני קטבים. יש לה גם ציר שסביבו היא סובבת. ויש לה אטמוספירה. כך האדם החי; יש לו אטמוסיפירה (אוירה ותחושה שהוא נושא עמו והמקיפה את אישיותו). יש לו ציר סביבו הוא סובב (משמעות ומרכז כובד פנימי) ויש לו קטבים: (עקרונות חיים). וכאן השאלה היא האם האדם הוא גוש סלעים שומם או ספירה עם חיים אורגניים, אטמוספירה והתפרצויות וולקניות.

 3.שדה אלקטרומגנטי:

כשמעבירים דרך מוליך זרם חשמל, מיד נוצר סביבו שדה אלקטרומגנטי, שזה ההד המגנטי החיצוני לזרם החשמל שעובר בתוכו. מה שאומר שיצור חי, הוא מישהו שמשהו (חשמל, חיים) עובר דרכו ואותו משהו שעובר דרכו, יוצר אוירה מחושמלת, שדה טעון. זה לא סתם חלל שמקיף את האיש אלא חלל טעון, בעל גבולות מגודרים וסמי סגורים (לכל דבר מתחת לרמה שלו).

מנורה, כשהיא מחוברת לזרם, אז נדלק בה משהו – מפיצה סביבה שדה של אור. ברגע שהיא מנותקת מן הזרם, המנורה עדיין שם, אך סביבה עוד השדה הזה של האור.

זה למעשה ההבדל בין גוף חי למת, בגוף חי עובר משהו דינמי ועוצמתי שיוצר סביבו אוירה מחושמלת (הדוחה כל מה שמתחת לרמה שלה). וכשהגוף מת אין סביבו שדה אלקטרומגנטי, כי כבר לא עובר דרכו שום זרם חיים.


ג. אוירה
למעשה כל דבר שיש בו חיים מוקף באוירה שאופפת אותו. אוירה המאכלסת בתוכה את ההתחושה של חייו. מקצת מתחושה זו של החיים של האדם השוכנים בחלל בו הוא חי, ניתן למצוא בביקור בחדרו של איש רוח, או אדם דתי, או יוצר בעל שיעור קומה; נכנסים לחדר ומרגישים משהו, קשה לשים זאת במלים, אך בחדרם של אנשים עם גדלות נפש כלשהי ישנה אוירה חיה נושמת, שמשפיעה עלינו מיד. (לרב האוירה של אדם בעל בערה פנימית חזקה היא בעלת שקט ושלווה). אוירה ניתן היה למצוא בחצר של בית קפה 'פטר' במושבה הגרמנית בירושלים בשנות הששים. ומי שזכה לשבת שם ומתגעגע לבית קפה 'פטר', לא מתגעגע לחצץ, לצמחיה, או למלצרית המבוגרת, אלא למה ששכן שם באוירה. (בכל געגוע הוא יציר של הנפש, אנו מתגעגים רק לאוירה כי זה הדבר החי שנותר מן הרגע שכבר איננו). וכשמקום כמו 'קפה פטר' נסגר, האוירה נותרת במקום עוד כמה שבועות, ואז, למרות שכלום בריהוט ובבית הקפה עצמו לא נשתנה, הביקור במקום מאכזב, כי משהו חסר, האוירה הלכה לאיבוד. ומי מאיתנו לא הרגיש זאת פעם, האכזבה שבביקור אל מקום שאיבד את האוירה שלו.

ומה לגבי האוירה שאופפת בני אדם? ובכן אלה אנשים שחי בהם משהו, אותו משהו יכול להיות נעים או לא, אך זה לא משנה לאוירה; היא תתקיים כל עוד באדם חי משהו, חסרי ברק וייחוד, סתם מישהו.

והדבר הזה שאופף את האדם שמשהו חי בו הוא מעין שדה אלקטומגנטי, או מעין פלנטה בעלת אמוספירה. אך רוב בני האדם הם כמו הירח, או סימטה שוממת שפעם גרו בה והיום לא מגיע אליה איש.

והתחושה במקום כזה קשה, קשה מאוד. שהרי הביקור במקום שפעם שקק אוירה מלאת חיים ושעתה האוירה נסתלקה ממנו – גרוע לאין ערוך מן הביקור בבית קברות.

החלל הריק שנותר לאחר שנסתלקה האוירה, (שהיא ההד המגנטי של הזרם החשמלי של החיים שמפלס דרכו דרך האדם) – הוא אחד הדברים המעיקים ביותר שיש.

ואם זה כך במקומות, קל וחומר אצל בני אדם; אלה שפעם חי בהם משהו והם עברו חוויה קשה או משהו; אנו פוגשים אותם והם נראים בדיוק אותו הדבר, אך משהו שהיה בהם נסתלק, הם נראים עתה, מהוהים, אפורים. ואז אנו אומרים לעצמנו שהם נראים נורא. ובכן הנורא הזה קיים אצל בני אדם רבים אחרים, רק שלגביהם אין לנו את יכולת ההשוואה הזו של 'לפני ואחרי', היות ואנו רואים אותם כל הזמן ללא אוירה חיה מסביבם, אין לנו יכולת לחוש איך זה היה יכול להיות לו היו מוקפים באותה אוירה.

וכך, אם אדם נשא אוירה ומסיבה כלשהי היא נסתלקה ממנו, אז ורק אז, מרגישים את ההבדל העז בין אדם החי עם חיים פנימיים ובין אדם החי בלעדיהם. רק בהשוואה הזאת בין אדם בעל אוירה לאתו אדם בלעדיה – ניתן לחוש ולהעריך את גודל האובדן עמו חיים רוב בני האדם רוב חייהם; אובדן של חייהם שלהם.

וחוץ מזה, ישנם עוד דברים שמקשים עלינו לפגוש את החלל הריק בבני אדם, היא התפאורה; אנשים מקיפים עצמם בשיחים מפלסטיק ובנוכחות סינטטית, זו שלא נושמת חיים, היא רק מכסה על העדרם.

מה שעוד מקשה עלינו להגיע למסקנה שאנשים חיים ללא חיים – הוא שדברים אינם מה שהם נראים; סך הכל קיימים שלושה סוגים, מבחינה זו: סוג ראשון הם אלה שאין להם חיים והם גם לא עושים כלום כדי לכסות על כך. בקטגוריה השניה קיימים אלה שיש להם חיים ועל כן לא זקוקים לכסות על כלום. ובקטגוריה השלישית קיימים אלה שאמנם אין להם חיים , אך הם עסוקים במלאכת טיוח ובנית תפאורה סביב הריקנות שהיא חייהם. התפאורה יכולה להיות אדם המכביר במלים, או כל הזמן נמצא בפעילות, או שהוא מאוד יצירתי או בעל קסם אישי רב – כל אלה יכולים להאפיל על כך שבעצם אין לו חיים. אלה שלוש הקטגוריות, עכשיו מה שמבלבל הוא שאלה שאין להם חיים נראים מאוד דומים לאלה שיש להם, כי שניהם שקטים, הראשונים כי אין בהם כלום והשניים (אלה שיש להם חיים) כי הם לא זקוקים לעשות משהו, הכל נעשה דרכם, הם פסיביים, החיים הם שאקטיביים.

ומה שהכי מבלבל הם אלה שעסוקים כל הזמן, הם ממש נראים חיים לגמרי, לידם, האנשים מלאי החיים אך הפסיביים, נראים חסרי חיים לחלוטין לידם.

וכך, מלאות וריקנות נראות במבט ראשון אותו הדבר, ורק מי שעוסק בזיוף ובאני מאומץ, אני חברתי הוא שנראה מלא חיים.

וכך יכול להיות שדווקא אדם מלא חיים ונוכחות פנימית יכול להראות כאדם ריק לגמרי, כי במקום לזוז ולדבר הוא רק נוכח. מה שיכול לבלבל בינו לבין זומבי, או סתם קטטוני, או ישי מיובש בבית אבות. בשניהם, סממני החיים החיצוניים פינו מקומם; אצל תשוש הנפש לריקנות ואצל האדם שחייו זורמים דרכו – לאוירה מחשמלת.

אך מבחוץ שניהם נראים ריקם, רק אלה שמדברים הרבה, זזים ממקום למקום נראים כאילו הם אלה שחיים. אך הם בעיקר משחקים את החיים, בונים תפאורה של חיים, בשעה שאלה שהם חיים באמת נראים לידם בדיוק כמו אלה שהם נעדרי חיים לגמרי.

לאדם החי יש נוכחות, משהו שלא בא מן הרגשות, או מהדם והבטן, אלא עמוק, מן הנפש.

כל מה שקורה סביבו ובו הנו טעון במשמעות. חייו כה מלאים עד שהם יוצרים סביבו התחרשויות. כמו אלפי מעיינות קטנים. הוא כל הזמן יוצר וגורם לדברים להתרחש סביבו. ומה שחשוב לציין הוא שאצלו זה קורה מבלי שהוא מתאמץ או משתדל.

האדם החי נע בין הפנים והחוץ, בפנים משהו מניע אותו וביחס לחוץ – יש לו מטרה. חייו הם התרחשות אחת גדולה. הנובעת ממעמקיו ויוצרת סביבו מעי הילה של נוכחות.

כשפוגשים אדם כזה, קשה ל'שים את האצבע על משהו', כי מה שקורה סביבו לא נוגע ברגשות של אנשים אלא במשהו עמוק יותר בם, משהו שאולי הם עצמם לא בקשר עמו – נפשם.

אדם כזה, או אנשים כאלה הם בדרך כלל מיעוט, לרוב לא יודעים עליהם וגם האנשים שפוגשים אותם יכולים לפטור אותם כמוזרים או מיוחדים (ההבדל בין שני אלו נעוץ במידת הקירבה או הסימפטיה שחשים לאותו אדם). אם הם לא כתבו משהו שזכה להערכה, או שיש להם תפקיד חשוב – לא יתיחסו אליהם במיוחד. דהיינו, זה שלאדם יש חיים פנימיים עשירים, או בעלי עוצמה וייחוד – אינו תנאי מספיק להערכה והתייחסות. לכל היותר הם יקבלו סטיגמה כלשהי: חייזרים, אאוטסיידרים וכו'.

כך באשר למיעוט, ומה באשר לרוב? ובכן אף אחד לא יעיד על עצמו שהוא שייך לרוב מחוק הפרצוף, לעדר. למסה קולקטיבית חסרת זהות אישית, הרי כל אדם רואה עצמו כבעל ייחוד משל עצמו, אך האמנם?

מה קורה בכל אחד מאותם טריליונים? האם לתנודה הפנימית שבין רגשות חיוביים לשלילים, בין להרגיש מאושר למדוכדך – ניתן לקרוא: 'חיים פנימיים'? האם ניתן להגיד על אדם החי מתוך לחץ ושאפתנות השגית שמשהו (כח חיים) מניע אותו מבפנים?

אנשים עובדים קשה כדי ליצור להם חיים; לומדים מקצוע, קוראים ספרים, מחליפים מידע בשיחות עם חברים. קונים רהיטים, אביזרי נוחות ומנסים לבנות חיים כמו שבהצגה בונים תפאורה, או קבלן בונה בית דירות. אך כל אלה לא בהכרח יוצרים חיים פנימיים, חיים שהם התרחשות, משהו שקורה מבפנים ואי אפשר להפסיק אותו.

כדי להבין יותר טוב את ההבדל הזה שבין תפאורה של משהו לדבר עצמו כדאי להתייחס למה שקורה במוסד השיחה; [1} רוב השיחות הן דיבור מאומץ על משהו שבא להסתיר את העדר הדינמיקה שבין שני המשוחחים. זהו דיבור מכסה, שמעצים את השינה והחידלון הפנימיים, בניגוד לדיבור החושף שמעצים ומבעיר את אש החיים הפנימיים. וכך גם בחיים; עושים ומכבירים במעשים, פעילויות וכו', כדי לכסות על העדר של דינמיקת חיים פנימית. החיים לא מתרחשים מעצמם, בפנים כבר לא בוערת אש תמיד, אש החיים. במקום הבערה הפנימית וחיים טעונים בתחושת חרום של למצות כל רגע, להגיע לפסגה כלשהי – ישנו מאמץ הזה, לעשות דברים כל הזמן ולא להפסיק, כדי שמערומי הפסיביות והריקנות הפנימיים, לא יתגלו מבעד לקרעי המלבושים של מאמץ וריצה מתמדת, שאנו עוטים על חיינו הפנימיים.

רב המאמץ המכסה הזה מכוון והולך אל חיי החברה; אימוץ של קודים תרבותיים: אופנה, דעות פוליטיות, אידאלים, מעורבות חברתית, קריירה וכו'. וכל המאמץ הזה (בכיוון של אימוץ קודים חברתיים) – בא על חשבון ובמקום חיים אינדווידואלים פועמים וגועשים, הבוערים מבפנים באש מגנטית צוננת, אך רבת עוצמה. המאמץ של חיים בקנה מידה חברתי באים להעצים את חלקה של התפאורה של כולם על חשבון האותנטיות הדינמית של היחיד.

החיים החברתיים הן שקר מוסכם. כולם משתפים פעולה, כולם מעצימים את מרכז הכובד החברתי, וכל זאת כדי שלא יתגלה שלאף אחד אין בעצם חיים אישיים ופנימיים וטעוני משמעות. חיים שיש להם כיוון ומטרה, חיים שנובעים מבפנים וממלאים את חיי האדם באנרגיה רדיואקטיבית דחוסה.

החברה היא המסכה המסתירה אל החלל הפנימי שבו היו אמורים לשכון חיינו.

לעיתים נקלעים לשיחה עם אדם ומפה לשם מתחילים לתהות על קנקנו, מנסים לחפור ולשאול כדי לנסות ולגלות את חייו, מה קיים שם בפנים, מעבר למה שהוא מציג בתוקף התפקיד, המעמד החברתי והשכבה הסוציואקונומית אליה הוא שייך – ואז מגלים שמעבר למקבץ של דעות שטחיות וקלישאיות, ('כל אחד עושה את מה שעושה לו טוב', 'העיקר זה המשפחה' ו'כסף זה הכל בחיים', 'לא מוצא זמן לנוח, כל הזמן יש משהו לעשות' וכו' וכו') – אין שם הרבה, למעשה די כלום. כששואלים אותו למשל מה חשוב לו הוא עונה שחשוב לו להיות טוב, רוצה להיות מאושר, בריאות, משפחה אוהבת, סיפוק בעבודה ושאר קלישאות שלא קשורות לחיים האמיתיים והאישיים של האיש/ה. מעבר לקלישאות ישנם פחדים וספקות, אך מעבר להם – כלום, חלל ענקי של ריקנות.

אצל בעלי חיים, נראה, כי אין זה כך. הם חיים, וחיים במלאות ומה שבחוץ זה מה שבפנים. אצלנו, נראה, כי החיים של האדם אינם מתרחשים מעצם העובדה שהוא חי. בעלי החיים לא יודעים מה זה לשמוע בלי להקשיב, כשהם שומעים משהו זה עם כל הכוליות שלהם, כשהם רואים משהו – כל ישותם מצויה בראיה. אצלנו נוצר נתק משונה שכזה; ניתן להסתכל מבלי לראות, לשמוע מבלי לדעת מהו זה שזה עתה שמענו, לדבר בלי שנוצר קשר של ממש עם הזולת, ולחיות בלי לחיות. אין פלא, איפוא, שהתחליף במקום הדבר האמיתי כה רווח בחיינו, אלה סידרה של מטאפורות על מה שקורה לנו עם החיים שלנו. כמעט לכל יש לנו תחליף: במקום קפה קפה נטול קפאין, או תחליף קפה. סויה כתחליף לבשר. סרטים כתחליף לעניין ולמעורבות שלנו בחיינו. משקה סויה במקום חלב, סקס וירטואלי במקום סקס אמיתי, ויאגרה במקום חשק שמתורגם לגוף, פרוזק במקום מצב רוח טוב וכו'. החיים כתחליף של עצמם.

החיים צריכים להספיק לאדם כדי שיבער מבפנים באש התמיד, אך זה לא מספיק. הוא זקוק למעודדים, למעוררים, לגירויים. עצם העובדה שהוא חי לא עושה לו את זה (אלא אם כן הוא הולך לאבד את חייו). ואם עצם החיים לא עושים לנו את הסוטול ואת הטריפ הכי מטריף ומדליק, סימן שבמקום לחיות, נרדמנו בשמירה.

כל אדם נולד עם ניצוץ, כזה שיכול להתלקח לאש החיים, הפסיכולוג הבריטי דונלנד וודס וויניקוט מאמין שכולנו מתחילים עם ניצוץ חיוני של עצמי אמיתי, חיוני ויצירתי. גורדייף גורס כי אצל רב התינוקות מתפתח מאוחר יותר עצמי מזויף, אני מאומץ, אני חברתי – שהם מעין תחפושת או מסכה. האני המאומץ מקיף את ניצוץ החיים הבראשיתי וכולא אותו וחונק אותו. הלבוש החברתי מרחיק את האדם מן האמת הפנימית שלו כי הוא סוג של חוסר יושר שרובנו מקבלים כמחיר הכרחי כדי להיות מקובל בחברה. בחלק נכבד מן המקרים האני המזויף שולט ומחניק את העצמי האמיתי. התאמת העצמי לצרכים של החברה גורמת להרחקה מן העצמי האמיתי ולכבייה הדרגתית של אש החיים.

אם נדמה את חייו של אדם למכונית, הרי שאצל חלק לא קטן מבני האדם, המכונית אכן שם, אך המנוע כבוי והיא לא נוסעת לשום מקום. ויש דברים שניתן לעשות עם מכונית שמנועה כבוי; ניתן לרותם אליה סוסים, אפשר גם לשבת בתוכה להדליק מדורה ולצלות תפוחי אדמה, אפשר לצייר עליה ציורים, אפשר גם לשים בפנים אדמה לשתול שתיל ולגדל בתוכה עץ. אך כל זה הוא לא העניין לגבי מכונית, כל העניין הוא לסובב אתה המפתח במצת ולהדליק את המנוע. אחר כך אפשר לנסוע לכל מיני מקומות. אבל עד שהמנוע נדלק – זו רק מכונית בפוטנציה, מכונית על תנאי, והתנאי הוא שהניצוץ יניע את המנוע.


——————————————————————————–

[1] הרחבה של נושא זה בספרי: 'אמנות השיחה, מלהג ופטפוט, עד הידברות ודיאלוג', יצא בהוצאת ידיעות אחרונות, מרץ 2003

 

החיים בכלא דו קוטבי.

חלק א':
החיים בטבע, ביקום ובחיי אדם – משתרעים להם בין שני קטבים:
יום ולילה, חורף וקיץ, חום וקור, בריאות וחולי, כיווץ והרפיה, נשימה ונשיפה, עירות ושינה, עייפות ורעננות, נעורים וזיקנה.
אך בכל הנוגע לחיינו – שם איננו חיים בשלום עם הקטבים. בטבע הם תנאי לחיים, אצלנו כמו קיימת תחרות בין הקטבים; מי ישלוט
עלינו. ובדרך כלל אנו בוחרים בקוטב אחד, על חשבון השני. וברגע שאנו עושים זאת, חיינו תקועים. קשה לרובנו לחיות במתח דו קוטבי. אין אנו מסוגלים להכיל את הפרדוקס והתינגודת של שני קטבים מנוגדים בעת ובעונה אחת.
רובנו נופל תחת הדומיננטיות של האחד. אך ברגע שזה קורה אנו נכנסים לכלא. להכנע לשליטה של קוטב אחד על חשבון האחר –
משמעו לא רק להיות עבד לאספקט חד צדדי של החיים והקיום, אלא שחיינו תקועים. וחיים תקועים משמעם ליפול לרמות הנמוכות של עצמנו ושל אפשרות החיים והתודעה ולפספס את רמות התודעה וההוויה הגבוהות יותר שאפשריות לנו.
חופש וכלא, בחיינו, זה עניין של רמות. הרמה הנמוכה היא כלא בהשוואה לרמה הגבוהה. למשל במקום העבודה, במסעדה למשל; שוטף הכלים, מצוי בפחות חופש אישי, כבול על ידי יותר כללים שנכפים עליו מחוצה לו, מאשר מנהל המסעדה. הוא חופשי יותר עם הזמן שלו, והכללים להם הוא כן מציית באים מתוכו, מתוך עקרונות פנימיים.
מבחינה נפשית ותודעתית – לחיות בכלא זה לא להגיע לרמות הגבוהות של התודעה וההוויה האנושית, ולהסתפק ברמות הנמוכות. והדרך להתקע ברמה מסוימת ולא להגיע לזו שמעליה, היא ליפול קורבן לקוטב זה או אחר, ברמה הנוכחית.
ברגע שאנו משוחדים, ברגע שנכנענו לכוח המושך אותנו מן הצדדים, ברגע זה, איבדנו את היכולת להמשיך הלאה ומעלה.
הטיפוס דרך רמות בדרך לרמת תודעה גבוהה יותר, תמיד חייב לעבורדרך היכולת חיות עם ניגודים להכיל את שניהם בתוכנו; שני קטבים סותרים זה את זה, אבל אתה לא בוחר בינהם, אתה חי עם שניהם. ואז אתה מתעלה מעל לשניהם. יכולת להגיע לרמה הבאה עובר דרך היכולת להכיל ניגודים, לחיות בתוך פרדוקס. וברגע שהפנמת אותו – התעלת מעליו. ולחיות עם ניגודים, הוא לחיות חיים לא רציונליים; להבין שלחיות זו סתירה לוגית. וככל שאתה מכיל יותר סתירות לוגיות – אתה יותר חי… ונקודת העצירה שלך היא בדיוק הנקודה שבה אינך יכול יותר להכיל את הסתירה של הניגודים שמאפיינים את הרמה הנוכחית בה אתה שרוי. ושני הקטבים היותר משמעותיים לחיי האדם הם קוטבי ההנאה והסבל.
אין לנו יכולת להכיל את שניהם בבת אחת, ואנו בוחרים בקוטב אחד על חשבון השני ואז חיינו תקועים.
וכשאנו ועשים זאת )בוחרים בקוטב זה או אחר(, אנו למעשה נכנעים ומתקרקעים. מאבדים את יכולת ההמראה. הופכים למכונית במקום למטוס.
בוחרים לנצח, במקום גם לנצח וגם להפסיד. בוחרים להיות חזקים במקום גם חזקים וגם חלשים. בוחרים להרגיש טוב במקום להרגיש גם טוב וגם לא. לחיות חיים מתוך הנאה וכיף במקום חיים של הנאה משולבים בחיים של כאב וסבל.


חלק ב':
ושני אלו, הקטבים של ההנאה והכאב, הם שני הקטבים הריגשיים ביניהם אנו מטלטלים כל חיינו. ומטלטלים כי לא קיבלנו את שניהם, כי לא פיתחנו שיוויון נפש לשניהם גם יחד, כי לא קראנו גם לקוטב הכאב להצטרף לקוטב האושר. וברגע שחגגנו עמו. והתעלמנו מקוטב הכשלון, האובדן והכאב, מיד למעשה הזמנו אותו. ואז כשהגיע, הגיע מחוזק וטרף לנו את כל הקלפים. ואכן כל חיינו אנו מטלטלים בין שני קצוות המגנט הריגשי. בין הנאה לפחד, בין כאב לשמחה, בין אושר לסבל. אלה שני הקטבים הדומיננטיים. לרובנו אין מרכז כובד רגשי משל עצמנו, נעים ומטלטלים בין שני הקטבים: בוכים בקוטב אחד, צוהלים בקוטב השני.
למעשה רובנו חי את רוב חייו הריגשיים באופן חד קוטבי, כי בכל מצב נתון, קוטב אחד נותן את הטון, ואז הקוטב השני 'מצוי בצל'. כמו לנוע על גלים, רגע אחד על ראש גל, רגע שני בתחתיתו. קבור תחתיו. רגע למעלה, רגע למטה. נדנדה, סחרחרת. 'איך אתה מרגיש'? 'טוב' אנו עונים, או: 'לא טוב, אני עייף, חולה' וכו'. אנו מצויים או כאן, או כאן. אין לנו יכולת לחיות חיים של רגשיות דו קוטבית, כלומר גם להרגיש טוב וגם לא. ובכך, כאמור, להתעלות מעל שניהם. אנו תמיד תחת אחד, בורחים מן האחד ושואפים לשני. 'מסננים' אנשים, מאכלים, ספרים, סרטים וכו' לפי: מה יתן לנו הרגשה טובה. נמנעים ממה שעושה לנו הרגשה רעה ובוחרים שוב ושוב בזה שעושה לנו הרגשה טובה. מעניין לציין, כי לא תמיד זה עובד, בדרך כלל אנו טועים למרבית הפלא. אך משוכנעים שעכשיו למדנו שמעכשיו הקוטב הטוב הוא שישלוט. )ראה הרחבה לנושא הטעויות הללו בחישוב הדרך שלנו אל האושר, במסה המתפרסמת  ב'במה': "טעויות ניווט בדרך אל האושר").
וכך יוצא שהחיים שרובנו חי, אינם מאוזנים, וחיים לא מאוזנם הם מסימני החיים הסובבים סביב האגו, מולך האגו, כי הוא רוצה
כיף ואושר כל הזמן. ולא איכפת לו שהמחיר לכך הוא חיינו התקועים. והם תקועים כי הם נוטים לצד אחד, סובייקטיביים,
ומכונית שאינה מאוזנת על הכביש אינה יכולה לנסוע, וכך קטע הכביש הנוכחי כבש את יכולתה של המכונית לנוע קדימה.
אין לנו יכולת להבין שרק מי שמצליח לחיות עם שני הקטבים הרגשיים בו זמנית, יכול להשתחרר מן הכלא הרגשי. כלא שהוא
נדנדה, וכל עוד אנו מתנדנדים, בורחים מן האחד ומייחלים לשני, אנו עבדים של שניהם.
השאלה צריכה להיות מי האדון? האדם, או רגשותיו, וכרגע הם מושלים בו. כי הוא סובייקטיבי, משוחד, לא רוצה לסבול, רוצה רק
להיות מאושר, והיות והוא חד קוטבי הוא קורבן לא רק לקוטב הזה, אלא גם לקוטב הנגדי. זה סוג של גיהנום, או שאול, שבו האדם
נדון כל הזמן להיות סיזיפוס, אך לא סיזיפוס המעמיס סלעים נשמטים, אלא סיזיפוס ששני הקטבים מתעתעים בו, שניהם מלעיגים
עליו. במרוצה הזו מן האחד לשני, הוא נותן לשניהם כוח ומאבד מכוחו. כי הוא תלוי בהם. על האדם להיות חופשי משניהם, לשאוף למשהו שנמצא מעל לרמה של פחד או הנאה, שעשועים או שממון, הרגשה גרועה והרגשה מרוממת.
עליו להחלץ מן המלכודת הפסיכוטית של המאניה דיפרסיה הזו, שכולם לוקים בה. כל עוד ננוע בין להרגיש טוב להרגיש לא טוב. כל עוד מצבי רוח ישלטו בנו, אין לנו חופש. אנו עבדים שלהם. עלינו לפתח שיוויון נפש לשני הטיראנים הללו, הם בסך הכל
שייכים לשני המצבים של מזג האויר ברמה הנוכחית: חורף וקיץ, יום ולילה, חם וקר. אך הם לא מהותיים לחיים.
מה שמהותי זה לאן האדם הולך ומה חי בו? ומה שיותר חשוב; מי אתה ברמת ההוויה שלך, מה הישות שלך. והאם יש לך משהו שחי בך שהוא לא אתה, והוא יותר אתה מאתה? או שאתה סך כל הפחדים שלך מצד אחד והתקוות שלך מצד שני, וביניהם אתה מטלטל כספינה ריגשית, אבודה וריקנית?