ארכיון תגית: הקיום

החיים בכלא דו קוטבי.

חלק א':
החיים בטבע, ביקום ובחיי אדם – משתרעים להם בין שני קטבים:
יום ולילה, חורף וקיץ, חום וקור, בריאות וחולי, כיווץ והרפיה, נשימה ונשיפה, עירות ושינה, עייפות ורעננות, נעורים וזיקנה.
אך בכל הנוגע לחיינו – שם איננו חיים בשלום עם הקטבים. בטבע הם תנאי לחיים, אצלנו כמו קיימת תחרות בין הקטבים; מי ישלוט
עלינו. ובדרך כלל אנו בוחרים בקוטב אחד, על חשבון השני. וברגע שאנו עושים זאת, חיינו תקועים. קשה לרובנו לחיות במתח דו קוטבי. אין אנו מסוגלים להכיל את הפרדוקס והתינגודת של שני קטבים מנוגדים בעת ובעונה אחת.
רובנו נופל תחת הדומיננטיות של האחד. אך ברגע שזה קורה אנו נכנסים לכלא. להכנע לשליטה של קוטב אחד על חשבון האחר –
משמעו לא רק להיות עבד לאספקט חד צדדי של החיים והקיום, אלא שחיינו תקועים. וחיים תקועים משמעם ליפול לרמות הנמוכות של עצמנו ושל אפשרות החיים והתודעה ולפספס את רמות התודעה וההוויה הגבוהות יותר שאפשריות לנו.
חופש וכלא, בחיינו, זה עניין של רמות. הרמה הנמוכה היא כלא בהשוואה לרמה הגבוהה. למשל במקום העבודה, במסעדה למשל; שוטף הכלים, מצוי בפחות חופש אישי, כבול על ידי יותר כללים שנכפים עליו מחוצה לו, מאשר מנהל המסעדה. הוא חופשי יותר עם הזמן שלו, והכללים להם הוא כן מציית באים מתוכו, מתוך עקרונות פנימיים.
מבחינה נפשית ותודעתית – לחיות בכלא זה לא להגיע לרמות הגבוהות של התודעה וההוויה האנושית, ולהסתפק ברמות הנמוכות. והדרך להתקע ברמה מסוימת ולא להגיע לזו שמעליה, היא ליפול קורבן לקוטב זה או אחר, ברמה הנוכחית.
ברגע שאנו משוחדים, ברגע שנכנענו לכוח המושך אותנו מן הצדדים, ברגע זה, איבדנו את היכולת להמשיך הלאה ומעלה.
הטיפוס דרך רמות בדרך לרמת תודעה גבוהה יותר, תמיד חייב לעבורדרך היכולת חיות עם ניגודים להכיל את שניהם בתוכנו; שני קטבים סותרים זה את זה, אבל אתה לא בוחר בינהם, אתה חי עם שניהם. ואז אתה מתעלה מעל לשניהם. יכולת להגיע לרמה הבאה עובר דרך היכולת להכיל ניגודים, לחיות בתוך פרדוקס. וברגע שהפנמת אותו – התעלת מעליו. ולחיות עם ניגודים, הוא לחיות חיים לא רציונליים; להבין שלחיות זו סתירה לוגית. וככל שאתה מכיל יותר סתירות לוגיות – אתה יותר חי… ונקודת העצירה שלך היא בדיוק הנקודה שבה אינך יכול יותר להכיל את הסתירה של הניגודים שמאפיינים את הרמה הנוכחית בה אתה שרוי. ושני הקטבים היותר משמעותיים לחיי האדם הם קוטבי ההנאה והסבל.
אין לנו יכולת להכיל את שניהם בבת אחת, ואנו בוחרים בקוטב אחד על חשבון השני ואז חיינו תקועים.
וכשאנו ועשים זאת )בוחרים בקוטב זה או אחר(, אנו למעשה נכנעים ומתקרקעים. מאבדים את יכולת ההמראה. הופכים למכונית במקום למטוס.
בוחרים לנצח, במקום גם לנצח וגם להפסיד. בוחרים להיות חזקים במקום גם חזקים וגם חלשים. בוחרים להרגיש טוב במקום להרגיש גם טוב וגם לא. לחיות חיים מתוך הנאה וכיף במקום חיים של הנאה משולבים בחיים של כאב וסבל.


חלק ב':
ושני אלו, הקטבים של ההנאה והכאב, הם שני הקטבים הריגשיים ביניהם אנו מטלטלים כל חיינו. ומטלטלים כי לא קיבלנו את שניהם, כי לא פיתחנו שיוויון נפש לשניהם גם יחד, כי לא קראנו גם לקוטב הכאב להצטרף לקוטב האושר. וברגע שחגגנו עמו. והתעלמנו מקוטב הכשלון, האובדן והכאב, מיד למעשה הזמנו אותו. ואז כשהגיע, הגיע מחוזק וטרף לנו את כל הקלפים. ואכן כל חיינו אנו מטלטלים בין שני קצוות המגנט הריגשי. בין הנאה לפחד, בין כאב לשמחה, בין אושר לסבל. אלה שני הקטבים הדומיננטיים. לרובנו אין מרכז כובד רגשי משל עצמנו, נעים ומטלטלים בין שני הקטבים: בוכים בקוטב אחד, צוהלים בקוטב השני.
למעשה רובנו חי את רוב חייו הריגשיים באופן חד קוטבי, כי בכל מצב נתון, קוטב אחד נותן את הטון, ואז הקוטב השני 'מצוי בצל'. כמו לנוע על גלים, רגע אחד על ראש גל, רגע שני בתחתיתו. קבור תחתיו. רגע למעלה, רגע למטה. נדנדה, סחרחרת. 'איך אתה מרגיש'? 'טוב' אנו עונים, או: 'לא טוב, אני עייף, חולה' וכו'. אנו מצויים או כאן, או כאן. אין לנו יכולת לחיות חיים של רגשיות דו קוטבית, כלומר גם להרגיש טוב וגם לא. ובכך, כאמור, להתעלות מעל שניהם. אנו תמיד תחת אחד, בורחים מן האחד ושואפים לשני. 'מסננים' אנשים, מאכלים, ספרים, סרטים וכו' לפי: מה יתן לנו הרגשה טובה. נמנעים ממה שעושה לנו הרגשה רעה ובוחרים שוב ושוב בזה שעושה לנו הרגשה טובה. מעניין לציין, כי לא תמיד זה עובד, בדרך כלל אנו טועים למרבית הפלא. אך משוכנעים שעכשיו למדנו שמעכשיו הקוטב הטוב הוא שישלוט. )ראה הרחבה לנושא הטעויות הללו בחישוב הדרך שלנו אל האושר, במסה המתפרסמת  ב'במה': "טעויות ניווט בדרך אל האושר").
וכך יוצא שהחיים שרובנו חי, אינם מאוזנים, וחיים לא מאוזנם הם מסימני החיים הסובבים סביב האגו, מולך האגו, כי הוא רוצה
כיף ואושר כל הזמן. ולא איכפת לו שהמחיר לכך הוא חיינו התקועים. והם תקועים כי הם נוטים לצד אחד, סובייקטיביים,
ומכונית שאינה מאוזנת על הכביש אינה יכולה לנסוע, וכך קטע הכביש הנוכחי כבש את יכולתה של המכונית לנוע קדימה.
אין לנו יכולת להבין שרק מי שמצליח לחיות עם שני הקטבים הרגשיים בו זמנית, יכול להשתחרר מן הכלא הרגשי. כלא שהוא
נדנדה, וכל עוד אנו מתנדנדים, בורחים מן האחד ומייחלים לשני, אנו עבדים של שניהם.
השאלה צריכה להיות מי האדון? האדם, או רגשותיו, וכרגע הם מושלים בו. כי הוא סובייקטיבי, משוחד, לא רוצה לסבול, רוצה רק
להיות מאושר, והיות והוא חד קוטבי הוא קורבן לא רק לקוטב הזה, אלא גם לקוטב הנגדי. זה סוג של גיהנום, או שאול, שבו האדם
נדון כל הזמן להיות סיזיפוס, אך לא סיזיפוס המעמיס סלעים נשמטים, אלא סיזיפוס ששני הקטבים מתעתעים בו, שניהם מלעיגים
עליו. במרוצה הזו מן האחד לשני, הוא נותן לשניהם כוח ומאבד מכוחו. כי הוא תלוי בהם. על האדם להיות חופשי משניהם, לשאוף למשהו שנמצא מעל לרמה של פחד או הנאה, שעשועים או שממון, הרגשה גרועה והרגשה מרוממת.
עליו להחלץ מן המלכודת הפסיכוטית של המאניה דיפרסיה הזו, שכולם לוקים בה. כל עוד ננוע בין להרגיש טוב להרגיש לא טוב. כל עוד מצבי רוח ישלטו בנו, אין לנו חופש. אנו עבדים שלהם. עלינו לפתח שיוויון נפש לשני הטיראנים הללו, הם בסך הכל
שייכים לשני המצבים של מזג האויר ברמה הנוכחית: חורף וקיץ, יום ולילה, חם וקר. אך הם לא מהותיים לחיים.
מה שמהותי זה לאן האדם הולך ומה חי בו? ומה שיותר חשוב; מי אתה ברמת ההוויה שלך, מה הישות שלך. והאם יש לך משהו שחי בך שהוא לא אתה, והוא יותר אתה מאתה? או שאתה סך כל הפחדים שלך מצד אחד והתקוות שלך מצד שני, וביניהם אתה מטלטל כספינה ריגשית, אבודה וריקנית?

לחיות את החיים כמובן מאליו.

מבוא:
ונתחיל ישר בדוגמא:

אישה שואלת את בעלה: ''אתה אוהב אותי''? והוא עונה: ''ברור''.

שואלים עולה חדש: ''אתה שמח שבאת לארץ? והוא עונה: ''כמובן''.

שואלים ילד אם הוא יעשה את השיעורים בחג והוא עונה: ''בטח''.

ובכן, כאן אנו כבר רואים כי המילים: ברור, בטח, כמובן – הן מלים בעייתיות. הן עצמן אינן בעייתיות, ההקשר והרימוז שלהן הוא כזה.

האם באמת השלושה מתכוונים לומר שהתשובה: 'כן', על שלוש השאלות – הנה כל כך חזקה ומובהקת עד שאין צורך להגיד אותה, או עצם העובדה שאין צורך להגיד אותה דווקא אומר משהו על חוסר המובהקות והגיבוש של התשובה עצמה?

ומה קורה בנו כשאנו אומרים את זה? למה בכלל אנו אומרים את זה? איזה 'רווח משני' יוצא לנו מאמירתם? האם 'פשוטו כמשמעו'? ואכן אומרים ברור כשאכן 'ברור'? או דווקא ה'ברור' מרמז שאולי זה לא כל כך ברור?…

ובכן הבה ונתבונן אל מילה אחת: 'כמובן'. מה מלה זו אומרת? ובכן היא אומרת משהו כמו: 'טוב, אין צורך לצאת במחול ובריקודים, הדבר ידוע, ישן. ואם צריך להתפעל אז כבר התפעלנו קודם. המלה הזו חוסכת לנו התפעלות. אנו מקצצים בחידוש ובמיוחדות של הדבר שכלפיו אנו צריכים להפגין ולהנפיק יחס מיוחד. ומסתפקים בהנפקתו והצמדת ערכו אל דברים שפעם התפעלנו מהם, או שבזמנו דרשו מאיתנו יחס ראשוני או חדשני. אמירת המילים 'כמובן', 'בטח' ו'ברור', חופנות בחובם ידיעה של התפעלות או התפעמות שפג תוקפה. פעם הם היו טריים ורעננים אבל כעת חל עליהם חוק התיישנות. וכל שראוי לתת לזה, זו תגובה אוטומטית. כל המשמעויות וההשתמעויות הללו נגזרות וכרוכות סביב המילה: 'כמובן'.

אך מה הסיבה לחסכון הזה שאנו חוסכים בלהגיד שמשהו הוא נהדר, נפלא, ראוי למחמאה, ראוי להתפעלות?

ובכן ישנן 4 סיבות.

א. הראשונה לרצות להיות יותר מן האחר. (כוחנות).

וב. השניה לרצות לחיות ברמת תודעה נמוכה (נוחיות).

וג. השלישית לרצות להמשיך ולישון. (שינה)

וד. והרביעית לרצות לא להיות אבוד ונבוך. (להיות יודע והגיוני ביחס לחיים).


חלק א': לחיות מתוך כוחנות:
לעתים קרובות אנו פוגשים אנשים וארועים מיוחדים או חשובים, אנשים וארועים שכלפיהם אנו צריכים להנפיק יחס מיוחד. יחס שמתבטא במלה: 'וואו. כאן תהיה נטייה חזקה להוריד את סף ההתפעלות. והסיבה נעוצה כך שיש לנו קושי לתת קרדיט למישהו הראוי לו. הסיבה נעוצה במאבק כוח סמוי; ברגע שאדם נותן למישהו את הקרדיט שהוא ראוי לו ולא אומר משהו כמו: 'ברור שאתה על הכיפק', – הוא מוריד את הסטטוס שלו עצמו, ומגדיל בזאת את הסטאטוס של האדם שממנו הוא אמור להתפעל.

ברגע שאדם אומר לאדם אחר: 'אתה על הכיפק', או 'תודה', הוא כמו עושה עצמו יותר קטן. כי עצם אמירת התודה, כמו אומרת שהוא זקוק למשהו שאין לו ויש לאחר. מה שעושה את האחר ליותר ואותו לפחות (בראיה מסוימת). לישראלים קשה במיוחד להגיד תודה. הם לא יתנו מחמאות האחד לשני ולא יפרגנו, כי הם לא רוצים להיות קטנים מן הזולת. אך למרבה הצער, זה גם נכון, כי אם אנשים בארץ יתנו משוב מלא וקרדיט לאנשים אחרים, אותם אחרים, מן הסתם ינמיכו אותם, כי יחשבו שהם עושים זאת מתוך חולשה. כמו מנסים לפתות את הזולת להיות נחמד אליו, וזאת כי אין לו מספיק כוח לתבוע את זה ממנו.


חלק ב': לחיות ברמת תודעה נמוכה.
אך אנו מהססים לתת קרדיט ולהגיד 'וואו', לא רק לגבי בני אדם, אלא לגבי החיים עצמם.

ברור שאנו נהנים לבוא הביתה לאחר יום עבודה.

וברור שאנו אסירי תודה שיש לנו מקום עבודה.

ברור שאנו מתפעמים מזה שיש לנו ילדים בריאים.

וכל כך ברור שאנו שמחים כל רגע שאנו בריאים. או שיצאנו שלמים מנהיגה בכביש.

ברור? האמנם? אז מה קורה כשאנו אומרים ברור? ובכן כשאנו אומרים: 'ברור', אנו משטחים בזאת את הגבעות והעמקים, את השיאים ונקודות השפל של חיינו, והכל נעשה אותו הדבר ושום דבר לא יותר מהשני, ואם שום דבר לא יותר חשוב מהשני, אז שם דבר לא חשוב, ואם הכל לא חשוב, אז אין למה לצפות, ואם אין למה לצפות, אין ממה להתאכזב.

'ברור' אומר שהכל ידוע. וכשאומרים שהכל ידוע לא צריך לתת דין וחשבון. לא צריך לקחת אחריות.

וככל שמתרבים רגעי ה'ברור' וה'מובן מאליו', כך אדם מחמיץ יותר את חייו.

ומצד שני, ככל שיתרבו הרגעים בהם דברים אינם מובנים מאליהם – כך תתעצם תחושת החיים במלא עוצמתם, חיוניותם וחד פעמיותם.

לחיות זה להיות מסוגל לעכל ולקלוט את מלא המשמעות של מה שקורה עכשיו. זו אינה פעולה פיזיולוגית. חיי אדם אינם עבודת הריאות ומערכת הדם שלו, כי שתיהן עובדות גם אצל אדם נטול הכרה. לחיות זה מצב תודעתי. כמו ש'להקשיב', 'לדעת' ו'לראות' – הן לא פעולות פיזיולוגיות אלא פעולות של מערכת התודעה. לחיות, זה לחיות בתודעה. פעילות המערכת הפיזיולוגית מתחזקת את המערכת כדי שהתודעה תוכל לתת את השוק הכפול הזה של: לחיות ולדעת את זה בו בזמן. (זה כמו שוק חשמלי ללב, תוך כדי החייאה) וכשהשוק הכפול מתרחש – מתחיל הדינמו של החיים הפנימיים לעבוד. ואז אתה חי, ויודע זאת בכל כולך.

ואז אינך לוקח שום דבר כמובן מאליו. ואז אתה מתרחש לחיים והם מתרחשים לך. החיים כ'התרחשות' (Happening), והאדם כ'היות' (Be).


אך בדרך כלל בני אדם נמצאים בכיוון ההפוך. מורידים את סף המודעות לגבי רמת הבסיס של החיים. ובכך מורדים מתח, מורידים מאמץ. ולחיות ללא מאמץ אומר שלא רוצים לעבור גיהנום עכשווי בדרך לאופציה של לגן עדן. רוצים לחיות בנירוונה פה ועכשיו, לפני שעברנו את פרוזדור השאול של המציאות כמות שהיא.

כשאומרים למשהו או למישהו: 'מובן וברור', אנו מגמדים אותו כדי יתאים בגודלו לחיינו הקטנים. (שבכך ממשיכים להשאר ננסיים).

ואנו מסוגלים לגמד כל דבר שנפגוש. למעשה אין גבול לגימוד הזה, למה שאנו מסוגלים לקחת כמובן מאליו. אפשר לעשות זאת לגבי הכל. זו מעין מגפה, או מחלה מדבקת, אין תחום החסין מפניה. אפילו הדברים הכי בסיסיים בחיים, למשל: אויר. לרובנו זה מאוד מובן מאליו שאנו נושמים. אבל אם יקלע האדם למצב שבו לא יוכל לנשום שתי דקות, או שיהיה לו חנק לכמה רגעים – ופתאום תחזור הנשימה לסדירה – או אז יתמלא בתחושה אדירה של: 'עד כמה זה נפלא לנשום. איזה נס חד פעמי הוא זה.

לחיות ולחיות באמת, זה לא להתגרש מתחושה מתמדת של 'וואו'. זה לחיות מתוך עוצמה פנימית.

כשאומרים על משהו שהוא מובן מאליו, משטיחים את העוצמה הפנימית שלו. החיים הופכים לריקים וחסרי עוצמה. ואז מחפשים גירוי חיצוני שיגרום ל'וואו' הזה. וככל שאדם ייפול יותר תחת אמירת 'מובן מאליו', או 'בטח', כך יחפש אחר גירויים חיצוניים שיתנו לו את התחושה הזו של ה'וואוו' המוחמץ.

למעשה כל שאנו צריכים לו 'WOW' כבר מצוי עמנו. החיים עצמם צריכים להיות כמו מכת חשמל אדירה. ומפה זה מתחיל. ואם זה קיים ברמה הבסיסית, אזי כל דבר אחר יקום לתחיה בגלל שאנו כבר חיים עם חשמל כה איננטנסיבי. אם אין בנו הכרת ערך והתפעמות על עצם העובדה שאנו חיים, שום דבר לא יעשה לנו את זה. ואז נזדקק לגירויים יותר ויותר חזקים, לעיתים יותר ויותר קרובות. וזה כמו התמכרות; כל הזמן מחפשים דברים שיתנו וואו יותר חזק מזה שהיה קודם. .

כך המצב, במידה והסף ההתחלתי לחיים הוא לקיחתם כמובנים מאליהם. אז נהפוך לעבדים של מה שיגרום לנו לרגע לתחושה של: 'הנה, עכשיו זה קורה', 'עכשיו אני חי', עד להעלמותו ברגע הבא, ואז מחפשים עוד גירויים. (מעין חיי סיזיפוס, כשבכל רגע נדמה לנו שהגענו לפסגת התענוג וגם נשאר שם. אך בכל פעם זה הולך לאיבוד והטיפוס במעלה ההנאה הופל לתלול יותר).


חלק ג': לחיות מתוך שינה
חיים מתוך חיפוש אחר הגירויים הללו, הוא לחיות מתוך שינה, כי כשנמצא אותם הם יאפשרו לנו לישון ולחלום חלומות יותר מרתקים, חלומות, שבגלל מקדם הריגוש הגבוה שלהם, מעניקים לנו תחושה של כביכול חיים. זאת בעוד שלסרב להגיד 'בטח' – הוא להתעורר למציאות העוצמתית של מה שבאמת קיים; החיים האמיתיים ולתת להם להניע אותנו. להתעורר זה תמיד הליך לא נוח. שזוכה מתוכנו בדרך כלל לסירוב אוטומטי.

וכשמתעוררים רואים את העולם כאילו אף פעם לא ראינו אותו. זו ראיה של ילד.

לא לקחת משהו כמובן מאליו, זה לראות אותו בפעם הראשונה. כל אחד זוכר את הפעם הראשונה שראה את הים, כל הוואו שזה עורר, אך בפעמים האחרות אנו רואים את התווית של הים. ואומרים לעצמנו, 'אה, זה ים,' הבנו, אפשר להמשיך הלאה, ולא טורחים לפגוש מחדש את ההוויה החיה והפועמת של הים'. כך גם לגבי פגישה עם אנשים שאנו מכירים. הכביכול הכרות עמם, שמה סביבם קליפה נוקשה שלא מאפשרת לנו לפגוש את התוך הרך והמשתנה שלהם כל פעם מחדש.

אנו הופכים ישנים למהות החיה הבועטת של הדברים.

אנו נמצאים בעולם שמציף אותנו באובייקטים מקדמי ומעוררי ריגוש חדשותי. בעיתון כל הזמן ישנן המצאות חדשות, גילויים חדשים. בטלויזיה תכניות חדשות, פרצופים חדשים. נפגשים ושואלים: 'מה חדש'? מעדכנים האחד את השני מה התחדש. שומעים חדשות כל חצי שעה בערך. אך ראה זה פלא, באיזשהו מקום, מרוב שאנו פוגשים כל הזמן דברים חדשים, ליבנו הופך לגס ואנו לא פוגשים מאום. מרב דברים חדשים, כמעט כלום כבר לא מרגש אותנו. ובכל פעם אנו צריכים לבהות בפעלול חדש בטלויזיה כדי שנפתח קצת את העיניים.

אך האמת היא שאלה לא חיים, זו מערכת הגירויים חיצונית שהמצאנו כדי למלא את העדרם.

חיים באמת, לא תלויים בעוצמת הגירוי החיצוני. כי חיים באמת מתרחשים מבפנים. במצב כזה אפשר לשבת שלוש שעות מול ענף ולהתבונן בעלה אחד ולא לשבוע. וזה המרחק שלנו מן החיים האמיתיים. בדרך כלל מגיעים למצב כזה במדיטיציה, או בטריפ ל. ס. ד. אבל ברמה כלשהי ניתן לחיות ככה. זהו מצב קוואנטי. מצב קוואנטי מדבר על צלילה אל תוך החלקיק הקטן ביותר של החומר ולמצא שם את כל העולם. כך גם בלחיות את החיים באופן קוואנטי; לצלול אל תוך העולמות הזעירים של הרגע ולמצוא שם את הנצח.

כשחיים בעולם לא קוואנטי – מחפשים את הריבוי, הכמות ועוצמת הריגוש. וזאת כדי לחפות על ריקנות בממדים הקוואנטיים של הקיום. והממדים הקוואנטיים הם ממדי הנפש. הנפש חיה בעולם קוואנטי. והתעוררות התודעה היא צלילה לתוך העולמות הזעירים של הנפש.

הגדולה של לחיות חיים אמיתיים זה בלקחת את הדבר הטריוויאלי ביותר – ולמצוא בו את כל העולם. לחיות כך זה לחיות באופן קוואנטי. ולחיות את העולם בפרספקטיבה קוואנטית – זה למצוא את העולם בגרגיר חול ולא לאסוף מספיק גרגירים כדי לבנות עולם.

וגרגיר החול הוא הרגע הזה, פשוט הרגע הזה, כמות שהוא, לבדו. למצוא בו את העולם, זה לחיות.


אך העולם ואנשים בו, חיים בצורה אחרת. הסברה הרווחת היא שהחיים יתרחשו כשיקרו דברים חדשים, חזקים ויוצאי דופן. סרט טוב, סקס טוב, אהבה חדשה, טיול למקום מרתק. אך אלה אפיזודות. החוכמה בלחיות, זה להיות דלוק מרגע לרגע, בגלל עצם העובדה שאתה חי.

ואנו חיים כל הזמן ב'מובן מאליו' לגבי החיים. 'אני חי, אוקיי, ומה עכשיו?''.

אך אם אדם חי את חייו כמובן מאליו, שום דבר שהוא יפגוש לא יכפר, או יפצה את עובדת לקיחת חייו כמובן מאליו. אם משהו לא מתעורר בו מבפנים וחוגג את עצם 'ההיות', כל דבר שיבוא מבחוץ ישאר בגדר אפיזודה חולפת, שעם חולפה רק מעצימה את הכלום הפנימי והריקנות הפנימית.

עצם זה שאנו חיים – זה נס. זו הפתעה. זהו שוק חשמלי ישר לתודעה. אבל בדרך כלל אנו רדומים. חיים מתוך שינה.

מפעם לפעם אנו מתעוררים. למשל אדם שהיה בכלא או בצינוק זמן מה ויוצא החוצה. או שהיה בסכנת מוות ממשית תקופה ממושכת ויוצא מזה לפתע. אז זה מכה בו; עוצמת החיים במלא היותם.

חבר שלי חזר ממלחמת יום הכיפורים וחברים שלו נהרגו מסביב ואז נראה לו שלא יצא מגיהנום המדבר הזה והוא נשבע שלא ישכח לזכור את המתנה הנפלאה של לחיות. ללכת ברחוב, לשבת בבית קפה, אך הוא שכח, הוא גם נעשה מודע לכך שהוא הולך ומאבד את זה, שהשכחה מתחילה לאפוף אותו וזה מגיע ובכל זאת – הוא שכח.

אדם גוסס מסרטן, והוא במיטה והולך למות, והדבר הכי בעולם עבורו זה לקום וללכת באור השמש ולנשום אויר. והנה הוא מחלים וזה עצום, אבל הוא חש שזה הולך להעלם. ואם לא יחזור להיות חולה, העיפוש הבינוני יחזור. הוא ישקע שוב לשינה. והוא חי, הוא נרפא, אך הוא שוקע ונרדם לחיים.

השגרה שוטפת את כולם. בסופו של דבר כולם, כולם נרדמים.

נתן יונתן כתב את השיר המופלא והמסתורי: ''דוגית לה שטה'': דוגית לה שטה מפרשיה שניים ומלחיה נרדמו כולם אם לא יעורו כל מלחיה, איכה תגיע הדוגית לחוף''?

אנו ישנים לגבי העובדה שאנו חיים.

אנו מעריכים את החיים, רק כשבאים לקחת לנו אותם, או כשמשהו בהם נפגם. אך אם אדם צריך להעריך משהו רק כשחסר לו אותו, אזי הוא לא ממש מעריך אותו. החוכמה היא להעריך משהו מבלי שנצטרך לחוש שהוא עומד להיות חסר לנו. אם צריך להוריד לנו את הרגל כדי שנעריך אותה, אז זה אומר שאיננו מעריכים אותה, כשהיא קיימת והיא עמנו.


חלק ד': לחיות מתוך מבוכה
אנו לוקחים את החיים כמובנים מאליהם, כי זה נוח לנו, כי זה מוריד את אלמנט המאבק עם חוסר המשמעות שלהם. אם דברים ברורים אז לא צריך להאבק. אנשים רוצים שיהיה ברור לפני שהם עוברים את הבלבול. אבל אי אפשר להבין לפני שצוללים לתוך המבוכה, האימה, האבסורד והבלבול. הבנה צומחת מתוך הליכה לאיבוד.אך אנו פוחדים ללכת לאיבוד בתוך הלא ידוע. ורוצים שהכל יהיה ידוע לפני שנכנענו ללא ידוע. ואז אנו אומרים 'זה ברור', בשעה שזה לא ברור בכלל. אנו רוצים שהפתרון יהיה שם לפני שהלכנו לאיבוד במשוואה. המובן מאליו מוצא את הפתרון לפני שפגשנו את המשוואה.

רוצים את האורגזמה לפני החיזור והמשחק המקדים ואת השרירים לפני עבודה בחדר כושר.

בחיים האמיתיים שום דבר לא ברור, שום דבר לא מחוור, הכל מעורפל, סמוי וסבוך. כמו בחידה בלשית.

ברגע שאנו אומרים שהחיים ברורים לנו, אנו לוקחים את כל המיסתורין והמורכבות של הבריאה ודוחסים אותם לתוך הראיה הצרה והגמדית שלנו. מעשה זה נקרא: ''לשים את אלוהים במבחנה''.

פאוזה.
לקורא מסה זו נראה בשלב זה, כי המסר ברור, ואין צורך להמשיך ו'לטחון' אותו, אך המסה ממשיכה כי בהמשך יתברר כי מה שנראה ברור עד כה, עדיין לא ברור כפי שהוא עדיין יכול להיות.

אז הלאה, לדוש בזה עוד; כשאדם אומר: 'ברור', הוא מקפל ודוחס את מה שהוא לא מבין ומשקיע אותו בתוך מה שהוא מבין. ואז הכל נראה ברור.

אפשר לעשות ההפך; לקחת את מה שהוא יודע ולתת לו ללכת לאיבוד בתוך מה שהוא לא יודע. ואז הוא חי כולו בתוך עולם שבו באמת שום דבר לא מובן מאליו. ואז האמת אודות הקיום והחיים יכולה לצאת לאור.

מה שהאדם לא יודע תמיד יהיה יותר גדול ממה שהוא יודע. אבל קשה לחיות כך, זה מפחיד, אז אנו מגמדים את מה שאיננו יודעים נוכח מה שאנו יודעים. ואז הכל (או הרוב) ברור.

לחיות זה לראות את העולם דרך מה שאנו לא יודעים.

צריך ללכת לאיבוד בחיים, ולחיות אותם מתוך אובדן, זה המיצוב האמיתי שלנו בחיים.

לחיות מתוך זה ששום דבר לא ידוע או מחוור. ואם אדם מצליח לעשות זאת, הוא חי.

אך אנשים אומרים 'ברור', ואומרים זאת לגבי עולם שהוא הרבה יותר גדול מכפי שהם מסוגלים לקלוט. וזה אומר שהם לוקחים את כל המורכבות וחוסר הפשר של החיים ושמים אותם בתוך הקופסא הזעירה של התובנות והסטיגמות שלהם.

צריך לוותר עליהן. על הסטיגמות ותובנות הנוחיות המקומיות שלנו ולחיות כמה שיותר מתוך תהיה ואובדן תמידיים.

קשה לקלוט את זה בתודעה הרגילה, זו שמשתמשת בהגיון וברציונליזציה כפנס בחשכת קיומנו וכמצפן בניווט מהלכי חיינו. ההגיון מסביר הכל אך טועה לגמרי ביחס לחיים האמיתיים.

אם נוותר על פתויי ההגיון ונבחר במקומם בייסורי המבוכה – חיינו יתגלו ויצופו מתוך האגם השטוח של חיינו – כמפלצת לוך נס מתוך תהומות תת התודעה שמתחת למשטח האגם הנינוח.

מפלצת מפחידה, ענקית ומסתורית – החיים.


——————————————————————————–

נכתב: 4.4.2004

הפוזה המולכת וחיינו השבויים.

מבוא:
נדמה לנו שאנו חיים. שיש לנו חיים. וכי הסיבה שיש לנו אותם היא או כדי שנהנה מהם (ברמה הנמוכה), או כדי שנגשים אותם (ברמה הגבוהה). סך הכל נראה לנו שנולדנו בגללנו. וכי עכשיו, משנולדנו, נוכל לעסוק בנו ולמלא צרכינו. אך הטבע והחברה מהתלים בנו; מעל פני השטח אכן נראה כך; אתה חי בשבילך ולמענך. אך כשבודקים יותר עמוק מוצאים כי האדם רק חושב שהוא חי עבור עצמו, ולמעשה הוא חי עבור התפקיד שהוא ממלא. לאדם עצמו נראה כי התפקיד שהוא ממלא (בין אם זה תפקיד של הורה – במשפחה,או תפקיד מקצועי – בעבודה) –נועד לעזור לו להרחיב את תחום ההנאה והסיפוק של חייו אך האמנם? השאלה שיכולה להשאל כאן היא: מי עובד כאן בשביל מי? מי מהווה כלי משחק בידי מי? התפקיד בידי האדם? או האדם בידי התפקיד?

וכדי להבין זאת יותר לעומק, יש לסקור את מגוון התפקידים שהאדם ממלא בחייו. ובכן כל תפקידיו מתחלקים לשניים; התפקיד שהוא ממלא בחברה והתפקיד שהטיל עליו הטבע.

ונתחיל בטבע:


חלק א', הטבע:
בטבע ובחיים דברים נראים דומה. אם נתעלם מן הטכנולוגיה שהמציא האדם הרי, אם אדם יוצא לטבע היום ואדם יוצא לטבע לפני 500 מאות שנה – כל החיים האורגניים נראים אותו הדבר; עצים, בעלי חיים, בני אדם. אותם חתולים והם מתנהגים אותו הדבר, אותם בני אדם, (הלבוש אולי שונה) ואותם צמחים, שיחים, עצים וכו'. אך יש כאן טעות. אלה לא אותם אנשים, בעלי חיים, ועצים שראה האדם לפני 500 שנה, זה רק נראה כך. אלה לא אותם האנשים, לא אותם החתולים, לא אותם הצמחים.

זה רק נראה אותו הדבר. אך אלה חתולים, עצים ובני אדם אחרים.

כל שאנו רואים הוא התפקיד. אך השחקנים אחרים.

כמו שבאים לאותה הצגה כעבור שנה, התפקיד של הקמצן במולייר נשאר אותו תפקיד, אותן תלבושות, אותה התנהגות. רק השחקן התחלף. כך גם בטבע. (באופן מהותי, ללא הטכנולוגיה שנוספה).

כדברי השיר הידוע:

'הימים חולפים, שנה עוברת, הימים חולפים שנה עוברת,

ורק המנגינה, ורק המנגינה -לעולם נשארת'.

צעירים באים, מבוגרים מתפנים.

כל שנותר הוא התפקיד.

לא תמיד התפקיד ידוע ומודע, אך הכל נראה כמו במחזה, כולם ממלאים תפקיד בהצגה גדולה כלשהי. וההצגה חייבת להמשך. כל שחקן משחק את התפקיד כאילו גילום התפקיד מהווה חלק מהגשמת אושרו ורווחתו הוא, תפיסתו את התפקיד היא כי התפקיד בא לשרת אותו. ולא הוא את התפקיד.

השחקן חולם את גדולתו, אך הוא יתחלף והתפקיד היה וישאר. וגדולתו היא רק בראשו. הוא כלי שרת בידי התפקיד.

הוא רואה את התפקיד כאבן דרך בדרכו את הגדולה, אך התפקיד הוא שצוחק אחרון.

אין ספק כי האישיות של השחקן כשלעצמו היא מהות – עבורו, וכי התפקיד – עבורו, הוא בבחינת טפל לעיקר. משהו שעושים כדי לשרת מטרה מהותית כלשהי. אך הטבע, ומיד כפי שנראה, גם החברה – משחק איתנו משחק אכזרי.

הטבע נותן לאדם את האשליה כי קיומו כאינדוודואל הוא הכל, וכי כל הטבע קיים לרווחתו הוא. וכך האגו שלו יכול לחגוג. אך הטבע משתמש בו בצורה צינית וסמויה, כדי למלא תפקיד, שבחלקו עלום יותר ובחלקו עלום פחות. החלק הפחות עלום מתייחס לתפקידו כיוצר דור חדש של בני אדם, ואחר כך של אב או אם שמגדלים אותם. או מקיימים את המחזוריות של צריכה והפרשה כדי לתחזק את הטבע. עד כאן באשר לחלק הפחות עלום, זה המשותף לנו ולבעלי החיים. ומה באשר לתפקידנו כבני אדם? כאן כבר שוררת תעלומה. אולי זה קשור לחלקים יותר פוטנציאליים וגבוהים באדם, חלקים שעדיין לא בשימוש? או לפחות לא בשימוש נפוץ? תהא התשובה זו או זו, גם אם החלק הגבוה של התפקיד לא יצא אל הפועל, משגמר הטבע להשתמש באדם – הוא פשוט זורק אותו. כל עוד הוא ממלא את התפקיד – הוא יכול לדמיין שאין תפקיד, וכי הוא חי כדי להנות וכי הוא העיקר. אך משסיים למלא תפקידו הטבע מנסה להפטר ממנו במחלות, החלשה כללית ולבסוף במוות.


חלק ב': החברה
כך לגבי התפקיד בטבע, אך אדם גם ממלא תפקידים בחברה. כאילו לא די לאדם בתפקיד שהוא ממלא בטבע, באה החברה ומטילה עליו תפקידים נוספים; תלמיד בבית הספר – בצעירותו, ובעל מקצוע ועיסוק – בבגרותו, ועוד כהנה וכהנה תפקידים לרוב.

ולא מדובר כאן רק על התפקיד המקצועי, האדם ממלא גם תפקידים חברתיים, גם כשהוא מצוי עם אנשים הוא ממלא תפקיד, משחק דמות מסויימת שעוזרת לו להסתדר בחברה. גורדייף קורא לזה 'אני מאומץ', או אישיות מזוייפת.

כפי שכותב על כך אוספנקי, תלמידו של גורדייף:

''לכל אדם מספר מסוים של תפקידים: תפקיד אחד המתאים למערכת נסיבות אחת, תפקיד אחר למערכת נסיבות אחרת וכן הלאה. האדם עצמו מבחין רק לעיתים רחוקות בהבדלים הללו. יש לו, דרך משל, תפקיד אחד שהוא ממלא בעבודתו, תפקיד אחר בביתו, עוד אחד בקרב ידידיו, תפקיד נוסף אם יתעניין בספורט וכן הלאה(….) לכל בני האדם – בין שיידעו זאת ובין אם לא, בין אם יחפצו בכך ובין אם לאו – יש תפקידים מסויימים שאותם הם משחקים. משחק זה איננו מודע. לו יכול היה המשחק להיות מודע, הוא היה שונה בתכלית, אלא שאדם אינו מבחין לעולם כיצד הוא עובר מתפקיד אחד למישנהו. או במקרה שיבחין בכך, ישכנע את עצמו כי עשה זאת בכוונה, שזוהי פעולה מודעת מצידו. לאמיתו של דבר, נשלטים חילופי התפקידים הללו תמיד על ידי הנסיבות החיצוניות, ואי אפשר לו לאדם לשלוט בכך בעצמו, מכיוון שהוא עצמו עדיין איננו קיים''.

הדרך הרביעית, אוספסנקי, זמורה ביתן, 1993, עמ` 56.


''עליכם להכיר בכך – אמר ג. בהקשר זה – שלכל אדם יש רפרטואר מוגדר של תפקידים שהוא משחק בנסיבות שבהן הוא עשוי למצוא את עצמו; אך העמידו אותו בנסיבות שונות אפילו במקצת והוא לא יוכל למצוא תפקיד מתאים, ואז – לזמן קצר הוא יהפוך להיות הוא עצמו(…) לראות את התפקידים, להכיר את הרפרטואר של עצמו, ובפרט להכיר את מוגבלותו – הרי זה לדעת הרבה. אך הנקודה החשובה היא זו: מחוץ לרפרטואר, כלומר, משנגרם לו לחרוג ולו רק לרגע משיגרתו, מיד מרגיש האדם אי נוחות רבה ומשתדל בכל כוחו לחזור לתפקיד כלשהו מתפקידיו הרגילים. וכשהוא חוזר ושוקע בשיגרה, שב הכל להתנהל ללא הפרעות והרגשת המבוכה והמתיחות נעלמת. אך ב`עבודה`, על מנת להסתכל בעצמו, חייב אדם להשלים עם המבוכה והמתיחות הזאת ועם הרגשת חוסר הנוחות וחוסר האונים. רק לאחר שהתנסה באי נוחות זו יכול הוא באמת להסתכל בעצמו. והסיבה ברורה: כשאדם אינו משחק אף אחד מתפקידיו הרגילים, כשאינו יכול למצוא תפקיד מתאים ברפרטואר שלו, הוא מרגיש שהוא עירום. קר לו, הוא מתבייש ורוצה לברוח. אך מתעוררת השאלה: מה רצונו? האם הוא מעוניין בחיי שלוה או בעבודה על עצמו? אם רצונו בחיים של שלוה, עליו בראש ובראשונה לא לזוז אף פעם מן הרפרטואר שלו. בתפקידיו הרגילים הוא מרגיש נוחות ושלוה.''

אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא, שוקן, עמ` 256-7


*

''אנו יכולים להיות אנו עצמנו רק באחוז אחד, ובתשעים ותשע אחוזים – אנו יצורים סוציולוגיים.

ישנה בנו המהות `האני, והייצוגיות (ה`אני החברתי`.

ה`אני החברתי` היא המסכה שיצרתם כדי להסתיר את מהותכם.

המסכה: קשה מאוד לגלותה, לכל אחד סיבותיו הוא למען הגן על עצמו.''

(מרגרט אנדרסון, ''הדוקטרינה הלא ידועה'', ARKANA 1962, עמ` 63


____________________________________________________________________________________________

רוב בני האדם לא מודעים לתפקידים החברתיים הללו עליהם מדברים גורדייף ואוספנסקי, ובאשר לתקפיד המקצועי והתפקידים הביולוגיים אותם הטיל עלינו הטבע – לנו נדמה כי אנו הם אלה המנצלים את התפקיד לצרכינו אנו. אך וגם לטבע וגם לחברה אין בעיה עם זה שהאדם חש שהוא מנצל את התפקיד לצרכיו הוא. הפרה יכולה לחשוב שהיא ברפת כדי שתזכה לחיים בטוחים ונוחים. אך בסופו של דבר לא היא מחליטה על תכיפות החליבה ועל מועד שחיטתה.

בחברה התפקיד העיקרי של האדם הוא המקצוע שלו: שוטר, מורה, חייל, סופר. וגם שם התפקיד השתלט על מבצעו.. גם כאן ממלא התפקיד בטוח שהוא העיקר וגם כאן מהתלת החברה בממלא התפקיד.

הולכת השולל העצמית היא גם במישור האישי וגם במישור הגלובלי. אנו בטוחים שהקמנו את החברה כדי לעזור לנו למלא צרכי האגו; שהקופאי והשוטר קיימים כדי לעזור לנו לחיות את חיינו האישיים, אך זו מהתלה, אנו קיימים כדי לשמר את תפקידי השוטר וקופאי. אנו מתחלפים, תפקידי השוטר והקופאי – ישארו. הקליפה גברה על התוך.

לא חשוב מי אתה ומה אתה כאדם, כישות בפני עצמה ובתוך עצמה, אלא האם קיומך משרת את התפקיד והיה וכן, אתה קיים, והיה וקיומך לא משרת תפקיד כלשהו, אין לך קיום. ולא רק שאין לך קיום אתה מטלה על המערכת.

התפקיד הוא קליפה, המהות הוא התוך. נכון כי מבחינת הסדר הנכון של הדברים – הקליפה אמורה לשמר ולהגן על התוך. כמו צדפה על פנינה, או קליפת תפוז על בשר הפרי. אך בעולמנו החברתי החשיבות בקיום המהות הוא בשימור המעטה. הכיסוי הוא העיקר, התדמית היא מה שחשוב, העמדת הפנים היא המרכז – והמהות תפלה לעיקר. אתה וחייך הפנימיים גדלים וקמלים בשירות הפוזה.

וכך יוצא שחיינו; הזרימה, הדינמיקה, הכיסופים, הערגה והשאפתנות שלהם – קיימים כדי להמשיך ולשמר את חלון הראווה החברתי.

אנו חיים בעולם של תדמיות, של פוחלצים. אבל לא בדיוק. זה לא שרוח הנמר, נפש הנמר, חיוניות הנמר נמוגו ונעלמו ועתה כל שנותר זה הפוחלץ. לא, זה הרבה יותר מתוחכם; הנמר חי, החיוניות שלו קיימת, רק שעתה היא בשירות הפוחלץ. הפוחלץ מתוחזק על ידי נמרים צעירים (שמתחלפים בהזדקנותם) כדי שיאכלסו את העור והפרווה של הפוחלץ .

וכך קורה שהנמר צריך לגלם את דמות עצמו. הוא כשלעצמו – לא מעניין: עצבונו, כמיהותיו, הטחורים שלו. רק היכולת שלו להנשים חיים בפוחלץ.

זה נמר זונה. נמר שמוכר את בכורת נמריותו בעבור נזיד העדשים של הפוזה הפוחלצית.

מי שרואה את פוחלץ הנמר – לא מעוניין ברגשותיו של השחקן הנמרי, לא רוצה לדעת איזה מן ילדות הייתה לו ועל מה הוא חולם בלילה. העיקר הוא שבמקום הזה צריך להיות נמר והוא צריך להראות חי, כי כך כתוב בתסריט. כן, שכחנו להגיד שהכל הצגה גדולה, החיים משחקים את עצמם בצורה יותר משכנעת ואטרקטיבית מן החיים עצמם. החיים עצמם לא מעניינים, תנו לנו את ההצגה הגדולה של החיים. החיים כשלעצמם שודרגו למדרגת הצגה מפוארת. וכולם מוחאים כפיים מאמינים שאלה החיים.

אנו חיים בעולם מת, שרק נראה חי, שבו החיים האמיחיים משרתים את המסכה (הפוחלץ).

התדמית גברה על המהות. ומי שכתב על כך רבות היה הפילוסוף/תיאורטיקן ז'אן בודריאר. לטענתו מצב זה של נצחון התדמית על המהות הוא שמאפיין את חיי אדם לא רק לאורך ההיסטוריה, אלא במיוחד עכשיו, בתקופה הפוסט מורדנית.

נצחון התדמית על המהות הפך לסופי וקיצוני עם המצאת המדיות האלקטרוניות: המחשב והטלויזיה. לטענתו המדיה היא הכוהנת הגדולה של התדמיות. היא שיצרה בעבור כולנו הדמיה של המציאות שמכפיפה את המציאות האמיתית אליה.

הדמיה, (במינוח של תיאוריות ביקורת התרבות), היא תהליך שבו ייצוגים של דברים מחליפים את הדברים המיוצגים.

עולם שבו ההדמיה גברה על המציאות והיא מכתיבה את המציאות – נקרא בלשונו: סימולקרה .Simulacra

בודריאר טוען שהתרבות הקיימת היא עולם של סמלים שיוצרים ניתוק ביחס למציאות. המעבר מריאלי להיפרריאלי נוצר כאשר הרפרזנטציה (יצוג) מפנה מקום לסימולציה (הדמיה).

בודריאר מגדיר ארבעה שלבים בהתפתחות הקשר בין המציאות לדימוי, בין מסמן למסומן, בתרבות המערבית:

שלב ראשון הוא הדימוי כהשתקפות של המציאות , זוהי הרפרזנטציה.

שלב שני הוא הדימוי כעיוות המציאות- זוהי ההשחתה.

שלב שלישי הוא הדימוי המשמש כהסוואה להעדר- זוהי יצירת הרושם, מעשה הכשפים של הדימוי, והמצב שלב רביעי הסימולרקום- דימוי חסר קשר מוחלט עם המציאות. הסימולציה, היוצרת את הסימולרקום היא היצירה של המציאות דרך מודלים קונספטואלים או מיתולוגיים שאין להם קשר או מקור במציאות. המודל הופך לגורם המכריע את אופן תפישתנו את המציאות, את האמיתי. המסמן מתפקד באופן עצמאי , במעגליות, ללא מסומן וללא מראי מקום. עידן הסימולציה מתחיל במקום שבו המציאות מאבדת את מראי המקום שלה- '' לא מדובר יותר בחיקוי, לא בהכפלה ואף לא בפרודיה. מדובר בהחלפת המציאותי בסימנים של המציאותי''.

סימולציה, טוען בודריאר אינה העמדת פנים. העמדת פנים היא התחזות כסוג של הסתרת האמת, בעוד שסימולציה היא סוג של יצירת אמת פיקטיבית- היפר-מציאות. לדוגמא: ''מי שמעמיד פנים כחולה יכול פשוט לשכב במיטה ולגרום לכך שיאמינו שהוא חולה, מי שעושה סימולציה של מחלה מייצר בעצמו כמה סימפטומים''. המכניזם באמצעותו הסימולקרה משכנעת באותנטיות שלה, בהיותה ''אמיתית יותר'' מהמקור, הוא ע''י הבלטה היסטרית של האפקטים הריאליסטים שלה. בדוגמא שמציג בודריאר, סימולציה של המחלה מייצרת את הסימפטומים האמיתיים שלה. ההבדל בין מחלה אמיתית למדומה, הוא במקור שממנו נובעים הסימפטומים- אצל החולה האמיתי הסימפטומים הם תוצר של הטבע בעוד שאצל החולה המדומה הסימפטומים מייצרים את עצמם אבל הם בכל זאת סימפטומים ''אמיתיים''.

מכאן נובע שבעולם של ההיפר-מציאותי הוא עולם שבו מטשטשים ההבדלים בין אמיתי ללא אמיתי , הלא אמיתי הוא האמיתי.

בודריאר מתאר בביקורתו תהליך שבו הייצוגים בחברה הפוסטמודרנית הופכים לחשובים יותר מהמציאות שהם מייצגים.

פעם הוליווד הייתה גימיק בשירות חייהם הקשים של בני אדם. היום הוליווד היא מולך וחיי בני אדם מוקרבים לו.

יום יום טריליוני בני אדם סוגדים למולך התדמיות הזה ששמו טלויזיה. הוליווד התפוצצה והיא מפוזרת באלפי אולפני טלויזיה ברחבי העולם. וכל סלון הוא מקדש והמזבח הוא מכשיר הטלויזיה, לו אנו מקריבים את תודעתנו, ייחודנו ועצמיותנו. 4-5 שעות ביום אנו יושבים ובוהים בשגריר ההוליוודי. אך למרות שהרבה קורה על המסך, לנו ובתוכנו לא קורה מאום. חיינו הדינמיים לא ידלקו כתוצאה מן הבהייה במסך המהבהב, הם הלכו למקום אחר, או יותר נכון יצאו לזנות בשירות הפוזה, ועכשיו בערב אין עוד כוח לסקס.

בינתיים המסך מהבהב ושם הכל נראה מאוד אמיתי והוא גם מעורר רגשות אמיתיים, והתייחסות אמיתית. אך הכל רק למראית עין. וכל זה הוא בעצם סימבוליקה לחיי היום יום. הטלויזיה כמראה של המציאות. העמדת הפנים בטלויזיה (שמתקבלת כאמת) – היא הגדלה והשבחה של מה שקורה ביום יום: גם שם וגם פה מראית העין חוגגת. הכל העמדת פנים. וכולנו רוצים להאמין שאלה החיים. או שלפחות מאחרי מה שאנו פוגשים בפאב או בעבודה (או לפחות לאחר שהם עוזבים את הפאב או העבודה – יש חיים), אך אם יש משהו שחי שם, אחרי ומאחרי התפקיד והפוזה, הרי שאלה לא חיים פראיים שוצפים, מסוכנים וחסרי תעודת הביטוח. חיים שמעבירים בך צמרמורת של חוסר וודאות והרגשות – בו בזמן. החיים האמיתיים אינם צפויים, לא ניתן לשקלל אותם ולהכניס אותם לריבוע (כמו בטלויזיה). והם בעיקר לא בינוניים. החיים שאנו פוגשים הן תפאורות קרטון. תפאורות קרטון בורגניות של מה שיה יכול להיות התרחשות עוצמתית ובוערת.

רואים זאת בבני ה-65, נעדרי התפקיד והפוזה. ולאחר שפרשו הם לא חוזרים לדינמיקת החיים שחיכתה להם כל יום לאחר העבודה ובמיוחד עכשיו, כל השנים הללו. החיים שלהם, המיטב שלהם, העסיס החיוני של חיוניותם הרגשית כבר הספיק לדלוף ולנזול מהם במהלך השנים, בשירות תפאורת הקרטון הבורגנית.

התפקיד בוצע ומולא בחשק ובמסירות. אך ככל שהתפקיד שאב יותר נאמנות והקדשה – כך הלכה הדינמיקה הנפשית של האדם והתייבשה.

ולאחר שעות העבודה ולאחר היציאה לפנסיה -כל שנותר היא הטלויזיה. אישה בת 78 יושבת מול המסך וצופה באדיקות בשלוש טלנובלות ליום. היא קובעת מפגש עם הנכדים בהתאם למועד שידור הטלנובלות, וכשאי אפשר לראות מקליטים. וכשרואים בוכים עם הדמויות. או בעלה הקשיש מביט במהדורת החדשות בעיניים ריקות. ממשיך לנסות להאמין לאשליה שמה שהוא מרגיש כשהוא רואה חדשות זה חיים. ועדות לכך שהוא חי. והם יוצאים לקניון, או לפארק, או לעיר הגדולה – והכל נראה מרשים, שוקק ומלא חיוניות, כאילו הנה החיים. וכולם חיים אותם. שהרי הכל נראה כל כך אמיתי. כאילו שבאמת אלה החיים, וכי אנשים אלו חיים ויש להם חיים והם חיי אותם. ואז חוזרים חזרה לריקנות של מה שהיה יכול להיות חייהם, אך נחמס מהם, במהלך חייהם, לטובת הפוזה, התפקיד והמקצוע.

ובחזרה לאדם הצעיר יותר. הוא חי בתחושה כי התפקיד שהוא ממלא בעבודה זה משהו אותו הוא עושה לכמה שעות, וכשהוא חוזר הבייתה, שם מחכים לו חייו. חייו שמחכים לו כמו פנתר או גחלת לוחשת, שתתלקח ברגע שתפגוש את נוכחותו של השב מן העבודה.

כולנו חיים בעולם פרדוקסלי; מה שמת (הפוזה, התפקיד) הוא שמולך. ומה שחי (הנפש, הישות הפנימית, החיים האישיים) – נמלכת ונשלטת על ידי התפקיד והפוזה.

ומה שחי בכל זאת באדם, הנו אסיר הנמק בשבי המסכה. מסכה שהפכה לעיקר, שהפכה למהות, שהפכה לבעל ועשתורת. אלילים סביבם נפשות כלואות רוקדות את ריקוד החיים, חיים שהיו יכולים להיות להם.


חלק ג': המרד.
עד כאן לגבי התיזה, שטוענת כי גם בחיים וגם בחברה מנסים לעטוף את פוטנציאל חיינו הרגיש במעטפת קשיחה שחונקת את התוך הרך הצמא לצמוח, הצמא לחופש הצמא להגשמה אישית.

וכאן אני בא לטעון כי בהתחשב בעובדה כי אנו בכלא פעמיים; פעם בשבי הטבע ופעם בשבי החברה, וכי שניהם מנצלים את היחידים למען מערכת יותר גדולה – על האינדווידואל לפרוץ את המעטה, ללכת נגדו ולהכריז על עצמאות אישית. להעצים את התוך על הקליפה, את המהות על התדמית, את המהות על התפקיד.

לשם כך עליו להיות מורד. מורד פעמיים, מורד בטבע ומורד בחברה.

מי שנותן את כל כולו לתפקיד – מוותר על הגשמה אישית. הוא אמנם מקבל טובות הנאה על ביצוע התפקיד, אך המהות שבתוכו – לא יוצאת לפועל. למה הדבר דומה? לזרע של גזר שממלא תפקיד של ש.ג. במקום לנסות ולהיות גזר שלם. האדם נותר זרע שמלביש על עצמו תפקיד של להביא עוד זרעים לעולם ולדאוג לך שיגדלו בסדר (תפקיד של הטבע). ומלביש על עצמו תפקיד של מקצוע או עיסוק (תפקיד של החברה).

הגישה של מרידה בסדר קיים כדי להגיע להגשמה עצמית ולצדק יחסי – אינה חדשה והיא קיימת בהגותם של גורדייף, ותלמידו אוספנסקי. (לקריאה נוספת, ראו סיפרו של אוספנסקי: ''בחיפוש אחר המופלא'', הוצאת שוקן).

הם טוענים כי היקום והקיום הוא בית סוהר 1] הנשלט על ידי חוקים, וכל שאדם יכול לעשות זה למרוד במצבו המכאני ובתודעתו הישנונית ולצאת נגד החוקים שעושים אותו לאוטומטי ומכאני.

מדהים.

אילן נוסף בו אני נתלה כאן הוא חכים ביי, בסיפרו T.A.Z אזור אוטונומי ארעי. (הוצאת רסלינג2004) הוא מדבר על מרידה במערך הצרכני הקיים. הוא מציע טקטיקות של העלמות, 'טרור פואטי', אמנות כלוחמה, ואת מלאכת השירה כמתקפה פוליטית. ביי מאמין כי האדם לכוד ומסובך בסבך רשתות הכוח של המדינה והממסדים הגדולים. והיות ואין ליחיד יכולת ממשית לבצע מרידה גדולה ומוצלחת – עליו להיות מעין שודד ים, מעין טרוריסט, שתוקף בהחבא ומיד מסתתר. הוא מדבר על הפרקטיקה של היום יום כמכניזם מתפתח תמידית של התקוממות. הוא מדבר על המורד כאדם שמנסה ליצור מיקרו-מרחבי-התנגדות (מונח של דה סרטו), אשר מתחמקים מהסדר שהתרבות הרשמית מבקשת לאכוף. הוא מדבר על יצירת דרכים עוקפות הנסללות בעקשנות יצירתית על ידי אלו הלכודים ברשתות הכוח והשליטה של המערכות הגדולות. אלה התקוממויות/ התנגדויות זעירות, זמניות ונסתרות מן העין, טקטיקות המנצלות את הסדקים הפעורים במרחבים האורבניים ובמערכי הכוח. התקוממות אישית, קטנה ונסתרת – במקום מהפכה גורפת שאין לה דבר וחצי דבר עם הפרקטיקה ל היום יום.

גורדייף ואוספנסקי מדברים על מרידה בכלא הסדר הקיים היקומי, וזאת על ידי עבודה עצמית ופיתוח התודעה. ואילו דה סרטו וחכים ביי מדברים על מרידה בסדר החברתי וזאת על ידי הקמת איים קטנים של אנטיתיזה למערך השלטוני הקיים.


ובחזרה לסיכום התיזה במסה זו;
התפקיד הוא בית הסוהר, גם התפקיד הקוסמי וגם התפקיד החברתי. ישותו ועצמיותו של האדם – כלואים מאחרי שני התפקידים. התפקיד הוא מעטה בטון החונק את הישות האינדוודיאולית. הכלל הקריב את היחיד למען חיזוקו של הכלל. בטבע מדובר על הבריאה, בחברה מדובר על הממסד.

בטבע נולדנו למערכת שמשתמשת וזורקת אותנו ואנו בתמורה מנסים לנצל אותה לטובתנו האישית. לא כך בחברה, בחברה אנו כמעט שלא יוצאים נגדה. כוחה הוא כה עצום שכולנו מתבטלים לפניה כמעט לגמרי. בנינו מערכת שהלכה וגדלה עד שהשתלטה על חיינו לגמרי. אנו אמנם נותנים לעצמנו חופש יצירתי בדמות האופנה או האמנות. אך כללית כוחה של החברה כיום הוא כה גדול עד כי האדם כישות עצמאית ואינדווידואלית, בעלת כוח הגשמה עצמי ואישי – שבויים לגמרי בידיה. האדם ברא מפלצת שעכשיו יצאה משליטה. והיא חונקת את פוטנציאל חייו. והדרך היחידה היא מרד של היחיד ביחידותו, לא התארגנות כלשהי, כי החברה מיד תעבד זאת לצרכיה. אלא רק בחשאי כסוכני חרש, כמו שמציע חכים ביי, מרד טרוריסטי, קטן וצנוע. בפריפריה בשוליים.

להשאר שם ולחזק את:

א. המהות ,או הישות הפנימית של העצמיות.

ב. את המודעות והתודעה ביחס לעולם והחיים.

ג. ואת הדינמיקה ביחסי 'אני אתה'.

 

המציאות

מציאות. מה זו מציאות?
מהי המציאות?
כשאנו אומרים: 'מציאות'. למה הכוונה?
האם לכל אחד המציאות שלו? האם בכל רגע אנו פוגשים  מציאות אחרת? האם מציאות היא עניין סובייקטיבי ולכל אחד המציאות שלו? או שישנה הגדרה ברורה יותר?
אז הנה הגדרה של כש"א (כותב שורות אלו):
ובכן המציאות היא המפלס הנמוך ביותר בחיי אדם, למטה ממנו לא ניתן ליפול)  יותר נמוך מזה אי אפשר לרדת.(
מציאות היא זה שאנו דורכים עליו, ושנותן לנו משען ובסיס.
מן המציאות ניתן רק להתרומם אך אליה תמיד חוזרים.
לא בדיוק 'חוזרים',  נופלים, שוקעים, נוחתים. אל המציאות מתרסקים.
המציאות תמיד קשה, מתחת לכריות והפוך ששמנו עליה, היא קשה, וככל שהתרחקנו והמראנו על כנפי חלומות, תקוות, משאלות, כך תהא הנחיתה קשה וכואבת יותר. 
המציאות היא הקרקע ממנה המראנו. וכל הזמן הגרויטציה שלה פועלת להחזיר אותנו אליה.
החיים הם תהליך של התרחקות מן המציאות, אך זו תמיד משיגה אותנו. ואם לא תוך כדי, אז תמיד בסוף.
מציאות זה לא מה שאנו מקווים אליו,  שואפים אליו. מציאות היא מה שישנו, קיים ונוכח, מאחורי ומעבר למה שסיפרנו לעצמנו אודותיה.
ואכן, קל לברוח ממנה על ידי ניפוחה בעזרת האויר החם של החלומות.
מציאות זה מה שנותר לאחר שכיסינו את האוברדרפאט בבנק. וחזרנו למצב חשבון ריאלי.
עם זאת, מציאות אינה הקוטב הרע והשלילי  של החיים, בפשטות, המציאות היא הדברים העירומים, כמות שהם, ללא כחל או סרק: ככות, קוראים לזה הזן בודהיסטים.
המציאות של גופנו זה לא הלבוש, הדרגות, או האיפור. אלא הבשר העירום, והמציאות של הבשר העירום הם העצמות. מה שרואים, בצילום רנטגן.
והעצמות הן שנותרות בסוף. הן המציאות הסופית של גופנו.
מוות, הזדקנות, מחלה וכו' הן מציאות שאולי התחמקה מאיתנו במהלך החיים, אך הם מחכים לנו  להתאחד עמם לאחד שהשלמנו את מסלול הריחוף במהלך הילדות והנעורים. כל הזמן חיכו לנו שנגמור עם השטויות.
כל הזמן היו שם, ממתינים  שנרושש  את מצבור חלומותינו. ואת מכסת הזמן שהוקצבה לנו. שהרי המפגש החזיתי עם המציאות מתרחש באופן הכי טוטלי, ברגע שנגמר לנו הזמן.

אך יש גם להפריד בין המציאות של האדם. ובין המציאות בהא הידיעה. עד כה נכתב על המציאות של האדם. ומה לגבי המציאות, לא של האדם, אלא של העולם לתוכו נולדנו? ובכן כאן זה קשה עוד יותר. המציאות הזו קרה ואדישה לאדם -כאדם. היא אינסופית במרחבי הזמן והחלל שלה. א-פרסונלית לגבי קיומו של המין האנושי – ככלל, וקיומו של הפרט – כפרט.
ואם קשה לנו להתאפס על המציאות האישית שלנו, קל וחומר שיהיה לנו קשה להתאפס על המציאות של היקום והעולם. זו כה חסרת גבולות וא-פרסונלית, שזה בלתי נסבל.
וכך, המפגש עם המציאות הוא תמיד קשה כשהוא מתרחש, אך בדרך כלל הוא די בלתי אפשרי.  ועם זאת, רק שם מתחיל ורק משם יכול האדם להתחיל, לחיות. כי רק כשנוצרות השלמה, סינכרון וקואורדינציה עמה – רק אז יכול האדם להתחיל להיות ישנו, להיות נוכח, להיות.


3.7.2005

 

מאבק ולוחמה

''אני מעדיף להיות אפר מאשר אבק''.

ג'ק לונדון

*

''בקצרה, בעיני השמָנים של מקסיקו העתיקה, הלוחם היה יחידת קרב כה מרוכזת במערכה שסביבה, כה קיצונית בעירנותה, עד כי לא נזקקה, בצורתה הטהורה, לדבר נוסף כדי לשרוד. לא היה צורך לתת מתנות ללוחם, להרגיע אותו בדיבורים או במעשים, או לנסות לנחמו ולעודדו. כל הדברים האלה נכללו במבנה של הלוחם עצמו. הואיל והמבנה הזה עוצב על ידי הרצון של השמָנים של מקסיקו העתיקה, הם וידאו שכל דבר שניתן לצפות יהיה כלול בו. התוצאה הסופית היתה לוחם שנלחם לבדו ואשר שאב מאמונותיו השקטות את כל הדחף שנזקק לו כדי להסתער קדימה, ללא טרוניות, ללא צורך בשבחים.

מושג הלוחם היה מופלא בעיני, ובה בשעה גם אחד הדברים המפחידים ביותר שנתקלתי בהם אי-פעם. חשבתי שזהו מושג שאם אאמצו הוא ישעבד אותי ולא יותיר לי פנאי או את הנטייה למחות, לבחון או להתלונן. להתלונן היה מנהגי מאז ומתמיד, ולמען האמת, הייתי נלחם בשיניים ובציפורניים כדי לא לוותר על כך. חשבתי שתלונות מעידות על אדם רגיש, אמיץ, וישיר שאין לו בעיה לבטא את העובדות שלו, הדברים שהוא מחבב והדברים שהוא לא. אם כל זה יהפוך למערך לוחם, עמדתי להפסיד יותר משיכולתי להרשות לעצמי.

אלה היו מחשבותי הכמוסות. ובכל אופן, חמדתי את הכיוון, את השלווה ואת יעילותו של הלוחם. אחד העזרים הגדולים ביותר, שבהם השתמשו השמָנים של מקסיקו העתיקה כדי לבסס את מושג הלוחם, היה הרעיון של קבלת המוות כבן לוויה, כעד למעשינו. דון חואן אמר שכאשר הנחה זו מתקבלת, לא משנה באיזו מידה, נוצר גשר הנמתח מעל הפער שבין עולם היום-יום שלנו לבין משהו הנמצא לפנינו, אך אין לו שם; משהו אפוף ערפל, שאינו נראה כקיים; משהו כה בלתי ברור שלא ניתן להשתמש בו כבנקודת ציון, ובכל אופן, הוא שם, קיים בצורה שלא ניתן להכחיש.

דון חואן טען שהיצור היחיד עלי אדמות המסוגל לעבור על פני הגשר הזה הוא הלוחם: חרישי במאבקו, בלתי ניתן לבלימה – כי אין לו דבר לאבד; מעשי ויעיל – כי בקצרה, בעיני השמָנים של מקסיקו העתיקה, הלוחם היה יחידת קרב כה מרוכזת במערכה שסביבה, כה קיצונית בעירנותה, עד כי לא נזקקה, בצורתה הטהורה, לדבר נוסף כדי לשרוד. לא היה צורך לתת מתנות ללוחם, להרגיע אותו בדיבורים או במעשים, או לנסות לנחמו ולעודדו. כל הדברים האלה נכללו במבנה של הלוחם עצמו. הואיל והמבנה הזה עוצב על ידי הרצון של השמָנים של מקסיקו העתיקה, הם וידאו שכל דבר שניתן לצפות יהיה כלול בו. התוצאה הסופית היתה לוחם שנלחם לבדו ואשר שאב מאמונותיו השקטות את כל הדחף שנזקק לו כדי להסתער קדימה, ללא טרוניות, ללא צורך בשבחים.

אלה היו מחשבותי הכמוסות. ובכל אופן, חמדתי את הכיוון, את השלווה ואת יעילותו של הלוחם. אחד העזרים הגדולים ביותר, שבהם השתמשו השמָנים של מקסיקו העתיקה כדי לבסס את מושג הלוחם, היה הרעיון של קבלת המוות כבן לוויה, כעד למעשינו. דון חואן אמר שכאשר הנחה זו מתקבלת, לא משנה באיזו מידה, נוצר גשר הנמתח מעל הפער שבין עולם היום-יום שלנו לבין משהו הנמצא לפנינו, אך אין לו שם; משהו אפוף ערפל, שאינו נראה כקיים; משהו כה בלתי ברור שלא ניתן להשתמש בו כבנקודת ציון, ובכל אופן, הוא שם, קיים בצורה שלא ניתן להכחיש.

דון חואן טען שהיצור היחיד עלי אדמות המסוגל לעבור על פני הגשר הזה הוא הלוחם: חרישי במאבקו, בלתי ניתן לבלימה – כי אין לו דבר לאבד; מעשי ויעיל – כי יש לו את הכול להרוויח. יש לו את הכול להרוויח.''

מתוך: 'גלגל הזמן' ק. קסטנדה, עמ' 72

——————————————————————————————————————————

ישנן דרכים רבות להביט על החיים; כריקוד, משחק שח, טיפוס במעלה תלול, בית ספר, מגרש משחקים,לונה פארק, שדה בור או שדה מאבק, זירת איגרוף או שדה מלחמה.

מעניין כי גישות רוחניות לא מעטות, ראו את החיים כמלחמה, ואת האדם במיטבו – כלוחם.

גישות אלו לא ראו סתירה בין הנפש, הרוח ואף שלווה פנימית ובין מה שהם כינו כ'אמנות הלוחמה'.

ואם מדובר על לוחמה כדרך חיים, או על הלוחם כאמן החיים, מי ידמה ומי ישווה ללוחם הסמוראי.

 

DO NOT GO GENTLE INTO THAT GOOD NIGHT

Do not go gentle into that good night,

Old age should burn and rave at close of day;

Rage, rage against the dying of the light.

Though wise men at their end know dark is right,

Because their words had forked no lightning they

Do not go gentle into that good night.

Good men, the last wave by, crying how bright

Their frail deeds might have danced in a green bay,

Rage, rage against the dying of the light.

Wild men who caught and sang the sun in flight,

And learn, too late, they grieved it on its way,

Do not go gentle into that good night.

Grave men, near death, who see with blinding sight

Blind eyes could blaze like meteors and be gay,

Rage, rage against the dying of the light.

And you, my father, there on the sad height,

Curse, bless me now with your fierce tears, I pray.

Do not go gentle into that good night.

Rage, rage against the dying of the light.

Dylan Thomas

 תרגום:

אל תלך ברכות אל תוך הלילה הטוב

אל תלך ברכות אל תוך זה הלילה הטוב

זקנה צריכה לבעור בטירוף בסופו של יום;

השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

למרות שאנשים חכמים יודעים בסופם כי חושך נכון,

כיון שמלותיהם לא פיצלו ברק הם

אינם הולכים ברכות אל תוך זה הלילה הטוב.

אנשים טובים, נפנוף אחרון, בוכים עד כמה קורנים היו יכולים מעשיהם השבירים לרקוד במפרץ הירוק,

השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

אנשים פראיים שתפסו ושרו את השמש במעופו,

ולמדו, מאוחר מדי, הם התאבלו עליו בדרכו.

אל תלך ברכות אל תוך זה הלילה הטוב.

אנשים רציניים, קרובים למוות, הרואים עם המראה המסנוור

עיניים עיוורות יכולות להתלקח כמטאורים ולהיות שמחים,

השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

ואתה, אבי, בשיאך העצוב,

קלל, ברך אותי עכשיו עם דמעותיך העזות, אני מתחנן.

אל תלך ברכות אל תוך זה הלילה הטוב.

השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

תרגום: גבריאל רעם.

 

אנו אומרים כי:

אם נשים את התודעה (נתרכז, נתמקד) בפעולת גופו של היריב, התודעה תיתפס על ידי פעולת גופו של היריב.

אם נשים את התודעה בחרבו של היריב, התודעה תיתפס על ידי החרב.

אם נשים את התודעה במחשבות על כוונתו של היריב להכות בנו, התודעה תיתפס על ידי מחשבותינו על כוונתו של היריב להכות בנו.

אם נשים את התודעה בחרבנו שלנו, תודעתנו תיתפס על ידי חרבנו שלנו.

אם נשים את התודעה בכוונתנו לא לקבל מכה, התודעה תיתפס על ידי כוונתנו שלא לקבל מכה.

אם נשים את התודעה בעמדתו של היריב, אזי התודעה תיתפס על ידי העמדה של היריב.

פירוש הדבר הוא כי אין כל מקום שבו ניתן לשים את התודעה.

* * *

כאשר אתה מבחין לראשונה

בחרב הנעה לעברך להכותך,

אזי, אם אתה מתכוון לפגוש

את החרב הזו בדיוק כפי שהיא,

התודעה שלך תעצור בחרב

בדיוק בתנוחה זו,

תנועותיך שלך תתבטלנה,

ואתה תשוסף על ידי יריבך.

זה מה שקרוי לעצור.

אם, ברגע שתראה את החרב המתהפכת,

תודעתך לא תעוכב ולו במעט,

אלא תנוע ישר קדימה

ותסיט מיריבך את החרב,

אזי החרב שעמדה להכותך תהפוך לשלך,

ובאופן פרדוקסלי היא תהפוך

לחרב שתכה את יריבך.

אולם אם התודעה שלך

עוצרת בפני אחד מהאנשים הללו,

אזי, אף אם תהדוף את החרב

המונחתת עליך,

הרי עד שיגיע הבא,

הפעולה הנכונה תחמוק ותיעלם.

אף שהתודעה פועלת

עשר פעמים כנגד עשרה אנשים,

אם אין היא עוצרת אף לא באחד מהם

ואתה מגיב להם אחד אחרי השני,

האם תחסר לך פעולה נכונה?

כאשר התודעה נמסה

ומשתמשים בה כמו מים,

כך שהיא מתפשטת על פני הגוף כולו,

ניתן לשלוח אותה לכל מקום

לשם רוצים לשלוח אותה.

זוהי התודעה הנכונה.

אם התודעה נקרשת במקום אחד

ונשארת בדבר אחד,

היא כמו מים קפואים

ולא ניתן לעשות בה שימוש חופשי:

קרח אינו יכול לשטוף

לא ידיים ולא כפות רגליים.

כאשר אין חושבים ''היכן אשים אותה?'',

התודעה מתפשטת על פני הגוף כולו

ונעה לכל מקום שהוא.

אם מגיעים לנקודה העמוקה ביותר,

אזי זרועות, רגליים וגוף זוכרים מה לעשות,

אולם התודעה לא נכנסת לכך בכלל.

(טקואן סוהו, התודעה הבלתי כבולה)