ארכיון תגית: הרמנויטיקה

האמת אודות פרשת הנזל וגרטל.

אחד הנתקים החשובים ביותר שעל האדם לעשות בדרכו אל עצמו, בדרכו אל הגשמת החופש האישי שלו, היא הנתק ממחנה ההסגר של החברה.

או אפשר להציג זאת אחרת; בדרכו של אדם אל עצמו – הוא חייב להתפכח ולהתעורר מן האשליה החברתית, עליו לעבור ולצאת ממציאות המאיה החברתית, בדרך אל המציאות האולטימטיבית של 'העצמי'.

רובנו מסתבכים ברשת הזו בדרך ונילכדים בה, והולכים ומסתבכים ככל שעוברות השנים.

כפי שאדם, בדרך להתעורר בבקר, שב ונרדם, הולך ונרדם, עד שהוא נרדם לבלי קום, כך מסתבך האדם בקורי העכביש החברתיים; מתקדמים וכושלים, מסתבכים בקורים הדקים והבלתי נראים. עד שנלכדים בהם לגמרי.

ואכן, זו אנאלוגיה אחת: מחנה הסגר, השניה – שינה, השלישית קורי עכביש, והרביעית – רחם; כולנו טמונים ברחם החברתי, כעוברים, כביציות לא מופרות. הרחם עוטף את העובר ברחמים וברוך מעושים, פנימה מוחדרים מזון, אויר, וגם סרטים וסיפורים והמון דברים שנדמים כחיים מלאי עניין והתרחשות, מוקרנים על דפנות הרחם. בתחילה אכן הוא רחום חנון ורחום, אך רק כל עוד האדם הנו עדיין עובר, עדיין ילד חסר ישע וחרד , אז זה עדיין רחם מגונן רב אפיים ורב חסד. אך רק בעודו עובר, בדרך להיוולד כאדם אינדווידואלי. בהמשך הופך הרחם לשתלטן, חונק, מכווץ את שריריו. חוסם את אלומות האור הדקיקות המנסות לחדור דרך צוואר הרחם. תודעתו ועצמיותו של העובר נרדמים וישנים וזאת בשעה שילדותו ונעוריו חולפים להם, לבלי שוב, בסביבה המוגנת והמגוננת הזו.

כולנו אמורים להיוולד לתוך חברה, שהרי חסרי ישע אנו; כתינוקות, אין לנו עדיין רגליים ופה ותודעה, זקוקים אנו לאחרים, שיהיו לנו לקביים – עד שנעמוד ברשות עצמנו, משענת – עד שנוכל להחזיק את עצמנו. אך הקביים והמשענת הפכו לזרועות ושלוחות של דוקטרינה דומיננטית, לא משחררת, "משורה יצילנו רק המוות", או גיל הפנסיה…

החברה, במקום לתמוך בנו קלות, עד שנעמוד על דעתנו – חוטפת אותנו מידי עצמנו, כמו המכשפה בהנזל וגרטל, מפתה אותנו לבית בורגני, עשוי מגבישי סוכר, קוביות שוקולד, פצפוצי אורז ושכבות מרמלדה. שם תקריב אותנו, ילדים קטנים, למולך החברה התמיד רעב.

גופנו אמנם חי בחיים האלה, אך זו תודעתנו שמוקרבת למולך החברתי, זו עצמיותנו, מחשבתנו החופשית – שנשרפות באש. אש השולחת להבות חורכות, להבות של השגיות, תחרותיות, דעת קהל, לחץ קבוצתי, רגשי אשמה ועוד ועוד.

הילד בא ומתקרב למכשפה, לנציגת המולך, ידיו פתוחות ופרושות לרווחה, חיוך של אמון בעיניו, כלפי הפטרונים שמקדמים אותו, בשם החיים, בשם העולם, בשם אלה שיודעים. חש שהנה הם באים לעטוף אותו באהבה ואור, להוביל אותו כלפי החיים. אך לא היא, הוא מתקרב ומגיע אל קץ הילדות ומות העצמי.

פעם הקריבו למולך ולבעל ולאשתורת, ילדים וילדות קטנים, היום הגוף נותר, רק החיים הפנימיים מוקרבים. וכך נותרים אנו לעצמנו ולחיינו, ללא ילדותנו, לא נישמת הילד. נשמה שלא צמחה לליבה הפנימית שלנו כבוגרים; נחמסה לנו בעודה באיבה. וכך נותרנו כזומבים, נטולי מימוש פנימי וללא תודעה ערה. האש שהייתה אמורה לבעור בשתיהן, מזינה עתה את אש המולך החברתי.

וכך נותרנו כולם – אנשים ריקים, אנשים מתים, שרים את הפזמון ששרים כולם. המלים והלחן הן של הקולקטיב. במקום שהאדם ייצור את עצמו מתוך הקודש שבפנים ויזרום את מהותו אל החוץ – בא החוץ וכובש ומחלל את מקדש המעט של האינדווידואליות האישית והאינטימית.

הזהות הלאומית, העדתית, הדתית, המיגדרית, המקצועית – שלחו משושים רבים ובלתי נראים אל תוך החלל הפנימי, שעכשיו מאוכלס במה ששייך לכולם ובאותה עת זר לייחודיות המיוחדת שהייתה אמורה לפעם באדם המקורי והחד פעמי.

גם הדת? האם גם הדת חומסת אותנו מאיתנו? האם גם היא מולך חברתי? במקום שתהא דת הנשמה והחיים הפנימיים, הפכה לדת של הרבים המאורגנים ולכן של אף אחד באופן אישי. (הדת היא של כולם ולכן של אף אחד מסויים).

והיא? הניצוץ הזעיר, האישי והפנימי של ייחודיותנו האינטימית? מה עלה בגורלה? אונס ומחיקה; הרבים המאורגנים, חזקים מכל נשמה שבירה ופגיעה. לה אין לובי וייצוג, מפלה או ועד עובדים. נכבשת היא ונמחקת בקול דממה דקה דקה. נעלמת בתוך המולת ההמון השואג את השאגה של כולם.

ניצוץ הייחודיות האישית מתבטל ו'ההם' מולכים, היא נמעכת והם מולכים, בכוח ולתמיד, לעולם ועד.

המלכה הפנימית מתה, יחי המלכים המאורגנים שבחוץ

הצפרדע והפנינה, סיפור ופרשנות.


הסיפור:
פעם, לפני שנים רבות, חי מלך רב-עצמה, בעל חכמה ושאר רוח. אמנם חכם ומואר היה המלך, אך תושבי ממלכתו לא היו מעונינים בחכמתו אלא רק במנעמי החיים שידעו תחת שלטונו.

המלך ברוב צניעותו העניק לעמו את מבוקשם וראה בעצב כיצד אינם יודעים שבעה, רודפים רק תענוגות וממון ואינם שועים כלל לדברי חוכמה ודעת. למלך היה משרת, צפרדע, שהיה נאמן לו שנים רבות ואהב והעריך אותו עד אין קץ. עם השנים הלך הצפרדע והזדקן ויום אחד קרא לו המלך ואמר לו: "צפרדעי האהוב, שרתת אותי נאמנה כל השנים ועתה זקנת והגיעה העת שתפרוש לך ותבלה את שארית ימיך בנחת. אבל, מאחר ושרתת אותי כה באמונה, שאל ממני כל דבר שתשאל ואנסה לתיתו לך". "אך איני רוצה לפרוש", קרא הצפרדע, "להמשיך להיות אתך ולשרתך, זוהי משאלתי היחידה". "לצערי אין הדבר אפשרי, כי המעמסה המוטלת עליך כבדה כבר לשנותיך, אך שאל נא כל דבר מעמי ואכבדהו", "אם כן" אמר הצפרדע "משאלתי היא שתתן לי את הזכות לעבור בכפרים ובערים ברחבי הממלכה ולספר אודותיך ואודות דברי החוכמה שבפיך, למען יכירוך נתינך".


"בסדר" אמר המלך, "אך אם זה הדבר היחיד אותו אתה מבקש, אז תן לי להעניק לך דבר נוסף, פנינת-אם אותה אשתול תחת לשונך, ובכל פעם שתפתח פיך לדבר חוכמה, יתגלגלו פנינים תחת לשונך וינשרו ארצה". תמה הצפרדע מאוד אך לא שאל דבר, הודה למלך על מתנתו ויצא לדרכו, אל נתיני הממלכה.


לאחר כמה ימי מסע הגיע הצפרדע לעיר גדולה שאת שמה לא ידע, שם ראה אנשים מתרוצצים הלוך ושוב כשהבעה של רצינות ועסקנות על פניהם, ממהרים ומתרוצצים מתוך רצינות קפואה, כאילו מטרה דחופה וחשובה לפניהם. כך- האם עם עגלת תינוקה, הקשיש המדדה עם מקלו, הגברים והנשים. מצא הצפרדע מקום הומה אדם במיוחד, ליד מה שנראה כחנות כלבו גדולה, לפתחה נכנסו אנשים ויצאו כשהם נושאים בידיהם שקיות מלאות. הציב הצפרדע ארגז ריק תחתיו והתחיל לדבר: "הו אנשים כבודים, בא אני לדבר על אותו אדם רם ונשגב, אדם שמקדיש חייו להיטיב עמכם, שמעולם לא עצרתם להקשיב לו…" המשיך הצפרדע לדבר, אך איש לא עצר להקשיב לו והיו מי שהעיפו בו מבט אטום כאילו לא ראוהו כלל. במר ייאושו נזכר בפנינה ותוך כדי דיבור החל לגלגלה תחת לשונו ו… כלום לא קרה, הוא גלגל וגלגל, וחום החיכוך התפשט בחיכו, והנה לפתע החלו פנינים קטנות להתגלגל תחת לשונו ולנשור ארצה מבין שפתיו אל המדרכה המאובקת והמלוכלכת.


בתחילה מאום לא קרה. אנשים המשיכו ללכת, רומסים ברגליהם מבלי משים את הפנינים. אך לאחר זמן מה עצר מישהו, הרים פנינה הביט בה, השמיע קריאת גיל מופתעת ועט בשקיקה על עוד פנינים. עד מהרה המה המקום מאנשים שהיו זוחלים על הקרקע ומחפשים פנינים, דוחפים זה את זה ופניהם כבר לא קפואות. הצפרדע שמח להיווכח בעניין שעורר והמשיך ודיבר ועם כל דבר חכמה שהגה נשרו מפיו פנינים נוספות. ההמון הלך והתאסף עד שכל הרחוב היה שחור וצפוף מאנשים נרגשים המנסים להגיע קרוב יותר אל מקום עמדו של הצפרדע. עד מהרה נוכח הצפרדע כי לא תוכן דבריו הוא המרתק את ההמון אליו וכי לא אל מוצא פיו שועים מבטיהם מרותקים אלא אל בוהק הפנינים הנושרות מפיו. הפסיק הצפרדע את דבריו והכל נותרו מרותקים לפיו, מעודדים אותו להמשיך ולדבר, אך הוא לא יסף. ניסו האנשים לדבר על ליבו של הצפרדע ולעודדו להמשיך לדבר. אמרו לו כי דבריו נפלאים, כי מלותיו כשמן לעצמותיהם, כמים רעננים לרגבי אדמה קשים, ועוד מחמאות. הצפרדע כה רצה להאמין בכנותם ולבסוף התרצה. הכינו לו האנשים במה ענקית, מיקרופונים, הסיעו אותו לשם בלימוזינה מפוארת. פתח הצפרדע את פיו והפנינים התחילו לנשור ולהתגלגל למרגלות הבמה. הכיכר התמלאה בפנינים ואיש לא נע. הצפרדע השמיע להם את דברי החכמה של המלך ואיש לא זע. תקווה נכנסה ללבו שהנה נכבשו בדבריו. הוא סיים ופנה לדרכו ועוד בטרם הפנה את גבו, בלב מאושר ומתרונן, שמע את רחש ההמון המתנפל כאחוז טירוף על הפנינים ואת קול הפנינים הנרמסות בלהט תאוות הבצע.


הוא לא פנה אחור אלא הלך משם, ליבו חרב. לאחר ימים רבים הגיע אל הים. עמד שם לרגע, מקשיב להמית הים, מבין היטב את הסיפורים שהוא הומה ומספר כל הזמן. ואז הושיט ידו ותלש הפנינה מתחת לשונו ובזעם וכאב, דמעות בעיניו -השליך את הפנינה אל הים. והנה יצאה מן הים יד ובה צדף, קלט הצדף את הפנינה ומיד ירדו יחד ונעלמו במעמקים.

 


פרשנות, ביאור:

חלק א':

בדרך כלל האמת הישירה והעירומה היא קשה לעיכול ומעוררת תגובות חריפות כאשר היא נאמרת, כמו תרופה המעוררת תופעות לוואי קשות עם לקיחתה. מבשרי האמת מעולם לא היו אהודים על ידי בני האדם וחלקם אף נרדפו, נודו ועונו. אולם כאשר האמת מובלעת, מתחפשת ומוצפנת –כסוכן חרש – בתוך המארג סיפורי, כמו פנינה בצדף, כשהסיפור הוא הצדף בעוד הפנינה היא המסר, היא האמת – יש לה סיכוי להגיע אל בני האדם. אנו אוהבים סיפורים, בין הם אלה סיפורים בטלוויזיה, בקולנוע בספר בעיתונות או בחדשות. הסיפור מקסים אותנו, מרדים את הערנות שלנו, הוא מוביל אותנו, לוקח אותנו מעצמנו. הסיפור הוא מקום טוב להצפין בתוכו את האמת, שם היא לובשת מסכות מטאפוריות, אנלוגיות, סמבוליות – המדברות ישירות אל תת ההכרה –בשפתה. התודעה שלנו, הנהנית מן הסיפור עצמו אינה יודעת שברגע זה ממש, התת תודעה קולטת שדר מוצפן מעולם האמת…


ר' נחמן לקראת אחרית ימיו הקצרים, אמר נואש מלצקת אמת ישירה בליבות תלמידיו והוא החליט להצפין את האמת בתוך סיפורים שובי-לב שהיה מספר להם. כך, מוגנת וחסויה כפנינה בתוך צדף הסיפור נישאה פנינת האמת והגיעה אל יעודה.

חלק ב':

ובכן האמת והחיים צפונים בעולם ובאדם – כפנינה בצדפה. המתבונן מבחוץ לא יכול לדעת אודות קיומה. צריך ידיעה מוקדמת, שאיפה נחרצת לחשוף אותה, עוצמה לפתוח את הצדפה, ונחישות לשטוף אותה מכיסויי הצדפה, כדי שתקרין בבוהק האור הפנימי.


צדפות בדרך כלל קבורות עמוק באוקיינוס וצריך לצלול עמוק כדי להגיע לקרקעית. ורק אז שולים אותן. מכסה הצדפה מסתיר את הצדפה, והצדפה עצמה מראה עצמה כלב העניין, ואילו הפנינה קבורה עמוק בפנים.


כך לגבי כל חלק מחלקי חיינו; כל חלק הוא צדפה, כל שיחה, כל תגובה, כל חלקיק במערכת יחסים הוא צדפה הטמונה עמוק למטה, מכוסה בקליפה קשה וצופנת בחובה בשר רך ובתוכו יכול להיות טמון משהו קטן גלעיני, קשה ובוהק. האמת.

ועוד משהו, לא בכל צדפה ישנה פנינה, רק באלה שחלקיק אאוטסיידרי הצליח לחדור פנימה, וליצור גירוי במרכז. חלקיק אבק שיוצר הפרעה לתוך הרירי. התוך מנסה לדחות אותו והוא מתנחל, וכתוצאה מן החיכוך נוצרת הפנינה.

רוב הצדפות שאנו מוצאים על שפת הים, הן קליפות ריקות. התוך מזמן מת, רובנו לא פגש צדפות חיות, לשם כך יש צורך לצלול לאוקיינוס. מתוך ידיעה כי בחלקן קיימות פנינים.


אנו חיים חיינו מתוך התייחסות לחלק החיצוני והקשה של הצדפה: הקונכייה. ואז חיינו נוקשים, אטומים. הקליפה של משהו נדמית לנו כדבר עצמו. למה הדבר דומה, לבני אדם שמוצאים קליפות תפוזים וחושבים שזה התפוז.

וכך יכולים אנו לחיות לא רק פעמיים, אלא שלושה: פעם חיי קונכיה, פעם חיי הצדפה ופעם חיי הפנינה.

– חיי קונכייה, הם חיים מתוך התייחסות לטקסים, לתוויות, למוסכמות, למסכה, לנורמות החברתיות.

– חיי צדפה, הם חיים שמכוונים לצד האנושי שבאדם, לתוך הרך שבו, לרגשות. חיים כאלה הם או מתוך אינטואיציה ורגישות לרגשות הזולת, או מתוך אינטליגנציה רגשית אליהם.

– וחיי פנינה הם הרמה הגבוהה ביותר. הפנינה מייצגת את האמת, והגישה לאמת היא גישה שמאדירה את החוכמה מעל פני כל הגישות האחרות.

גישה הקונכיה (מוסכמות),

גישת הצדפה (רגשות, אנושיות),

וגישת הפנינה (אמת).

 

 

האיש משום מקום פוגש את האיש מכאן – סיפור ופרשנות.

הסיפור

'אפשר להיכנס'? שאל האיש משומקום את האיש מכאן. האיש מ'כאן' – לא ענה. 'מה קורה'? שאל האיש משומקום. 'מה? מה? מה?' בהה בו האיש 'מכאן'. 'מי אתה, מה אתה רוצה'? 'אני רוצה לנסוע לשם' – ענה. 'אבל, אבל, מי אתה בכלל. אתה לא יכול בכלל לנסוע, בכלל לשומקום. 'אבל שילמתי כסף, ועמדתי בתור, כמו כולם (יורשה לי לציין), אז למה לא'?
-הביט בו 'האיש מכאן' במבט חלול. ולא הבין מי זה ומה הוא רוצה ממנו, מה הוא עושה שם ולמה הוא שם ואיך הוא שייך בכלל למה שקורה. הוא לא בתכנית ולא בתסריט, הוא לא רשום בשום מקום. הוא לא חלק מיתר הנוסעים, הוא בכלל לא היה צריך להיות שם. ועובדת היותו, כאן, במקום הזה, היא בגדר טעות. שהיא מוזרה בלשון המעטה. שילך למקום אחר, אליו הוא כן שייך. כי לבטח הוא שייך לאן שהוא, אבל לא 'לכאן', כי כאן הוא לא רשום, הוא חריג, איך בכלל הגיע לכאן'? 'לא שייך, לא שייך, לא שייך', מילמל לעצמו האיש מכאן, כל הזמן (כתקליט ישן שנתקע בערוץ).
– ואילו הראשון, האיש משומקום, גם הוא לא מבין, לא מבין מה לא בסדר? למה הוא לא עובר? הוא הרי אדם ככולם? חי ככולם. בעל רגש ונשמה ככולם? אז למה לא?
ולא רק שהוא לא מבין, אלא שתוך שהוא שקוע במצוקה הזו שלפתע צנחה עליו, הוא גם לא חש, לא שם לב שהאיש מכאן לא שמע ממנו את מה שהוא שומע מכל האנשים מסביב: את שקשוק השלשלאות שבידיהם וברגליהם. וכי זו הדרך היחידה שהם מתקשרים עמו, כי על עיניו משקפי שמש ענקיות וכהות, משקפי שמש המסתירות את עיניו העיוורות.

האיש משום מקום פגש את האיש 'מכאן' – מסה (וניתוח הסיפור)
"לכל אדם מספר מסוים של תפקידים: תפקיד אחד המתאים למערכת נסיבות אחת, תפקיד אחר למערכת נסיבות אחרת וכן הלאה. האדם עצמו מבחין רק לעיתים רחוקות בהבדלים הללו. יש לו, דרך משל, תפקיד אחד שהוא ממלא בעבודתו, תפקיד אחר בביתו, עוד אחד בקרב ידידיו, תפקיד נוסף אם יתעניין בספורט וכן הלאה(….) לכל בני האדם – בין שיידעו זאת ובין אם לא, בין אם יחפצו בכך ובין אם לאו – יש תפקידים מסויימים שאותם הם משחקים. משחק זה איננו מודע. לו יכול היה המשחק להיות מודע, הוא היה שונה בתכלית, אלא שאדם אינו מבחין לעולם כיצד הוא עובר מתפקיד אחד למישנהו. או במקרה שיבחין בכך, ישכנע את עצמו כי עשה זאת בכוונה, שזוהי פעולה מודעת מצידו. לאמיתו של דבר, נשלטים חילופי התפקידים הללו תמיד על ידי הנסיבות החיצוניות, ואי אפשר לו לאדם לשלוט בכך בעצמו, מכיוון שהוא עצמו עדיין איננו קיים".
(הדרך הרביעית, אוספסנקי, זמורה ביתן, 1993, עמ' 56).

"עליכם להכיר בכך – אמר ג. בהקשר זה – שלכל אדם יש רפרטואר מוגדר של תפקידים שהוא משחק בנסיבות שבהן הוא עשוי למצוא את עצמו; אך העמידו אותו בנסיבות שונות אפילו במקצת והוא לא יוכל למצוא תפקיד מתאים, ואז – לזמן קצר הוא יהפוך להיות הוא עצמו(…) לראות את התפקידים, להכיר את הרפרטואר של עצמו, ובפרט להכיר את מוגבלותו – הרי זה לדעת הרבה. אך הנקודה החשובה היא זו: מחוץ לרפרטואר, כלומר, משנגרם לו לחרוג ולו רק לרגע משיגרתו, מיד מרגיש האדם אי נוחות רבה ומשתדל בכל כוחו לחזור לתפקיד כלשהו מתפקידיו הרגילים. וכשהוא חוזר ושוקע בשיגרה, שב הכל להתנהל ללא הפרעות והרגשת המבוכה והמתיחות נעלמת. אך ב'עבודה', על מנת להסתכל בעצמו, חייב אדם להשלים עם המבוכה והמתיחות הזאת ועם הרגשת חוסר הנוחות וחוסר האונים. רק לאחר שהתנסה באי נוחות זו יכול הוא באמת להסתכל בעצמו. והסיבה ברורה: כשאדם אינו משחק אף אחד מתפקידיו הרגילים, כשאינו יכול למצוא תפקיד מתאים ברפרטואר שלו, הוא מרגיש שהוא עירום. קר לו, הוא מתבייש ורוצה לברוח. אך מתעוררת השאלה: מה רצונו? האם הוא מעוניין בחיי שלוה או בעבודה על עצמו? אם רצונו בחיים של שלוה, עליו בראש ובראשונה לא לזוז אף פעם מן הרפרטואר שלו. בתפקידיו הרגילים הוא מרגיש נוחות ושלוה."
(אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא, שוקן, עמ' 256-7)

"אנו יכולים להיות אנו עצמנו רק באחוז אחד, ובתשעים ותשע אחוזים – אנו יצורים סוציולוגיים.
ישנה בנו המהות ('האני'), והייצוגיות (ה'אני החברתי').
ה'אני החברתי' היא המסכה שיצרתם כדי להסתיר את מהותכם.
המסכה: קשה מאוד לגלותה, לכל אחד סיבותיו הוא למען הגן על עצמו."
(מרגרט אנדרסון, "הדוקטרינה הלא ידועה", ARKANA 1962, עמ' 63

כולנו ממלאים תפקידים, תפקידים שונים, ולכל אחד יש תפקיד והתפקיד הוא הוא. כמובן שזה לא הוא האמיתי, זה רק תפקיד, אך זה ממלא נפח, תופס מקום, מעניק זהות ומאפשר לו להסתדר בעולם נטול מהות, חסר נשמה, שבו לאנשים אין ייחוד אישי רק שייכות ציבורית והשייכות היא על פי הפונקציה, על פי התפקיד. התפקיד הוא הדמות, התפקיד הוא הישות, התפקיד הוא האדם והאדם הוא כלום.
עולם זה, המזהה ומתייחס רק לתפקידים, הישות הפנימית של האנשים בו – נעדרת.
הרוב הבהחלט גדול של האנשים מאמץ לעצמו זהות תיפקודית המשמשת בתפקיד דומה לזה שמשמש כרטיס מגנטי, המועבר בחריץ שעל דלת הכניסה לחדר בבית מלון, או כרטיס מגנטי המועבר גם הוא בחריץ בתוך קופסא קטנה בכניסה השמורה רק לבעלי אישור.
הזהות הזו יכולה להיות להיות כל דבר שהוא ייצוגי ומקובל כבעל ערך תיפקודי בחברה. למשל היות האדם חלק ממשפחה ('אני אח של, גיס של, אבא של, אישתו של וכו'), כשהמדובר על שיבוץ כללי בחברה. אך במקומות מסויימים צריך שתהא התאמה בין המקום לבין האנשים שם, למשל בחדר במיון, על האדם שם להיות חולה או קרוב של חולה. המשבצת לתוכה מתשבץ האדם צריך שיהיה משהו שמתאים אליה.
המערכת (כל מערכת) בנויה לזהות רק את אלה שמתאימים למסגרת התפקיד שאותו הם אמורים למלא. כך למשל מסעדה שערוכה לקלוט זוגות או חבורות (אין שם שולחנות שערוכים רק לאדם אחד, אם בא אדם לבדו, צריך לפנות את הסכו"ם שמולו), כשאדם נכנס לבד למסעדה, בדרך כלל השאלה: 'כמה אתם'? למרות שהוא נכנס כאמור בגפו. וזאת מכיון שהוא לא משתלב באיך שהם ערוכים.
מערכת, כמערכת, לא בנויה להתייחס לפריטים בתוקף היותם פריטים, על כל הייחוד האישי הכרוך בזה, הם ערוכים להתייחס למה שמשתבץ תפקודית אל איך שהמערכת בנויה. רואים זאת היטב במערכת הרפואה; אם לאדם מחלה שקיימת במערכת, יש תרופות (בדרך כלל) ויש טיפול. אך אם הוא בא עם תסמינים לא מזוהים, כאילו שהכל בסדר, והוא לא חולה, הוא רק חולה עם המחלה שלו רשומה במערכת. דבר דומה מתרחש בבית הספר, שם אין חשיבות למבנה הנפשי הייחודי של התלמיד, כשרונותיו וכו', רק אם הוא מצליח להשתלב במערכת כמות שהיא, והעזרה שיקבל היא איך להשתלב, ואם הוא נותר יחיד ומיוחד אם זהות אישית מובהקת, אך ללא השתלבות לאיך שהמערכת כבר בנויה – הוא יפלט.
וכך בני אדם בעבודה, כשהם קולטים ומטפלים בבני אדם, 'לא מביאים עמם לעבודה' את עצמם כדי באמצעותו יתייחסו למרכיב הייחודי באנשים שהם מטפלים בהם, כי אין בזה צורך וזה רק מפריע. ועל כן אם הם נדרשים לפתע ליחס אישי או ייחודי לאדם, בתוקף היותו אדם, ולאוו דווקא בתוקף השתייכותו למערכת שאותו עובד מתפקד בה – לפתע הוא לא יודע איך להגיב, כמו אותו פקיד בסיפור. אין לו את הטכנולוגיה להתייחס לאדם –כאדם, רק את הפרוצדורה ונהלים להתייחס לאדם כפריט בעל זהות חברתית ואני תיפקודי.
וצריך אני תיפקודי אחד כדי לזהות אני תיפקודי אחר.
בסיטואציה זו, לבוא ללא זהות תיפקודית – זה כמו לבוא עירום (כמו שאומר קודם גורדייף, בהקשר אחר), ולא שהעירום מבייש, פשוט אם לא לובשים מדים – אין אדם. כי המערכת לא נודעה לזהות ולהתייחס לבני אדם, רק למסכות, תוויות שם, תוארים ותפקידים.
הדבר דומה לסרטים הישנים הללו על הרואה והלא נראה. ניסוי במעבדה גרם לו להפוך ללא נראה ואז הוא רואה הכל, אך לא מתייחסים אליו כי לא רואים אותו, וברצותו שיתייחסו אליו, הוא או מחתל עצמו בתחבושות (ונראה כמו מומיה), או לובש בגדים, מרכיב משקפי שמש, כובע וזקן מלאכותי, ואז רואים אותו, אז הוא קיים. כלומר, רואים אותו דרך התחפושת, דרך מה שהאדם מלביש על עצמו מבחוץ. (גורדייף מכנה זאת בשם: 'זהות מאומצת' Peraonality]] וזאת בניגוד למהותו הגלעינית, לעצמיותו האמיתית של האדם [Essence]).
אדם יכול להקרין מבפנים נוכחות עזה ביותר, אך זה לא יעזור לו אם אין לו 'תווית שם', המערכת, כמערכת – לא ערוכה ובנויה לקלוט ולהתיחס לישויות עצמאיות, רק לתדמיות תיפקודיות. (אין לה 'חוגה' למדידת נוכחות, רק לזיהוי תוויות ותוארים).
הזיהוי וההתיחסות לאדם דרך התפקיד הנו חיוני לאנשים השקועים בשינה, וישותם מצויה בתרדמת. ובתוקף כך הם גם ישנים לתוך הפנימי של בני אדם ולעצם נוכחותם. והיות וכך, הם צריכים שאנשים יודיעו להם אודות נוכחותם דרך סימנים חיצוניים, כגון תפקיד, תואר, משרה, וכו'.
ככה זה כשחיים באופן אוטמטי, מכאני. כשרמת המודעות או הריגושות הן חיצוניות וגסות; קווי המיתאר של הדברים הופכים לתחליף לגלעין האמיתי שלהם.
גם בתקשורת בינאישית, קיים דיבור של מהויות, הנסוב אודות ניסיון להבין דברים ברמת העומק שלהם, את המשמעות שלהם. בעוד שדיבור האחר הנו מכאני, סתמי, דיבור של להג ופטפוט שלא בא לפגוש את האדם כאדם, אלא להחליף מתכונים אודות מוצרי צריכה או איך להשתמש במוצרים או חפצים יותר טוב. בעולם של תוויות, לשום דבר אין קיום בפני עצמו והוא גם לא מעורר סקרנות בעצם קיומו, אלא הוא חפץ או כלי שהינו שימושי או לא. אנשים מחליפים בינהים תוויות; 'ביקרתי, קיניתי, קראתי'. אך אןי כמעט התחלקות ברגשות, חוויות תחושות אישיות, השקפות. האני האמיתי מושבת. מדברים דרך התחברות למה ששולי וטפל בחיי אדם: הנאה, הכרה, רכילות, וכו', על כל מה שמקיף את האדם, ולא עליו עצמו ובטח שלא על מה שחי בו.
כך בין ידידים, או אנשים שהם כבר ביחד. אך בנוגע לזרים, שם בוחנים אותם דרך שייכות תיפקודית, כאמור, והתפקיד הוא מה שעמו ודרכו מתקשרים ותופסים מקום בעולם. ותפקיד זה מורכב מהרבה פרמטרים, שרובם ככולם זרים למה שחי באדם כאדם, למה שאנושי בו. ובסופו של דבר הם אמורים לגרום לאדם שפוגש אותו להיות מסוגל לשייך את אותו אדם לפורמט מסויים. שם המשחק הוא משחק השייכות; להיכן האיש הזה שייך? באיזה משבצת לשים אותו? משל העולם הוא מחסן אחד גדול, והדבר החשוב במפגש עם אנשים הוא להבין אותם כשלעצמם ולהכיר אותם לעומק, אלא להיכן לשבץ אותם? והנה כמה שיבוצים אופיינים: שייכות מיגדרית, שייכות אתנית, שייכות לאומית, פוליטית, מקצועית, מעמדית וכו'. כל אלה הם כרטיסים שעוברים בחריץ. הם ברי זיהוי וברי התייחסות בעולם שמאוכלס באנשים ישנים ששייכים לקולקטיב כלשהו. עולם שהוא מת לכל דבר שהוא חי ואינדווידואלי. ועל כן כל שהוא חי ואינדוודואלי, אך נעדר זיהוי תיפוקדי קלוקטיבי – אינו בר קיטלוג. דהיינו, לא ניתן להכניס אותו למגרות וקטגוריות משותפות.
עולם זה שלנו היום, כבר לא מוכשר לטפל בבני אדם כיחידים אוטונומים, אלא רק בקבוצות, ובעיקר קבוצות גדולת. למשל התעשיה, מגלגלת מליוני דולרים על ידי כך שהיא מכוונת לקבוצות צריכה המורכבות ממליוני בני אדם. וכך גם לגבי ספרים, סרטים וסדרות בטלויזיה – כולם מיוצרים כך שידברו אל מגה-קבוצות, ולא אל יחידים. כי ליחיד אי כוח קניה, אין לו השפעה ועל כן אין להתיחס אליו. הכל הוא מערכת שנועדה לטפל בכמות גדולה של בני אדם בבת אחת, ועל כן היחיד בה – כאדם, כאנוש – לא קיים.
גם בית ספר נועד לקלוט ולטפל לא בתלמידים אלא במחזורים, בשכבות, ובכיתות. תלמיד מקבל התיחסות רק כשהוא חלק מכיתה או שכבה או מחזור. ואם תלמיד מסויים אל לובש את החזות של הרוב ולא מקבל את הציונים של הרוב (כי יש לו מבנה ייחודי שמצריך התאמה עדינה) המערכת, כאמור, תיפלוט אותו.
כך שסך הכל אנו חיים בועלם של מערכות שנועד לטפל בקבוצות ולא בבני אדם. אמנם בני אדם יכולים גם הם להיות מטופלים, אך זאת בתנאי שהם בעלי תפקיד ותפקיד שתורם לקבוצה. כך ששני המרכיבים שמקנים לאדם יחס אליו הם שייכות לרוב (פרולטריון) או תפקיד חיוני או בר השפעה (פונקציונר).
בעולם כזה היחס ליחיד הוא יחס שטאנצי, מתייחסים דרך שבלונות, כמו במפעל שמייצר משהו ייצור המוני. ואם הוא לא מתאים לשטאנץ – הוא כמו לא קיים. וכולנו למדנו להיחס ליחיד דרך השטאנץ, שדרכו מתייחסים לכולם (שוב, רק אם לא בעלי תפקיד מכובד או חשוב או היררכי). ואם אינדווידואל צריך יחס אישי, מסיבה זו או אחרת, המערכת נתקעת; אין לה את התיכנות לטפל באדם כאדם. בלי השטאנץ לא יודעים איך להתייחס.
וכך יוצא שבפגישה ראשונה עם אדם שאיננו מכירים, מנסים נואשות לקטלג; מסתכלים על הבגדים, על ההופעה, מנסים למצוא נואשות כל רמז שיעזור לשים את האדם בקטגוריה כלשהי. ומשלא מצליחים, לא יודעים מה להגיד, המבט מתרוקן, קופאים. אין תיכנות.
הערה: לגורדייף יש גישה מעניינת ומשונה לנושא זה של תפקידים. הוא מסכים שלבוש התפקיד בא במקום יחס מהותי ואמיתי לאדם כאדם. אך הוא מעגן זאת בקונטכס אחר, לטענתו, אנשים נולדים לתוך תפקידים מקובעים; קיים מצב של חזרה מתמדת של הכל על הכל. (זה קובע באופן קוסמי כדי שהדברים לא ימשיכו להתדרדר), כל הזמן אותו המחזה. ההתפתחות האנושית נעצרה, ומאז כמו תקליט מקולקל כולם משחקים את אותם התפקידים, אין התפתחות או שינוי. אותו יחס בין עשירים לעניים, קואליציה ואופוזיציה, נשים וגברים, משכילים ובורים (למרות ההשכלה הפרופורציה בין משכילים לבורים נותרה בעינה) וכו'. מי שמשתנה אלה רק השחקנים, לא התפקידים, אולי התיאור החיצוני של התפקיד משתנה, במקום עגלון נהג מכונית וכו', במקום פנקסן – מומחה מחשבים, אך במהות זה אותו התפקיד.
אמנם לכל אדם אישיות ומבנה נפשי משל עצמו, אך הם רלוונטיים, ומקבלים התייחסות רק על רקע של שייכות לקולקטיב או מילוי של תפקיד זה או אחר. חוץ מזה המבנה הנפשי שלו לא רלוונטי.
וכך אדם לפי המשפחה והגנטיקה כבר מראש נועד לתפקיד זה ולא אחר, נולד לבית סוהר של תפקידים (roles). אך מי שמצליח לעבוד על עצמו ולהגיע לרמה של תודעה כלשהי (צמידות לתפקיד סותרת תודעה או מודעות), מיד מתחיל לחרוג מן התפקיד, ואז אנשים שיודעים בתוכם מי אמור לשחק מולם (שהרי התסריט רק חוזר על עצמו בכל הצגה) מרגישים שאין להם טקסט מול אדם שכזה, הוא לא אמור להיות במחזה, או לפחות הוא לא משחק בהתאם לכללים; השורות שהוא משמיע אינן כתובות. ואז או שהוא מעורר בילבול, מבוכה, או שפשוט לא זוכה ליחס כלל, (כי אין להם שורות כתובות עבורו).

 

פרוזה וספרות – במבט קצת אחר…


מבוא
מסה זו תנסה לגעת בפרה קדושה מאוד: פרוזה וסיפרות. ולגעת שלא בכפפות של משי.

בתחילה על סוג סיפרות שאינה מקודשת כלל: ספרות הפופ מיסטיקה. אך לאחר מכן על הפרוזה האיכותית, כאמור במבט אחר. ולבסוף על הפרוזה והמסה.


חלק א. על נבואת השקר של סיפרות הפופ המיסטית
ישנה היום `ספרות רוחנית איזוטרית` שהיא בעצם ספרות רוחנית-רומנטית, כמו: האלכימאי, ספרי קרלוס קאסטנדה, הנבואה השמיימית, המחסום האחרון, התקדשות של אליזבט הייך, ועוד… שמספרת לנו שישנו עולם מיסטי. שאם מגיעים אליו, או נוגעים בו הרי ששם, אם בן האדם רק ירצה אז חייו יכולים לגעת באלוהים… ספרות זו מתעלמת לחלוטין מהקטע הקיומי. מכך ש -90%- מהחיים זה האבסורד ואימה ובדידות וסתמיות והיא (הספרות הפופ מיסטית) מציגה את הדברים בצורה שגורמת להתרוממות נפש. כך שכל אדם ירגיש שבעצם החיים נפלאים ורוחניים ונשגבים, רק אם הוא יתן לעצמו את הצ`אנס ורק אם יעשה את הדברים הנכונים ואם הוא רק ירצה, ואם הוא רק יחשוב אחרת ואם הוא יאמין – אז כל החיים יכולים להיות כאלה (נפלאים ומרוממים). ובעצם זו אשליה, מעין הוליבוד ספרותי ויש להתייחס ביתר חומרה לספרי הניו אייג` מאשר לספר שפשוט בא ונותן תחושת רומנטיקה נטו. כי גם הספרות הזו הינה רומנטיקה אולם היא רומנטיקה מיסטית וכך אדם שאינו בקי בדברים האלה יכול לחשוב שזה הוא הדבר האמיתי.

הפנטזיה המיסטית תמכור את ההזיה של קשר ישיר עם אלוהים בעוד שהבגרות המפוכחת אומרת `אני אף פעם אולי לא אחווה את החוויה האלוהית אבל אני אוכל לשמש פונדק דרך ההוויה שלי למשהו שיעבור דרכי אבל אף פעם אני לא אהיה הכתובת`.

הגישה הקיומית הבוגרת והמפוכחת תבוא ותגיד: אנחנו פה לבד ואין שום דבר שרוצה מאיתנו משהו, לפחות לא מבחינת המצב המהותי שבו אנו נמצאים. אנו נמצאים במצב מנותק (כמו ילדים שנותקו – מסיבה זו או אחרת מבית ההורים החם והמגן) ויש לנו רק את עצמנו, אך אנחנו יכולים להתחבר למשהו בתוכנו שהוא משקף דברים יותר חזקים מאיתנו ואז מתוקף אותו דבר אנחנו נוכל להתעלות מעל איפה שאנחנו תקועים והוא המשדר או המקלט לכוחות הבריאה, אולם אף פעם לא באופן ישיר אלא דרך הוואקום של ההוויה הפנימית. אך ספרות הפופ האלטרנטיבית של הניו אייג` מנסה למכור בצבעים בוהקים ובפוטוגניות את הרוחניות, והכל זה מכירות, וההוויה כהוויה הולכת לאיבוד, נעלמת תחת הרעש המחריש של המסיונריות השיווקית הזו. כאשר שיווק הופך לעיקר מאבדים את ההוויה ואת המהות ונשארים ביד עם תוצר שמוכר את עצמו באופן מוצלח עד כדי כך שאי אפשר לוותר עליו.

אך הגלעיניות והמהות הנפשית אינן מוכרות את עצמן, אינן אמורות להיות טובות בתקשורת ואפשר לראות אותן עמומות מבחוץ מבחינה תקשורתית, מה שעושה אותן לפחות אטרקטיביות. את הרוחניות אין צורך ואי אפשר למכור מי שעושה זאת מוכר פנטסיה, ואם לשפוט לפי יכולת הולכת השולל העצמית של המין האנושי – יש לנו רצון מאד עז לקנות את הפנטסיה.

עד כאן, מן הסתם, יהיו אנשים רבים שיסכימו עם כל מילה. (חוץ מצרכני ספרות העידן החדש כמובן). וקל לחשוב כי הכתוב מעלה נכון לגבי ספרות פופ מיסטית, אך יש סיפורת רצינית איכותית שלגביה לא יכולה להיות ביקורת.

האמנם?


חלק ב. אקספוזיציה:
עבור אנשים לא מעטים האקט של לקיחת ספר טוב לידיים, הינה חוויה מרגשת, אחד מפסגות החיים;

אדם שמושפע עמוק מספרות, הוא אדם שעדיין מחפש, שעדיין נותן מקום למשהו יותר גדול מהטרוייה הקיומיות לחיות בו. אדם אשר מושפע באופן עמוק מספרות – הרי שקיימים בו מיצבורים של עוצמות רוחניות ונפשיות וככל שהוא מושפע חזק יותר מן הפרוזה, כך זה מראה על העוצמה אשר חבויה בתוך תוכו המתחברת עם עוצמת הספר.

אז לוקחים ספר טוב ו… הטריפ מתחיל. כאן האדם מוצא את אשר הוא מחפש כל ימיו, את אותה תחושה של: `עכשיו זה קורה ובגדול`. את זה הוא מוצא בספרים; בפרוזה, שירה ובסיפורים.

עד כאן זה נכון, וזה גם מה שמקובל לחשוב אודות ספרות וספרים, (בעיקר בקרב אוהבי ספר, אך לא רק). ויש להודות כי הסיפרות והפרוזה היא אחד ההיכלות הרוחניים האחורנים, שבהם אנשים עם שאר נפש יכולים למצוא אמיתות שחיי היום יום לא נותנים להם ביטוי. הפרוזה, והכוונה לפרוזה טובה, נחשבת לפרה קדושה מאוד. יש שאוהבים אותה, יש שמשתעממים, אך אף אחד לא יעז להגיד משהו בגנותה, כז`אנר. האם ניתן בכלל לעשות זאת? אולי. אפשר לנסות. כי אולי, באמת ישנה עוד דרך להביט על הפרוזה האיכותית.


המשל:

פעם היה נער, שרצה מאוד, בכל מאודו להתאהב, לחוות בעוצמה את סערת הרגשות, את ההתמכרות העצומה את המיקוד העמוק הזה כלפי אדם אחר, את המתיקות הזו, את הביחד הנהדר הזה – שצובע את הכל בצבעים של שקיעה וזריחה גם יחד.

וכך הלך שנים, עם הדבר הענקי הזה בתוכו, כניצוץ שהלך ותפס חום לקראת התלקחות.

כגלעין שהלך והתגבש לקראת צמיחה.

כקפיץ שהלך ונדרך לקראת השחרור הגדול.

ואז ביום מן הימים (והוא בן 17 לערך) פגש ידיד, וראה שפניו להבים, עניו יוקדות ונראה נסער ונלהב. לשאלתו ענה הידיד: "זה הספר הזה, אבל אי אפשר לספר, צריך לקרוא".

הספר היה אודות אהבה, אהבה נואשת ומופלאה, ספר הכתוב בצורה שמביאה את החוויה פנימה, ממחישה אמיתות ומצבים של אהבה אמיתית.

הנער לא יכול היה להתאפק יותר, חיפש בכמה חנויות, לא מצא, עד שלבסוף היה צריך להזמין את הספר. כל יום הגיע לחנות וכעבור שלושה ימים הספר הגיע, והוא החל לקרוא בו כבר תוך כדי הליכה, אחוז מעין אמוק, סחוף עד קצה חושיו, נפעם מן הדקויות, מן האבחנות הפסיכולוגיות שכה הטיבו לחדור לנישמתו ולחשוף את רגשותיו המוצנעים ביותר…

וככל שהתקדם בספר – נראה היה לו כי כל פיסקה מכוונת אליו אישית, וכי הסופר הכיר את חביונות נפשו יותר משהכיר את עצמו, וכשהגיע לעצם מערכת היחסים בינו לבינה, הרגיש בכל על-חושיו ותת-חושיו, שזו הדיוק האהבה לה התכוון ולה ייחל כל ימיו הקצרים, עלה במעלותיה גלש במדרונותיה, סב עם כל הגלישה והתעלה עם כל עליה, עד שבסוף הספר היה נטול נשימה ממש.

שנים נשא את הספר בליבו, בוער ויוקד, הוא כבר מתחילת שנות העשרים והוא פוגש נערות נפלאות, אך הן בברור לא האחת והיחידה של ה הוא מייחל, ואז הוא מתאהב, אבל באמת. וזה אכן נפלא ומרגש וסוחף והכל, אך אז החלו דברים, דברים קטנים, שבכל פעם הוציאו אויר מן הבלון; ריח נשימתה בבוקר, פיזור הנפש שלה, גסות הרוח שהגינה כלפי עובדים בחנויות, מנהגי האכילה… וכל דבר כזה גרם לבלון אהבתו להתדלדל עוד ועוד, עד שיום אחד נותרה בידו פיסת פלסטיק ממורטטת, מקומטת ורטובה, בכלל לא כמו שחלם, כמו שהיה בהתחלה; התבונן בה ולא ידע מה בכלל מצא בה…

והספר נותר בליבו כחותמת אש, כמזכרת נפלאה שלה תמיד ישמור אמונים, גם בפרשיות הבאות שגם הן כמובן תתגלנה תמיד במלוא עליבותן לבסוף.

שהרי ליבו ונפשו,נתונים תמיד לאהבה הראשונה, זו שלה הקדיש את הניצוץ, את הגלעין, את הקפיץ של אהבת נעוריו. שכן את אהבתו הראשונה חווה בין דפי הספר, להם הקדיש את חומר הגלם של אהבתו העזה. ומאז, הניצוץ עומם, הגלעין לא פורה, והקפיץ חסר את המתח הפנימי.

כי מי יכול להתחרות עם הפסקאות המופלאות של מעשה המרקחה האומנותי?

המציאות נראתה נוראה בהשוואה למה שקרא בספר, והרי מה שקרא שם הוא שקטף את ליבו ואת משאבי אהבתו הטהורה.

כמו לחוש רעב אדיר ואז לפגוש את שיא הג`אנק פוד, מתועש, מתובלן, עם צבעים מרהיבים (כימיקלים) וריחות ניחוח (תמציות מזון).

ואז, לאחר שטעמנו מן הג`אנק פוד, בפעם הבאה שנחוש רעב כזה ונמצא ירקות טריים/ פירות טריים/ גבינה טריה – לא יהיה בנו עוד ניצוץ, גלעין וקפיץ – עבורן, כי האוכל הממוסחר של הג`אנק פוד היה שם קודם ו`גנב` את ההצגה.

ואז, כדי להגיע לאותה עוצמה של חוויה קולינרית – עלינו לחפש אוכל לא פחות עתיר בגירויים ותחושות-סף. ולאוכל האיכותי – אין סיכוי.

הנמשל:

וכך חיינו: יש בנו זעקה אמיתית להתממשות ולהגשמה עצמית, לפגוש את החיים עם כל מה שחי בנו בפנים, זה אמנם מוסתר עמוק בפנים, אך הוא מלא רצון להיות. אך לפני שזה קורה, אנו פוגשים את נביאי האומנות והיצירה, המדברים אל הדימיון והאמוציות הגולמיות שבתוכנו בשפת האשליה והפנטסיה – ושובים אותנו כליל. והבעיה היא שקל לנו להאמין שזה באמת, שאלו החיים האמיתיים, שאם רק נרצה ונאמין… כמו באגדות ממש.

והפרוזה כתובה כך, שדרך הצעיפים והמסכות אנו חשים ומזהים – גרעיני אמת גדולה, שבבי מציאות נסתרת אמיתית. כלומר: ש-א) החיים נפלאים ויפים (צעיפי האשליה הדקורטבים. ו-ב) שהאמת אכן שם (רסיסי האמת הפזורים מתחת לצעיפים).

כך שמעשי היצירה האמנותיים תמיד דוברים אמת, אך זו אמת שאנו צורכים במקום לחיות אותה. זו אמת שמישהו רקח ובישל כך שיהיה לנו מעניין לקרוא את זה. שהיה שיא וקתרזיס. זו אמת שעברה בית חרושת. והבעיה היא שהכרתית אנו יודעים את זה, אך התת תודעה שלנו מתרגמת את זה כאילו שזה החיים עצמם; אנו מתרגשים, נסחפים וכו`. וזה תמיד עשיר ומהמם יותר מהחיים עצמם.

וקל להתמכר לזה. כי זה לא משמעם וריקני כהחיים עצמם. והרבה אנרגיות נפשית מופנות לכיוון היצירה במקום לכיוון החיים. כמו פר שמרביע שקית מפלסטיק ולא את הפרה האמיתית. ולאחר זמן – זה מרוקן אותנו ממתח נפשי מטעינה פנימית וממשאבים נפשיים ויצירתיים אמיתיים.

כי כשפוגשים את האמת האמנותית אין צורך להתאמץ, הכל נרקח עבורנו, אנחנו צריכים רק לצרוך. וכך אנו נמצאים מוותרים על המאמץ הפנימי, על החיכוך בפנים, על רמת הלחץ הפנימי – שלפני המפגש האמנותי – היה יותר חזק מלחצי הסביבה והחברה, אך עתה אפשר סוף להתרוקן בפנים , שוב לצנוח, לתת לזה לקרות, ליפול שוב לשינה.

התרגלנו לצרוך את החיים במקום ליצור אותם כל יום ורגע -מחדש.

ואז, כשתגיע המציאות האמיתית, כשנפגוש את חומרי הגלם של החיים כפי שהם באמת נהיה מרוקנים, חסרי מתח ותשוקה פנימית – חסרי מוטיביציה. כי אלילי האמנות של האמת גנבו מאיתנו את גלעיני- ניצוצות- וקפיצי- החיים.

ומעתה – המציאות לעולם כבר לא תגרום לנו אותו הריגוש, ולנו כבר אין את האש הפנימית.

כך באמנות הטובה, בספרות במיטבה.

אך קל וחומר שזה קורה בספרות שמכונה: ספרות רוחנית, או מיסטית.

מה שקרוי היום ספרות העידן החדש;

 

 


אז אם כל סוגי הפרוזה נקטלו כאן, אז מה נשאר? האם ישנו ז`אנר שלא מוכר את הנשמה בזול? וממסחר את ההחויה של החיים בנזיד עדשים ספרותי?

התשובה היא: המסה.


חלק ג . סיפור ומסה – שתי דרכים להעביר מסר רעיוני
בבסיס כל יצירה פרי רוחו של יוצר – טמון רעיון, קונספט, תפיסת עולם. בכתיבה מילולית ישנם ז`אנרים שונים, בעיקר: מסה, שירה, פרוזה (כלומר סיפור). מבין שלושתם הז`אנר של הסיפור הוא הפופולרי ביותר והסיבה היא: האמוציות. אנשים צריכים סיפור מפני שהם עדיין ילדים בפנים שהולכים שבי אחר פנטסיות ובעצם זה לא הם שהולכים שבי אלא האמוציות שלהם. בזמן שהאדם הבוגר אינו צריך שיספרו לו סיפורים, הסיפור בעצם עוקף את כל מנגנוני ההגנה של האדם ונכנס פנימה בעקיפין דרך ההזיה של הסיפור. האדם נסחף עם הסיפור והסיפור לוקח איתו את הרעיון והקונספט כמו ויטמנים במיץ תפוזים. כך שלאדם שהוא לא בוגר נפשית, אלא אמוציונלי, הסיפור בהיות עטוף במעטה אמוציונלי יפגוש את האדם ברמות בהן הוא חי ולא ברמות שבהן האדם טוען שהוא רוצה לחיות, ולכן יהיה הסיפור נגיש יותר עבורו. כך שהכותב בעצם עושה שרות עבור הקורא – על מנת שזה יוכל לספוג טוב יותר תכנים גלעניים שכתיבתם היתה יוצרת קשיים בעיכול.

הדבר הטוב ביותר בסיפור מבחינה בוגרת הוא שהוא מאפשר לרעיונות המרכזיים להגיע ליותר אנשים וכל עוד לא אבדה הגלעיניות הרי שישנו רווח אמיתי. מעבר לזה הסיפור מאפשר לשבץ רעיונות לאו דווקא באופן דידקטי ומובנה בצורה של מודל כי אם יותר כמו בריקוד, מילה פה, מילה שם ומארג הרבה יותר גדול נפרש.

כך הסיפור, מעביר מסרים ואמיתות דרך מעשה ההסוואה של העלילה ויחסי הדמויות. אך המסה היא אחרת, המסה היא כלי תקשורת בוגר, קשה גלעיני, המדבר אל התובנה והאינטליגנציה והיא כלי מצוין להעברת רעיונות והשקפות עולם, בעוד שהסיפור הוא כלי לפורקן ובידור – המטפח פנטסיות ומקיים מציאות בידיונית – בשעה שהמסה האמיתית באה לפורר את הבדיה ולחשוף מתוכה את המציאות הקשה.

ושוב, לא שהסיפור לא מעביר רעיונות והשקפות עולם אבל זה נעשה במחתרת, לא בגלוי, כאילו כדי לעשות רווח מישני בלבד.

אך סך הכל הסיפורים באים והולכים אך האמת הגלעינית על הקיום והחיים נשארים וצריך אומץ ונחרצות להגיד את זה בגלוי ואת זה עושה המסה.


——————————————————————————–

" כל אימת שמלנכוליה לא מולכת בסיפרות, הסיבה היחידה לכך היא חולשה"

ג`איקומו ליאופרדי (1798-1837)

 

…"בספריכם קניתי חכמה. כל מה שיצרה המחשבה האנושית בלא ליאות דורות על דורות, נדחס בגולגלתי לפקעת קטנה. אני יודע שאני חכם מכולכם.

ואני בז לספריכם, בז לחכמה ולכל טוב העולם. הכול אין ואפס, הכול בן חלוף, אשלייה, תעתועים, חזיון שווא. כל כמה שתגדל גאוותכן, כל כמה שתרבינה חכמתכם ותפארתכם, הרי המוות ימחה אתכם מעל פני האדמה. כמוכם כעכברים שבמחילות העפר, וצאצאיכם, וההיסטוריה כולה, ואלמוות גאוני הרוח שלכם, כל אלה יקפאו או יישפרו יחד עם כדור הארץ.

דעכם נטרפה ואתם הולכים בדרך לא דרך. את השקר אתם חושבים לאמת ואת הכיעור ליופי. הייתם משתוממים אילו מכוח נסיבות כלשהן היו עצי ההדר והתפוח מצמיחים פתאום לטאות וצפרדעים, או אילו החלו הוורדםי להדיף ריח זיעת סוסים; כך גם אני משתומם עליכם, שהחלפתם את השמיים בארץ. איני רוצה להבין אתכם".

מתוך: "ההתערבות" מאת אנטון צ`כוב


——————————————————————————–

גבריאל רעם

 

עובדות ופרשנויות

אתחיל במשפט ידוע: "עם עובדות אי אפשר להתווכח".
עובדות מופיעות כאקסיומות בלתי ניתנות לערעור. הן האספירין של המדע, שבא להביא מזור מוחלט לכל מחלות הילדות של האנושות. לכל האמונות התפלות והשכנועים שבני אדם שכנעו עצמם עד לזריחת המדע הנאור לחיינו.
וכשמתגלעים חילוקי דעות בין אנשים, מי שמביא עובדה מחזיק עצמו (ונתפס) כמי שמצליח בזאת לסתום את הפה ליריבו (כי איך אמרנו? 'עם עובדות אי אפשר להתווכח'…).
ועתה אתחיל להתווכח עם המשפט שפתח שורות אלו ('עם עובדות אי אפשר להתווכח'); ובכן זהו אחד המשפטים הדמגוגיים ביותר שישנם.
העובדות הן המיתוס הגדול ביותר.
כי לא זו בלבד שהעובדות אינן אכסיומות בלתי ניתנות לערעור, אלא שהעובדות הן המסתור הטבעי לגישות מוטות, חד צדדיות ומניפולטיביות.
ואין אולי דבר בעולמנו שהנו כה ניתן למניפולציה כעובדות.
אחת הדוגמאות השכיחות לכך הם עורכי דין. הם באים כביכול בשם העובדות, אך כל צד לוקח את העובדות הנוחות לו ומדגיש אותן כך שהם יועילו לצד שלו בדיון המשפטי. העורך דין לא מפרש את העובדה בפני השופט, הוא אונס אותה כדי שתתאים לתמונה שהוא טווה.
דוגמה אחרת הם פוליטיקאים, הם מביאים עובדות שעוזרות לקמפיין שלהם, קל לחשוב שהם מפרשים עובדות אחרת מאשר הפוליטיקאים מן הזרם המנוגד, אך לא היא, הם לא עוסקים בפרשנות, רק באיפור של העובדות כך שיתאימו לתפיסה שהם מייצגים. פרשנות עוסקת בקילוף בעוד שמניפולציה עוסקת בהלבשה של קליפות ולבוש על העובדות.
למעשה העובדות הן כדור משחק בידי מי שמחזיק בהגה השלטון, מי שיושב בראשי הממסדים, מי שהוא בעל סטאטוס ועמדה ויכול להכתיב סדר יום.
הכוהנים הגדולים של  העובדות הם המדענים. והם מחוזרים על ידי בעלי השררה והממון כדי שיוכלו ללקוט ממחקריהם את העובדות שמתאימות לאינטרסים שלהם.
והאמת היא שאין עובדות ישנן רק פרשנויות.
למעשה אין מדע, אין אובייקטיביות, אין הגיון צרוף וחסר פניות. יש רק פסיכולוגיה (מבנה אישיות) וסוציולוגיה (המבנה והנורמות של החברה). ומאחורי כל אמת מדעית ועובדה חד משמעית – מצוי ההיסט או המגנט הסוציו-פסיכולוגי שממכוון לאזורים המשרתים את המטרות הסוציו- פסיכולוגיות.
אין עובדות יש רק פרשנויות.
בתקופתנו הפוסטמודרנית בה   פיסיקת הקוונטיים, הסמיוטיקה, והדה קונסטרוקציה – מולכות בכיפה ואמורות לקלף כל יומרה לבלעדיות טוטלית על האמת ולקעקע כל דבר המתיימר לטוטליות וחזקה על האמת. והנה, ראה זה פלא,  מעמדן של העובדות לא התערער ולמעשה נראה כי מעולם לא היה טוב יותר. לעומת זאת מעמד הפרשנות נמצא בשפל. היא נתפסת כיומרה חסרת כיסוי, או כקורבן מועד לקלישאות, הכללות וסטריאוטיפים. ליד הפרשנות, העובדות נתפסות כמשרת נאמן והגון של האמת, והפרשנות עצמה כנסיון לאכוף אינטרס דרך הפרשנות.
אך כל פרשנות היא נסיון חתרני לערער על מעמדה המבוצר של העובדה. נסיון לקלף את השיריון ולנסות להבין מה מעבר לחומת העובדה.
רוב הקצף של כוהני העובדות יוצא על הפרשנות, כביכול בגלל הכללות, וגם בגלל שהפרשן נחשד באינטרסנטיות בפרשנות שלו. אך האמת היא שלא משנה כל כך אם הפרשנות נכונה, כל פרשנות היא ברוכה בעצם נסיונה החתרני לערער שלטונן  הלא ניתן לערעור של העובדות.
ובכלל, בעולמנו זה ישנן יותר מדי עובדות ופחות מדי פרשנות. 
העובדות חוסות בצל מדעי הטבע בעוד שהפרשנות תמיד תיזדקק להסבר פסיכולוגי או סוציולוגי. הפרשנות מייצגת את הגישה ההומנית, האנושית שמנסה להבין ולמצוא משמעות וחיים בעולם קר ומנוכר. העובדתיות מייצגת עולם של נתונים קרים וחסרי חום אנושי. עולם מכאני וחסר נשמה.
למעשה עבודת האלילים המודרנית היא עבדות העובדות, ורק האמנים מערערים על המונוליטיות הזו של העבודות בכך שהם  משמשים כפרשנים חתרנים של עולם העובדות דרך היצירה שלהם. ובגלל החתרנות שבפרשנות שלהם, הקודים להבנת המסר הם קודים מוצפנים; רק יודע ח"נ יכולים לנסות להבין מה המסר. והדרך של העובדה לבטל את התקופות הפרשנית של מעשה האמנות היא בכך שהיא גורסת כי אמנות הוא עניין אישי של האמן וכל אחד יכול להבין אותה איך שהוא רוצה.
וכך האמנות היא שמורת הטבע האחרונה של הפרשנות. וכאמור, גם היא נאלצת להשתמש בקודים שרק מי שמבין אמנות יכול לרדת  לחיקרם הפרשני.
האמנות היא סוג אחד של פרשנות, זו פרשנות עומק, ובדרך כלל עוסקת באמיתות קלאסיות לגבי חיי אדם. לידם קיימים פרשני פופ, אלה מופיעים במדיה ומנסים לפרש עובדות כלכליות, פוליטיות, צבאיות, משפטיות, רפואיות וכו'. הם  פרשני פופ, (כמו מוסיקת מעליות) כי הם לא מנסים לרדת לחקר האמת, הם הם שרתי העובדות, הם עוסקים בעיקר במגמות ובקיטלוגים של העובדות, אך הם נמנעים בדרך כלל מלהכנס לעומק ולהביא את המשמעות שמאחורי העובדה שהם מפרשנים.  
האפליה הזו לטובת העובדות ולרעת הפרשנות – מוצאת ביטוי בשיחות שלנו; ברוב השיחות המשוחחים סוחרים בעובדות, מי שיש לו עובדות רבות ומוצקות, וחדשות יותר מקבל מעמד טוב יותר בשיחה (ומי שסוחר בעובודות הם בעיקר הגברים, נשים לא אוהבות עובדות כלל, וכמעט לא מביאות אותן לשיחה). שיחה ממוצעת מורכבת בעיקר מעובדות וממעט פרשנות. וגם מעט הפרשנות שנותרת מורכבת ברובה מדעות, וזה לא אותו הדבר; פרשנות מנסה להבין משהו לעומק, דעה מטילה על אותו משהו את הזוית האישית. בפרשנות אתה זונח את מה שאתה יודע כדי להבין משהו מנקודת המבט שלו, בעוד שבדעה זה להיפך;  אתה לא מעוניין במה שמסתתר מאחורי העובדה, אלא במה שאתה כבר מראש חושב עליה ועל שכמותה. בדעה מסלול התנועה הוא מן החוץ פנימה, מן העובדה אל מה שהאדם חושב עליה, בפרשנות התנועה היא מן הפרפיריה של העובדה לכיוון הגלעין שלה. בדעה מכסים, בפרשנות חושפים.
וכך שיחה בדרך כלל מורכבת ממשפטי עובדות כמו: "שמעת מה הוא אמר"? או "ראית מה כתבו בעיתון"? או "שמת לה איך שהיא השמינה"? "ידעת ש…"? או משפטי דעות: "אני לא מאמין לו, הרי גם בשנה שעברה….",  וכו'.
בשיחה רגילה יש מעט מדי נסיון לרדת לשורשם של דברים, לנסות ביחד להעמיק בהבנה של מה העובדות אלה אומרות.
וכך במקום שהעובדות יפנו דרך לפרשנות, הן הפכו מזמן לבנות ערובה בידי מקבלי החלטות למינהם. העם חושב שאלה העובדות הטהורות, לא מודע לכך שמקבלי ההחלטות מתמרנים מאחורי הקלעים, איזה עובדות יגיעו א-פריורי לידיעת הציבור. העובדה היא לא בתולה זכה שנחשפת בתומתה לעיני הציבור, אלא היא אישה מנוסה שעברה במיטות של כמה פוליטיקאים עד שהגיעה לאור הזרקורים.
ולסיכום:
הכל הפוך : אנו חיים בחברה שמה שמוצק וחד משמעי בה (העובדה), הוא בדיוק ההפך ממוצק וחד משמעי, העובדה  היא מוליך השולל הגדול ביותר. והפרשנות שהייתה אמורה להציל אותנו הן מן האטימות שלה והן מן המניפולטיביות שלה, ולהוביל אותנו לתובנות ולהבנה – נמצאת בשפל המדרגה, מתבטלת בפני העובדה המולכת.

גבריאל רעם
15. 5. 2003