ארכיון תגית: התאהבות

על תודעה ואהבה (או: על מודעות והתאהבות).

על אהבה ותודעה
ישנם מצבים, תחומים, התייחסויות ורגשות – שפשוט לא יכולים לחיות בכפיפה אחת עם רגשות ותחומים אחרים .
במיוחד מדובר על מצבים נפשיים שכל אחד מהם מצוי בגדה הנגדית.
למשל אהבה ותודעה. על חוף אחד תודעה ומודעות ועל הגדה הנגדית – אהבה.
כדי לאהוב צריך להפחית את המודעות למינימום ולהתמסר לחוויה. ואילו כדי להיות מודע צריך פחות להתמסר ולהזדהות עם החוויה – ויותר לנסות ולראות אותה באורח בלתי תלוי, או משוחד.
לאדם אוהב קשה לדעת, להבין ולפרשן. זה לא אומר שבהתאהבות אי אפשר להפיק שום פרשנות וידיעה –אבל יש למתאהבים תחושה שמודעות תפריע לתהליך החווייתי של ההתאהבות.
מבחינה כימית ההתאהבות מפרישה לדם חומרים מפחיתי כאב, ואילו בהפעלת התודעה, כמעט תמיד מגיעים לגבולות הכאב הרגשי.
מזה זמן רב ולבטח בזמן הזה – נראה שהמין האנושי מטפח את דת ההתאהבות, ומוכן לצרוך ידע אודות דת זו -, כל עוד אינו מקרין על רמת הכאב הרגשי, ברגע שהכאב הרגשי מגיע לרמה בלתי נסבלת, כאן התודעה והמודעות נבעטים החוצה מן המשחק הפנימי של האדם.
וגם ההפך הוא הנכון טיפוח מודעות לא יכול להיעצר בגבולות הכאב הרגשי, וזאת מן הסיבה שמעבר לגיל מסוים יש מעט חלקים בפסיכה של האדם שאינם קשורים לכאב רגשי. וזה אומר שיהיה קשה מאוד לטפח מודעות עצמית כי משלב מסוים של מודעות והלאה- יתחילו להגיע תחומי הכאב הרגשי.
וכך יוצא שלמתאהב יש מעט ידיעה והבנה של האהוב, וגם להיפך, אנשים שמתמסרים לתהליך של מודעות עצמית – יהיה קושי להתאהב.
ככל שיש יותר אהבה יש פחות ידיעה. וככל שיש פחות תודעה כך יש לאהבה מרחב מחיה ודלק מספיקים כדי להתלקח. מודעות היא כמו מים לבעירת האהבה. מכבים אותה.
האהבה ניזונה מפנטסיות, שכנוע עצמי ודילוג על קטעי מחלוקת. וכשיש אהבה הכל מוצף ברגשות שמטביעים את המודעות והתודעה. ושוב, כפי שאהבה לא יכולה לדור עם תודעה, כך תודעה לא יכולה לחיות אהבה.
כדי לאהוב צריך כמה שפחות לדעת, כדי לדעת (מודעות) צריך כמה שפחות להזדהות עם סבל וכאב רגשיים.
מי שאוהב יודע פחות ומי שיודע מתאהב פחות..כל אחד מן השניים שם גבולות ברורים לשני.
להתאהב זה להיות מוקסם, ללכת שבי אחר.. בהתאהבות חזקה, יש מעין אדים שעולים מעלה אל הראש ומערפלים ומשבשים את החשיבה ואת התודעה.
התאהבות צריכה תנאי מוקדם של בדידות, כשאין בדידות בהיסטוריה של היחיד טרם התאהבותו – אין כמעט התאהבות. היא מתלקחת ובוערת יותר – ככל שלפני ההתאהבות הייתה תקופה של בדידות. הפחד מן הבדידות הוא דלק משובח להתאהבות הבאה. זה כמו ביחסים בין אוכל לרעב, ככל שהאדם רעב יותר כך ייהנה יותר מחווית האכילה.
אם זוג בהתאהבות יפגוש פסיכולוג שייתן פרשנות לכל אחד על הסיבה להתאהבות ועל האישיות של הזולת בהתאהבות – הוא יתקל בהתנגדות עזה מצד המאוהבים.
כמובן שזה לא נעשה במודע, אך המאוהבים ירצו להתמסר כמה שיותר לחוויית ההתאהבות ולדחות כל נסיון פרשני.

ועם זאת ולמרות מה שנכתב- חשוב מאוד שלבן אדם תהיה אהבה. הרגשות שלנו צריכים אהבה. בלי אהבה הרגשות לא מתקיימים. הם צריכים אקולוגיה תומכת ואמפאטית כדי לחוש בטחון רגשי. הרגשות של היחיד זועקים מבדידות ומכאב. וככל שיש יותר כאב – כך תהיה יותר השתוקקות להתאהב. מדובר כאן על צורך אמיתי בתמיכה רגשית.

ככל שאדם רגיש ועדין נפש יותר כך זקוקה נפשו לאמפטיה ותמיכה רגשיים, לשון אחר: החומרים האותנטיים של האהבה.

אין ספק שכאן מגיעה הכתיבה של השורות עד כה לפרדוקס חשיבתי –מצד אחד האהבה נוגדות התפתחות תודעתית ושימוש במודעות עצמית – ומצד שני לא יכול אדם לצלוח את ימיו בלי השיקוי משכך הכאב של האהבה. (הכאב יהיה גדול במיוחד ככל שאדם רגיש ובעל שאר רוח יותר).
לא לחינם יש קושי כה גדול בשני התחומים החשובים הללו: אהבה ומודעות עצמית ("דע את עצמך"). כל לאחד מהם חשוב ביותר למען התפתחות וקיום חיי רגש יציבים ובטוחים. ושניהם ביחד קשה להם לדור בכפיפה אחת.
ועם זאת ויתור על התפתחות אישית באחד מתחומים אלו, כמו מוציאה את הצבע מן החיים, הנותרים להם אפורים ומשמימים במקרה הטוב – וקודרים ומדוכאים במקרה הרע.
גבריאל רעם, 29.2.13

עיסקת החבילה של האהבה והמיניות,


אנו רגילים לקבל את האהבה והמין כעיסקת חבילה. אין אחד בלי השני. אוהבים את מי ששוכבים עמו ושוכבים עם מי שאוהבים. אמנם מחילים את עיסקת החבילה הזו בעיקר על נשים אך היא מקובלת באופן כללי. גברים סוטים מן הכלל הזה יותר מאשר נשים, ואז מתייחסים אליהם בסלחנות, כמי שלא עומדים ביצרם. אך גם מהם מצפים ליישור קו עם ההתבגרות וההתמסדות בחיים. ולאחר הנישואין מצפים מהם לשכב רק (ובעיקר) עם האישה שהם אוהבים.

מסה זו באה לבדוק את החיבור הצמוד הזה בין אהבה למין. האמנם יש חיבור? אמור להיות חיבור? האם זהו חיבור אורגני או פרי מוסכמה חברתית?

ובכן ראשית ההבדלים בין שניהם;

אהבה נוצרת כשיש אינטימיות וקירבה נפשית. אהבה היא הרבה רגש, הרבה נפש ומעט גוף (חיבוקים, נשיקות, ליטופים). באהבה הגוף שם בעיקר כדי להביע קירבה, חום, אינטימיות. המגע רך נעים, מלטף.

מין נוצר ופורח כשיש זרות, ככל שמכירים את האדם יותר כך התשוקה המינית דועכת. במין יש הרבה גוף ומעט רגש ונפש. המגע סוער, ייצרי, לעתים אגרסיבי; מטלטל; מועך, חופן, חזק – מביע תשוקה וסערת ייצרים.

התאהבות מושתתת על דמיון, זהות, ורצון להיות כמו, יחד עם, להתמזג. אנו מאוהבים במי שדומים לנו ונעשים דומים למי שאנו אוהבים.

במין המשיכה מושתתת על קוטביות הפוכה, נמשכים לקוטב הנגדי, וככל שהקוטב יותר נגדי, כך גדלה המשיכה המינית. הזרות והניכור מגדילים את המשיכה.

מן הסתם בחברה מצומצמת שבה ישנה אחווה ואינטמיות עם כולם ההתאהבויות תהיינה רבות. אך בחברה המשותת על זרות וניכור, שבה פוגשים ורואים מאות רבות של בני אדם מתחלפים מדי יום, היצר המיני נמצא בהתעצמות מתמדת. ככל שישנם יותר אנשים משדרי מיניות עמם אין לנו קשר אישי – כך תלך התשוקה המינית ותתעצם.

ואם ניקח זאת עוד צעד אחד אז 'כדי לאהוב צריך להכיר, כדי לחוש משיכה מינית רצוי לא להכיר'.

ההכרות יוצרת אינטימיות ואינטימיות טובה לאהבה – רעה למין. המין פורח בניכור, באנונימיות. אובייקטים מינים רבים חובשים משקפי שמש כהים, יש להם הבעות פנים קפואות ואטומות, ויש בהם מיזוג של קור ריגשי ואיתות של סערה ריגשית פונטציאלית. המבט המיני מצומצם, דרך שמורות חצי עצומות, ומזוית העין, הרף עין ודי. באהבה העיניים פקוחות לרווחה, לקלוט כמה שיותר מן הזולת האהוב, המבט ממושך, רחב ופתוח.

האהבה רכה, המין קשה.

באהבה רוצים ללהיות עם העירום החלש וחסר האונים. ולהתחבר לגלעין הפנימי. מתאהבים במה שחבוי, במה שחלש, במה שמוסתר, בישות הפנימית.

במין דווקא רוצים להסתיר, למסך ועם זאת, לקרוע, להסיר, לחשוף את שמוסתר. זה מעין משחק. ברגע שזה עירום זה כבר לא מגרה, אך מעבר ללבוש זה תמיד ייצרי יותר. יש כאן צורך במיסתורין. נמשכים למה שחזק, מודגש, עושה עיניים.

החיבור בין שניהם הוא חיבור כפוי, מאולץ שבו שניהם מחבקים האחד את השני חיבוק דוב ושוברים האחד לשני את העצמות. החברה שלנו לא רוצה להפריד בין שניהם, כי אז המין ישאר ללא שוטר האהבה ירוץ עירום וחופשי ויהרוס את כל שהחברה בנתה.

בחברתנו זה נחשב ממש כפירה להגיד שאין קשר בין השניים, ואולי אפילו, רחמנא ליצן, שכל אחד מהם פורח יותר בהעדרו של השני…. זו ממש אולטרא כפירה. אין ספק שהפמניסטיות יזדעקו כי תובנה זו נשמעת כלקוחה הישר מבית מדרשם של השוביניסטים המובהקים. אך זה אינו המסר המובהק של הפילוסופיה הגברית לגבי המין. למעשה הגישה הגברית היא לא חד משמעית במפורש, ולמעשה היא צבועה ביותר. היא שמה על המיניות הנשית שתי מדבקות סותרות. האחת שהמין יהיה לוהט וחסר מחוייבות הנובעת מאהבה, והשניה מדבקה שאומרת שהאישה אמורה לא להנות ממין אם אינו מלווה באהבה.

למעשה החיבור בין השניים הוא חיבור שבא הישר מבית המדרש הגברי. הגבריות רוצה שהמיניות של האישה תהיה מסורה לגבר בו היא מאוהבת. בעוד שלו מותר להפריד בין השניים. מה שמראה שהחיבור בין השניים בא לשלוט על המיניות, לנהל אותה ולשים אותה תחת שליטה.

האהבה, מעצם טבעה – נוטה לקוטב הנפשיות והרוחניות. הריגשיות שלה מעודנת ומבוססת על רגשות של חמלה, אמפטיה והזדהות.

המיניות מעצם טבעה נוטה לקוטב הייצריות והגשמיות. המוטיבציה שלה מבוססת על כיבוש והיכבשות, על בעלות ונבעלות, על חדירה ונחדרות. על יחסי כוח ועל סיפוק מהיר שבא בפיצוצים מהירים. נסיקה אדירה ומהירה, ומיד נחיתה קשה.

לעומתה האהבה נבנית לאט, היא אינה חותרת לשיא אלא למי מנוחות תמידיים. באהבה ככל שמכירים יותר כך היא עמוקה וממלאת יותר. במין ככל שמכירים פחות כך החוויה מסעירה יותר.

האמת שאיחוד או סמיכות ביניהם (לעשות מין עם אותו אדם שאוהבים) רק מגביל את שניהם. אך עם זאת בכל אהבה צריך שתהיה קצת זרות, משהו בפרטיות של הנאהב או הנאהבת החסויים בצל, כי אהבה ללא מסתורין אינה אהבה. וגם במיניות צריכה משהו מן האוירה של האהבה כדי שלא תקצין לקצה המסוכן של עצמה. ותהפוך לבהמית לגמרי. היא צריכה עידון, רגש, חיבה כלפי האדם, זמן להיבנות וזמן להיפרד.

אך זה שכל אחד מהם צריך בתוכו מעט מהפך של עצמו, לא אומר שצריך להצמיד את האהבה להתאהבות באדם עמו מקיימים יחסי מין ולהיפך.

אין ספק שלו הפרדה זו תתקבל, הלכה למעשה, ישרור אנארכיזים גמור.

אך זאת רק כי לאהבה ולמין נכנסו בעלות ורכשנות.

המין אמור להיות חופשי וחסר התניות. והאהבה פרי של בחירה סלקטיבית, איטית וממושכת. המין מבוסס על פורקן והאהבה על טעינה. הפורקן מתרחש בבת אחת, אחת לכמה זמן. הטעינה ממושכת. הפורקן צריך סובייקטים מתחלפים כי הפורקן מבוסס על השוני והחידוש, בעוד שהטעינה מבוססת על סובייקט זהה, כי אחרת הטעינה הריגשית צריכה בכל פעם להתחיל מחדש.

על כן, ההצמדה הזאת בין שניהם, מזיקה לשניהם; התשוקה המינית מפריעה לאינטימיות, לעדינות ולרכות שבין שני אוהבים, ואילו הרוך, העדנה והאינטימיות מפריעה לתשוקה המינית.

מנקודת מבט זו, אין דבר טיפשי יותר מאשר לקיים יחסי מין סדירים עם פרטנר קבוע, ועוד זה שאוהבים אותו. ואין דבר טיפשי יותר מאשר להתאהב באדם אליו נמשכים מינית.

אלה שתי רשויות נפרדות, שהוצמדו בגלל אינטרסים של שליטה חברתית ואין להם כלום עם הטבע הבסיסי של האדם. הם קשורות לרוכשנות, בעלות, אגו, קינאה, ורצון לנהל את העולם בצורה של כלכלה ריווחית. והתא המשפחתי (בו מקיימים יחסי מין עם מי שאוהבים) הוא יחידה כלכלית לכל דבר שבונה את רשת הצרכנות-יצרנות התעשייתית, שהופכת בני אדם לנמלים משועבדות להנאות שלהן מחד, ולמבנה הכלכלי של החברה מאידך.

למעשה עיסקת החבילה הזו של המין והאהבה, היא מאבני היסוד של הגישה הבורגנית לחיים. ששמה הכל על משטח אחד, ובכפיפה אחת; האושר כקופון שגוזרים כשממלאים את כל החובות החברתיים.

הגישה הבורגנית חוגגת את הבינוניות, שאומרת שקוצצים בעוצמות הקיצוניות ומותירים את הדברים עם הביניים הפושרים בלבד. לא שונאים יותר מדי, לא אוהבים יותר מדי, לא מתחרמנים יותר מדי. קצת מזה וקצת מזה, ומחכים לנכדים שיגיעו, שאז יהיה באמת אושר גדול.

הפרדה בין אהבה למין תאפשר לכל אחד מהם להגיע למימוש עצמי מהותי וטוטלי. זה מימוש שהולך אומנם כנגד הסדר החברתי הקיים. אך הוא בבסיס החיים שלנו כבני אדם. ואז האדם יכול למצוא אהבה אמיתית, שמבוססת על רעות ואחווה ואמפטיה. ומיניות אמיתית שמבוססת על חופש, פראות ויצריות בריאה ועוצמיתית.

מצב זה של הפרדת המין מן האהבה, הוא רחוק מאוד מאיתנו. ואין ספק שיש בו הרבה כדי לקומם הרבה בני אדם עליו.

אך יש לזכור כי הכתוב כאן אינו הצעת חוק בכנסת. אלא רק הרהורי נפשו של אדם שאוהב לכתוב הגיגים והגות. ולהתפלסף על נושאים שונים.

המין האנושי מחפש את הזיווג הקדוש הזה בין אהבה למיניות. וכמעט תמיד חלק משניהם יוצא מתחת לשמיכה הקצרה. או רגל המין או יד האהבה. אך כל הזמן רוצים את שניהם עם אותו אחד או אחת.


——————————————————————————–

לקריאה נוספת:

מישל פוקו, , תולדות המיניות כרך א', עברית: גבריאל אש, ת"א: הקיבוץ המאוחד, 1996.


 

על אהבה ואנושיות.

"תקופת האבריות חלפה, הגיעה עת האנושיות"

צ'ארלס סמר


"האנושיות היא בת האלוהים"

תיאודור פארקר


"החטא הגדול כלפי היצורים הוא לא לשנוא אותם אלא להיות אדיש כלפיהם. זוהי תמצית חוסר האנושיות".

ג'ורג' ברנארד שואו


——————————————————————————–

אהבה ואנושיות. שני מצבים נפשיים בינאישיים. בשמיעה ראשונה הם נשמעים דומים אך השוני גדול מן הדמיון. ככל שחושבים על כך יותר, כן הן מתייצבים כיותר דיכוטומיים וקוטביים זה לזה.

לעומת האהבה שהיא מצרך החודש כל חודש, כל השנה – מונחת האנושיות במדפים האחוריים של החנות, ליד המחסן, יש עליה קצת אבק וקשה לקרא את האותיות. עמה על המדף מצויים מצרכים דומים; צדקה, ולעשות טוב, ולהקשיב, וסבלנות ואמונה ולעזור ולתת. ושאר מצוות אנשים מלומדה. ועם זאת, אמנם מצד אחד זה המדף האחורי בכל שנוגע לשימוש עצמי אך בכל שנוגע למראית עין – זה ניצב בחלון הראווה. נוכח בנאומים חשובים ובהצגה עצמית לקהל חדש; כמה זה חשוב, להיות אנושי.

האהבה, לעומת זאת, היא מצרך בביקוש אישי רב, ביום יום המעשי, (היא גם על המדף הקידמי וגם בחלון הראווה). מצרך שהצורך לגביו נובע ממקום עמוק ואינטימי ביותר. ועד כדי כך היא בדרישה – שלא תמיד ניתן לספק את הביקוש ולא כל צרכן מקבל את סוג האהבה שהוא דורש. ויש כאלה שלא מקבלים כלל את הסחורה. סך הכל היא מצרך מבוקש, אין מספיק לכולם, ויש ברי מזל (או יותר נכון אטרקטיביים מבחינת הפונטציאל להתאהב בהם) שמשיגים אותה ואחרים מביטים בה בעיניים כלות.

וכפי שכתבה על כך אווה אילוז בסיפרה: "האוטופיה הרומנטית – בין אהבה לצרכנות" [1]. האהבה היא, אכן מצרך. חלק אינטגרלי ושייך של תרבות הצריכה ההמונית. היא הגזר הוירטואלי שמנפנפים בו לפני אפו של החמור, כדי לעודד אותו להמשיך ולעבוד כמו חמור. (להניע את גלגלי התעשיה והמסחר, אבל על כך בהרחבה בסיפרה הציני והמלומד של ד"ר אילוז).

אך לא רק כמוצר צרכני, האהבה גם מככבת כערך טרנסדנטי.; אהבה היא הגאולה הגדולה. 'תן לעצמך לאהוב', 'הרשה לאחרים לאהוב אותך' – 'תן לאהבה שבך לפרוץ החוצה' – והגעת לאלהים.ואפילו היום, צפיתי בתכנית בטלויזיה בערוץ 33 בשם קפה תיאטורון, יורם יובל סיפר על סיפרו ("הלנה על הגג" כמדומני שנסב על מלחמת לבנון והוא אמר משפט: "אך המענה והתשובה למלחמות היא האהבה" ומיד החתרה והחזיקה אחריו אסתי זקהיים, שהוסיפה שהרי האהבה היא מענה לעל הבעיות והדברים בעולם" וכמובן שזה זכה להסכמה מיידית מצד הד"ר יובל. ומה אנו למדים מכל זה? שהאהבה מזה כבר הפכה למעין דת חילונית. לא רק סיפוק צרכים גשמיים ורגשיים, אלא כדרך להיפתח ולנשום עמוק מן השפע האלהי. מי לא שמע באחד מן הטקסטים של 'העידן החדש' את המשפט: 'אלהים הוא אהבה'. 'היקום הוא אהבה' 'העולם בנוי מאנרגיה של אהבה'. כך ברמה השטחית והיומיומית, כפי שהיא באה לביטוי בשיחות יומיום – האהבה היא הוליווד, ירושלים של מעלה, מחוז הכמיהה הבלתי מושגת.

.האהבה כדת להמונים, דת פופולרית, מסחרית אמנם, אך דת (ובפאראפרזה על משפטו המפורסם של פרויד: "האהבה היא אופיום להמונים").

והמיזוג המשונה הזה בין דת ומסחריות מציץ בנו מכל פינה ושלט חוצות; למשל פירסומת חדשה ליוגורט מלווה בכיתובית: "לבוא מבפנים". או בפירסומת של סלטי צבר הם משתמשים בסלוגן: "לבוא מאהבה". למעשה האהבה מככבת כמעט בכל סיסמת פירסומת, פיזמון ברדיו, שלא לדבר על טלנובלות, ששם זו הממלכה הבלעדית שלה. כל אלה מאדירות אותה וקושרות לה כתרים. היא גם שרויה בהרבה מיצירות הפרוזה, רק ששם זה מפוכח יותר, בוגר יותר. טעון ביסורים ומשברי לב. הצד האפל של ירח-האהבה.

כך האהבה; זוהרת, מבוקשת, נחשקת. תמיד צעירה, תמיד בכותרות, תמיד בראש מצעד הפזמונים. כוחה בהילה שנקשרה לראשה. פניהם של האוהבים נראות זוהרות כמעט בזוהר של הארה מיסטית. אך היא חמקמקה ככרטיס חיש גד, שישנו ביד אך לא בדיוק מביא לזכייה הגדולה. (בפעם הבאה). האהבה מובטחת לכולם, היא הזכות של כולם, וכולם יכולים לחוות אותה… רק אם… היא אמנם גזר אך יותר ויותר גזר וירטואלי.

לעומתה האנושיות היא בת אביונים, לבושה סחבות בלות, סובלת מאוברדרפט תמידי ויחסי ציבור של הסוכנות בקזחסטן. הדימוי שלה מיושן, ארכאי. אין לה רייטינג, לא תמצאו אותה בסיסמאות פירסומת ("לבוא מאנושיות"). היא נדחקה לשוליים. אמנם לחוש אנושיות כלפי יצור חי הוא דבר נעלה, אך נעלה כמו תרומת צדקה בסתר. זה אמנם מכובד אבל לא ממש נוצץ ונחשב בחוגים שרוב בני האדם יוצאים ובאים בהם. האנושיות היא יותר זוג נעלים יפייפיות משנות הארבעים שמונחות מלאות אבק באיצטבא כלשהי אי שם הרחק מאחור. אף אחד לא חושב: "מזמן לא חשתי אנושיות". או "מזה זמן רב לא פגשתי אדם ששידר לי חום אנושי". (אולי נסבול מן הקור האנושי שסביבנו, ואפילו מאוד, אך אין לנו את הכלים העדכניים להיות מודעים לחוסר הזה. במקום שאין מלים לתאר משהו – הוא לא קיים). היא נחשבת כראויה ומכובדת כדודה זקנה שהייתה מנהלת בית ספר יסודי נחשב בשנות החמישים, ועכשיו היא בפנסיה. האנושיות היא כמו: הקשבה, תקווה, אמונה. אלה סרוויסים יקרים ששמים בויטרינה בסלון, אך על השולחן אנו מוצאים בדרך כלל פיצה או המבורגר מ'טייק אווי'– בצלחות פלסטיק ואריזה חד פעמית. אריזה שעליה כתוב באותיות קידוש לבה: א ה ב ה. זה טעים, זה קורה בבת אחת בחלל הפה. וזה עסיסי מאוד.

גם הג'אנק פוד וגם האהבה – יוצרים ריגוש חזק מאוד, מיידי וסוחף – שעוצמתו ומהירותו עומדים ביחס הפוך למשקלו הסגולי, איכותו והערך התזונתי שלו.

אפשר לחוש אנושיות כלפי כל יצור חי, ומבחינה זו זה משהו מאוד כלל אנושי. אך מצד שני – כשזה קורה זה יוצר יחס מאוד אישי ואינטימי, בין שני בני אדם.

אנושיות היא קבלה בלתי מותנית, תמיכה חסרת סייגים, שעוטפת את הזולת בהילה של חום ואור.

חברתנו היא חברה שפינתה את המקום של האנושיות לטובת האהבה. זו חברה קרה מאוד, מנוכרת וחסרת יחס אישי, מפרגן וחם כלפי האדם באשר הוא אדם, רק בגלל שהוא אדם ובגלל שהוא כזה. אנושיות אאוט, אהבה אין. בעוד שבאנושיות זה ניצוץ שיכול להידלק כלפי כל אחד, מבלי שיוצא למי שחש את זה כלום מעצם התחושה, הרי שבאהבה זה חוזה (בתחילה חד צדדי) שהדלק המזין אותו הוא אינטרס אמוציונלי.

מה שמזמין את ההתאהבות הוא איפיון פוסטרי אטרקטיבי. וזאת לעומת מה שגורם לאנושיות להיות מוקרנת כלפי אדם זה או אחר; נקודה של חולשה, של קושי בו. כשאדם כושל או לא מצליח אז זה יכול לגייס אנושיות מצד אנשים מסויימים (שעוד שומרים על צלם אנוש פנימי).

אנושיות חשים כלפי מישהו שקשה לו. אהבה חשים כלפי מישהו שטוב לו והוא מלא בקסם אישי. כזה שמבטיח לנו הנאה והתעלות מעל כשלי הקיום האישיים שלנו.

באנושיות לא יוצא לך מזה הרבה, אתה מזדהה עם קושי וסבל של אחר לא בגלל שזה משרת אינטרס ריגשי, או חברתי אלא למרות שלא יוצא לך מזה כלום..

לא ניתן לחוש אנושיות כלפי מישהו באופן פסיבי, כמו באהבה. כאן זו חדירה פנימה לתוך מישהו והתבייתות על מה שחלש, לא מוגן, חסר ישע -בו.

כל אדם הוא חסר ישע באופן אישי ובלעדי מאוד. ועם זאת חוסר הישע היא תכונה או מצב כלל אנושי מאוד; כולנו באיזה מקום בתוכנו – מאוד חסרי ישע, מאוד זקוקים לשלושת המרכיבים הראשיים של האנושיות: קבלה, תמיכה ואמפטיה.

וכאן גם מגיע הפרדוקס (באשר לאהבה);

האהבה דווקא פורחת בחברה בה הלחץ הקבוצתי (קונפורמיות), נורמות מקובעות והתנהגות עדרית – הן כללים שכולם מצייתים להם (במוקדם או במאוחר), חברה שסוגדת לתדמיות, תוויות ומותגים, חברה בה היחיד הולך בה לאיבוד כיחיד. והנה דווקא בחברה כזו, ערך האהבה מתמקם במקום טוב באמצע, בין מלך הרייטינג והמשיח המובטח שאוטוטו מגיע, רכוב על סוס לבן (כן, סוס ולא חמור שהרי שגריר האהבה הוא נסיך וככזה הוא כמובן מגיע רכוב על סוס ולא על חמור).

האהבה שתמיד מוצגת בפנינו כשיא המימוש האינדווידואלי דווקא מרגישה נהדר בחברה בה היחיד הולך לאיבוד כיחיד וזוכה למימוש בהתאם לתרומה היחסית שלו לחברה ולכלכלתה.

אז מה כאן קורה? ובכן, האהבה היא פנטסיה המשווקת להמונים כתמריץ-על דווקא בגלל שזו חברה כל כך לא אנושית, שבה היחיד כיחיד לא נחשב כלל. האהבה באה לפצות על כך. 'הנה', אומרים לנו, 'אתה סובל מחוסר אנושיות רב בעבודה, אבל בבואך הביתה או בלכתך לפאב, אתה יכול לחוות אהבת פיצוץ שתפצה אותך על חוסר ההתייחסות אליך כאל אנוש בעל רגשות ונשמה'. ועל כן היא פורחת דווקא בחברה עדרית שבה נורמות המוניות מדכאות הבעה וביטוי של הפונצטיאל האישי הטמון בכל אדם כיחידה נפרדת.

ומה לגבי האנושיות? ובכן האנושיות קיימת בכלל בני האדם בתוקף היותם יצורים עם נשמה, רגשות, בדידות תהומית וגורל אכזר אחד המשותף לכולם. ועם זאת אין דבר הקרוב יותר לאדם היחיד מאשר האנושיות. דווקא בתקופה זו, בה היחיד לא נחשב – כולנו זקוקים, עמוק בתוכנו, לנחמה והתייחסות, לחום, לקבלה, לתמיכה. לא בגלל מה שאנו יכולים לעשות או לייצר, או להפיק, אלא בגלל עצם קיומנו. באנושיות, נוצרת אותה נקודת מפגש בין הכללי ביותר (היותנו כולנו בני אדם) ובין האישי ביותר (תחושת הבדידות והזרות שכל אחד מאיתנו חש בחברה הזו).

האנושיות יכולה לפרוח רק בחברה בה היחיד ביחידותו הוא ערך עליון, חברה בה האותנטיות נחשבת יותר מן היכולת לציית לנורמות ולהיבלע בהן. אנושיות לא יכולה להתקיים במקום בו לאדם כיחיד אין ערך בפני עצמו, כשלעצמו, בגלל קיומו כיחידה נפרדת.

אנושיות, אם כן, ממזגת את הכלל אנושי, היחידני והאישי.

אנושיות היא נקודת מפגש בין אחוות בני האדם לגורל נורא אחד וסבל משותף לכולם (הזדקנות ומוות) -ובכן התקוות, הגעגועים והבדידות התהומית והאינסופית של האדם כיחיד, כיחידה מבודדת הנמקה בכלא ניתוקה מיחידות אחרות.


באנושיות – ליבנו נכמר ויוצא.

בהתאהבות – ליבנו מוקסם והולך שבי.

החיים הללו, בסופו של דבר, קשים מאוד. ללא אנושיות – אין אפשרות לעבור אותם ולהגיע בשלום, למוות שמחכה בסוף לכולנו. האנושיות עושה את הקיום לנסבל. אך גם הרבה יותר מזה; היא הגאולה היחסית שמחכה לכולנו, רק מעבר לפינה, באדם הבא שנפגוש.


——————————————————————————–


[1] בסיפרה זה (שיצא בהוצאת זמורה ביתן) בודקת וחוקרת אילוז האם הרגעים הרומנטיים ביותר בחיינו מעוצבים על פי ייצוגים של אהבה כפי שהם באים לידי ביטוי בקולנוע ובטלוויזיה? האם טיול לאור ירח בחוף הים הוא רגע רומנטי מושלם, או שמא אינו אלא הדמיה של אידיאל הלקוח מעולם הפרסומת והקולנוע?

במחקרה הייחודי על האהבה בארצות הברית במאה העשרים אווה אילוז חושסת את שפע הדימויים המעצבים את תפישות האהבה והרומנטיקה בארצות הברית, ומראה כיצד החוויה של אהבה `אותנטית שזורה עמוק בחוויית הצרכנות הקפיטליסטית. אילוז מראה כיצד תפישות אינדיבידואליות של אהבה תופסות את עולם הקלישאות והדימויים, שאותו היא מכנה `האוטופיה הרומנטית`, ושבמסגרתו פעילויות רומנטיות וכלכליות חוברות יחד בטקסי החיזור, ההתעלסות והנישואין. בסופו של דבר, לדעת אילוז, כל סמל של אהבה – החל בארוחה אינטימית וכלה בזר שושנים – מובנה על ידי דימויים מעולם הפרסום ותקשורת ההמונים, המטיפים

לאתוס דמוקרטי של צריכה: סחורות גשמיות ואושר נגישים לכול. הספר זכה בפרס `התרומה המשמעותית `רתויב לשנת 2000 מטעם האגודה הסוציולוגית האמריקנית.


——————————————————————————–


"האהבה משולה לקדחת, אלא שהקדחת תחלתה קור וסופה חום, והאהבה תחילתה חום וסופה קור."

ק. י. ובר


"תחילת אהבה בכך, שאדם מרמה את עצמו וסופה שהוא מרמה את אחרים. וכל זה קרוי בפי הבריות רומאן".

אוסקר ויילד


"אם יש דבר מה באדם הפותח את נפשו לביקורי מלאכים ודוחה את שלטון הרע, הרי הוא – האהבה".

נ. פ. ויליס


"אהבה היא בד שסופר על ידי הטבע ונרקם בידי הדמיון"

וולטיר


"איננ מאלה שאינם מאמינים באהבה ממבט ראש/ון, אבל אני מאלה שמאמינים בצורך לשוב ולהתבונן".

ג'. ה. וניסנט


,עלינו להגשים את כל העולם באהבה, כי האהבה נותנות לו את הלידה, מקיימת אתו ומחזירה אותו אל חיקה".

א. טאגור


"האהבה היא ריאליות שנולדה בגבולות האגדה של הרומנטיקה"

שארל מוריס טאליירן


"האהבה ניזונה תמיד מן התקווה"

תאו טסה


"דת המין האנושי היא אהבה"

מאציני


"על כל פשעים תכסה האהבה"

משלי י' י"ב


"האהבה אינה "בת שמיים", כי אם בת "בשר ודם", אף אם האוהבים והאוהבות אינם חפצים להודות באמיתות הדבר הזה"

מאקס נורדוי


"יש תמיד מעט שיגעון באהבה, ואולם יש למיד גם מעט שכל בשיגעון"

פ. ניטשה


"התביעה להיות מאוהב היא מן החוצפות הגדולות ביותר"

הנ"ל


"אני אוהב אותה והיא ואהבת אותי ואנו שונאים זה את זה בשנאה פראית הנולדת מאהבה"

אוגוסט סטינדברג


"האהבה היא דת הרגשות"

תיאודור פארק


"אני אוהב אותך ואתיז ראשך למענך"

פיניאס פלצ'ר


"העין רוצה לראות, האזן לשמוע, הרגל ללכת, היד לתפוס, וגם הלב רוצה, להאמין באהבה"

בליז פסקאל


——————————————————————————–

גבריאל רעם

25.9.2003

הסמים הקשים של האהבה.

 

 חלק א', הסמים

שאלה: האם את/ה משתמש/ת בסמים?

אה,סליחה, השאלה ישירה מדי? פיתאומית מדי?

לא, זה בסדר. באמת. אני מוביל למשהו. אז נמשיך? או קיי.

אז עם את/ה אכן משתמשים אז בטח זה סמים קלים, ככה בשביל הכיף. משהו קטן וחולף, ממרחק הזמן זה יראה כהרפתקת נעורים.

עד כאן. אך סמים כדרך חיים? חלילה. (עד כדי כך לא נעבור על הנורמה).

אך זהו, שלא מדובר כאן על החוק, אלא על הנורמה. הנורמה גורסת כי על חיינו להיות מפוכחים, על פי המציאות, ללא אמונות תפלות או כניעה לסטריאוטיפים, וגם כמובן ללא סמים. בלי כל מרוממי מצב הרוח הללו, כל זה לא בשבילנו. נכון, אם חולים, כמו למשל דיכאון, אז זה בסדר, מותר לקחת סם (פרוזאק), אך אחרת לא בא בחשבון.

אך האמנם? ומה עם סמים שהגוף עצמו מפריש? האם זו לא יכולה להיות התמכרות? הרי מבקרי קבע בחדר כושר, בקלות יכולים להגיד שהם מכורים. אך אין הם מכורים למכונות ולמאמץ, אלא לסמים שמופרשים, כשהגוף עובר מעבר לרמת מאמץ מסויימת. לסמים הללו קוראים: אנדורפינים, ויש להם השפעה דומה למורפיום. (רק צריך לעבוד כל כך קשה בשביל מנת סם כזו קטנה, אבל בכל זאת, הרי זה גם בריא וגם מעניק לנו מראה מנצח, אז כדאי).

ואיך זה להיות מכור?

ובכן, זה תלוי, כשלוקחים את את הסם -חשים למעלה, על גג העולם. ואז כשהסם לא עובד יותר חשים למטה, בשאול תחתיות. UP, DOWN, UP ו- DOWN.

אך האמת היא שכל הסמים הללו, בין אם זו מריחואנה, או אקסטה – מצד אחד, או סמי מכון כושר – מצד שני, – כל אלה מתגמדים מול הסם השכיח וחזק מכולם; סם היחסים!

כמעט כולם מכורים.

עוברים מ – HIGH ל- LOW וחוזר חלילה. כשהוא רוצה אותי כפי שאני רוצה אותו – HIGH . אך אם הוא לא רוצה אותי כפי שאני רוצה אותו – LOW.

UP ו- DOWN, HIGH ו- LOW כמו עליסה בארץ הפלאות:

…"ואז הזחל ירד מעל הפטריה, והתרחק בזחילה בדשא, ותוך כדי כך רק מעיר: 'צד אחד יעשה אותך גבוהה, הצד השני יעשה אותך נמוכה'.

'צד אחד של מה? הצד השני של מה'? חשבה לעצמה אליס, 'של הפטריה', אמר הזחל, כאילו היא שאלה זאת בקול רם וברגע הבא הוא כבר היה מחוץ לתחום הראיה.

אליס נותרה כשהיא מביטה לרגע, מלאת מחשבה, בפטריה, מנסה להחליט אילו הם שני הצדדים שלו. ומכיון שהפטריה הייתה עגולה לגמרי, השאלה הייתה מאוד קשה עבורה. עם זאת, לבסוף הקיפה בידיה את הפטריה ככל שיכלה ושברה חתיכה קטנה מן הקצה בכל יד.

ועתה, מה הוא מה? היא אמרה לעצמה, וכירסמה קצת מן החתיכה שהייתה בידה הימנית כדי לנסות את ההשפעה: ברגע הבא היא חשה מכה אלימה מתחת לסנטרה: סנטרה פגע ברגלה!

היא הייתה מפוחדת למדי על ידי השינוי הזה, אך היא חשה שאין לה זמן לבזבז, מכיון שהיא החלה להתכווץ במהירות; וכך היא התיישבה כדי לאכול חתיכה מן הצד השני. הסנטר היה לחוץ כה חזק כנגד רגלה, עד שכמעט לא היה מקום לפיה שיפתח; אך לבסוף היא עשתה זאת, ובלעה חתיכה מן החלק השמאלי.

'אוה, הראש שלי חפשי סוף סוף!' אמרה אליס בנימה של תענוג, אך מיד הוא השתנה לטון של תרעומת כשהיא מצאה שאינה מוצאת את כתפיה…"

 

אליס משוחחת עם הזחל, היא לא מרוצה מכך שכל גובהה הוא רק שלושה אינצ'ים.

מתוך פרק 5. אליס בארץ הפלאות, לואיס קרול, תרגום, ג.ר.

 

כשמקבלים את מי שרוצים – UP, אך אם אנו רוצים מישהו ולא מקבלים חיבה או עניין חזרה: DOWN.

(מעניין, שאם מישהו רוצה אותנו, אך אנו לא רוצים אותו, זה לא עושה לנו שום UP, רק אם המשוואה המדוייקת הזו של מי שאני רוצה צריך לרצות אותי – מתקיימת, אז יש את ה- HIGH המצופה.

צריך לראות אנשים ברגע שאהבתם מתגשמת, והאהוב מחזיר אהבה. HIGH יותר גבוה מזה, קשה לתאר. שינוי מדהים במצב הצבירה של הרגש. הכל משתנה מקצה אל קצה; המבט, הבעת הפנים, מצב הרוח, למעשה אדם חדש, כמעט אי אפשר להכירו.

אך אדם שאהבתו לפתע פוסקת מלהיות הדדית – זהו משבר, שקשה לתאר אותו. האדם נובל תוך שניות.

מדהים עד כמה אנשים מכורים לעליות ומורדות שבמערכות היחסים שלהם. אך איזה נסיקות ואיזה צניחות. המיתלול בין תחילת הר היחסים ועד קצהו תלול ביותר, כמעט קו אנכי. כך באהבה, פחות במין, או פחות בידידות, ועוד פחות ביחסי משפחה ויחסי עבודה.

כלפי חוץ, אנו מנהלים חיינו כרגיל; עובדים, מתעניינים בנושאים שמעניינים אותנו, יש לנו דעות פוליטיות, מעניין אותנו מה נעשה בשטחים, קוראים ספרים, יוצאים לחופשה – אך בפנים (בזירה האמיתית) משתוללות טלנובלות שחבל על הזמן.

מכורים להם אנחנו. לא לטלנובלות במכשיר המהבהב, אלא לאלה שבחיינו, מכורים לא לטלנובלה האישית אלא לסמים שזה מפריש בדמנו.

ומה זה מסטולים. שהרי האהבה יוצרת סם. זה ידוע. (אפשר היום למדוד את זה במעבדה). לאחר 36 חודש הוא מתנקה מהדם. אך תוך כדי הזמן הזה, אפשר לקבל סוטול אדיר, או לשכב ב'תרנגול הודו קר' – מורסק על הרצפה הקרה.

אך לא רק אהבה, בכלל יחסים. זה הסם שלנו. אהבה – זה הסם הקשה. יחסים וידידות ומיצוב סוציומטרי – אלה הסמים הקלים.

אך הם עדיין בגדר סמים…

 

חלק ב', הבורסה.

עד כאן לגבי מצבים משבריים, של אהבה נכזבת, או משהו כזה. אך אהבה שנשברת, אינה דבר של יום יום. ועם זאת גם ביום יום יש עדיין נפילה ועליה במצב הרוח, HIGH ו- LOW, אמנם זה פחות חד וזה גם מושפע מן המיצוב הספציפי שלנו ביחס לאחר או אחרים – אך עדיין זה יכול לזרוק אותנו מעלה או מטה. מיצוב חברתי גבוה מביא מצב רוח טוב, מעבר ממיצוב גבוה למיצוב נמוך, דהיינו מיצוב יורד – מביא מצב רוח רע. זה כבר לא משבר תהומי כמו בהתאהבות ואהבה נכזבת, אך עדיין משפיע מאוד.

זה קשור ועוסק בכל הנוגע למה חושבים עלינו אחרים, ואיך מתייחסים אלינו ומה קרה למעמד החברתי שלנו לאחרונה.

וכמו ביחסים אישיים, זה לא מספיק שדעתם של אנשים אחרים טובה עלינו או לא, או אם הם נוטים לנו חסד או לו. זה תלוי אם האנשים הללו חשובים לנו או לא, אם הם חשובים ודעתם לא טובה עלינו , נקבל זאת יותר קשה מאשר אם זה בא מאדם שאנו מפחות מחשיבים.

וכך יש לנו עתה קלחת רחבה ועמוקה מאוד, בה מתבשלים יחסים בינאישיים אינטימיים, בצד יחסים מצד הסובבים אותנו. וכולם משפיעים על מצב הרוח וההרגשה שלנו. ואם ביחסים אינטימיים בלבד – דובר על סמים, הרי שביחסים אישיים יחס אם יחסים בקנה מידה רחב יותר, יש צורך בדימוי אחר; הבורסה. ואכן בבורסה, לא מספיק שהמניה תעלה, חשוב שהמניות החשובות לך תעלנה.

מה מצב המניות שלנו? מה מצבנו בבורסת היחסים האישיים והחברתיים?

למעשה מצב הרוח השוטף והיומיומי שלנו (לאוו דווקא הפסגות והתהומות, כמו בדוגמא הקודמת, שלה התאהבות ואהבה) – מורכב במידה רבה ממצב בורסת היחסים שלנו.

ולחשוב שחיים שלמים עוברים על בני אדם תוך עיסוק פנימי אינטנסיבי בבורסת היחסים שלהם. עיסוק שמשפיע על ברומטר מצב הרוח שלהם, על אושרם, ועל מה שמעסיק את מחשבתם כמעט 24 ש' ביממה.

זה במיוחד בא לביטוי בחברות סגורות, כמו מחלקה בצבא, כיתה בבית הספר, או החברה בקיבוץ; שם כל תנודה ותגובה של מישהו כלפינו יוצרת זעזוע רציני.

 

חלק ג', מזג האויר

וכך, מערכות היחסים האינטימיות והאישיות שלנו ויחס הסובבים אלינו – משפיעים עלינו כמו לחץ ברומטרי על מפת מזג האויר. לחץ ברומטרי נמוך, (היא לא רוצה אותי, או הוא העליב אותי) מיד מחולל סערה.

והלחצים הברומטריים הם מה שקורה בינינו לבין אחרים.

אז מה מצב מפת מזג האויר? מעונן חלקית? עומד לרדת גשם? סופות רעמים? קיץ חם ומעיק, אביב משכר ואופטימי? סתיו? האויר נמלא בעננים מאיימים?

ומבחינת מפת היחסים שלנו עם הסובבים אותנו – כולנו בריטים; מתייחסים אלינו יפה, השמש יצאה מאחורי העננים, מורידים חולצות ומשתזפים בפארקים, מזג האויר נעשה קודר? הפנים מחמיצות בהתאם.

מעניין מה חש אדם בן שבעים, כשהוא מתבונן אחורה על ההסתממות שהסתמם במערכות יחסי אהבה והתאהבות, או כשהוא סוקר את העליות והירידות של הבורסה ומצבי הרמה הברומטרית – של היחסים והחברויות שהיו לו בחייו;

איך הוא רואה את כל זה? איך הוא רואה את המשברים הקשים שהיו לו בגין אהבות ויחסים?

את השינוי שחל במעמד שלו בעבודה? האם העליות והירידות יראו לו תלולות כמו אז? כל ירידה כנפילה לתהום וכל עליה חזקה כמו קוקאין ישר לוריד? או יותר כמישור שומם עם כמה גבעות וכמה שקעים. והוא לא מבין על מה הייתה המהומה ועל מה הריגוש?

כשאנו נתונים בעיצומו של משבר ריגשי על רקע יחסים, זה נראה לנו כאילו זה הכל בחיים. אך איך זה יראה מפרספקטיבה?

 

חלק ד', הים

יחסים הם כמו גלים בים; גל עולה, גל יורד – אוהב לא אוהב, אוהבת לא אוהבת. יחסו אלי מצטנן או מתחמם? כל גל עולה ממלט מפינו צווחת גיל וכל גל יורד: 'אנו טובעים, הצילו'.

ותוך כדי כך אנו שוכחים. שוכחים שיש עולם בחוץ לים המשברים הזה בבועת חיינו, ושוכחים שתוך כדי עליית וירידת הגלים אנו נישאים למקום כלשהו. מקום שיחסית אליו גובה הגלים וצניחתם חשוב כחשיבותה של טלונובלה בטלויזיה באחר הצהריים רדום.


מגל לגל נדים המים;

פעם מעלה, פעם מטה,

פעם גאות ופעם שפל.

 

ואנו עם הגלים;

כה עולצים עם גל גבוה

כה מצטערים עם שפל הגל.

 

מצבי הרוח של החיים:

פעם מעלה,

פעם מטה.

 

לא שמים לב;

שמגל גבוה לנמוך

ומנמוך לגבוה (וחוזר חלילה)

 

קרבים המים לחוף;

גל גבוה, גל נמוך -

כל הזמן אל החוף.

 

כל הטיפות והרסיסים;

- אל החוף.

והחוף הוא המוות.

 


גבריאל רעם

15.8.2003

 

 

אודות הקטגוריה: מין, אהבה ויחסים.

 


לעתים קרובות החושניות נחפזת ומקדימה את צמיחת האהבה, וכך השורש נשאר חלש וקל לעוקרו.

ניצשה. מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 120 (3, 78)


אפילו הניאופים הושחתו – על ידי הנישואים

ניצשה. מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 123 (3, 79)


——————————————————————————–

גברים ונשים (לפחות לגבי תשעים אחוזים). מה קורה ביניהם? בינינו? ובכן יש יחסים, יש אהבה ויש מין. חוץ מזה אנחנו גם בני אדם, אך הקטע של מה קורה בין גבר לאישה, בתחום הבינאישי (ידידות, יחסים), בתחום המיני (יחסי מין), ובתחום הרומנטי (אהבה, התאהבות). הוא, אפשר להגיד, הדלק שמחזיק את רובנו במשחק החיים. נכון שיש קריירה והגשמה אישית, ושאר דברים, אך המשחק הבינמיני הנו עדיין אחד המשחקים שבני אדם משחקים, משחק שבו מקדם הגירוי גבוה מאוד, מקדם גירוי שגברים ונשים רואים בו את המפתח (או אחד המפתחות העיקריים) לאושר ולחיים של סיפוק ושלמות.

מפתח, מקדם גירוי, משחק מרכזי – כל אלה מילים וביטויים שלא יכולים לחפון את גודל החשיבות של הקטע הבינמיני עבורנו. עד כדי כך שהוא יכול להאפיל על המרכזיות של עצם הקיום של האדם בפני עצמו, לעצמו ונוכח היקום, הקיום וחייו המתכלים. האם יכול להיות שאנו משתמשים האחד בשניה, לשם הסחת דעת מן הערכים המרכזיים של הקיום היחידיני שלנו ביקום? (במחשבה שניה; לא לא יכול להיות).

כך או כך, שדה היחסים (הבינאישיים, האהבה ומין), הוא שדה זרוע מוקשים. ונראה שלרוב, רובינו עולה על רובם.

אין כמעט אדם שאינו חסר רגל, או לפחות כף רגל, בהתפוצצות של מוקש נעל, למשל כשהפרטנר/ית – נטשו אותם באמצעיתה של מערכת יחסים לוהטת או מספקת במיוחד. זהו מוקש התחלתי, יש כמובן מוקשים רבים, נוספים השמורים למועד שבו היחסים כבר מתמסדים, וכל אחד הופך למוקד בודד להגשמת שאיפות, (רומנטיות, מיניות וכו'), וגם אפיק ניקוז יחידי, לתסכולים, מרירות, טענות וביקורת.

נושא משולש זה (המופיע בכותרת המדור) הוא, אם כן, התרופה והרעל, הברכה והקללה, השמש שנותנת אור ומסנוורת ושורפת.

יש פסיכולוגים שמתחייחסים לזה כאל בית ספר.

אולי, אך זה מה שיש, וזה מה שקורה.

מה קורה? הנה זה בא, במסות הבאות בקטגוריה זו.


——————————————————————————–

''התשוקה אינה אפשרית; היא הורסת את מושאה. האוהבים לא יוכלו להיות אחד ונרקיס לא יוכל להיות שניים. דון ז'ואן, נרקיס. מכיוון שאי שפר להשתוקק למשהו, עלינו להשתוקק ללא כלום''.

סימון וייל, ''הכובד והחסד'' הוצ. כרמל, כמ' 126

התאהבות ואהבה, לא אותו הדבר.


"אהבה פתאום היא מתפרצת כמו להבה

היא תשרוף את כל מה שהיית

היא תשרוף את כל מה שאתה

אהבה…

פתאום היא מתפרצת מה היא רוצה?

היא רוצה את כל מה שהיית

היא רוצה את כל מה שאתה"

מתוך 'אהבה' מילים ולחן: דניאל סלומון)


——————————————————————————–


מה שדניאל סלומון מכנה בשם: אהבה, אינו אלא התאהבות. בהתאהבות הדגש הוא על ריגוש גבוה בפרק זמן קצר. יש תחושה של נסיקה. קודם זו הייתה מכונית שנסעה בקו ישר ולפתע היא הליקופטר.

אהבה הינה מצב מתון יותר. במקום ריגוש והתרגשות, יש זיקה, האדם האהוב הופך לכמו חלק ממך (רק שזה עדיין חלק עצמאי, עם חיים משל עצמו) ומה שקורה לו, קורה לך; האהוב או האהובה שמחים – אתה שמח, הם עצובים – אתה עצוב. האהבה קרובה יותר לאמפטיה, ההתאהבות – למשיכה. אין באהבה את אותו 'טירוף' שיש בהתאהבות.

האוהב תומך ריגשית וזקוק לאותה תמיכה מבן הזוג האהוב.

באהבה רוצים להיות דומים ואוהבים את שדומה. בהתאהבות מה שמדליק אותה הוא השוני, הקוטביות.

בהתאהבות יש סחף, יש תנועה. ומרכז הכובד של מה שמניע, בא מבחוץ מן האובייקט הנאהב. אך באהבה זה בא מבפנים. זה כמו מנוע שמשהו רך וזורם מניע אותו מבפנים.

בהתאהבות ישנה דינמיקה אדירה של תנועה לקראת. באהבה אין תנועה, יש שלווה, יש הגעה הביתה, יש איחוד.

בהתאהבות אלה החושים והרגשות, באהבה זו הנפש.

בהתאהבות נוסקים בבת אחת למעלה וגם יכולים להתרסק בבת אחת. באהבה צריך זמן, עולים לאט ונשארים זמן רב.

בהתאהבות אוהבים את מה שנוצץ, בוהק ומרשים בזולת. באהבה אוהבים את מה שפנימי, חבוי, חלש ופגיע.

התאהבות מעניקה ריגוש ופיצוי (על תקופות של בדידות, ריקנות ועצב) על ידי הקיצוניות של השיא. באהבה יש חיזוק, עידוד והענקה של בטחון ריגשי. ריפוי של הפצעים של העבר על ידי מציאות בן זוג שבאמת איכפת לו.

בהתאהבות זה מתחיל – בגלל, באהבה נשארים – למרות.

התאהבות הינה המשך של גיל הנעורים, בעוד שבאהבה זה בוגר.

בשביל לאהוב יש צורך בבגרות נפשית, בעוד שהתאהבות היא פועל יוצא של גיל הנעורים. קל יותר להתאהב, קשה יותר לאהוב.

קל לחשוב כי התאהבות הופכת לאהבה. אך בדרך כלל אין זה כך, שההתאהבות שוככת, היא מפנה מקום לריקנות.

ההתאהבות מתרחשת בבת אחת, כמו פיצוץ. באהבה זה צומח, לאט ובהדרגה. ויכולה להשאר זמן רב. וזאת לעומת התאהבות שהיא בדרך כלל קצרת מועד ומתאפיינת בחוסר יציבות רגשית


היכולת להתאהב ולאהוב קשורה לאופי ולמזג של כל אחד, טיפוסים דרמטיים נוטים יותר להתאהבויות ואילו אנשים רגועים יותר נוטים יותר לאהבה.


אהבה היא משהו עמוק יותר מההתאהבות, היא כוללת ידידות, הבנה, ראייה אמיתית של הזולת, והיא מחזקת ומרוממת את הנפש. לא לחינם אומרים אנשים שמצאו את 'אהבת חייהם'- שעתה יש להם תחושה של שלווה ושלמות עם העולם

התאהבות זה מצב של היי, התרוממות רוח אדירה. מבחינה התנהגותית, המאוהב מתמלא בשמחת חיים, אושר עילאי בלתי ניתן לתיאור ותחושה שאתה נמצא על גג העולם.

מבחינת שפת הגוף :עיניים מבריקות, העור בוהק, הצעד נעשה קליל, האדם נראה כמתפקע מאושר.

ואכן, מי שרואה זוג מאוהב לא יכול שלא להבחין בהם: הם מתנהגים כמו ילדים, מדברים כמו ילדים, מתלטפים ונוגעים הרבה זה בזו, מרבים בכינויי חיבה, שומרים על קשר עין רציף ואינם שבעים מהקרבה ביניהם. זוגות כאלה מרבים בצחוקים, התנהגות שטותית והנאה ממנה, הם מדברים בקול מתפנק ואוהבים לעשות דברים 'משוגעים' יחד.

בסרטים המצוירים יודעים שאתה מאוהב כאשר עינייך הופכות לשני לבבות אדומים ויוצאות מחוריהן. באוויר נשמעת מוזיקה שמימית ורגלייך מרחפות על פני הקרקע ואינן נוגעות בו.

עם זאת לא כל התאהבות היא מוחצנת, בסגנון של 'כל העולם שיראה'. יש זוגות שאצלם ההתאהבות מופנמת וכל רצונם הוא להתרחק מהעולם ולהיות יחד.

שפת הגוף של זוגות אוהבים משדרת נינוחות, פיוס ורוגע.

אחד הדברים המאפיינים זוגות בשלב האהבה הוא חיקוי בלתי מודע של שפת הגוף של בן הזוג . מתוך התחושה של מציאת המשותף – נולד הרצון הלא מודע לעשות את אותן תנועות, והתוצאה היא שזוגות מתחילים להיות דומים זה לזו.

הזמן הוא אויב של ההתאהבות, היא בשיאה בהתחלה, ואחר כך כשיורד הריגוש ההתאהבות צונחת, ומהר.

אך אהבה משבחת ככל שעובר הזמן.

אהבה היא כמו יין, התאהבות היא כמו בירה. אין להשאיר בירה לאחר שמזגו אותה, צריך ללגום אותה מיד, יין, לעומת זאת, משתבח, כאמור, עם הזמן. אבל אסור להשאיר את האהבה פרוצה ופתוחה. היא צריכה הגנה, פרטיות, מרחב אישי מוגן, שבו השניים מבשילים ומתסיסים את מה שמתרחש ביניהם.

עם זאת, לא הכל וורוד בשדה האהבה. באהבה ישנו רגש עמוק ביותר, שדרכו הנאהב הופך לחלק אינטגרלי מנפשו של האוהב. ישנם שורשים עמוקים שהוא מכה בליבו. ואם נוצרת פרידה, או חלילה מוות של בן הזוג הנאהב. זה עלול להיות פאטלי לאוהב. הוא עלול להכנס לדיכאון ולהתחיל לדעוך לאט לאט.

היות והאהבה היא רגש כה עדין ועמוק, לעיתים קשה לדעת את עוצמתה עד שבן הזוג הנאהב מסתלק, ואז ורק אז ניתן לפתע להיווכח עד כמה האהוב הפך לחלק מנישמתו של האוהב. הזמן לא מרפא כאן את הפצעים, נהפוך הוא בסוף האהבה (בין אם מחמת פרידה, או מחמת הסתלקות של הנאהב) הזמן רק מחריף את תחושת האובדן, עד שהיא נעשית בלתי נסבלת. כאן האוהב מוצא עצמו בלתי מסוגל לחיות בלי בן הזוג, ושם תחליף לא בא בחשבון. הוא הפך לחלק ממנו, וכאילו חלק פנימי נקרע ממנו, ואי אפשר להמשיך כך יותר.

בהתאהבות לעומת זאת, כשנפרדים, זה נראה סוף העולם למאוהב, אך הזמן הוא רופא מצוין להתאהבות שנגמרה, ותוך זמן קצר יחסית, הפצע מגליד לגמרי, והאוהב מוכשר לרחף לעבר ההרפתקה הבאה.

כשהתאהבות נגמרת – נפצעים פצעים ריגשים. (שתמיד נראים פאטליים, אך כאמור, הזמן רופא מצוין להתאהבות). וכשאהבה מסתיימת – מתנתקים מבלון החמצן הנפשי. (כשזה קורה, אי אפשר פשוט להמשיך, בהתחלה או נותר מעט חמצן בריאות, אך ככל שממשיכים, מגלים שאין אויר…).

U לסיכום:

קל לחשוב שהאחד הוא השני, אך ההבדל ביניהם תהומי; בהתאהבות אלה שני חוטי חשמל שנפגשים בצד החשוף ואז יוצאים ניצוצות, והכל בוהק ויש אור מסביב. אך אם זה ממשיך ליכול להיווצר קצר.

באהבה, שני הנאהבים משולים כל אחד לחוט חשמל שמתחבר לקו מתח גבוה שטוען אותו בעוצמה גדולה. מבחוץ לא רואים הרבה: חוט חשמל שקט, אך היות והוא מחובר לזרם חזק, נוצרת בפנים טעינה עצומה שיכולה להדליק לא רק נורה אחת, אלא בית שלם.


——————————————————————————–

גבריאל רעם, 31.3.2007

 

מה מחפשים גברים בנשים ולהיפך

גם נשים וגם גברים משחקים משחק עם המין השני, כשהם עוברים מפאזה של חיזור לפאזה של יחסים ברי קיימא (בין אם הם בני יום או כמה חודשים או שנים); לכל אחד יש את הפנטסיה שלו, איך הוא היה רוצה שבן או בת המין השני יתנהגו בזמן 'היחסים'; הגבר היה רוצה להפוך אותה לחתולה מיוחמת, נמרה יצרית ותאוותנית, אשת מערות בעלת תאבון מיני שאינו יודע שבעה. פרובוקטיבית, שתלטנית וחסרת מעצורים.
האישה הייתה רוצה להפוך אותו לחתלתול רך ושקט, רצוי חסר ישע, מייחל לליטוף אימהי. מתכרבל בחיקה, מחפש מפלט מאימי החיים.
היא רוצה שהוא יהפוך אותה לאמא (ריגשית) הגדולה, הוא רוצה שהיא תהפוך אותו לאובייקט מיני.
האישה מאמינה שבכל גבר כוחני ושלתטן ישנו חתלתול אובד וחסר ישע. והגבר מאמין שבתוך כל אישה קרירה ומרוחקת מצוי הר געש ייצרי. 
ואכן יש בזה למעשה לא רק פנטסיה, כל צד חש את האמת הפנימית של האחר ורוצה לגאול אותה משם. כי לכל גבר בתוכו יש 'אנימה', הצד הנשי שלו, ולכל אישה בתוכה יש 'אנימוס' הצד הגברי. הצד הגבוה של כל מיגדר הוא ההיפוך המיגדרי שלו; כל גבר חזק –  בתוכו הוא אבוד וחלש, כל אישה קרירה ומרוחקת או רומנטית ונאיבית – בתוך תוכה היא עוצמתית וייצרית. כשכל מיגדר מתחבר לצד הגבוה של עצמו הם מוצאים בתוכם את ההיפוך המיגדרי.
כל צד יודע בתוך תוכו עמוק פנימה,  שמפגש אמיתי בין המינים  חייב לגאול מכל צד את הצד הגבוה שלו, ואם מפגש התרחש והצד הגבוה לא חולץ החוצה, לא קרה כלום.
ואכן ההיפוך הקוטבי המבורך קורה כשיש התאהבות חזקה, אך כשוך ההתאהבות חוזרים למשחק התפקידים של המיגדריות החברתית והגנטית. ושוכחים את הפונטציאל התודעתי והרוחני של השייכות המגדרית שלהם.
הם הגיעו לשם, רק בכוח החילוץ של ההתאהבות, שהיא תמיד זמנית. השאלה היא האם יצליחו למצוא מעבר לחזות החיצונית של האהבה את  הגבוה בזולת? וזאת לא בגלל הכוח המשתחרר של ההתאהבות, אלא בכוח התודעה.
למצוא את הקוטביות המיגדרית של בן או בת המין השני – בכוח האהבה הזמנית, זה לחיות על גלים; זה עולה  זה יורד. ואילו כוח התודעה יציב ותמידי, אך מי ימצאנו?
כוח האהבה בא והולך, כמו הנעורים, כוח התודעה תמיד שם, (כמו האש) אך מי יעירנו?
וכך, אפשר לעשות פאראפרזה על שיר השירים: "אל תעירו  ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ" ובמקום זה:
"העירו ועוררו את התודעה,
כי והיה ולא תתעורר, היא לא תחפץ לעולם".