ארכיון תגית: התבגרות

התקרבות, התרחקות.

א. כילדים אנו מתרחקים מהורינו.
כמתבגרים אנו בתהליך של התנתקות.
כמבוגרים, מבקרים, לעיתים.

כהורים, אנו קשורים לילדינו.
כהורים למתבגרים – אנו מתייסרים עימם.
כהורים למבוגרים, אנו מייחלים מהם למגע אנושי.

הילדים במסע הרחק ורחוק מן המעיין ההורי.
ההורים במרוץ אחר הילד המתרחק.
שניהם נועדו למרדף האבוד: הילד, לצעדי ניכור מתמהרים,
ההורה לקריסה אל תוך הטרגיות הבודדה.

ב. ואז יום אחד, אנו הורים מזדקנים
ילדינו כבר הרחק הרחק מאיתנו.
והנה גם אנו כבר פחות במרדף אחריהם.
אלא במסלול אחר, הולכים מתקרבים להורינו.

מזמן הם לא איתנו.
אך מעולם לא היינו קרובים יותר.
וכל יום שעובר אנו מבינים אותם יותר
אנו איתם יותר. והם יותר ויותר עמוק בליבנו.

כל יום שעובר
כואב יותר, מתחרטים יותר:
על הריחוק, על הניכור,
על הנטישה.
**
5/4/14
גבריאל רעם

התבגרות ובגרות רגשית.

"הדרך הנעלה אינה קשה
לאלה שאין להם העדפות.

כאשר אהבה ושנאה נעדרות שתיהן,

"הכול נעשה ברור וגלוי".

סנגצאן, הסין הסין מינג

 

"מכל הגדולים בעריצי העולם, רגשותינו הם האדונים האכזריים ביותר".

                                                                                  אלכסנדר

*  *   *

כולנו התבגרנו שכלית וגופנית, אך כנראה שלא רגשית. בעודנו ילדים – אנו מקבלים סוג של הגנה רגשית מן ההורים, אך כשאנו מתבגרים אנו פוגשים עולם שרק יכול לתקוף את הרגשות, כי העולם הוא פונקציונלי, הוא קר. ואם הרגשות אינם יציבים, עוצמתיים ובוגרים – אזי כל דבר, בין אם זה מישהו שכועס עלינו, או מזלזל, או משדר  איבה, כל אלה יפגעו ברגש. האדם הוא כמו ילד קטן שמישהו בא ונותן לו סטירה, הוא יבכה, זה כואב, אולם הבוגר יהיה מסוגל לעמוד בזה. כלומר: אלא אם כן הרגשות שלך בוגרים אינך יכול לעשות זאת.

חלק א':
אמא צריכה לתת לילד מספיק הגנה אמוציונלית עד שיתבגר, עד שהרגשות שלו יתבגרו והוא יצא ויפגוש את העולם – אבל אנחנו יודעים שזה איננו מתרחש, אנו יודעים שהרגשות לעולם לא מתבגרים, אנו יודעים שהרגשות נשארים כל הזמן חסרי ביטחון ואינפנטיליים והדבר היחיד שהאדם עושה זה להגן עליהם מפני העולם, ולא לקשר חלק זה אל חייו.

הבעיה הראשונה היא שהאמא אינה בטוחה אמוציונלית ובאופן בסיסי היא משתמשת ברגשות הילד על מנת להרגיע ולפתור את חוסר הבטחון הרגשי שלה, אז במקום שיהיו לילד רגשות מלאים ועוצמתיים אשר מגינים עליו, הוא מקבל מישהו שמשתמש ברגשות שלו, מפני שהאימא היא בדרך כלל בודדה, מפוחדת, בדרך כלל לא בטוחה וסובלת מחוסר חום ויחס של אהבה מהבעל (שחיקה נורמטיבית המתרחשת כתוצאה מחיים בחברה תחרותית, קשה, ותובענית). הילד הופך לנקודת האיזון, ואז מקבל את הרגשות שלו שבורים ישר במקום לקבל הגנה. מה שיש לנו פה הוא עולם נורא ואיום שבו הרגשות לעולם לא בטוחים, לא בוגרים והדבר היחידי שהאדם יכול לעשות זה להגן ולהדחיק את רגשותיו כיוון שהוא אינו יכול לשאת בכאב.

אחת האפשרויות של האדם לפתור את המצב הקיים בתחום הרגשות שלו ולהתגבר על המצב הנורא – זה להתאהב. ובכן, להתאהב זה חרב פיפיות, מפני שלהתאהב ברוב המקרים, 99% מהמקרים, זה שרגשות אינפנטיליים מסוג אחד פוגשים רגשות אינפנטיליים מסוג אחר ואז המפגש הוא אסון. אולם אם מאיזו שהיא סיבה פוגש אדם מישהו שמסוגל להיות נדיב עם החיים שלו ולאפשר לו בועה אשר בתוכה אפשר להסיר את המגננות האמוציונליות, שם יכולים הרגשות לגדול ולצמוח ולעתים רחוקות זה אפשרי ואכן זהו נס, אז האדם יכול לגדול רגשית בתוך הבועה הזו ולרדת מטה לאורך ההיסטוריה שלו ולפתור את בעיותיו הרגשיות.

 

חלק ב':
אפשר לגשת לעניין הבנת הרגשות מכל מיני זויות, אך מנקודת מבט של ההוויה (העצמי האמיתי והגולמי השוכן בתוכנו) יש לרגשות -כפי שאני רואה זאת כמובן- הבנה מיוחדת וספציפית מאוד.
ניתן לחשוב אולי כי הרגשות הם מדיום מצוין להתחברות למצבים נפשיים ורוחניים כגון אקסטזה, התעלות, קדושה וכו', אך איני רואה זאת כך.
הרגשות לא נועדו כלל ליצור קשר עם העולמות הרוחניים, העולמות הרוחניים מתקשרים בכלל ישירות להוויה.
הרגשות הם אנרגיה שחוזקה בסטאטיות שלה, ברגע שהיא מופעלת היא מזדהמת.
כך ברוחניות וכך גם בין בני אדם.
וכאן אני הולך לכתוב משהו מוזר: כשבני אדם נפגשים, הרגשות צריכים להיות האחרונים שבאים לתמונה. רק כשיש סינכרון מלא בין שני בני אדם – הרגש יכול לצוף. אל לו להגיע לסצנה התקשורתית מוקדם מדי. כששני בני אדם נפגשים צריך שיהיה ביניהם חום הדדי, אנושיות ואיפשור (יצירת חלל שהאחר ימצא עצמו בתוכו) – כל אלה הנם תוצרים של ההוויה הפנימית ולא של הרגשות. ורק אחרי שזה ישנו יכולים לבוא הרגשות.
הסכנה של רגשות לפני חום אנושי ואיפשור – היא, שלאחר זמן, זה יכול לבוא כתחליף במקום מצבים של קשר עם ההוויה.
רגשות הינם מצרך מקודש, הם נוזל החיים עבור ההוויה. לאנשים  מטענים אדירים של אמוציות אך יש לשמור אותם – כבתולין של אישה, או להבדיל – כמטילי הזהב שבפורט נוקס, והיות וזה לא קורה, ואנו דולפים וזורמים רגשית עם כל עובר ושב, לא נותר בנו מספיק עבורנו, עבור ההוויה שבתוכנו, שהיא אנחנו.
ואז במקום שהאמוציות יעברו התמרה ויופיעו כאנרגיה רוחנית, האדם מנסה לחוות חוויות רוחניות, אך הוא עושה זאת עם הרגש. אנשים מגיעים לרוחניות  אך יוצרים שם  אינטראקציה רגשית, ואינטראקציה רגשית אפשר ליצור רק עם אנשים אחרים. (וגם זאת על רקע של יצירת חלל פנימי ושידור של חום אנושי בלתי מותנה) –  ואל הרוחניות יש לבוא ריק, בלי משאלה ספציפית, עם רגשות במצב של חוסר תובענות מוחלט. במקום זאת, שוחרי רוחניות רבים באים דרך הרגש, מתוך הרגש, בגלל הרגש, אבל הם משכנעים עצמם שהם באים מצורך רוחני אמיתי ושמה שהם רוצים זה רוחניות, אך לעיתים קרובות מדי הם באים מהצורך בסיפוק רגשי, וזה הדבר שהם זקוקים לו.

אצל הרבה מאוד אנשים מאחורי קול יעקב הרוחני מסתתר עשיו הרגשי.
בבסיסה, עבודה על  ההוויה, התודעה ולקראת חיים רוחניים – הינה תמיד על ידי מאמץ מודע להרגיע, למשטר, לאזן ולהכניס לתלם את האמוציות. את האמוציות האינפנטיליות אשר נמצאות מתחת לרמת הצוואר או כמו שגורדייף קורא לזה – "הסוסים המתפרעים ", ושיהיו בעצם מכשיר ברוחניות של האדם, חלק פונקציונלי מהרוחניות של האדם ושלא תהיה להם אוטונומיה.
עכשיו, היום יש להם אוטונומיה, כמו צ'צ'ניה, הם מחוז שלא רק שמרד, אלא מחוז שגרם לכל המערכת האנושית לעבוד תחתיו, ויש צורך לרסן את המרידה הזו ולהחזיר את האוטונומיה של האמוציות לכלל הכוליות של שדה המערכה.
האמוציות אינן חלק הרמוני ואינטגרלי של המערכת, אלא הם חלק בדלני שעובד עבור עצמו ומשעבד חלקים אחרים לעבוד עבורו.
אנשים רבים מתקוממים כשהם שומעים זאת. נראה להם כי מצב הרגשות הקיים הוא שמחזיק את האדם בזיקה אנושית כלשהי, ואם הרגשות ימושטרו, יהפוך האדם לאוטומט. (זה נכון אומנם כשמנסים לברוח מן הרעה החולה של אינטלקטואליזם עקר וקר, ואכן אז הרגשות נדמים כמעוז האנושיות, אך אם משווים את הרגשות להוויה – זה לא הפתרון). ולא היא, אם הרגשות יוכנסו לקונטרול והרגעה, רק אז יהפוך האדם באמת לאנושי. הרגשות לא עושים את האדם אנושי, אלא אגוצנטרי וחסר יציבות. כשהרגשות שולטים, האדם נעשה לא אנושי כי הוא  מונע על ידי אינטרסים, נמשל  על ידי רגשות ומנווט על  ידי אינטלקט. במקום להיות אנושי המנווט על ידי ההוויה ומונע על ידי מטרות של הגשמה עצמית ולא אגוצנטריות.

לאנשים יש דיבוק, יש להם ישות שחיה שם, ישות- שאם אצטרך לתת לה את התיאור הפלסטי- היא כמו שמן צמיגי, כמו גריז שנכנס לתוך כל המיסבים הכי עדינים ועוטף את הכל במין עטיפה משומנת כזו. דוגמה נוספת, זה שרשור, ושהשרשור המגעיל הזה מככב באחד הספרים של האיסיים, (* THE GOSPEL OF THE ESSENES בהוצאת C.W.DANIEL CO 1976. עמ' 115-116) שם ישנה דוגמה נפלאה, מסופר שם שישו דיבר עם חולים שהתחננו בפניו למזור ובא אדם אחד שסבל במיוחד, ישו בא לאותו חולה ושם חלב עזים חמוץ מול פיו – לאחר שכבר צם במשך 40 יום. בסופו של דבר, בגלל כנראה ריח החלב החמוץ, השרשור המורעב יצא החוצה (ישו קורא לו השטן). ומה שאני אומר בעצם הוא שהשטן של אנשים זה האמוציות שלהם, זה השרשור של האמוציות בתוככי ההוויה שלהם, האוכל את האוכל שלהם, ומשמין בשעה שהם מורעבים, כך שכאשר אנשים מדברים אל אחר, הם בעצם אינם מדברים אליו כלל, מי ששומע ומגיב זה השרשור האמוציונלי, הם מדברים לזולת אבל הזולת הוא באופן בסיסי דמות מסרט מצויר, הוא לא אמיתי, ובתוכו יש את השרשור הענק הזה של הרגש אשר מנהל הכל, אוכל הכל ולאדם אין חיים.

                                                                                    בגרות רגשית
 

ייסורי המתבגר הצעיר ומשפחתו.


כל לידה של צאצא חדש היא כמו תשדיר פרסומת; מביא עימו שימחה, תיקווה, ושעשועים. אך הם מחזיקים מעמד עד גיל העשרה לערך, ואז הוא (המתבגר) מביא לתא המשפחתי – לחצים,  אכזבות, בלבול ואף ייאוש.

בגיל העשרה הצעיר מתחיל לקבל יחס כאל מבוגר, ללא המעטה המגונן של הילדות וההורים, ואז, הם (המתבגרים הצעירים) פוגשים בחוץ עולם שעובד על ערכים כהישגיות, בולטות על חשבון האחר, הכחשה של העדין ויפה הנפש, למען הכוחני והשתלטן. בעוד ערכים כגון אמת ואותנטיות, מוקרבים כל הזמן למען מטבעות עוברים לסוחר כ-: בידוריות, סיפוק גירויים בפרוטה והיכולת להעמיד פנים.

כשזה מגיע לפגישה עם עולם המבוגרים, בעבודה ובחיים – הוא פוגש שם: ניכור, קור, חוסר אנושית, ובעיקר חוסר יחס. חוסר ההתייחסות עליו כיחידה אנושית לא פונקציונאלית – גורם לו לחרדה וספקות עצמיים גדולים. תחושה שהוא לא שווה, לא ראוי, וגם אם יצליח לקבל יחס בגין היותו יחידה תפקודית במקום העבודה, בתוכו ידע, כי זה יחס לא בגין היותו מי ומה שהוא, אלא בגין תרומתו למקום העבודה ('אהבה שתלויה בדבר'). אם יעשה תלוי ומכור ביחס הזה בגין היותו יחידה תפקודית במקום העבודה, זה יביא אצלו לזילות של חיי הנפש וחיים פנימיים ואותנטיות (כי אלה אינם מטבע עובר לסוחר).

 

יחד עם היחשפות לעולם המבוגרים, הוא נחשף למערך קבוצתי של מתבגרים כמוהו. כבר לא משחקים ביחד, אלא נכנסים למערכות יחסים, ואלה מתרחשים בעיקר בקבוצה. והקבוצה הופכת במהרה לסיר לחץ של: כוחניות, רדיפת וניצול החלש והתעלמות מן החיים הפנימיים של היחיד. כלומר, הקבוצה החברתית, בתוכה הוא מחפש מפלט מאימי הבדידות והריקנות – הופכת במהרה לכור היתוך שבו ספקות עצמיים, אשמה וקונפליקטים פנימיים – מתעצמים.

וזאת מכיון שהקריטריון החברתי הסמוי רודה, ללא רחמים, בכל מה שעדין, ייחודי ומיוחד – ביחיד בייחודיותו.

וככל שהמתבגר עדין ומיוחד יותר – כך הקשיים הפנימיים יהיו קשים יותר. והקשה מכל הוא הבלבול; כי מבחוץ, חיי החברה הפעילים של קבוצת השיוך של המתבגר נראים תוססים, מלאי חיים, עליזים. קוראים להנאה, שחרור  והתעלות. אך זה רק המעטה החיצון. מתחת, רוחשים: חוסר בטחון, איבה, פחד מפגיעה רגשית, כעס על צמצום מרחב השליטה, מדידה של מי מתחבר עם מי, מי עולה בסולם החשיבות וכו'.

ותוך כמה חודשים כל המפגשים הקשים הללו עם הקבוצה החברתית – מחד, ועם עולם המבוגרים – מאידך, יביאו אותו לתחושות פנימיות קשות ביותר. מאשמה ושפיטה עצמית, חרדה ודיכאון – ועד, כעס ותוקפנות. תחושות מהם הוא ימצא מפלט אצל ידידים ספורים, ידידי אמת, ובאהבת אמת, לפחות בשלביה הראשונים.

ושני אלה, לא יצליחו להסביר לו שעולמו הפנימי קורס בגין שני עולמות שמעתה ישלטו על חייו, עולם החיים החברתיים של בני גילו ועולם המבוגרים (או עולם מקום העבודה). שני אלה, בעת ובעונה אחת,  גם גוזלים את חייו הפנימיים והקשר עם עצמו וגם יתנו לו תחושה שדווקא שם ימצא מפלט מן הריקנות הפנימית שהשתררה בעקבות זה, ומן התחושה הקשות שחיות בתוך הריקנות הזו לאחר שפגש את החלקים הקשים של עולם המבוגרים ועולם היחסים ששורר בקבוצת בני גילו.

והנקודה של כל זה היא שכל התחושות הקשות הללו חיות בו ללא אפיק של ניקוז (למעט יצירתיות או ספורט, או, כאמור, ידיד של אמת), ואז מתעצמים בו רגשות של חרדה, אימה, עוינות, כמו לחץ ברומטרי פנימי, או הצפה פנימית, וזה הולך וגואה עד שהוא מגיע למקום עם לחץ ברומטרי נמוך, מקום מאפשר, מקום מקבל, והמקום הזה הוא מקום בו אוהבים אותו ומקבלים אותו ללא תנאי, מקום זה נקרא: התא המשפחתי של הוריו, אחיו ואחיותיו. אך במקום לשחרר עכשיו אנחת רווחה, לשחרר את מה שלא התנקז עד כה, ולהתמסר לחיבוק – דווקא אז, כל שהודחק בו במתפרץ עתה החוצה בעוצמה גדולה, דווקא כלפי הוריו, אחיו ואחיותיו. הוא עושה להם (מבלי משים) את מה שחברת המבוגרים וחברת בני גילו עושים לו.

זה לא הוא עושה, זה נעשה דרכו, הוא לא יכול להכיל זאת.

ועתה התא המשפחתי של הוריו, אחיו ואחיותיו, נמצא תחת מתקפה קשה מצידו, מתקפה שבאה לביטוי או בהסתגרות (פסיביות אגרסיבית) או בעוינות ותוקפנות. מה ששם במבחן את חוזק התא המשפחתי ואת הברית בין חברי התא המשפחתי ובין עצמם ובינם לבינו.

במקרים לא מעטים המשפחה סופגת את האשמה, מחפשת בתא המשפחתי עצמו את הסיבה להתנהגות זו של המתבגר השב משדה הקרב של עולם העבודה של המבוגרים ועולם הקבוצה של בני גילו. דבר זה יוביל לאחד משני דברים, או לתהליך של החלשות ושקיעה של המשפחה כגוף. או שהמובילים במשפחה יתקפו בזעם את המתבגר, יפלו אותו, ינדו אותו או אפילו ישליכו אותו חזרה החוצה.

רוב הסיכויים שאחד משני אלה יתרחש, תלוי אם המשפחה נשלטת על ידי קוטב האב או קוטב האם. אם זה קוטב האם, המשפחה תכנס לתהליך של אשמה. אך זה תחת קוטב האב, היא תתקוף ואולי אף תנדה את המתבגר.

מעטות המשפחות שמסוגלות לעמוד במה שבא מן המתבגר. מבלי לשקוע או לתקוף אותו. ואלה שמסוגלות לעשות זאת, עושות זאת כי הן מצליחות שלא לקחת את התנהגותו של המתגבר באופן אישי. מצד אחד הן לא לוקחות את הסטיגמה והאשמה על עצמן, ומצד שני לא שמות את הסטיגמה והאשמה עליו. הן יכולות לראות את שקורה דרך הווקטור הניטראלי, וכך ממשיכות לתת לו את המרחב של האיפשור מבלי ליפול לאחד משני הקטבים הללו (אשמה או האשמה). האיפשור הזה, יאפשר למתבגר את הזמן והחלל למצוא בחזרה את קולו הפנימי.

גבריאל רעם, 21.8.2008

 

הערות:

א.      מאמר זה מתכתב עם סיפרו של גבריאל רעם: "אאוטסיידרים ומורדים", הוצאת ידיעות אחרונות 2006

 

ב.       מאמר אחר עימו מתכתב מאמר זה הינו: "יחסי אהבה נטישה, בין ילדים שבגרו והוריהם".