ארכיון תגית: זוגיות

גם יחסים מתים

כן, גם יחסים מתים.

הם גוססים. לפעמים, זמן ארוך.

ולפני זה הם אולי חולים במחלות חוזרות ונשנות, מחלות שאולי התפתחו למחלה כרונית קשה. אך לאחד מבני הזוג אין יכולת לראות את המחלה המתקדמת.

יש לו/ה קושי להשלים עם רוע הגזרה. ואז (הוא או היא) מחזיקים את היחסים הנוטים למות במורטוריום, בלימבו, מונשמים מלאכותית ומוחזקים בחיים באופן מכאני, חיצוני.

היחסים נולדו באהבה גדולה, טופחו במסירות, כל הצמיחה של היחסים הצעירים, הילדים המשותפים, הכל, לווה בהמון תקווה והשקעה. אך יחד עם זאת, דאגה רבה ליוותה אותם לכל אורך הדרך, כי הייתה תחושה שהיחסים עדינים, נוטים לחלות בקלות.

ומרגע שצצו סימנים ראשונים של המחלה והחולה (היחסים) גילה סימנים של אי החלמה – הדאגה לשלום היחסים רק גברה, אך כל הדאגה הרבה הזו רק האריכה את סיבלו של החולה, שהגיעה שעתו. ואילו האוהב/ת הנואש/ת סירב/ה לראות את הסימנים ודאגתו/ה גברה עוד בניסיון נואש להציל את היחסים.

וכשיחסים נוטים לגווע, אחד הוא תמיד זה שמנשים אותם מלאכותית, השנייה כבר יודעת שזה הסוף ורוצה לשחרר. אך זה שלא מוותר, שלא ראה את העומד לקרות, עדיין מאמין כי עם עוד דאגה וטיפוח, היחסים ישתקמו למלא יופיים הצעיר והמכמיר לב.

אך כל המאמצים היו לשווא. ואחד דינם: למות. ועתה נותר האבל הגדול.

***

גבריאל רעם, 18.8.13

מיניות מוחפצת, חיים מוחפצים.

חלק א':

אנו חיים בעולם של חפצים. פעם, לפני זמן רב, היו פחות חפצים מבני אדם, היום אנו טובעים בהם. ולא רק הכמות משחקת כאן, גם מבחינת האיכות. הכל חפצים, גם בני אדם, גם יחסים, הכל מוחפץ.

אנו מכירים את המשפט של רוסו: "אדם לאדם זאב", היום, במאה העשרים ואחת, ניתן אולי להגיד: 'אדם לאדם – חפץ'. וחפץ לחפץ – ניכור.

חיים עם חפצים הם קלים, ראשית החפץ מקל עלינו ושנית קל לטפל בו, צריך ידע טכני כלשהו וכשהוא מוטמע – הטיפול בחפץ קל.

לא רק שאנו חיים בעולם של חפצים אלא שאנו מוצפים בהם, כל שבוע חפצים חדשים מתדפקים על דלתנו: וכה מפתה ליפול בשבי הקסם החפצוני, להאמין שהחפצים הם שיקרבו אותנו לחיים נוחים וקלים אולי אפילו, מאושרים יותר.

גם היחס לחפצים, כיום, הוא לא מה שהיה פעם; פעם חפץ היה איתך ועבורך לזמן ארוך, לפעמים לכל החיים, לפעמים עבר מדור לדור. היום השימוש בחפצים הוא קצר מועד, ורוב החפצים הם אפילו חד פעמיים: השתמש וזרוק. אין זמן ליצור קשר רגשי עם חפץ, השתמשת, גמרת, זרקת. ואתה פנוי לחפץ החד פעמי הבא.

והשליטה החפצונית הינה רחבה ומקפת יותר משניתן לתפוס בסקירה שטחית. למשל נגנים בתזמורת, מוחפצים דרך הכלי שעליו הם מנגנים, ודרך החלק מגופם שמתפעל אותו. דהיינו, הם שוליים לחפץ אותו האבר שגופם מתפעל. כנ"ל חלק גדול מן העובדים, הם מוחפצים בתוקף ההזדהות של המקצוע והפרנסה שלהם עם אובייקט אחד שבו הם מתמחים, בין אם זה זמר אופרה (ש'החפץ' שלו הוא קולו), נהג אוטובוס, מפעיל טורבינה בחב' חשמל, או אופה במאפיה, גנן בגינה, או טכנאי שיניים במעבדה. הם מזוהים ומתוגמלים לא בגללם, לא בגלל היותם, לא בגלל מצב הוויתם, אלא בגלל המיומנות החפצונית שלהם.

למעשה אנו 'מדינה'  תחת כיבוש, המנטאליות החפצונית השתלטה עלינו.

ועד כדי כך, שאנו קרובים לשכוח איך להיות בלי (חפצים), איך להיות האחד עם השני, לא כמו האחד עם חפץ, אלא כמו 'אני עם אתה' (דיאלוג של 'אני אתה', הוא מונח של הפילוסוף מרטין בובר) .

(מעניין, בהקשר זה, גם המונח: 'מטפל' לפסיכולוג, או 'מטפל', לעוסק ברפואה משלימה. בבני אדם לא מטפלים, בחפצים מטפלים, לבני אדם מתייחסים).

האם אנו זוכרים איך להתייחס לאחר? להתייחס מתוך זיקה ולא מתוך ניכור?

ולא לטפל, להפעיל, לסובב, למשוך, לדחוף, להחזיק, לתפוס, לשמוט. כל אלה עושים לחפצים לא לבני אנוש.

 אך לבני אדם מחופצנים אפשר לעשות דברים אלו וכל מיני דברים שלא עושים לבני אדם שהם בעלי נפש, נשמה ורגשות.

ובכל עניין ההחפצה, יש עניין של מיקוד.

האדם השלם, בעל הנפש, רגשות וקיום של חיים פנימיים – לא יקבל יחס כאל חפץ. רק כשהוא מפורק לחלקים (מכאניים, תפעוליים) מתחילה ההחפצה. קודם פירוק ורק אחר כך ההחפצה. ואיך עניין המיקוד שייך לכאן? ובכן כשמביטים באדם, ניתן להביט בו ככוליות, (בדרך כלל בשליש העליון של הגוף). ואילו המבט המחפצן 'ננעל' על חלקים מן השלם. (זה בעיקר קורה עם המבט המיני ש'נתקע' בחלקים המיניים בעלי מקדם הגירוי הגבוה).

עכשיו, לא רק שהמבט המחפצן מפרק ומחלק את האדם, משלם לחלקיו. ככל שאדם שלם יותר, דהיינו מפותח ומלא בהווייתו, נפשו ותודעתו – כך תהיה לו נטייה פחותה לחלק את שלמותו של הזולת לחלקים מחופצנים. ומה משמעות הדבר? האדם הלא מפותח, הלא בוגר רגשית – לא מגלה התייחסות לזולת כיצור חי ושלם בפני עצמו, אלא רוצה לנצל חלקים אטרקטיביים ושימושיים בזולת, לצרכיו הוא.

חלק ב':

ואין תחום או חלק בבני אדם המחופצן יותר מן המיניות. וליתר דיוק – בעיקר מיניות של נשים. גברים, כנראה, מחפצנים מיניות נשית יותר מאשר ההפך. אך לא רק, כפי שנראה בהמשך.

ובכלל גברים הינם יותר יצורים של חפצים מאשר נשים, נשים הן יותר יצורים של יחסים. גברים מתמצאים בחפצים (עזרים טכניים, מכוניות וכו'), נשים מתמצאות בקשרים, התקשרויות ויחסים (בין בני אדם וביחס לבני אדם).

ובחזרה למיניות. מבעד לעיני החשק הגברי הנשים נתפסות כחפצים של מיניות. ובחפץ יש לטפל, לעיתים לרכוש, לטלטל, לגעת, לאחוז, לתפוס, להחזיק, להפיק תועלת.

ונשים אינן יודעות כל כך כיצד לקבל את עובדת חיפצונן. מצד אחד 'רוצים אותך, חושקים בך'. מצד שני 'הרצון והחשק הזה הוא לא בי כבן אדם, לא בי כאנוש,  אפילו לא בי כיחיד שלם, אפילו לא בי כאישה – אלא בחלקים מכאניים שהם חלק מן החלק הגופני שבי, חלקים אותם ניתן לתפעל ומהם להפיק: עונג'.

הן קרועות. מצד אחד הן נמשכות לגברים, רוצות ליצור עימם יחסים – רגשיים, נפשיים, מיניים. מצד שני 'רוצים אותי כדי לנצל אותי, ואפילו לא אותי, אלא חלקים מכאניים בגופי'. 'ואני מרגישה לעיתים קרובות, מושלכת הצידה, כפחית שתייה לאחר שנלגם ממנה המשקה'.

'אם לא אבליט את המיניות שלי כסחורה מושכת – אולי גברים לא ימשכו אלי, ואני זקוקה לגברים, מצד שני אני מרגישה מושפלת כשמשתמשים בחלקים ממני כבחפצים להפקת עונג'.

כך לגבי מיניות ומשיכה מינית, מה לגבי זוגיות ויחסים?

ובכן, יש לגברים (לא לכולם, לחלק מהם) קושי במעבר הזה ממגע מחופצן עם חלקים בגופה של האישה, ליחסים אנושיים, עמוקים, אישיים, אינטימיים ומלאים.

ביחסים, בדרך כלל, הגברים פחות מתמצאים, (זה גם מורכב יותר). ואז או שהגישה ביחסים היא פרקטית, מה שצריך לעשות  -עושים. וזה במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב – כמעט שאין יחסים. עושים דברים ביחד, עושים דברים האחד לשנייה, אבל יחסים?

כמובן שמה שמוצג כאן מוקצן והופך לכמעט גרוטסקה. ברור שגברים רבים אינם כאלה, וישנן שמועות שזן חדש של גברים הגיע. והוא ממש לא כזה.

אך ראשית, נקודת המיקוד כאן הינה עקרונית ולא מעשית, הדברים ברמת העקרון. ושנית, המיקוד כאן הוא פחות בגברים ויותר בנשים, שהיחס אליהן כאל אובייקטים, מיניים ובכלל – מותיר אותן עם תסכול עצום.

ובקרב הנשים הפחות בוגרות רגשית או מפותחות באישיותן – קיימת, אולי, יותר הסתגלות למצב – מנסות לגלם את תפקיד נושאת האובייקטים המיניים. אך עדיין אין זה אומר שבתוך תוכן אין בהן חוסר נחת וחוסר השלמה ביחס לשימוש הזה שנעשה באבריהן וההחמצה שמחמיצים את האדם שבהן.

והאם יכולה להיכנס כאן אגרסיביות? ובכן, לעיתים קרובות אנו מפנים אגרסיה כלפי חפצים. הם, בחוסר יכולתם להתנגד, בפסיביות שלהם, סופגים את הטלטלה, המכה, החבטה הזריקה, השבירה. בין אם זה כסא שמורם ומוטח שוב לארץ בכוח, סגירת דלת בחבטה מזעזעת צירים ומשקופים, או אגרוף לקיר, בעיטה לצמיג מכונית ועוד. בחפץ מותר לפגוע, אפשר אפילו להרוס, הוא לא מרגיש, הוא לא סובל. האם כך גם חש האנס כלפי הנאנסת המוחפצת? שלילת הזכות לחוש כאב ולמחות?

תחילת ההתחלה של רצח, מכל סוג שהוא, היא החפצה. אפשר לרצוח אדם בעיקר כשהרוצח לעתיד 'נוטל' ממנו את צלם האנוש. כי אם לא יעשה כן, הוא יהיה יותר מידי דומה לו, ואז יזדהה עימו, יחוש את כאביו וכו', ואז: 'מה שקורה לו כנראה גם קורה לי, ולרצוח אותו זה לרצוח מישהו כמוני'.

חלק ג':

הנשים עוברות תהליך של 'דה הומניזציה', דומה, להבדיל, לתהליך שעובר אויב במלחמה – הוא לא בן אדם כמוני ולכן מותר לפגוע בו. או עבדים ומשרתים – הם כה נמוכים עד שהם אפילו לא בני אדם, 'הם לא מרגישים, כאב אצלם זה לא כמו אצלנו…' וכשזה מגיע לבעלי חיים ה'דה הומניזציה' מגיעה לשיאים דוחים במיוחד של שפל אנושי. כאן בני האדם מפטמים אותם עד מוות כמעט (אווזים) הורגים אותם תוך עינויים קשים (אפרוחי תרנגולים זכרים), מצופפים אותם בכלובים קטנים (תרנגולות), עושים בהן ניסויים מזוויעים ועוד ועוד. הם מונצחים כחפצים על פי סוג המאכל (חפץ) שהם ישמשו לנו (בשרן או תוצרתן: ביצים, חלב, גבינה וכו').

ועם בדה הומניזציה 'מותר' לרצוח אז גם מותר לעבור על דיברה אחרת שאסורה בעשרת הדיברות, לשקר. זו הדיברה התשיעית ושם זה כתוב קצת אחרת, בהקשר של עדות שקר: 'לא תענה ברעך עד שקר'.

בחפץ משתמשים, ואם לא מותר להשתמש בו יש לפעמים צורך להוליך בכחש לרמות, לטעון טענות שונות. ממחקרים על שקרים שגברים מספרים לנשים ונשים לגברים, מסתבר שכמות השקרים שגברים מספרים לנשים עולה בהרבה על הכמות ההפוכה. בספר101 שקרים שגברים מספרים לנשים   מאת ד"ר דורי הולנדר, היא מלמדת אודות הדרכים והשיטות הערמומיות בהן גברים מוציאים שקרים אלו אל הפועל.

לשם הדגמה, הנה רק 60 השקרים הראשונים (מתוך הספר).

גברים לא מעטים מבטיחים יותר מאשר הם מתכוונים לקיים באשר להתפתחות היחסים (מטרתו, לעיתים קרובות, היא בה כאובייקט ולא בה כשותף ליחסים הרמוניים והדדיים).

חלק ד':

וממיניות להחפצה בחיינו בכלל – להחפצת הורים. זה מתחיל מתינוקות שזקוקים ליד מטפלת, ליד מאכילה, לשד מיניק וכו'. אך זה לא נגמר שם. גם אחר כך, שהרגשות מתחילים להיכנס לתמונה, התינוק ממשיך לחפצן, הפעם את רגשות החיבה והמסירות כלפיו על ידי הבעות ותנועות שונות (כמובן שהכל בשלב זה נעשה ברמה האינסטינקטיבית לחלוטין).

ועוד, מאוחר יותר, (במידה והילד, הבוגר עתה, לא עבר תהליך של התבגרות, גדילה פנימיים)  – אזי דאגתו, נכסיו וכיסיו של ההורה נכנסים לתמונה ודמותו של ההורה כאנוש בר התייחסות וזיקה יכולה להישאר מטושטשת. (וההורה הזקוק נואשות להתייחסות חמה, אוהבת ובעיקר אנושית, מצד יוצאי חלציו – מנפיק בחפץ לב חפצים וכספים, מתוך תקווה נואלת שזה יביא למעט יחס והתייחסות אישית ואינטימית מצד יוצא חלציו).

ההורים הם בדרך כלל אלה שמחופצנים בקשר עם יוצאי חלציהם… ההתייחסות שלהם להוריהם כאל יצורי אנוש עם נפש ורגשות שזקוקים לזיקה ולא רק להזדקקות (מצידו) – לוקה בחסר. בתחילת הדרך, ההזדקקות (המחופצנת, הזדקקות של הצורך בטיפול) היא מן התינוק או הילד כלפי ההורה. אך ככל שההורה מתבגר ומזדקן, והילד הופך לבוגר, כך מתחילה ההזדקקות של ההורה ליוצאי חלציו. זו הזדקקות רגשית בעיקרה, צורך ביחס והתייחסות מצד הילד הבוגר. כל עוד ההורה בריא הצורך איני צורך פיסי אלא רק ובעיקר צורך נפשי; 'שיהיה איתי', 'שיהיה קרוב אלי', 'שתהא בינינו אינטימיות נפשית', 'שנוכל לדבר, להידבר'. אך היחס של יוצא חלציהם אליהם כאל אובייקטים/חפצים מספקי צרכים פיזיים בעיקר – ממשיך.

חלק ה':

ובחזרה להחפצת נשים. הזמן לא עומד במקום ביחס להחפצת נשים. פעם (אפילו עדיין בשנות הששים של המאה הקודמת) עדיין הקימורים הנשיים הדגישו את 'החפצים/אברים המיניים' באישה שהם בעלי מקדם הגירוי הגבוה, היום קורה דבר משונה; גוף האישה כגוף או כמצבור של אברים/חפצים מיניים בעלי שימוש מיני – הולך ונעשה שטוח, דק וארוך. אין כמעט אברים חפצוניים בולטים. מה זה אומר? האם הגענו בחזרה ליכולת להיפטר מהגישה לאישה כאל נושאת בגופה אובייקטים (חפצים) מיניים? כאן ישנה חידה גדולה. כי אנו מן הסתם יודעים שכיום היחס לאישה הינו יותר מנוכר ויותר חפצוני מאי פעם (למשל מכנים דוגמניות בשם: קולבים).  דוגמניות המסלול צועדות בפרצוף נטול הבעה, בתנועות מכאניות חסרות חיים וחיות, ובפוזה חסרת איפיון אישי – חפץ לכל דבר ועניין. מה שקרה כאן שפעם הייתה עוד אישה והיו לה חלקים חפצוניים בעלי מקדם משיכה מיני. היום כל הגוף הנשי כולו – הפך לחפץ.

זה כמו המעבר מעבודת אלילים לעבודת אלוהים הערטילאי. היום החפצוניות 'קפצה רמה'. איך צורך עוד לחפש ולנצל את חפציה המיניים של האישה, כל כולה הפכה לחפץ, חפץ שמשיכתו המינית מצויה באסתטיקה קרה; כמו שכיום, חצפים כגון ריהוט, דירות, בתים, פחות חמים ואישיים וחסרי ייחוד עיצובי והינם יותר פונקציונאליים וקרים – כך גם היחס לאישה כאובייקט מיני; לא מעוניינים בחפציך. כל כולך – חפץ. 'וככל שתגלמי יותר חפץ בגוף חסר ייחוד, קר, מרוחק ולא מאופיין – כך, אנו הגברים', נמשך אליך יותר.

(וצריך להבין, זה לא שגישת הגבר עברה מיחס לחלקים בגופה ליחס אליה כאל שלם, לא, כעת כל הגוף שלה הפך לחלק מחופצן מתוך עדר של נשים נטולות זהות אישית).

'ככל שתהיי אלמונית, אנונימית וזרה – כך אמשך אליך יותר, כי בהכירי את האדם שבגופך, כך מפלס המשיכה שלי יורד, וככל שאני קרוב אליך נפשית, המשיכה תמשיך לרדת עוד'. רק שאת חפץ זר, חסר איפיון אישי, אנושי: אופי ייחודי, אישיות, פנים, הבעה, צורת הליכה אישית – אני יכול להמשך אליך'.

חלק ה':

פעמים אחדות ברשימה זו מוזכר הקיטוב שבין גישה מוחפצת לגישה של אנושיות. ובכן ישנו קושי כלשהו להכיל שני קטבים אלו על הרצף של אותו הציר. בדרך כלל כשיש יחס חיובי לאחד – השני נדחף מחוץ לתמונה. וכאן אולי ההבדלים בין נשים לגברים ביחס להחפצה של המיניות  – נעשים קטנים יותר.

ובמה הדברים אמורים? ובכן אם גבר מסוים משדר לאישה בעיקר אנושיות, התייחסות והתחשבות רגשית – אזי אצל נשים לא מעטות גבר זה אולי ייתפס כגבר מושך פחות מבחינה מינית.

אנושיות, חום אנושי וכו' נתפסות על ידי גברים ונשים לא מעטים (באופן תת הכרתי כמובן) כשופכות מים קרים על אש המשיכה המינית. לא לחינם נשים שמוצגות במודעות פרסומת כאובייקטים מיניים (וזה לרוב…) משוללות הבעה. ואם יש הבעה היא קרה, מרוחקת. חלילה לה מלשדר חום או אמפטיה. בדרך כלל אובייקטיבים מיניים גם חובשים משקפי שמש כהות המסתירות את החלק המאוד אנושי בפניהם: את עיניהם.

וכך אנו מוצאים, שהמיניות הרווחת הולכת יד ביד עם זרות, ניכור וחפצוניות, בעוד שאנושיות ואמפטיה לא נתפסות כעולות בקנה אחד עם שידור של משיכה מינית.

מי שמרשה לעצמו להתייחס לבן/ת המין השני לא כאל חפץ, או מצבור של חפצים (אברים) מיניים – אלא בהתחשבות, באנושיות, עם זיקה אישית ( של ה'אני אתה' של בובר) דיאלוגית, התייחסות לאדם שבו ולא לחפצים המיניים שהם חלק מגופו/ה – כמו מוריד מעצמו אחוז ניכר מכוח המשיכה המינית שלו/ה.

וכך אני מגיעים למסקנה שתישמע מופרכת לרוב בני האדם; התייחסות אנושית ואישית לאדם– לא בדיוק הולכת ביחד עם מה שאנו תופסים כמשיכה מינית עוצמתית. או משיכה מינית בכלל.

חלק ו':

וכך אפשר להגיד לסיום, כי ככל שבין שני בני אדם קיים יותר חום אנושי ויחס אנושי חם ומתחשב – כך המיניות אצלם תהא אולי שולית. זה יבוא אולי על חשבון הלהט המיני שמצטנן משהו כשמנורת האנושיות נדלקת.

אולי כדי לשמר את הלהט המיני אנו ממדרים וחוסמים את כניסת זיקת ה'אני אתה' הדיאלוגי, ההדדי.

כיום אנו חיים בתקופה מינית ביותר, כמעט הכל משדר מין וגירויים מיניים. האם זה אומר בהכרח שאנו חיים בתקופה פחות אנושית ויותר מנוכרת? תקופה בה אנושיות מטואטאת לשוליים ומיניות מנוכרת ומוחפצת באה למרכז?

קשה מאוד לקבל את הכתוב כאן. הרעיונות המובעים כאן רדיקליים וקשים לעיכול. הרי איננו מוכנים לוותר לא על זה ולא על זה. ומאמינים בכל מאודנו שסינרגיה בין אנושיות למיניות – רצויה ואפשרית.

וכך, לא נותר למחבר אלא לסיים את חיבורו זה במלים: חומר למחשבה.

**

גבריאל רעם,

6.7.13

*

על הצורך הנואש במציאת בן/ת זוג.

אחד מן הדברים שמדירים שינה מעיניהם של נשים וגברים פנויים, רווקים – הוא מציאת בן/ת זוג. דבר זה הנו כמובן קשה ככל שהגיל מתקדם וככל שההופעה החיצונית נעשית פחות אטרקטיבית.

אך גם בגילאים יותר צעירים, כשההופעה החיצונית נושאת עמה אטרקטיביות סבירה, גם אז, הקשיים עצומים.


ולא רק הקשיים במציאת פרטנר, אלא גם ובעיקר הייסורים שהם חווים בתוכם כתוצאה מן ההעדר הזה: החוסר בבן/ת זוג יושב בתוך ליבם ונפשם של הפנויים או הבודדים – כיציקת בטון ענקית וקשה. רובצת, מעיקה, מכבידה.

(וגם התלאות, העליות והמורדות של המפגשים עם בני המין השני [ב90% מן המקרים, בכל אופן] מביאים עמם, תסכולים, אכזבות, מפח נפש, חרדה ואף דיכאון).

ואם וכאשר אדם מצליח למצוא בן/ת זוג – הוא בדרך כלל שוכח את התלאובות שספג כשהיה בגפו, אך מי שנותר במרוץ ממשיך להתייסר בייסורים קשים.

עד כאן הדברים ידועים, אך דווקא כאן כה קל ליפול למלכודת ה'מובן מאליו': 'ברור שהם סובלים, הם לבד לא'? או: 'זה לא נעים להיות לבד', או: 'כל אדם רוצה להקים משפחה'. אך הייסורים הגדולים שחווים אלה שנותרים בגפם, לא מקבלים הסבר מספק מן הקלישאות הללו.

מדוע? מדוע זה כל כך קשה, עד כדי משברים נפשיים קשים וקיצוניים?

ובכן, כמו כל סיבה אמיתית, היא מצויה בדרך כלל הרחק מן התוצאה. לא בשדה המיידי ולא במובן מאליו. סיבות אמיתיות בדרך כלל חורגות מן החשיבה הצרה, המקובעת והשבלונית שלנו.

וכאן לא מדובר על הסיבה לקושי במציאות בן/ת זוג, אלא על הסיבה לגודל המצוקה כתוצאה מן החוסר הזה בבן/ת הזוג.
והסיבה לקושי העצום שהוא חווה כתוצאה מאי מציאת בן/ת זוג אינה מצויה במה שנגלה לעין אלא במקום אחר לגמרי.

אך לפני זה הנה מסע ארוך המתחיל בתהייה על מהות ההזדקקות הזו לפרטנר זוגי.

ובכן ישר מההתחלה ניתן לחלק את כל ההזדקקות לבני זוג לשניים: אמיתית ומדומה.

וכפי שישנו רעב אמיתי ורעב מדומה, כך ישנה הזדקקות לקשר זוגי שהיא אמיתית, או מדומה.

המעניין הוא שגם דוגמת הרעב וגם ההזדקקות לזוגיות – חזקים ועוצמתיים יותר בחלק המדומה מאשר באמיתי…


ההזדקקות המדומה אלימה יותר וכמעט שאינה קשורה לצורך אמיתי. היא קשורה בעיקר לפסיכולוגיה של האדם, לדימוי העצמי שלו, כשהמרכז והליבה של שניהם הוא האגו.

ואילו ההזדקקות האמיתית שקטה יותר ונובעת ממקום עמוק הרבה יותר.

במצב של הזדקקות של אמת לזוגיות, אין מקום להעדפות רבות לגבי הפרטנר. אין כאן כמעט עניין של טעם והעדפה. אלא בעיקר צורך מתמשך, עמוק ושקט. צורך שאפשר (למרות שמאוד קשה) לחיות איתו כמו עם רעב אמיתי. ופחות משנה מיהו בדיוק הפרטנר. כל עוד הוא לא חורג מגבולות סבירים של משיכה, הופעה, גיל וכו'.

ובחזרה לרעב, רעב אמיתי נובע מחוסר במזון בקיבה, בעוד שברעב מדומה, מי שצמא לגירוי זה המוח המדמה, ובלוטות הטעם בפה.

ברעב מדומה לא כל מזון מתקבל בברכה, רק מזון שרמת הגירוי שלו גבוהה מהמקובל. ואילו ברעב אמיתי, כל מזון סביר יתקבל ברצון, כל עוד הוא משביע את הרעב.

ברעב אמיתי מרכז הכובד היא הקיבה (הנפש, ברמה של הנמשל), וברעב מדומה מרכז הכובד זה הפה ובלוטות הטעם (הרגשות, ברמה של הנמשל).

ההזדקקות האמיתית צומחת מחלל שקורא למלאות, בעוד שהזדקקות המדומה עובדת על צורך בגירוי חזק ומטלטל.

ואכן, ברעב מדומה (ברמת המשל) ובהזדקקות לא אמיתית (ברמת הנמשל), לא מחפשים את הדבר עצמו (מזון או פרטנר), אלא מחפשים גירוי. וכשהגירוי מגיע ואינו חזק מספיק, או אינו הולם את הגוון המסוים של הפנטסיות – נוצרת תחושה של אכזבה והחמצה: שוב לא מצאנו את בן/ת הזוג לו/ה השתוקקנו.

ומה קורה אם אנו פוגשים דווקא מישהו שעונה על הציפיות שלנו, אך מעשה שטן, אנו לא עונים על הציפיות שלו? ובכן כאן מתרחשת דרמה גדולה ברמת הרגשות שלנו. וברמה זו (של הזדקקות לא אמיתית), תמיד יש דרמה ומלודרמה (שלא לומר: טלנובלה). בהזדקקות שכזו (מדומה), כל המערכת נכנסת ללחץ בכל פעם שהזולת נמשך אלינו פחות מכפי שאנו נמשכים אליו. זה סוף העולם.

יש כאן קצוות שהם מאוד מרוחקים זה מזה. קצה אחד הוא משיכה למישהו שאינו נמשך אלינו (דרמה). ובקצה השני נמשכים אלינו בעוד אנו לא נמשכים אליו או אליה (אכזבה).

יש כאן (בהזדקקות המדומה) תמהיל הרסני של:

א. פנטסיות ממריאות ומשחררות כל רסן.

ב. דימוי עצמי שצורח שהוא עומד להתרסק עם הסירוב או הנטישה הראשונים על ידי בן/ת הזוג.

וג. אגו, שנכנס לפגיעה ומעורבות רגשית קשה כשמשהו משתבש במערכת היחסים שבה רמת המשיכה שלנו לזולת גבוהה משלו כלפינו.

וקשה להאמין שכל הדרמות הללו מתרחשות סביב צורך לא אמיתי…

קל להאמין דווקא, שמידת הקיצוניות של הקשיים הרגשיים וההיסטריה – עומדים ביחס ישיר למידת האמיתיות שלהם. ולא היא: הם עומדים ביחס הפוך; ככל שההזדקקות והמשיכה אמיתיים יותר, כך הדרמה וההיסטריה פחותים יותר. כי ההתרחשות האמיתית אמורה להתרחש במקום פנימי ועמוק יותר. אך הרגשות המתלהמים גונבים את ההתרחשות ויוצרים הצגה מוקצנת ווולגרית.

וכפי שבלוטות הטעם גונבות את ההצגה מן הקיבה, כך הרגשות גונבות את הצגה מן הצורך הפנימי והעמוק לבן זוג, צורך שמגיע מן הנפש ממש.

וזה לא שהצורך ברמת הנפש מתנדף ונעלם כשהרגשות צורחים וקופצים. הוא שם, אך קולו הולך לאיבוד תחת הקרנבל ההיסטרי שמתרחש סביב. הדבר דומה לילדים צורחים וקופצניים שקופצים לבמה באמצע קונצרט של באך. התזמורת ממשיכה לנגן, אך קולה לא נשמע.

יש כאן איבוד פרופורציות מוחלט. כשאין בן זוג, שום דבר אחר לא חשוב. זה כמו אצבע שמסתירה את כל הנוף, כי היא כל כך קרובה לעיניים של המתבונן.

עבור 'הילדים' הצורחים הללו מציאת בן הזוג האופטימאלי היא ההתרחשות החשובה ביותר בעולם וכשהם פוגשים מישהו/י נחשק/ת, הם מיד נכנסים לחרדה לפני המפגש, ולהיסטריה, בזמן המפגש. וכשפוגשים מישהו לא נחשק, עוברים לקצה השני: אפטיה. והסיבה לאפטיה, נעוצה בכך שהם פגשו משהו שדרגת המשיכה שלו נמוכה ממה שהפנטסיה חושקת בה. למה הדבר דומה? לאדם רעב שאוכל חסה. ובגלל שהרעב שלו אינו רעב שבא מן הקיבה אלא מן החלקים הפנטסיונרים במוח – החסה לא עושה כלום לרעב. ואפילו יש תחושת תסכול כתוצאת מאכילת החסה. זה לא האוכל שהקיבה הפנטסיונרית מחפשת, היא מחפשת אוכל בעל מקדם גירוי גבוה.

כך בהזדקקות המדומה, כאמור, שם מתקיימת תנועה בין שני קטבים: בין האופוריה ושכרון חושים, מצד אחד – לבין אפטיה מצד שני. ולעומת זאת, בצורך האמיתי אין קטבים, שם כל הזמן מצויים בקו האמצע השקט : יש כאב, אך הוא נטוע בתוך אגם של שקט סבלני.

הרעב האמיתי לעולם אינו אלים, ניתן לחכות. מה שאי אפשר לעשות ברעב שבא מן המוח, שם אי אפשר לדחות סיפוק, שם חייבים לאכול עכשיו, ואם לא עכשיו – זה סוף העולם.

הצורך המדומה בא מענני הפנטסיה המקיפים את הרגשות הלא מרוסנים. ואילו הצורך האמיתי בא מן הנפש.

החוסר בפרטנר ברמת הנפש יוצר עצב שקט ונסבל. ואילו החוסר בפרטנר ברובד הקצף הפנטסיוני של הרגש – יוצר חרדה קשה, כה קשה עד כי שום דבר לא יכול להתרחש בחייו של אותו אדם. זו חרדה משתקת המשתלטת על הכול, כמו יבלית על מרבד של פרחים עדינים.

כאן הרגשות משולים לילד שלא קיבל את הדיסק שכל כך רצה בו, זה סוף העולם

מרכז הכובד למציאת בן זוג בהזדקקות המדומה הוא הרגשות האינפנטילים., זהו מרכז כובד לא יציב, סוער, שקופץ מגירוי לגירוי. וחוסר השקט הפנימי הזה גורם לאדם לחפש בקדחתנות גירוי גבוה שישכיח ויאפיל על הבלאגן שפנים.

וזה לא הפרטנר הנחשק שגורם לבלגן הפנימי בעולם הרגשות, מקור הבלגן ברגשות לא בשלים, לא בוגרים, והם אלה שגורמים לאדם להתביית על הגירוי של הפרטנר הנחשק הנוכחי, כאילו שבזה תלוי כל העולם.

ואילו במצב של רגשות בוגרים, הכול יציב, הרגשות עצמם שקטים יותר. וכבר לא גונבים את ההצגה על ידי תזזיתיות יתר. וזאת כי מרכז הכובד בא מרמה עמוקה יותר של הוויה.

ושם אמנם הצורך אמיתי וכאוב יותר, אך לאדם יש כבר את עצמו (מרכז כובד פנימי ויציב). ועל כן אינו תלוי בעוצמות של גירוי כדי שישכיחו ממנו את הריקנות הפנימית מחד, ואת ההשתוללות הרגש מאידך. הריקנות אצלו היא עתה חלל פנימי שקט. וההשתוללות הרגש הפכה לאגם שקט וצלול.

אגם הממתין בסבלנות אין קץ להדהוד עם נפש אחרת.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

ירושלים, 9/10.7.2005

נערך סופית ועלה לאויר: הוד השרון. 24.9.2005
 

הרהורים, על גברים, נשים, מיניות ומוסר.


לגברים יותר קל לבגוד והחברה יותר מקבלת את העובדה הזאת מאשר להיפך. אפילו יש דיבורים, שיש להבין את זה, כי זה בטבע של הגבר.

נושא מאוד מורכב, יש בו המון צביעות והמון היתממות והמון איסורים חברתיים. המציאות האמיתית של המיניות מאוד שונה מכפי שהיא מצטיירת.

למה גברים בוגדים יותר? אמנם יש אספקטים ביולוגים. אבל גם לאישה. אבל בכלל לגבר מותר יותר. ובכלל לאישה מותר פחות.

המון נשים אוהבות להציג את זה שאין להן תאוות בשרים כתאוות בשרים והן קושרות את זה לרגשות ואם יש להן אהבה, הן לא בוגדות.

ישנו משפט : האישה שוכבת כדי לאהוב, והגבר אוהב כדי לשכב. נהוג לומר שלנשים יש פחות תאוות בשר והן יותר נפשיות ויותר אמוציונאליות. יש פה המון בולשיט.

במידה רבה זו פוזה חברתית. יש בזה משהו, אך כעובדה סופית, זה בעיקר עניין של מניפולציה חברתית, שמושגת על ידי הרבה מסרים סמויים שמשודרים לנשים.

לא שהן לא יותר נפשיות ויותר אמוציונאליות ויותר מורכבות, הן כל אלה, בהחלט כן. אבל הן גם יותר מיניות. רק שהמיניות שלהן עמוקה, נסתרת ומסתורית יותר. וקשורה יותר לדברים אחרים. זה בכלל יותר מסובך אצלה.

הפספוס הגדול פה בקשר לנשים, שהן אכן נפשיות יותר, אמוציונאליות יותר וכו'… אך כל זה לא בהכרח עושה אותן למיניות פחות.

אישה היא הרבה יותר מאשר הגבר ביחס למגוון הפרמטרים שחשובים לה, כשהיא נמשכת למישהו. הרבה יותר קשה לה להמשך למישהו. לגבר קל להמשך לאישה יש מגוון של מרכיבים.

הגבר נמשך בגלל עובדות, אישה נמשך בגלל היחס בין העובדות.

גבר צריך להימשך אליה פיסית, אישה צריכה מגוון של דברים כדי להמשך ואם אחד מהדברים האלו לא מסתדר, היא לא מסוגלת.

היות ואישה היא בכול מובן יותר דברים מאשר גבר ( יותר נפשית, אמוציונאלית… ), היא גם יותר מינית. היא הרבה יותר מינית, היא מינית ברמות שלגבר קשה לתאר אותן.

הבעיה היא שהמיניות של האישה נדלקת לאט ובוערת הרבה. של הגבר נדלקת מהר וכובה מהר. אבל נדלקת כל פעם מחדש מהר. אצל האישה זה יכול להימשך הרבה זמן. גבר צריך הרבה נשים כדי שידליקו אותו כל פעם מחדש כי הוא לא יכול להחזיק את הבערה המינית של עצמו.

המיניות של האישה, אם כן, היא חומר בעירה מעולה יותר. רק שהרבה גפרורים כבים עד שהיא נדלקת באמת.

האישה היא כמו קופסת גפרורים והגבר הוא כמו גפרור שמחכך עצמו על הקופסה.

הוא מבסוט אם הוא מצליח להוציא איזשהו זיק וראש הגפרור נשרף, אבל לעיתים רחוקות הוא מדליק את הקופסה.

ברגע שהקופסה נדלקת עם כל הגפרורים שלה, הוא פוחד שהוא יאכל באש שלה.

המיניות הגברית שמה איסור על המיניות הנשית : כריתת הדגדגן בגיל 13, לא לרכב על סוסים עם רגליים פסוקות, לא ללבוש מכנסיים, הסתרת הרגליים ( שדר למיניות ) בהודו, לא לשבת עם רגליים פסוקות, לא לקלל, להתנהג כמו ליידי. וגם שריפת מכשפות בימי הביניים.

החברה מצד אחד רוצה שהן תהיינה מיניות ומצד שני אוסרות עליהן מיניות.

הן צריכות להיות מיניות בזה שהן ישדרו מיניות – את צריכה להיות יפה, להבליט את האיברים שלה, אבל רק כמקדם שיווק למיניות של הגבר ואוי לה אם היא תתחיל לחיות את המיניות שלה עבור עצמה.

האישה האומללה מעוררת מיניות אצל הגבר ואז הוא נדלק עליה והוא עושה בה את זממו וברגע שהיא מדליקה את המיניות שלה, אסור לה.

מבחינה זו מעניינת הסדרה סקס והעיר הגדולה כי היא נותנת באיזה שהוא מקום את האשליה, שזאת המיניות הנשית. יש את הזן של הבחורות החופשיות אבל זה בעצם איזה שהוא עצם שזורקים גם לנשים וגם לגברים שיחשבו שקיימת באיזשהו מקום מיניות נשית אמיתית. אבל זו לא מיניות נשית, אלא מיניות מסחרית פופולארית, שיש בה ניצוץ של אמת, אבל זו מיניות לא בשלה, מיניות של נערות פרועות, ומיניות שבעיקר מגרה את הגברים ולא קשורה למיניות הנשית האמיתית.


גברים ונשים הם רכבות שמפספסות אחת את השנייה.

עד שהגבר לא ימצא את האישה שבו והאישה את הגבר בה, הם לא יפגשו. חייבת להיות כאן נקודת היפוך.

האישה המינית הקלאסית או הסטריאוטיפית – היא עם ירכיים גדולות ועם אגן רחב ( גיטרה ), זה מאוד מפחיד את הגבר. וזה אומר שיש באר מאוד עמוקה, עוצמה נשית. ועל כן הוא רוצה לדמות את גוף האישה לפס, הוא מצמצם את ממדי המיניות שלה. ככול שיש פחות עיקולים, זה פחות מסוכן מבחינתו והמיניות של פס, היא להגיע מנקודה אל נקודה. תכליתיות. המיניות של עיקולים, היא מיניות פסגות ועומקים, ואולי יש חשש ליפול מפסגה ולטבוע בעומק של המיניות הנשית.

ברגע שאתה מעורר את המיניות אצל האישה, ת י ז ה ר !

כי זה שד שאתה לא יכול להשתלט עליו ואם אין לך את היכולת לטפל במיניות הזאת, יהיה לך מאוד קשה. ג'יני שיוצא מהבקבוק. לכן גברים משתדלים לא להעיר את המיניות הנשית ולהשאיר אותה במצב של תרדמת, בשעה שהם מלקקים את הקצפת.

המיניות הנשית נמצאת היום במצב איום ונורא. נשים אפילו לא מחוברות למיניות של עצמן, הן מתייחסות למיניות שלהן דרך עיניים של גבר.

לנשים יש יותר נטייה לבגוד מאשר לגברים. המיניות שלהן הרבה יותר חזקה.

האישה היא פחות מוסרית מכפי שהגבר מנסה לצייר אותה.

כשאתה מסתכל על איבר המין של האישה על חלל איבר המין על הנרתיק על האפלה על העסיסיות המיצים על הרחם, זה הכול עולם אפל ומסתורי שהכול יכול להיות שם, אתה צולל לתוך משהו שאתה לא יודע מה זה. אצל הגבר זה מאוד חיצוני מאוד פשוט מאוד מכאני, אין שם עולמות שאפשר ללכת בהם לאיבוד.

אבר המין אצל גבר זה כלי, מכאני ותפקודי. אצל אישה זה יקום, אפל ומסתורי.

יש מיניות אינפאנטילית ויש מיניות בוגרת ובשלה. רוב המיניות שאנו עוסקים בה היא מיניות אינפאנטילית.

כל עוד מדובר במיניות אינפאנטילית, הם עוד לא נולדו מתוך עצמם באופן מיני, לכן הם לא יכולים לפגוש אחד את השני. ואין תקשורת, רק סיפוק צרכים במידה זו או אחרת. כל אחד חיי עם רצון האגו המיני של עצמו ולכן הם רואים את האני המיני שלהם אבל לא את האני המיני של הזולת.

אין פה תקשורת. יש פה שימוש בזולת כאובייקט מיני. ובעיקר מכיוון הגבר לכיוון האישה, לא להיפך. והיות וגבר הוא החזק, הוא משתמש בה כאובייקט מיני והיא לא יכולה להשתמש בו כאובייקט מיני.

ברגע שהגבר לא מביו נכון את מיניות האישה, היא מצטיירת בעיניו כמפלצת. כי היא מסתורית היא אפלה היא עוצמתית. ברגע שהמיניות האמיתית של האישה משתחררת, הגבר מאבד את הכוח שלו.

כשאישה מחוברת למיניות האמיתית שלה, היא אוכלת את הגבר לארוחת בוקר והיות ולגבר כנראה יותר חשוב להיות חזק ושולט מאשר לפגוש את המיניות האמיתית של האישה – הוא כל הזמן מדכא אותה כי הוא יודע שאם היא תשתחרר, אין לו סיכוי. והעוצמה היא תמיד קשורה למיניות.

מיניות האישה לא פורצת בקלות, נדרשים המון המון תנאים כדי שזה יקרה, אבל כשהיא פורצת נורא קשה לכבות אותה. המיניות של הגבר נדלקת בקלות, כמעט מכל דבר. כמו נוזלים שונים בעלי סף התלקחות נמוך וגבוהה.

אלא אם כן הגבר והאישה מתפתחים מינית ובאים לפגוש את המיניות האמיתית שלהם בזה שהם משחררים מתוך האנימוס את האנימה ומהאנימה את האנימוס.

יונג אומר שבתוך כל גבר יש אישה ( האנימה ). ובאישה יש גבר (אנימוס).

הגבר צריך למצוא את הנשיות שבו, כלומר לרצות לתקשר, להיות אמפתי , באותו גל. והאישה אמורה למצוא את הגבריות שבה שזו העוצמה הפנימית.

הגבר האינפאנטילי הוא הגבר הכובש, הגבר הבוגר מבחינה מינית זה גבר שרוצה להרגיש את האישה ולא רק לדפוק אותה.

בשלב הראשוני כל אחד מרוכז בעצמו והם לא יוצרים קשר אחד עם השני, כי היא רוצה את זה בתנאים שלה ואם היא תקבל את זה, הגבר לא יהיה שם. אם הוא רוצה את הדברים בקטע שלו הוא לא נותן לאישה מספיק זמן להגיע לקטע שלה, אם הוא נותן לה את הזמן הוא כבר לא יהיה שם.

יש פה קצבים שונים ומהירויות שונות.

ברגע שהגבר הוא גם גבר וגם אישה והאישה היא גם אישה וגם גבר, הם יכולים לעבוד על שתי רמות בו זמנית ואז ישנה סינכרוניזציה.

ההבנה היותר גבוהה של חיים בבני אדם היא הבנה של רמות. אם אתה לא מבין שיש לנו רמות שונות בעצמנו ואתה צריך לחיות ברמות שונות – אתה מפספס את החיים של עצמך.

רוב האנשים חיים ברמה אחת איתה הם נולדו. לא מודעים לכך שישנן רמות שונות של בשלות מודעות ובגרות. ואם אתה לא מפתח את הרמות האלו, אתה לא ממש חי.

יש בעיה לגבי יחסים מונוגאמיים ומוסד המשפחה.

גם לגברים וגם לנשים קשה להיות מונוגאמיים. זה נוגד את טבעה האמיתי של המיניות. (לא של האהבה). לגברים קשה ברמה הנוכחית שלהם, ולנשים ברמה הבאה אליה היא צריכה לפרוץ. של הנשיות האמיתית שלה.

הבעיה אינה בקיום יחסי מין עם יותר מאדם אחד, הבעיה היחידה היא לעשות את זה מאחורי הגב של הבן אדם.

ישנה בעיה בהולכת השולל ובגידה באמון.

הבגידה היא בגידה באמון. ועל זה אין כפרה.

ברגע שאתה חי עם מישהו ואתה משקר ומסתיר משהו ממנו אתה למעשה שוחט את הקשר, מבתר אותו לגמרי. וברגע שישנה מעילה באמון זה הדבר הנורא ביותר שאפשר לעשות.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

נכתב: 1.4.2004

פרגמנטים* יופי נשי ועצמה גברית – כסימבולים

.
פתיח:
מה מושך אישה לגבר? מה מושך גבר לאישה? או ליתר דיוק. מה באישה מושך את הגבר? ומה בגבר מושך את האישה? מעל פני השטח – היופי של האישה מושך את הגבר, וזו הקרנת עוצמה בגבר – שמושכת את האישה. אך מדוע זה כך? מדוע דווקא המרכיבים הללו משפיעים כך (וכל כך) – על המין האחר?

הרבה שאלות. אולי התשובות לא נמצאות כלל במישור האופנה, הביולוגיה של המיניות, או הנורמות החברתיות – אלא בכלל בתחום הסימבולי- מטאפורי. אולי גם היופי וגם הקרנת העוצמה – הם כמו שגרירים, שניהם מייצגים עבורנו משהו אחר מאשר עצמם. ושם, בייצוג הזה, ולא בעצמם – מצוי סוד כוחם.

ואכן, גם היופי וגם העוצמה הם נציגים סימבוליים למשהו אחר, עמוק ונסתר יותר – בפסיכה של עצמם.

וכך, צצה לה שאלה נוספת; כשאנו נמשכים ליופי או לעוצמה – למה בעצם אנו נמשכים?


——————————————————————————–


1. יופי הוא איכות של הנפש. כפי שעוצמה ונוכחות היא איכות של התודעה.

2. יופי הוא של האישה כמו שעוצמה ונוכחות הם של הגבר.

3. גבר נמשך ליופי, אישה נמשכת להקרנה של נוכחות עוצמתית.

4. יופי הוא קווי המתאר (סימבוליקה) של הנפש. המשיכה ליופי היא משיכה למה שיופי מסמל: נפש זכה ואיכותית.

5. נוכחות עוצמתית – אמורה להוות את הייצוג החיצוני לתודעה לוחמת ועוז רוח תודעתי.

6. המשיכה של האישה לנוכחות עוצמתית – ושל הגבר ליופי, הם שרידים ארכיאולוגים למה שהיופי והעוצמתיות ייצגו פעם: תודעה ונפש.

7. עתה, מששניהם כבר כמעט לא פעילים בבני אדם – כל שנותר הוא הייצוג שלהם, (הופעה נאה ויפה והופעה של עוצמה וכוח), אבל איבדנו את הזכרון של מה שהם מייצגים.

8. לכל אחד מן המינים – איכות משלו שמאפיינת את המגדר שאליו הוא שייך.

9. הגבר אמור להצטיין בתודעתו, האישה בנפשה.

10. הנפש מובעת ובאה לביטוי דרך הופעה חיצונית, התודעה דרך הקרנה של אישיות.

11. הנפש מוקרנת באופן פסיבי, (הופעה ונתונים חיצוניים). התודעה מוקרנת יותר באופן אקטיבי, דרך שפת הגוף, הבעת פנים והקרנה של משהו פנימי.

12. בכל אדם שתי נקודות קיטוב: תודעה ונפש.

13. התודעה מאופיינת בתכונות של אומץ, כושר לחימה ועוז רוח, הנפש מאופיינת ברכות, אפשור, וביכולת הכלה וקבלה.

14. אישה מייצגת את הרכות ויכולת הכלה – שהגבר משתוקק להן. הגבר מייצג אומץ, רוח לחימה ועוז רוח – שהאישה כמהה להן.

15. כל מפגש רגיל בין גבר לאישה – הוא מפגש בין שני פוטנציאלים. (בין תודעה רדומה לנפש קפואה).

16. אך באופן פעיל – מפגש רגיל בין גבר לאישה מתרחש בין מוח וכושר ביצוע תכליתי מצד אחד – ובין מיניות ורגשות – מצד שני.

17. עד שהאיפיונים של כל צד לא יעברו שידרוג – גם הגבר וגם האישה תמיד יתאכזבו בסופו של דבר. היא תישאר עם רגשות לא מסופקים, והוא עם תכליתיות ביצועית שלא קיבלה פרטנר.

18. הוא רוצה תוצאות והגשמת מטרה – ולזה היא לא שותפה. היא רוצה חום ושיתוף רגשי מצידו, ולזה הגבר לא שותף.

19. במפגש לא משודרג, חלק אחד תמיד יצא מקופח. אצלו זו המשימתיות ואצלה של השיתוף הרגשי.

20. בכל אדם מיקום התודעה בראש, מיקום הנפש באגן. וביניהם משתרעים חייו.

21. תודעה היא הצד הרוחני של החשיבה, נפש היא הצד הרוחני של המיניות.

22. נפש היא הצד הגבוה של המיניות. תודעה היא הצד הגבוה של החשיבה והשכל.

23. תודעה ונפש הן שכל ומיניות שעברו שידרוג.

24. עד שהשכל עובר קפיצת מדרגה – התודעה רדומה. ועד שהמיניות משוחררת – הנפש נותרת בכלא.

25. המיניות של האישה נדלקת מן הראש של הגבר, והראש של הגבר נדלק מן המיניות של האישה.

26. גם בגבר וגם באישה קיימות תודעה ונפש. אך היכולת של הגבר להגיע אל נפשו – עוברת דרך האישה שאיתו. והיכולת של האישה להגיעה לתודעתה עובר דרך הגבר שאיתה.

27. הוא משחרר עבורה את תודעתה מן התרדמת (אגדת היפיפיה הנרדמת), והיא מפשירה עבורו את נפשו הקפואה.

28. כשהיא משתחררת היא הופכת לנסיכה אצילת נפש, כשהוא משתחרר הוא הופך ללוחם עז רוח.

29. לוחמים עזי נפש מטפחים נסיכות אצילות נפש ונסיכות אצילות נפש מטפחות לוחמים עזי רוח.

30. לוחמים ונסיכות הן פאראפרזה על מיתוסים עתיקים, אודות בנות מלך שבויות ואבירים משוטטים; משהגיע האביר אל בת המלך – היא יוצאת לחופשי והוא מצא בית.


——————————————————————————–

*על פרגמנטים:
פרגמנטים בפילוסופיה היא צורת כתיבה שמביאה רעיונות בצורה של משפטים קצרים. בזה אחר זה, שביחד טווים מסר מסויים.

המלה 'פרגמנט', משמעותה: מיקטע, חלק ממשה.

באנגלית FRAGMENT הוא שבר ממשהו. כשאומרים על מישהו ש'הוא מאוד פרגמנטד', הכוונה באנגלית לאדם שכל כולו מפוזר להרבה כיוונים.

כתיבה בפרגמנטים היא צורה ידועה בפילוסופיה.

פיסות קטנות של פסיפס שאמורות לטוות תמונה קולאז'.


 בין הפילוסופים שכתבו כך נמנה את:

1.סרן קירקגור

http://www.religion-online.org/showbook.asp?title=2512


2. נובאליס:

http://www.kirjasto.sci.fi/novalis.htm


3.הידוע והמבריק שבהם היה הפילוסוף הפרה- סוקרטי, הרליטס האפל:

http://community.middlebury.edu/~harris/Philosophy/Heraclitus.html


לסיום רק אוסיף כי כתיבה ברצף. כמו במסה או מאמר, עובדת לפי לוגיקה סדורה (אונה שמאלית של המוח) ועל כן היא כבולה מעט.

כתיבה בפרגמנטים דומה לכתיבת שירה. ישנו חופש יצירתי הרבה יותר גדול לכותב לתת לרעיונות להבליח גם בלי סדר ואירגון (אונה ימנית של המוח). וכך יש יותר מקום, בצורת כתיבה כזאת, ליצירתיות ומעוף. ומצד שני הקורא לא מוגבל על ידי המבנה של המסה, והוא יכול לתת למשפטים לארוג במוחו כל תבנית שירצה, ביחס לכתוב.

 

על אהבה ואנושיות.

"תקופת האבריות חלפה, הגיעה עת האנושיות"

צ'ארלס סמר


"האנושיות היא בת האלוהים"

תיאודור פארקר


"החטא הגדול כלפי היצורים הוא לא לשנוא אותם אלא להיות אדיש כלפיהם. זוהי תמצית חוסר האנושיות".

ג'ורג' ברנארד שואו


——————————————————————————–

אהבה ואנושיות. שני מצבים נפשיים בינאישיים. בשמיעה ראשונה הם נשמעים דומים אך השוני גדול מן הדמיון. ככל שחושבים על כך יותר, כן הן מתייצבים כיותר דיכוטומיים וקוטביים זה לזה.

לעומת האהבה שהיא מצרך החודש כל חודש, כל השנה – מונחת האנושיות במדפים האחוריים של החנות, ליד המחסן, יש עליה קצת אבק וקשה לקרא את האותיות. עמה על המדף מצויים מצרכים דומים; צדקה, ולעשות טוב, ולהקשיב, וסבלנות ואמונה ולעזור ולתת. ושאר מצוות אנשים מלומדה. ועם זאת, אמנם מצד אחד זה המדף האחורי בכל שנוגע לשימוש עצמי אך בכל שנוגע למראית עין – זה ניצב בחלון הראווה. נוכח בנאומים חשובים ובהצגה עצמית לקהל חדש; כמה זה חשוב, להיות אנושי.

האהבה, לעומת זאת, היא מצרך בביקוש אישי רב, ביום יום המעשי, (היא גם על המדף הקידמי וגם בחלון הראווה). מצרך שהצורך לגביו נובע ממקום עמוק ואינטימי ביותר. ועד כדי כך היא בדרישה – שלא תמיד ניתן לספק את הביקוש ולא כל צרכן מקבל את סוג האהבה שהוא דורש. ויש כאלה שלא מקבלים כלל את הסחורה. סך הכל היא מצרך מבוקש, אין מספיק לכולם, ויש ברי מזל (או יותר נכון אטרקטיביים מבחינת הפונטציאל להתאהב בהם) שמשיגים אותה ואחרים מביטים בה בעיניים כלות.

וכפי שכתבה על כך אווה אילוז בסיפרה: "האוטופיה הרומנטית – בין אהבה לצרכנות" [1]. האהבה היא, אכן מצרך. חלק אינטגרלי ושייך של תרבות הצריכה ההמונית. היא הגזר הוירטואלי שמנפנפים בו לפני אפו של החמור, כדי לעודד אותו להמשיך ולעבוד כמו חמור. (להניע את גלגלי התעשיה והמסחר, אבל על כך בהרחבה בסיפרה הציני והמלומד של ד"ר אילוז).

אך לא רק כמוצר צרכני, האהבה גם מככבת כערך טרנסדנטי.; אהבה היא הגאולה הגדולה. 'תן לעצמך לאהוב', 'הרשה לאחרים לאהוב אותך' – 'תן לאהבה שבך לפרוץ החוצה' – והגעת לאלהים.ואפילו היום, צפיתי בתכנית בטלויזיה בערוץ 33 בשם קפה תיאטורון, יורם יובל סיפר על סיפרו ("הלנה על הגג" כמדומני שנסב על מלחמת לבנון והוא אמר משפט: "אך המענה והתשובה למלחמות היא האהבה" ומיד החתרה והחזיקה אחריו אסתי זקהיים, שהוסיפה שהרי האהבה היא מענה לעל הבעיות והדברים בעולם" וכמובן שזה זכה להסכמה מיידית מצד הד"ר יובל. ומה אנו למדים מכל זה? שהאהבה מזה כבר הפכה למעין דת חילונית. לא רק סיפוק צרכים גשמיים ורגשיים, אלא כדרך להיפתח ולנשום עמוק מן השפע האלהי. מי לא שמע באחד מן הטקסטים של 'העידן החדש' את המשפט: 'אלהים הוא אהבה'. 'היקום הוא אהבה' 'העולם בנוי מאנרגיה של אהבה'. כך ברמה השטחית והיומיומית, כפי שהיא באה לביטוי בשיחות יומיום – האהבה היא הוליווד, ירושלים של מעלה, מחוז הכמיהה הבלתי מושגת.

.האהבה כדת להמונים, דת פופולרית, מסחרית אמנם, אך דת (ובפאראפרזה על משפטו המפורסם של פרויד: "האהבה היא אופיום להמונים").

והמיזוג המשונה הזה בין דת ומסחריות מציץ בנו מכל פינה ושלט חוצות; למשל פירסומת חדשה ליוגורט מלווה בכיתובית: "לבוא מבפנים". או בפירסומת של סלטי צבר הם משתמשים בסלוגן: "לבוא מאהבה". למעשה האהבה מככבת כמעט בכל סיסמת פירסומת, פיזמון ברדיו, שלא לדבר על טלנובלות, ששם זו הממלכה הבלעדית שלה. כל אלה מאדירות אותה וקושרות לה כתרים. היא גם שרויה בהרבה מיצירות הפרוזה, רק ששם זה מפוכח יותר, בוגר יותר. טעון ביסורים ומשברי לב. הצד האפל של ירח-האהבה.

כך האהבה; זוהרת, מבוקשת, נחשקת. תמיד צעירה, תמיד בכותרות, תמיד בראש מצעד הפזמונים. כוחה בהילה שנקשרה לראשה. פניהם של האוהבים נראות זוהרות כמעט בזוהר של הארה מיסטית. אך היא חמקמקה ככרטיס חיש גד, שישנו ביד אך לא בדיוק מביא לזכייה הגדולה. (בפעם הבאה). האהבה מובטחת לכולם, היא הזכות של כולם, וכולם יכולים לחוות אותה… רק אם… היא אמנם גזר אך יותר ויותר גזר וירטואלי.

לעומתה האנושיות היא בת אביונים, לבושה סחבות בלות, סובלת מאוברדרפט תמידי ויחסי ציבור של הסוכנות בקזחסטן. הדימוי שלה מיושן, ארכאי. אין לה רייטינג, לא תמצאו אותה בסיסמאות פירסומת ("לבוא מאנושיות"). היא נדחקה לשוליים. אמנם לחוש אנושיות כלפי יצור חי הוא דבר נעלה, אך נעלה כמו תרומת צדקה בסתר. זה אמנם מכובד אבל לא ממש נוצץ ונחשב בחוגים שרוב בני האדם יוצאים ובאים בהם. האנושיות היא יותר זוג נעלים יפייפיות משנות הארבעים שמונחות מלאות אבק באיצטבא כלשהי אי שם הרחק מאחור. אף אחד לא חושב: "מזמן לא חשתי אנושיות". או "מזה זמן רב לא פגשתי אדם ששידר לי חום אנושי". (אולי נסבול מן הקור האנושי שסביבנו, ואפילו מאוד, אך אין לנו את הכלים העדכניים להיות מודעים לחוסר הזה. במקום שאין מלים לתאר משהו – הוא לא קיים). היא נחשבת כראויה ומכובדת כדודה זקנה שהייתה מנהלת בית ספר יסודי נחשב בשנות החמישים, ועכשיו היא בפנסיה. האנושיות היא כמו: הקשבה, תקווה, אמונה. אלה סרוויסים יקרים ששמים בויטרינה בסלון, אך על השולחן אנו מוצאים בדרך כלל פיצה או המבורגר מ'טייק אווי'– בצלחות פלסטיק ואריזה חד פעמית. אריזה שעליה כתוב באותיות קידוש לבה: א ה ב ה. זה טעים, זה קורה בבת אחת בחלל הפה. וזה עסיסי מאוד.

גם הג'אנק פוד וגם האהבה – יוצרים ריגוש חזק מאוד, מיידי וסוחף – שעוצמתו ומהירותו עומדים ביחס הפוך למשקלו הסגולי, איכותו והערך התזונתי שלו.

אפשר לחוש אנושיות כלפי כל יצור חי, ומבחינה זו זה משהו מאוד כלל אנושי. אך מצד שני – כשזה קורה זה יוצר יחס מאוד אישי ואינטימי, בין שני בני אדם.

אנושיות היא קבלה בלתי מותנית, תמיכה חסרת סייגים, שעוטפת את הזולת בהילה של חום ואור.

חברתנו היא חברה שפינתה את המקום של האנושיות לטובת האהבה. זו חברה קרה מאוד, מנוכרת וחסרת יחס אישי, מפרגן וחם כלפי האדם באשר הוא אדם, רק בגלל שהוא אדם ובגלל שהוא כזה. אנושיות אאוט, אהבה אין. בעוד שבאנושיות זה ניצוץ שיכול להידלק כלפי כל אחד, מבלי שיוצא למי שחש את זה כלום מעצם התחושה, הרי שבאהבה זה חוזה (בתחילה חד צדדי) שהדלק המזין אותו הוא אינטרס אמוציונלי.

מה שמזמין את ההתאהבות הוא איפיון פוסטרי אטרקטיבי. וזאת לעומת מה שגורם לאנושיות להיות מוקרנת כלפי אדם זה או אחר; נקודה של חולשה, של קושי בו. כשאדם כושל או לא מצליח אז זה יכול לגייס אנושיות מצד אנשים מסויימים (שעוד שומרים על צלם אנוש פנימי).

אנושיות חשים כלפי מישהו שקשה לו. אהבה חשים כלפי מישהו שטוב לו והוא מלא בקסם אישי. כזה שמבטיח לנו הנאה והתעלות מעל כשלי הקיום האישיים שלנו.

באנושיות לא יוצא לך מזה הרבה, אתה מזדהה עם קושי וסבל של אחר לא בגלל שזה משרת אינטרס ריגשי, או חברתי אלא למרות שלא יוצא לך מזה כלום..

לא ניתן לחוש אנושיות כלפי מישהו באופן פסיבי, כמו באהבה. כאן זו חדירה פנימה לתוך מישהו והתבייתות על מה שחלש, לא מוגן, חסר ישע -בו.

כל אדם הוא חסר ישע באופן אישי ובלעדי מאוד. ועם זאת חוסר הישע היא תכונה או מצב כלל אנושי מאוד; כולנו באיזה מקום בתוכנו – מאוד חסרי ישע, מאוד זקוקים לשלושת המרכיבים הראשיים של האנושיות: קבלה, תמיכה ואמפטיה.

וכאן גם מגיע הפרדוקס (באשר לאהבה);

האהבה דווקא פורחת בחברה בה הלחץ הקבוצתי (קונפורמיות), נורמות מקובעות והתנהגות עדרית – הן כללים שכולם מצייתים להם (במוקדם או במאוחר), חברה שסוגדת לתדמיות, תוויות ומותגים, חברה בה היחיד הולך בה לאיבוד כיחיד. והנה דווקא בחברה כזו, ערך האהבה מתמקם במקום טוב באמצע, בין מלך הרייטינג והמשיח המובטח שאוטוטו מגיע, רכוב על סוס לבן (כן, סוס ולא חמור שהרי שגריר האהבה הוא נסיך וככזה הוא כמובן מגיע רכוב על סוס ולא על חמור).

האהבה שתמיד מוצגת בפנינו כשיא המימוש האינדווידואלי דווקא מרגישה נהדר בחברה בה היחיד הולך לאיבוד כיחיד וזוכה למימוש בהתאם לתרומה היחסית שלו לחברה ולכלכלתה.

אז מה כאן קורה? ובכן, האהבה היא פנטסיה המשווקת להמונים כתמריץ-על דווקא בגלל שזו חברה כל כך לא אנושית, שבה היחיד כיחיד לא נחשב כלל. האהבה באה לפצות על כך. 'הנה', אומרים לנו, 'אתה סובל מחוסר אנושיות רב בעבודה, אבל בבואך הביתה או בלכתך לפאב, אתה יכול לחוות אהבת פיצוץ שתפצה אותך על חוסר ההתייחסות אליך כאל אנוש בעל רגשות ונשמה'. ועל כן היא פורחת דווקא בחברה עדרית שבה נורמות המוניות מדכאות הבעה וביטוי של הפונצטיאל האישי הטמון בכל אדם כיחידה נפרדת.

ומה לגבי האנושיות? ובכן האנושיות קיימת בכלל בני האדם בתוקף היותם יצורים עם נשמה, רגשות, בדידות תהומית וגורל אכזר אחד המשותף לכולם. ועם זאת אין דבר הקרוב יותר לאדם היחיד מאשר האנושיות. דווקא בתקופה זו, בה היחיד לא נחשב – כולנו זקוקים, עמוק בתוכנו, לנחמה והתייחסות, לחום, לקבלה, לתמיכה. לא בגלל מה שאנו יכולים לעשות או לייצר, או להפיק, אלא בגלל עצם קיומנו. באנושיות, נוצרת אותה נקודת מפגש בין הכללי ביותר (היותנו כולנו בני אדם) ובין האישי ביותר (תחושת הבדידות והזרות שכל אחד מאיתנו חש בחברה הזו).

האנושיות יכולה לפרוח רק בחברה בה היחיד ביחידותו הוא ערך עליון, חברה בה האותנטיות נחשבת יותר מן היכולת לציית לנורמות ולהיבלע בהן. אנושיות לא יכולה להתקיים במקום בו לאדם כיחיד אין ערך בפני עצמו, כשלעצמו, בגלל קיומו כיחידה נפרדת.

אנושיות, אם כן, ממזגת את הכלל אנושי, היחידני והאישי.

אנושיות היא נקודת מפגש בין אחוות בני האדם לגורל נורא אחד וסבל משותף לכולם (הזדקנות ומוות) -ובכן התקוות, הגעגועים והבדידות התהומית והאינסופית של האדם כיחיד, כיחידה מבודדת הנמקה בכלא ניתוקה מיחידות אחרות.


באנושיות – ליבנו נכמר ויוצא.

בהתאהבות – ליבנו מוקסם והולך שבי.

החיים הללו, בסופו של דבר, קשים מאוד. ללא אנושיות – אין אפשרות לעבור אותם ולהגיע בשלום, למוות שמחכה בסוף לכולנו. האנושיות עושה את הקיום לנסבל. אך גם הרבה יותר מזה; היא הגאולה היחסית שמחכה לכולנו, רק מעבר לפינה, באדם הבא שנפגוש.


——————————————————————————–


[1] בסיפרה זה (שיצא בהוצאת זמורה ביתן) בודקת וחוקרת אילוז האם הרגעים הרומנטיים ביותר בחיינו מעוצבים על פי ייצוגים של אהבה כפי שהם באים לידי ביטוי בקולנוע ובטלוויזיה? האם טיול לאור ירח בחוף הים הוא רגע רומנטי מושלם, או שמא אינו אלא הדמיה של אידיאל הלקוח מעולם הפרסומת והקולנוע?

במחקרה הייחודי על האהבה בארצות הברית במאה העשרים אווה אילוז חושסת את שפע הדימויים המעצבים את תפישות האהבה והרומנטיקה בארצות הברית, ומראה כיצד החוויה של אהבה `אותנטית שזורה עמוק בחוויית הצרכנות הקפיטליסטית. אילוז מראה כיצד תפישות אינדיבידואליות של אהבה תופסות את עולם הקלישאות והדימויים, שאותו היא מכנה `האוטופיה הרומנטית`, ושבמסגרתו פעילויות רומנטיות וכלכליות חוברות יחד בטקסי החיזור, ההתעלסות והנישואין. בסופו של דבר, לדעת אילוז, כל סמל של אהבה – החל בארוחה אינטימית וכלה בזר שושנים – מובנה על ידי דימויים מעולם הפרסום ותקשורת ההמונים, המטיפים

לאתוס דמוקרטי של צריכה: סחורות גשמיות ואושר נגישים לכול. הספר זכה בפרס `התרומה המשמעותית `רתויב לשנת 2000 מטעם האגודה הסוציולוגית האמריקנית.


——————————————————————————–


"האהבה משולה לקדחת, אלא שהקדחת תחלתה קור וסופה חום, והאהבה תחילתה חום וסופה קור."

ק. י. ובר


"תחילת אהבה בכך, שאדם מרמה את עצמו וסופה שהוא מרמה את אחרים. וכל זה קרוי בפי הבריות רומאן".

אוסקר ויילד


"אם יש דבר מה באדם הפותח את נפשו לביקורי מלאכים ודוחה את שלטון הרע, הרי הוא – האהבה".

נ. פ. ויליס


"אהבה היא בד שסופר על ידי הטבע ונרקם בידי הדמיון"

וולטיר


"איננ מאלה שאינם מאמינים באהבה ממבט ראש/ון, אבל אני מאלה שמאמינים בצורך לשוב ולהתבונן".

ג'. ה. וניסנט


,עלינו להגשים את כל העולם באהבה, כי האהבה נותנות לו את הלידה, מקיימת אתו ומחזירה אותו אל חיקה".

א. טאגור


"האהבה היא ריאליות שנולדה בגבולות האגדה של הרומנטיקה"

שארל מוריס טאליירן


"האהבה ניזונה תמיד מן התקווה"

תאו טסה


"דת המין האנושי היא אהבה"

מאציני


"על כל פשעים תכסה האהבה"

משלי י' י"ב


"האהבה אינה "בת שמיים", כי אם בת "בשר ודם", אף אם האוהבים והאוהבות אינם חפצים להודות באמיתות הדבר הזה"

מאקס נורדוי


"יש תמיד מעט שיגעון באהבה, ואולם יש למיד גם מעט שכל בשיגעון"

פ. ניטשה


"התביעה להיות מאוהב היא מן החוצפות הגדולות ביותר"

הנ"ל


"אני אוהב אותה והיא ואהבת אותי ואנו שונאים זה את זה בשנאה פראית הנולדת מאהבה"

אוגוסט סטינדברג


"האהבה היא דת הרגשות"

תיאודור פארק


"אני אוהב אותך ואתיז ראשך למענך"

פיניאס פלצ'ר


"העין רוצה לראות, האזן לשמוע, הרגל ללכת, היד לתפוס, וגם הלב רוצה, להאמין באהבה"

בליז פסקאל


——————————————————————————–

גבריאל רעם

25.9.2003

אודות הקטגוריה: מין, אהבה ויחסים.

 


לעתים קרובות החושניות נחפזת ומקדימה את צמיחת האהבה, וכך השורש נשאר חלש וקל לעוקרו.

ניצשה. מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 120 (3, 78)


אפילו הניאופים הושחתו – על ידי הנישואים

ניצשה. מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 123 (3, 79)


——————————————————————————–

גברים ונשים (לפחות לגבי תשעים אחוזים). מה קורה ביניהם? בינינו? ובכן יש יחסים, יש אהבה ויש מין. חוץ מזה אנחנו גם בני אדם, אך הקטע של מה קורה בין גבר לאישה, בתחום הבינאישי (ידידות, יחסים), בתחום המיני (יחסי מין), ובתחום הרומנטי (אהבה, התאהבות). הוא, אפשר להגיד, הדלק שמחזיק את רובנו במשחק החיים. נכון שיש קריירה והגשמה אישית, ושאר דברים, אך המשחק הבינמיני הנו עדיין אחד המשחקים שבני אדם משחקים, משחק שבו מקדם הגירוי גבוה מאוד, מקדם גירוי שגברים ונשים רואים בו את המפתח (או אחד המפתחות העיקריים) לאושר ולחיים של סיפוק ושלמות.

מפתח, מקדם גירוי, משחק מרכזי – כל אלה מילים וביטויים שלא יכולים לחפון את גודל החשיבות של הקטע הבינמיני עבורנו. עד כדי כך שהוא יכול להאפיל על המרכזיות של עצם הקיום של האדם בפני עצמו, לעצמו ונוכח היקום, הקיום וחייו המתכלים. האם יכול להיות שאנו משתמשים האחד בשניה, לשם הסחת דעת מן הערכים המרכזיים של הקיום היחידיני שלנו ביקום? (במחשבה שניה; לא לא יכול להיות).

כך או כך, שדה היחסים (הבינאישיים, האהבה ומין), הוא שדה זרוע מוקשים. ונראה שלרוב, רובינו עולה על רובם.

אין כמעט אדם שאינו חסר רגל, או לפחות כף רגל, בהתפוצצות של מוקש נעל, למשל כשהפרטנר/ית – נטשו אותם באמצעיתה של מערכת יחסים לוהטת או מספקת במיוחד. זהו מוקש התחלתי, יש כמובן מוקשים רבים, נוספים השמורים למועד שבו היחסים כבר מתמסדים, וכל אחד הופך למוקד בודד להגשמת שאיפות, (רומנטיות, מיניות וכו'), וגם אפיק ניקוז יחידי, לתסכולים, מרירות, טענות וביקורת.

נושא משולש זה (המופיע בכותרת המדור) הוא, אם כן, התרופה והרעל, הברכה והקללה, השמש שנותנת אור ומסנוורת ושורפת.

יש פסיכולוגים שמתחייחסים לזה כאל בית ספר.

אולי, אך זה מה שיש, וזה מה שקורה.

מה קורה? הנה זה בא, במסות הבאות בקטגוריה זו.


——————————————————————————–

''התשוקה אינה אפשרית; היא הורסת את מושאה. האוהבים לא יוכלו להיות אחד ונרקיס לא יוכל להיות שניים. דון ז'ואן, נרקיס. מכיוון שאי שפר להשתוקק למשהו, עלינו להשתוקק ללא כלום''.

סימון וייל, ''הכובד והחסד'' הוצ. כרמל, כמ' 126

מיקבץ; מיניות, נשיות ואהבה.


1. אנרגיה מינית – ופיתוח התודעה

בכל מיני תורות מן המזרח, כמו הטנטרה, מדברים על התמרה של האנרגיה מינית, לכדי אנרגיה רוחנית. ובכן אין זה כך. האנרגיה המינית צריכה לזרום כלפי מעלה באופן כללי אבל רק כשהיא נקייה, רק כשכל תשוקות והתאוות התנקו ממנה. החלק המזוקק של האנרגיה המינית יעלה למעלה לבד אם האדם מוציא את כל מה שלא נקי ופורק את מה שצריך לפרוק – על ידי פעילות מינית.

התורות הללו אומרות כי צריך לחסוך בזרע ולא לבזבז אותו כי זה לשד החיים וכו' – אך בכל הנוגע למין, דווקא צריך לעשות פורקן סדיר, אחת לכמה זמן, כי האנרגיה המינית מתחדשת, ואדם צריך להתפרק ממנה. כל הקטע הזה של לשמור אנרגיה מינית כדי שמזה תבוא ההארה – אינו נכון. (כל אנרגיה 'ששומרים' אותה במערכת – מתעפשת). מה שצריך להגיע להארה יעלה לבד למעלה. אדם צריך לדאוג ללמטה, הלמעלה ידאג כבר לעצמו.

הנפש מוקפת באנרגיה מינית ורגשית. צריך לנקות את הרגשות והמיניות ממעצורים והתניות חברתיות, ואז יכולה להיווצר זרימה של חלק מן האנרגיות הללו אל המוח ולהפרות אותו כדי שתיוצר טעינת התודעה. ואז הנפש יכולה להתרחב אל הגוף.

קונדוליני זו אנרגיה מינית שמצליחה לעבור מטמורפוזה ולהגיע למוח. צריך רק לעבור מטעינה חיובית של המערכת (דומיננטיות של יאנג) לטעינה שלילית (עודף קטן של יינג).

אבל זה לא קשור למיניות עצמה. כמו שאין צורך לאכול פחות, או לצום, כדי לעבור שינוי תודעתי. צריך לתת למערכת לעבוד על שלה, מוטורי על מוטורי, המיני על המיני, הרגשי על הרגשי, המערכת צריכה לעבוד כמו שצריך.

בגלל שמערכת עובדת על עודף לחץ, ואגרסיביות (יאנג, המרכיב הזכרי), יש יותר מידי מעבר של אנרגיה ממקום למקום. ואז האנרגיה המינית מגיעה לרגשות, והרגשות מגיעים לחשיבה. ויש בלאגן.

הכל צריך להצטנן, להירגע. לעבוד על טורים נמוכים. ואז החלק הגבוה של הנמוך יכול לזרום כלפי מעלה (אם המערכת עובדת על צינון במקום על חימום)וליצור מצב תודעה. אבל החלק הנמוך צריך לתפקד: הרגשות להרגיש, המוטוריקה – לנוע, והמין לחוות מיניות.

תן לנמוך לחוות את עצמו עד הסוף, ותן לגבוה שכלוא בתוכו לזרום כלפי מה שצריך הפריה: התודעה. החלק הנמוך הולך לשירותים (פורקן), כדי שהחלק הגבוה יוכל ליצור (תודעה).

 


2 . פריקת אנרגיה מינית.

יש כתבים דתיים רבים נגד האוננות. ובכן, מבחינה ביולוגית אוננות ואורגזמה זה אותו דבר, בשני המקרים אדם פורק אנרגיה מינית. זה חשוב מאוד להתפרק מאנרגיה מינית בין אם בעצמך או על ידי פרטנרית. כל דבר שהיה צריך לצאת החוצה, ואנו נושאים בתוכנו – בולם אותנו.

צריך להבין כי אנרגיה מינית נבנית ונוצרת כדי להתפרק, יש איזו צבירה מסוימת וזה חייב לצאת החוצה וזה מנקה את המערכת. המערכת נמצאת במתח כשיש אנרגיה מינית טעונה בפנים, והיחיד חייב להשתחרר מזה. ברגע שזה מגיע לשיא מסוים, צריך להיפטר ממנה, אסור לעצור את זה במערכת.

אי אפשר לעשות לה טרנספורמציה, אפשר רק להתפרק. הטרנספורמציה תתרחש לבד. כל שאדם יכול לעשות זה לנקות, על ידי התפרקות.

נושא המיניות הוא פשוט כלשעצמו, ראו את בעלי החיים, אך אצלנו החברה מבלבלת לנו את המוח עם המין. החברה מצד אחד והדת מצד שני. היא גורמת לנו לייסורים, לרגשות אשם, לטאבואים. ושתיהן מפנות את רוב האיסורים שלהם כנגד הנשים. על גברים יש פחות איסורים וטאבואים. דבר ראשון שכל משטר עושה כשהוא עולה לשלטון זה למשטר את המיניות כי המיניות זה הכוח החזק ביותר מבחינת אנרגטית שקיים, וכל משטר רוצה לתעל את המיניות לצרכים שלו, הדרך הטובה ביותר שהחברה מצאה לתעל את המיניות זה ליצור קוביות משפחתיות שבעצם בולמות את האנרגיה המינית. בתוך קובייה משפחתית האנרגיה המינית נבלמת. אנשים מסתובבים עם אנרגיה מינית עודפת כל הזמן כי כמעט כל התרבות הזאת מעוררת אנרגיה מינית, אבל המשפחה בולמת אותה.

המשפחה בולמת מיניות עלי ידי כך שהיא מציגה שמרנות, המיניות לא יכולה להיות בלי חידוש וריגוש. המיניות מתעוררת כשיש משהו שונה, המיניות חייבת להתחדש כל הזמן.

והיא לא יכולה להתחדש בתוך המסגרת.

אנשים מסתובבים עם אנרגיה מינית טעונה. ולמה? כי כמעט הכול: שלטי הפרסומת, הלבוש של האנשים, השיח שלהם, המבטים, הכול… מעורר מיניות. כל התרבות הזאת היא נורא מינית, אבל אין לנו אמצעי פורקן מלבד המשפחה, אז צריך לעשות את זה בהסתר ולבגוד ומעבר לגדר וזה קשה, זה לא קל. מה המטרה של החברה בלבלום את האנרגיה המינית? מי שכותב על כך זה מישל פוקו בסיפרו: "תולדות המיניות". החברה לוקחת את האנרגיה הזאת לתעשייה. זה כמו טורבינות של חשמל, החברה משתמשת במיניות כדי לתעל אותה לגלגלי המסחר והתעשייה.

כמובן שזה לא נעשה במודע, הרי אף אחד לא יושב ואומר "בוא נבלום את המיניות". אנשים לא מודעים באופן כללי, אבל זה שאנשים לא מודעים זה לא אומר שזה לא עובד. כמו אנשים ושפת גוף: אנשים יכולים לקיים קשר ויחסים והכול עובר דרך הגוף מבלי שבכלל מודעים לזה. התת מודע שלנו יותר אינטליגנטי מהמודעות שלנו. בתת מודע יש המון אינטליגנציה.

אנרגיה מינית שלא משתמשים בה, פוקקת וסותמת את המערכת. אתה מתמלא באנרגיה כשאתה הולך לישון ופורק אותה במהלך היום

אנרגיה מינית היא לשם קיום יחסי מין. הבעיה הגדולה ביותר שלנו היא שאנחנו לוקחים אנרגיה מינית ועושים לה שעתוק למטרות אחרות. גורדייף דיבר על עבודה לא נכונה של המרכזים, כשאתה כותב עם אנרגיה מינית, עובד עם אנרגיה מינית, מתקשר עם אנרגיה מינית. היות ויש עודף של אנרגיה מינית – אתה מביא מיניות לדברים אחרים ואז אנשים מרוב אנרגיה מינית עושים כל מיני דברים. בכלל מה שצריך לעשות זה להוריד את רמת הגירוי הבלתי נסבלת הזאת לגבי מיניות. בעלי חיים מקיימים יחסי מין אחת לכמה זמן. אם תיתן לבנאדם לקיים יחסי מין הוא יעשה את זה כמה פעמים ביום, אבל זה בגלל רמת הגירוי הבלתי נסבלת, שגורמת לייצור מוגבר של אנרגיה מינית. רוב בני האדם לא חושבים על שום דבר אחר וזה פשוט טירוף. וזה בגלל התרבות הזו שגורמת לאנשים להיות כאלה. שמציפה אותם בגירויים כל הזמן. וזה הולך ונהיה יותר ויותר. פעם בתקופה הויקטוריאנית היו גירויים זעירים, היום אין גירויים זעירים. זה מגה גירויים. בגלל זה גיל המיניות בא מוקדם יותר. וכך נערים ונערות הופכים ליצורים מיניים כמה שיותר מוקדם. אך זה לא עוזב אותך גם בגיל תשעים. כי גם ככל שאתה מבוגר יותר אתה עדיין מתנהג כאילו שאתה יצור מיני. החברה שלנו מאריכה את משך חיי המין באדם. יש לנו מאניה עם מיניות בחברה הזאת, אנחנו רוצים כמה שיותר, כמה שיותר זמן בכל מיני גילאים.

(אנשים לא כל כך יודעים להזדקן נכון. בקבלה, בשלוה. יש דבר יפה בסתיו, מעין בשלות וכו', אך אנחנו לא יודעים להגיע לסתיו, אנחנו נסחפים בקיץ, יש מחזוריות ואנחנו לא יודעים להיעלם עם כבוד עצמי. גיל העמידה הוא סתיו, הוא בלות, הוא בלאי. כשאתה מסתכל על עץ שנמצא בסתיו יש משהו יפה עם כבוד עצמי בסתיו. אנשים בגיל העמידה לא נושאים את עצמם עם כבוד עצמי, הם פשוט נראים כאילו החיים דרכו עליהם, הם נובלים. אז הם מנסים להמשיך להתנהג כאילו שהם בני שלושים ומנסים להמשיך את המשך של הקיץ, במקום לקבל את הגיל שלך ולהיות הגיל שלך).


3. אהבה ומין
התרבות שלנו נוטה להצמיד מיניות לאהבה. דווקא גברים לא כל כך אוהבים את זה. נשים דבקות בזה לא בגלל משהו טבעי ונכון, כמו בגלל סטית תקן חברתית. ולמה הכוונה? ובכן, נשים פחות כוחניות מגברים, ועל מעמדן בחברה הכוחנית, הנשלטת על ידי גברים, הינו נמוך, עד מעורער. ועל יש להן חוסר ביטחון חברתי, מה שמוביל לכך שהן זקוקות כל הזמן להגנה. ובגלל שהן זקוקות להגנה הן רוצות שהגבר שהן שוכבות איתו יהיה גם הגבר שדואג להן. כלומר, הן פוחדות מנטישה (וזה בדיוק מה שקורה להן, הן ננטשות כל הזמן), וכדי להפחית את הסיכוי שזה יקרה, הן מצמידות את המיניות שלהן לאהבה. כלומר, הקשר הזה בין אהבה ובין מין אצל נשים, מפחית את הסיכון של הסטיגמה החברתית של מי שקלה להשגה. הצמדת המשקולת של האהבה, מעניקה לקיום יחסי המין, גושפנקא של משהו יותר רציני. כל זה נובע מחוסר ביטחון ומנורמות חברתיות שלוקחות שליטה על המיניות של האישה.

ואם נסתכל על זה בלי שום התניות של חברה ובלי שום חוסר ביטחון עצמי ורגשי נחיתות של האישה, אז לאישה לא תהיה בעיה לשכב עם גברים שהיא לא אוהבת, אך נמשכת אליהם מינית.

אך כפי שזה כיום, האישה תקיים יחסי מין עם הגבר בעיקר אם היא אוהבת אותו.ואפשר להגיד שהאהבה הזו שנצמדת למיניות זה סוג של התניה חברתית, כמו השפרון, שמשפחות בעבר הצמידו לנערה כנפגשה ביחידות עם עלם חדש.

באישה ההתניות הללו מופיעים כדימוי עצמי נמוך ופחד מנטישה.

אם כך, ניתן בטעות לחשוב כי זונות הן הכי אותנטיות, הכי אמיתיות עם עצמן, כי הן שוכבות עם הרבה גברים. אך זה לא אותו דבר, הן לא שוכבות עם מי שהן נמשכות אליו, הן שוכבות עם כל אחד. ואילו כאן מדובר על אישה שכן נמשכת למישהו ויכולה לקיים איתו יחסי מין גם ללא אהבה, אבל רק אם היא נמשכת. (אחרת היא פוגמת במערכת של עצמה, וזאת על ידי כך שהיא מטשטשת ומקהה את הרגישות של המערכת שלה).

קשה לקבל שאהבה ומיניות יכולים וצריכים, אולי, להיות נפרדים. אבל יש הבדל תהומי ביניהם. ובגלל זה לא נכון להם לשכון ביחד; אהבה קשורה לאינטימיות ולרכות ולזהות, אתה מזדהה עם הבנאדם שאתה אוהב, אתה אוהב אנשים שדומים לך. במיניות זה בדיוק להיפך. אתה נמשך לשוני, אתה נמשך לזר, אתה נמשך ללא מוכר. הניכור מעלה את עוצמת המשיכה המינית. המשיכה מינית החזקה ביותר היא כלפי זרים, כמו לאנשים באוטובוס. אך לנשים יש בעיה עם זה. כי לפי הקודים של החברה עליה להיות פתוחה מינית רק כלפי אנשים שיש לה איתם קשר ממושך, יציב, ובעל עתיד. ואם היא חשה משיכה מינית לזר זה מעורר בה קונפליקט עם הציווי החברתי מה שמביא אותה לדימוי עצמי נמוך. מה שהחברה עושה זה לגרום לנשים להיות מאוד חסרות ביטחון בהגשמת המיניות שלהן. וכך המיניות של האישה, יוצאת מעוכבת בגלל החשש שלה איך תתפרש ההתנהגות המינית שלה.

נשים נורא מסובכות לגבי המיניות של עצמן ואין אפשרות שאישה תהיה אמיתית כמעט עם המיניות שלה. האישה יותר מינית מהגבר והיא יותר יצרית מהגבר, והחברה משדרת לאישה שני מסרים בעייתיים: האחד שהמיניות שלה צריכה להיות כמו זו של הגבר, ושנית שעליה להתבייש בה אם היא עוצמתית ומשוחררת מדי.

נשים הרבה יותר שטופות מוח על ידי החברה בקשר למיניות שלהן מאשר הגברים. החברה לא כל כך מעוניינת במיניות של הגבר, היא יותר מעוניינת למשטר את המיניות של האישה. (חוץ מהדת היהודית שגם מעוניינת למשטר את המיניות של הגבר, וזאת על ידי הברית מילה, שזה סימן שהחברה השיגה אותך, או הדת השיגה אותך, אתה שלנו, שמנו לך סימן, כמו ששמים סימן על בהמה שהיא שייכת לעדר, זו ברית המילה).

כשאישה מקיימת יחסי מין היא ישר נכנסת למעורבות רגשית מכיוון שהיא מודעת לזה שהקשר הזה משליך לדימוי החברתי שלה, אני אומר שהחברה שתלה בנו את הנורמה שאומרת לאישה שהדרך שגברים מתייחסים אליך אומר מי את. וזה לא צריך להיות ככה, הנורמה הזו היא מלכודת.

העיוות הגדול ביותר שהחברה הזאת עושה זה למיניות שלנו, פרויד אומר דבר הפוך, הוא אומר: "אם יש משהו דפוק בפסיכולוגיה של הבנאדם זה בא מהמיניות שלו." הוא אומר שהכול מין. אני אומר כי המיניות מושפעת לגמרי מהפסיכולוגיה שלנו וזו מושפעת כמעט לחלוטין מן הסוציולוגיה. כלומר, זאת החברה שמתערבת במיניות שלנו ודופקת אותה. אמנם אנשים דפוקים במיניות שלהם בגלל הפסיכולוגיה שלהם, אך הפסיכולוגיה שלהם דופקת את המיניות שלהם – בגלל הסוציולוגיה. בסופו של דבר זו החברה שדופקת את המיניות שלהם.


אין דבר יותר פשוט מהמיניות אבל אנחנו עושים את זה לדבר המסובך ביותר בעולם. ההתעקשות של כולנו למצוא באותו בנאדם גם אהבה וגם מיניות עושה את הקשרים שלנו עם המין השני נורא קשים. באיזשהו מקום אישה יודעת שכשהיא מקיימת יחסי מין אז היא לא אמורה לקיים את זה עם כל אחד, וכשהיא כבר מקיימת את זה עם מישהו אז היא אומרת "לפחות שהוא יעריך את זה". ואם הוא אחר כך לא ממשיך איתה את היחסים, היא מרגישה פראיירית והדימוי העצמי שלה צונח. וזה בדיוק מה שקורה וזה רק בגלל התניות חברתיות. זה המשחק השפל שגברים משחקים עם נשים: כי ככל שהוא מצליח לגרום לה לרצות לשכב איתו ואחר כך הוא זורק אותה – ככה הוא מרגיש שהוא שאקל, הוא הצליח לשחק אותה. וככל שהיא מזילה יותר דמעות ויותר אומללה, זה אומר שהוא מישהו שמצטערים בגללו, מישהו שגורם עוגמת נפש, כלומר, אם היא חשה צער על זה שאני לא ממשיך איתה את היחסים אחרי ששכבתי איתה, סימן שהייתי טוב, סימן שאני שווה, האגו גדל. יש פה משחק נורא שבו האישה חייבת להפסיד אם הגבר חייב לנצח, זה לא יכול להיות ניצחון של שניהם. אבל שניהם לא מפסידים אם שניהם יודעים שזה סטוץ או ששניהם רוצים להמשיך את זה כי הם אוהבים אחד את השני, שזה המצב שרוב חיי הנישואין מתחילים בו: (יש מין טוב ויש גם אהבה). אם לא מצפים לשום דבר חוץ מסטוץ זה מאוד פשוט.


המין הוא עוצמתי מאוד, והחברה פוחדת ממנו, בעיקר מן המיניות הנשית שהיא עוצמתית יותר. ועל כם מצמידה אליו את המשקולת של האהבה. במיוחד כלפי נשים.

האהבה באה והולכת, עולה כתוצאה מבדידות ונעלמת כעבור זמן. אך המיניות, בגלל שפע הגירויים התרבותיים, כל הזמן נשארת.

אך בנאמר כאן אין המלצה למיניות ללא אהבה. כי כזו היא קרה וחסרת התחשבות ויכולה להיות, על כן, הרסנית. אז מה כן יכול לרסן את העוצמה הקשה והמנוכרת של המין אם לא האהבה? התשובה היא: אנושיות. מה שחסר במין ויכול להיות במין זו אנושיות ואמפטיה. מין הינו אקט די קשה בין שני אנשים זרים המוצאים ומוציאים פורקן האחד על השני, משתמשים האחד בשני לשם כך. אבל מה שחסר וצריך להיות זה תקשורת. אחד הדברים הנוראים ביותר שקיימים במין זה שאנחנו לא מתקשרים עם האנשים שאנחנו שוכבים איתם. לא מדברים תוך כדי האקט ומחליפים רגשות ותחושות. אלא מתנהגים כאילו שהזולת הינו אובייקט ולא בנאדם עם רגשות. ואם בכל זאת מדברים זה יכול להפריע כי זה פוגם בפנטסיה ומפיל את חומת הניכור. לכן מין בעצם הוא בשיאו כשעושים את זה עם אנשים זרים. אבל האקט עצמו לא חייב להיות מנוכר. מיניות דווקא משתבחת ומתעדנת כשמתקשרים.


Emotional security 4


במיניות חוסר וודאות מוסיף לריגוש ולעניין, במין אסור שיהיה ביטחון כי הוא פורח הכי טוב כשיש insecurity. אך בנוגע לרגשות זה בדיוק ההפך, דווקא יש צורך שאותו האדם ישאר וימשיך לתת את אותה תמיכה ריגשית. בעולם הרגש צריך לדעת שאם אתה אוהב מישהו, הוא כל הזמן יהיה שם עבורך, שזה כל הזמן אותו בנאדם.

הרגשות זקוקים לבית, לאדם שישמור עליהם ויחזק אותם. החלק הכי פגיע בבנאדם זה הרגשות ולכן אם אתה רוצה מישהי שרוצה את הרגשות שלך והיא מחזירה לך אותם, אז יש בית לרגשות שלך ואז אתה בטוח רגשית, אז אתה מוגן. אבל אם למשל את מתאהבת במישהו ואותו בנאדם לא מחזיר לך אהבה, זה מכניס אותך ל emotional insecurity. יותר מכל דבר אחר האמוציות צריכות ביטחון, צריכות בית כי הן נפגעות בקלות. המין לא, המין לא צריך ביטחון, המין צריך ערבות פרועות וחופשיות, הוא צריך חופש.


5 כשגבר ואישה נפגשים

כשגבר ואישה נפגשים יש המון תהליכים של כימיה וסנכרון, ובסוף, קורה מה שצריך לקרות. אדם לא יכול להגיע להחלטות מודעות בקשר לזה, הוא יכול רק לאפשר לזה לקרות. אנחנו נפעלים, יש פה כוחות בהרבה יותר חזקים מאיתנו, כוחות של רגש, כוחות של מין וגם כוחות חברתיים כמובן. אי אפשר לתכנן כלום ביחס לזה. כאן אין מיומנות או איסטרטגיה, כאן זו אמנות הקליק. יש משהו באינטראקציה בין גבר לאישה שגורם או לא גורם ל- קליק. אבל קליק, זה כל הסיפור. וכדי שזה יקרה גבר או אישה צריכים לחשוף עצמם לפני כמה שיותר נשים ולאפשר כמה שיותר אינטראקציות, מהרגע שנוצרת אינטראקציה אין הרבה מה לעשות בעניין, או שזה קורה או שזה לא קורה, צריך להשתדל לא להפריע לזה לקרות על ידי מבוכה, מודעות עצמית, מעצורים וכו'.

ומה יכול להפריע? מודעות עצמית. יש הבדל בין מודעות עצמית למודעות גבוהה. מודעות גבוהה זה מבפנים החוצה: "מה מתחולל אצלי? איזה רגשות יש לי? מה אני מרגיש כלפיה? בעוד שמודעות עצמית זה משהו בולם וחוסם, כי האדם מודע לעצמ ועל כן לא מאפשר זרימה. מודעות גבוהה זה מנהל שיושב במפעל ורואה את כל שקורה במערכת ונותן הוראות כדי לאפשר יציאה וכניסה של סחורות., מודעות עצמית, זה אותו מנהל עומד בפתח המפעל ולא מאפשר בכך, יציאה וכניסה של סחורות.


6  . קשר בין צמחוניות ומיניות

לאנשים צמחוניים יש להם סייגים כלפי המיניות, כי מין זה בשר. מי שאוהב בשר, אוהב מין ואוהב גם אוכל, ואוהב אוכל עם מין, לא אוהב מאכלים יבשים. מין זה עסיסיות, מין זה יצרים, מין זה בשר.

לכל דבר ישנו הצד הנגלה והצד הנסתר. וכדי להבין אותו יש לחדור דרך הרמה הנגלית, אל הרמה הנסתרת. הרמה הנסתרת נגלית דרך המטאפורה.


בשר הוא מטאפורה ליצריות, כשבנאדם נמנע מבשר יש פה מטאפורה להימנעות ממשהו אחר. ההימנעות נובעת ממה שבשר מייצג כי אנחנו חיים גם ברמה מטפורית.


גבריאל רעם. 3.1.2007
 

הצורך הבסיסי בקבלת חיזוקים וחום אנושי

כולם זקוקים לליטופים, בלי זה שום דבר לא יצמח באדם.

כל אדם זקוק לעידוד, לחיזוק. למשל לומר: נהדר מה שאמרת", וכו'. בהתחלה זה יכול להיות מלאכותי אבל חשוב שזה יעשה.

למשל בהקשבה, אדם יכול לשבת נוקשה וקפוא, או לנוע ולהראות עניין. אם הוא לא מזיז את הראש, למשל, ולא משמיע קולות של הקשבה, הוא נותן תחושה שהוא 'עושה טובה'.

לאנשים יש בעיה, לא רק בלתת את זה, אלא בלהודות שהם זקוקים לזה. אדם לא חושב שהוא צריך לרצות את זה, בחברה יש מוסכמה לא פורמלית, שאם אדם זקוק לחיזוקים, אז הוא חלש ומשהו דפוק בו. נשים מודעות לכך שהן זקוקות לזה, יותר מגברים. הצעקה הגדולה ביותר שלהן לגברים היא: " גברים תתחשבו בנו, תנו לנו חיזוקים". אך גברים גורמים להן להאמין שזו דרישה לא מוצדקת ומוגזמת. הפער הזה בין הצורך שלהן לבין תגובת הגברים, גורם להן לפתח דימוי עצמי נמוך.

ככל שהבן אדם ממנו צריך קבל חיזוק הוא יותר מכובד ויותר חזק, כך הוא צריך לתת חיזוק יותר תכוף ויותר עוצמתי. אדם גדול ניכר ביכולת שלו לתת חיזוקים לכל מי שזקוק (וכולם זקוקים). גם אותו אדם זקוק לחיזוק מצד הכפופים לו, אחרת יחפש את זה בהשתלטות ובכפיה.

כולם תלויים בכולם בקבלת חיזוקים. המוביל והחזק זקוק לחיזוק שיגיד לו שהוא טוב ומוכשר, והמובל זקוק לחיזוק מצד המוביל שהוא מקבל אותו ותומך בו למרות שהוא פחות תורם למערכת. ופחות מסוגל. אך אנשים הפכו למאוד קמצנים בניתנת חיזוקים לזולת.

חברה אנושית שחבריה ממעטים לתת חום אנושי, חיזוקים, תמיכה ואמפטיה לזולת, אינה חברה שראוי לחיות.

אין סיבה לשני אנשים להפגש, מלבד קבלת תמיכה וחיזוק.

ולא זו בלבד, זכותו של כל בן אדם לתבוע חיזוקים מעצם זה שהוא חי. רואים זאת היטב בבעלי חיים שיש לנו בבית, איך החתול והכלב באים אלינו בתביעה נחרצת לקבלת תמיכה, חום והענקת תחושה שאנו יודעים שהם קיימים וכי קיומם עושה לנו טוב. כולם זקוקים לדעת את זה, ולעתים יותר קרובות מכפי שניתן לחשוב.

כשאדם לא מקבל את כמות ואיכות החיזוקים שהוא זקוק להם, הוא שוקע, כמו דם שלא מקבל חמצן, או קיבה שלא מקבלת תזונה, או עיניים שלא מקבלות מספיק אור. הדימוי העצמי יורד, והאדם מתחיל לאבד נוכחות.

ושוב, להבדל שבין נשים לגברים בעניין. נשים לא מתביישות להחצין את הצורך שלהן בהכרה וחיזוק, אך גברים זקוקים לזה יותר והם מנסים להשיג את זה בדרך הקשה של השתלטות ושליטה. ומה הסיבה להבדל הזה? ובכן נשים הן בנות המקום כאן, הן מקבלות סוג של חיזוק מן הטבע. הן אזרחיות כדור הארץ הן חלק מהאדמה. גברים תלושים, הם זקוקים לאמא אדמה, אמא אדמה שיכולה לקלוט אותם ולהגיד אני מקבלת אותך, עד שאין משהי שמקבלת אותם הם מרגישים כאילו הם לא קיימים. ככל שגבר יותר עדין ורגיש, כך הוא יותר מחובר לצורך הזה בו. גברים קשים וגסים, לא מודעים לצורך הזה, בהם ומנסים על ידי כוחנות להשיג חיזוקים על ידי התבטלות ופחד של הכפופים להם. אבל זו אותה הגברת בשינוי אדרת.

לגברים רבים יש קושי להודות שהם זקוקים לחיזוקים, כי הם גאים מדי. נוקשים מדי. לא מוכנים להודות שבלי תמיכה הם לא שווים כלום.

וכפי שגבר כוחני מחליף חיזוקים בשליטה, כך החברה האנושית, מחליפה חיזוקים בקונפורמיות, קבלה מסגרתית. היא אומרת: אתה שייך לקליקה של עובדי שק"ם, שזו זהות וזה נותן כח, אבל זה לא חיזוק, זה בא במקום החיזוק. זו תמיכה וחיזוק של מעל פני השטח, זה תחליף. וכמו כל תחליף הוא יכול לעשות את העבודה לפרק זמן מוגבל, אבל הזעקה לקבלה ולחום מבפנים, יבצבצו מתי שהוא. זהות קולקטיבית, אף פעם לא תחליף באמת חום אנושי וקבלה שאדם אחד, או קבוצה, יכולים להעניק ליחיד הבודד והאבוד. (וכולם אבודים בעולם הזה).


להודות שאתה זקוק לתמיכה, חיזוק ואמפטיה מן הזולת – עושה אותך לחסר אונים, אבל, זה המצב, להיות בן אדם זה להיות חסר אונים, זה להיות תלוי בכל דבר, אם אתה לא מודה שאתה חסר אונים, או שתישבר מבפנים, או שתינתק מן הנפש שלך.

ככל שבן אדם יותר רגיש ויותר מיוחד, כך הוא זקוק ליותר תמיכה.

אנחנו חיים בעולם קשה וקר. אנשים הופכים למגורשים מעצמם, כדי לא לחוש את ההזדקקות האדירה שלהם לחום אנושי. ולהיות מחובר לעצמך זה לדעת שאתה זקוק לתמיכה וחום מאנשים אחרים.

——————————————————————————–


משפטי מפתח

"זה שיש לאדם אינטליגנציה, השכלה, או רמת תודעה גבוהה, כלל לא רלוונטים לגבי מיהו כאדם. קודם כל הוא צריך להיות אדם, ולהיות אדם, בן אדם, זה לתמוך באנשים אחרים לחזק אנשים אחרים, שתהיה לו אמפתיה לאנשים אחרים, שידע לוותר על האגו שלו בשביל אנשים אחרים, להבין את זעקת הזולת. תודעה, השכלה, ואינטליגציה – זה אקסטרא, להיות אנושי זה בייסיק".

"אפשר לוותר לאנשים על שאינם יודעים, או אינם משכילים, אך לא על כך שהם לא מעניקים חום אנושי".


"אף בן אדם הוא לא יותר מדי נעלה, מכדי להעניק תמיכה, לאדם, כל אדם, בתוקף היותו אדם".

"אף בן אדם לא צריך להיות יותר מדי גאה בשביל להודות שהוא צריך תמיכה רגשית".


"מי שלא נותן תמיכה הוא מניאק! זה שהרב המוחץ של בני האדם לא נותן תמיכה לא אומר שהם לא מניאקים, עצם זה שהם רוב לא מוריד מהמניאקיות שלהם".

——————————————————————————–

גבריאל רעם.3.1.2007

על היפוך קוטביות במערכות יחסים זוגית


"מראיינת: …הוא עושה בה כבשלו, הוא מנגן עליה כמו על מנדולינה. מחליט אם הוא יעלה אליה הביתה או לא והיא כנועה. עד שזה מתהפך, ופתאום הוא צריך למצוא דרכים לשאת חן בעיניה כשהם יחד.

עמוס עוז: עד שזה מתהפך. טוב שאמרת עד שזה מתהפך. כן. עד שזה מתהפך. יש פה בהחלט משחק בין גבר ואישה, שכל אחד מהם ממלא לגבי השני, קצת ביודעין, את התפקיד שמחכים ממנו שהוא ימלא. כשהם מגיעים למיטה זה מתהפך. זה אחד הדברים שרציתי לעשות בסצנה הזאת:"

מראיינת: ואיך זה מתהפך?

עמוס עוז: זה פשוט מתהפך בגלל העובדה שהוא לא גיבור כל כך גדול במיטה כמו שהוא גיבור מחוץ למיטה.

מראיינת: אתה כותב שאתה יודע שהוא יודע שהוא לא וירטואוז.

עמוס עוז: זה רגע של אמת, שבו מתגלה שכל אחד מהם גילם תפקיד, שאינו תפקיד לגמרי אותנטי. היא לא לגמרי הילדה הכנועה, הקטנה, הלא מפותחת הוא לא לגמרי הגבר האסרטיבי הכול יכול".

מתוך כתבה במוסף הארץ, 9.3.207 עמ' 35, לרגל יציאת סיפרו החדש של עוז: "חרוזי החיים והמוות". מראיינת: טל ניב.


——————————————————————————–

חלק א': שליטה
במהלך הזוגיות בין אישה לגבר, קיימות כל מיני הנחות או שאיפות, שהן לא במיוחד ריאליות. כמו זו הגורסת כי ניתן להגיע במערכת יחסים – לשוויון כוחות. שאיפה זו אינה מציאותית, כי הצורך לשלוט הוא צורך כמעט אינסטינקטיבי, ואינו תלוי ברגש או באיכות או עוצמת – מערכת היחסים. בכל מפגש בין שני אנשים (ובמיוחד במערכת זוגית, כי היא מערכת סגורה) – מתחיל תהליך של קיטוב השליטה לכיוונו של החזק יותר, או לפחות זה שנתפס ככזה, (או מציג עצמו ככזה). עם זאת אין ספק כי השאלה היא: עד כמה הפערים גדולים ולא פרופורציונאליים. פערים שיכולים להגיע לשמונים אחוז שליטה, של צד אחד, לעומת עשרים אחוז של בן או בת הזוג – מזיקים לרקמה העדינה של אמון ופתיחות הדדית.

כשהפערים גדולים, הם בעיקר בלתי נסבלים על ידי הצד החלש. אך זאת רק בתנאי שלא התבטל בפני בן הזוג השולט. וכאן נוצר מצב מעניין, כי אם בן הזוג השולט אכן מוחק את האגו של הנשלט לגמרי (כלומר, שהנשלט התבטל בין בן הזוג השולט) – אז למעשה אין פערי שליטה, כי בצד הנשלט – אין מי שימחה וירגיש מחוק. הפערים בלתי נסבלים, רק כשהשולט לא עושה זאת בצורה כוחנית, כזו שמוחקת את האגו של הנשלט. (כלומר הערעור על השליטה יכול לבוא רק במצב שהשליט לא מוחק בצורה ברוטאלית, את האגו של הנשלט, ואז, ורק אז, הוא יכול למחות).

כלומר, הפוטנציאל לפירוק היחסים או להיפוך של קוטביות, מצוי רק במצב שבו השולט לא מוחק בכוחנות את האגו של הנשלט, כך שלנשלט יש בכל זאת, עדיין מספיק חופש כדי לחוש עצמו ולחוש בפערי שליטה גדולים.

ואז נותרות שתי אופציות: התפרקות התא הזוגי, או היפוך בין הקטבים. כלומר הנשלט הופך לשולט ולהיפך.

והתא מגלה נטיות התפרקות או היפוך, ככל שהשולט יותר תובעני כלפי הצד הנשלט. אם השליט לא מצליח לרסן את התובענות שלו, אז במקום שהצד הנשלט יתפרק באופן אישי: פסיכולוגי או אפילו גופני (מפתח מחלות שונות), הוא מפרק את מערכת היחסים, או יוצר היפוך קוטביות.

(וצריך כאן להפריד בין תובענות לכוחנות. כוחנות מוחקת את האגו של הנשלט, בעוד שתובענות מערימה עומס כבד עליו. בראשון זו פעולה אגרסיבית, בעוד שבשני זו יכולה להיות פעולה אסרטיבית).

ועם זאת, למרות שהשליט התובעני לא מוחק את האגו של הנשלט, עדיין הוא מכניס את מערכת היחסים לדינאמיקה השלילית בה שני הצדדים לא מרוצים; הצד השולט לא מרוצה מחוסר שיתוף הפעולה מן הצד הנשלט, והצד הנשלט סובל וחש שהצרכים האישיים שלו לא באים לידי ביטוי.

עם זאת, בכל שלב, ניתן להציל את התא מפני התדרדרות, והמפתחות לכך מצויים בידי החזק והחלש כאחד;

המפתח בידיים של החזק, אך יש לו שאיפה להמשיך לשלוט… המפתח בידיים של החלש, אך אין לו כוח.

לחזק יש את הכוח לעשות שינויים אך אין לו את המוטיבציה, בעוד שלחלש יש את המוטיבציה אך אין את הכוח.

ואם אף צד לא משתמש במפתחות, נותר מצב שניתן להגדירו כמצב של אנטגוניזם בין שני הצדדים;

אנטגוניזם מוגדר כמצב בו שתי השפעות נותנות ביחד פחות מאשר היה ניתן לצפות מן ההשפעה היחידנית של כל אחד מהם בנפרד.

זהו מצב בו הקטבים נוגדים ומתנגדים זה לזה. זהו מצב דסטרוקטיבי (דינמיקה שלילית).

ניתן לראות זאת במדינה שכובשת מדינה אחרת, והמדינה הנכבשת נאנקת תחת עול הכיבוש, או בגוף האדם, באונות המוח, כאשר השמאלית (ב-90% מן המקרים) רודה באונה הימנית. במערכת העצבים, כשמערכת הסימפתטית רודה במערכת הפרא סימפתטית. (בדרך כלל זה הקוטב הזכרי שרודה בקוטב הנקבי, כי מטבעו, הוא עובד על כוח, פריצה ודחיפה, ולא על אפשור וזרימה, כמו הקוטב הנקבי).

באנטגוניזם כל קוטב מגיע לקיצוניות, שתוקפת את הקוטב השני, וטוענת את המערכת הזוגית באנרגיה שלילית הרסנית.

הבעיה אינה בקיום של חזק וחלש במערכת, זה טבעי שזה כך. הבעיה מתרחשת, כשאמור, הכוח בידי החזק הופך לתובעני מדי. או שהחלש לא מצליח לא לקחת באופן אישי את העובדה שהוא לא השולט

אנטגוניזם הינו מונח הפוך ומנוגד לסינרגיזם, או סינרגיה. וסינרגיה היא מצב של יצירתיות שמוליד משהו שלא היה קיים בכל אחד מן הקטבים באופן נפרד.

(הנה מה שיש לויקיפדיה להגיד על המונח: סינרגיה –

• A mutually advantageous conjunction where the whole is greater than the sum of the parts.

• A dynamic state in which combined action is favored over the sum of individual component actions.

• Behavior of whole systems unpredicted by the behavior of their parts taken separately. More accurately known as

סינרגיה, הוא מונח הלקוח מיוונית, ומשמעו- לעבוד ביחד), פעולה משותפת של שני גורמים או יותר הנותנת תוצאה חזקה יותר מאשר הצירוף של פעולות כל הגורמים בנפרד. מדובר על התופעה של שתי השפעות , או שני סוכנים העובדים ביחד כדי ליצור אפקט גדול יותר מאשר זה הידוע לגבי כל אחד מהם בנפרד.

קיום של אנטגוניזם מתאפשר על ידי מצב נפשי או פסיכולוגי, של אינפנטיליות, או חוסר בגרות נפשית. ככל שאדם יותר ילדותי, כך הוא יותר אגוצנטרי, ונוטה להביא ניגודי אינטרסים לפיצוץ, במידה והצד שלו לא מקבל את שלו. בעוד שאדם בעל בגרות נפשית, יצליח לשים בצד את האספקט האישי, ויבוא מתוך גישה שלוקחת בחשבון את העובדה שהוא אינו מרכז העולם, וכי צריך להתחשב גם בגורמים אחרים. בבגרות נפשית האדם מקזז או מרסן את האגו ובמקום המרחב שתפס, בונה גישה שלוקחת בחשבון את הצרכים של האחר.

בגרות נפשית, הינה פתרון לקיצוניות שבין חלש לחזק, בגרות נפשית מאפשרת לתפוס את הדברים בפרופורציות ולא באופן אישי.

הגדרה: בגרות נפשית, הינה מצב פנימי שבו מרכז הכובד לא בא מן הרגשות או האגו, אלא מן התבונה. שהיא עיבוד תודעתי של חוויות אישיות.


חלק ב. אהבה
עד כאן על הבדלי שליטה במערכת זוגית. ועתה אנו מגיעים לשאלה הבאה: מדוע, אם כך, ישנן מערכות יחסים שבהם ישנם פערי שליטה גדולים, ובהן התא המשפחתי מתפרק לגמרי. ואילו בתאים אחרים, שבהם קיימים בדיוק אותם פערי שליטה – אין התפרקות, אלא שם נוצר היפוך קוטביות? לשון אחר, מה מחליט אם תא משפחתי מגיב לכוחנות של השליט בהתפרקות או בהיפוך קוטביות? פשוט, אם ישנה אהבת אמת, התא לא יתפרק, אלא תיווצר היפוך קוטביות.

שני הכוחות השולטים במערכת הזוגית הם כוח השליטה וכוח האהבה. ואיך הם מסתדרים ביניהם? או איך הבדלי שליטה קשורים, מתייחסים או מושפעים מאיכות ועוצמת האהבה שבין בני הזוג?

ובכן, ראשית הנה משפט מקומם: מי שחזק בדרך כלל אוהב פחות ומי חלש אוהב יותר. או להיפך: מי שאוהב יותר, מוצא עצמו בעמדת חולשה. ומי שאוהב פחות, מוצא עצמו בעמדת חוזק יחסית.

הצורך באהבה נובע מחולשה. אם היינו חזקים לא היינו זקוקים לאהבה.

אהבה היא נחלת החלשים. מי שחזק שולט, מי שחלש אוהב ונאהב.

אבל לפני שהקורא נוטש את המאמר בשאט נפש, או בזעם, צריך להסביר והנה המשפט הבא:

חולשה אינה עניין אבסולוטי, היא תלויה בהקשר; פרופסור יחשב חלש – במוסך, או באתר בניה, ואילו פועל בניין יחשב חלש באקדמיה. ובעולמנו החברתי, כלכלי, חינוכי וכו', מי שנחשבים לחלשים הם הטיפוסים היותר נפשיים-ריגשיים-רוחניים, (מקביל לאונה הימנית במוח…) וזאת מכיוון שטיפוסים אלו הינם עדינים, ועמוקים יותר מאנשים עם מערכת נפשית-רגשית פחות מודגשת. ובתרבות כוחנית, תחרותית, מנוכרת והישגית, כשלנו -עדינות ומיוחדות נפשית –נתפסים כחולשה.

ככל שאדם ריגשי, רוחני, נפשי ועמוק יותר – כך הוא זקוק יותר לאהבה. עוצמת האהבה כגודל העומק הנפשי והעוצמה הרגשית. (וכאמור, בתרבות הכוחנית שלנו, עומק נפשי נתפס כחולשה).

(הבעיות מתחילות כשנוצר מצב בו האדם העמוק, הרגשי והנפשי – הוא גם האדם שהוא החזק מבין השניים. מצב זה מוביל לכך שהנשלט לא רק חש נשלט, הוא גם מקבל פחות אהבה. וזה מתכון בטוח להיפוך קוטביות).

האהבה היא, בעיקרון, ובמהות – תמיכה רגשית, והזקוקים לתמיכה רגשית הם החלשים. והיות וכולנו חלשים פה על כדור הארץ, שהרי כולנו נתונים לכל כך הרבה חסדים: מים, אויר, אוכל, לחסדי מוראות הטבע. ואם מדובר על מוראות, אז כולנו נתונים, או נהיה נתונים, למוראות הזקנה, המחלות והמוות – והיות וכך, כולנו זקוקים נואשות, לאהבה מן האחר.

אהבה אינה דרג עליון שמתי מעט מצליחים להגיע אליו, מעין אספקט של רוחניות. בדיוק להפך, אהבה היא מדרגה בסיסית ביותר בחיים הלא בטוחים והקשים הללו, (השלב השלישי בפירמידה של אברהם מאסלאו) שבלעדיה האדם ישקע למצב של חוסר בטחון רגשי שיעשה את חייו לאומללים, כי כל משבר קטן יזרוק אותו לתהומות של ייאוש.

אהבה היא צורך אנושי בסיסי, וככל שאדם אנושי ונפשי יותר, כך הוא זקוק לה יותר.


תינוק זקוק לאהבה יותר מנער, ואדם זקן זקוק לאהבה יותר מאדם צעיר יותר. התינוק צריך את האהבה מכיוון שהוא חלש, ככול שהוא גדל, מתחזק ומתבגר – הוא פחות ופחות זקוק לה, (לפחות לא מהם, ומיד יבוא ההסבר), עד שבשלב מסוים כל עניין האהבה נגמר מבחינתו ביחס להורים. מגיל מסוים הוא כבר לא זקוק וגם אינו מקרין אהבה להוריו. אך ההורים דווקא זקוקים לה ביותר מצידו, יותר מאשר כשהיה תינוק. כי הם הולכים ונחלשים. מן הלידה של התינוק ועד המוות של ההורים – מתרחש היפוך קוטבי מלא; כתינוק, התינוק זקוק לכמות בלתי נדלית של אהבה. וההורים בשלב זה, בעיקר מעניקים ופחות צורכים ממנו אהבה. אך ככל שהם מזדקנים והוא מתבגר, זה הולך ומשתנה, הם זקוקים לאהבה מצידו יותר, והוא פחות. בהתחלה הוא קיבל אהבה, והם העניקו. וכשהם זקנים הם זקוקים לקבל ממנו אהבה, והוא אמור להעניק להם אותה. הם מקיימים את החוזה הלא כתוב הזה, גם כשהוא תינוק וגם כשהוא מתבגר, אך הוא 'ממלא' את החוזה כשהוא תינוק, וכשהוא מתבגר והם מזדקנים – הוא כבר לא בדיוק ממלא את החוזה.

וכאן נשאלת שאלה (שנפתחה בסוגריים קודם לכן): מדוע הוא לא מוכן לתת ולקבל מהם אהבה? ובכן כאן צריך להבין, כי למרות שכולנו זקוקים מאוד לאהבה, עדיין אנו מאוד בררנים לגבי האדם שאיתו נקיים יחסי גומלין שבהן שני שני הצדדים נותנים ומקבלים אהבה. הרי לא נסכים לקבל אהבה מכל אחד! אנו רוצים שהאהבה שנקבל תבוא אלינו מאנשים מושכים וחזקים. שהרי האהבה נצרכת על ידי חלשים, וכאן מדובר על חולשה בפקטור חברתי, ובהקשר זה, אדם הופך לחלש היות ומה שיש לו אינו אטרקטיבי מבחינת הנורמות החברתיות. ועל כן, כשאנו מחפשים אהבה, אנו רוצים שהאדם שיעניק לנו אותה יהיה חזק ומושך. ואילו ההורים שלנו כבר לא כאלה (לא מושכים) וגם לא כאלה (לא חזקים). ועל כן, זו לא מציאה גדולה לקבל אהבה מאדם מבוגר… (עד כמה שהדבר נשמע אכזרי).

ההורים חלשים יותר, ועל כן אוהבים וזקוקים יותר, לאהבה. וכך גם במערכת יחסים, הה חלש (העדין, העמוק, והנפשי יותר) במערכת היחסים, הוא זה הנושא את אבוקת האהבה בזמן נתון. החלש הוא זה שזקוק יותר לאהבה ונותן אותה יותר. והחזק בין בני הזוג נותן פחות אהבה וזקוק לה פחות.

ועם זאת, ולפי מה שנאמר בחלק א', החלש לא תמיד יקבל את העסקה של אהבה תמורת שליטה, בעיקר אם הוא חש שתמורת האהבה שהוא מעניק, הוא מקבל יותר מדי שליטה ופחות מדי אהבה, ואז הוא יכול להתקומם ולהפוך את הקוטביות. ואיך הוא עושה זאת? הוא משדר שהוא מוכן לפוצץ את מערכת היחסים, מוכן להמר על השליטה כנגד סיום הקשר. ואז השולט מבין שהוא עומד להפסיד את האהבה ונעשה מוכן לוותר על היותו חזק ואז אבוקת האהבה עוברת אליו.

והדרך למנוע היפוך קוטביות, היא, שוב, בהתפתחות אישית, ששניהם יכולים לעבור; ממצב של אינפנטיליות, למצב של בגרות נפשית;

החזק צריך להיות מספיק בוגר כדי להיות נאור, מתחשב, ורואה את המוגבלות של הצד השני.

והחלש צריך להיות מספיק בוגר כדי לא לקחת באופן אישי את העובדה שהוא גם חלש וגם לא מקבל אהבה באותה העוצמה שהוא מעניק אותה.

לכאורה נראה כי שני אלה (היותו נשלט וחוסר קבלת אהבה ביחס ישיר להענקתו אותה) – קשים מאוד לחלש, אך עם זאת, במידה והחלש באמת באמת אוהב – הוא יאהב למרות שהוא לא מקבל את שהוא צריך (אהבה) ובמקום מה שהוא צריך הוא מקבל שליטה. אהבה אמיתית, היא טוטלית, וככזו אינה באה עם התניות.

אם אתה באמת אוהב – אתה תהיה אסיר תודה שאתה בכלל רואה את פניו של מושא אהבתך.

אם אתה באמת באמת אוהב – לא תהיה לך בעיה יותר מדי גדולה להיות חלש ולא לקבל מספיק אהבה.

אך אם זו לא עומדת לו, (האהבה לא מספיק טוטלית) – הוא עדיין יכול ליפול על בגרות נפשית, במידה ויש לו, כי זו תעזור לו לשרוד את הקשיים של חוסר שליטה וחוסר קבלת אהבה מספקת.

אך אם האהבה אינה טוטלית (שזו דרך אגב, אהבה די נדירה) ואין לו מידה מספקת של בגרות נפשית, אזי הוא (הנשלט הלא מרוצה) בא ואומר: או שאני הופך לחזק, או שאני עוזב. ואז החזק מגלה שהוא אוהב אולי יותר מאשר שחשוב לו להיות שולט, ואז נוצרת היפוך הקוטביות.

היפוך מתרחש כשהחזק צריך לבחור בין להיות חזק ובין להיות מחוץ למערכת היחסים. ואז הוא מחליט להפוך לחלש בלבד שלא יאבד אותה. והמוכנות שלו להפוך לחלש, שומרת על המערכת הזוגית, מפני התפרקות

היפוך הקוטביות במערכת היחסים, משמר את היחסים תמורת היפוך מוקדי השליטה. ההיפוך רק משנה תפקידים, שום דבר מהותי לא השתנה, זו אותה האהבה, ואותה השליטה, רק התפקידים של האהוב והאוהב, השולט והנשלט – התחלפו.

כמה מלים על חוזק וחולשה; חוזק שלא עובר דרך חולשה אינו חוזק אמיתי, הוא חוזק חיצוני. רק חוזק שחושל דרך התמודדות עם החולשה של עצמו, או צמח ממנה, הוא חוזק אמיתי.

רק אדם שיודע לקבל את החולשה שלו, הוא אדם חזק באמת , ועל כן, אדם שאינו כזה ומוצא עצמו במערכת זוגית שבה הוא הופך מחזק לחלש – לא יצליח לשרוד במערכת היחסים עם הקוטביות ההפוכה. ואז במקום שהיפוך הקוטביות ייתן הזדמנות נוספת למערכת היחסים, הוא יהווה שלב נוסף בשקיעה שלהם.

ומי שהצליח להצמיח חוזק מתוך חולשה יהיה מוכן לספוג את העדר השליטה בתנאי שבן הזוג האהוב לא יעזוב את הקשר. אצל אדם שכזה החולשה לא ממוטטת אותו. כי חולשה לא זרה לו, שהרי במשך כל הזמן שהוא היה שולט הוא היה בקשר עם החולשה שבו.


עד כאן על טרום ההיפוך, ועל ההיפוך עצמו. אבל מה קורה לאחר ההיפוך? ובכן ההיפוך מהווה מבחן מחודש לשני בני הזוג.

א. ראשית, זה מבחן עבור החלש שהפך לחזק: והמבחן מתבטא בכך שהוא ידע לשלוט, מבלי לגלוש להתחשבנות מיותרת ביחס לנזקים שנראה לו שנגרמו לו בתקופה שהיה נשלט. כי אז הוא חש שהגיע למצב בו יוכל להתנקם בחזק.

ב. ושנית זהו מבחן לחזק שעתה הפך לחלש: והמבחן מתבטא בכך שהוא צריך להחליט אם המשך הקשר חשוב לו יותר מן מאינטרס האגואיסטי ומהמעמד שהיה לו.

ועם זאת, אין ספק כי היפוך קוטביות עצמה וכשלעצמה, הינה דבר מבורך בהשוואה לאנטיתזה, שהיא פירוק מערכת היחסים. ופירוק מערכת יחסים, כל מערכת יחסים, ובמיוחד מערכת יחסים של נישואין, היא דבר איום ונורא.

ועוד יותר נורא זה מה שמחכה לאדם שיצא ממערכת יחסים תומכת. הוא מוצא עצמו בודד בלי אהבה בעולם קשה, זר, מנוכר וחסר אמפטיה לבודדים שבו ובמיוחד לעדינים שבבודדים שבו.

כי אז הוא מוצא עצמו בעולם קר וקשה ללא תמיכה רגשית.

וכאן נסגר המעגל שנפתח בסוף חלק א', שם כתוב כי הפתרון לאנטגוניזם הוא בגרות נפשית. וכאן מוצגת תמיכה ריגשית, (או אהבה) – כתרופה למאבקי שליטה. אך יש כאן בעיה, שהרי כדי להגיע לבגרות נפשת, יש צורך בתמיכה ריגשית יציבה ואיתנה. וכדי להגיע לתמיכה ריגשית יש צורך בפרטנר בעל בגרות נפשית (שלא יקריב את האהבה תמורת אינטרס של שליטה),

כך שיש כאן פלונטר. או מעגל קסמים, באנגלית:, או מצב של ביצה ותרנגולת. רק האחד יכול להוליד את השני, ורק השני יכול להוליד את הראשון. ואולי המצב הבלתי אפשרי הזה יכול להסביר במשהו את הקושי של מערכות יחסים, להגיע למצב של סינרגיה נטולת (או כמעט נטולת) מאבקי כוח.


——————————————————————————–

גבריאל רעם. 13.3.2007