ארכיון תגית: חולה נפש

הנאורוזה, כפנס מאיר

 

יש לנו בעיה להבין את המציאות. הדברים אינם פשוטים כמו שהם נראים והדרך להבין אותם היא לקחת בחשבון שיש מציאות חיצונית שהיא גלויה ורציונלית ויש מציאות פנימית, מציאות של חיי הנפש. אך יש זיקה בין השתיים; במציאות החיצונית קיימים רמזים שמוליכים למציאות חיי הנפש. את הרמזים האלה ניתן לפצח על

ידי כך שאנו מתייחסים כמעט אל כל מה שאנו פוגשים במציאות החיצונית כאל מטאפורה, או סימבול. ואם ננסה לראות את הדברים לא כמייצגים את עצמם אלא כמשהו שנמצא מעבר להם, נוכל לקבל מושג על המציאות הפנימית. הסימבוליקה היא ייצוג למשהו שקיים בדרך כלל בממד הפנימי של הנפש. רואים זאת ביצירות ספרות, שבהן העלילה החיצונית היא אך מטאפורה למסע ולדרך שעוברות הדמויות בתוך עצמן, בממדי הנפש שלהן.

הדרך להגיע למציאות של הנפש, לרמת המטא, היא, אם כן, דרך ראיית המציאות כמשל והנמשל היא המציאות הפנימית, המציאות של חיי הנפש שלנו.

כשרואים דברים המופיעים במציאות החיצונית דרך העיניים של המציאות הפנימית, בדרך כלל מתרחש היפוך; מה שנתפש לא טוב במציאות אחת נתפש חיובי דרך עיני המציאות השניה, ולהיפך.

דוגמא אחת לשימוש במטאפורה כדי להבין מציאות פנימית, מצוי במסה קודמת שהתפרסמה כאן בשם: "שעירים לעזאזל – כביבי שופכין", שם פוגשים את דמות העבריין, לא כסתם אדם שהגורל או המיצוב הסוציואקונומי התאכזר אליו, אלא כאל דמות שיש לה חשיבות ומשמעות סימבולית, היא מייצגת חלק באדם שבחברה השפויה אין לו ביטוי. ברמה השטחית של פני הדברים הוא סתם עבריין, אך ברמת המטא יש לו משמעות סימבולית לגבי הדימוי העצמי של האזרח הקטן, כי בעצם קיומו של העבריין, האזרח הקטן מרגיש צח ונקי, כי הנה יש מישהו שהוא באמת רע ולא רק בדמיון. ואז הוא יכול להמשיך בחייו הקטנים. כך שברמה הסימבולית קיומו חשוב ביותר לחברה כדי שתמשיך לשמור על הדימוי של חברה שפויה ונאורה.

ומן העבריין לדוגמה נוספת: נאורוזות. כפי שבמציאות הנסתרת העבריין משמש בפונקציה נוספת שמשרתת אותה, כך גם לגבי הנאורוזה. ברמה החיצונית היא משהו שמפריע לנו לחיות טוב, וברמת המטא (שאליה מתייחסת התיאוריה החריגה) הנאורוזה היא דווקא מה שמאפשר לנו בכלל להיות מסוגלים לחיות בחברה הזאת.

ולא זו בלבד אלא שבה גם טמון הגרעין למשהו אחר.

ולפני שנפתח רעיון זה, מן הראוי להגיד שהמטווה הדינמי של התיאוריה הבאה לקוח מתחום הידוע כגדוש בתיאוריות חתרניות: האנטיפסיכיאטריה. תיאוריה זו כוללת הוגים כמו:

תומס סאס, ר. ד. ליאנג, גרגורי בייטסון ועוד.

ובכן אם נתמקד ברעיון הנאורוזה הרי שהאמת היא שאולי בניגוד למה מקובל לחשוב, לא רק שלא שם (בנאורוזות הנפשיות) טמונה הבעיה האמיתית של האדם הסובל. ולא זו בלבד אלא שאולי בכלל הנאורוזה היא לא הקללה – ממנה יש להיפטר – להפך, שם טמון הסוד, אודות ההצלה… אם נתבונן מקרוב בנאורוזה שלנו, בעיוות הפסיכולוגי – בהפרעה הנפשית – נמצא בה עצמה את הדרך הייחודית אותה מצאה המערכת התת הכרתית שלנו כדי לשרוד בקיום. כך שהגאולה האישית שלנו לא תבוא מהסטת הנאורוזה, אלא מן השימוש בה, ככלי שיעזור לנו למצוא את מקומנו בעולם. ואת מקומנו בתוך עצמנו.

להשתמש בהפרעה, בעיוות, בנאורוזה הנפשית כפנס מאיר.

השיטות הפסיכולוגיות (וגם האלטרנטיביות) – מנסות לעזור לאנשים עם בעיות פסיכולוגיות. אנשים עם משהו שמפריע להם (נקרא לזה כאן: נאורוזה) והמטפל מנסה לרפא, או להחליש את האחיזה, או להיפטר מן הנאורוזה הזו. אך אולי הנאורוזה היא פחות הבעיה האמיתית ויותר הדרך היחודית שמצא האדם הרגיש בכדי להתמודד עם עולם קשה, המנוכר לנפשו של היחיד הרך והאובד.

הדרך בה מתמודד אותו יחיד רגיש – היא על ידי פיתוח של נאורוזה. הנאורוזה או הבעיה הנפשית, היא חטיבת הביניים שהצמיחה תת התודעה של אותו אדם – כדי לאפשר לו לחיות בעולם מבלי להיבלע בו – מחד, ומבלי שתיטרף עליו דעתו – מאידך. ואם אדם לומד את הנאורזות שלו – הוא לא לומד את הבעיה הנפשית – אלא את הדרכים שמצאה תת התודעה שלו להתמודד עם הבעיות.

אילו לא הייתה לאדם הרגיש והמיוחד – נאורוזה – הבעיה עימה הוא נאלץ להתמודד הייתה משתלטת עליו, ולכן, קיומה של נאורוזה הוא עדות לכך שהצליח להתמודד ולחיות עם משהו המאיים עליו.

למה הדבר דומה? לזיהום שפושה בגוף דרך פצע. הגוף שולח תאים לבנים שעוטפים את החיידקים המזהמים, ואז נוצרת מוגלה. (המוגלה היא כאן משל לנאורוזה כמובן). ואנו יודעים שאין אנו צריכים לתקוף את המוגלה, היא רק תוצר חיובי של מערכת שהצליחה להתמודד עם זיהום. אנו יודעים שעלינו לברך על המוגלה, היות והיא סימפטום להצלחת המערכת. אם לא היינו רואים שום סימפטום כמו מוגלה, האדם היה ממשיך בחייו, ואז נפטר מן הזיהום (ללא שהיו סימנים חיצוניים לכך).

מחלה היא לא הבעיה, מחלה (או נאורוזה, במקרה זה) היא הדרך בה הגוף מתמודד עם הבעיה. הדרך בה המערכת מאזנת לחצים עם מה שתוקף אותה. זו שטות לכרות את הראש לשליח. להשמיד את הסימפטומים, שהרי הם רק שיקוף של מאמצי התמודדות, הם לא, הם לא, הבעיה האמיתית!

נכון לפעמים הנאורוזה לא מספיקה ואז האדם מקריב חלק מראיית המציאות שלו ומתפתחת פסיכוזה, שיכולה להביא אף לניתוק מן המציאות. אך זה קורה רק כשמה שהמח מתמודד מולו הוא עצום מידי מול העוצמות הנפשיות שעומדות לרשות המוח. וגם עצם הופעת הפסיכוזה אינה אומרת שהפסיכוזה היא הבעיה. ותרפיה פסיכולוגית,

(שמבחינה זו, כאמור, אינה שונה משיטות תרפויטיות אלטרנטיביות), מנסה כאמור 'לטפל' בכשלים הפסיכולוגיים דרך מחיקתם אך זה יגזול מן האדם את הכוח והמוטיבציה לחתור לקראת מפגש עם מהותו מחד, ולקראת מפגש עם מציאות החיים כמות שהיא -מאידך (במילים אחרות: להתעורר). המוטיבציה הזו של האדם,

נמצאת בדיוק בתוך אותו הדבר שגרם לנאורוזה, לעיוות, והוא אותו הדבר שגרם לחיים הפנימיים של אותו אדם לישרוד בעומדו בפני חולאיי התרבות הדומיננטית.

כלומר בתוך הנאורוזה הזו, בתוך העיוות – מצוייה הגנטיקה, מצוי הצופן והסוד של האדם, למצוא דרכו בעולם ולשרוד בו.

על פניו נראה אם ישנן' נוסחאות' כלשהן, בעזרתן ניתן להפוך להיות 'טבעי', קרי: שבעזרתן יכול אדם לבטל את הנאורוזה שלו ובכך לשנות את ההיסטוריה שלו,  עבור עיצוב מחדש ולהיות 'טבעי' ושליו לאחר שהנאורוזה שהטרידה אותו נעקרה מן השורש – הרי שאז הכל יהיה בסדר: הוא יהיה מקובל ומסונכרן למערכת שבה הוא חי. אבל הבעיה האמיתית היא שהמערכת עצמה היא לחלוטין בלתי טבעית ובלתי מתקבלת על הדעת! כלומר: אם אדם 'הורג' את הנאורוזה שלו, (והנאורוזה היא היא שאפשרה לו להסתגל לעולם חברתי בלתי טבעי ומעוות), הרי אז הוא הופך להיות סינכרוני וטבעי לתרבות שהיא עצמה אינה טבעית ביחס לטבע האדם. ואז מה

שאנו מקבלים הוא חסימה של האפשרות של אותו אדם להיות טבעי ואמיתי לעצמו. ישנה דרך לאדם להיות. אך בני האדם – כחלק מחברה – איבדו את הדרך הזו. עבור האדם כאינדווידואל שלא רוצה לאבד את הייחוד שלו כאדם – אין דרך אחרת להיות בן- אנוש אלא זו: ללכת לאיבוד מרצונו ולעצב גורלו עם גלעין  אינדווידואליות שלו – כלפי היקום הנצחי ולא דווקא כלפי חברה ותרבות זו או אחרת. הדרך לחיים אותנטיים-מוגשמי פוטנציאל תמיד עוברת דרך אינדווידואליות, זוהי הדרך היחידה.

האדם מיום היוולדו נחשף למכבש האדיר של התרבות, המבטל כל דפוס אורגני ומבקש לבלוע את האדם אל תוכו. ואם האדם מצליח – בכל זאת – להחזיק משהו בתוכו שהוא אמיתי, אותו דבר יהיה בבחינת קשר שאינו ניתן להיפרם על ידי המימסד הפוליטי והחינוכי השולט.

אותו קשר יתגבש ויופיע ככאב, בעיה, נאורוזה. את הכאב הזה, את הנאורוזה הזו על האדם לאמץ, להכיר בה כילד לגיטימי ורק אז יוכל לגדול ולצמוח, מבחינה אישית ורוחנית. השיטות הפסיכותרפויטיות לסוגיהן מבקשות לסייע לאדם להיפטר מהכאב הטורדני; מהנאורוזה, ולבוא חזרה אל חיק המימסד החברתי – האוהב, הרוצה את האדם בתוכו כאזרח בריא, נורמלי ובעיקר: מתפקד. אך גם אם זה נעשה, עדיין נותרה סוגית האמת האישית והקיומית שלו כאדם, וזו לא בהכרח נפתרה עם טיפול מוצלח בנאורוזה שלו.

כדי לחשוף את האמת הקיומית שלו, על האדם להתבונן בכאב, להתבונן בסיבת קיומו של הכאב, במקורותיו, לנסות להיות אמיתי לכאב – משום שהאני האמיתי שלו הוא הוא שגידל את הפצע הכואב כדי להגן על עצמו מפני החוץ. הכאב הזה צריך להיות עבור האדם הפנס שיראה לו את דרכו היחודית, אל החיים. משום שאם לא ימצא את דרכו שלו, האחת והמיוחדת לו, הוא לעולם לא יגיע לשם.

הדרך למצוא את מקומנו בעולם אינה על ידי לימוד העולם, אלא על ידי מציאת דרכנו הייחודית, הדרך האופיינית רק לנו ואותה נמצא – כאמור- על ידי אימוץ הכאב שהחיים גרמו לנו. בכאב, בחולשות, בנאורוזה – בהן טמון האני האמיתי.

מהו הכאב הזה? הכאב הזה הוא הקוד האינדווידואלי, בו טמונה המשמעות האישית שלנו. ועל כן אסור להיפטר ממנו. להיפך, צריך לשפוך על הכאב, החולשה  הנאורוזה אור חזק. אם אנו מרשים למישהו לעצב אותנו מחדש, למחוק את ה'הפרעה' שלנו, אנו מרשים לו למחוק את הקונפיגורציה היחידה שנותנת לנו מושג כלשהו לגבי מי אנחנו, מה אנחנו, ומהי דרכנו להגיע לחיים אמיתיים. ישנו משהו בגלעין הפנימי שלנו, שהוא אנו. כל דבר אורגני חי במרכז של עצמו, חוץ מבני אדם מתורבתים. שעברו תהליך של תירבות ונירמול חברתיים טוטליים למדי. וככל שאדם חשוף יותר ללחצים, לענישה, כן יתרחק יותר ויותר מן המרכז הייחודי הפנימי שלו. ולעומת זאת, ככל שאדם מתקרב אל המרכז של עצמו, ככל שיחיה שם יותר, כך יוכל לשלוט יותר בחיים. כי בתוך הגלעין הפנימי מצויים הקודים והקונפיגורציות של הישות שלו עצמו. כאמור, רוב בני האדם נעו הרחק מן המרכז שלהם, משום שהיו חשופים ללחצים חיצוניים ולטראומות שבאו מבחוץ. הכאב והנאורוזות הם מה שהאדם יכול היה להשתמש בהם כהתנגדות – במאבקו נגד הסטתו הרחק מן המרכז של עצמו.

ועל כן, כדי להשיב את האדם אל המרכז של עצמו, יש להעיר ולהאיר את הכאב והנאורוזה והעיוות, כי הם בבחינת סימני-דרך, רמזים, קריאת כיוון, מצפן. באמצעותן ניתן לאתר היכן האדם נתקע ולא יכול לזוז, (משום שחשוב לו להיות קרוב למרכז של עצמו – למרכז חייו הפנימיים).

אדם, בעיקר אם הגיע כבר לערוב ימיו, אם אין לו בתוכו שום נאורוזה, שום כאב – קרוב לודאי שהוא אבוד לעולם ואבוד לעצמו, נע במעטפות החיצוניות בלבד. כי מן הסתם הקריב את עצמו לטובת כאן ועכשיו מסולף ומעוות. התרבות שאנו חיים בה – חולה. ומי שנבלע על ידי העטיפות החיצוניות – של פוליטיקה, חברותא, נסיעות, תקשורת המונים וכו' הוא אדם שהלך לאיבוד בתוכן. ומי ש'הצליח לפתח' בתוכו נאורוזות רבות ונותר עם הנאורוזות – גם הוא אבוד, אבוד בתוך הנאורוזות, (לא בתוך העטיפות החיצוניות של הקולקטיב החברתי). אך בסופו של דבר – שניהם לא טובים; זה אובדן וזה אובדן. שתיהן דרכים של הליכה לאיבוד: האחת בתוך הקולקטיב שבחוץ והשניה – בתוך הנאורוזות. אך קיימת גם דרך לחזור מ'ללכת לאיבוד' והכוונה לדרך שלישית: להחליש את אחיזת הקולטיב ולהתבונן בנאורוזה. לחזור חזרה אל המקור שממנו האדם בא, אל העצמיות האינדווידואלית. ומבחינה זו קל יותר לאדם הנאורוטי לחזור למקור של עצמו, מאשר האדם החברתי, כי לראשון יש קוד, לשני יש בית כוזב ואין לו קוד. הנאורוזה עשויה להראות לנאורוטי את הדרך, (כי יש בה קוד) ולשם כך הוא צריך למסע של התוודעות עימה.

צריך לחזור פנימה, כי הקולקטיב החברתי דומיננטי מאוד ולא ממש נותן צ'אנס לדבר שיצמח בפנים. הקולקטיב הזה משתמש בכולם ואינו יוצא מן הכלל. גם  מצליחנים, המפורסמים, העשירים – גם הם (ובעיקר הם) משומשים על ידי התרבות של הקולקטיב, תרבות השווה לכל נפש, ותרבות המשווה כל נפש, כדי שתתאים למיטת הסדום של ערכיה. תרבות בה כולם סוגדים לטלוויזיה, לשירי הפופ, לחדשות, לכתבות בעיתונים ולחינוך ההישגי, או סוגדים לידע, השכלה, קידום והצלחה כלכלית ומעמדית. – וכל אלה, בתורם, פונים אל הכללי שביחיד ואל כולם כאילו כולם חושבים אותו הדבר, ומתנהגים באותו האופן. (מה שבהכרח מביא את הדברים למכנה משותף נמוך גם אם מדובר במעמד סוציואקונומי גבוה).

ואלה במעמד סוציואקונומי גבוה שבויים בידי הקולקטיב בדיוק כמו קהל השבוי באופרות סבון ומנגלים בככרות העיר, כי הם סוגדים להצלחה וההצלחה היא הצלחה בקנה מידה חברתי, ומי שהצליח זה אדם שעשה בדיוק מה שנורמות התרבות השלטת תבעו ממנו. ובכך הפך את עצמו לקליפה ריקה, כי מאחורי עורו, במקרים רבים, אין דבר. התוך נשאב, החיים הפנימיים נשאבו, הוא משרת מטרות חיצוניות, חומרניות. מבחינה חברתית הוא נראה ומתנהג כאזרח מהוגן, פרודוקטיבי, משכיל – נורמלי. אך בתוכו, אין הרבה.

מהותו הפנימית והיחודית (ה'הארד דיסק'), נמחקה (או לא נכתב עליה כמעט כלום) מזמן, או טושטשה כך שקשה להבחין שהיא בכלל קיימת.

אך ישנם כאלה, שקשה להם להירתם לתלם ועוד להצליח בו. הם כל הזמן נופלים חזרה, יש בהם מעין תבנית לוזרית: הציונים שלהם נמוכים (למרות פונטציאל שיכלי גבוה). בעבודה הם לא זוכים להערכה, לא מתקדמים ואפילו נזרקים ממנה כעבור זמן. גם עם בני המין השני יש להם בעיות (מין אהבה). בקיצור כתוצאה מכל הפאשלות הללו הם פונים לחפש 'מה לא בסדר' בהם עצמם, והם נופלים על הנאורוזה. ואדם כזה בא למסקנה כי מה שמפריע לו לחיות חיים נורמליים, להצליח בחיים – זה משהו שדפוק בו, במילים אחרות: הנאורוזה. את העולם ומה שיש בו הם תוכנתו לראות כמשהו נורמלי תקין, רוב האנשים בו מתפקדים כנורמליים שיש להם

תקנה, בעוד שבהם – משהו דפוק. ולא יעלה על דעתו של אותו 'דפוק' שהדבר הנפשי ממנו הוא סובל, היא דרכה של התת תודעה שלו להסתגל לחברה דפוקה ויחד עם זאת לשמור על קוד של עצמיות כלשהי. ומה שהכי קשה לתפוס לגביו הוא שעליו לחיות עם הנאורוזה שלו! לא לבטל אותה, כי בתוכה שמור הקוד של עצמיותו,

של האינדבידואליות שלו, המפתח שלו הוא להיות בקשר עם עצמו ועם העולם בו הוא חי. אך לשם כך עליו למצוא את הקוד בתוך המחסום הרגשי ואם הוא מצליח בכך הוא עושה קפיצה אדירה, קפיצה קוואנטית. אך החברה בה אנו חיים אינה מעוניינת באינדבידואליות שלו. זה דבר חסר שימוש וחסר תועלת לחלוטין מבחינתה. אינדבידואליות טובה אך ורק לצורך האדם עצמו וחייו האישיים. אך החברה האנושית הפכה למטרה בפני עצמה ומאמציה מכוונים לשימורה ופיתוחה. והיחידים החיים בה – או שמשרתים אותה או שהם מיותרים.

בעצם העובדה שיש באדם מסויים נאורוזה או כאב נפשי, בה עצמה אין אות לכך שהאדם אדם רע יותר או טוב יותר, אלא היא בבחינת אות לכך שהוא עדיין לא הלך לאיבוד בתוך המטווה החברתי השולט, (כי כנראה מעמסת הרגישות והאיכות שלו לא נתנו לו להיבלע ללא מאבק וללא פצעים). אדם עשוי להיות אדם 'טוב יותר' רק אם הוא מצליח לשחרר מתוך הנאורוזה שלו את האנרגיה היצירתית עימה הוא יכול לצמוח כאדם ולהביא את הפוטנציאל האישי שלו לכלל מימוש.

וזאת יעשה אם הוא מבין ומשכיל להבין שלנאורוזה שלו יש סיבה ותכלית. רק אם אינו מבטל את עצמו בגלל הנאורוזה, ואם הוא נחוש בדרכו להגשים את עצמו, (לא למרות וללא הנאורוזה, אלא יחד עמה ובגללה…).

יתר על כן, אדם הנושא בתוכו פונטציאל יצירתי ונפשי אמיתי – היות והוא חי בתרבות כמו שלנו – חייב לשאת בתוכו את הנאורוזה.

לעומתו – אדם שהתרבות השלטת הצליחה לאכול אותו כליל, אמנם לא נמצא בו שמץ של נאורוזה, אך גם לא שמץ של אינדווידואליות.

וכך, הנה הפרדוקס; כדי להיות אדם אינדבידואלי, אך גם מצליח, בתרבות של היום, האדם חייב לשמר בתוכו -אפילו בסודיות – עכבה או בעיה נפשית כלשהי. אך זה קשה מאוד, כי כאמור, ברוב המקרים, כשאדם מתקבל על ידי התרבות, והוא מצליח בה, קשה להניח שהצליח לשמר בה אינדבידואליות נעדרת הפרעות. רב הסיכויים שאם אין לו הפרעה, מן הסתם כנראה נבלע על ידי התרבות השלטת לחלוטין.

ובמקום עצמיות הוא מחזיק במשהו דמוי עצמיות, הוא מחזיק בזהות המבוססת על מסכה או פנטסיה כלשהי – שמה שמשותף לשניהם זה הניסיון לבנות את האישיות בהתאם לתכתיבים חיצוניים.

אנשים רבים חסומים לגבי העצמיות שלהם, כי הם מבוססים בפוזה החברתית. ואלה הרגישים מביננו, נאלצים לפתח נאורוזה, הפרעה, כדי לחיות עם המפלצות שהם מוצאים ברבדי החברה שמקיפה אותם.

ככל שאדם רגיש יותר, הוא זקוק ליותר 'בולמי זעזועים' – כפי שגורדייף קורא להם, 'בולמי זעזועים' – שכל תפקידם לאפשר לאישיות הרגישה לחיות עם מה שחי באנשים שסביבו, להתחבר לתאוות השררה, לחמדנות, לכוחנות, לסיאוב, ועוד… שכל כך קיים מתחת למסווה הזעיר בורגני המהוגן של החברה האנושית. ההפרעה אם כן היא כאמור כלי הסתגלותי וככל שאדם רגיש יותר, כן תהיינה ה'הסתגלויות' חריפות יותר.

נוכח המציאות הזו, הכלל הראשון הוא: לקבל את ההפרעה ולקבל את העובדה שההפרעה הנפשית היא אתה עצמך האמיתי. וזהו הדבר הקשה היותר. החברה האנושית מפתחת באמצעות התחרותיות את רעיון המושלמות וכולם מסביב מתנהגים באופן נורמטיבי; מדחיקים את הרצונות והמשאלות האמיתיים שלהם אל מתחת לשטח ולשטיח ומתנהגים כצפוי וכנדרש. אך זוהי כמובן התנהגות קונפורמית. אדם צריך לנטוש את הרעיון המסולף של מושלמות, כביכול. את ההתנהגות

הזו כאילו הכל בסדר, החיים נורמליים, והחברה נורמלית – ולאמץ את ההפרעה המגבילה אותו והמפריעה לו כמכשיר בדרך היצירתית לחופש וההגשמה האישיים.


——————————————————————————–

A man should not strive to eliminate his complexes, but to

get into accord with them; they are legitimately what

directs his conduct in the world.

זיגמונד פרויד

 

——————————————————————————–

מסה זו לקוחה מן הספר: "אאוטסיידרים ומורדים". הוצאת ידיעות אחרונות.2006