ארכיון תגית: חוסר איזון רגשי

חסימות רגשיות.

אכסיומה: כל שחי בטבע נמצא בתהליך דינמי כלשהו, תהליך של השתנות. והשתנות זו מתחלקת לשניים: צמיחה או ניוון.
ולכן, אם רצוננו להבין את האדם מן הבחינה הדינמית, עלינו להביט בו דרך הפריזמה הזו ולבחון: האם הוא נמצא בתהליך של  צמיחה, או של ניוון?
לשם כך כדאי להשוות אותו לצמח, כך יהיה קל יותר לראות ולהבין את תהליכי הצמיחה והנבילה.
ובכן הצמח צומח לקראת שיא כלשהו, (שיאו של הצמח הוא הפרח) מהו שיאו של האדם?
אם נמשיך את ההקבלה הזו בין הצמח לאדם, אזי נמצא כי השורשים מקבילים לרגליים והפרח, כאמור, אמור להקביל לראש. אך השאלה שעדיין נותרת היא: האם הראש מתפקד באדם כפי שהפרח מתפקד בצמח? במלים אחרות: האם הראש מתפקד כשיא של תהליך התפתחותי? כמנהל שצמח מתוך עובדיו ועתה הוא מפקח עליהם ומתזמר אותם?
או שמא הראש , כפי שהוא מתפקד באדם כיום, עובד רק על החלק הפחות מפותח שלו?
התשובה היא שאכן הראש עובד עדיין רק על עשירית מתפוקתו. ועל העשירית התחתונה בלבד.
והמסקנה העצובה של הקבלה זו, שראשנו רק נראה ונתפס על פניו כשיא של המערכת האנושית, דהיינו, המנהל של המפעל רק נראה בשליטה. המלך של הממלכה רק נראה לבוש, אך בעצם הוא: עירום. עירום. עירום…
אנלוגיה נוספת ליחס שבין ראש האדם לבין גופו אנו מוצאים בנר: גוף האדם הוא החלב, עמוד השדרה -ומערכת העצבים המרכזית- היא הפתילה, וקצה הפתילה המציץ מעל לחלב הוא הראש.
ואם כך, איך להבין זאת בנמשל? איך מדליקין את הראש?

חלק ב':
הגישה הפיסיקלית, המערבית, רואה בעמוד השדרה צינור למעבר אנרגיה עיצבית. הגישה ההוליסטית והגישות מן המזרח הרחוק, רואות בעמוד השדרה צינור להולכת אנרגיה נפשית, או רוחנית. אנרגיה המטפסת ומסתלסלת במעלה עמוד השדרה לעבר הראש.
עפ"י תיאוריה זו, כל עוד אין הפרעות בזרימה, יכולה האנרגיה התחתונה להגיע ליעדה, אך והיה והיא נתקלת בחסימות, היא נעצרת ומצטברת. אך מה שחשוב יותר הוא כי הראש נותר בלי אנרגיות חיוניות, בלי דלק שיאפשר לו ל"הידלק" בבוא הניצוץ הטראנסדנטי…
התחנות העיקריות לאפשרות של היווצרות של חסימות במעבר האנרגיה לראש הן באגן ובצוואר.
באגן, הצומת נמצאת מעל לרגליים והיא צומת של אנרגיות פיסיות ובצוואר הצומת נמצאת מעל לידיים והיא צומת למעבר של אנרגיות נפשיות ורוחניות.
צומת האגן חסומה בעיקר ע"י חסימות מיניות. בעוד שצומת הצוואר חסומה בד"כ ע"י בעיות רגשיות.
כשהצומת הרגשית נחסמת – מצביע הדבר על הדחקות רגשיות חריפות. מבחינת ההתנהגות, הדבר מתבטא באחת משתי התנהגויות קוטביות: אימפולסיביות או עצלות. (או התנדנדות בין שניהם לסירוגין).
כשחסימה כזו נוצרת משפיע הדבר על פעולת המוח כך שהחשיבה הופכת לרציונלית, קרה, חסרת עומק ואינטואיציה, בקיצור: אינטלקטואליזם; הרגש אינו מפרה עוד את החשיבה. (ואז מרכז הכובד עובר מן האונה הימנית לשמאלית).
במצב זה של חסימה אמוציונלית בצומת הצוואר, האמוציות נמצאות ברוטאציה, או נדנדה, בין 2 מצבים: הדחקה רגשית והתפרעות רגשית. שתי סטיות אלו נגרמות בד"כ כלל ע"י רגשות קשים ולא נעימים כגון: עלבון, אשם, טינה, דיכאון, רגשי נחיתות ועוד (ובהיותן רגשות חוסמים הם שוקעים כלפי המרכז וכלפי מטה, זאת בהשוואה לזרימת האנרגיה הסדירה שהיא תמיד כלפי חוץ ולמעלה).
האמוציות במצב זה הן למעשה בלומות בשלב האינפנטילי. אך ככל שהן עולות מעלה – לכיוון הראש- הן למעשה "מתבגרות"… צוברות ניסיון. הצוואר הוא המקום בו האמוציות 'צריכות' לוותר… על החלק הגולמי, הבלתי מרוסן של הוויתן הפרימיטיבית, ולהעביר הלאה רק את החלקים העדינים יותר, חלקים שיש להן את התיכנות ליצירת קשר וסימביוזה עם ה'תושבים' של עולם החשיבה.* כלומר, הרגשות עכשיו (כמו היצרים השוכנים באגן) צריכים לעבור
"סידרת חינוך" אילוף ואימון שיכשיר את טיבען הגולמי לשם תפקוד ברמה גבוהה יותר.
כי כפי שהילד צריך לעבור אימון והכשרה כדי שינתב את האנרגיות הבסיסיות של ילדותו, כך שיהיו כשירים לתפקד בסביבה של לימודים, או בסביבה של עבודה, (סביבות שבהן הדרישות הן מוגדרות ועל כן ההתאמה לתפקוד צריכים להיות ללא דופי) – כך הדבר גם לגבי האנרגיות בתוך גופנו.
אך בינתיים הותרנו את הרגשות שלפני הצוואר, במצב גלמי, פרימיטיבי ואינפנטילי. וכמו שילדים נוטים להתפרץ בקלות וכמעט ללא בקרה (לשובבות מצד אחד או לכעס ועצב מצד שני) כך גם הרגשות ש'נתקעו' לפני הצוואר…
(אי הכשרת הרגש לשם מעבר בצומת הרגש, משולה לאי הכשרתו של תלמיד בבית הספר כדי שיעבור את הצומת של בחינות הבגרות.
צומת הרגש מובילה לבגרות רגשית ואל נגישות לעולם השכל והתבונה הטהורה. צומת זו היא כמו בחינות בגרות בבית הספר; כי כפי שבחינת בגרות מובילה לבגרות חברתית ואל נגישות לעולם האוניברסיטה והמקצועות החופשיים – כך המעבר דרך צומת הצוואר יוביל לבגרות רגשית  וליכולת תפקוד בעולם המציאות.
וכאן אמורה להישאל שאלה קשה: אז איך מטפלים בחסימה הרגשית? איך מונעים אותה?
איך דואגים לכך שכפי שהנער עובר בצומת (בחינות) הבגרות, כך הרגש יעבור בצומת הצוואר?
ובכן כמו שמאלפים בעל חי – כך מחנכים את הרגש או את הילד: נוקטים בגישה דואלית, הנקראת בשפה העממית: שיטת המקל והגזר. או בז'רגון הפסיכולוגי – הגישה האבהית (מקל) והגישה האימהית (גזר).
(רק שכאן האדם מחנך, או חונך, את עצמו).
הגישה האבהית מציעה את מקל הסירוב: לדעת להגיד לא! – לעלבון, לטינה. לא לתת להן להשתלט על עולם הרגש. לא לאפשר לרגשות חופש פרוע ללא גבולות.
מי שלא יודע להגיד 'לא' לרגשותיו, או לדחות סיפוק רגשי, לא יעבור בשער זה.
זהו הצד האבהי אך אם יופיע לבד, ללא האיזון של הצד האימהי, הוא עלול לכתוש ולהרוס את הרגש הצעיר, בעודף של משמעת ודרישה.
הגישה האימהית לעומת זאת, מציעה את גזר העידוד: לשדר אמפטיה, ולתמוך – בקושי, בכאב, בבדידות, בסבל, בחוסר המשמעות.
שניהם יעצבו את הגוש נטול הצורה של הרגש הגולמי. הדחיפה מצד האלמנט האבהי, והמשיכה מצד האלמנט האימהי – יעניקו לרגש האמורפי צורה ואופי מוגדרים.
ובצומת הרגשית על האדם להיות אם ואב לילדי הרגש של עצמו.
מטרת החינוך הרגשי – להביא את האני לעמדה בה לא יהיה נשלט יותר ע"י המרות האינפנטילית ועל ידי הפרימיטיביות של חיי האגו שלו. שהרי  אגו הרוצה כל הזמן תשומת לב וסיפוק, סיפוק ותשומת לב – עד הסוף, עד הסוף, שבד"כ הוא מר, מר מאוד. וכל זאת תוך חוסר התחשבות מוחלט באדון האמיתי של הממלכה הזו.
כך שאילוף רגשי עצמי הוא חשוב ביותר, מטרתו להביא את האני הרגשי להיות מוכשר לעבור דרך המסילה האסרטיבית הצרה שבין 2 הקטבים הרחבים של המעורבות הריגשית-העצמית: כשהקוטב האחד שמו: דיכאון והשני: תוקפנות.
אילוף רגשי נכון, אמור להביא לבשלות ולבגרות רגשית., עד לקטע זה האדם הוא בעצם קרבן לחוסר האיזון וחוסר מרכז כובד פנימי לרגשותיו.
בהעדר עבודה עצמית ברמת הרגש, הרגשות הפרימיטיביים יצמחו פרא, כמו שיח שלא ניגזם כלל. במצב כזה  ברוב המקרים יתקוף הרגש הבלתי מרוסן או את העולם (תוקפנות) או את האדם עצמו (דיכאון).
האחד ייתפס ע"י סובביו כחזק, והאחר – כחלש, אך האמת היא ששניהם חלשים.

לסיכום:
הצומת האמוציונלית היא פרוזדור, ואסור לחסום אותו. כי זה ימנע כל  אפשרות של החשיבה לאמוד ולהעריך דברים בהתאם לטבעם האמיתי והסיטואציה הריאלית.
דהיינו: חוסר אילוף וגיזום של הפוטנציאל הגולמי של הרגש, יסיטו את הרגש ימינה (דומיננטיות) או שמאלה (חרדה), ושתי סטיות אלו יהוו חסימה מבחינת אפשרות השכל לעבוד באורח נקי וחסר פניות.

——————————————————–
*התפתחות דומה לזו שעשו היצרים והדחפים (שוכני ממלכת הדם) שעברו את צומת האגן בדרכן מעלה, לפגוש את התושבים המפותחים יותר של האמוציות).


——————————————————
הערות:
– הרחבה נוספת של הכתוב כאן, בפרק ח'  ניתן למצוא בסיפרי: "משמעותן של תנוחות הגוף, מסרים מבפנים", הוצאת ניסן, 1996(אזל).
– הרחבה של נושא ה'גיזום הרגשי' שהוזכר כאן, מצוי במסה הבאה: ''הדמונים של הרגש''

בגרות ואינפנטיליות – רגשיים

חלק א'

בפרקים הקודמים הוזכרו שני מונחים: 'בגרות רגשית' ו'אינפנטיליות רגשית'. הכוונה הייתה שהרגשות אינם מתבגרים באופן אוטומטי, כמו הגוף, שאבריו מגיעים לבשלות ולתפקוד שיא תוך זמן מסוים.

הרגשות צריכים לעבור תהליך מסוים כדי שיעברו ממצב גולמי של כאוס וצרכנות, למצב מעובד של ארגון פנימי ותפקוד מאוזן.

הדוגמא הטובה ביותר לכך היא אגרסיביות. ובכן כשישנה סכנה או איום או כשתוקפים אותנו  – אנו מגיבים באחת משתי צורות: תוקפים חזרה (מילולית או לא מילולית), או מורידים פרופיל, מוותרים על העמדה שלנו, ומנסים לרצות את התוקפן. הראשון אגרסיבי (תוקפן), השני רגרסיבי (נסגן). שניהם מצויים ברמת אינפנטיליות רגשית. אך מי שמגיב בהתאם למצב הספציפי הוא אסרטיבי. האסרטיבי הוא הבוגר נפשית, והוא יכול לנווט את רגשותיו (וזאת בניגוד לשניים הקודמים שהם קורבן לקוטביות הרגשית שלהם), והוא מסוגל להחליט אם הוא רוצה לעמוד על שלו או לוותר. יש לו בחירה, לאינפנטילי רגשית אין ברירה. הקיטוב הרגשי שלו מחליט עבורו. הבוגר רגשית מגיב בצורה שקולה, הוא לא חייב להגיב, הוא מגיב אם הוא מוצא לנכון. וזאת בניגוד לילדותי מבחינה רגשית, הוא מגיב בצורה לא שקולה; קודם הרגש (האגרסיבי או הרגרסיבי) מתפרץ, ורק אחר כך הוא מבין באיזה גישה הוא נקט.

כך לגבי היחס לאיום, סכנה או תוקפנות. וכך גם לגבי היחס לכאב וסבל; הבוגר רגשית מקבל את הסבל והכאב כחלק מן החיים, בעוד שהילדותי רגשית חש ש: 'למה זה מגיע לו', ו'מה הוא עשה כדי שזה יפול דווקא עליו'. דהיינו הוא מקבל את המוקשים של החיים באופן אישי. הבוגר רגשית מתייחס לסבל והכאב שלו בצורה סטואית (היום זה תורי מחר זה תור של מישהו אחר) או מנסה לחפש בזה משמעות ('אני סובל כי'), הוא עשוי לראות אותם כמחיר כלשהו. למשל באהבה: הוא לא נכנס להלם כשהוא חווה כאב תוך כדי אהבה או התאהבות, הוא עשוי להבין שלאהוב משהו זה לסבול אותו. והכוונה היא שהמדידה של הערך של משהו, היא תמיד דרך המחיר שהאדם מוכן לשלם עבורו. זו תפיסה שנובעת מבגרות רגשית.

כבר נכתב כאן במאמרים קודמים, בסדרה זו, כי המעבר מן המצב של רגשות אינפנטיליים לרגשות בוגרים הוא תהליך לא פשוט. ולמעשה הוא מעין תהליך אלכימי, תהליך של שינוי מצב צבירה, של מטמורפוזה. שבו משהו נמוך עובר מעין קפיצה קוואנטית, מזדכך, מזדקק ומתייצב על רמה גבוהה יותר. ושם הוא עדיין הוא, אך הוא גם משהו אחר לגמרי. האנאלוגיה באלכימיה, היא הפיכת העופרת (רגשות ברמה אינפנטילית) – לזהב (רגשות ברמה בוגרת).  זו אותה המתכת אך באותה מידה זו מתכת אחרת. כך או כך, יש הבדל ערכי בין שתי המתכות; הראשונה מתכת זולה ושכיחה, בשניה, מתכת יקרה שערכה ואיכותה שווים הרבה וניתן לסחור בה ולקבל שווי ערך גבוה. בעוד ששווי הערך של העופרת הוא נמוך מאוד וניתן לקבל תמורתו בעיקר דברים זולים וחסרי ערך.

ומה בדיוק קורה באדם לאחר שעבר את התהליך הזה של הפיכת העופרת הרגשית לזהב רגשי? ובכן הבוגר רגשית לא מאפשר לאגו להתחזק ולהיבנות על ידי התחברותו לרגשות האינפנטילים. התחברות הבאה לידי ביטוי במשפטים כגון: "מגיע לי" ו "מה אתה יכול לעשות בשבילי?".

בוגר רגשית, לעומת זאת, מבין שהוא בר מזל אם מישהו מתייחס אליו בכלל ועוסק בו.  במילים אחרות הבוגר רגשית מבין ויודע שהתקשורת האמוציונלית בין אנשים – ברמה הריאלית –  מורכבת מאגו ופנטזיה.

הבוגר ניגש אל אחר בגישה של:  'קח ותן' אמוציונלי, הוא בא על בסיס של חוזה אמוציונלי,  ז"א: "אני חשוב בדיוק כמוך ואנו מחליפים דברים" וזה צריך להיות הגיוני וזה צריך להיות הגון וצריך להיות בתוך זה  מקום לחום אנושי והתחשבות. אך מה שקיים היום בין אנשים זו התובענות של האגו והעוצמה של הפנטזיות. הבוגר רגשית מוריד את רמת התובענות של האגו ומנמיך את עוצמת הפנטזיות.

 

חלק ב':

עד כאן זה נשמע די פשוט ואפילו סכמטי במידת מה, אך במציאות ההבדל ביניהם פחות מודגש ויותר ערמומי. ומדוע ערמומי? בחברה שלנו ילדותיות רגשית למדה להתחפש ולהראות מבוגרת ובוגרת לכל דבר. אנשים מדחיקים רגשות ונראים ומתנהגים כאילו רגשותיהם מזמן כבר בגיל ארבעים לפחות… ואיך יודעים? איך ניתן לדעת שמתחת לקליפה של רגשות בוגרים ושקולים מסתתר אינפנטיל רגשי? ובכן לפי תגובתו בעת שהוא נפגע רגשית. זהו אחד מן המבחנים הבולטים ביותר. אדם בוגר נפשית אמנם נפגע רגשית, אך זה מיד מתועל אצלו לפעולה, זה מיד יוצא החוצה בדרך כלשהי; הוא מדבר על זה, או עושה עם זה משהו (יצירה למשל). אך הילדותי רגשית מיד מפנים את זה, והולך עם זה עמוק פנימה, מבשל את זה ולא מסוגל להיפרד מזה. יוצר סביב זה מעין דבק רגשי. זה נקרא: מעורבות רגשית. וכבר גורדייף, 'בחיפוש אחר המופלא' של אוספנסקי הזהיר מפני זה מאוד. הוא טען שבכל פעם שזה קורה, זה עולה לאדם בכמה שנים של נסיגה אחורה בהתפתחות הרוחנית שלו.

האינפנטילים רגשית נפגעים נורא, כי מבחינה רגשית הם לא מוגנים. כמו ילד שקל להרביץ לו, כי הוא חלש. הרגשות של האינפנטיל רגשית חלשים, אין להם עוצמה. הם תובעניים מאוד, קולניים מאוד אך אין להם עוצמה פנימית.

אנשים רבים נראים כבוגרים רגשית, ומפגינים כוונות נהדרות ונאצלות וזה יכול להראות מאוד משכנע, אך כל זאת עד הרגע בו משהו יפגע באגו שלהם, עד הרגע בו יעלבו  ממישהו ואז כל הכוונות הנאצלות הללו יעלמו כלא היו ומה שישאר זה הדבר האמיתי: האגו שכל דרכי הגישה אליו הם אמוציות פגועות.

נקודה נוספת שמאפיינת את הילדותי רגשית היא הדרך בה הוא מתקשר עם אחרים; האינפנטיל רגשית עוסק בעיקר באגו שלו ולא רגיש כלל לאגו של אחרים. ובעסקאות תקשורתיות הוא מדבר בעיקר על עצמו ולא נותן כמעט משוב לאחרים בנוגע לאגו שלהם.

הנטייה אצל הילדותי מבחינה רגשית היא לתת כמה שפחות משוב, להגיב כמה שפחות כלפי הזולת ולגרום לשני כמה שיותר עבודה על ידי כך שהוא צריך לנחש כיצד אתה קולט אותו. ואכן אחד הדברים המאפיינים ביותר את הבוגר רגשית בתקשורת, הוא יכולתו והתעקשותו לתת משוב. כי נתינת משוב משדרת לזולת עניין בו בשל היותו הוא ולא בשל עיסוקו או עניינו בנו. (עם זאת יש נתינת משוב לא בוגרת ויש בוגרת; נתינת המשוב הבוגרת לא מתייחסת ועוסקת בעובדות אלא משקפת וחושפת בפני הזולת את העמדה הפנימית שלנו ביחס למה שהוא\היא אמרו. ולא איך אנו קולטים את העובדות שעליהם דיברו, אלא את הכוונות שעמדו מאחוריהן).

כך שכל עניין הבגרות הרגשית הוא בעייתי מאוד. חלק גדול מן הבוגרים רגשית הם בעצם מאוד ילדותיים. (נשים מודות שהרגשות שלהן שולטים בהן, אך גברים מציגים חזות רציונלית בתכלית, אך בזמן שהם עסוקים בהולכת השולל הזו, רגשותיהם שולטים עליהם יותר… יש על זה ביסוס מחקרי).

וכך ככל שאדם ישקיע יותר מאמצים להראות יותר בוגר רגשית ממה שהוא – ("אין לי אינטרסים אישיים, אני רק מציג עובדות") כך יגדל ויתעצם החלק הילדותי שבו, כי ללא כל בקרה ופיקוח –  הרגשות הילדותיים יכולים רק להתפרע ולהשתלח ביתר שאת.

התרגלנו לחשוב שרוב האנשים הבוגרים עושים דברים מתוך בגרות רגשית, או לפחות מתוך שיקולים רציונליים טהורים. אך במציאות רוב האנשים פועלים מתוך רגשות והם שמנווטים את ההחלטות הכביכול רציונליות שלהם.

אצל אדם בוגר רגשית החשיבה הרציונלית מנווטת על ידי מרכז כובד פנימי, על ידי העצמי או ההוויה הפנימית. בעוד שאצל אדם לא מפותח מבחינה רגשית –  אלה הרגשות הלא מרוסנים והלא מתועלים שפועלים על שיקולי החשיבה הלכאורה רציונלית. כך או כך רק לעיתים רחוקות החשיבה הרציונלית היא פרי של שיקולים שכליים טהורים, לרוב היא מושפעת מן הרגש הנמוך (אינפנטיל רגשית), או מן ההוויה הפנימית (בוגר רגשית).

 

חלק ג':

אחד מן המאפיינים של אדם ילדותי רגשית, הוא תופעת ההתרגשות: ההתחממות של האנרגיה הרגשית, או לחץ רגשי. כל אלה זרים לבוגר רגשית, אצלו הרגשות צוננים ורגועים. התרגשות היא תופעה אמוציונלית חמה ואם נדמה את התודעה של האדם למסך טלויזיה, הרי שאצל אדם בוגר רגשית התרגשות ולחץ רגשי יופיע כמו הפרעה שיוצרת הפעלה של מכשיר חשמלי על מסך טלויזיה. הבוגר רגשית נמצא במצב של רגיעה ושקט רגשי.

ומה לגבי השקט הנפשי אצל האינפנטיל רגשית? ובכן הוא נמצא בדרך כלל באחד מ2- קטבים! התרגשות והיסטריה – כאמור, או בריקנות ושיממון רגשי. אפשר להגיד שהבוגר מצוי במצב של עוצמה רגשית שבתוכה ישנו שקט (כמו מעגל בתוך מעגל). בעוד שאצל האינפנטיל זה כמו שני קטבים שהוא מתנדנד בניהם; בורח מן השקט אל ההיסטריה הרגשית (כי הוא פוחד מן השקט. עבורו זה לא שקט מבורך אלא ריקנות פנימית), ואז בשוך ההיסטריה הוא מוצא עצמו באנטיקליימקס של ריק רגשי. 

אצל האינפנטיל כמעט כל דבר זורק את רגשותיו לחגיגה, היסטריה, או אורגיה רגשית. (שהוא או מחצין או בולע אותם). ומה אצל הבוגר? איך הוא מגיב ביחס לגירויים רגשיים שבאים מבחוץ? ובכן הוא לא נותן לגל הרגשי הגואה לעבור רמה מסוימת של התרגשות. כאשר גירוי רגשי מגיע והבוגר מרגיש את הגל הפנימי גואה ומאיים להציף אותו מבפנים-הוא עוצר אותו לפני השיטפון –  כי רק כשהאדם עוצר את הגל הרגשי הוא מצליח לא להפוך קורבן לגירוי הזה; ואז הוא לא נחטף ע"י רגשותיו הגואים. כי הבוגר יודע בחוש שאם ירשה לרגשות להציף אותו מעבר לקו מסוים, אז הוא נתון בידי הרגשות שלו לשבט או לחסד (בד"כ לשבט) ואז אין דבר שהוא יוכל לעשות ביחס לזה.

יחד עם זה, צריך לציין כי  אנשים אשר מתרגשים מאוד- אמוציונלית ומתרגשים אמוציונלית בקלות – זה אומר שכנראה יש להם פוטנציאל גבוה להיות רוחניים, כי זה אומר שיש בהם רגשות אשר מתלקחים בקלות וזה חומר הרבה יותר טוב מאנשים יבשים. רק שכאמור זה צריך לעבור עיבוד, תהליך אלכימי ואז הזהב יהיה עשיר ואיכותי יותר.

הרגשות לא אמורים בכלל להתלקח, מה שאמור להתלקח זו הרוחניות – הרגשות הם כמו נוזל המח, שמקיף את המח, זה המח שצריך לתפוס אש לא הנוזל סביבו, הוא בא רק לשמור עליו, להגן עליו ולצנן אותו.

דימוי נוסף לרגשות ולרוחניות הוא בסיס צבאי וש.ג. – הש.ג. הם הרגשות הילדותיים והבסיס עצמו הוא ההוויה הפנימית. כדי להגיע לרוח, להוויה הפנימית, צריך לעבור דרך הרגשות. אך אם הם לא מאולפים, לא שקטים – האורח לא יכול להיכנס לבסיס. וכך רוב הש. גימלים עוצרים את רוב האורחים בפתח ולא נותנים להם להיכנס פנימה. הם דומיננטיים מידי, כמו ילדים, ולכן הסכנה הגדולה של אינפנטיליות רגשית היא דומיננטיות; הרגשות במצב זה 'יגנבו' את החוויה ולא יתנו לה להגיע אל רמת הרוח ולאפשר לה להתלקח. במקום זה הרגשות מתלקחים מה שמחמם את כל המערכת.

ומה שקורה אצל הבוגר רגשית הוא שההוויה הרוחנית שלו לא נחסמת על ידי הרגשות הילדותיים. הוא מצליח לתת להוויה הפנימית שלו לתקשר ישירות עם חוויות וגירויים מן העולם החיצון.

הרגשות של חלק גדול מן האנשים הם רגשות ש.ג. ואז הנפש שלהם לא מקבלת את ההתרחשות האמיתית. עכשיו, הענין הוא שכאשר הרגשות חוטפים את האקשן מה שנמצא מאחורי הרגשות זה מאומה כי כלום לא מגיע פנימה כי הרגשות חוטפים את הכל. ואז משתררת ריקנות פנימית, (ואז אנשים מרגישים את הכלום שלהם והם מרגישים שהם לא חיים). אולם אם יצליחו קצת להשתיק והרבה לאלף – את הרגש המתפרע – אז הרשמים יעברו את הש.ג. ויגיעו למחוז החפץ הרוחני.

ובאנלוגיה: הרגשות (אצל האינפנטיל רגשית) בעצם גורמים לאור השמש לשבור עליהם  את הקרניים ולהפוך לצבע במקום שהקרניים ימשיכו דרכם הלאה פנימה אל הנפש, למחשכי התת מודע ולהוויה הפנימית.

כשמתבוננים באדם בוגר נפשית לא רואים שום צבע והוא נראה אפור ואטום. וכשמתבוננים באדם ילדותי רגשית הוא נראה עשיר, רבגוני ומלא התרחשות פנימית. כי כשאנשים אחרים רואים את הצבע והצבעוניות של עולם הרגש של האינפנטיל רגשית – חוגג ומתפרע – הם אומרים: נהדר, יופי הכל צבעוני.

וזה הפרדוכס: לילדותיים רגשית יש את עולם החברה הצבעוני, עולם שהוא חסר תכן רגשי של ממש. וכך הם נעדרים תכן רגשי משל עצמם ועוצמה רגשית אמיתית. לבוגר רגשית יש את כל אלה, אך הוא ניתפס, כאמור, כצונן ולא נגיש מבחינה רגשית.

 

28.1.2003

 

רגש, הפרזיט הגדול.

חלק א': המכאניות של הרגש


אולי קשה לתפוס את זה, אבל רגש הוא לעיתים קרובות הפרזיט שבא במקום החיים. החיים זה הנפש, משהו שבוער בפנים, שהוא לא קשור לאגו,  למשהו שעושה טוב או לא.
הרגש הוא מכאני. החיים הם דינאמיקה. רגש הוא משהו מאוד מכאני, גירוי => תגובה רגשית.
בשלב של מכאניקה יש רק: "אני מרגיש טוב", "אני מרגיש לא טוב". "אני מאושר", "אני מדוכא". "טוב לי", "רע לי". ואלה הם שני הקטבים שרוב האנשים מעבירים את רוב ימיהם ביניהם. הם נמלטים מלהרגיש רע  ורוצים להרגיש על הכיפאק. זה לא עוזר להם במיוחד; רוב הזמן הם בכל זאת, מרגישים לא טוב. וככל שהשנים עוברות הם יכולים אפילו להרגיש  עוד יותר לא טוב.

ניתן חלק את החיי אדם לארבע רמות (מגורדייף):
1. תולעת, (שינה מלאה, פיסית)
2. כבשה, (שינה חלקית, ערנות ישנונית, שינה של התודעה).
3. אדם, (ערנות חלקית, ערנות לעצמך)
4. מלאך. (ערנות מלאה, ערנות לעולם).
לחיות ברמה המכאנית של הרגש זה לחיות ברמת הכבשה. היא הולכת להיכן שעושה לה טוב, ומתרחקת ממה שעושה לה רע. אין לה מטרה שיכולה לגבור על מה שעושה לה רע או טוב. מטרה יש רק לאדם (אמיתי, ממומש). זה שחי ברמה שלוש.
אדם ברמה שלוש –  הרגשות שלו כבר לא שולטים בו. הרגשות שלו לא דומינאנטיים יותר מהחיים שלו, יש לו קודם כל חיים, ואם  הוא מרגיש טוב או לא טוב, זה מישני. עצם זה שהוא חי, יותר חזק עבורו מ: 'טוב לי, רע לי'.  כל אדם שיש לו מטרה הוא לא קורבן לרגשות שלו. כל מי שקורבן לרגשות שלו לא יכול להגיע לשום דבר שיותר גדול ממנו. הרגשות שלו מפריעים למטרה.
צריך להתעלות מעל לכבשה שבנו.

חלק ב': שימוש נכון ברגשות (לא לתת מבע לרגשות שליליים!).


הנה הגדרה של רגשות שליליים, מאינדקס של הדרך הרביעית:

 


NEGATIVE EMOTIONS:
Any of the emotions, such as anger, jealousy, indignation, self-pity, and boredom, which are negative in character. They are the principal BUFFERS used by FEATURES and FALSE PERSONALITY to prevent people from seeing and accepting their situation objectively. Because negative emotions are always based on IMAGINATION and IDENTIFICATION, it is possible to eliminate them through long, hard work on oneself.

החוכמה בשימוש ברגשות זה לחסוך בהן. רגשות הם כמו זהב בפורט נוקס. פורט נוקס זה מקום בארה"ב ששם יש את רזרבות הזהב בעולם, וכל כלכלה שמתרחשת זה בהתאם לרזרבות הזהב הללו. לא עושים בהם שום שימוש, הם שם. אותו דבר הרגשות. את הרגשות  צריך לשמור ולשמר.  כמו אגם אנרגיה ענקי. אתה לא משתמש בו. ערך הכסף עולה ככל שמבזבזים אותו פחות. ככל שיש לאדם רזרבות של כסף בבנק כך כוחו הכלכלי עולה. כך גם ברגשות; בזבוז רגשות מחליש את האדם. אך כמובן שלא מדובר על הדחקה של רגש, כי זה כמו לזרוק את הכסף לחור עמוק ולא למצוא אותו יותר.  אלא רק להמנע מלבזבז את זה על כל גירוי. צריך משמעת עצמית כדי להשאיר את הכסף בבנק ולא לנסוע איתו למיורקה או איביזה.  כך גם בקשר לרגשות. העוצמה הרגשית בעצם מאפשרת לך לעשות דברים. זה סוג של בטרייה. אתה לא מבזבז אותה. היא שם. הנפש היא אותו הדבר, הנפש היא גם כן בטרייה אדירה. וגם כאן אתה לא משתמש בה, היא טוענת אותך, כמו איזה אבוקה שמשאירה אותך בחיים. אותו הדבר האגם של הרגשות. הוא נותן לך עוצמה רגשית. העוצמה של משהו היא כשאתה לא משתמש בו. כשאתה משתמש בה, זה כבר לא עוצמה, זה כבר כוח. כוח זה לקחת עוצמה ולהפוך אותה לאנרגיה. עוצמה זה כשמשהו נמצא במצב נייח, גולמי, ראשוני. דוגמא: אדם בעל עוצמה לא צריך לצעוק, לא צריך להפעיל כוח, פשוט ישנו. ככה זה הרגשות שלנו, ככול שהם שמישים פחות וישנם יותר – ככה העוצמה שהם מעניקים – גדולה יותר. אגם הרגשות צריך להיות שקט. העוצמה הרגשית היא בשקט שלה. אם כל דבר גורם לאגם להפוך לנהר, שום דבר לא יכול להתפתח שם, כי כל רגע הכל מתערבל בסערה של בוץ. ואם הסערה הזו מזינה את עצמה זה נקרא: מעורבות רגשית.
ואיך מותירים את האגם שקט? להשתדל לא לקחת על גירוי רגשי מיד פנימה. למעשה צריך ללמוד להרגיש משהו מבלי להתרגש. וזה הסוד. למשל בעצבנות, יש לתת לעצבנות לקרות מסביב, אבל לא להדביק את האגם הזה. גורדייף אמר שאדם בעל תודעה גבוהה יכול בהתקפה אחת של זעם לשרוף שישה חודשים של עבודה רוחנית. אתה שורף  את האנרגיה שצברת,  בהתקף אחד של זעם. אסור לכעוס ואם אתה כועס אז בצורה שלא חודרת פנימה, לעשות מימיקה של כעס, לכעוס באופן חיצוני, לא בפנים. בפנים צריך להיות שקט. אסור לחוש כעס בפנים. אסור לתת לדברים לגעת בך פנימה. צריך להיות לך איזושהי שמורת טבע בפנים, שזה החיים שלך.
או שאתה חי את החיים שלך או שאתה חי את הרגשות שלך. הרבה אנשים, במיוחד נשים חיות את הרגשות שלהן. עד כדי כך הם התמכרו לחיות את הרגשות שלהם, שכשאין להם מספיק דברים כדי לחוש את הרגשות שלהם הן זקוקות לטלנובלות, ואז הם מסתפקות בלחיות את הרגשות של אנשים  אחרים, גם אם הם אנשים בדויים. הרגשות הם הפאראזיט הגדול ביותר בחיי אדם, השודד הגדול ביותר של החיים.
הרגש מפריע לחיים האמיתיים לעבור דרכך.


 

http://uk.youtube.com/watch?v=0G2yiyxvVxQ&feature=related

http://uk.youtube.com/watch?v=cRlS9u_4m7Q&feature=related

הרגש לא צריך לרתק את כול כולך. יש ללמוד להתרגש מבלי שזה יכנס לתחום של החיים הפנימיים. לא לתת לה להיכנס לקודש הקודשים. לא לתת לה לסחוף.

טכניקות לטיפול בסערה רגשית או התרגשות חזקה:
א.  אני יכול להפנות את הגב שלי, אני מתרגש, משהו גורם לי להתרגשות. אז עלי לדמיין שאני מפנה את הגב לזה שמרגש אותי. ודרך הגב הוא לא יכול להיכנס אלי.
ב. אפשר לדמיין שאתה סוגר על הרגש המתפרע דלת או שער כבד. וככל שהרגש יותר מתפרע – אתה מסובב יותר מנעולים.
ג. דרך נוספת לטפל בסערה רגשית מתקרבת, זה לדחוק את זה כלפי מטה לכיוון הבטן ואז הרגליים ואז כלפי האדמה.
ד. דרך נוספת, זה לצעוק את הסערה הרגשית לתוך השירותים ואז להוריד את המים.
ה. לדמיין שאתה זורק את הסערה הרגשית מחוץ לחלון. וסוגר אותו חזק.
לרגשות יש וויברציות יותר גסות מאשר למצבים נפשיים ותודעתיים. כשרגש מתפרע ונותנים לו להיכנס הוא  יכול להרוס משהו גבוה. התחושות של נפש הן יותר עדינות.

TRANSFORMATION OF NEGATIVE EMOTIONS:
The practice of turning a  NEGATIVE EMOTION into a POSITIVE EMOTION. It begins with the effort of SEPARATING from the negative emotion by not expressing or justifying it, and then involves intentionally choosing to experience the cause of the negative emotion in a way which evokes understanding rather than negativity. For example, if one is reacting negatively to a rainstorm, one might instead cause oneself to look at the rain from the point of view of the good it does

חלק ב':
לאדם החי (אדם שחי דרך הישות, דרך הנפש ולא דרך הרגשות), יש נוכחות, משהו שלא בא מהרגשות אלא עמוק מהנפש. אדם כזה כול מה שקורה סביבו הינו טעון בעוצמה.
חייו כה מלאים, עד שהם יוצרים מסביבו התרחשויות, כמו אלפי מעיינות קטנים. הוא כל הזמן יוצר וגורם לדברים להתרחש סביבו. מה שחשוב לציין, שאצלו זה קורה מבלי שהוא מתאמץ או משתדל. האדם החי, נע מבפנים כלפי החוץ, מבפנים משהו מניע אותו, יש לו מטרה ביחס לחוץ. חייו הם התרחשות אחת גדולה הנובעת ממעמקיו ויוצרת סביבו מן הילה של נוכחות. כשפוגשים אדם כזה קשה לשים את האצבע על משהו אצלו, כי מה שקורה סביבו לא נוגע ברגשות של אנשים סביבו, אלא במשהו עמוק יותר בתוכם. משהו שהם בעצמם לא בקשר עימו; נפשם. כשאנשים פוגשים אותו, הוא לא עושה להם שום דבר באופן רגשי, הרגשות שלהם נותרים קרים כלפיו. הוא חולף דרך עולם הרגש שלהם ונוגע ישירות בנפש שלהם. אבל הנפש שלהם היא משהו מאוד מאוד עמום בתוכם שהם לא בקשר איתו, אז הם אולי מרגישים שמשהו קורה להם, רק הם לא יודעים מה.
אדם שמחובר לחייו, לא עובד על אמוציות. רוב האנשים עושים מניפולציות רגשיות אחד על השני, כשהם נפגשים זה הכול עניין של ללטף אחד את השני באופן רגשי, משחקים משחקים רגשיים. מגלמים תפקידים רגשיים. השוטר, האסיר, המכה וכו'.
המלצה על ספר: "משחקיהם של בני האדם" של אריק ברן. יצא בהוצאת רשפים.

בעצם, כך אנשים מתחברים דרך הרגשות שלהם. דרך משחקים עם הרגשות.

מבוא לקטגוריה ה'רגשות שלנו'.

 

 

 

 

וראשית הבהרה: ספר זה אינו מתיימר להוות מערך הדרכה, ייעוץ או מורה נבוכים ביחס לעולם הרגש. אין כאן עצות או טיפים ולא הטפה או הדרכה של איך להתנהג באופן רגשי. איך לצאת מבעיה רגשית, או איך להגיע למצב של רגשות מאוזנים וכו'. נושא זה הוא סבוך מכדי להוות הדרכה, כשהמדיום היחידי הוא המדיום המנוכר של מלים בלבד.
את ההדרכה בתחום שיפור תחום הרגש כדי להגיע לחיים נעימים, מאוזנים וטובים יותר –  אני מותיר לפסיכולוגים וכו'.

כאן הגישה יותר תודעתית; הדברים הכתובים בספר זה הם בגדר השקפת עולם, הבעת עמדה והכתוב מציע גישה מאוד מסוימת – דרכה להביט ולראות את עולם הרגשות שלנו.

את הגישה הזו ניתן להבין מתוך ההקשר הרחב של ניסיון להרחבת תחום המודעות של הקורא כאדם בעל שאלות ושאיפות להגשמה עצמית.

 

נקודת המוצא של כותב הספר היא שתחום המודעות שלנו ביחס למה שקורה לנו, הנו מצומצם יותר ממה שמתרחש באמת. ובמיוחד כך בתחום הרגש. וזאת דווקא בגלל האפקטיביות העצומה שיש לרגשות על איכות חיינו ותחושת אושרנו. הכיצד? מה הקשר בין מודעות מצומצמת ובין החשיבות שיש לרגשות ביחס לאושר שלנו? ובכן, אין תחום שמסב לנו כל כך הרבה כאב ועוגמת נפש – מצד אחד, וכה מעט קורת רוח והנאה מצד שני – כמו הרגש. והיות וכך אנו מאוד סלקטיביים, מראש, ביחס למה מן הרגש אנו מאפשרים בכלל – לחדור את תחום המודעות שלנו. דהינו, כל הגישה שלנו לעולם הרגש הנה מוטה חד צדדית, שמנפה את מה שלא נעים לנו ומעצימה וממקדת את מה שגורם לנו הנאה. על פניו נראה שזו גישה לגיטימית לגמרי. אך הבעיה מתחילה ברגע שהסובייקטיביות ביחס לחיי הרגש שלנו מתחילה להשפיע על איך אנו קולטים את הרגשות. כלומר יש כאן עיוות תפיסה. עיוות שאיננו מודעים לו, כי הרגש כבר מראש משמש כפילטר ונווט ביחס לדברים אותם נקלוט ולהם נהיה מודעים.

זה לא שאנו קולטים את מצב הרגשות שלנו ואז נפגעים או לא. מראש קיים ניפוי תודעתי, שמחליט מה נקלוט ולמה נהיה מודעים – ביחס ישיר לרמת המצוקה או ההנאה שאותו דבר ינחיל לנו.

וכאן הבעיה; מצב קיים זה יוצר שטחים מתים בתודעתנו (שטחים שהמודעות לגביהם נמוכה או לא קיימת) לגבי הרגשות. ובשטח מת הכול יכול לקרות. וקורה הרבה ובסוף אנו מופתעים או נכנסים להלם רגשי; הדחקנו, הדחקנו ובסוף זה מכה בנו בפנים.

הפרקים כאן מנסים לעקוף את המכשלה הזו של הסובייקטיביות הרגשית, על ידי ניסיון לסקור את הנושא באופן ישיר וחסר פניות. דהיינו: איך הם הרגשות שלנו ללא הצורך שלנו לצבוע אותם בצורה שתתן לנו את ההרגשה הטובה ביותר, ביחס אליהם ועצמנו.

=============================================================


גבריאל רעם. הוד השרון, 15.8.2012
 

=================================================================

:
רשימת המסות
:

על פילוסופית האושר כנגד פילוסופית הכאב
רגש הפרזיט הגדול.
רגשות שליליים
רגשות וחינוך (של ילדים וחינוך עצמי)
הרוחניות, כרגשות בתחפושת
בגרות רגשית לעומת אינפנטיליות רגשית
האגו וההוויה הפנימית
התמודדות עם חסימות רגשיות
לרסן את הדמונים של הרגש
לחיות בשלום עם הרגשות
רגש בעור של שכל
לתת צורה לרגש
מעורבות רגשית ואותנטיות
הדחקות רגשיות
הקוטביות הרגשית
הזדהות רגשית
ניהול נכון של הרגשות
ציר הרגשות
לחיות עם הכאב הרגשי
על התבגרות ובגרות רגשית
על אהבה ואנושיות
דמוניים רגשיים והנתק הפנימי
עבודה פנימית על הרגשות
תקשורת ורגשות