ארכיון תגית: חיזור

על הצורך הנואש במציאת בן/ת זוג.

אחד מן הדברים שמדירים שינה מעיניהם של נשים וגברים פנויים, רווקים – הוא מציאת בן/ת זוג. דבר זה הנו כמובן קשה ככל שהגיל מתקדם וככל שההופעה החיצונית נעשית פחות אטרקטיבית.

אך גם בגילאים יותר צעירים, כשההופעה החיצונית נושאת עמה אטרקטיביות סבירה, גם אז, הקשיים עצומים.


ולא רק הקשיים במציאת פרטנר, אלא גם ובעיקר הייסורים שהם חווים בתוכם כתוצאה מן ההעדר הזה: החוסר בבן/ת זוג יושב בתוך ליבם ונפשם של הפנויים או הבודדים – כיציקת בטון ענקית וקשה. רובצת, מעיקה, מכבידה.

(וגם התלאות, העליות והמורדות של המפגשים עם בני המין השני [ב90% מן המקרים, בכל אופן] מביאים עמם, תסכולים, אכזבות, מפח נפש, חרדה ואף דיכאון).

ואם וכאשר אדם מצליח למצוא בן/ת זוג – הוא בדרך כלל שוכח את התלאובות שספג כשהיה בגפו, אך מי שנותר במרוץ ממשיך להתייסר בייסורים קשים.

עד כאן הדברים ידועים, אך דווקא כאן כה קל ליפול למלכודת ה'מובן מאליו': 'ברור שהם סובלים, הם לבד לא'? או: 'זה לא נעים להיות לבד', או: 'כל אדם רוצה להקים משפחה'. אך הייסורים הגדולים שחווים אלה שנותרים בגפם, לא מקבלים הסבר מספק מן הקלישאות הללו.

מדוע? מדוע זה כל כך קשה, עד כדי משברים נפשיים קשים וקיצוניים?

ובכן, כמו כל סיבה אמיתית, היא מצויה בדרך כלל הרחק מן התוצאה. לא בשדה המיידי ולא במובן מאליו. סיבות אמיתיות בדרך כלל חורגות מן החשיבה הצרה, המקובעת והשבלונית שלנו.

וכאן לא מדובר על הסיבה לקושי במציאות בן/ת זוג, אלא על הסיבה לגודל המצוקה כתוצאה מן החוסר הזה בבן/ת הזוג.
והסיבה לקושי העצום שהוא חווה כתוצאה מאי מציאת בן/ת זוג אינה מצויה במה שנגלה לעין אלא במקום אחר לגמרי.

אך לפני זה הנה מסע ארוך המתחיל בתהייה על מהות ההזדקקות הזו לפרטנר זוגי.

ובכן ישר מההתחלה ניתן לחלק את כל ההזדקקות לבני זוג לשניים: אמיתית ומדומה.

וכפי שישנו רעב אמיתי ורעב מדומה, כך ישנה הזדקקות לקשר זוגי שהיא אמיתית, או מדומה.

המעניין הוא שגם דוגמת הרעב וגם ההזדקקות לזוגיות – חזקים ועוצמתיים יותר בחלק המדומה מאשר באמיתי…


ההזדקקות המדומה אלימה יותר וכמעט שאינה קשורה לצורך אמיתי. היא קשורה בעיקר לפסיכולוגיה של האדם, לדימוי העצמי שלו, כשהמרכז והליבה של שניהם הוא האגו.

ואילו ההזדקקות האמיתית שקטה יותר ונובעת ממקום עמוק הרבה יותר.

במצב של הזדקקות של אמת לזוגיות, אין מקום להעדפות רבות לגבי הפרטנר. אין כאן כמעט עניין של טעם והעדפה. אלא בעיקר צורך מתמשך, עמוק ושקט. צורך שאפשר (למרות שמאוד קשה) לחיות איתו כמו עם רעב אמיתי. ופחות משנה מיהו בדיוק הפרטנר. כל עוד הוא לא חורג מגבולות סבירים של משיכה, הופעה, גיל וכו'.

ובחזרה לרעב, רעב אמיתי נובע מחוסר במזון בקיבה, בעוד שברעב מדומה, מי שצמא לגירוי זה המוח המדמה, ובלוטות הטעם בפה.

ברעב מדומה לא כל מזון מתקבל בברכה, רק מזון שרמת הגירוי שלו גבוהה מהמקובל. ואילו ברעב אמיתי, כל מזון סביר יתקבל ברצון, כל עוד הוא משביע את הרעב.

ברעב אמיתי מרכז הכובד היא הקיבה (הנפש, ברמה של הנמשל), וברעב מדומה מרכז הכובד זה הפה ובלוטות הטעם (הרגשות, ברמה של הנמשל).

ההזדקקות האמיתית צומחת מחלל שקורא למלאות, בעוד שהזדקקות המדומה עובדת על צורך בגירוי חזק ומטלטל.

ואכן, ברעב מדומה (ברמת המשל) ובהזדקקות לא אמיתית (ברמת הנמשל), לא מחפשים את הדבר עצמו (מזון או פרטנר), אלא מחפשים גירוי. וכשהגירוי מגיע ואינו חזק מספיק, או אינו הולם את הגוון המסוים של הפנטסיות – נוצרת תחושה של אכזבה והחמצה: שוב לא מצאנו את בן/ת הזוג לו/ה השתוקקנו.

ומה קורה אם אנו פוגשים דווקא מישהו שעונה על הציפיות שלנו, אך מעשה שטן, אנו לא עונים על הציפיות שלו? ובכן כאן מתרחשת דרמה גדולה ברמת הרגשות שלנו. וברמה זו (של הזדקקות לא אמיתית), תמיד יש דרמה ומלודרמה (שלא לומר: טלנובלה). בהזדקקות שכזו (מדומה), כל המערכת נכנסת ללחץ בכל פעם שהזולת נמשך אלינו פחות מכפי שאנו נמשכים אליו. זה סוף העולם.

יש כאן קצוות שהם מאוד מרוחקים זה מזה. קצה אחד הוא משיכה למישהו שאינו נמשך אלינו (דרמה). ובקצה השני נמשכים אלינו בעוד אנו לא נמשכים אליו או אליה (אכזבה).

יש כאן (בהזדקקות המדומה) תמהיל הרסני של:

א. פנטסיות ממריאות ומשחררות כל רסן.

ב. דימוי עצמי שצורח שהוא עומד להתרסק עם הסירוב או הנטישה הראשונים על ידי בן/ת הזוג.

וג. אגו, שנכנס לפגיעה ומעורבות רגשית קשה כשמשהו משתבש במערכת היחסים שבה רמת המשיכה שלנו לזולת גבוהה משלו כלפינו.

וקשה להאמין שכל הדרמות הללו מתרחשות סביב צורך לא אמיתי…

קל להאמין דווקא, שמידת הקיצוניות של הקשיים הרגשיים וההיסטריה – עומדים ביחס ישיר למידת האמיתיות שלהם. ולא היא: הם עומדים ביחס הפוך; ככל שההזדקקות והמשיכה אמיתיים יותר, כך הדרמה וההיסטריה פחותים יותר. כי ההתרחשות האמיתית אמורה להתרחש במקום פנימי ועמוק יותר. אך הרגשות המתלהמים גונבים את ההתרחשות ויוצרים הצגה מוקצנת ווולגרית.

וכפי שבלוטות הטעם גונבות את ההצגה מן הקיבה, כך הרגשות גונבות את הצגה מן הצורך הפנימי והעמוק לבן זוג, צורך שמגיע מן הנפש ממש.

וזה לא שהצורך ברמת הנפש מתנדף ונעלם כשהרגשות צורחים וקופצים. הוא שם, אך קולו הולך לאיבוד תחת הקרנבל ההיסטרי שמתרחש סביב. הדבר דומה לילדים צורחים וקופצניים שקופצים לבמה באמצע קונצרט של באך. התזמורת ממשיכה לנגן, אך קולה לא נשמע.

יש כאן איבוד פרופורציות מוחלט. כשאין בן זוג, שום דבר אחר לא חשוב. זה כמו אצבע שמסתירה את כל הנוף, כי היא כל כך קרובה לעיניים של המתבונן.

עבור 'הילדים' הצורחים הללו מציאת בן הזוג האופטימאלי היא ההתרחשות החשובה ביותר בעולם וכשהם פוגשים מישהו/י נחשק/ת, הם מיד נכנסים לחרדה לפני המפגש, ולהיסטריה, בזמן המפגש. וכשפוגשים מישהו לא נחשק, עוברים לקצה השני: אפטיה. והסיבה לאפטיה, נעוצה בכך שהם פגשו משהו שדרגת המשיכה שלו נמוכה ממה שהפנטסיה חושקת בה. למה הדבר דומה? לאדם רעב שאוכל חסה. ובגלל שהרעב שלו אינו רעב שבא מן הקיבה אלא מן החלקים הפנטסיונרים במוח – החסה לא עושה כלום לרעב. ואפילו יש תחושת תסכול כתוצאת מאכילת החסה. זה לא האוכל שהקיבה הפנטסיונרית מחפשת, היא מחפשת אוכל בעל מקדם גירוי גבוה.

כך בהזדקקות המדומה, כאמור, שם מתקיימת תנועה בין שני קטבים: בין האופוריה ושכרון חושים, מצד אחד – לבין אפטיה מצד שני. ולעומת זאת, בצורך האמיתי אין קטבים, שם כל הזמן מצויים בקו האמצע השקט : יש כאב, אך הוא נטוע בתוך אגם של שקט סבלני.

הרעב האמיתי לעולם אינו אלים, ניתן לחכות. מה שאי אפשר לעשות ברעב שבא מן המוח, שם אי אפשר לדחות סיפוק, שם חייבים לאכול עכשיו, ואם לא עכשיו – זה סוף העולם.

הצורך המדומה בא מענני הפנטסיה המקיפים את הרגשות הלא מרוסנים. ואילו הצורך האמיתי בא מן הנפש.

החוסר בפרטנר ברמת הנפש יוצר עצב שקט ונסבל. ואילו החוסר בפרטנר ברובד הקצף הפנטסיוני של הרגש – יוצר חרדה קשה, כה קשה עד כי שום דבר לא יכול להתרחש בחייו של אותו אדם. זו חרדה משתקת המשתלטת על הכול, כמו יבלית על מרבד של פרחים עדינים.

כאן הרגשות משולים לילד שלא קיבל את הדיסק שכל כך רצה בו, זה סוף העולם

מרכז הכובד למציאת בן זוג בהזדקקות המדומה הוא הרגשות האינפנטילים., זהו מרכז כובד לא יציב, סוער, שקופץ מגירוי לגירוי. וחוסר השקט הפנימי הזה גורם לאדם לחפש בקדחתנות גירוי גבוה שישכיח ויאפיל על הבלאגן שפנים.

וזה לא הפרטנר הנחשק שגורם לבלגן הפנימי בעולם הרגשות, מקור הבלגן ברגשות לא בשלים, לא בוגרים, והם אלה שגורמים לאדם להתביית על הגירוי של הפרטנר הנחשק הנוכחי, כאילו שבזה תלוי כל העולם.

ואילו במצב של רגשות בוגרים, הכול יציב, הרגשות עצמם שקטים יותר. וכבר לא גונבים את ההצגה על ידי תזזיתיות יתר. וזאת כי מרכז הכובד בא מרמה עמוקה יותר של הוויה.

ושם אמנם הצורך אמיתי וכאוב יותר, אך לאדם יש כבר את עצמו (מרכז כובד פנימי ויציב). ועל כן אינו תלוי בעוצמות של גירוי כדי שישכיחו ממנו את הריקנות הפנימית מחד, ואת ההשתוללות הרגש מאידך. הריקנות אצלו היא עתה חלל פנימי שקט. וההשתוללות הרגש הפכה לאגם שקט וצלול.

אגם הממתין בסבלנות אין קץ להדהוד עם נפש אחרת.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

ירושלים, 9/10.7.2005

נערך סופית ועלה לאויר: הוד השרון. 24.9.2005
 

הרובד האפל ביחסי נשים גברים.

הסיבה שאנשים נכנסים או לא נכנסים לקשר זוגי עם אדם זה או אחר – נובעת פחות מן האיכות של הבן אדם איתו הם נמצאים ויותר מן הדירוג של כוח המשיכה שלו בחברה. מעד כמה גבוה הניקוד שכוח המשיכה שלו מקבל. וככל שהניקוד גבוה יותר, כך ערכו של בן הזוג – עולה. וכך גם תחושת החשיבות העצמית שלו, הדימוי העצמי שלו וכו'.

צריך להבין כי בחברה שלנו הערכים שעל פיהם אדם שופט עצמו – הם לעיתים רחוקות ערכים פנימיים ואישיים, אלא ערכים של הרוב. וכך זה אכן לגבי הדימוי העצמי וגם לגבי תחושת האושר וההישגיות שלנו; כולם מצויים בידי האחרים.

(ההשפעה של נורמות חברתיות על הפסיכולוגיה של היחיד – הינה הרבה יותר חזקה ומשמעותית מכפי שניתן לחשוב. אני נוטים לשים על גנטיקה וחינוך את רוב ההשפעות העיצוביות על אישיותו והתנהגותו של היחיד. אך מסתבר כי לחברה שלוחות וגרורות המגיעים וחודרים עמוק לתת תודעתו של היחיד ושם מפעילות את חייו הפנימיים כמו היו בובה על חוט. רק שהבובה (הפסיכולוגיה שלנו) חושבת

שהיא פועלת מעצמה. וכבר כתב על כך רבות הסוציולוג אמיל דורקהיים:

http://www.notes.co.il/gaby/3503.asp

כשהראה כי התאבדות אינה מושפעת ממה שקורה ביחיד, אלא גם ובעיקר ממה שמתחולל בחברה שמסביב.

וכך גם אושר ואומללות; נהוג לחשוב כי הקריטוריון לאושר או לאומללות שלנו הוא אישי ופסיכולוגי. אך גם בקשר לכך אין אנו נוטים לקחת בחשבון את הקריטוריונים החברתיים.

זו בעיקר הנורמה החברתית הסמויה שמגדירה לנו מה אמור להסב לנו אושר או אומללות. ואנו קולטים זאת באופן תת הכרתי ומצייתים.

אנשים לא נולדים עם קריטוריונים פנימיים למה יעשה אותם מאושרים או אומללים. את זה סופגים כחלק מן הנורמות החברתיות).

ובחזרה לענייננו; ככל שרמת המשיכה של אדם גבוהה יותר כך יפתח בעצמו תכונות של 'בן זונה'. דהיינו, אנשים בעלי מדרג משיכה גבוה – לא יהססו יהסס לנטוש

http://stage.co.il/Stories/223354

את בן זוגם אם ירגישו שבמקום אחר הם עשויים לפגוש בן זוג שכוח המשיכה שלו בחברה יעניק להם מנת אושר גדולה יותר ולו בכמות זעומה. (וזאת כי הפיתוי של בן זוג אטרקטיבי יותר היא כזאת שהאדם לא עומד בפיתוי, אפילו במחיר הפיכתו ל'בן זונה').

אנחנו רגילים לראות את התחום של מערכות יחסים כתחום שנישלט על ידי הנפש. וזה כאילו תחום שאי אפשר לשחק איתו; או שיש התאמה או לא. כאילו הדברים מקובעים. אך האמת היא שזה רחוק מן האמת. למעשה זה פחות דטרמיניסטי ויותר מסחרי. הכוח השולט על מערכות יחסים רבות הוא כוח קפיטליסטי. מתקיים כאן מסחר עיקש בחומרי ומרכיבי האושר. האדם אמנם משוכנע שהוא בא למערכת יחסים עם הכוונות הטהורות ביותר אך באופן בלתי מודע הוא בא למערכת יחסים אם גישה מסחרית טהורה. שואל עצמו: 'איפה אני יכול להרוויח יותר ביחס לשווי ההשקעה עמה אני בא''?

האהבה והמין כמסחר עיקש. ואם נחשוב שאיננו מקבלים תמורה ראויה ביחס לשווי ההשקעה שלנו, ולא נהסס לזרוק

http://stage.co.il/Stories/223354

את האדם שתמך בנו. אולי הוא אפילו השקיע בנו את מיטב חייו ושנותיו, היה איתנו ברגעים הקשים שלנו. זה לא משנה, אם נחוש שנוכל להשיג דיל טוב יותר עם מישהו אחר – רוב הסיכויים שננטוש.

כאן המקום לציין כי כל זה נכון עד שהיחסים מתקבעים, בשלב של לצאת, וכו', אך ברגע שהקשר מתקבע, בדרך כלל על ידי נישואין, כבר אין כמעט נטישה, (רק בגידה לשם סטוץ מיני ברוב המקרים). כי אנו מתקבעים עם בן זוג זה או אחר. והיחסים מתקבעים דווקא איתו כי הגענו למסקנה שזה הדיל הטוב ביותר שנוכל להשיג, עם כוח המשיכה הנוכחי שלנו.

כל הכתוב בשורות אלו, מתייחס בעיקר למה קורה בין בני זוג לפני שהם נכנסים בברית נישואין. פה מדובר על בחינה ובדיקה של הזולת כדי להחליט אם יש 'קניה' או אין. זהו שלב של חוסר יציבות רבה ובו הדימוי העצמי שלנו כל הזמן נמצא במבחן; האם זה שאנו חושקים בו (כי הוא במדרג גבוה משלנו בדרך כלל) יסכים להיות איתנו, או שהוא יחפש שדות ירוקים יותר.

ולפי מה נקבע כוח המשיכה של אדם? ובכן, זה עובד על סמך עד כמה הוא נחשב ע"י החברה, כמה הוא פופולארי, או כמה הוא מפורסם. דברים כמו: החוזק, יופי, עמדת ההשפעה שלך, נחשקות, גיל צעיר, השכלה ועוד. כל אלה הם מטבעות עובר לסוחר. ולא כמה אתה רגיש, מה הם הערכים שלך איזה מן אדם אתה, מה חי בך וכו'. אמות המידה לכוח משיכה ונחשקות הן יותר במישור החיצוני, החברתי ולא במישור הפנימי, של איזה אדם הוא בפני עצמו. כישות עצמאית.

עם זאת יש להבין כי יש כאן מדרג שלם ומורכב. וכשתכונה מסויימת לא מקבלת ניקוד גבוה, כמו למשל גיל, אפשרת לחפות על כך, במראה, או השכלה, או השפעה חברתית. וכו'. והמורכבות רבה עוד יותר, כי גברים נמדדים על פי חוקי משיכה ונחשקות שונים מאשר נשים. אצלן זה בעיקר מראה, גיל ושידור של מיניות. אצל גברים זה גם מיניות, גם מראה, אך כאן משחקים יותר מרכיבים של השפעה וכוח.

וכך יוצא שבמקום שמערכת יחסים תהיה מקום של רגישות, אמפטיה ותמיכה –היא הופכת לשוק שבו אנו מתמקחים כדי לקבל דיל טוב.

ובמקום שמערכת יחסים תהיה המקום בו אתה יכול לסמוך אחד על השני, להיתמך אחד ע"י השני, להיבנות אחד מהשני – מערכות יחסים הפכו להיות מקום שאתה כל הזמן צריך להישמר מפגיעה. הזולת הפך לכרטיס בדרך אל האושר, או מחסום בפניו.

אנשים בעלי כוח משיכה רב מוצאים עצמם נוטשים מערכות יחסים, בעוד האנשים שכוח המשיכה שלהם פחות גבוה מוצאים עצמם ננטשים. ואז מוצאים עצמם מחוץ למערכות יחסים כשהם פצועים וחבולים, מלקקים את הפצעים לקראת הקשר הבא. ולאט לאט הופכים לחשדנים. מחפשים מיטה רכה עליה יכולים להניח את רגשותינו הכואבים ממערכת היחסים האחרונה, אך שוב, אם ישנם פערים ברמות המשיכה והשווי החברתי – יתחילו לחצים; מי שרוצה את השני יותר – יפעיל לחצים כדי למסד את הקשר, בעוד שמי שמרגיש שהוא יכול להשיג יותר, ינסה לצנן אותו. וכל נפילה ממיטה משאירה סימנים כחולים, עד שכבר קשה להיכנס למערכת יחסים חדשה.

כולם רודפים אחרי האושר. והאושר מורכב משני מרכיבים עיקריים: אהבה ומין. שניהם הם המרכיבים החשובים ביותר באושר, ולכן אנשים, בסופו של דבר, יעשו כל מיני עוולות כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר. וכך, במקום שמערכת יחסים תוציא את הטוב שבאנשים היא מוציא את הגרוע שבהם. דווקא התחום הרגיש הזה הוא התחום שמלא הכי הרבה חוסר צדק, צער ועוגמת נפש.

מדובר כאן על תופעת ה'הדפוק וזרוק'. שמאופיינת בניצול מהיר ומיידי של הצוף והדבש של בן הזוג החדש ואז נטישה חסרת פשרות.

החברה כמעט לא מתייחסת לאנשים השבורים הנזרקים ממערכות יחסים תוך כדי נסיעה מהירה. התחושה הרווחת כי כל אחד ימצא את בחיר ליבו, ורק צריך סבלנות והתמדה. ובסוף 'כל סיר מוצא מכסה'. יש כאן התעלמות מן החוקים של המשחק. ומן הלבבות השבורים הרבים. להם, אין פה ואין לובי.

http://stage.co.il/Stories/206244

זה לא פופולרי לבכות על מערכת יחסים קשה שמתוכה נזרקת. אף אחד לא רוצה לשמוע את זה, למעט כמה חברים טובים. אז בשדה השיח הציבורי נראה שזה כמעט לא קורה. למעט ביצירות ספרות איכותיות. שם זה נפרש במלא עליבותו ועלבונו.

עם זאת בתוכנו אנו יודעים את האמת. אנו נוהגים לזלזל באנשים שנמצאים עם אנשים שמקדם המשיכה שלהם נמוך מרמתם. נוהגים לחשוב שכנראה קיימת בהם דפיקות סמויה אם הם הסכימו להתפשר. אך האמת היא שהם ראויים להערכה רבה ביותר כיוון שהצליחו להתגבר ההליכה על פי נורמות חברתיות. ואולי הצליחו לראות את האדם עצמו לפי ערכו, לפי מה שחי בו ולא לפי שווי השוק שלו בשדה המשיכה.

הדימוי העצמי שלנו נקבע במידה רבה לפי כמות ההיענות והדחיות שאנו מקבלים, אך ההיענות או הדחייה שתקבל קשורה יותר ליחס בין מידת הקרדיט החברתי של המחוזר לרמת הקרדיט החברתי של המחזר. ולא למידת הערך הפנימי, הכישרון, הרגישות והעומק. ואת זה קשה מאוד להפנים.

עיסוק בלבבות ואנשים אסור לו והוא לא יכול להיות דיל.

צריכים להיות ערכים כמו כבוד אמפטיה רגישות, אך מוצאים יותר ניצול, פגיעה, לקיחת מובן מאליו.

אנשים הם לא תיירים של מערכות יחסים, הם ניצולים שלהם. אין כמעט מערכת יחסים שהייתה שהיחסים נשארו לאחריה במצב דומה לאיך שהם התחילו. בדרך כלל זה מתחיל בתקווה גדולה ומסתיים עם רגשות עכורים, בדרך כלל של הננטש כלפי הנוטש. וזאת אם קודם לכן הוא לא הספיק להרוס עצמו בכך שהוא לקח את מלא הנטל על עצמו.

 

——————————————————————————–

גבריאל רעם

25.12.2004

 


 

פרגמנטים* יופי נשי ועצמה גברית – כסימבולים

.
פתיח:
מה מושך אישה לגבר? מה מושך גבר לאישה? או ליתר דיוק. מה באישה מושך את הגבר? ומה בגבר מושך את האישה? מעל פני השטח – היופי של האישה מושך את הגבר, וזו הקרנת עוצמה בגבר – שמושכת את האישה. אך מדוע זה כך? מדוע דווקא המרכיבים הללו משפיעים כך (וכל כך) – על המין האחר?

הרבה שאלות. אולי התשובות לא נמצאות כלל במישור האופנה, הביולוגיה של המיניות, או הנורמות החברתיות – אלא בכלל בתחום הסימבולי- מטאפורי. אולי גם היופי וגם הקרנת העוצמה – הם כמו שגרירים, שניהם מייצגים עבורנו משהו אחר מאשר עצמם. ושם, בייצוג הזה, ולא בעצמם – מצוי סוד כוחם.

ואכן, גם היופי וגם העוצמה הם נציגים סימבוליים למשהו אחר, עמוק ונסתר יותר – בפסיכה של עצמם.

וכך, צצה לה שאלה נוספת; כשאנו נמשכים ליופי או לעוצמה – למה בעצם אנו נמשכים?


——————————————————————————–


1. יופי הוא איכות של הנפש. כפי שעוצמה ונוכחות היא איכות של התודעה.

2. יופי הוא של האישה כמו שעוצמה ונוכחות הם של הגבר.

3. גבר נמשך ליופי, אישה נמשכת להקרנה של נוכחות עוצמתית.

4. יופי הוא קווי המתאר (סימבוליקה) של הנפש. המשיכה ליופי היא משיכה למה שיופי מסמל: נפש זכה ואיכותית.

5. נוכחות עוצמתית – אמורה להוות את הייצוג החיצוני לתודעה לוחמת ועוז רוח תודעתי.

6. המשיכה של האישה לנוכחות עוצמתית – ושל הגבר ליופי, הם שרידים ארכיאולוגים למה שהיופי והעוצמתיות ייצגו פעם: תודעה ונפש.

7. עתה, מששניהם כבר כמעט לא פעילים בבני אדם – כל שנותר הוא הייצוג שלהם, (הופעה נאה ויפה והופעה של עוצמה וכוח), אבל איבדנו את הזכרון של מה שהם מייצגים.

8. לכל אחד מן המינים – איכות משלו שמאפיינת את המגדר שאליו הוא שייך.

9. הגבר אמור להצטיין בתודעתו, האישה בנפשה.

10. הנפש מובעת ובאה לביטוי דרך הופעה חיצונית, התודעה דרך הקרנה של אישיות.

11. הנפש מוקרנת באופן פסיבי, (הופעה ונתונים חיצוניים). התודעה מוקרנת יותר באופן אקטיבי, דרך שפת הגוף, הבעת פנים והקרנה של משהו פנימי.

12. בכל אדם שתי נקודות קיטוב: תודעה ונפש.

13. התודעה מאופיינת בתכונות של אומץ, כושר לחימה ועוז רוח, הנפש מאופיינת ברכות, אפשור, וביכולת הכלה וקבלה.

14. אישה מייצגת את הרכות ויכולת הכלה – שהגבר משתוקק להן. הגבר מייצג אומץ, רוח לחימה ועוז רוח – שהאישה כמהה להן.

15. כל מפגש רגיל בין גבר לאישה – הוא מפגש בין שני פוטנציאלים. (בין תודעה רדומה לנפש קפואה).

16. אך באופן פעיל – מפגש רגיל בין גבר לאישה מתרחש בין מוח וכושר ביצוע תכליתי מצד אחד – ובין מיניות ורגשות – מצד שני.

17. עד שהאיפיונים של כל צד לא יעברו שידרוג – גם הגבר וגם האישה תמיד יתאכזבו בסופו של דבר. היא תישאר עם רגשות לא מסופקים, והוא עם תכליתיות ביצועית שלא קיבלה פרטנר.

18. הוא רוצה תוצאות והגשמת מטרה – ולזה היא לא שותפה. היא רוצה חום ושיתוף רגשי מצידו, ולזה הגבר לא שותף.

19. במפגש לא משודרג, חלק אחד תמיד יצא מקופח. אצלו זו המשימתיות ואצלה של השיתוף הרגשי.

20. בכל אדם מיקום התודעה בראש, מיקום הנפש באגן. וביניהם משתרעים חייו.

21. תודעה היא הצד הרוחני של החשיבה, נפש היא הצד הרוחני של המיניות.

22. נפש היא הצד הגבוה של המיניות. תודעה היא הצד הגבוה של החשיבה והשכל.

23. תודעה ונפש הן שכל ומיניות שעברו שידרוג.

24. עד שהשכל עובר קפיצת מדרגה – התודעה רדומה. ועד שהמיניות משוחררת – הנפש נותרת בכלא.

25. המיניות של האישה נדלקת מן הראש של הגבר, והראש של הגבר נדלק מן המיניות של האישה.

26. גם בגבר וגם באישה קיימות תודעה ונפש. אך היכולת של הגבר להגיע אל נפשו – עוברת דרך האישה שאיתו. והיכולת של האישה להגיעה לתודעתה עובר דרך הגבר שאיתה.

27. הוא משחרר עבורה את תודעתה מן התרדמת (אגדת היפיפיה הנרדמת), והיא מפשירה עבורו את נפשו הקפואה.

28. כשהיא משתחררת היא הופכת לנסיכה אצילת נפש, כשהוא משתחרר הוא הופך ללוחם עז רוח.

29. לוחמים עזי נפש מטפחים נסיכות אצילות נפש ונסיכות אצילות נפש מטפחות לוחמים עזי רוח.

30. לוחמים ונסיכות הן פאראפרזה על מיתוסים עתיקים, אודות בנות מלך שבויות ואבירים משוטטים; משהגיע האביר אל בת המלך – היא יוצאת לחופשי והוא מצא בית.


——————————————————————————–

*על פרגמנטים:
פרגמנטים בפילוסופיה היא צורת כתיבה שמביאה רעיונות בצורה של משפטים קצרים. בזה אחר זה, שביחד טווים מסר מסויים.

המלה 'פרגמנט', משמעותה: מיקטע, חלק ממשה.

באנגלית FRAGMENT הוא שבר ממשהו. כשאומרים על מישהו ש'הוא מאוד פרגמנטד', הכוונה באנגלית לאדם שכל כולו מפוזר להרבה כיוונים.

כתיבה בפרגמנטים היא צורה ידועה בפילוסופיה.

פיסות קטנות של פסיפס שאמורות לטוות תמונה קולאז'.


 בין הפילוסופים שכתבו כך נמנה את:

1.סרן קירקגור

http://www.religion-online.org/showbook.asp?title=2512


2. נובאליס:

http://www.kirjasto.sci.fi/novalis.htm


3.הידוע והמבריק שבהם היה הפילוסוף הפרה- סוקרטי, הרליטס האפל:

http://community.middlebury.edu/~harris/Philosophy/Heraclitus.html


לסיום רק אוסיף כי כתיבה ברצף. כמו במסה או מאמר, עובדת לפי לוגיקה סדורה (אונה שמאלית של המוח) ועל כן היא כבולה מעט.

כתיבה בפרגמנטים דומה לכתיבת שירה. ישנו חופש יצירתי הרבה יותר גדול לכותב לתת לרעיונות להבליח גם בלי סדר ואירגון (אונה ימנית של המוח). וכך יש יותר מקום, בצורת כתיבה כזאת, ליצירתיות ומעוף. ומצד שני הקורא לא מוגבל על ידי המבנה של המסה, והוא יכול לתת למשפטים לארוג במוחו כל תבנית שירצה, ביחס לכתוב.

 

אודות הקטגוריה: מין, אהבה ויחסים.

 


לעתים קרובות החושניות נחפזת ומקדימה את צמיחת האהבה, וכך השורש נשאר חלש וקל לעוקרו.

ניצשה. מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 120 (3, 78)


אפילו הניאופים הושחתו – על ידי הנישואים

ניצשה. מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 123 (3, 79)


——————————————————————————–

גברים ונשים (לפחות לגבי תשעים אחוזים). מה קורה ביניהם? בינינו? ובכן יש יחסים, יש אהבה ויש מין. חוץ מזה אנחנו גם בני אדם, אך הקטע של מה קורה בין גבר לאישה, בתחום הבינאישי (ידידות, יחסים), בתחום המיני (יחסי מין), ובתחום הרומנטי (אהבה, התאהבות). הוא, אפשר להגיד, הדלק שמחזיק את רובנו במשחק החיים. נכון שיש קריירה והגשמה אישית, ושאר דברים, אך המשחק הבינמיני הנו עדיין אחד המשחקים שבני אדם משחקים, משחק שבו מקדם הגירוי גבוה מאוד, מקדם גירוי שגברים ונשים רואים בו את המפתח (או אחד המפתחות העיקריים) לאושר ולחיים של סיפוק ושלמות.

מפתח, מקדם גירוי, משחק מרכזי – כל אלה מילים וביטויים שלא יכולים לחפון את גודל החשיבות של הקטע הבינמיני עבורנו. עד כדי כך שהוא יכול להאפיל על המרכזיות של עצם הקיום של האדם בפני עצמו, לעצמו ונוכח היקום, הקיום וחייו המתכלים. האם יכול להיות שאנו משתמשים האחד בשניה, לשם הסחת דעת מן הערכים המרכזיים של הקיום היחידיני שלנו ביקום? (במחשבה שניה; לא לא יכול להיות).

כך או כך, שדה היחסים (הבינאישיים, האהבה ומין), הוא שדה זרוע מוקשים. ונראה שלרוב, רובינו עולה על רובם.

אין כמעט אדם שאינו חסר רגל, או לפחות כף רגל, בהתפוצצות של מוקש נעל, למשל כשהפרטנר/ית – נטשו אותם באמצעיתה של מערכת יחסים לוהטת או מספקת במיוחד. זהו מוקש התחלתי, יש כמובן מוקשים רבים, נוספים השמורים למועד שבו היחסים כבר מתמסדים, וכל אחד הופך למוקד בודד להגשמת שאיפות, (רומנטיות, מיניות וכו'), וגם אפיק ניקוז יחידי, לתסכולים, מרירות, טענות וביקורת.

נושא משולש זה (המופיע בכותרת המדור) הוא, אם כן, התרופה והרעל, הברכה והקללה, השמש שנותנת אור ומסנוורת ושורפת.

יש פסיכולוגים שמתחייחסים לזה כאל בית ספר.

אולי, אך זה מה שיש, וזה מה שקורה.

מה קורה? הנה זה בא, במסות הבאות בקטגוריה זו.


——————————————————————————–

''התשוקה אינה אפשרית; היא הורסת את מושאה. האוהבים לא יוכלו להיות אחד ונרקיס לא יוכל להיות שניים. דון ז'ואן, נרקיס. מכיוון שאי שפר להשתוקק למשהו, עלינו להשתוקק ללא כלום''.

סימון וייל, ''הכובד והחסד'' הוצ. כרמל, כמ' 126