ארכיון תגית: חיים פנימיים

אגו וההויה הפנימית.

במסה הקודמת, על אינפנטיליות ובגרות רגשיים – פותח הרעיון שטוען כי הרגשות יכולים להתפתח או להישאר במצב ילדותי. הרגשות הילדותיים הם חלק ממרכז כובד כולל שנקרא: אגו ואילו הרגשות הבוגרים הם חלק ממרכז כובד כולל שנקרא: הוויה בוגרת.
וכך באדם קיימים שני מרכזי כובד אפשריים: האחד הוא האגו והשני הוא ההוויה המגובשת וההבדל בניהם עצום:
האגו הוא יציר של ההוויה הזמנית, הילדותית שלנו, שלא פינתה מקומה לצמיחתה של הוויה בוגרת. האגו כולל בתוכו, כאמור, רגשות ילדותיים וגם תאוות, יצרים ותשוקות. בעוד שההוויה המקובעת היא היא האני האמיתי שלנו, המהות, הנפש, זה שהיה טמון כפוטנציאל מאחורי הקליפה הזמנית של התאקלמות פיסית, מוטורית וביצועית בעולם החיצון – שלב הילדות.
האגו הוא זיכרי באופיו, כמו הילדות – שאמורה לחדור אל העולם הקשה והאטום, ההוויה המפותחת היא נקבית ורכה, אמורה להבשיל עם הזמן ולהצמיח מתוכה את עובר הרוחניות.
אך המעבר מן האגו האינפנטילי אל ההוויה המוערת אינו קל, הוא מעין התעוררות, וההתעוררות אל הוויה, ושל ההוויה – היא תהליך, תהליך רב שלבי.
בתחילה, כשהאגו עוד שליט, ההוויה היא בשלב שבו נטשנו אותה, שלב הינקות, היא חסרת ישע וילדותית עדיין, אך שלא כמו האגו – שתמיד ישאר ילדותי — ההוויה יכולה וצריכה – לצמוח.
האגו הוא קליפה ובתוכה הבטחה לאני מפותח. הבטחה שלרוב לא מתממשת. קל להזדהות עם האגו ולחשוב שהאגו הוא האדם. אך ההבדל בינו ובין ההבטחה שבתוכו – הוא גדול, כי כאשר האדם מזדהה עם האגו הוא בעצם מאפשר לו לשלוט, בזמן שמבט של אדם בוגר – זה שהוויה שלו שוחררה והספיקה לצמוח – יהיה משהו כמו: 'אה, זה בסך הכל האגו שלי. שוב הוא משתולל'. ניתוק וחוסר מעורבות אלה אינם קיימים בשלב האינפנטילי, בו האדם רואה אותו ואת האגו כחטיבה אחת.
בתחילת ההתעוררות – בתחילתם של חיים אותנטיים, חיים הבאים מן ההוויה – קל לאדם  ליפול לפח של בילבול בין האגו לבין ההוויה, אך בתהליך של התעוררות התודעה וצמיחת ההוויה, מתחילה להיות הפרדה והאדם רואה את ההבדל בינו לבין האגו ומזהה את האגו בפעולה ויכול להסתכל ולומר 'אני יכול לקבל אותו או לא לקבל אותו'. מבחינה מסוימת – האגו הוא ההוויה שעדיין לא נוקתה ממשקעים אינפנטיליים של תאוות, תשוקות והזדהות רגשית, הוויה עם יבלית.
בגרות אמוציונלית היא ביכולתו של האדם להפריד בינו לבין העולם.
בילדות –  האגו של האדם ממלא את כל עולמו. אך העולם אינו סובב סביב העניין של, "האם מתוק לך בפה?" או "יש לך קקי בתחתונים?". אמנם כל עוד האדם הוא ילד – אין שום סיבה שהוא לא יחשוב כך. אך אם הוא מצפה לאותה רמה של עניין בו לאחר שהוא מתבגר, יש לו בעיה. ובתוך תוכנו רובנו ממשיכים להרגיש כך.
התבגרות היא תהליך של ספיגת מכות…  האגו לא מסוגל לספוג את המכות, לא מסוגל לעמוד בכאב. האדם בעל ההוויה המפותחת מסוגל, כי הוא לא ממוקם באזור שסופג את המכות: באגו.
כשאדם תינוק יש לו שני הורים, ושני זוגות של סבים כך שישנם שישה אנשים מבוגרים שמרקדים סביבו. כאשר מתבגר התינוק, הסבים הולכים לעולמם ומתווספים אחים נוספים ויש לו פחות. אחר כך כשהוא מתבגר ואין לו הורים –  הבן אדם היחיד שאיכפת לו ממנו היא אשתו. השלב הבא הוא שאתה ואשתך (שזה כל מה שנותר), צריכים להתחלק בילדים ועכשיו לך אף אחד לא דואג – זה אתה שדואג לילדיך. אחר כך ישנם נכדים ואז צריך להתחלק בתענוג של להעניק אהבה (לא עוד לספוג אהבה…) – לא רק עם האישה אלא עם עוד סבא וסבתא.
אם בהתחלה אנחנו חלק מהאם אז מאז יש כל הזמן תהליך מתמיד של התפצלויות. כלומר, בהתבגרות אמיתית – זו של הנפש ולא רק של הגוף – חייב להתרחש תהליך של המסת האגו, שזה שריד אינפנטילי מן התקופה שעדיין אנחנו היינו מרכז העולם. ואז האדם עומד חשוף מול עולם קשה, עובדתי ועמוק, עלוב וחסר פשר. ובכוח מה שחי בו עליו להפיח בו חיים ומשמעות.
כך שכל תהליך ההתבגרות משדר לנו  שאתה חשוב פחות ופחות ואתה תופס פחות מקום, עד שאתה מגיע להבנה שכדור הארץ הוא חלק משביל החלב ושביל החלב הוא חלק מהיקום והיקום הוא גרגר מתוך יקומים רבים. תהליך ההתבגרות הוא להבין שאתה כלום, ואין לך שום זכות לחשיבות עצמית כלשהי. האגו תופח ומתיימר להיות כל העולם, בשעה שהוויה בוגרת היא כל כך זעירה שהיא לא תופסת מקום כלל אך בתוכה יש מקום להכיל את כל העולם.
עלינו להבין שהחיים הם תהליך של הכאבה ופגיעה ברגשותינו ויותר מזה: ברגע שחשבת שזה נגמר – מגיעה המכה הקשה מכולן. ועלינו להבין כי בגלל המכות הללו על הרגש אנחנו רוב הזמן נמצאים במצב של מעורבות והזדהות רגשית עם הכאב שלנו.
האדם בעל העצמיות האמיתית (הוויה מגובשת, מוערת או מפותחת) הוא סוג של לוחם: למרות הכאב ובגללו הוא עומד מול העולם בתנוחה של מוכנות להתמודד עם הגרוע מכל.  ודרכו של לוחם ההוויה הבשלה הוא לקחת אחריות גם על הכאב, גם על מה שאינו בטוח בתוכו וגם על מה שאינו יודע.
רוב בני האדם הם שבויים של האגו, וככאלה הם מצויים לרוב במצב של מעורבות רגשית. אנשים החיים חיים רגילים ובורגניים, מדחיקים ולובשים מעל לאגו מסכה של בן תרבות. אך אנשים המצויים בדרך רוחנית כלשהי סובלים קשות מכך, זה מהווה סתירה למה שהם מצפים מעצמם. הם עם הראש בשמיים והנה במשך שבועיים הם עסוקים רק לחוש כאב ועצבות על משפט אחד שמישהו אמר להם…
הם למעשה חיים בלימבו, בשטח ההפקר שבין להיות קורבן לאגו ובין הוויה מפותחת.
ואיך אפשר לחיות ככה? זה הרי קשה מאוד. ובכן עצה קטנה: אפשר אולי לחוש כלפי ההוויה שעדיין לא הנצה אהבה וחמלה: כי היא האני האמיתי שעוד לא קיבל הזדמנות וצריך הרבה תמיכה כדי לצמוח. ואת האגו יש לסבול, כרע הכרחי.
עלינו לאהוב את פוטנציאל הצמיחה שבנו ולהתייחס לשאריות מן הילדות כאל יבלית. האגו  הוא היבלית. את היבלית אי אפשר לאהוב, רק לסבול ולהשתדל לא להיבלע בתוכה, להישאר כמה שיותר נייטרלים, להבין שזו ירושה מן העבר וזהו. אך את הגלעין (את הפוטנציאל הטהור) אפשר ורצוי לאהוב. לאהוב ולתת תמיכה והרבה סבלנות ואמפטיה. כי ארבעת אלה הם המזון שעוזר לכל שחלש וחסר עמוד שדרה לצמוח ולהגיע לבגרות.


 

האם יש לנו חיים?

חיים יכולים להיות הסתר של חיים, הפוזה שמחפה על העדרם, כפי שתמונה של משפחה היא פוזה של חיי משפחה. והפוזה הצילומית מחפה על העובדה שיש בהם ריקנות אחת גדולה או קונפליקטים. אך כדי לעמוד על כך ולחשוף את האמת הפנימית של התמונה – אין די בהסתכלות, יש צורך להתבונן.
וכמו בצילום משפחתי כך גם לגבי הביוגרפיה של האדם; המקצוע או ההשכלה שלו יכולים להוות חיפוי להעדר של חיים פנימיים.
ולא זו בלבד, אלא שככל שהסטאטוס גבוה כך יכול האדם להרגיש  פחות  את הגלות של החיים הפנימיים שלו. כי סטאטוס  גבוה מהווה רעש יותר גדול שמסתיר יותר טוב, את הגלות של הפנים.
כשאנחנו נפגשים עם בני אדם אנחנו שואלים "מה אתה עושה"? ולא שואלים "מה קורה אצלך (בפנים)"? החברה שלנו לא ממש מצפה או דורשת מהאדם חיים פנימיים, אם יש לו או אין לו, זה לא מעניינה של החברה. אנשים לא מעוניינים בחיים הפנימיים של האחר, קני המידה שלפיהם נמדדים האנשים הם קני המידה החברתיים: האם הוא מצא את מקומו בחברה? האם הוא עשה משהו עם עצמו בקטע של ללמוד משהו שמשלב אותו במערך החברתי? כן או לא?
האדם צריך לעבור בתי ממסד למיניהם (בתי ספר, מכללות, ואוניברסיטאות) ששם מישהו מוסמך  מסמיך אותו ומאשר שהוא עמד בקריטריוני ידע מסוימים, להם לא יזדקק שוב במרבית המקרים. ורק לאחר שהוסמך מבחינת קריטוריוני הידע העקרים, הוא יכול לרכוש מקצוע או מיומנות, וזאת כדי שאנשים אחרים יוכלו להיבנות מהמיומנות שלו, ואז הוא נקלט בחברה. זה מה שחשוב;  השיבוץ שלו במפה החברתית, כלכלית, אקדמית. אבל מי הוא? מה הוא? והאם הוא בכלל? – זה כבר לא רלוונטי. במקרה האישי משאירים את זה לאישתו וילדיו, ובמקרה העקרוני מותירים זאת למשוררים, סופרים ומחברים. העוסקים בחיים הפנימיים והאישיים של גיבורי סיפריהם. כשאתם חושבים על אנשים שאתם מכירים הכי טוב, ההורים שלכם, זה מה שקורה להם; הם אנשים שהשקיעו מאמץ רב בלבישת  פסאדה ובנתינה לחברה את מה שמגיע – מקצוע וכול הדברים האלה. ולאחר שעות העבודה, כשאין כבר עבודה ויש להם רק את החיים שלהם, מה הם עושים? רוב האנשים בורחים מהם. בורחים לטלוויזיה. אבל לחיות את החיים שלהם, הם לא חיים.
ומה זה לחיות את החיים? ובכן, זה כשיש לך דברים שקורים אצלך בפנים, שאתה רוצה לדבר עליהם, אתה רוצה ליצור איתם, לשיר איתם, להתחלק בהם עם מישהו. יש בך משהו, או שאתה יודע או שאתה חש, שאתה רוצה להוציא החוצה, משהו מתחולל בך, משהו קורה בך.
בשנים האחרונות האנושות שולחת לחלל חלליות, חלק מהם בניסיון לגלות שם חיים. אך השאלה  היא לא אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ אלא אם יש חיים על כדור הארץ וליתר דיוק באנשים שחיים עליו.
מה שאנחנו קוראים לו: חיים, זה בעצם בגדי המלך החדשים, דימוי וזיוף של הדבר האמיתי.

 

האם לאנשים יש חיים?

 

כשאדם מתבונן בעולם יש בו תחושה שיש דבר כזה ששמו 'חיים של בני אדם', כלומר שיש תחום כזה שבו הדברים באמת קורים ושיש דבר כזה ששמו חיים, הוא יכול להתבונן במשפחה היושבת יחד בסלון, או בזוג שישוב בבית קפה, או חבורה של צעירים מהלכים בשקט על המדרכה – והוא חש ש… זה החיים, שהאנשים האלה חיים, עכשיו, שהחיים מתרחשים עבורם עכשיו.

כשאדם, גדל כשהוא עוד ילד, והוא חוזר הביתה מבית הספר, הוא יכול להביט על דמות של נערה הולכת, הוא מסתכל עליה ויכול להגיד לעצמו: "הנה, יש לה חיים, והיא הולכת עכשיו לחיים שלה". ויש משהו שמחכה לה, משהו שממלא אותה, משהו שכול כולה חלק ממנו. שקורה לה, שהיא מתרחשת עמו. אנשים מבחוץ נראים, באופן כללי, כאילו יש להם חיים, כאילו שהם חלק מאיזשהו עולם.

כשרואים דג באקווריום, והאקווריום זה העולם שלו, האקווריום זה החיים שלו; המים והשרכים, הדגים האחרים, זה העולם שלו, ויש לו עולם. ונראה שגם אנשים זה ככה, יש להם עולם.

והנה לאחר שנים הילד הזה גדל, ויש לו חיים משלו, הוא נכנס ויוצא בחיים של אנשים אחרים, ואולי לא יוצא לו להשוות את הדימוי שהיה לו לגבי מה זה חיים, מה זה לחיות, איך זה החיים של בני אדם. והנה נוצר מצב שהוא פוגש אנשים והוא רואה (ומיד מדחיק כמובן) שבמקום עולם של חיים, שהוא החיים שלהם, שכשהם מגיעים אליו, הם עכשיו חיים, עכשיו הם מתרחשים – הוא מוצא אנשים שכל החיים מנסים להנשים נסיונות של לחיות. הם עושים מאמצים, כמו מריונטה ללא חוט, להתנהג כאילו שהחוט מניע אותם. כמו שאנשים מנסים כל הזמן להתניע את מנוע של עולם החיים שלהם. וזה מה שמתרחש: בכל יציאה לתיאטרון, בכל התחלה של קריאת ספר, והרמת טלפון למישהו, והתחלה של סקס או מערכת יחסים, ועם כל נגיסה, ובכל הדלקה של הטלויזה, ועם הולדת הילד החדש – כולם מנסים להתניע את המנוע של עולם חייהם. המדובר על הרבה נסיונות ממקטעים שונים ליצור כל פעם מהתחלה, או כולם ביחד, פיספס, קולאז' של חיים. אך זו לא מיקשה אחת חיה ונושמת, מבעבעת, עם דינמיקה חיה ונובעית ממרכז כובד מגנטי, מרכזי ופנימי. זו איזושהי כותנת עשויה מטלאים שאדם מטליא; טלאי אחד זה הבת (או הבן), טלאי אחר זה הקידום בעבודה, טלאי אחר זה הספר שהוא החל לקרוא, וטלאי נוסף זה התחביב שלו, וטלאי נוסף זה החבר שלו והשיחות שלהם אחת לכמה זמן. אבל הטלאים הללו, של מה שאנשים עושים בחיים, אינם יכולים להפוך לתחליף של חיים שהם בעצמם התרחשות יhappaning' לחיים שהם מסכת שלמה, למשהו חי ונושם, למעין מרק סמיך מלא תוכן שהאדם כל הזמן שוחה בתוכו, צולל, עולה ויורד ומוקף מכל הצדדים באקולוגיה האורגנית ששמה: החיים שלי או העולם שלי. זה לא כך.

מרחוק כולם נראים כאילו יש להם חיים, כאילו יש איזה שדה חשמלי ששמו חיים של פלוני, או החיים של אלמוני, אך זה לא עולם באמת, זה לא יקום, זה לא יוניברס, זאת לא אפילו פלנטה, עם אטמופירה וחיים אורגניים, וציר שסביבו היא מסתובבת, עם אגמים ונהרות ועופות שמעופפים בחלל. זה לא משהו עם חיים משל עצמו. זה דברים שאנשים עושים בהעדר עולם אוטונומי עם אוירה שלמה ויחודית משל עצמו. אלה החיים שלא התרחשו. אלה החיים במקום החיים.

לא כך דמיין לעצמו הילד בהתבגרו את החיים שלו ושל אחרים, ובכל פעם שהוא מתקרב לחיים של מישהו, או זוג, או משפחה – מרחוק כולם נראים שיש להם חיים, שהעסקנות שלהם נובעת מאיזשהי מלאות פנימית, שהיא הרמונית ושלמה בתוך עצמה. של עולם, כמו האקוואריום, שיש לו את הגבולות שלו, ואת התוכן שלו, ואת המאפיינים שלו ואת המרקם שלו. אך כמו תמונה, שמרחוק נראית שלמה וזורמת, אך כשמתקרבים, רואים שזה רצף של קיטועים, של נקודות לא מחוברות, שבגלל סמיכות של קירבה לנקודת אחרות, יוצרות את האשליה של תנועה, זרימה וצורה מובהקת ומאגדת כלשהי.

ואכן, הראיה מבחוץ מטעה; מסתכלים על פאב, זוגות זוגות, שלישיות – ליד שולחנות; כל שולחן – בועה, כל שולחן חיים. אך כשמתקרבים עוד ועוד ועוד – מבחינים שהשלושה הם בעצם שלושה אנשים בודדים שהם יותר מופרדים זה מזה ושקועים כל אחד בעצמו – מאשר חבילה אחת. וכשעושים עוד 'זום' ועוד, מגלים שגם בכל אחד מהם, אין קוהרנטיות והומוגניות, וכי בכל אחד מהם ישנם המון המון מחשבות ורגשות קטנים שרצים בו זמנית להרבה כיוונים, ובכל אחד מהם קיימים הרבה מאמצים להחיות את השיחה, וליצור תחושה של רצף ודינמיקה. אך מאחורי זה קיימים המון פחדים וחששות, אך גם תקוות ורצונות. וכלפי הזולת יש גם התנגדויות קטנות, ומאבקי כוח. והם לא מתלכדים ביחד לכלל יקום שיש לו חיים בפני עצמו.

כמעט כל בן אדם, בשלב זה או אחר של חייו, כשהוא מסתכל על החיים שלו, או של אנשים שהוא התקרב מספיק כדי לקלוט אותם באופן אינטימי – איך שהם מפני עצמם – חייב להגיד לעצמו: "זה החיים"?

סך הכל מדובר כאן על 'חברת הראווה' (כפי שכותב גי דה-בור בסיפרו בשם זה), חברה של מראית עין. כולם בטוחים שלאחרים יש חיים, או אי שם בארצות אחרות, יש חיים, שם בטח יודעים ליצור חיים. אנחנו במדינה שלנו, בשכונה שלנו, או במשפחה שלנו, או אני בחיים האישיים שלי – פיספסנו, אך באיזשהו מקום – יודעים לחיות, יודעים מה זה חיים.

קשה לתפוס, שבאלפי השנים שחלפו, מאז שמין האנושי קיים – שזה המצב, שכולם גדלים לקראת משהו שהם מפללים שהוא יהיה חיים, ואז הוא גדל וחווה את חוסר היכולת שלו כיחיד לבנות עולם מלא חיים שמתרחשים מעצמם, ואז מספרים לו שבשביל זה יש משפחה. אך בהקימו אותה הוא מגלה שמשפחה מורכבת משני אינדווידואלים בודדים, זרים זה לזה בהרבה מקרים (זכורני שלפני שנים הרבה, שנת 1975, הגעתי ללונדון והוקרנה שם סידרה נפלאה בשם 'Intimate Strangers' איזה שם נפלא וטראגי). הם גם זרים לילדים שלהם, בתוכם שוררת זרות, ובהם מקיימים את העניין הזה של המשפחה, לא עבור עצמם, כי עבור עצמם אין להם את המשפחה, המשפחה עבור עצמה היא צירוף של כמה אנשים שחיים ביחד באותו חלל, המשפחה קיימת יותר לצורכי ייצוג, המשפחה כמותג, המשפחה כתוית.

הדברים נכונים גם לגבי כל תחום אחר בחיינו, מסתכלים על סופרים, חיים בעולם של סופקים, הוויה, יקום של סופרים. נפגשים, מדברים על דברים שסופרים מדברים עליהם, חיים חיים של סופרים. והנה פוגשים חבורה של סופרים ואין חבורה מלוכדת, אחת. כל אחד מהם לכוד בבדידותו ובבועתו הוא, בתוכו מיליון ישויות סותרות. וביניהם ובין עצמם אין הרמוניה, בעיקר מאבקי כוח סמויים, לכל היותר כמה קואליציות וכמה אופוזציות. והוויה שוקקת ושלמה אין שם, רק הדימוי החיצוני, כמו פוסטר.

וכך בכל מקום, מבחוץ זה נראה עולם, מבפנים, כל אחד ממשיך לנסות להתניע באלפי נסיונות את המנוע של חייו.

והאשליה הזו, שלכולם יש חיים ועולם, היא אשליה הולכת ונמשכת. מסתכלים על בן אדם בעבודה, זה יכול להיות בבנק, במסעדה, במשרד, ונראה כי כשהוא גומר אתה העבודה שלו הוא הולך וחוזר לחיים שלו לעולם שלו, אל אקולוגיה שהיא מחכה לו, שהיא מלאה בעולם פרטי שלו; ספרים שלו, תחביבים שלו, חברים שלו, המשפחה שלו – בקיצור, הוא מוקף בעולם שאופף אותו מכל הצדדים בחיות, חיוניות ובעיקר בסמיכות של המרק.

אז זה לא כך, הוא חוזר לריקנות אחת גדולה, לתוך כלום. לתוך חלל ענקי שהוא מנסה נואשות למלא, להכניס לתוכו כל פעם דברים שיהפכו את החלל למלא תוכן, לנושם, לחי. (כמו אולם גדול שמפעם לפעם מכניסים שולחן, כיסא). מפעם לפעם מנסה לקרוא ספר, להרים טלפון לידיד, אולי הערב בכלל נצא, עם האישה או הבעל יושבים לראות איזה תכנית בטלויזיה, כמו שעשו שלשום ואתמול. נסיונות מגושמים למלא את החלל הענקי הזה שאמור להיות חיים גדושים. אך כשרואים אותו מדמיינים שחייו הם כמו בריכה שהוא צולל לתוכה, ובפנים צמחי מיים ודגים, וסוסני ים. האמת היא שבחייו שלאחר העבודה, הוא מנסה למלא עוד דקה ועוד דקה עד שהוא הולך לישון. חייו אינם שם עבורו.

וכך לגבי אנשים פרטיים, אך גם החיים באופן כללי; כשאנו מסתכלים על מקומות גדולים בהם נראה כי מתרחשים חיים, למשל בית מלון או בית חולים, או מסעדה הומה סועדים ומלצרים. ואנו חשים בפנים זה כמו שזה בסדרות טלויזיה, למשל בית חולים, למשל בסידרה כמו E.R. , בית החולים נראה באמת כמו יקום, כמו מקום בו מתרחשים דברים, מלא ושוקק כמו אותו רק סמיך או אקווריום; אנשים באים ויוצאים, וקורים להם דברים והחיים שלהם מלאים, והם לא צריכים להניע אותם כל הזמן, והם שוחים בהם, והם מקיפים בהם מכל הצדדים. ולאחר שאנו רואים את אותם אופרות סבון, את אותן סדרות, זה נותן לנו תחושה שאכן החיים יכולים להיות אותו יקום צפוף ונושם ושוקק חיים. חיים שמלאים את עצמם וחיים את עצמם ללא מאמץ. כמו אנו רואים באי. ר. שיקגו הופ וחברים. מסתכלים על הסידרה 'חברים' בטלויזיה, ורואים עולם שמתרחש מעצמו. לא רק שהעולם של כל אחד מלא כשעצמו, אלא שהעולם של כולם מלא בכולם. וישנה תחושה שבאמת שם זה קורה, שם החיים. ואילו החיים שלנו והחיים של אנשים שאנו מכירים, אצלנו זה לא קורה משום מה כמו שם. אולי לא היינו בקורס הנכון, אולי לא פגשנו את קבוצת האנשים הנכונה, אולי לא היינו במקומות הנכונים. ולא רק בסרטים או בסדרות, גם אנשים שאנו רואים וקוראים עליהם. מה הם עושים שיש להם עולם? קוראים ספרים של א. ב. יהושוע ועמוס עוז? ואולי זה אלה שיש להם תואר שני? אולי באמת השכלה וידע ממלאים ועושים עולם? ולא סתם בקורסים, משהו מוסמך, כמו באקדמיה. אולי בכלל בכלל באמריקה (כמו באי. אר. ובחברים).

אמנם כולנו יודעים שבאי. אר. ובחברים, זה פיקציה, אלה שחקנים שמשלמים להם כדי שיגלמו ביחד עולם. אך באיזשהו מקום זה מסתדר לנו, כי כך אנו מדמיינים שזה מה שקורה במקומות הגדולים ורוחשי החיים הללו; בתי חולים, בתי מלון, מערכות של עיתונים, משרדי חברות טלויזיה. ומה קורה כשאנו נכנסים לעבוד באחד ממקומות העבודה שהוזכרו כאן? מה אנו מוצאים? כשאנו מכירים את האנשים שם כעבור כמה חדשים, האם אז זה באמת יקום שוקק, שלם מלא בעצמו ומתרחש מעצמו? או שזה קודם כל אנשים, אנשים בודדים שנמצאים ביחד במקום אחד, תחת כותרת אחת, אבל אנשים, שלובשים מסכות, ויוצרים ריטואל מישחקי שעוביו כעובי זגוגית, זגוגית אטומה שמאחוריה מסתתרים פחדים ורצונות אישיים, שמפורקים לאפלי תת חלקיקים, שמתנגשים ביניהם ולא באים כלל למודעות, כי המודעות עסוקה באותו משטח דק של המסכה החברתית. המסכה המורכבת אף היא מקולאז' של קלישאות וכללי משחקיים שמחפים על העדר דינמיקה קבוצתית כוללת.

אז החיים הם לא הדרמה השוקקת של אי, אר, או הההנאה הקלילה של 'חברים', כל אלה זה מה שצובעים ממעל. החיים והעולם של אנשים הוא יותר מה שמתואר במחזות של טנסי וילאימס, יוג'ין א'וניל, ארתור מילר ואוגוסט סטרינדרג – הדרמות והטרגדיות הללו מקלפות וקורעות את הפוסטר, את אותה חלקה מיופיפת ששמה 'אני עורך דין' ויש לי חיים של עורך דין, ועולמי מלא בדברים שעולמות של עורכי דין מלאים בהם. אך אם ניקח את אותו עורך דין, אז כאן זה לא נגמר, יש לו עוד עולם, יש לו משפחה, ומשפחתו זה חייו, כמובן. או להיות אמן, אמנות זה החיים שלי, זה העולם שלי. ודרמה במיטבה, ופרוזה במיטבה – עושים בדיוק את זה; הם קורעים את אותה עטיפה ששמה: זה 'העולם שלי, אלה החיים שלי', עטיפה שבה אנו עוטפים את חיינו, (למען אחרים), ומסתירים בתוכם את הקרעים, את הנסיונות המגושמים לרקום ביחד חיים, ואת המפולות ואיי החורבות של אותם ניסיונות. את החורבות וההריסות שבתוך האנשים המפוארים, שמבחוץ נראה שיש להם את החיים והעולם שלהם.

ולבסוף, ההתרחשות הטוטלית והסוחפת הזו, שבה אתה חי את חייך וחייך חיים מולך, האם היא אכן, פוטנציאל, האם יש דבר כזה?

והתשובה היא מורכבת כי לשם כך צריך להתעורר, והשאלה היא נתעורר לתוך חיים שהתרחשו לנו או שהחיים הם אותו פוסטר אותה מסכה ריקנית.