ארכיון תגית: חיפוש אחר האמת

The art of war (פרגמנטים)

  • מי שמדבר בשם האמת ולא מוכן לצאת לקרב חייו ולסכן את הכול (או כמעט את הכול) עבורה –אכן יקבל גמול לכאן ולעכשיו הממוצע והמצומצם שלו, אבל תמיד בתוכו ידע שברגע האמת הוא בגד בה והעדיף את טובתו האישית והיחסית.

  • לא כל מי שיוצא לקרב על האמת מנצח בקרב, רוב רובם של היוצאים לקרב המסוכן על האמת, מפסידים בקרב הזה: את חייהם, או את שפיותם, או את הזוגיות או המשפחה שלהם, או ידידיהם.

  • כך שבחשבון פשוט יש כמה אפשרויות.

  1. לזייף את (או להתעלם מן) האמת למען טובת הנאה אישית.

  2. (אמנם לא מזייף את האמת ובתוכו יודע אותה, אבל) לא מוכן לצאת למלחמה עליה. .

  3. יוצא למלחמה על האמת ומפסיד (כאמור, את שפיותו, משפחתו ידיו ואף אולי את חייו).

  4. יוצא למלחמה על האמת ומצליח – אך הוא נשחק בדרך.

  5. יוצא למלחמה על האמת ומנצח.

  • אפשר לשקלל את כל החמישה וכל אחד מהם באחוזים:

  • הראשון (א.) הוא כ- 80% מכלל האוכלוסייה, בכל זמן נתון.

  • השני (ב.) מהווה כ10% מן האוכלוסייה.

  • השלישי (ג.) מהווה כ- 5% מן האוכלוסייה.

  • הרביעי (ד.) מהווה 4% מן האוכלוסייה.

  • והחמישי (ה.) מהווה אחוז אחד מן האוכלוסייה, בכל זמן נתון.

  • הערה: כמובן שהמספרים הללו אינם נתון סטטיסטי מדויק, אך הם נותנים מושג מה לגבי ההתפלגות של האוכלוסייה לגבי האמת.

    **

גבריאל רעם, 17.1.14

הקטע הבא לקוח מתוך 'הארץ'  יום שישי, 17.1.14 עמ' 31. (העמודים החיצוניים, לא המוספים) הטור נקרא: "קטע לסיום" וכותב אותו יאיר אסולין, והקטע השבוע נקרא: "מה שקורה לנו". וזו סקירה על הסידרה של חגי לוי בערוץ 8 של הוט: "המקוללים". שהיא על ארבעה אאוטסיידרים ומורדים. פנחס שדה, אביבה אורי (ציירת), יונה וולך, ומשה קרוי.

 

"רוב האנשים לא שואלים למה. רוב האנשים לא עוצרים פתאום, מסתכלים על המרחב, על הקיום האנושי ושואלים את עצמם אם יכול היה להיות אחרת. הם פשוט הולכים, צועדים בדרך המוכרת, האוטומטית, אל הנקודה הידועה, הסדרה  החדשה של חגי לוי, "המקוללים", (ערוץ שמונה) מדברת על הצעידה הזו, על חשיבות ה"למה"?, על הפליאה, על היכולת של האדם לעצור רגע להסתכל בעולם, על היכולת שלו לברר את המעבר; על הרפלקסיה, על העיסוק במלה הנכונה, בקו המדויק, במשמעות עצמה. אם תרצו, הסדרה החדשה של לוי מתעסקת בעיקרון הזה של "מותר האדם מן הבהמה", היינו, בתודעה האנושית. בהבנה שהתודעה הזו היא בעצם הסיפור. שבלעדיה אנחנו שום דבר. שכל עוד אנחנו שבויים בתוך גבולות הנורמלי, הממוחזר, ה"רגיל", אין סיכוי שנתפתח. אנחנו כמו האדם על פסי רכבת כשהאורות החזקים מסנוורים את העיניים.

 

המלה "אמת" נהפכה למלה חסרת ערך, אף אחד לא מתרשם מהאמת. כמעט אף אחד לא יוצא לחפש אותה. מי שמחפש את האמת הוא לא "סיפור", האמת היא מה שאתה רוצה לחשוב שהוא אמת. האמת היא מה שמוכרים לך. האמת היא מה שאפשר למכור בהרבה כסף. האמת היא מה שכולם חושבים (מיינסטרים, אוטומטיות, ניוון), אתה לא אוהב את האמת המסויימת הזאת? תחליף ערוץ, תסגור את המחשב, תאטום אוזניים, "עזוב אותך מהאמת, "בשביל מה אתה צריך את זה?". תחיה את החיים וזהו. 70-80 שנה וזהו, בלי לבלבל את הראש יותר מדי.

אני חושב על משה קרוי. הפילוסוף, שאחד מפרקי הסדרה הנ"ל עוסק בו, אני שואל את עצמי: מה משך את לוי אליו? מה יש בו, בקרוי הזה, שלוי חושב שמגיע לו להיכלל בסדרה שמתיימרת לסמן את ה"מקולליים' שלנו? מה הרלוונטיות שלו ל"היום", מה החשיבות התרבותית שלו? המלה היחידה שעולה לי בראש היא "אמת". הדבר היחיד שכנראה יש בו, בקרוי הזה, זו אמת, כלומר, חיפוש טוטאלי אחריה, כלומר, נכונות ללכת עד הקצה ממש, לוותר על הכל, בשביל לגרד במשהו את הרעיון הבלתי מושג הזה. לא מתוך אידיאלים – אלא בשביל ליצור נקודת אחיזה בעולם.

בלי חיפוש אמיתי אחרי ה"אמת", אין "תרבות', ה"תרבות"  היא פועל יוצא של החיפוש. תרבות במובן השלם המדויק, זו שמנסה להבין את עצמה ואת העולם שבו היא חיה בלי הפסקה, זו שמציפה אמיתות, זו שמבררת, זו שלא נבהלת ממבטים מבטלים, על פניו, תרבות במובן השלם היא דבר חסר היגיון, לא נעים איתה. הצורה ניצחה את התוכן, תן לי כמה שיותר נעים, כל הזמן בלי הפסקה, לא משנה מה יהיה מחר, תדחוף לי עוד נעים, כל הזמן, בלי הפסקה, לא משנה מה יהיה מחר, תדחוף לי עוד מהנעים הזה – אז מה אם אתה הורג אותי תוך כדי כך.

 

הסדרה של לוי היא מראה של החברה  הישראלית היא רוצה לדבר אל המיינסטרים (הנורמלי) על ידי ה"מקוללים", היא מדברת את ה"אמת" על ידי שחקנים. היא מסתירה את העובדה הזאת מאיתנו. היא רוצה להגיד שזה לא בהכרח נורמלי להיות נורמלי, היא רוצה להגיד שחברה שאין בה "מקוללים" היא לא חברה. היא רוצה להגיד שאנחנו בדרך להפוך לחברה כזאת. היכולת של לוי כיוצר טמונה ביכולת שלו לקחת את השוליים, את המקולל, את ה"לא מעניין", את מה שלא עונה ל"חוקי הדרמה", ולהכניס אותו אל תוך המיינסטרים ("בטיפול"). איך הוא עושה את זה? הוא יוצר  עולם. בסוף כל יצירה משמעותית נמדדת ב"עולם" שלה. גם החסרונות של הסידרה הם חלק מה"עולם" הזה. החוויה טמונה בעולם: לוי גורם לך לשאול "למה?", בלי ה"למה"?, בלי "תרבות", בלי הניסיון לפרק, להבין, להרחיב את הגבולות, אין לנו באמת שום דבר. ע"ע מה שקורה לנו פה"

**

עד כאן יאיר אסולין, ולא לא נותר אלא לומר: בראבו.

הגיאומטריה של האמת.


"היוונים האמינו שרק האמת יאה לדברים אלוהיים, לא הטעות או הנכון-בערך, ותכונתו האלוהית של דבר עשתה אותם לתובענים יותר ביחס לדיוק. (אנחנו עושים בדיוק ההפך, לאחר שהרגלי התעמולה כבר עיוותו אותנו). דווקא משום שראו בגיאומטריה התגלות אלוהי, הם יצרו שיטת הוכחה מוקפדת וחמורה".

סימון וייל, "הכובד והחסד", הוצאת כרמל, עמ' 161

———————————————————————————

הגיאומטריה של האמת: חלק א'

"מהו אלוהים? הוא אורך, רוחב, גובה ועומק".

סט. ברנרנד מקליירווקס, על התחשבות

 

האמת הלינארית:

נהוג בדרך כלל לתפוס את ההחיים כמו הם מתנהלים לאורך הקו, קדימה ואחורה. הקו מתקדם (עתיד) או אחורה (עבר). קדימה (עליה), אחורה (ירידה). או עם תירצו, הקו ממשיך – הצלחה, הקו מתמעט או חוזר אחורה – כישלון. הראיה כאן, היא דו קוטבית, לוקחת בחשבון רק צד אחד של הקו; בעד או נגד, טוב או לא טוב, בריא או חולה, מאושר או אומלל, עני או עשיר, צודק או לא צודק, עבריין או אזרח הגון. הראיה הדו קוטבית הזו אף פעם לא לוקחת בחשבון את שני הקטבים גם יחד, היא מזדהה עם האחד ומגנה את האחר. כדי להתייחס לשניהם כשני הצדדים הלגיטימיים של אותה הדינמיקה, על המעריך להיות ממוקם בנקודה השקפה שאינה ממוקמת באף אחת משתי הנקודות. וזה בדרך כלל לא קיים. גישת הקו היא גישה לינארית, שרואה את החיים כפס צר של התקדמות ונסיגה. נסיקה ונפילה. זוהי גישה גברית, צרה חד סיטרית, שלוקחת בחשבון רק כיבוש או מפלה. ואין שום דבר בצדדים; לפי גישה זו החיים אינם מעגל, הם רק פס צר שצריך להתקדם בו מהר או הרבה ואוי למי שנותר מאחור או חלילה נסוג בקו אחורה. הכל הוא 'גשר צר מאוד' ואין כלום בצדדים. כך למשל במדע, המדען מתייחס רק למה שנמצא בתוך הפס הצר של מומחיותו והיתר לא מעניין אותו, לא רלוונטי והוא גם לא מוטרד מאיך הקו שלו נפגש עם קוים אחרים.

לכל אדם המקצוע שלו, והוא רואה את העולם דרך הפס הצר של המקצוע, סופר רואה את החיים דרך סיפורים של בני אדם, פסיכולוג דרך הבעיות וחוסר האיזון שבחייהם, הפוליטיקאי דרך אידאולוגיה שאמורה לפתור את כל הצרות וכו' וכו'. הקוים השונים לא מתאחדים, הם רק חותכים זה את זה, עולים זה את זה. אין קשר בין ראיית הסופר לראיית הפוליטיקאי. וכשמסתכלים על כל הגישות הללו ביחד זה נראה כמו קולאז'; באלגאן אחד גדול.


תפיסת העולם הלינארית רואה, כאמור, רק קדימה ואחורה; השגים (קדימה) וכשלונות (מחזיר אותנו אחורה). הצדדים, העומקים ומה שלמעלה – לא נכללים בתוך ראיית המנהרה הצרה של תפיסת העולם הלינארית. זו תפיסה שאין בה התפרשות, שיתוף, הכללה, רגיעה של לתת לדברים להיות. אין התרככות, אלא רק את הקשיות של לשעוט קדימה ורק קדימה, ומה שלא נותן לי להתקדם מפריע לי, ומה שלא נמצא בתחום של להתקדם או להפריע – לא קיים כלל. 'צר עולמי כעולם נמלה'. בעולם כזה האדם לא קיים ככלי קולט או מכיל, אלא ככלי שמוריק את עצמו ומוציא מעצמו החוצה וקדימה. כל קיומו בא לו על ידי התנועה, והתנועה היא בקו אחד, ישיר.

בעולם של קוים אין התמזגות, (שני קוים מסתלסלים זה מסביב לזה), יש רק קוים שחותכים זה את זה (מאבק כח), או קוים שנעים במקביל זה לצד זה (ניכור).

החיים לפי הקו הם פס ייצור. ומחוץ לפס הייצור אין כלום. כל שאנו יודעים זה הפס והפס הצר כל החיים.

תפיסת עולם שבה כל הזמן צריך לנוע קדימה מנוגדת לחלוטין לתפיסת העולם של חיות, או של המזרח הרחוק. אצל היוגים למשל התפיסה היא של ל'היות' אצלם התזוזה הזו של המערב כל הזמן לכיוון אחד נתפסת כגהנום נוראי. השאיפה היא להגיע לקבלה של העולם ולא להבקעה שלו. להגיע למצב של רגיעה פנימית, לחוסר תנועה ולהיפתחות כלפי ממדי רוחב, גובה ועומק שהם העולם שמנסה כל הזמן להגיע פנימה אל הנפש. והנפש – בעולם הקוי – החסומה בגלל תנועת התודעה הנעה כל הזמן רק בכיוון אחד, קדימה.

זו התקדמות בקו שהוא חד ממדי, שאין בו ממדי רוחב ועומק, רק הנקודה הזו מול המיקוד הזה קדימה, הקו השטוח והצר שכל החוויה והריגוש של חיים בו הוא ההקדמות שלו כלפי הקטע הבא של הקו.

כמובן שיש משהו אבסורדי בתפיסה שבה התקדמות לעבר העתיד רק היא מביאה השגים, כי למעשה כל מה שהתקדמות זו מביאה, באמת, היא הזדקנות והתקרבות עוד ועוד אל החידלון. כלומר בתפיסה הלינארית – האדם רואה את חייו כקו שנע קדימה והוא משקיע מאמצים להתקדם בקו הזה כלפי מה שהוא תופס כהשגים שעדיין אין לו בקו מאחוריו. אך האבסורד והאימה הגדולים ביותר הם בכך שבשעה שהוא חש ששיא חייו מצוי בקטע הקו שעדיין לא התרחש, הרי שלמעשה הקטע הזה הוא בעצם נסיגה וירידה של כושר החיים, והתקרבות כלפי דלדול ( זיקנה) וחידלון ( מוות).

אך התחושה שלנו היא שהאנושות מתקדמת, המדע מתקדם, אם יש מחלות וסבל ומלחמות זה רק בגלל שעוד לא הגענו למקום (בהתקדמות הקוית שלנו) שבו קיים הפתרון לבעיות שכעת אנו סובלים מהם. והתחושה היא שאם נתעלם ממה שקורה מסביב, ונתרכז בהתקדמות של האנושות כלפי גילויים ופיתוחים חדישים נגיע לאושר המקווה. אך כל מה שאנו מקבלים זה חוסר נחת גובר, חוסר שקט פנימי, חוסר יכולת להיות מחוברים ל'כאן ועכשיו', חוסר יכולת לתת לדברים להתרחש ולהיות. כי כל הזמן אנו עסוקים בלנוע קדימה. למשל, השיעבוד לחדשות; כל הזמן חדשות, בעיתון, בכלי התקשורת, כי יש תחושה שהחדשות יראו לנו מה התקדם בינתיים.

אך האמת היא, כמובן, שהחיים אינם דינמיקה של התקדמות קוית, אלא התרחשות. התרחשות המתרחשת מסביב, בפנים, למעלה, בכל מקום. ובעיקר במקום שהתודעה שלנו עדיין לא הגיעה אליו. ותודעתנו חסומה, עסוקה במירוץ העיקש הזה קדימה, ולא נותנת ל'כאן ולעכשיו' אפשרות לחלחל ולהגיע אלינו, מן הצדדים, מבפנים ומלמעלה, כי אנו עסוקים בלרוץ קדימה. ושם כאמור, אין כלום, רק חלל, זיקנה ומוות. אנו, כמובן, מאכלסים כל זה במעשים, שמיד נמסים, מאבדים מערכם, לא ממלאים את החלל הפנימי של חיינו, שנותר ריק, ואז אנו נזרקים למחזור נוסף של מעשים, כדי לאכלס הפעם באמת, את קידמת הקו. זהו גיהנום סיזיפי, שבו אנו הקורבנות של תפיסת העולם שלנו.

ושוב, כמובן שתפיסת העולם הלינארית היא גברית ביותר; היא חודרת אל העתיד ומנסה לכבוש אותו, להכניע אותו על ידי המרוץ העיקש הזה -קדימה. כל הזמן מקיימים מגע מיני זיכרי עם חלק חיינו שעדיין לא התרחש ובמקום הריון ולידה אנו מקבלים תשישות נפשית. אך המיניות הזו לא יודעת לוותר, היא ממשיכה לבקע ולכבוש וממשיכה להתמלא חימה מול חוסר ההשגים שעד כה, וצוברת כוחות לקראת הזיקפה הבאה.

תפיסת הזמן הלינארית ומקוטעת:

ותפיסת העולם הלינארית באה לביטוי בעיקר בתפיסת הזמן שלנו; שגם היא לינארית, ולא מעגלית או מחזורית: לגבינו הזמן אינו זרימה אחת גדולה, אלא משהו שבור לחתיכות, לתאריכים, שעות, דקות, שנתונים, ימי הולדת; עבורנו העולם מתחלק לקטעים; השעה שהלימודים מתחילים, כמה זמן צריך לשבת על השיעורים, כמה זמן אורך המבחן ועוד ועוד. ואנו מקבלים זאת, כאילו כך העולם וכי הדרך בה מוצג לפנינו הזמן היא אורגנית כמו זריחת השמש כל בוקר. אך מלבד העובדה שיום אחד אנו נולדים ויום אחד לא נהיה, ושמוקצב לנו פרק זמן פחות או יותר קבוע – אין שום דבר בתפיסת הזמן שלנו הנובע מן הטבע. להיפך, תפיסת הזמן הנוכחית שלנו אינה משקפת את הדרך בה דברים זורמים בטבע, אלא את הדרך בה אנו תופסים את היקום והחיים. וכך, כשאנו חיים בהתאם לתפיסת הזמן שלנו, אנו רק מאשרים את הדרך בה אנו תופסים את העולם, אך לא מודעים לכך שזה מה שאנו 'הלבשנו' על העולם, וחושבים כי כך העולם; ליניארי, מקוטע, לא זורם, מופרד ליחידות קטנות ולא מחוברות. כלומר התפיסה שהלבשנו על העולם הופכת להיות עבורנו – העולם. איבדנו את הפרדה בין מה שהוא העולם באופן ראשוני והיולי – ובין מה שהתפיסה הלא שלמה שלנו אותו – עשתה ממנו.

וכדי לבסס את תפיסת הזמן שלנו עיצבנו טכנולוגיות כדי לממש אותה: שעונים, תאריכונים, יומני שנה וכו', שהרי את זאת יש להבין; תפיסת הזמן המקוטעת והלינארית שלנו יוצרת עולם של טכנולוגיות כי מה שמקשר בין יחידה מופרדת אחת לשניה היא הטכנולוגיה, הטכנולוגיה היא הגשר בין עולם לא נושם אחד למשנהו, אנו רואים אותה כברכה גדולה ('בעזרתה חיינו קלים ונוחים יותר') אך לא רואים שהטכנולוגיה היא קביים במקום יכולת ללכת לבד.

ובתוך כל הטכנולוגיות שהמצאנו כדי לחזק את תפיסת הזמן השרירותית והליאנרית שלנו המצאנו את לוח השנה.

לוח השנה, או בשמו הנכון, הלוח הגרגוריאני, די ראוי למרד. לנו נראה שככה זה, שזו השנה, ויש בה 365 ימים, כמו כך העולם מטבע ברייתו, מתחלק לשנים, והשנים מתחלקות לשנים עשר חדשים וכל חודש צריך להיגמר ב30 או 31 יום. אך נשתמש בביטוי מרדני אופייני, אז מן הראוי לשאול: 'מי אמר', 'מה פתאום'?

ובכן כמה שאלות טורדניות קיימות לגבי לוח שנה זה; האם זהו לוח הנובע מן הסדר הקיים בטבע? או שזה לוח שרירותי שמלביש על הטבע את הגישה שפיתח האדם בלי קשר לטבע? ושאלה נוספת: מהו בכלל הבסיס הרעיוני מאחרי הלוח הזה?

ובכן, ראשית, מקורו של הלוח הזה הוא בבבל העתיקה אך מי שערך אותו סופית היה דווקא יוליוס קיסר ובעקבותיו אימצה אותו הכנסיה הנוצרית, וכך זה נכנס לשימוש עד היום.

המרידה בלוח השנה, אינה מרידה בו מכיון שמשהו בו לא בסדר, הוא למעשה ממלא תפקידו וזהו זה, אך הבעיה היא שהוא מייצג משהו, הוא סימבול לצורת חשיבה מסוימת והוא הוכן בעקבות גישה מסוימת לחיים ולטבע. והמרד אמור להיות מרד כנגד ערכים שהלוח מייצג ולא מרד בלוח עצמו.

אחד החוקרים והמורדים ברעיונות שמייצג הלוח הגרגוריאני – הוא פרופסור חוזה אגואלס, פרופסור למתמטיקה, ופיסיקה, אך גם אמן, משורר והיסטוריון. לדבריו לוח השנה הזה הפך את השימוש בזמן לקווי, לינארי. כלומר מאפשר התקדמות ברצף הזמן רק קדימה, ורק בקו ישר.

ארגואלס גם רואה זיקה ישירה בין צורת חשיבה לינארית ובין תרגום הזמן במונחים של כסף (“Time is money" ). אך אלה עדיין לא הליבה של טענתו של ארגואלס, הטענה המעניינת ביותר שלו, לעניינו כאן, היא; שלוח השנה הגריגוריאני בעצם הוא כלי עזר לממסד השליט ובתחילה הוא היה כלי עזר לכנסיה בכדי לשלוט באדם, וזאת, לדבריו, על ידי כך שחיבור לאורח החשיבה הלינארי מנתק את האדם ממקורות הכח הטבעיים שלו. וכל ממסד שלטוני רוצה לנתק את נתיניו ממקורות הכח שלהם, בכדי שיוכל לשלוט בהם ללא התנגדות.

ארוגואלס לא רק כופר בלוח השנה האזרחית הרגיל הוא גם מראה לנו כיצד לוח שנה היה יכול (ואולי אמור) להיות. והדוגמא שהוא מביא ללוח 'נכון' היא לוח השנה של המאיה. לדבריו לוח השנה שלהם אכן מסונכרן בשלמות עם תדר הזמן הטבעי ומחזוריות הטבע והבריאה.

ארגואלס ממשיך ומפתח את טיעוניו ולדבריו הזמן של המאיה הוא ספירלי, סדרתי ורדיאלי – בו זמנית, ועל כן ניתן להיכנס אליו מכל נקודה. לוח זה הינו גורם שמחבר את בין החמרי לרוחני, ואיך זה קורה? ובכן, לדבריו הלוח שלהם היווה עבורם מעין שער אל המימד הרביעי. כלומר אנו חיים בשלושה ממדים בלבד; חלל, גוף וזמן, ולדבריו, לו הזמן היה לא לינארי אלא רדיאלי – אזי היה מוביל את האדם לרמת קיום בעלת תודעה אחרת. הקיום שלנו בשלושה ממדים אינו שלם, וכדי להשלים את חסרון הממד הרביעי – המצאנו את הטכנולוגיה, שהיא מעין קביים, הבאים במקום קיום בעל תודעה גבוהה (ממד רביעי). הזמן לא היה אמור להיות כה דומיננטי ומוחשי בחיינו, זה קורה, לדבריו בגלל הלינאריות של הזמן; לו הזמן היה מחזורי, כמו בטבע, אז הוא היה רך יותר; במקום לחסום מציאות הוא היה מוביל למציאות גבוהה יותר. הזמן כחלק מ – 4 ממדים הוא בעצם ריקות, פרוזדור אל מציאות אחרת, בעוד שבשלושה ממדים – הזמן הוא ממשות דומיננטית שחוסמת את המעבר אל החיים כמות שהם באמת. כלומר מרידתו בלוח הגרגוריאני היא מרידה במניפסטציה הטכנולוגית של הזמן בחיינו; אנו המצאנו אותו, והוא מושל בנו. תודעת הזמן לפי העיצוב הלינארי היא גם דומיננטית, חוסמת, וגם מובילה אל הצורך לפתח טכנולוגיה כדי לעקוף את הכלא שתפיסת הזמן הלא נכונה שלנו יוצרת עבורנו. לוח השנה של המאיה הוא בן 13 חודש וכל חודש הוא בן 28 ימים, (ועוד יום אחד, ה- 25 ביולי שעבורם הוא מחוץ לזמן), סך הכול 364 ימים. 28 יום הוא הזמן המחזורי של הירח, (פרק הזמן שלוקח לירח להסתובב סביב כדור הארץ). 28 יום הוא גם המחזור הטבעי של גוף האדם ושל מחזור האישה. ועל כן הוא גם הקוד למחזוריות הבסיסית ללוח השנה האזרחי של המאיה.

עד כאן לגבי התפיסה הלינארית והמקוטעת של החיים, אך האם קיימת תפיסה אחרת של האמת? שהרי אם קיימת תפיסה לינארית, הרי חייבת להיות תפיסה שהיא לא לנארית, מהי? על כך בחלק ב': שיקרא: "תפיסת העיקול או האלכסון".


——————————————————————————–


"הטעות הגדולה של המארקסיסטים ושל המאה ה-19 כולה היתה האמונה, שבלכתנו הישר קדימה, אנו ממריאים".

סימון וייל, "הכובד והחסד", כרמל, עמ' 202


——————————————————————————–

הגיאומטריה של האמת, חלק ב'
האמת האלכסונית:

בתפיסת עולם קוית העיקול, או האלכסון, נתפס כסטיית תקן. בטבע שום דבר אינו קווי. בטבע התקדמות היא לא התקדמות אלא צמיחה, וצמיחה (בניגוד להתקדמות) לעולם אינה קוית אלא ספירלית. הקו מדמה עצמו להיות הציר המרכזי סביבו נשזרים השוליים הפחות חשובים (האדם במקום האלוהים), בעוד שהספירלה יודעת שיש משהו מרכזי, עלום שהיא צריכה להסתלסל סביבו, כשהוא מהווה את הזרם החשמלי והיא את השדה המגנטי. (כלומר אלוהים עלום, והאדם מנסה לתת לו הד על ידי חייו).

הספירלה מורכבת מקו אלכסוני שכל הזמן רוצה לחתוך את הקו הישר בזוית. כך שהקו הישר מייצג יקום גברי שהתיפקוד שלו מוצא לפועל על ידי האונה השמאלית של המח, בעוד שהאלכסון מייצג יקום נשים שהתיפקוד שלו מוצא לפועל דרך האונה הימנית.

האונה השמאלית היא הלינארית, האנאליטית, המסיקה מסקנות המבוססות על עובדות מדידות, היא הגיונית עושה שימוש במספרים, מלים וכמויות. רואה את העולם כמורכב מגורמים נפרדים. והיא עוסקת בעיבוד וקליטה מודעים של המציאות. האינטליגנציה שלה היא אינטלקטואלית.

האונה הימנית היא הוליסטית, אנאליטית, חסרת תחושת זמן, היא אינטואיטיבית, עוסקת לא בפרטים אלא בשלמויות. היא יצירתית, אמנותית וכו'. רואה את העולם כמסכת שלמה אחת. היא עוסקת בקליטה לא מודעת של המציאות. והיא משתמשת לצורכי חשיבה באינטליגנציה רגשית.

האונה הימנית אחראית על צד שמאל של הגוף והשמאלית על צד ימין של הגוף. והעובדה שעל כל שמאלי קיים תשעה ימניים יכולה להראות עד כמה דומיננטית האונה הימנית בתרבות שלנו על פני זו השמאלית. תברותנו נותנת עדיפות לפעילות המחצית השמאלית שלה מוח, על חשבון המחצית הימנית.

התרבות המערבית מעודדת שימוש באונה השמאלית של המוח בגלל ששם מצויים כישורי קריאה, כתיבה, דיבור וחישוב כמותי. וזאת על חשבון פיתוח האינטואיצה, ההתבוננות, ההקשבה והמודעות למרחב. לאור מידע זה ניתן להבין כי פרופסור ארגואלס (מוזכר בחלק א') מביא את לוח השנה הספירלי, סדרתי ורדיאלי של המאיה, כמייצג צורת תפיסת עולם שהיא מושפעת מן האונה הימנית יותר מן השמאלית. כלומר, התרבות המערבית דיכאה לחלוטין את תפיסת העולם של האונה הימנית, וארגואלס המורד בתפיסה הרדיקלית של הזמן של האונה השמאלית, מנסה בעצם לאזנה על ידי הבאת תפיסת עולם השואבת מן הזיקה לאונה הימנית, שכיום כבר כמעט לא בשימוש, (למעט יוצרים, אמנים או אנשים רוחניים במיוחד).


את הדיאלקטיקה הזו שבין קו לאלכסון ניתן לראות בסיפרה שבע. שם רואים קו ארוך ולצידו קו קטן שנטוי לו באלכסון. עם זאת מעניין לציין כי שבע זה הוא מבט דרך היקום הגברי והלינארי, במבט של היקום הספירלי-אלכסוני אל השבע, הקו האלכסוני יהיה מלוא אורכו ורק בצד יהיה קו ישר אחד שיצא ממנו…

אך צריך לזכור ששום קו אינו נעצר אף פעם. אנו פוגשים אותו בנקודה מסויימת, ונפרדים ממנו בנקודה אחרת, אך הוא ממשיך כל הזמן. וכך אם נאפשר לשני הקוים המרכיבים את הסיפרה שבע להמשיך עוד ועוד נקבל ספירלה שבה הקו האלכסוני מתעקל שוב ושוב מסביב לקו הישר.

ואם נחזור למיקטע של הסיפרה שבע, ונבחן שוב את היחס בין הקו הישר לקו האלכסוני, נמצא שביחסיות הזו שבין שניהם נמצא היחס בין האמת ובין המציאות שבטעות אנו רואים אותה כמציאות האמיתית;

כי האמת נמצאת תמיד באלכסון למה שגלוי. היא לא הפוכה למה שגלוי ולרוב (בעולם לא מושלם זה שלנו) היא גם לא מתאימה בדיוק למה שגלוי, היא מצויה באלכסון. לא הרחק מן המציאות הגלויה היומיומית, אלא קצת בצד, קצת ליד. בעצם ב45 מעלות. ולכן כל כך קשה לראות אותה, כי היא לא בקו הראייה הישיר. בדרך כלל היא נסוגה ונעלמת מפני המבט הישיר, החד משמעי. זה שמחפש עובדות; כך או כך.

האמת היא קו קטן בשולי הדברים.

פיזיקת הקוואנטים היא שינוי מרענן מבחינה זו, כי היא גילתה בדיוק את זה; את חוסר העקיבות של האמת, ולא סתם אמת, רוחנית או נפשית, אלא אמת פיזיקלית, אמנם קוואנטית, אמנם זעירה מאוד, אך אמת פיזית. היא גילתה שכשבאים למדוד את האמת הפיזית של החלקיקים הסאב אטומיים, (חומרי היסוד של כל חומר חי) הם משנים את טבעם; במדידה אחת הם כאלה, במדידה אחרת הם אחרים. אך המציאות ישרת הקו שלנו ממשיכה קדימה, המדע ממשיך קדימה, ופיזיקת הקוואנטים נותרת מאחור, או למעשה בצד, כמשהו שהוא לא בדיוק בר עיכול. המסקנות שלה לא חילחלו כלל לענפי מדע ועיסוק אחרים שממשיכים בקו ישר כאילו לא הייתה פיזיקת קוואנטים.

ובחזרה לאלכסון; אנו רואים את הקווים הקטנים שיוצאים מן הקו הראשי כטעות דפוס, אך לא. שם בצד, בדברים הקטנים והאלכסוניים הללו מסתתרת האמת הגדולה. היות ואין לה ביטוי בראש חוצות היא חיה במחתרת, מסתתרת בצד. ואם המבט הישיר, תשומת הלב הפורמלית הקשה, הנוקבת – מופנית אליה, מיד היא מוצאת אלכסון חדש להסתתר בו, עוד 45 מעלות לדור בהן. כי האמת אוהבת את האפלולית של הפינות והצדדים. וזאת בניגוד לתשומת הלב הראשית, המחפשת עובדות, מחפשת דברים שניתן למדדם, ואז משנמדדת האמת ונמצאת כחסרת עקיבות ויציבות (כל הזמן היא בורחת הצידה) מכריזים עליה כל אי אמת; הולכת שולל, אילוזיה. וכו'.

(מזכיר לי את ההקדמה לסיפרו של אריך קסטנר : "שלושים וחמישה במאי" שם הוא מספר שההשראה לכתיבת הספר לא הגיעה אליו. אז הוא שכב על השטיח וחיכה בשקט בשקט שתיכנס דרך הדלת, והיא מרחרחת, כשהיא רואה שהוא זז, היא מיד נעלמת. אך הוא עושה עצמו ישן, מזוית עין רואה אותה זוחלת פנימה, והוא ממש לא מעוניין, מביט בעניין בתיקרה, וכשהיא רואה שהוא ממש אדיש, היא מתקרבת עוד. ואז משהתקרבה ממש אליו ועדיין הוא אדיש, היא נרגעת ואז הוא שולח מהר יד, תופס אותה בעורפה ו… הוא יכול להתחיל לכתוב את הספר).

האמת הקוית צפופה, דומיננטית, מציפה אותנו בשפע של גירויים ומידע, בעובדות. כובשת עוד שטח. לא מותירה מקום לספק, לתהייה, לשאלות, היא פסקנית חד משמעית ובעיקר טריטוריאלית מאוד: מנסה לכבוש עוד ועוד שטח מידי המסתורין וחוסר הוודאות. האמת הקווית שונאת חללים, מרווחים ובכלל את הריק ואת האין. היא רוצה לכבוש כל חלל על ידי העובדות. (כשמוציאים מן המילה: 'עובדות' – את הקו הישר של האות השניה, מקבלים את המילה: 'עבדות', ואכן אם יש יותר מדי עובדות והן מולכות בקוים ישרים מידי – אנו נעשים עבדים שלהן).

אך האמת האלכסונית אוהבת מאוד חללים, חוסר וודאות, ובעיקר את האין ואת הריק. היא עולה ופורחת רק כשיש לה מרחב נשימה. ואם לא ינתן לה מקום היא תיעלם. וזאת בניגוד לאמת הקווית – היא לא יודעת לכפות עצמה, צריך להזמין אותה, ליצור עבורה חלל, מרווח ומרחב ולחכות עד שתקרום עור וגידים.

בשיחה שבה המשוחחים לא נותנים מקום האחד לשני ולא מאפשרים לחייו הפנימיים של הדובר השני לבוא לידי ביטוי ורק מפגיזים את הזולת בעובדות מוגמרות וקשות – בשיחה כזו אין מקום לאמת האלכסונית.

האמת הקוית בדרך כלל קלה להשגה; פלקטית, חוגגת בראשי חוצות, היא נחלתם של ממסדים, קולקטיבים וחברות. ולא משנה אם זה ממסד פוליטי או דתי, מבחינה זו, האמת האלכסונית הייתה תמיד נחלתם של יחידים, מעטים, שונים ובודדים. חיים בשוליים, נושאים את אבוקת האמת האלכסונית בשקט. לעתים במחתרת, אך לא יכולים לעשות רעש ולעורר תשומת לב רבה מדי אחרת יחרגו מן האלכסון ויעברו את הקו הישר. וזו הדילמה של נושאי האמת. היא לא יכולה להפוך לפומבית, כי אז קו האלכסון משתנה והאמת כבר לא אמת. (אלא אם כן קו האלכסון הופך לקו הלגיטימי).

וככל שאנו הופכים לחברת יותר מוחצנת ופומבית, (חברה שאם אתה דוחף פניך לתוך עדשת מצלמת טלויזיה שמצלמת בכלל משהו אחר – זכית לחיים, זכית להכרה), ככל שאנו יודעים יותר אודות כולם וכלום אודות האני האמיתי שחי בתוכנו, ככל שאנו עושים יותר את שכולם עושים ופחות מחפשים מה מתאים לנו לעשות – כך האמת האלכסונית חיה בנסיגה ובגלות. כיום האמת האלכסונית חיה בעיקר בשמורות טבע; אנשים מיוחדים, צנועים ובודדים. בשירה, בסוגי אמנות חדשניים, בתינוקות, בכלבים (ובעלי חיים), בפינות טבע מבודדות, במיסטיקנים, בהבלחות השראה רגעיות, בחוויות ל.ס.ד ומסקלין בודדות ועוד.

האמת האלכסונית אוהבת את הרז, המסתורין, הסוד והרמז (הפרד"ס המפורסם שרק רבי עקיבא יצא ממנו בחיים). חברה שאין בה מקום למסתורין האלכסוני של היחיד, השונה, האינדווידואל האותנטי – גירשה מקירבה את האמת האלכסונית – סופית.

הגישה החברתית רואה את האמת האלכסונית של אינדווידואלים כפרי דמיון קודח. וככל שיש יותר אנשים שמאמינים באמת מסויימת – כך היא הופכת לקוית יותר. אך למעשה זה לא אפשרי לאמת שתישכון ביותר מאדם אחד, בזמן נתון. כשהאמת עוברת לשכון בשיחה בין שניים – זה אירוע נדיר. ואם היא חיה בקבוצה – זה כבר כמעט בלתי אפשרי. כי ברגע שהאמת חיה בקולקטיב, בקבוצה היא מייד משנה טבעה והופכת מאלכסונית לקווית. לנו, בקבוצה נדמה כי זו אותה האמת שנשא האינדווידואל הקודח בליבו ובמוחו, אך ברגע שזה נודד לנחלת הרבים,זה כבר לא אלכסון, זה קו. (ראה בהקשר זה את המאמר של אחד העם: "כהן ונביא").

האמת היום היא רק אמת כשהיא נחלת כולם, כשהיא בראשי חוצות, כשכולם מאשרים אותה. אך למעשה אז היא כבר מזמן לא אמת. היא בדרך כלל אמת כשיחיד עדיין נושא אותה עמו, בליבו בשקט במסתורין, ועליו לעשות זאת כמה שיותר זמן, כי ברגע שהוא מעביר זאת לרבים והם רואים זאת כאמת, ברגע זה היא פסקה מלהיות אמת.


 דוגמאות:

א.גישות המערב והמזרח הרחוק: הגישה המערבית היא גישה קווית, במזרח הרחוק, הגישה היא יותר רכה, יותר מן הצד, נותנת יותר מקום לצללים ולמסתורין. שהרי האמת צריכה לצמוח, היא לעולם לא מתגלה בבת אחת.

ב. צמיחה: וצמיחה תמיד מתרחשת באפילה וחצי אפילה, בצללים. רק שהצמיחה הושלמה והצמח של האמת חזקת מספיק אפשר לחשוף אותו לקו הישיר והבוטה של אור השמש. גילוי האמת חייב את המסתורין. חיים עם האמת כבר יכולים להתרחש באור הגלוי של המציאות, במידה והמציאות עצמה בשלה לכך וגם היא הצליחה להצמיח את האמת האלכסונית.

ג. חיזור: לאחר שתי הדוגמאות של דתות המערב, דתות המזרח הרחוק, והדוגמא של צמיחה בטבע, באה הדוגמא השלישית; חיזור; כשיקום גברי מעוניין ביקום נשי ולהיפך, כלומר כשגבר מוצא חן בעיני אישה ולהיפך, המעבר לקראת התאחדות (ריגשית, גופנית או רוחנית) יכול להתבצע רק דרך גישת האלכסון. וזה בא לביטוי באמנות הפלירט, ופלירט אף פעם לא ישיר. לא באים לבחורה ואומרים לה: 'אני מעוניין בך' או להיפך. הגישה היא של עניין בבת או בן המין השני שבאותה המידה עשוי להתפרש כרצון להיות סתם ידידותי. המבט בפלירט הוא מבט צדדי, מזוית העין. לבוא למישהו מן המין השני במבט ישיר, יתפרש כהתגרות או תוקפנות. המבט הצדדי מכבד את החיים הפנימיים, ומכריז שיש עניין בשני, אך לשני יש באותה העת את המרחב לא להענות. וזו האמת של התחלה של יחסים; 'אני מעוניין, אך בלי כפיה, רק אם זה הדדי'. והגברים פחות טובים בפלירטוט מאשר נשים, הם ישירים ובוטים יותר. ואילו נשים מפלרטטות הרבה, אך היות והגבר ממוקם בגישה הישירה, הוא מחמיץ, לעתים קרובות, את העניין שהיא מגלה בו. הוא חושב שאם היא לא באה אליו בגישה ישירה, אז מן סתם זה לא עניין אמיתי.

ד 1. שיחה: המציאות הגלויה, ישרת הקו בשיחה – הם המלים. אך בדרך כלל אין בהם הרבה אמת אודות תחושות המשוחחים, או מה שחי בהם באמת בזמן השיחה. כל אלה באים לבטוי בדרכים אחרות; האמת בשיחה היא מבט קטן, אנחה קטנה, חשיקת שניים מקרית, מילה שלפתע מסרבת לצאת מן הפה. וכו'. השפה המילולית היא שפה של קוים וזאת לעומת השפה הלא מילולית (צורת ישיבה, הבעות פנים, קשר עין, וכו') שהיא שפה של אלכסונים. ככל שהתרבות הנה יותר קווית ורציונלית, כך היא מחמיצה יותר את העושר והאמת הטמונים במסרים הלא מילוליים.

ד 2: בשיחה יש הנושא עליו מדברים, ויש היחסים בין הדוברים. הנושא הוא הקווים הישרים. גם הדעות, הנימוקים וההסכמות או חוסר ההסכמות שבין הדוברים הם קוים ישרים. אך היכן האמת האלכסונית? ביחסים והם מתבטאים ב-: מי משסע את מי יותר פעמים. מי מדבר בקול יותר רם, מי מדבר יותר (יותר מלים ובמשך יותר זמן), מי מתחיל נושא, מי מסמן שהדיבור על נושא מסוים מיצא את עצמו. מי קם ראשון ללכת. מי מרשה לעצמו לדבר על דברים שנויים במחלוקת, מי משתמש בביטויים יותר קיצוניים ופחות 'פוליטקלי קורקט'? מי מדבר יותר על עצמו ויותר על אחרים? מי מסכים פחות אם אחרים ומתקומם יותר מאחרים בכל פעם שלא מסכימים עמו? מי מדבר בצורה של עובדות ולא בצורה של שאלות? כל אלה קשורים לאווירה וליחסים והן אלכסוניים לעובדות אליהן הדוברים מתייחסים.


ה. תחושה בחדר או בדירה: דוגמא נוספת היא כניסה לחדר או דירה; בחדר ובדירה ישנם רהיטים, שולחן, כסאות , צבע קירות, גודל החדר וכו'. וישנה האווירה. הריהוט הוא ייצוג לקו הישר, בעוד שהאוירה היא ייצוג לקו האלכסוני. אם כבר חשים באווירה, אנו סוברים שהיא תוצר ישיר של העיצוב והדקורציה, אך באותו החדר, עם אותם הרהיטים יכולות לדור אווירות שונות.

צבעי הקירות ואופי הריהוט הן עובדות ממשיות, אך האווירה. מי יודע. אולי בכלל אין דבר כזה? אולי זה דמיון, אולי האווירה המסוימת הזו היא בכלל תוצר של תרסיס שהותז בחדר כמה דקות פני שנכנסנו?

במבט לינארי נראה שהאמת של החדר היא הגודל והעיצוב הפנימי. אך האמת של החדר היא האוירה שבו.

ו. המלה הכתובה: האמת של הספרות או הפרוזה, שונה מן האמת של רפורטז'ה עיתונאית. בפרוזה האמת אלכסונית, מרומזת, מאטפורית. נתפסת מזוית העין, היא לא קשורה לעלילה. העלילה מתקדמת בקו ישר, אך האמת של היצירה (המסר, אם תירצו) קשורה יותר לפסיכולוגיה של הדמויות ולאוירה ששורה בינהם ובין עצמם. ברפורטז'ה (עיתונאית או טלויזיונית) כל מה שיש זה הסיפור החד ממדי; כל מה שאתה קורא, או רואה בחדשות או בתכנית הטלויזיה – זה מה שיש.

ז. גברים ונשים: כשגבר ואישה יוצאים משיחה, היא תתייחס יותר לאוירה וליחסים, הוא לדברים עליהם דובר. הוא לתוצאה שהשיחה הביאה או לא הביאה אליה, היא לאמפטיה וידידות שעצם קיום השיחה תרם לו. (המשך והרחבה של ההבדלים בין שיח גברים –קוי, לבין שיח נשים – אלכסוני: בסיפרי: "אמנות השיחה" בפרק "שיחות גברים ושיחות נשים", יצא בהוצאת ידיעות אחרונות בסוף שנית 2002).

ח. מסעדות: מסעדות חדשות נפתחות כל הזמן, וקשה לדעת אם הן יהפכו לסיפור הצלחה או לא. (אותו הדבר לגבי ספרים חדשים, או תקליטורים חדשים, אך כאן נסתפק רק בדוגמא של מסעדות). ומה הופך מסעדה אחת למצליחה מאוד ואחרת, עם מאכלים לא פחות טעימים, עם שף לא פחות מוצלח ועם מיקום ודקו לא פחות אטרקטיביים – לכישלון? ובכן המאכלים, השף, הדקו, המיקום וכל אלה, הן עובדות שיושבות אל הקו הלינארי. בעוד שמה שהופך מסעדה למצליחה היא התחושה שהיא מקנה. אנשים לא יוצאים למסעדה רק עבור האוכל, בדרך כלל זה תירוץ. כשהם שם הם רוצים להרגיש IN , חלק ממשהו חדשני או מרגש, משהו עכשוי. הם משלמים עבור האילוזיה שביציאה למסעדה, ואו שהם חשים את האילוזיה או לא. העובדות החומריות המשובחות ביותר לא יצרו את התחושה הזו של: 'עכשיו זה קורה, עכשיו אנחנו עושים חיים'. כי תחושה זו היא אלכסונית ולא מצויה בחומרים העובדתיים. למשל מסעדה שהיא חצי ריקה היא מתכון לכשלון, למרות כל הגורמים החומריים האחרים, כי נוכחות האנשים האחרים תורמת לתחושת האלכסון, ש'עכשיו זה קורה', 'אנחנו חלק ממה שקורה עכשיו'. ואת זה לא מעבירים את ידי עובדות קשות, אלא על ידי אותו משהו חמקמק שאם היה אפשר לשים אותו בנוסחא, כל בעלי המסעדות היו מליונרים. הם משקיעים בחלק הלינארי ומקוים שבדרך הם גם נגעו בקטע האלכסוני. כי שם הכסף.


עד כאן לגבי הדיאלקטיקה שבין האמת הקווית לאלכסונית והדוגמאות. אך כמובן שכאן תישאל השאלה; אז מה עושים, איך מטמיעים את תבונת האלכסון בתוך עולם העולם הפלקאטי של הקוים? איך בכל זאת ניתן ל'השחיל' את האמת האלכסונית אל תוך הבלוקים הצפופים של האמת הקוית? ובכן חוץ ממה שפורט למעלה (שירה וכו') ישנן דרכים. ואם מדובר על האמת בשיחה, ישנה דרך, חמקמקה ולא תמיד פופולרית, להשחלה של האמת האלכסונית לתוך שיחה קווית. והדרך הזו נקראת: 'אירוניה'.


האירוניה, כגישה אלכסונית בשיחה:

שני סוגי שיח; השיח הישיר הפורמלי. זה נוסע בקו ישר, מביא מסר ישיר, אין בו כלום מלבד העובדות. הוא מאוד פוליטקלי קורקט ומרוב שהוא לינארי ואין בו שמץ של אלכסון, הוא לא מאפשר שום דבר אישי, שום דבר ספונטני. הכל נדרס תחת הקוים הישרים של השיח הפורמליסטי. כמובן שמן הצד השני יש את השיח המאווררר, האישי, הלא עושה חשבון, הלא פורמלי, שעובר מקו לקו, לא מכבד שום דוקטרינה ועוסק יותר בפריעה של סדר קיים, כדי להגיע לסוג של חופש שיחתי שעושה צדק לנביעה פנימית וסובייקטיבית של שני המשוחחים. אך מה עושים משוחחים שאכן קצה נפשם בשיח המגויס הממסדי המכובס, אך מצד שני הם בסיטואציה בה אינם יכולםי להפעיל את השיח החתרני? ובכן אז השיח החתרני יורד למחתרת ועובד כשיח אירוני. וכך אנו מקבלים שלוש שיחות; השיח הפורמלי דורס בקו ישר, השיח המשוחרר והמרדני – חותך את הקו הישר של השיחה בתשעים מעלות. ובכך יוצא עמו לקרב, או לפחות קורא עליו תגר בגלוי. וסוג השיח האירוני הוא לא תשעים מעלות לשום דבר, הוא ב45 מעלות, הוא מכניס את המסר, אך תמיד יכול להסתתר תחת הומור, או לפתע הוא יכול להרצין להגיד את הדברים האירוניים בשיא הרצינות, ואז הזולת צריך להתלבט, אבל לא יכול להוכיח כי יש כאן כוונה אירונית. ואז מכיון שזה באלכסון, זה נכנס, אבל מהצד, דרך החרך ביןה השיריון לגוף. המשוחח האירוני מחייך, למשוחח הפורמלי אין ברירה הוא נאלץ להשיב חיוך, אך בתת הכרתו הוא סופג את החץ. אירוניה היא הדרך שנותרת לאנשים המשוחחים בתרבות שבה השיח הקוי והפורמלי כבש כל חלקה טובה.

עד כאן על האירוניה בהקשר אלכסוני, אך מה בכלל אירוניה? ובכן אירוניה, הנה סוכן חרש, מרכיב חתרני, החודר למחזות המוגנים של השפיות הזעיר בורגנית, או הבומבסטיות של השכבה הנאורה והמשכילה, מחדירה יחידות טרור קטנות שיותר משהן מביאות לאפקט כלשהו – הן מטרידות; השומע לא תמיד יודע אם זה בא להצחיק או למחות ולבקר משהו. וזה ההבדל הגדול בין האירוניה מצד אחד, לבין שנינה ובין בדיחה, הומור, הצחקה, בידור וכו' – מן הצד השני, בכל אלה השחוק ובדיחות הדעת נועדו לתרום להרגשה טובה, של בילוי, שמחה ואושר, בעוד שהשנינה האירונית דווקא רוצה לעשות ההפך; אתה מתענג מן החידוד אך בו בזמן מתפתל מעט בנסותך להבין למה בדיוק הוא התכוון.

האירוניה, בהיותה אלכסונית, היא אמנות חתרנית. צריך להבין שהשיח האנושי משופע בשבלונות לינאריות שהן פרי של צנזורה, שבה כל אחד מפקח את תבניות הדיבור של האחר, ושומר שהן יהיו בהתאם לרוח הממסד ששניהם משתייכים אליו, ואין כמו הממסד (כל ממסד, אפילו זה 'ממסד' של חבורת בני עשרה שלומדים באותה כיתה בתיכון ומתחברים בעיקר לצורך בילויים משותפים) בלדכא ביטוי של רוח חופשית, מקורית ולא עושה חשבון. ועל כן במשטר שכזה, מקום חשוב יש לה לאירוניה, בהיותה כלי אלכסוני מובהק, החותך את הקו הלינארי של הממסד מן הצד ובכך מקעקע את פני הדברים השאננים והמובנים מאליהם של השיח השגרתי, הסתמי והמצוי. "אמנות האירוניה היא אמנות אמירת דבר מה מבלי שאמרנו אותו באמת. זו אמנות המשיגה את תוצאותיה על ידי פעולה מתחת לפני השטח(..) ומביעה הרבה יותר ממה שנדמה שהיא מביעה". ( Muecke, Douglas Colin. (The Compass of Irony. London: Methuen, 1969. pp 5-6


אחד הפילוסופים האלכסוניים ביותר היה סוקרטסט מי שהשתמש באירוניה ככלי היה סוקרטס ששאל כל כך הרבה כי כביכול הוא רצה רק להבין את השני, אך בעצם הוא רצה ללמד אותו עד כמה טיעוניו של בן שיחו אינם מבוססים או נכונים, וכאן יש לנו פאן מאוד רווח באירוניה: ההיתממות. גם קירקגור שאמר: כי "האירוניה הופכת את הדברים לגלויים". וגם שכספיר במחזה 'יוליוס קיסר' שבו אנטוני אומר בנאום המפורסם "וברוטוס הוא איש כבוד הוא כנודע".

האירוניה אינה כלי שיחה שגור, היא כלי הנשק האחרון בידיו של מי שרוצה להכניס פנימה אמת אלכסונית – אך מוצא עצמו כבול בשיחה לינארית, פורמלית, לא אותנטית, שלא מגיעה לשום מקום, ושבה המשוחחים מצד אחד מאמינים שהם באמת משוחחים ומצד שני לא מוכנים לקבל ביקורת על עמדותיהם.

אז אם נכנס קצת עמוק יותר לאירוניה מה נמצא?

ובכן, ניתן למצוא באירוניה שני מאפיינים: (אירוניה –ג.ר. ) "היא תופעה בעלת שני רבדים, גלוי וחבוי. בין שני הרבדים הללו יש סוג מסוים של ניגוד או מתח שלעתים קרובות לובש אופי של סתירה. באירוניה יש מרכיב של התחפשות, של נאיביות מעושה, כלומר, העמדת פנים שאין היא (האירוניה) קיימת כלל. האירוניקאי מציג טקסט כביכול בתמימות, אך דרך הגשתו או הקשרו מביאים את המאזין או הקורא לדחות את משמעותו המילולית הגלויה ולחפש את משמעותו הסמויה הבלתי מובעת, האירוניה אינה דוחה או מפריכה מצב עניינים נתון במישרין ובמפורש, אלא בעקיפין ובצנעה היא מטילה בו ספק שנותר בלא הכרעה. היא באה לערער על מה שלמראית עין ראוי להערכה ולכבוד על ידי הארת הקומי והאבסורדי שבו, וחשיפת צביעותו הנורמה הכפולה שבו ורדידותו".( יעקב גולומב "אביר האמונה או גיבור הכפירה" (עמ' 57 ().


כך שלסיכום, הדיבור האירוני הוא אלכסוני לדיבור הפורמלי, זה הריק מאמת אלכסונית בדרך כלל. אך לא רק אירוניה, כל הומור שמשתמש בהצחקה ככלי ולא כמטרה בפני עצמו. פעם ההומור בכלל וליצן החצר בפרט, היו דרך להחדיר את האמת, כמו סוס טרויאני, אל החומות המבוצרות של המוסכמות החברתיות והשיח העקר, הסתמי והתפל. כיום גם הוא הפך לכלי להצחקה, ומי בכלל מחפש מסר
 

אודות הקטגוריה: האמת.


''You have to understand that most of these people are not ready to be unplugged[know the truth] and many of them are so inured, so hopelessly dependent on the system that they will fight to protect it.''

מורפיאוס, מתוך הסרט: ,מאטריקס

*

                                                                קלף המחפש אחר האמת בטארוט, קלף מס. 9.

 

חלק א':
הבה ונעשה סקירה לא ממצה, איזה ביטויים קיימים בקשר לאמת?

למשל: הוא יצא לחפש את האמת, מה האמת מאחורי פרשת העלמו של השר?

כל אחד חי לפי האמת שלו, תגיד לי את האמת', אמת סובייקטיבית ואמת אובייקטיבית.


נסתפק בזה, ומבלי לרדת לשורשם של הביטויים. אך מה שעולה מהם שישנה קשת לא צרה של שימושים באשר למילה זו.

היום השימוש הוא בעיקר פרקטי: בעיקר בקטע של נסיון להסתיר משהו והאמת היא הדבר עצמו, ללא כחל וסרק.

אך האמת שמדובר בה כאן היא אמת פילוסופית, וזה קשה יותר.

עד כמה אנשים חיים בהתאם ל- מחוברים ל- ומודעים ל- אמת של הקיום והחיים?

כמובן שניתן לפתור שאלות אלו על ידי אחד המשפטים הנ''ל: 'כל אחד והאמת שלו'.

אך לאדם יש חופש בחירה והוא בעיקר מנצל אותו כדי לא להיות מתואם או מחויב ביחס לאמת של מצבו הבסיסי.

ישנה הכחשה שישנה אמת כזו, וכי האדם מצוי במצב שהוא יכול לברוא אמת משל עצמו, או לחיות בכלל באופן סובייקטיבי, ביחס לאמת שהוא עצמו ממציא בהתאם לאיך שנוח לו, וגם זה בסדר.

גישה זו, אינה זהה בשום פנים לפוסטמודרניזם, שמגלה שאט נפש מגישות ואידאולוגיות שטענו שיש אמת חד משמעית שיש לחיות לפיה, אך הם ניצלו את החד משמעיות הזו כדי לרדות ולנצל אנשים. והפוסטמודרניסטים לא בהכרח אומרים כי לכל אחד אמת סובייקטיבית משלו, אלא שבהעדר אמת שאחר כך תתגלה כמזויפת אנו חייבים להיות מחוייבים לא להישבע בשום אמת שהיא, בגלל החשש הזה שהיא תתגלה כעוד מקסם שווא שגבה שוב מחיר כבד מדי.

אז זה נושא כבד, בעייתי ומלא ברגשי כעס, עוינות וכו'. כי ברגע שהאמת נמצאת על הדוכן כל אלה שחושבים שהם לא חיים ביחס לאמת או שהאמת שלהם לא מכוונת ביחס למה שמתחיל להצטייר כאמת – חשים פגועים וכעוסים.


חלק ב':
הגדרה:

אמת, היא מצב שבו אין הפרש בין משהו כפי שהוא בפני עצמו ובין איך שהוא מוצג.

אמת, אם כן, היא מצב שרוב בני האדם רחוקים ממנו. וניתן להביא דוגמאות רבות, למשל לרוב אין קשר בין מה שבני אדם חושבים שהם משדרים ובין מה שהם משדרים.

אמת היא מצב שרוב בני האדם חושבים שהם שרויים בו. מעטים מגלים כי המלך עירום ויוצאים לחיפוש אחר האמת. אך חיפוש אמיתי אחר אחר האמת הינו קוטבי ומנוגד לחיפוש אחר האושר. הבעיה היא שלעיתים החיפוש אחר האושר מתחפש לחיפוש אחר האמת.

ההבדל בינהם הוא שהחיפוש אחר האושר נותן מרווח נשימה בין אומללות לאומללות, כמו אובר דראפט ואילו החיפוש אחר האמת (אם הוא אכן מוביל לאמת) מביא לגאולה מייסורי העצמי ומראיית העצמי כמרכז העולם.

האמת לעולם אינה אישית, וכאן, הברכה וכאן גם הקללה שלה.


——————————————————————————–


''אדם אחד נתלווה לשטן בדרכו, הלכו השניים יחדיו, ולפניהם ראו אדם מהלך, מתכופף מפעם לפעם ומרים משהו מצד הדרך, וממשיך ללכת. ביקש האיש מן השטן שיסביר לו מה פשר מעשיו של האיש. ''הוא מגלה פירורים של אמת בצד הדרך ומלקט אותם אחד לאחד'', השיב השטן. ''ואתה מניח לו לעשות זאת באין מפריע''? תמה האיש. ''אינני מודאג'', ענה השטן, ''בסופו של דבר הוא יעשה מהם שיטה''.

מתוך ספרו של אילן עמית, ''גורדייף והעבודה הפנימית'', עמ' 77-78