ארכיון תגית: חללים

המנוסה מן האין.

פרפרים אנו, נמשכים אל האש. לאש החיים. מכורים אנו. משתכרים מן הטעמים והניחוחות, מוקסמים מן האורות. הולכים שבי אחר הקולות, מתפעלים מן ההתרחשות שהחיים מזמנים לנו.

אך בעיקר, נמלטים, נמלטים מהעדר הקולות, העדר האורות, העדר ההתרחשויות.

כשאנו בינינו לבין עצמנו, קשה לנו להיות לבד. מחפשים חברת מישהו. ואם אין בנמצא חברת בני אדם, אנו קמים ועושים משהו.

העיקר לא לעבור על שלושת הלאווים: לא להיות בשקט, לא להיות ללא מעש, לא להיות לבד. אנו נמלטים משלושתם.

בשיחה למשל; בורחים מן השתיקה כמו ממערבולת שואבת בים. יושבים עם מישהו, ואם שנינו לא עסוקים באכילה או בצפייה בטלויזיה, אנו מדברים, גם אם אין לנו מה להגיד. העיקר שלא תישרור השתיקה הזו שמשגעת אותנו. השקט בכלל, והשתיקה בין בני אדם מפחידים אותנו. נדמים בעינינו כעומדים לבלוע אותנו.

וכך חיינו עוברים עלינו כבמעין בולמוס של פעילות תזזיתית.

נעים תוך כדי חוסר מנוח, חוסר שקט, דיבור כפייתי, צפייה כפייתית בטלויזיה, שיטוט במקומות שונים בעיר, במדינה, ברחבי העולם, פגישות עם אנשים שונים ורבים. בילוי חלק נכבד מן הזמן בחברת המוני בני אדם שאיננו מכירים. הופעה, קניון, בכביש, הצגה, סרט וכו'(. ובשארית הזמן אנו אצים ורצים, ממהרים,

פועלים, עושים משהו. העיקר לא להיות בשקט, לא להיות ללא מעש.

ולמה כל כך קשה לנו לשבת לבד, כשאין איש איתנו, ואיננו עסוקים בקריאה או בבהיה בטלויזיה? מדוע כה קשה לנו להיות בחברת עצמנו כשאין רעש של אנשים מסביב, או קולות של מקלט רדיו מן החדר הסמוך?

האם אנו מודעים לכך כי הקשיים הללו מקורם בפחד? שקשה לנו לא לזוז ולנוע. שקשה לנו להיות לבד, שקשה להיות בשקט?

ממה אנו פוחדים? מה אנו מסתירים? ממה אנו בורחים?

למה כל כך קשה לנו להיות בחברת עצמנו, ללא גירויים רבים וחזקים שיאפילו על האינטימיות הזו שבינינו לבין עצמנו?

למה קשה לנו עם חללים ריקים בדירה, בבית? ממלאים אותם ברהיטים ואביזרים? למה קשה לנו עם הלילה? מאירים אותו בנורות, ואורות? למה קשה לנו עם השקט? ממלאים אותו במוסיקה ובקולות בני אדם? למה קשה לנו להיות במקום אחד בשקט וללא לזוז כל הזמן? וכבר תזוזות של רגלינו לא מספיקות, צריך מכונית, שתזיז אותנו מהר, עוד יותר מהר ולהרבה מקומות.

אולי כדי שלא נרגיש שבעצם בתוכנו, אין שום תנועה, שום התקדמות. בפנים איננו הולכים לשום מקום. שאין בנו שום התרחשות, שבנפשנו ריק וחשוך וסטאטי.

אולי בגלל זה.

אולי זה פיצוי.

אולי ההיסטריה הזו של קולות, מראות ותזיזיתיות מתמדת – נועדה להשכיח מאיתנו שבפנים;

כל כך ריק כל כך תקוע כל כך לבד.

בפנים, בתוכנו; בליבה שלנו: בנפשנו.

האין, הריק הקיומי.

אנו פוגשים את המציאות ואולי מודעים לכך שיש בה רבדים ועומקים. אך אולי לא מודעים לכך שמעבר לכל הרבדים כולם – מצוי רובד אחר, רובד בלתי מוחש, מפחיד ועלום; רובד האין. מאחורי כל שנראה ונגיש – הוא שוכן, האין; המציאות הנסתרת של כל שאנו רואים.

החיים, או המציאות, דומים לבצל: ניתן למלא אותו בבשר ואורז ולאפות אותו, לקצצו ולתבלו במאכלים, אך אם ברצוננו לוותר על שילובו בחיינו , תוך כדי איבוד זהותו שלו, ואנו מחליטים דווקא לתהות על קנקנו ולקלף את הקליפות כדי לחשוף את מהותו, אזי אנו מוצאים עצמנו מקלפים את הקליפות, ועוד קליפה ועוד קליפה ובין הקליפות אנו מתחילים לבכות, מקלפים ובוכים, מקלפים ובוכים והכל כדי להגיע בסוף לקליפה האחרונה מאחוריה אין מאום…

אך אנו בדרך כלל לא מקלפים את הקליפות. לא מנסים לחפור דרך הרבדים ולנסות להגיע לאין שבפנים, אנו מותירים את הרבדים כמות שהם ורק מוסיפים קליפות, מסכות, לבושים ומעטים (מקצוע, נישואין, קריירה, בילויים, תארים אקדמיים, תיור במקומות יפים, ספרים, אמנות וכו').

אך אם בכל זאת נקלף את כל הקליפות הללו עד הקליפה האחרונה -נגיע לריקנות. למשל אדם עסוק, שכל חייו מלאים בקליפות שונות ומשונות, המגיע יום אחד לביתו ולפתע אין דבר שהוא 'צריך' לעשותו. ואז הוא חש נורא, וברגע זה הוא מוכן לעשות כל דבר בכדי לא להתמודד עם הריקנות הזאת. ואכן בדרך כלל הוא עסוק כל ימיו בבחירת מוקדים לבריחה, כדי שלא יחוש בריקנות, (ולא לפגוש את הדמונים שהסתתרו בה: חרדות, ספק עצמי וכו') הזו.

וכך הבעיה של רוב בני האדם היא העמידה מול הריק. מול הריק הקיומי. אנשים משתוקקים כל הזמן להיות בתוך מערכת יחסים ואחת הסיבות להזדקקות הנואשת הזו, היא החשש מפני הריקנות, זו שאורבת לכל אחד מן השניים בפנימו. )הזולת עמו הוא חי, ככתר מעל מקום שהייתה בו שן, או תבלול מעל עין שאיננה. ובמערכות יחסים המשחק הוא זה המכסה על התוך האישי הנעדר; כל צד משחק את התפקיד שלו. המשחק הרווח הוא: שצד אחד משחק את החזק וצד שני משחק את החלש. הצד החזק מנצל את "האגו" של החלש ומחזק את "האגו" שלו. אך בעצם זה לא מה שחשוב, מה שחשוב הוא ששניהם יחדיו יוצרים משחק ואז יש וודאות. ואז כשאגו שמשחק כוח פוגש אגו שמשחק חולשה, שניהם מרווחים רווח משני: מצליחים לא לחוש שיש ריק. למעשה, בפועל אף לא אחד מהם אינו פוגש את האחר, כי האחר מצוי מאחורי מסכת התפקיד במשחק(, הוא פוגש רק את התפקיד שהזולת מגלם. ולפעמים, כשאין משחק והאדם עומד מול מישהו שלא משחק עמו בשום משחק, ראה בהקשר זה את הספר: "משחקיהם של בני האדם" של אריק ברן הוא חש שהקרקע כמו נשמטת תחת רגליו, שהרי פתאום הוא עומד מול הריק, והיות והוא לא מקבל התייחסות לתפקיד שמכסה על פני הריק הפנימי שלו -הוא חש פחד, שהרי לפתע אין מרגיש את עצמו.

מנקודת מבט זו – משחק הכוח הוא בעצם עלה התאנה על ערווה של העדר נוכחותו של העצמי. משחקי כוח הם האס של קלפי המשחק, אבל כל משחק תפקידים הוא טוב מבחינה זו שהוא משרת את המטרה של כסות על פני הריק הקיומי. ומה קורה כשאין משחקי תפקידים? האדם נאלץ לשאול: מה אני עושה עם הרגע הבא? עם החיים האלה? האדם נמצא בפני סיטואציה בה הוא חייב למקם את עצמו. חייב לחשוב מה הוא יעשה עם החופש שלו , עם הריק שלו. זה האיום הגדול וזה מפחיד. ראה בהקשר זה – של אי יכולת להתמודד עם החופש האישי, את ספרו הגדול של אריך פרום: "מנוס מחופש". בני אדם לא רגילים לעמוד מול ריקנות ולתת דו"ח: 'מה אני עושה עמה'? כאמור, רוב בני האדם בורחים מהתמודדות עם הריקנות ע"י משחקים. מה שאומר שאם הם פוגשים מישהו שאינו משחק עימם משחקים – זה מיד מפנה אותם אל החלל הריק של חייהם. )מה שמיד יגרום להם לרצות לברוח ממנו. זוהי בדיוק הקללה של המאה ה12- מה לעשות עם הזמן הפנוי? אם יש לי חופש מה אני עושה עמו? בד"כ בני האדם מסוגלים לבצע את התפקידים המלאכותיים שאינם קשורים לחיים האמיתיים: מסחר, פוליטיקה, קריירה וכו'. אבל כשנגמרים התפקידים הללו שהוכתבו ע"י החברה – ועומדים מול החלל הפעור שהוא חייך, מה עושים עמו מה עושים עם החיים? )זו גם הסיבה מדוע אנשים פוחדים לשתוק ביחד ומדוע נוצרת מועקה כשהם שותקים. השתיקה היא חלל באווירה, ולכן רוב בני האדם נמצאים בבולמוס של דיבור כדי שלא להרגיש את החלל, החלל שמייצג את הריקנות הפנימית. בני אדם רבים סובלים מריקנות ומשעמום, אלו סימפטומים של חוסר יכולתו של האדם לצבוע מעל הריק הקיומי מסיכה צבעונית, שתנתק אותו מהריק. אך למעשה, השעמום הנו תופעה חיובית, מכיוון שעצם העובדה שהאדם סובל מריקנות ושעמום, מורה שהוא פוגש בריק מן הצד האטום שלו, לא הצד המוביל להוויה הפנימית(, ולפחות לא בורח אחורה להסתתרות מאחורי מסיכה. אנשים רבים פוגשים את הריק הקיומי וחוסר המשמעות של הקיום השטחי השגור ופונים לאמנות, לכסף, לקריירה, לדת, אך בעצם הם רק צובעים סביב הריק של החיים שלהם מסיכות צבעוניות של 'כאילו חיים', אבל זהו שקר. הדרך האמיתית עוברת תמיד דרך הריק והכלום; דרך הבנה שהחיים הם כלום ואנחנו כלום. דרך פיתוח יחסים של קבלה עם הכלום של

החיים. להתיידד עם האין ועם הריק. רובנו סובלים מחוסר הבנה של הריק. מפחדים שיבלע אותנו. הריק נמשל עבורנו ללילה; אנחנו אולי מבינים שהלילה אינו נגדנו אלא אפשרות ליום חדש, )במידה ונעבור את הלילה בשלום(. אבל, אנחנו מסרבים ללכת לישון, דוחקים את הלילה, מדליקים אורות. ההבנה שלנו את הריק היא ברמתו הנמוכה -אנטי קיום ולא ברמתו הגבוהה – כדרך אל הישות, כמו בזן היפני. אלוהים בנה עולם ריק כדי שהחיים יעברו דרכו, והאדם האמור לתקשר עם האל- חייב לשמור על עולם ריק. אבל אנחנו מגרשים את

הריק, וגורמים לכך שהחיים לא יוכלו לעבור. מעמיסים את החלל בדברים שחוסמים את החיים מלהתרחש. בדיוק כפי שגוף האדם אמור היה להיות ריק  סידרה של חללים שנועדו להעביר את זרמי החיים: בטן ריקה, ריאות ללא ניקוטין, עין צלולה וכו' כך גם הייתה אמורה להיות נפשנו ותודענו; מוח שקט, מצב מחשבתי מדיטטיבי, ללא מבול של מחשבות פרועות. אבל, בני האדם ממלאים את החללים הגופניים, הנפשיים והרוחניים שלהם בתחליפי חיים ניקוטין, ג'נק פוד, רומנטיקה, אמונה, ציות למנהיג, טלוויזיה, מתח, סמים וכו'( והרוחניות, ואלוהים, וההוויה והחיים – לא יכולים לעבור כי מה שהכנסנו לפנימנו כדי להסתיר את האין החוסם אותם.


 ולסיכום:

האין הוא מושג מפתח בדתות המזרח הרחוק, כמו ההינדו: "יודעים אתם מה ראיתי? חזיון אלוהי- החזיון של האם האלוהית, היא הופיעה כאשר תינוק ברחמה, אותו ילדה ומיד ברגע הבא בלעה אותו. כל חלק שנכנס אל תוך פיה הפך לריקות. היא הראתה לי שהכל הוא ריקות".

אימרות ראמה קרישנה. עמ' 318

והבודהיזם:

"את האין ניתן להבין כמצב שבו כלל המרכיבים לא יוצרים קומבינציה, תופעה או מצב כלשהם – שבהם יכולים כוחות חבויים לבוא לכלל התגלות. זהו מצב של העדר מוחלט של מניפסטציה. האין אינו בר תפיסה כלל".

מתוך התורה שבע"פ של כת הבודהיסטים הטיבטים.

 

 


או: פול ואלרי:

 

"God made everything out of nothing, but the nothingness

shows through."

Paul Valery:

 

 

 


 

אודות הקטגוריה: האין.


* *

רק בשקט המלה,

רק בחושך האור,

רק במוות חיים,

הנץ מבהיק בטיסתו בשמים הריקים.


מתוך ''הקוסם מארץ ים''

(ניסוח של אורסולה לה גוין)


* *

האין הוא החלל. עין הסערה השקטה, החור השחור, השער הבולע לבסוף את כולם. אך לפי שעה, כולם מתעלמים ממנו, מתכחשים לו, בורחים ממנו. בורחים מן הכלום השוכן בתוככי הכל. בורחים אל הזמני, המיידי, המהיר, הזמין, המרגש. מוצאים מפלט בסרטים, באהבהבים, ברומנים, בספרים, באוכל (או בדיאטה). לברוח מן הכלום שבתוך הכל, מן הריק.

אך הריק, האין, הוא הוודאות הקיימת היחידה, ודאות מוחלטת, המוסתרת על ידי הזמניות, הבאה, הולכת, נכנסת ויוצאת, רוקדת ומתחלפת – כוילון המתנופף על פני חלון פעור. לרוב רואים את תנועת הוילון ורק אותו, אך מפעם לפעם מצליחים לקלוט את בדל שחורו של החלון הפעור מאחור, ומיד חוזר הוילון להתנופף.

החיים באים בשכבות; בתחילה מה שקולטים הוא מעטה היש (הוילון המתנופף). מאחוריו מסתתר מה שאין (שחור החלון הפעור). אך מה יש מאחורי החלון? דיירים מסתוריים, או המשך הכלום של החלון?


* * *


''…כיוון שהמציאות אינה שלימה ואינה כוללת, הרי ההויה מתגלית דרך מושג האין, מושג האין בהעבירו את המחשבה אל מעבר לו, חזרה אל המציאות, חושף אותה, אבל בתוספת עושר של תוכן, חושף אותה במלאותה''.

רן סיגד, אקזיסטנציאליזם. הפרק: ,מושג האותנטיות בפילוסופיה של היידגר''.

''…אם יעמוד בתועזה זו, יושלם גורלו בכך שיפגוש את האמת השלמה, את האמת הנעלה על כל האמיתות, את המקור חסר הצורה של כל המקורות – את האין שהוא הכל, יפגוש וייבלע בקרבו וישוב ויוולד ממנו''.

אויגן הריגל, זן באמנות הקשת, הוצאת דביר, 1990
 

לעומת העולם הזעיר בורגני- שיר


מה נציב לעומת העולם הזעיר בורגני?

מול השעשועים המלבבים מפלסטיק ממוחזר?

מה נציב?


זירת איגרוף,

זירת התגוששות

ביצת האבקות.

שדות קרב –נציב,

שדות קטל.


והמלחמה היא על חיינו,

ובה ניפול חלל.


ג.ר.

5.10.2003