ארכיון תגית: חלל

חלל וחללים.

——————————————————————————–

חלק א': מבוא
כל התפתחות יכולה להתרחש רק בחלל שמצוי מחוץ לרמה בה האדם מצוי כרגע. כל התפתחות חייבת להטיל את האדם לריק שמצוי מחוץ לתחום הממופה של חייו עד כה.

כך בהתפתחות כללית וכך בפיתוח התודעה. כדי לפתח את התודעה צריך תמיד לשאול: מה חסר, מה לא נשאל, מה איננו.

ואכן יש משום הפרדוקס בשאילת שאלות על מה שלא ידוע. הרבה יותר קל להסביר את הידוע מתוך הידוע, וגם את הלא ידוע מתוך הידוע, וכך, בדרך כלל, במקום להגיע ללא ידוע, אני מסיבים אותו לידוע. ואם הרמה התודעתית היותר נמוכה היא לשאול שאלות מוכרות אודות חומר מוכר. הרי שהרמה הכי גבוהה היא לשאול שאלות שלא ידעת שאפשר לשאול אודות מה שאינך יודע. ולעשות זאת, זה כמו הברון מינכאוזן ששקע בביצה ומנסה למשוך עצמו החוצה דרך משיכת בשערותיו כלפי מעלה.

אין דרך להגיע לרמה שמעל, ללא פרדוכס. ועד כמה שזה נשמע פרדוכסלי, כך מפתחים תודעה. אתה משוטט ומפתח מרחבים תודעתיים אותם לא איכלסת עדיין. זה דומה, לפיתוח גוף. אתה מפתח אותו דרך הפעלת שרירים שעדיין אין לך.

שרירים שיש לך – זה מה שקיים, שרירים שאין לך – זה מה שלא קיים. כל התפתחות מתרחשת דרך מיקוד ועבודה עם מה שלא קיים, עם מה שאין לך.

מה מבדיל מנהל ברמה נמוכה ממנהל ברמה גבוהה ? ובכן מנהל ברמה נמוכה עושה מה שצריך לעשות בהתאם למה שקיים ומנהל ברמה גבוהה עושה מה שצריך לעשות בהתאם למה שעדיין איננו, בהתאם למה שעדיין לא קרה.

ומה שאיננו, הוא החלל שמקיף או שוכן בתוך הדבר. כל דבר מורכב מישנות (יש) ומחללים.

הרמה הגבוהה של כל דבר היא החלל שמקיף אותו והחלל שבתוכו. החלל שמקיף אותו מהווה את המקום אליו הוא יכול לצמוח, והחלל שבתוכו, מהווה את רמות העומק והמשמעות שלו.


כלומר, חומר הגלם להתרחבות וצמיחה הוא החלל החיצון. בעוד שחומר הגלם להעמקה וצלילה לרובד המשמעות, הוא החלל הפנימי, החלל הקוואנטי; מה שמצוי במה שלא נאמר מתוך מה שנאמר.


עד כאן דוגמאות מתחום הניהול ופיתוח הגוף. ועתה לדוגמאות מתחום הצבא; חייל קרבי ברמה נמוכה הוא זה שמתייחס, רק או בעיקר, למה שמתרחש בתחום התפיסה הקיים שלו בעוד שחייל ברמה הגבוהה (קצין), מתייחס לאירועים שיכולים להפתיע בהתאם למה שלא לקח בחשבון.

למשל מאיזה כיוון האויב יכול להפתיע, מה מסתתר מאחורי הסלע שמלפנים. איזה פירצה בגדר לא כוסתה. מה השעה בלילה שבה החיילים הכי פחות ערניים ושבה מיתקפה תהיה הכי מסוכנת. ועוד ועוד.

מה יכול האויב לעשות שהוא לא לקח בחשבון.


מטרת חיל המודיעין, באנגלית: אינטליג'נס (INTELIGENCE) היא לאכלס ולהשמיש עבור הצבא את התחום שאותו הצבא לא קולט, שאין לו את האפשרות להגיע אליו, כי זה מצוי בחלל שנמצא מחוץ לתחום המודעות הקיים.


אינטליגנציה – זה היכולת לחשוב אודות מה שלא מצוי בתחום החשיבה הקיים שלך.

היכולת לפתח אינטליגנציה, יכולה לחסוך לאדם מפלה ונפילה, כי שניהם תמיד יפציעו מן הכיוון עליו לא חשב או לא לקח בחשבון!


אדם בעל תודעה גבוהה נמצא יותר היכן שהוא איננו , מאשר היכן שהוא ישנו.


לאדם בעל תודעה ערה, קשה לשבת בבית קפה, או מסעדה, עם הגב לאנשים – כי אז לא יוכל להתרכז באנשים שלפניו, כי כל תשומת הלב שלו תהא מושקעת במה שאחריו ולא כוסה על ידי המודעות שלו.

ולמה חשוב לו להפנות תשומת ליבו לשטח שלא כוסה על ידי המודעות שלו (היכן שהוא איננו)? כי מה שיגמור אותו תמיד יפציע באזור שלא נלקח בחשבון שלא כוסה בתחום המודעות הקונוונציונלי.


שינה תודעית, זו רמת מודעות שלוקחת בחשבון את מה שישנו בעוד שערנות זו רמת מודעות שלוקחת בחשבון את מה שאיננו.


צורת האכלוס המערבית לוקחת חללים ומאכלסת אותם בצפיפות. לא סובלת לראות חלל שמשהו לא ממלא אותו.

אך ככל שהתרבות יותר גבוהה כך היא מאפשרת חללים. ככל שהתרבות נמוכה יותר היא שונאת חללים כי חללים מייצגים עבורה איום, את הלא ידוע, שיכול לבלוע את הוודאות השבירה שיצר האדם.

כך שחלל לא מאוכלס, עבור אדם חסר תודעה, היא איום. עבור אדם בעל תודעה היא פוטנציאל למשהו שיעבור דרכו (או מן הפנים החוצה או מן החוץ פנימה), כלומר פרוזדור לתקשורת .


מה שאיננו (החלל), הוא התווך למה שמעבר. אם אני מקשיב למה שאיננו, דרכו אני קולט את מה שמעבר לכאן ולעכשיו.

חלל הוא המוליך הטבעי לנוכחות גבוהה, משהו גבוה יכול להגיע למשהו נמוך דרך החלל בלבד.

החלל היה אמור לאפשר מוליכות של דברים גבוהים, אבל האדם רואה את החלל כאויב כמשהו שצריך למלא, לכבוש, לאכלס. רואים זאת היטב ביחס לכדור הארץ, אין פינה שבה האדם לא ממלא את החלל בבניינים או כבישים. כך גם בעיצוב פנים של החלל בבניין או דירה. כך גם בעיתונים, אין רווחים בין המשפטים והכתבות. וגם בשורות הקוטג'ים הצפופות. או בחלל של סופרמרטים, שהוא חלל ענקי, אבל הכל צפוף. או בכבישים הארוכים מאוד, אבל רוב הזמן יש פקקי תנועה. או בחניות שהן כל הזמן מלאות. ולכן אולי אנשים שחיפשו את הקול הפנימי, או משהו גבוה, הלכו למדבר.


בני אדם רואים חלל כהזמנה לכיבוש או אונס. וזו כמובן מטאפורה למה שקורה בתחום הנפשי, רוחני, ותקשורתי. למשל בשיחה; שתיקה, בשיחה, זה חלל בין בני אדם. ואנשים לא יודעים לשתוק ביחד.


ניתן לאפיין תרבות כגבוהה או נמוכה, לפי הכבוד או חוסר הכבוד לחלל, בין אם זה חלל פיסי חלל שיחתי, או כל חלל אחר.


פתיחות כלפי הזולת זה לבוא אליו עם חלל. והיות ואדם מגיע עם חלל, ישנה אפשרות למסרים מהזולת, להגיע ולהכנס פנימה.

הקשבה אמיתית זה פינוי של חלל פנימי.


חלק ב': חללים וגברים-נשים:
יחסי גבר ואישה, בממד העמוק שלהם, הם יחסי מלאות וריקות, יחסי ישנות וחלל.

א. הגבר:

הגבר הוא המלאות, הוא תמיד מלא במשהו ורוצה להתרוקן. הוא יכול לעשות זאת על ידי יצירה או על ידי כיבוש. וכששניהם לא מסתייעים, הוא מלא בעצמו, דהיינו, נפוח, ממלא חלל גדול יותר ממה שהוא באמת (דימוי התרנגול המתנפח. הגבר עושה זאת על ידי האגו או השרירים).

לגבר אין חללים הוא כולו ישנות מתפוצצת אחת גדולה.

ב. האישה:

האישה במיטבה היא חלל, רחם.


מה מותר האישה מהגבר ? החלל.


גבר צריך לאפשר את החלל של האישה כדי שדרכו יוכל להתחבר למציאות שמעבר, אבל במקום לעשות זאת הוא רואה חובה לעצמו למלא את החלל ולסתום אותו.

גבר ברמה נמוכה רואה לעצמו חובה קדושה לסתום חללים נשיים.


גבר ברמה גבוהה צריך לתת לחלל של האישה להגיע אליו ולהרחיב אותו מבפנים.

כלומר, במקום להיות עסוק בדחף למלא את החלל הנשי, עליו להיות עסוק בלהקשיב לאישה, כאילו היא קונכיה דרכה הוא שומע את האוקיינוס של הנצח.

אך גבר ברמה נמוכה, במקום להקשיב לאישה, ממלא אותה באגו של עצמו. הסכנה של הגבר לגבי האישה הוא שהוא כל כך מלא בעצמו עד שהוא מזהם את החלל הנשי.

גבר רואה את החלל כאיום שיכול לבלוע את עצמו במקום כפוטנציאל שיכול לפתוח אותו מבפנים.


האישה נולדת ריקה ומטרתה לשמר את עצמה ריקה עבור גבר שידע לכבד את ריקותה, במקום לראות זאת כאיום.

אך היות וגברים בדרך כלל רואים את החלל הנשי כאיום, והיות והעולם נשלט על ידי המין הגברי, ואישה רוצה להיות חלק מן העולם ולקבל מקום בו – היא מנסה לסתום אותו כמה שיותר מהר.

אך יש נשים שהצליחו לשאת בתוכן חלל אותו הן לא סתמו, אישה כזאת יכולה להיות עם גברים, לשבת בשקט, להתבונן לדעת הכל. אישה כזאת היא ליידי.

היא בוחרת להיות מחוץ לשיחה כי היא יודעת כי הכוח שלה נמצא בחלל שלה ביכולתה להכיל וביכולתה גם לבלום את מה שרוצה לכבוש את החלל שלה.

כך האישה בעלת הבגרות הנפשית. שעבדה על עצמה.

אך רוב הנשים מצויות בשלב הטרומי, והן מתחלקות לשתיים : נאנסות וזונות.

נאנסות : כאשר היא חלשה מידי והמיניות, הנשיות, או הנוכחות שלה – מנוצלות

זונות : מוכרת את המיניות, הנשיות, או הנוכחות שלה על מנת לקבל מקום, או לזכות ביתרון בעולם הגברי.


אחת הבעיות של נשים ובני אדם שהורגלו לגברים בעלי סמכות שגוזלים ואונסים את החלל שלהם, מתרחש כשהם פוגשים גבר או בעל סמכות, שמאפשר סוף סוף את החלל שלהם. בדרך כלל, אותו אדם יזכה מצידם לחוסר כבוד, כי כי הם הורגלו ליחס לא מאפשר. וקיימת בהם התניה לכבד את מי שגוזל את החלל שלהם. כי כנראה הוא חזק ובעל סמכות.

הם הורגלו לכך שרק מי שחלש לא חומס את החלל שלהם. ועל כן, בתחילה הם לא יעריכו את הגבר או בעל הסמכות בשל החלל שהוא מאפשר, תהיה להם נטיה לראות זאת כחולשה.

 

ואכן קיימות מעט מאוד נשים שיש להן את הבגרות שמאפשרת להם לאפשר את החלל שבתוכן מתוך רצון ומודעות .

ונשים שכאלו הן מה שגברים מיוחדים, רוחניים, בעלי נפש מיוחדת – מחפשים. ואם גבר שכזה מוצא אישה שכזו, שתאפשר אותו, דרכה הוא יכול להיוולד מחדש


נשים שונות זו מזו בגודל החלל ובאיכותו ולא כל אישה נולדת עם אותו גודל חלל.

חללים קטנים יכולים להוליד יצורים קטנים וחללים גדולים יצורים גדולים ככל שהאישה יותר גדולה בשיעור קומתה הנפשי-רוחני כך גדול יותר החלל בפנימה


איך מזהים בחורה עם חלל בוגר ובשל? איכות השתיקה שלה היא זו שרוצה להכיל אותך ולקלוט אותך ואינה בועטת בחזרה את מה שאינה מסוגלת להכיל.

ולעומת זאת, איך מודדים יכולת הכלה מועטת ? לפי חוסר יכולת להכיל משהו שלא מסתדר לה או מפריע לה. כשהחלל קטן, יכולת הכלה נמוכה ואז היא לא מסוגלת להכיל סתירות או דברים מאתגרים. וזה יוצר דיסונאנס והיא מקיאה את זה החוצה. היא לא יכולה להכיל סתירות, או דברים שלא מסתדרים לוגית או דברים שפוגעים בה אישית או דברים שלא מסתדרים עם דעותיה. כל אלו הם חסמים של יכולת הכלה גבוהה.


החוכמה אינה להכיל את הצד היפה שבאדם אלא את החריג.


אנו כולנו צמאים לפגוש אדם שיקבל אותנו ללא תנאי , היכולת לקבל אדם ללא תנאי היא האיפיון הבולט של חלל אמיתי.

האהבה במיטבה היא ללא תנאים, זו קבלה מלאה. שניהם הם איפיון של חלל האמיתי.


ככל שאתה גבר עם יכולות רוחניות ונפשיות גדולות יותר אתה צריך אישה עם יכולות הכלה גבוהות עוד יותר.


אתה יכול לראות יכולת הכלה על פי מימדים גופניים: אישה צרה גופנית היא עם חללים מוגבלים , כלל שאישה רחבה יותר אבל לא עבה (כרס לעומת ירכיים) אזי יש בה יותר חללים. התרבות שלנו סוגדת לאישה הצרה האישה שקורסת לתוך עצמה, שהיא נטולת חלל לגמרי. ועל כן דמות דוגמנית העל היא ללא מותניים או ירכיים, צרה לגמרי.


הגבר הכוחני שונא את החלל, אינו רואה בו תועלת ופוחד שיבלע אותו ועל כן הוא יוצר את האישה הצרה.


בעבר לאישה הרחבה היה חלל נוסף, ממלכה – הבית. והיום, במסגרת צמצום החלל הנשי, זורקים אותה מהבית, מן החלל הקודם שלה ועכשיו היא בעבודה שם היא אפס.

אך יש להבדיל בין אישה רחבה לעבה. רחבה זה לצדדים, עבה זה קדימה.

ברגע שאישה הפכה ליותר עבה מאשר רחבה, היא הזדהמה. יש דברים בתוכה שממלאים אותה, אותם היא לא מסוגלת לנקז.

מגיל מסוים האישה לא מכילה חלל זה השלב של סיום הפוריות. ואם בינתיים לא הצליחה להצמיח מתוך החלל הראשוני, חללים ברמות גבוהות יותר, לא תהא לה הזדמנות נוספת.

חלל הוא משאב מתכלה. זמן הוא משאב מתכלה. זמן הוא ישות בתולית. זמן הוא חלל מבחינה זו שעוד לא השתמשו בו.

חלל אם לא ממלאים אותו כעבור זמן הוא לא שמיש.

חלל וזמן הם משאבים מתכלים ומה שחי צריך למצוא את החלל והזמן העכשוויים כדי להיוולד מחדש דרכם – זה אכזרי ללא חמלה, אבל זו המציאות.

גם הגבר וגם האישה יכולים להיוולד מחדש, (ברמת התודעה) עד גיל מסויים. בדרך כלל זה עד גיל 40.


ככל שגבר יותר פוטנציאלי, מבחינה נפשית- תודעתית – כך הוא זקוק יותר לאישה חללית. גבר תודעתי היה אמור להיות מסוגל להשיג את הנשים החלליות ביותר. אבל כיום זה מצוי כזכרון ברמה הנמוכה, שם, את הגברים בעלי הפוטנציאל הנפשי- תודעתי, מחליפים גברים שיש להם עושר כלכלי מאפשר להם להשיג כמעט כל אישה, והם בדרך כלל מנסים להשיג נשים רבות וצרות. .


אם אישה מחוברת לעצמה לחלל של עצמה, היא יודעת שהיא מחפשת בעל פוטנציאל תודעתי.

ככל שהיא מעריכה יותר את החלל שלה ויודעת מי היא ומה חי בה – כך היא תרצה יותר גבר בעל רמת תודעה גבוהה.

 

——————————————————————————–


גבריאל רעם

9.8.2006

———

מסה זו קיימת גם בקטגוריה: מין אהבה ויחסים, בשם: החלל הנשי.

ההיעדר, שגריר האין.

ילדים חושבים שהם גדלים לקראת החיים, אך הם הם גדלים לקראת הכלום וצומחים אל היעדרם של החיים, אל הריקנות.

הם גדלים, ומחפשים את החיים; בפאבים, פרשיות אהבים, לימודים, הקמת משפחה, קידום מקצועי, בנסיעות לחו"ל, בשיחות נפש. אך במקום את החיים, הם פוגשים את היעדרם. חבוי היטב מאחורי מסכת האקטואליה, מחופש לממשות. ההיעדר מצוי מאחורי חיי הנישואין ובתוכם, מאחורי חופשה ובתוכה, מאחורי הסיפוק המקצועי ובתוכו; שהרי ההיעדר הוא המהות הריאלית ביותר מאחורי כל התרחשות ובתוכה.כל הזמן נשען ומפעיל לחץ אל מחיצת הממשות הדקה שהקימו בני האדם בדי עמל.

ואז, כאשר קורסת מחיצת הממשות העכשווית הדקה, מתגלה ההיעדר בכל מאודו, ממיט שואה, טורף חיים, בולע לעמקי מחשכיו את כל הניצוצות המפרכסים.

כך שמנקודת מבט של האין – מגפות, מלחמות, מהפכות, מעשי טבח – אינם תאונות הנגרמות כתוצאה מצירוף מקרים לא מוצלח, אלא הם 'קרע' המתהווה בכסות הזו שאנו קוראים לה חיים; קרע שההיעדר מציץ דרכו החוצה. האסון או השואה הם כקרחת הנפערת לפתע במרחבים של דשא חיינו המוריק. כעבור זמן ישוב הדשא ויכסה את מקום הקרחת, וכעבור זמן נוסף יווצר הרושם שההיעדר מעולם לא ביקר שם, כאילו אינו קיים כלל. אך כל זאת, עד ההתפרצות הבאה.

והרי החדשות: "שלוש מאות בני אדם נספו בתאונת מטוס". "חמשת אלפים בני אדם נרצחו במשך שלוש שנות שלטון רודני". ,מהומות עקובות מדם בבירה". "באחד עשרה בספטמבר (יום קריסת מגדלי התאומים) נספו באמריקה למעלה משלושת אלפים בני אדם". וזהו סוף החדשות.

אך יעבור זמן ושוב יכסו החיים את הפצעים שפצע ההיעדר, כאילו מעולם לא ביקר כאן, כאילו החיים לבדם משלו כאן בלעדית מאז ומתמיד.

כמובן שאשליה זו יכולה להתמיד רק עד הקרע הבא, ברמת הפרט כמו ברמת הכלל, ונשאלת השאלה: מה יוצר את הקרע, אותו קרע דרכו בולע האין את הממשות שצמחה על גבי הכיסוי?

הקרע נוצר כאשר מתפתח איזור של לחץ נמוך בתוך איזור הלחץ הגבוה של חיינו. כאשר אנו מאפשרים לעוצמה או לאינטנסיביות להיחלש על ידי כניעה: כניעה לחולשה, לעצלות, לפיתוי, לספקות עצמיים, לרגשות שליליים, להיסוס, לאי חשק, לשפיטה ולהאשמה עצמית, ובעיקר על ידי כניעה להיכנעות: 'בשביל מה להתאמץ"? "אין טעם", "האם זה שווה טרחה"?

שאננות בתוספת חולשה זמנית או מתמשכת – מובילים לירידה בעוצמת החיים. האין, המהווה אנטיתיזה לחיים, אורב בשוליהם לסימן הקטן ביותר של חולשה, שאיפשר לו לפרוץ פנימה. כל הרשאה שאנו מרשים לשעמום, לתחושה של ריקנות קיומית, לביטול זמן סתמי – כמוה כפתיחת הדלת בפני האין להיכנס אל חיינו ולנגוס בהם באמצעות שגריריו אלה. וכאשר גדלה הטריטוריה ומתרחב שטחו של האין, הוא יכול להרשות לעצמו להופיע בצורתו האולטימטיבית – המוות.

המוות לעולם אינו רחוק מאיתנו ממש, אלא מצוי תמיד בשולי חיינו, דרך האין, המופיע באמצעות נציגיו: הכניעה, הריקנות, השעמום והשיממון.

בסופו של דבר, ינצח האין תמיד, שכן קיום החיים דרך מתווך החומר הנו זמני. וברבות הזמן נחלש החומר, מתפורר ונמוג אל תוך האין. אך הגוף אחת דרכו ממילא. הגוף הוא הקורבן שמקריבים החיים, המס שהם מתחייבים לשלם לאין,כדי שיניח בינתיים לכוח החיים להוציא מתוכו את הזרעים של דור ההמשך. ואחרי שהחיים הולידו חיים: 'אחרי המבול'.

זה מעין חוזה לא כתוב ביניהם: 'תן לי עוד זמן, עוד הולדתי חיים מתוכי', 'זמנך עבר', אומר האין.

השאלה היחידה שנותרה היא: איזה מן חיים מנסים החיים להצמיח עד לביקור הבא של האין: חיים כתוצאה מהזדווגות עם בן/ת המין השני, או חיים הנולדים בתוכנו כתוצאה מהזדווגות פנימית שתתרחש בנו?

 

* * *

"המוות אינו דומה כלל לחיים. אין הוא דומה לשום דבר שאנו מכירים. המוות בוקע מתוך אותו אין כביר שאנו חיים בתוכו. הוא פורץ אל תוך הביצה הנוגהת המרכיבה את ישותנו ומנפצת אותה לערפל דק של רסיסי בדולח המתפזר אל תוך החלל".

אריה יעקב לייב, דון חואן, הוצאת גל, עמ' 61
 

האין, הריק הקיומי.

אנו פוגשים את המציאות ואולי מודעים לכך שיש בה רבדים ועומקים. אך אולי לא מודעים לכך שמעבר לכל הרבדים כולם – מצוי רובד אחר, רובד בלתי מוחש, מפחיד ועלום; רובד האין. מאחורי כל שנראה ונגיש – הוא שוכן, האין; המציאות הנסתרת של כל שאנו רואים.

החיים, או המציאות, דומים לבצל: ניתן למלא אותו בבשר ואורז ולאפות אותו, לקצצו ולתבלו במאכלים, אך אם ברצוננו לוותר על שילובו בחיינו , תוך כדי איבוד זהותו שלו, ואנו מחליטים דווקא לתהות על קנקנו ולקלף את הקליפות כדי לחשוף את מהותו, אזי אנו מוצאים עצמנו מקלפים את הקליפות, ועוד קליפה ועוד קליפה ובין הקליפות אנו מתחילים לבכות, מקלפים ובוכים, מקלפים ובוכים והכל כדי להגיע בסוף לקליפה האחרונה מאחוריה אין מאום…

אך אנו בדרך כלל לא מקלפים את הקליפות. לא מנסים לחפור דרך הרבדים ולנסות להגיע לאין שבפנים, אנו מותירים את הרבדים כמות שהם ורק מוסיפים קליפות, מסכות, לבושים ומעטים (מקצוע, נישואין, קריירה, בילויים, תארים אקדמיים, תיור במקומות יפים, ספרים, אמנות וכו').

אך אם בכל זאת נקלף את כל הקליפות הללו עד הקליפה האחרונה -נגיע לריקנות. למשל אדם עסוק, שכל חייו מלאים בקליפות שונות ומשונות, המגיע יום אחד לביתו ולפתע אין דבר שהוא 'צריך' לעשותו. ואז הוא חש נורא, וברגע זה הוא מוכן לעשות כל דבר בכדי לא להתמודד עם הריקנות הזאת. ואכן בדרך כלל הוא עסוק כל ימיו בבחירת מוקדים לבריחה, כדי שלא יחוש בריקנות, (ולא לפגוש את הדמונים שהסתתרו בה: חרדות, ספק עצמי וכו') הזו.

וכך הבעיה של רוב בני האדם היא העמידה מול הריק. מול הריק הקיומי. אנשים משתוקקים כל הזמן להיות בתוך מערכת יחסים ואחת הסיבות להזדקקות הנואשת הזו, היא החשש מפני הריקנות, זו שאורבת לכל אחד מן השניים בפנימו. )הזולת עמו הוא חי, ככתר מעל מקום שהייתה בו שן, או תבלול מעל עין שאיננה. ובמערכות יחסים המשחק הוא זה המכסה על התוך האישי הנעדר; כל צד משחק את התפקיד שלו. המשחק הרווח הוא: שצד אחד משחק את החזק וצד שני משחק את החלש. הצד החזק מנצל את "האגו" של החלש ומחזק את "האגו" שלו. אך בעצם זה לא מה שחשוב, מה שחשוב הוא ששניהם יחדיו יוצרים משחק ואז יש וודאות. ואז כשאגו שמשחק כוח פוגש אגו שמשחק חולשה, שניהם מרווחים רווח משני: מצליחים לא לחוש שיש ריק. למעשה, בפועל אף לא אחד מהם אינו פוגש את האחר, כי האחר מצוי מאחורי מסכת התפקיד במשחק(, הוא פוגש רק את התפקיד שהזולת מגלם. ולפעמים, כשאין משחק והאדם עומד מול מישהו שלא משחק עמו בשום משחק, ראה בהקשר זה את הספר: "משחקיהם של בני האדם" של אריק ברן הוא חש שהקרקע כמו נשמטת תחת רגליו, שהרי פתאום הוא עומד מול הריק, והיות והוא לא מקבל התייחסות לתפקיד שמכסה על פני הריק הפנימי שלו -הוא חש פחד, שהרי לפתע אין מרגיש את עצמו.

מנקודת מבט זו – משחק הכוח הוא בעצם עלה התאנה על ערווה של העדר נוכחותו של העצמי. משחקי כוח הם האס של קלפי המשחק, אבל כל משחק תפקידים הוא טוב מבחינה זו שהוא משרת את המטרה של כסות על פני הריק הקיומי. ומה קורה כשאין משחקי תפקידים? האדם נאלץ לשאול: מה אני עושה עם הרגע הבא? עם החיים האלה? האדם נמצא בפני סיטואציה בה הוא חייב למקם את עצמו. חייב לחשוב מה הוא יעשה עם החופש שלו , עם הריק שלו. זה האיום הגדול וזה מפחיד. ראה בהקשר זה – של אי יכולת להתמודד עם החופש האישי, את ספרו הגדול של אריך פרום: "מנוס מחופש". בני אדם לא רגילים לעמוד מול ריקנות ולתת דו"ח: 'מה אני עושה עמה'? כאמור, רוב בני האדם בורחים מהתמודדות עם הריקנות ע"י משחקים. מה שאומר שאם הם פוגשים מישהו שאינו משחק עימם משחקים – זה מיד מפנה אותם אל החלל הריק של חייהם. )מה שמיד יגרום להם לרצות לברוח ממנו. זוהי בדיוק הקללה של המאה ה12- מה לעשות עם הזמן הפנוי? אם יש לי חופש מה אני עושה עמו? בד"כ בני האדם מסוגלים לבצע את התפקידים המלאכותיים שאינם קשורים לחיים האמיתיים: מסחר, פוליטיקה, קריירה וכו'. אבל כשנגמרים התפקידים הללו שהוכתבו ע"י החברה – ועומדים מול החלל הפעור שהוא חייך, מה עושים עמו מה עושים עם החיים? )זו גם הסיבה מדוע אנשים פוחדים לשתוק ביחד ומדוע נוצרת מועקה כשהם שותקים. השתיקה היא חלל באווירה, ולכן רוב בני האדם נמצאים בבולמוס של דיבור כדי שלא להרגיש את החלל, החלל שמייצג את הריקנות הפנימית. בני אדם רבים סובלים מריקנות ומשעמום, אלו סימפטומים של חוסר יכולתו של האדם לצבוע מעל הריק הקיומי מסיכה צבעונית, שתנתק אותו מהריק. אך למעשה, השעמום הנו תופעה חיובית, מכיוון שעצם העובדה שהאדם סובל מריקנות ושעמום, מורה שהוא פוגש בריק מן הצד האטום שלו, לא הצד המוביל להוויה הפנימית(, ולפחות לא בורח אחורה להסתתרות מאחורי מסיכה. אנשים רבים פוגשים את הריק הקיומי וחוסר המשמעות של הקיום השטחי השגור ופונים לאמנות, לכסף, לקריירה, לדת, אך בעצם הם רק צובעים סביב הריק של החיים שלהם מסיכות צבעוניות של 'כאילו חיים', אבל זהו שקר. הדרך האמיתית עוברת תמיד דרך הריק והכלום; דרך הבנה שהחיים הם כלום ואנחנו כלום. דרך פיתוח יחסים של קבלה עם הכלום של

החיים. להתיידד עם האין ועם הריק. רובנו סובלים מחוסר הבנה של הריק. מפחדים שיבלע אותנו. הריק נמשל עבורנו ללילה; אנחנו אולי מבינים שהלילה אינו נגדנו אלא אפשרות ליום חדש, )במידה ונעבור את הלילה בשלום(. אבל, אנחנו מסרבים ללכת לישון, דוחקים את הלילה, מדליקים אורות. ההבנה שלנו את הריק היא ברמתו הנמוכה -אנטי קיום ולא ברמתו הגבוהה – כדרך אל הישות, כמו בזן היפני. אלוהים בנה עולם ריק כדי שהחיים יעברו דרכו, והאדם האמור לתקשר עם האל- חייב לשמור על עולם ריק. אבל אנחנו מגרשים את

הריק, וגורמים לכך שהחיים לא יוכלו לעבור. מעמיסים את החלל בדברים שחוסמים את החיים מלהתרחש. בדיוק כפי שגוף האדם אמור היה להיות ריק  סידרה של חללים שנועדו להעביר את זרמי החיים: בטן ריקה, ריאות ללא ניקוטין, עין צלולה וכו' כך גם הייתה אמורה להיות נפשנו ותודענו; מוח שקט, מצב מחשבתי מדיטטיבי, ללא מבול של מחשבות פרועות. אבל, בני האדם ממלאים את החללים הגופניים, הנפשיים והרוחניים שלהם בתחליפי חיים ניקוטין, ג'נק פוד, רומנטיקה, אמונה, ציות למנהיג, טלוויזיה, מתח, סמים וכו'( והרוחניות, ואלוהים, וההוויה והחיים – לא יכולים לעבור כי מה שהכנסנו לפנימנו כדי להסתיר את האין החוסם אותם.


 ולסיכום:

האין הוא מושג מפתח בדתות המזרח הרחוק, כמו ההינדו: "יודעים אתם מה ראיתי? חזיון אלוהי- החזיון של האם האלוהית, היא הופיעה כאשר תינוק ברחמה, אותו ילדה ומיד ברגע הבא בלעה אותו. כל חלק שנכנס אל תוך פיה הפך לריקות. היא הראתה לי שהכל הוא ריקות".

אימרות ראמה קרישנה. עמ' 318

והבודהיזם:

"את האין ניתן להבין כמצב שבו כלל המרכיבים לא יוצרים קומבינציה, תופעה או מצב כלשהם – שבהם יכולים כוחות חבויים לבוא לכלל התגלות. זהו מצב של העדר מוחלט של מניפסטציה. האין אינו בר תפיסה כלל".

מתוך התורה שבע"פ של כת הבודהיסטים הטיבטים.

 

 


או: פול ואלרי:

 

"God made everything out of nothing, but the nothingness

shows through."

Paul Valery:

 

 

 


 

אודות הקטגוריה: האין.


* *

רק בשקט המלה,

רק בחושך האור,

רק במוות חיים,

הנץ מבהיק בטיסתו בשמים הריקים.


מתוך ''הקוסם מארץ ים''

(ניסוח של אורסולה לה גוין)


* *

האין הוא החלל. עין הסערה השקטה, החור השחור, השער הבולע לבסוף את כולם. אך לפי שעה, כולם מתעלמים ממנו, מתכחשים לו, בורחים ממנו. בורחים מן הכלום השוכן בתוככי הכל. בורחים אל הזמני, המיידי, המהיר, הזמין, המרגש. מוצאים מפלט בסרטים, באהבהבים, ברומנים, בספרים, באוכל (או בדיאטה). לברוח מן הכלום שבתוך הכל, מן הריק.

אך הריק, האין, הוא הוודאות הקיימת היחידה, ודאות מוחלטת, המוסתרת על ידי הזמניות, הבאה, הולכת, נכנסת ויוצאת, רוקדת ומתחלפת – כוילון המתנופף על פני חלון פעור. לרוב רואים את תנועת הוילון ורק אותו, אך מפעם לפעם מצליחים לקלוט את בדל שחורו של החלון הפעור מאחור, ומיד חוזר הוילון להתנופף.

החיים באים בשכבות; בתחילה מה שקולטים הוא מעטה היש (הוילון המתנופף). מאחוריו מסתתר מה שאין (שחור החלון הפעור). אך מה יש מאחורי החלון? דיירים מסתוריים, או המשך הכלום של החלון?


* * *


''…כיוון שהמציאות אינה שלימה ואינה כוללת, הרי ההויה מתגלית דרך מושג האין, מושג האין בהעבירו את המחשבה אל מעבר לו, חזרה אל המציאות, חושף אותה, אבל בתוספת עושר של תוכן, חושף אותה במלאותה''.

רן סיגד, אקזיסטנציאליזם. הפרק: ,מושג האותנטיות בפילוסופיה של היידגר''.

''…אם יעמוד בתועזה זו, יושלם גורלו בכך שיפגוש את האמת השלמה, את האמת הנעלה על כל האמיתות, את המקור חסר הצורה של כל המקורות – את האין שהוא הכל, יפגוש וייבלע בקרבו וישוב ויוולד ממנו''.

אויגן הריגל, זן באמנות הקשת, הוצאת דביר, 1990
 

על הפחד מפני ריקנות פנימית.

זה חשוב ויקר להרגיש ריקנות.
צריך לקבל את זה כמנהרת הלידה אל העולם של  משמעות , או יצירתיות.
אי אפשר לתת למשהו יותר משמעותי מתוכך לצאת לאור, אם אתה לא מאפשר את הריקנות.  זה כמו לחסום את הרחם, כדי שהולד לא יצא החוצה.
לידה היא תמיד דרך חלל חופשי ומאפשר. כל לידה.
המין האנושי פוחד מחללים, לא רואה בהם איפשור למשהו nממד אחר, אלא חידלון, משהו שמאיים לבלוע את כוחות החיים.
על כן, בני אדם תמיד מנסים לחסום את הריקנות. כי זה מפחיד, יש תחושה כמו מוות, אתה נבלע, הולך לאיבוד, לא קיים.
אבל כמו ששתיקה היא מבוא לשיחה, וכמו שרעב הוא מבוא למזון. -כך הריקנות מבוא ליצירתיות ומשמעותיות.
לאדם יש קושי עם זה, כי זה מפחיד, אז הוא סותם אותה, עם פטפוט בחברה, טלויזיה, ג'אנק פוד, בילויים וכו'. רק לא לחוש בה. אבל אז הוא גם סותם את הגולל על משהו יותר משמעותי שיכול לצוץ ולצוף דרכו.
כשאנשים מדברים, הם פוחדים מהשתיקה כמו מאש. כי השתיקה חושפת את מה שאמיתי. ואנשים פוחדים לחשוף את מה שהם באמת מרגישים, ופוחדים ממה שאמיתי בזולת.
[אז ממלאים את השתיקה בפטפוט.
אדם אמיץ מתמודד עם הריקנות ויודע, שאם כבר הוא הגיע אליה, אז היצירתיות או המשמעות, לא רחוקים. רק לעמוד בפיתוי ולא לסתום אותה מיד.
זה לא אומר, שאי אפשר לסתום ריקנות חלק גדול מן הזמן. אבל צריך גם לכבד אותה ולהוקיר אותה כשהיא באה, (ולא לברוח מיד לגירוי הראשון שיאפיל עליה) כי זה אומר, שהאדם לא סתם את הגולל על חלל פנימי, שדרכו הנפש והיצירתיות יכולים לבוא לידי ביטוי.
אך היום נולד דרך הלילה, ולא להפך. האביב נולד מתוך החורף. השיחה המשמעותית חייבת לעבור דרך שתיקה. הזנת הגוף חייבת לעבור דרך החלל הריק של הבטן.
אם האטום לא יהיה מורכב מלמעלה תשעים אחוז חלל, הוא לא היה יכול להעביר דרכו אנרגיה.
מה שמאפשר את שרוצה להיוולד זה האין. האין הוא הצד הגבוה של הריקנות. כשמביטים באין דרך הקצה התחתון, רואים ריקנות. דרך הקצה הגבוה – הריקנות היא אין דרכו משהו רוצה להיוולד.
כל ההמצאות והיצירות הגדולות נבעו דרך איפשור של האין.
אנשים קטנים פוחדים מן האין, מדמים אותו לריקנות. אנשים גודלים סומכים על האין יודעים שהוא לא יבלע אותם, וכי הוא לא עדות לכך שהם אפס. הם יודעים שהאין הוא הזדמנות ליצירה. והם נותנים לו את הזמן, הם סומכים עליו. והוא אף פעם לא מכזיב. אחרי כל לילה, בא היום. לאחר כל חורף בא האביב.
ללא החורף לא יהיה אביב.
פחד מהריקנות נובע מצורך של האדם לשלוט ולדעת מה קורה כל הזמן. ואם האדם כל הזמן שולט ויודע מה קורה, כלום לא יקרה. כי מה שיקרה צריך איפשור, ושליטת יתר לא מאפשרת אותו.
אבל צריך לעזוב שליטה לא באופן מוחלט,  אלא באופן חלקי, כשחלק מאיתנו כל הזמן קשוב, אבל לא מפריע. כך היצירתיות עובדת דרך האין.
ריקנות תמיד נוצרת אחרי ריב גדול. או בקרב אנשים מנוכרים שחוששים האחד מן השני והמסכות שלהם מכסות את כל הפנים. אבל החלל שקיים בחדר העבודה של הוגה, או אמן, או כנסיה הוא חלל מסוג אחר. חלל מאפשר.חלל שהוא לא ריקנות אלא חלל שהוא אין.
ברגע שנפסיק לבטוח בבריאה נפסיק לתת לחלל לשחק חלק חשוב בחיינו. ואז גם כלום לא יקרה.
————————
גבריאל רעם
20.8.2005

לעומת העולם הזעיר בורגני- שיר


מה נציב לעומת העולם הזעיר בורגני?

מול השעשועים המלבבים מפלסטיק ממוחזר?

מה נציב?


זירת איגרוף,

זירת התגוששות

ביצת האבקות.

שדות קרב –נציב,

שדות קטל.


והמלחמה היא על חיינו,

ובה ניפול חלל.


ג.ר.

5.10.2003