ארכיון תגיות: טלנובלה

הטלנובלה הפנימית.

אנשים רבים מכורים לטלנובלות. הם אולי לא יודו שזו אכן התמכרות, אך (גם אם לא כך, עדיין) הריגוש והאקשן מהווים עבורם שדה מסעיר של בריחה מן הבינוניות והריקנות של חייהם.

בדרך אל ההתמכרות לטלנובלות ישנו מסלול מותווה מראש, בו הילכו אנשים רבים. וזה מתחיל כך: אנשים בורחים מן האמת (בדבר הריקנות והאכזבה) של עצמם, ואז הם הולכים לחפש ריגוש ומלודרמה בעטיפות של חשק ומעורבות ריגשית, ביחסים של אהבה, ושנאה עם אלה שסביבם. ואם הם לא מוצאים אותם (את הריגוש והמלודרמה) שם, (או אם מה שמוצאים לא עונה על הציפיות) – הם פונים לטלנובלה שבטלויזיה.

אכן, אנשים מחפשים בטלנובלות את הריגוש, המעורבות והאקשן שכה חסרים בחייהם.

וכשצופים בטלנובלה, או קוראים אותה – מגיעים למסלול של חרק'ה, או סללום, כזה שגורם לנשמה להיות מוטרפת, לדופק לרוץ ולדמיון להמריא.

כל אלה אינם בגדר חדשה מסעירה, אך כל הטלנובלות שבעולם, הן בחזקת 'כסף קטן'. יש משהו שיש בו ריגוש ברמה אחרת. יש משהו שהוא הרבה יותר מטריף ועוצמתי מן הסרטים הללו. והוא לא רחוק מאיתנו, די קרוב, האמת. קרוב מאוד/ [1]

אז על מה מדובר כאן? ובכן מדובר על טעינה וריגוש שבאים אל הצופה מן הטלונובלות בהם הוא צופה בטלויזיה. אך האנרגיה האמיתית מצויה במקום אחר. מתחת לפני השטח של המסכה החברתית. כולנו כיסינו עצמנו במעטה חברתי קשיח, ומחפשים מחוצה לו את הריגוש המסעיר והמטלטל. נשים נוטות יותר לריגוש ביחסים, גברים לריגושי קריירה וכו'. אך העיקרון זהה: מעבר לקונוונציה החברתית – מחפשים את הריגוש. ומחפשים אותו בחוץ, מחוץ לעצמי. אך האנרגיה הטמונה בפנים ובתוכם, במהות המוסתרת של התת מודע שלהם היא בעלת אפקט חזק הרבה יותר מאשר הטעינה השטוחה והמניפולטיבית הבאה מן הבדיה הסמי-אומנותית.

הריגוש הגדול טמון באמת האישית של הצופה בטלנובלה. בזעקת הבדידות שלו, בפחדים שלו, באכזבות שלו. דווקא בפינות הנידחות הללו, באנשים הממוצעים ביותר – משתוללות סופות אדירות.

דלקות שלא מאכלות אלפי שיחי סנה.

כשמתבוננים בהם, קשה להאמין כי מאחורי החזות הבטוחה או הזחוחה, או השאננה, או הקשוחה או הסתמית – מסתתרים תהומות ופסגות של רגשות עוצמתיים כגון: אימה, חרדה, מתיקות, אהבה תשוקה מיניות וכו', וזאת בדרגה גבוהה ביותר.[2]

לעיתים ניתן לצפות בהתפרצות הלבה הפנימית הזו. כשהתנאים בשלים היא צפה ועולה מבפנים כהתפרצות אדירה. אנשים צופים בזה ולא מאמינים. מה כל זה היה בפנים? מאחורי החזות האפורה הזאת?

רבבות של זעקות אדירות, זעקות של אהבה, מחאה, קינה, יאוש וכמיהה – צפונות בחדרים האחוריים של האזרחים הנורמטיביים. אזורים שאחרים כמעט אף פעם לא נחשפים אליהם. בשיחות הרגילות הן בדרך כלל מחוץ לתחום. לרוב זה לא צף לפני השטח. אם כבר מתקרבים לזה, אז מסתובבים סביב, אך נזהרים שלא לגעת בתיבת הפנדורה.

שמורה וחתומה היא נותרת. כמעט אף אחד לא מנסה את מפתחות השאלה, כדי לפתוח את מנעול התיבה ולתת לדמונים המצווחים, להגיח ולזנק ממנה.

שאלות כגון:

-אז איך את באמת מרגישה?

-אז מה באמת היית רוצה להשיג?

– מה מתחולל בך?

– על מה אתה חושב לפני שאתה הולך לישון?

– איך אתה מרגיש בינך לבין עצמך, עמוק בפנים?

– מה אתה חש לגבי חייך?

– מה מכאיב לך אודות חייך?

– מה משגע אותך?

– איך אתה חי אם מה שלא הצלחת להשיג בחייך?

– מהי החוויה החזקה ביותר שחווית, בינך לבינך?

– למה אתה משתוקק?

– מה זועק בה וכל כך רוצה לצאת?

– מי אתה מעבר למסכה?

לו הייתה לך השיחה האולטימטיבית, זו שבה היית יכול להשיח את כל שחתום בליבך – מה היית אומר בה? מה היית רוצה להשיח? מה להגיד?

בדרך כלל נזהרים, שלא לשאול את השאלות הללו. גם בהתחלת היחסים (כדי שלא לקלקל) וגם אחר כך כשחיים יחד הרבה זמן. חוששים לחשוף את הכניסה למרתף הטעון. (מי יודע מה חי שם?).

זה רגיש מדי, טעון מדי בחומר נפץ ריגשי. וגם אם נשאל, לבני אדם רבים יהיה קשה להתגבר על כל חומות הבטון ששמו בינם לבין זה. ובכלל זה קבור עמוק מדי, עבר כל הרבה זמן מאז שזה יצא לאחרונה, וחוץ מזה זה די מפחיד לשחרר את השדים.

וכך הזהב הפנימי והאפל של הכאב, ההשתוקקות, האימה – האישיים, נותרים חתומים בצופן הנפש. ובמקומו אנו עוסקים בטריוויה, בחילופי דברי סתם ולהג. בורחים מן הדמונים והשדים שבתוך התיבה.

וכשיום לא בהיר אחר, חיינו הופכים לצחיחים וחסרי ריגוש מחיה, אנו מתיישבים, לוחצים על הכפתור בשלט וצופים כמהופנטים בקרינה הזהובה העוטפת את דמויות החלום הניבטות בנו מן המסך הכחלחל.

וזאת בשעה שהבוהק של הזהב האמיתי, זה האפל והפנימי – נותר קבור עמוק בפנים.

הטלנובלה הפנימית.

 

——————————————————————————–

[1] יש כאן איזשהו מוטיב שגם הוא אינו חדש, והוא חוזר על עצמו בסיפורי מעשיות ואגדות רבות. מדובר על מישהו שחיפש משהו כל ימיו והרחיק עד קצוות תבל, רק כדי למצוא את האהבה הגדולה או ההצלחה הגדולה, שני מטר מן הבית שלו. למשל אותו סיפור חסידי על יהודי חלם שהוא נוסע למרחק רב בעבור מטילי זהב, והנה בסופו של דבר התברר לו בחלום כי הם קבורים מתחת לקרשי הריצפה שבביתו. או צעיר שהיה בהודו שנים רבות ובסוף מצא הארה וגאולה בדת היהודית. או דון ז'ואן ששבר לבבות בחו"ל אך אף אחת לא שברה את ליבו שלו. רווק ומזדקן חזר לביתו רק כדי להתאהב בחברת משחקים שלו מן הילדות, בבית השכן).


[2] אחד המקומות בהם ניתן לראות את זה בבירור הוא בתהליך מדהים שנקרא: 'פסיכודרמה', זהו הליך פסיכולוגי שפותח על ידי הפסיכולוג הבולגרי יעקב מורנו. שבו אדם בקבוצה מתנדב לגלם תפקיד של אדם אחר בקבוצה (הוא נקרה: פרוטגוניסט) והוא משמש לפה לאדם שמולו, הוא מגלם אותו ונותן ביטוי לחייו. ואז מה שיוצא מן האדם שאותו מגלמים הוא דבר אדיר שלא ניתן לתיאור.

הפסיכודרמה, היא אולי אחד המקומות היחידים בהם ניתן לצפות בגיחה של גיבורי ה'טלנובלה הפנימית'.

בישראל קיימים מספר מרכזי פסיכודרמה. באזור המרכז קיים המרכז של יעקב נאור הוותיק, שנקרא: 'התיאטרון הפנימי'. או אייסיס.

 

 

 

——————————————————————————–

גבריאל רעם 4.8.2003

 

החיים כדרמה או טלנובלה


אדם יכול להיות נקי מעצמו ומלא בחיים. או מלא בעצמו וחסום לגבי זרימת החיים.

ככל שהוא מלא בעצמו, כך יחסום את החיים.

במקום נוכחות מעורבת, מזדהה – עם חייו. מודעות בלתי מעורבת, של צופה.

האדם המעורב או המזדהה עם חייו, הצלחתו כשלונותיו וכו' – הוא העיקר, הוא השחקן על במת חייו, אך במקום זה הוא יכול להיות מנהל הבמה, שזז הצידה כשההצגה מתרחשת, כדי לא להפריע.

ואנו מפריעים. החיים עבורנו זה אותו תחום צר ודחוס המשתרע בין קוטב אושרנו המקווה לקוטב סיבלנו המתהווה.

ומתוך הזדהות עם הרצון להיות מאושר והפחד מפני כשלון וסבל – אנו מתערבים כל הזמן בחיינו, כמו אמא יהודיה שלא יכול לתת לילד לגדול בשקט, מתערבת ומנסה לחיות את חייו במקומו, כדי לחסוך ממנו טעויות וצער. אבל בכך לא מאפשרת לו לחיות.

ההכנסות והבחישה הזו לתוך ובתוך חיינו, לא מאפשרת להם לזרום, להתרחש, להיות.

והנוכחות התמידית הזו שלנו בתוך חיינו, חוסמת אותם.

חיינו הפכו למחסן במקום קו מתח גבוה.

מלאים ברעש הצורם ובחריקות של: 'טוב לי, לא טוב לי', במקום שקט פנימי שמאפשר לסימפוניה של החיים הגדולים לעבור דרכנו ולהדהד בנו, בעוד אנו מאזינים וצופים בהם כפי שהם מתרחשים מחוצה לנו ובתוכנו. בתוכנו ובלעדינו. כשורה הסוגרת בשירו של ג'ורג' הריסון: * Within you and without you

""and life flows on within you and without you

בתקליטם האלמותי של הביטלס: Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band

במקום להיות הצינור ריק הפכנו לגושים החוסמים אותו.

במקום חלל פתוח הפכנו לפיסות הרהיטים הנכנסות ויוצאות ממנו.

והגושים והרהיטים הם העצמיות/האגו שלנו. האגו סותם את מעבר החיים, לא מאפשר לחיים האמיתיים להתרחש בנו ודרכנו.

החיים מנסים לעבור דרכנו ולטאטא החוצה את האגו החוסם. אך משהו מדביק אותו לדפנות הצינור וקירות החדר של חיינו. והדבר הוא ההזדהות שלנו עם שיאי האושר מחד ועם תהומות היאוש והדכאון מאידך.

ההזדהות הזו הופכת את חיינו לטלנובלה. בטלנובלה הכל אישי, דחוס ומלא ביצרים גועשים, רגשות לוהטים ובני אדם שנפגעים, מקנאים, שוקעים לתהומות של ייאוש, מפרפרים בתקווה חולפת, נלחמים על כל פיסת אושר קורנת.

אך החיים אמורים ויכולים להיות דרמה. אם בטלנובלה העיקר הן הדמויות וההזדהות עם אושרן וכאבן הרי שבדרמה העיקר הן הכוחות, כוחות אדירים שמזיזים את יחידות חיינו הזעירות, משל היו פיסות שעם על מי נהר גועש – מבלי שיש לנו יכולת או שליטה על כך.

אך כדי לתת לדרמה של החיים להניע, להפעים ולחשמל אותנו – עלינו לקבל פרספקטיבה, ובה נוכל לראות את הפרופורציות האמיתיות; אודות היחס והיחסיות בין אושרנו וסיבלנו האישי, נוכח מרחב היקום והאינסופיות של הזמן.

כדי שהדרמה של החיים והעולם תתפרש לעינינו ותניע אותנו מבפנים, עלינו לפסוע מחוץ להזדהות עם הטלנובלה של חיינו.

ואז נוכל להתחיל לחיות.*


——————————————————————————–

*כדי 'לפסוע מחוץ להזדהות' – עלינו לפתח ראיה מבחוץ, ראיה של 'הצופה', לשם כך עלינו קצת להיות זרים לעצמנו. ואכן ישנו מונח בספרות, שירה ופרוזה, שנקרא: 'הזרה', ומטרתו לאפשר לקורא לצאת מהזדהות עם היצירה ולראות אותה מבלי מעורבות אישית. הזרה היא ריקון המילה ממשמעותה . הפיכת המוכר לזר . ליצור דה-אוטומטיזציה של קליטת השפה ע"י הקורא . היא הופכת את המוכר לחדש , מזעזעת . היא מה שגורם ליצירה להיות יצירת אומנות בכך שהיא מפרידה אותה משפה רגילה . היא גורמת לאפקט של ערנות על הצופה במשך הקריאה . היא שומרת על עניין וחידוש בקריאה.

גבריאל רעם

28.6.2006

 

 


——————————————————————————–

 

* Within You Without You
We were talking

about the space between us all

and people who hide themselves

behind a wall of illusion

never glimpse the truth

then it's far too late

when they pass away

 

We were talking

about the love we all could share

When we find it

to try our best to hold it there

with our love, with our love

we could save the world

if they only knew

 

Try to realize it's all within yourself

no one else can make you change

And to see you're really only very small

and life flows on within you and without you

We were talking

about the love that's gone so cold

and the people who gain the world

and lose their soul

They don't know, they can't see

Are you one of them

 

When you've seen beyond yourself

then you may find

peace of mind is waiting there

And the time will come

when you see we're all one

and life flows on within you and without you

http://www.youtube.com/watch?v=GrxRAvnU1FQ