ארכיון תגית: יוצאי דופן

השורדנים

חלק א': יוצאי הדופן במצבי משבר וסכנה

שורדנות זו תופעה אנושית. אך מסתבר כי רק 10% מן האוכלוסייה שייכים למיעוט הזה.

 מי שחקר את התופעה וכתב עליה רבות הוא ד"ר אל סיברט, פסיכולוג. הוא כתב ספר שבשפת המקור נקרא:  The personality of the survivor

הספר תורגם לעברית ונקרא: "אישיות והישרדות",  (כאמור) מאת אל סיברט ויצא בהוצאת עם עובד ב-1999

סיברט עצמו הוא אדם מעניין. בגיל הקולג' הוא אובחן כסכיזופרן , הוא ברח מן המוסד לקולג' שם השלים לימודי פסיכולוגיה ואחר כך עשה דוקטורט בתחום.

כשהוא היה צנחן בקוריאה בשנת 1953 הוא הוצב בחטיבה המוטסת מס. 503 הוא זכר שפגש ניצולים מיחידה מוצנחת ,11 זו יחידה שהייתה בקרבות הקשים ביותר, עד כדי כך קשים שרק חייל אחד מכל עשרה נשאר בחיים. אנשים לא מעטים היו מייחסים זאת למזל, למקרה או כל דבר אחר נסיבתי. הוא, כפסיכולוג מתחיל דווקא התעניין במבנה האישיות שלהם. הוא רותק על ידי תכונות המשותפות לכולם.

בלימודיו לתואר שני בפסיכולוגיה הוא גילה כי "פסיכולוגים ופסיכיאטרים אינם יודעים הרבה על אנשים שעומדים  היטב בלחצים". וזה הוביל אותו לפרויקט מחקר עצמאי כדי לחקור את השורדנים. לשם כך הוא קרא אוטוביוגרפיות וראיין מאות אנשים – "ניצולי מצעד המוות וניצולי שואה, שבויי מלחמה וותיקי הקרבות בווייטנאם, אנשים ששרדו  מחלות כגון: סרטן, פוליו, פגיעות ראש ופגיעות גופניות אחרות. נשים וגברים ששרדו אונס, התעללות, אלכוהוליזם, קשרים תלותיים והתמכרויות. הוריהם של ילדים שנרצחו, אנשים ששרדו לאחר פשיטת רגל, פיטורים ועוד אירועים מרכזיים המשבשים את החיים".  

וראשית כיצד הוא מגדיר אותם: לדבריו, "הם אנשים שניחנו ביכולת מדהימה לעמוד במשברים  ובקשיים חיצוניים. הם מגלים חוסן ויכולת עמידה  במצבים קשים. לאחר המשבר הם מחזירים לעצמם (בקלות יחסית)  את שיווי המשקל הרגשי, ולא זו בלבד, אלא שלאחר המשבר הם אף מתחזקים מכיוון שהם מפיקים כוח מן הקשיים ולעיתים קרובות  הופכים משבר להזדמנות"

אל שאל עצמו: האם שורדנות היא אופי מולד או נרכש. הוא ענה על כך חד משמעית: "אנשים נולדים עם כשרון טבעי לשורדנות. אחרים צריכים לעבוד קשה על כך באופן מודע. הוא מוסיף לדבריו נופך אניגמטי: אפשר ללמוד את התכונות האופייניות לשורדים – אבל אי אפשר ללמד אותן…

מי שהורגל לפעול, לחשוב ולהרגיש על פי הנחיות, אינו מתמודד עם האתגרים  הבלתי צפויים של החיים באותה מידה ל הצלחה כמו מי שפיתח לעצמו יכולות משלו. (כל אחד מן השורדים המצליחים פיתח לעצמו דרך התמודדות ייחודית)".

"בבית הספר של החיים האחריות מוטלת על התלמיד ולא על המורה".  

הוא גילה בהם כמה תכונות; ראשית הוא שם לב שהם נחנו במה שהוא כינה בשם: "מודעות רפויה", שזו מעין תודעה שקטה, שנראית אפילו חצי מנומנמת. (מצב זה מאפשר להם לשכון ב'עין הסערה השקטה' ומשם לבחון בשקט את כל 360 המעלות) . התודעה הרפויה הזו היא סימן לשקט בעולם הרגשות שלהם. ככל שהרגשות סוערים יותר בגלל המשבר, כך התודעה הרחבה מצטמצמת, ומתעמעמת). והתודעה הרפויה יכולה לקלוט הרבה יותר (בתודעה רפויה הוא מתכוון בעצם לגלי אלפא).

אך להפתעתו גילה שיחד עם תכונה זו (של התודעה הרפויה או השקטה)  יש להם תכונה מנוגדת ל'ריפיון' הזה. והכוונה למעין ראדר שהיה לכל אחד מהם, שכל הזמן סרק את הסביבה בחיפוש אחר איומים.

עצם העובדה ששני ניגודים אלו שכנו באותו אדם הביאו אותו לסברה כי אחד המאפיינים הבולטים של השורדנים זו המורכבות. אישיותם בכלל, מורכבת מסדרה של קטבים מנוגדים, (לא רק הסתירה בין מודעות רפויה ורדאר מתמיד), הוא מכנה זאת בשם: "תכונות דו צדדיות",  למשל:  

רצינות והומור.

קשיחות ועדינות.

הגיון ואינטואיציה.

חריצות ועצלות.

צניעות וביישנות יחד עם יוזמה.

מופנמות ותקשורתיות.

שורדנים  רבים הם גם אופטימיים וגם פסימיים,

מעורבים ומנותקים.

 

באופן תיאורטי כמעט כל פסיכולוג יבוא למסקנה כי ניגודים כה רבים ומקוטבים באישיותו של אדם אחד יביאו אותו לכדי שיתוק. אך לא אצל השורדנים.

אז קווי אישיות סותרים לא רק לא משתקים אותם אלא אף מאפשרים להם לשרוד במצבים שאחרים יוצאים כקורבנות.

ובכן העובדה שיש להם תכונות כה מנוגדות ופרדוכסליות  מאפשרת להם מגוון רחב מאוד של אפשריות תגובה לבחור מתוכן.

במילה אחרת, זה מאפשר להם גמישות, או יכולת הסתגלות.

קווי אישיות  דו קוטביים מגבירים את סיכויי ההישרדות. כי כך השורדן אינו מקובע רק על תדר התנהגות אחד, הוא יכול פעם לנהוג כך וכשהסיטואציה משתנה לנהוג בדיוק להיפך. מי שיש לו קווי אישיות דו קוטביים יכול להסתגל  טוב יותר ממישהו שהוא "רק כך או רק אחרת".

השורדנים יכולים לפעול בדר אחת ובסיטואציה אחרת בדרך הפוכה בתכלית. אך לאנשים שאינם שורדנים כשאין הם יכולים לפעול בניגוד לדפוס ההתנהגות הרגיל שלהם, הם חשים חסרי אונים, ונתונים לגמרי לחסדם של כוחות חיצוניים.

צמדים של קווי אישיות מקוטבים, או פרדוקסליים, חיוניים לאורח חיים שורדני מכיוון שהם מאפשרים לבחור מתוך ארסנל של תכונות שונות.

ולא זו בלבד, אלא שככל שיש לאדם רשימה יותר ארוכה של תכונות פרדוקסליות או מאפייני דו קוטביים, זה אומר שאדם זה מורכב יותר. ואנשים כאלה מתמודדים בהצלחה רבה יותר עם סיטואציות  קשות. ומה שיותר מעניין הוא שהדו קוטביים הללו לא רק שורדים סיטואציות קשות הם מתחזקים כתוצאה מכך.  

כל זה ומאפיינים אחרים הביאו את סיברט לכנות את אישיותם כחידתית. הם לא מצליחים להשתבץ בשום קטגוריה פסיכולוגית רגילה.

מה שמוביל לנקודה הבאה: מבחינה חברתית השורדנים הם בהחלט נונקונפורמיסטים, או אאוטסיידרים, (אין להם צורך להשתייך לקבוצה). עבור אנשים שיודעים לשרוד –אין בעיה עם העובדה שהם רואים וחושבים אחרת מאנשים אחרים.

הם אכן מרגישים חריגים,  אך דווקא עובדה זו נותנת להם כוח, גם אם זה אומר שאנשים אחרים מתרגמים זאת כחוסר יציבות רגשית.

דבר נוסף, הסתבר לחוקרים כי לשורדנים יש מעין חוש שישי שמאותת להם איך הדברים צריכים להתנהל כשהכל בסדר. וכשהם מרגישים כנוצרת סטייה מאיך שדברים אמורים להיות ברמת הדינמיקה. וכשהם מרגישים שיש סטייה מרמת הדינמיקה הרגילה, הם מפעילים את תוכנת ה'מצב חירום שלהם'.  

תכונות נוספות שהוא מצא אצלם;

 אין להם דעות קדומות לגבי אחרים, הם נוטים לקבל את האחר כמות שהוא.-

- סקרנות היא אחת התכונות החשובות ביותר של השורדן. היא גורמת לו לברר עד כמה הוא יכול למתוח את הגבולות… זו סקרנות שבאה מנונקונפורמיות. כשהם פוגשים כלל מסוים יכול להית שהם יפרו אותו רק מתוך סקרנות לראות לאן זה יוביל. .

איפיון נוסף, ואף מפתיע הוא האמפטיה והאנושיות. מסתבר שהם לא מונעים מן האגו שלהם, הם קשובים לזולת, לצרכים של אחרים, אפילו כשהם עצמם חווים קושי גדול. כללית, במצבים של חוסר וודאות ואיום יש להם נטייה להפוך את מצב העניינים לבטוח יותר עבור אחרים.

תכונה נוספת של השורדנים הם היכולת הסינרגטית. (כתבה על זה רבות הפסיכולוגית: רות בנדיקט), וזו מוגדרת כפעילות משולבת של הפכים שמייצרים ביחד תוצאה גדולה יותר מאשר סך הפעולות  שלהם בנפרד.

איפיון נוסף זו היכולת שלהם כילדים לא ליישר קו עם מה שניסו ללמד אותם לגבי לאיזה סוג של אזרחים הם צריכים להתפתח.

ובכן ראשית,  סיברט סובר כי לכל ילד תהליך למידה טבעי שעשוי להביא אותו להיות שורדן. אך "תהליך הלמידה הטבעי המונע מבפנים – משתבש כאשר ההורים והמורים מנסים להפוך ילדים וילדות ל"ילדים טובים"… האתגר לגבי השורדנים הוא איך להשתחרר מן התכתיבים ההוריים והמוריים, שהפכו מאוחר יותר בתוכם לאיסורים פנימיים המתפקדים כמעין מגבלות רגשיות בלתי נראות. ללא אותם תכתיבי חברה רוב הילדים נולדים, כאמור, עם דחף פנימי ללמוד איך לשרוד ואיך להתגבר. אך במהלך הילדות הם לומדים שיותר חשוב ללמוד להסתדר ולהצליח בחברה, ואז הם צריכים לוותר על כושרות טבעיים פוטנציאליים, וזאת בעבור לימוד התנהגויות ותגובות שתקנה להם מקום גבוה יותר בהיררכיה החברתית.

הסתבר לזיברט מהראיונות שעשה כי דווקא עודף הכשרה והדרכה ממורים והורים  – ירחיק את הילד מן היכולת המולדת שלו ללימוד עצמי ומשם ליכולת הישרדותית.

הלימוד העצמי של השורדן לעתיד מונע ומונחה על ידי שאלות. המבוגרים בדרך כלל מדכאים את הנטייה המולדת של הילד לשאול שאלות  – במקום לעודד אותה.

בבתי הספר לימוד התשובות נחשב יותר מאשר היכולת לשאול שאלות. וזה ההבדל בין 10 האחוז של השורדים לבין היתר, הם מציגים המון שאלות. רובן של השאלות נובעות מסקרנות. אך הם גם לא מסופקים בקלות מתשובה של נוחיות או תשובה שמתייחסת לשאלה באופן טכני. יש בהם  ידיעה פנימית מתי השאלה באה על סיפוקה. וכל תחליף תשובתי אחר לא מספק אותם. זה חייב להרגיש להם נכון. והם יודעים להבדיל בין תשובה שהיא התשובה היחידה המתאימה ובין תחליפים.

בבתי ספר רגילים לומדים קודם ואז ניגשים למבחן. אך עבור השורדים שלומדים בבית הספר של החיים, זה קורה בסדר הפוך, קודם ניגשים למבחן ורק אחר כך לומדים את הלקח.

רוב ההורים רוצים שהילדים שלהם יהיו הגונים, אהודים, ואחראיים. הם רוצים, במלים אחרות: "ילדים טובים" אך המאמצים 'ליצר' ילד טוב מביאים את אותו הילד בבגרותו לאדם שלא מסוגל להתמודד עם סיטואציות קשות ולא צפויות בחיים סיברט כותב כי "המכשלה הגדולה ביותר העומדת בפני פיתוח אישיות שורדנית  היא החינוך להיות "טוב".

אדם שחונך להיות טוב ולא רע סובל ממגבלה רגשית, ברגע שהוא נמצא מחוץ לסביבה המסודרת שבה גדל, ( קשיים בלתי צפויים, משברים קיצוניים, וכו') הוא הולך לאיבוד.  

ומכאן למאפיין נוסף: בחיי היום יום "הטורים" שלהם נמוכים, המנוע שלהם עובד בעצלתיים, הם נתפסים כנונשלנטיים ובעלי מעורבות נמוכה במה שקורה סביבם, אך כשיש בעיה רצינית באחת הם שם, בכל מאודם.

הבעיות עבורם הם תמריץ לשינוי כיוון ולא סיטואציה שעלולה להוביל לכישלון.

והכישלון והיחס אליו מהווה מרכיב חשוב באישיותו ובהתייחסות של השורדן: מסתבר ממחקרים (שערכו קרול הייאט ולינדה גוטליב) שהמכנה המשותף לכל השורדנים שרובם התנסו בעבר בכישלון גדול. הם שמעו מאותם שורדנים כי הפקטור המכריע הוא לא עצם הכישלון אלא הדרך שהם התמודדו עימו.  

סיברט חושב שניתן ללמד שורדנות, אך לא כלימוד בלעדי ורגיל, אלא כחלק אינטגרלי מתהליך  מתמשך של התבגרות  פסיכולוגית. ומעניין איך הוא רואה את ההתבגרות הזו, הוא רואה אותה ככזו שמאפשרת לאדם בעת ובעונה אחת להישאר ילד מבלי להיות ילדותי.

עבור השורדנים – למידה היא דרך חיים. במיוחד בתקופה או במקום שבו השינויים הם תכופים וחלק מהווי החיים. הלמידה היא מיומנות הישרדותית חיונית.  

חלק ב. הלא שורדנים

סיברט מגדיר הישרדות כמשבר סופני והאדם הרגיל שחווה אותו נכנס להלם בגלל חוסר המוכנות שלו לאיום.

כשיש מצב של איום, סכנה או משבר אנשים נוטים להיכנס לאחד מן המצבים הנפשיים הבאים:

 הם קופאים, הופכים למשותקים מול המצב (מתח).

 אחרים נכנסים לפאניקה (לחץ) . ועל כן מתנהגים בצורה שעלולה לסכן  אותם עוד יותר.

 אחרים נעשים אמוציונליים  מאוד ומאמינים שהסוף או המפלה– קרובים.

בניגוד לכל אלה, אנשים ספורים (השורדנים) מבינים מיד את הממד המציאותי של הסיטואציה החדשה. הם יכולים לקבל שהמצב יכול להיות סופני, אך הם אינם מאבדים בשל כך, את קור רוחם ובדרך כלל עושים משהו לגבי המצב.

מעניין שהשורדן במצבי קיצון מאיימים אינו שורד על ידי מנטליות  של: "זה  או אני או אתה". זה: "גם אני וגם אתה".

ודבר זה מוביל וקשור קשר הדוק לדבר הבא, אצלהשורדנים קיימת אמפטיה ואנושיות כלפי אחרים באותו המצב או במצב דומה.

השורדנים, על ידי היכולת האמפטית שלהם, "קוראים" ומבינים מה קורה אצל אחרים. וזו אחת מתכונות האמפטיה; התכוונות מדויקת דרך הזדהות, על מה קורה לאדם בפנימו.

לאנשים בעלי הבנה אמפטית של דפוסים יש סיכוי טוב יותר להיות שורדנים, וזאת משום שהם אינם זקוקים לרמזים רבים כדי לדעת מה עומד לצאת מן האדם שאיתם בדקות הקרובות. ואז הם מוכנים.

כמו כן מסתבר כי לשורדנים אינטואיציה מופלאה הן לגבי התת מודע והן לגבי מה שעומד להתרחש בזמן הקרוב. אין הסבר רציונלי לכך, יש להם חושים  ויש עדויות על כך. מה שבטוח בעלי חיים לפני רעידת אדמה או צונאמי נסים מן המקום. יש להם את זה.

שורדנים רבים מספרים  שפעלו בדרך מסוימת בלי להבין למה, ובלי שהיו להם סיבות הגיוניות לכך. אדם בעל גישה שורדנית ו בדרך מסויימת בלי להבין למה, ובלי שהיו להם סיבות הגיוניות לכך.רחשת.ן הקרוב.רבים כדי לדעת מה עומד לצאת מן האדם  פועל על פי תחושת בטן.

מה שמעניין לגבי השורדנים, זה לא שהם מתנהגים רגיל בחיי היום יום ולפתע העיתונאי לובש את חליפת הסופרמן.

הסוד טמון דווקא בהתנהלות היומיומית שלהם.  

שם השורדן נוהג ב-כמה דרכים אופייניות.

  1. הוא מטמיע במהירות מידע מדויק לגבי מה שקורה ב'כאן ועכשיו' שלו (הוא חייב לדעת מה באמת קורה עכשיו וכאן).

  2. הוא משוכנע שבכל מצב נתון ניתן לעשות משהו כדי שיביא לתוצאה טובה או לפחות, משופרת.

  3. הם מוכנים לקחת בחשבון בכל רגע בחייהם כל דרך פעולה אפשרית כדי להתמודד אם המצב הנוכחי אינו משביע את רצונם. חסרה להם מנטליות ה"ככה זה", "אין מה לעשות".

  4. ועוד על חיי היומיום של השורדנים; משהו שהוזכר כבר קודם, הם באופן מתמיד, סקרנים. תכונה זו עוזרת להם במצבי קושי , איום או קיצון, והיא עוזרת בכך שהיא מאפשרת להם לקרא את הסיטואציה החדשה  ולהבין שיש כאן מצב חירום כלשהו, מבלי להדחיק או להכחיש אפילו את הדבר הקטן ביותר ביחס לבעייתיות של המצב.

המאפיין הבא הינו השאלות שהם שואלים עצמם במצב החירום.

השאלות של הרוב הלא שורדני כמעט אינן קיימות במצב החירום, כי לרוב הם במצב של הלם (בגלל המפגש עם סיטואציה קשה ואפילו מסוכנת ולא צפויה).

ואם יש להם שאלות, אלה שאלות מן הסוג של:

-"מדוע זה חייב  לקרות דווקא לי"?

- מה דפוק בי שאני כל הזמן מזמין אלי את המצבים הללו?

- מי אשם בזה שהמצב הזה בכלל נוצר?

- מהיכן אביא כוח להתמודד עם זה ולהחזיק מעמד? הרי ממילא הכל אבוד.

לעומתם  השורדן שואל שאלות לגמרי אחרות:

  • מה קורה? מה לא קורה?

  • מה עלי לעשות עכשיו? במה מתוך מגוון האפשרויות התגובה שעומדות בפני עלי לבחור עכשיו?

  • כמה זמן נשאר לי לתגובה?

  • מה כדאי? לעשות משהו או להימנע מעשייה?

  • מה האחר/ים המצויים עימי במצב זה (או עלולים להיות)  עושים, או לא עושים ומדוע?

  • מה המיקום שלי והשייכות שלי בסצנה הנוכחית? איזה תפקיד אני ממלא?

  • אם זה אדם שממנו בא איום ומשבר כלפי, האם הוא פוחד ממשהו עכשיו? עד כמה הוא עצמו חרד עכשיו?

  • אם יש מישהו אחר באותו מצב  קשה כמוני, איך הם מגיבים, מה הם מרגישים?

  • עד כמה המצב רציני?

  • האם מישהו זקוק לעזר ולתמיכה? (מי לא?).

  •  

    ושוב ניגוד מעניין; יחד עם קריאה מהירה של המצב, יש לו הערכה אמפטית לגבי אלה שמצויים עימו באותה מצב מסוכן, מאיים או משברי.

     

    הוא ערני, מודע, אמפטי ומזהה את התבנית שהמצב שייך אליה. כל אלה הינם סמן למצב תודעה גבוה או פתוח או ערני. מצב זה אינו כופה על מצב החירום הנוכחי את תבניות העבר. להיפך, הוא מאפשר למידע חדש לעצב את המפה התודעתית שהוא קולט מן השטח.

    כפי שאינטליגנציה מוגדרת כיכולת ללמוד ולהחכים ממה שעובר עליך, כך שורדנות היא היכולת להתחזק  ולהתחשל ולהתפתח תודעתית כתוצאה מן הקשיים והמפלות שעוברים עליך וביחס ישיר לקשיים  -כך גם ניתן להתחשל. כפי שכתב ניטשה: "מה שלא הורג אותי מחשל אותי", אך כאן עלי לסייג, לא כל אחד שלא נהרג על ידי משהו שהיה אמור להורגו מתחשל בהתאם. לא כל אחד מסוגל לשרוד משברים שאמורים ויכולים לשבור אותם, הרוב, כנראה, בדרך כלל, נוטה להישבר במצבים משבריים… רק כעשרה אחוז מסוגלים להתחשל ממשהו שהיה אמור להורגו, וה10 אחוז הללו הם השורדנים.

     

    ולסיום: אחד המחקרים המעניינים לגבי שורדנים נערך על ידי הפסיכיטר א. ג'ימס אנתוני, הוא בכלל רצה לדעת אם הגנטיקה והסביבה ההורית  הפסיכוטית משפיעים על הילד כך שיהפוך גם הוא לפסיכוטי. היה נהוג לדעת שילדים כאלה מצויים בקבוצת סיכון גבוהה לפסיכוזה. ואכן 90 אחוז מן הילדים הפכו לפסיכוטיים במידה זו או אחרת. אך מה שהיה מעניין זה ממצאיו לגבי אותם 10 אחוז שניצלו. הוא מצא שהם לא רק ניצלו  מהמורשת הפסיכוטית של הגנטיקה והאוירה בבית שבו שני ההורים או אחד מהם היה פסיכוטי – אלא שהם התפתחו ופרחו הרבה מעל לילד שגדל בבית ממוצע בריא מבחינה נפשית.

**

גם רשימה זו היא חלק מספר בשם: "החיים, רשימות מן הגלות", שיצא במהלך אפריל מאי, בהוצאת ניסן

גבריאל רעם. 17.3.14

 

 

  

 

 

 

 

 

עידון מול גסות

חלק א': זה מול זה, באספקט היסטורי

תוך כדי רכישת ידע אנו למדים על הבדלים בין בני אדם. הבדלים פיזיים, פסיכולוגיים, סוציו-אקונומיים, הבדלים שמקורם בהצלחה במקום העבודה, או הצלחה אצל בני המין השני, הבדלים השכלתיים, כספיים וכו'. כאן ברצוני לעמוד על הבדל שאין כלפיו כמעט התייחסות, הבדל ברמת הגסות או העידון של האדם. ולא רק שאין כלפי הבדלים אלה כמעט שום התייחסות ומודעות, אלא שאם אכן אומרים על אדם מסוים שהוא גס או על אדם אחר שהינו מעודן – יכול שאנשים יראו בזה וגם בזה שיפוט וסטיגמה. סך הכול אין הכרה בהבדלים של אדם אחד ממשנהו ברמת העידון של התנהגותו, מנהגיו, הופעתו וכו'. זה נתפס בדרך כלל כעניין של טעם אישי ותו לא.

ולפני שנעסוק בכך, נצלול לתוך מעין סקירה היסטורית כלשהי; אחד הדברים שיש להבין לגבי בני אדם כיום, שאנו הרבה יותר גסים והרבה פחות מעודנים מאשר היו אנשים לפני אלפי ואפילו מאות ואפילו כמה עשרות שנים (כמובן שההבדל נעשה בולט ככל שהולכים אחורה בזמן, אך גם בתמונות וסרטים של אמצע ותחילת המאה ועשרים ניתן להבחין בהבדלים). מספיק להביט בציורים מתקופת הרנסנאס כדי לראות כי הדמויות המצוירות הרבה יותר עדינות לבושם מעודן והבעת פניהם עדינה יותר מאשר ציורים שנעשו במהלך מאה השנים האחרונות.

 

 

ועוד יותר מעודן כשהמדובר בציורי כדים מתקופת יוון ורומי. ועוד יותר מעודן כשמדובר בציורים ממצריים העתיקה.

ולא רק בפיסול וציור דמויות, גם מוסיקה; אם נשווה את המוסיקה הפופולרית היום, מוסיקת טכנו, הבי מטאל, רוק והאוס בהשוואה ליצירות מתקופת הרנסאס והבארוק, למשל ביצירות של ווילדי, מונטוורדי, באך, ז'וסקן דה פרה, בוקסטהודה, היינריך שיץ ועוד ועוד. אם היו משמיעים מוסיקת האוס וטכנו לאדם שחי לפני כאלף שנה, זה היה עבורו כמו מהלומה בפנים. דרך אגב, גם אם היו משמיעים את המוסיקה הזאת לאדם שחי בשנות השלושים של המאה ועשרים, היה לו קשה להאזין לה. דבר נוסף, אפילו ההשוואה בין מוסיקת הרוק של שנות השבעים: הדלתות, הפינק פלויד והביטלס, אם לנקוב בכמה שמות של להקות בולטות – ובין מוסיקה שנרקדת כיום –  ניווכח עד כמה המוסיקה נעשתה גסה, קולנית והמונית. (עם זאת, לא כל הלהקות של שנות השבעים היו ברמה גבוהה יותר מאשר המוסיקה של היום. האבנים המתגלגלות למשל, היו גסות תמיד)

 

 

ולא רק המוסיקה, גם ההבדל בין המבצעים; לראות את הנגנים והזמרים הפופולריים היום, בעיקר זמרי רוק, ראשית, חלקם נראים כאילו נשלפו מערמת כביסה לא נקיה, אך גם הלבוש, השרשראות, חלקי הגוף החשופים, הבעות הפנים המעוותות והתנועות הבוטות.

ולא רק המבצעים, גם עטיפות התקליטים כיום:

 

מבט אל הנגנים והזמרים בתזמורת שמנגנת יצירות קלאסיות ובעיקר יצירות מתקופת הבארוק והרנסנס-

מגלה עד כמה הם מעודנים, כמעט בכל פרט בהופעתם ובמיוחד העור הנקי והצח. למרבית הפלא, כל הנגנים והזמרים בתזמורות בארוק ורנסנאס נראים כבני ובנות אצילים לשעבר, מעודנים ביותר. (אך על אצולה ועידון – בהמשך).

 

 

המין האנושי עובר תהליך של היות יותר ויותר גס, וגם יותר ויותר נמוך (המוני). וכך גם אופן ההתנהלות וההתנהגות בכל מישור מחיינו. דוגמה אחת מיני רבות היא האלימות; כנראה אין משהו גס יותר מאשר אלימות, והיום היא נוכחת בכבישים, בבתי חולים כלפי צוות רפואי, בתוך המשפחה (מכות ורצח, בעיקר של נשים על ידי בעליהן) ובעיקר בבתי ספר ואצל בני נוער.

גם באופן ההתנהלות הבלתי מילולי ישנה השפעה חזקה של הגסות על אופן הדיבור; אנשים משסעים את הדובר באמצע המשפט, כמעט לא מדברים בשקט, טון הדיבור גבוה (לחוץ) ועוצמתי (אגרסיביות),חסר הדיבור האינטימי, דיבור אינטימי זה בשקט, כמעט בלחש, אך בשל הגסות של הסובבים אדם מרגיש צורך לדבר בקול רם כי הוא חש שבדיבור רך ושקט הוא לא יצליח להגיע לאנשים.

בהמשך לעניין הקול, ישנו גם עניין המבטא וחיתוך הדיבור ושני אלה יכולים אכן לשדר גסות או עידון. יש משהו בקולם ודיבורם של ירקנים בשוק שהינו פחות עדין מאשר שיח משוררים למשל. מבחינת שיוך תרבותי, אפשר להגיד שהתרבויות הים תיכוניות, וחלקים של אפריקה ודרום אמריקה הדיבור נוטה יותר לצד הגס או הנמוך של הספקטרום, בעוד שארצות צפון אירופה, צפון אמריקה וקנדה, וגם באסיה חלקים של סין וארצות מזרח רחוק אחרות – מאופיינות בדיבור שנוטה יותר לרכות ועידון מאשר להיפך. נראה שאחת מן השפות והמבטאים היותר עדינים שייכת לאנגלים. אבל אפילו בתוך בריטניה עצמה ישנם הקוקנים מול החברה הגבוהה, בני המעמד הגבוה. או ההבדל בעידון בין המבטא הסקוטי, שוב, לזה האנגלי (מן האפר קלאס).

ולא רק המדינה משפיעה על הגסות או העדינות של תושביה, גם המקום בתוך המדינה בו מתגוררים משמעותי. 90% מן האוכלוסייה במדינה שלנו דר בערים, ב75 ערים וישובים עירוניים. אין ספק שהחיים בעיר הינם גסים, קשים ונמוכים יותר מאשר החיים במושב או מושבה. התחושה של אנשים צעירים ביחס לחיים בכפר אינה שהם חיים במקום ירוק ומעודן יותר, אלא שהם אולי מפסידים את עיקר האקשן (הגס בדרך כלל) שמתרחש בערים. התחושה של הצעירים בדרך כלל היא שהחיים האמתיים מתרחשים היכן שגסות שוכנת…

ושוב, האורבניזציה, העיור, הם תופעה של 150 השנה האחרונות, לפני כן לא היו כלל ערים, הכול היה כפרי, ירוק ופורח. היום הפריחה והירק הם או מחוץ לעיר, או בשמורות טבע של פארקים וגנים ציבוריים.

אחת הסיבות לגסות השולטת, מושפע מכך שגברים גסים יותר מנשים, מבחינה הורמונלית, גנטית ומגדרית. והגברים הם המגדר שנותן את הטון, וכך נשים הופכות לגסות יותר בהשפעת הדומיננטיות של הגסות הגברית. והן, היו אמורות להיות הרבה יותר מעודנות.

מישור אחר של התדרדרות לגסות הוא האוכל שאנו צורכים, היום רופאים נלחמים בג'אנק פוד. אוכל זה הינו גס, עתיר בגירויים, מציף את בלוטות הטעם באגרסיביות. ויש פה מצב, באוכל הגס הזה, שבלוטות הטעם מתרגלות למתקפה עליהם מצד הג'אנק פוד, וכדי להגיב באותו ריגוש הם צריכים שהג'אנק פוד הבא יהיה גס ואלים עוד יותר.

אוכל בדוכנים של מזון מהיר: פיצה, פיש אנד צ'יפס, המבורגר וכו' – הינו אוכל גס, פשוט, לא מעודן מאשר אוכל במסעדה של שלושה מזלגות, אם לבחור בדוגמא קיצונית.

בדוכני מזון מהיר גם אוכלים בעמידה מעל אספלט לפעמים, או על שולחנות פורמייקה שעברו ניגוב מהיר, במקרה הטוב, וזאת לעומת מסעדה איכותית שם יש מפות על השולחן, עם משבצות במסעדות יותר עממיות, ועם מפה צחורה במסעדות ברמה יותר גבוהה.

מעניין שבמסעדות יוקרה הולך ומתקיים תהליך הפוך לזה שמתקיים במזללות, שם שפים בעלי רמה, דווקא ילכו לכיוון ההפוך, לאוכל מעודן יותר שצריך חך עדין כדי ליהנות ממנו. פה כבר לא מסתפקים בעיסת מזון שמושלכת לתוך חלל הפה, פה יש גם ויזואליה, וצמצום במספר המרכיבים במנה. ובשולי הדברים ניתן לציין כי אכילה מרובה של ג'אנק תביא בין היתר להשמנה, מה שמשווה להופעתו של האדם תדמית בלתי מעודנת וזאת בהשוואה לצללית הגוף והמאפיינים היותר עדינים של מבנה הגוף הרזה. (עם זאת, הערה בשולי הדברים, מעניין שדווקא תחום שמעצם טבעו היה אמור להיות גס, שזה הגריסה והטחינה של מזון – הפך תחום כה מעודן. תחום שהיה אמור להיות מעודן מראש, כמו מוסיקה, דווקא מתדרדר מאוד לתחום הגסות ודווקא תחום גס יחסית עובר כזה עידון. מעניין לחקור את המניעים מאחורי זה).

גם הלבוש, רואים מלבושים של אנשים לפני כמאה שנה, הבדים היו ברמה גבוהה, עניבות, חליפות, שמלות ערב מהודרות. בדים ממשי, סאטן ומלמלה. היום מולך הג'ינס העשוי מבד גס ביותר. היוצר חיכוך קשה עם העור, שעור עדין יותר לא היה יכול לסבול. מעילי עור. שלא לדבר על פירסינג, קעקועים ועוד.

השיחות לא נסבות על נושאים רוחניים, או גבוהים, כמו משמעות החיים, התת מודע, סאבטקסט וכו'. הנושאים הם גם יומיומיים וגם קשים, כמו: כסף, דיור, מכוניות, גידול ילדים, ספורט, כושר, אוכל, בישול, דיאטה, תכניות וסדרות טלוויזיה (חלקן כגדול סדרות מתח ופשע כמו 'הסופרנוס' ועוד), מסעות וטיולים. ואילו נושאים ברומו של עולם ושאינם עוסקים בעולם הפיסי והמכאני – יכולים להיתפס כפלצנות, חוסר אותנטיות והתימרות.

חלק גדול מחיינו אנו מבלים במכונית, המכונית עצמה, המנוע, מהירות הנסיעה, היחס לנהגים אחרים והכביש עצמו, שייכים לרמה נמוכה, ושוב גסה, של החיים והמערכת האנושית.

ובכלל, בכל הנוגע למהירות. אנו מצויים בתחום שהוא גס במיוחד. וזה גם אחד ההבדלים הבולטים והמשמעותיים ביותר בין קצב החיים היום ופעם. ומהירות היא סימן שווה לגסות. מהר יותר – גס יותר. העידון מגיע לאט. היום במקום מכתב שלוקח כמה ימים להגיע, במייל הוא מגיע באותו הרגע שהוא נשלח כמעט. על מזון מהיר כבר דיברנו. ואיכות ההקשבה, לאדם הדובר אין סבלנות להמתין למענה והמקשיב מחכה כבר לפואנטה, או שהוא מת לדבר. אז אין כמעט רווחים בין מילות הדובר למקשיב (גם מחמת פחד שם המקשיב ינצל את הרווח המקרי בין משפט למשפט ויתפוס את תפקיד הדובר). ושוב, מהירות סימן שווה – גסות. על מהירות נסיעת המכוניות דיברנו. פעם למרקו פולו וקולומבוס לקח שבועות רבים להגיע לאמריקה ולסין. היום אנו עושים זאת בכמה שעות. וככל שהכול נהיה מהיר יותר כך אין זמן לדברים להבשיל, להתפתח. והעדין זקוק לזמן הבשלה רב יותר מן הגסות. ראו את הפרשי זמן הצמיחה בין יבלית לבין אורכידאה למשל.

הגסות תובעת מחיר ומחיר קשה מאלה שמסגלים את עצמם וחייהם לגסות. רוב בני האדם סובלים בשל כך מתופעות של סטרס ומתח. שפוגמות במערכת החיסונית, וממיטות עלינו מחלות, בחלק מחלות קשות

.

ומכאן לסרטים של היום, שגדושים בסצנות של אקשן אלים, וסצנות של אלימות ברוטלית ומראות שקשים לצפייה לקהל של רק לפני 30 40 שנה. במהדורות החדשות בטלוויזיה, מעיזים יותר ויותר להראות סצנות קשות ובוטות. וישנן גם סצנות המין, לפני כ40 הסתפקו בנשיקה, היום כמעט אין סרט שאין בו עירום, ולא סתם עירום, אלא עירום פרובוקטיבי, ואף עד משגל מלא על המסך. (למשל, וזו רק דוגמה אחת מני רבות, הסרט הצרפתי: "כחול הוא הצבע החם ביותר" שם ישנן סצנות של מיניות לסבית חשופה במשך כעשר דקות רצופות. (סרט מעולה, בלי שום קשר…).

זה מחזק את התיזה של רשימה זו, שהתרבות כיום הולכת יותר ויותר לכיוון של אלימות, פורנוגרפיה וכו', וזה רק על סמך סרטי קולנוע וטלוויזיה. וברגע שמתחיל מסלול ההסלמה, מגבוה לנמוך, מגס לעדין, קשה לעצור אותו. עם זאת צריך לציין שלא כולם שבעי נחת מן המסלול הזה, וישנן קבוצות של אקדמאיים ופעילים חברתיים ופוליטיים, שמשמיעים מחאה אודות התגברות האלימות והסקס הפורנוגרפי וסמי פורנוגרפי בטלוויזיה ובקולנוע, אך זה מה שהרוב רוצה, ועל כן, זה מה שהמפיקים יתמכו בו כספית.

לא רק תקופה בהיסטוריה, גם סטטוס; נהוג שככל שעולה הסטטוס של המנהל במקום העבודה, כך סביבת העבודה אמורה להיעשות מעודנת ואיכותית יותר.  המשרד נקי, ועם ריהוט איכותי יותר מאשר במשרד של עובדים מדרג יותר נמוך. יש מעט פלסטיק, ויותר עץ וזכוכית. בדרך יהיה לפחות עציץ אחד בחדרו של המנהל. התאורה תהיה פחות חשופה וישירה. הקשיות של הקירות והרצפה תכוסה בווילונות ובשטיחים. ועוד.

הסיפור המקסים שממחיש את העדינות והעידון אנו מוצאים אצל נסיכה (שאמורה להיות שיא העידון ביחס לנשים שהם לא בנות אצולה, אבל על כך בהמשך). והכוונה לסיפור הנפלא של הנס כריסטיאן אנדרסן: הנסיכה על העדשה: עשרים מזרנים ועשרים כריות מלאות בנוצות שמו תחתיה לקראת הלילה וכדי לבחון את עדינותה (האם היא נסיכה באמת) שמו עדשה או אפון תחת הכריות והמזרנים והמסכנה לא יכלה לישון בלילה, עד כדי כך הפריעה לה העדשה, עד כדי כך הייתה הנסיכה עדינה ומעודנת. כיום אנו ישנים על מזרנים קשים וקשים פחות, וישנים שנת ישרים, לא עדשה ולא אבטיח תחת המזרן יגרמו לנו לנדודי שינה. ואם מישהו יתלונן על משהו מתחת למזרן שמפריע לו לישון, התגובה תהיה כנראה משהו כמו: "אל תהיה כזה מפונק, לך לישון וזהו". או: "אם תהיה עייף מספיק, אתה כבר תירדם ותישן כמו אבן"

חלק ב': עדיני הנפש

מישור נוסף בו באה הגסות או העדינות לידי ביטוי הוא תחום התקשורת בין בני אדם. במיוחד בתחום של פגיעה רגשית. אני מתאר לעצמי כי לפני כמה מאות שנים היה ניתן לפגוע רגשית באדם על ידי מבט או שינוי של חצי טון בדיבור. היום רואים פוליטיקאים צורחים אחד על השני, קוראים אחד לשני בשמות, מקללים, וכמעט אף אחד לא מתרגש, מנגבים את הזיעה ויוצאים מחוץ לאולפן כאילו כלום לא קרה. עם זאת, לא כולם כיום מגיבים באדישות לפגיעה רגשית. ישנם אנשים שנקראים עדיני הנפש, או 'אנשים רגישים במיוחד', (וגם חלק לא קטן מן המין הנשי) שמרוב עדינות ורגישות, יכולים להיפגע עמוקות וקשות משינוי קטן בטון הדיבור, ממבט שהופנה הצידה, או מכל רמז שנשלח על ידי מישהו.

כיום, עידון לא נחשב כמעלה רצויה. אדם מעודן עשוי להיתפס על ידי החברה כמפונק, או מתנשא, כאחד שחש שמגיעות לו זכויות מיוחדות, או סתם לא חברותי. אך בעיקר עידון נתפס כחולשה, כאדם שלא מצליח להתמודד עם החיים. היום בני אדם שמסוגלים לספוג הרבה מכות בלי ליפול, נחשבים. אין אנו מבינים כי עבור עדין הנפש הדבר החשוב ביותר מבחינת עם מי הוא בא במגע והיכן, זה האם הוא עלול להיפגע? (ואם הוא נפגע הוא חש כאב רגשי קשה מנשוא). העדינות שלו בקונטקסט חברתי מופיעה עבורו כרגישות. רגישות זו סופגת מכות קשות, כי כלי הקליטה שלו מאופסים על מילימיקרונים של תדר, בעוד שאנשים שאינם שייכים ל'עדיני הנפש' מצויים על תדר פחות רגיש, וכך מה שעלול לשבור את העדין הרגיש, יכול כלל לא להיות מורגש על ידי אדם פחות מעודן, אך, כאמור, עבור עדין הנפש זה סיוט.

היום עדיני נפש הם גזע נכחד. הם, כאמור, מקבלים יחס מתעלם וגם פוגעני (כי, כאמור, בדרך כלל מתנכלים ופוגעים במי שנתפס כחלש). על כן, אולי אין זה מפתיע שרוב רובם של האנשים הרגישים במיוחד מפללים ומייחלים בסתר ליבם להיות שייכים לשולטים, לפוגעניים למקרבנים. וזאת מן הסיבה הפשוטה, שכל הדברים הכי יפים וגבוהים שממלאים את חייהם, אינם שקולים (מבחינתם) לכאב הרגשי העצום שהם סופגים בגלל רגישותם הרבה. ואכן, להיות עדין ורגיש בחברה הרגילה של היום זה לחוות חלק גדול מן הזמן כאב רגשי. הם כל הזמן נפגעים. ולא רק בגלל שמתכוונים לפגוע בהם רגשית. עבורם גם גסות רגילה שאינה פוגענית היא קשה מנשוא עבורם.

(נושא זה של פגיעה רגשית, הינו גם נושאו של כתב יד מאת ד"ר אסף יעקובי וגבריאל רעם בשם: "פגיעה רגשית", שאמור לצאת לאור בעוד כשנתיים).

ושוב, בדרך כלל לא תופסים את העדינים כמשהו איכותי ושביר, כמו אגרטל קריסטל יקר, תופסים זאת נטו כחולשה. בעיקר כשמדובר בהורים לילד עדין ורגיש. הורה, אם יגדל בבית ילד עדין, הוא מיד יחשוש לו, כיצד יסתדר בחיים? איך יעבור את כל המשוכות של גסי הרוח והפוגעניים למיניהם. והם היו רוצים להקשיח את בן טיפוחיהם, רק בגלל שהם יודעים איזה חיים קשים, חיים של פגיעות רגשיות – מחכים לו.

לפני כאלף שנה העדינים לא נחשבו כחלשים או מפונקים, נהפוך הוא, אדם מעודן, עם טעם מעודן ומנהגים מעודנים, נחשב כאציל, בעיקר אציל נפש, ועל כן כראוי לשכון במקום מעודן עם כלי מעודנים, הליכות מעודנות ואנשים מעודנים. אצילות לא הייתה שם תואר בלבד, או סתם עניין של גנטיקה. אצילות הייתה עניין של הרמה של האדם שראוי להיות אציל, וככל שהרמה גבוהה יותר כך רב העידון. העריכו את האצילים בשל הרמה הגבוהה של ההוויה שלהם, (עידון היה אך פועל יוצא של הרמה הגבוהה) ועל כן בגלל הרמה האישית הגבוהה של אורחותיהם וחייהם הפנימיים -התייחסו אליהם בכבוד.

עד כאן, לפי שעה, על עדיני הנפש, ונחזור אליהם עוד בהמשך.

 

חלק ג': עידון ורוחניות

אפשר להתבונן בגוף האנושי דרך הפריזמה של עידון מול גסות: הגוף האנושי גס יותר מאשר הרגשות, אלה עדינים יותר מן האנרגיה החשיבתית, וזו פחות מעודנת מן האנרגיות של רגע מדיטציה, תפילה או חוויה של רמת תודעה גבוהה.

אנו מתרחקים מרוחניות ועידון. רוחניות ועידון הולכים ביחד, כמו שהמוניות, וולגריות והתבהמות – גם הן הולכות ביחד.

כיום אין יותר אריסטוקרטיה (אצילות)  של הרוח, אלא רק 'אריסטוקרטיה' של כסף, פרסום ושררה. איננו מאמינם עוד באריסטוקרטיה של הרוח, מאז המהפכה הצרפתית ברור לנו שהאריסטוקרטיה אינה מייצגת רוחניות, עידון ורמות גבוהות האפשריות למין האנושי, אלא שחיתות, הדוניזם ותאוות כוח ושליטה. (ניצול לרעה של התנאים שניתנו מלכתחילה לאנשי – מעלה אותנטיים, ועתה הם משכן בעיקר לשחיתות). הוצאנו את עניין האצילות והאצילים מחוץ למה שמקובל, נכון וקיים. מבחינת רוב בני האדם אין יותר אצילים באמת, פעם היו כאלה, אבל הם היו אנשים אולי מתנהגים כאצילים וכך מוליכים שולל באופן חיצוני לגבי פנימיות מושחתת. לא פלא שהעם איבד אמונו באצילים, השאלה שרשימה זו מעלה היא האם החלופה לאריסטוקרטיה מנוונת היא המוניות, אלימות, מיניות שלוחת רסן והתבהמות? סך הכל אין תחליף לחיים ברמה גבוהה, תוך כדי עידון של הכל. החיים בהעדר חיים פנימיים ועידון הם כמו אדם שיש לו גורד שחקים מפואר עם דירות לוקסוס יקרות והוא גר במרתף, עם עיזים, פרות וחזירים.

מאז מוטטנו את המלוכה והאצולה, אנו חיים בפירמידה הפוכה: הכסף הכוח והפרסום הן חזות הכול. ויש השואלים מה לגבי האקדמיה? הרי אקדמאים מקבלים מקום של כבוד בחברה שלנו. והם הרי מעודנים יותר מאשר הפחות אקדמאיים? ובכן זה נכון אבל הכבוד שהם מקבלים ביחס למעמד של העשירים, המפורסמים ובעלי השררה – הוא לא מקום ריאלי, אלא מין יחס כאל בית הלורדים. כבוד, אבל בלי השפעה של ממש. יועצים שמקשיבים להם אולי, אבל אז עושים בהתאם לאינטרס האישי או הלאומי.

אך מה משמעות כל זה? ובכן יש קשר בין רוחניות לעידון. אי אפשר להתפתח רוחנית או דתית באמת ולהישאר גס או מחוספס במנהגים, בסוג האוכל, במוסיקה, בלבוש, במנהגי הקריאה, בחברים ובמקומות בילוי וכו'. אם האדם רוצה להגשים את שאר הרוח שלו, ולהיות רוחני, (ולאו דווקא ברוחניות החיצונית, המקובלת) – הכול חייב להתעדן. אדם רוחני חייב להיות אדם מעודן וכל מה שהוא בא אתו במגע חייב להיות מעודן.

עד כאן על מה, ואיך אפשר בלי כמה מילים על האיך. אז איך המעבר הזה ממצב לא מעודן למצב מעודן, מתרחש?  (ובכך הופך לתנאי סביבה הולמים לרוחני באמת). ובכן הכוונה לתהליך של סובלימציה, שחומר, נפשי, רוחני או פסיכולוגי, עובר, ממצב גס וגולמי למצב של זיקוק ועידון, דרך הפרדה של הקליפות הגסות מן התוך העדין. ושיכונו  של התוך העדין ברמה שמעל. (כנראה זו הייתה כוונתם המקורית של האלכימאים הקדומים, לא הפיכת עופרת לזהב, אלא הפיכת החלקים הנמוכים והגסים באדם לחומר רוחני ברמה גבוהה).

למעשה חלק משמעותי מאוד בתהליך האלכימי של פיתוחו של האדם החלקי (הגולמי, האפשרי) לאדם שלם (מפותח מבינת חייו הפנימיים)  – הוא עידון של הכול.

ומה עושים כדי שטרנספורמציה הזו תתרחש? ובכן כדי שייווצר העידון יש לנפות את החלקים הגסים, כמו: אלימות, לכלוך, שפה מילולית ואל מילולית גסה או בוטה. דיבור מתלהם, חוסר סבלנות, הכנסות ללחץ, האצה של תהליכים פנימיים, בוטות, כוחנות, אכילה של ג'אנק פוד, אכילה בידיים, אימפולסיביות, התחממות רגשית, חוסר יכולת לדחות סיפוק. צפייה במראות זוועה או אלימות. כל אלה כולאים את החלקים העדינים ברמות הנמוכות ולא מאפשרים להם להתרומם ולהגיע לרמות הגבוהות של האדם, שנותרות על כן, בלתי מאוכלסות.

הפילוסופיה שעובדת בבסיס תהליך ההתמרה והזיקוק היא: שישנן רמות גבוהות באדם, אותן הוא לא מאכלס, אותן רמות יכולות רק להתאכלס בחומרים מדרגת עדינות וזיקוק מסוימים ומעלה. ועל כן על האדם שחפץ להתפתח ברמת חייו הפנימיים – ליצור מעין מסננת פנימית שמאפשרת מעבר כלפי מעלה של חומרים עדינים אך לא חומרים גסים.

מסננת זו עובדת בשני כיוונים, מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה. כלומר, מבחוץ פנימה, לא לאפשר לחיים הפנימיים להיחשף לחומרים גסים, כמו שכתוב למעלה: תמונות בוטות או אלימות, שפה נמוכה, צלילים קולניים, רעשים קשים, אורות מסנוורים וכו'. ומצד שני, המסננת צריכה לא לאפשר למה שחי באדם: רגשות, יצרים וכו', להגיע לדרגה של התחממות, ועליה של הטורים, כך שההבעה שלהם תהיה וולגרית ובטונים גבוהים. על המסננת בכיוונה כלפי חוץ לאפשר רק הבעה של רגשות, יצרים, תחושות ומאוויים – שדרגת הוולגריות, הצעקנות, הבוטות והווליום שלהם – נמוכה.

עבודה טובה של המסננת הדו כיוונית, תאפשר לרמות הגבוהות באדם להתאכלס, מה שיאפשר לאדם להעביר בהדרגה את מרכז הכובד של קיומו: העצמיות, האני – אל הרמות הגבוהות, שם עולם חדש של חוכמה ודעת נפרש בפניו.

 (ולפני שממשיכים בעניין הזיקוק והעידון, כמה מלים מאפיינות על ההבדלים המהותיים בין הרמות הגבוהות לנמוכות):

ברמות הנמוכות והבלתי מזוקקות, יש מעט חוכמה, דעת ואמת, והאדם מונע פחות על ידי האהבה להן ויש שם יותר: אגו, מחסומים פסיכולוגיים ורצון לרצות ,התניות חברתיות, דהיינו: כניעה לקונפורמיות.

הרמות הגבוהות הן רמות של קליטה ניטרלית משופרת של המציאות הסמויה  והגבוהה, הרמות הנמוכות הן רמות של סובייקטיביות מזדהה עם מה שקורה.

ברמת התודעה (הרמות הגבוהות), החיים והמציאות -במרכז, ברמות הנמוכות  -האושר וההנאה בכל רגע – מצויות במרכז.

ואם אדם מצליח להגיע לרמה גבוהה או לחיים רוחניים, קשה לו לחיות. קשה לו לחצות את הכביש, לשרוד במקום העבודה וכו'. המפגש של הרוחני או עדין הנפש עם הגסות –פוצע ורומס אותן.

 

חלק ד': חייהם הקשים של עדיני הנפש

וכאן אנו אכן חוזרים לעדיני הנפש, (מעניין שהמילה עדינות משויכת בדרך כלל למילה 'נפש', והמילה גסות לרוח… אומרים גס רוח ועדין נפש, ולא להיפך…).

העולם הזה הופך יותר ויותר למקום בלתי אפשרי למתי מעט שהגיעו לעידון דרך עבודה פנימית קשה וממושכת. והינו גם בלתי אפשרי לאותם 5% של מי שכיניתי בשם: עדיני הנפש. שהם כאלה מלידה.

כלומר ישנם כאלה שמגיעים למצב של עידון נפשי דרך עבודה פנימית, (או תרגול של יוגה קונדליני במשך שנים רבות, מדטיציה, חיבור למורה רוחני אמיתי ועוד) וישנם כאלה שנקראים 'עדיני נפש' והם נולדו כאלה, ומאז כל חייהם הם נאבקים בתוצאות הקשות שהמפגש עם פוגעניות רגשית מותירה בנפשם הרגישה.

צריך להבין שלהיות עדין נפש (או אדם רגיש במיוחד) אומר, בין היתר, שאדם כזה מחובר לנפשו בחוט דק ועדין במיוחד, וכל צעקה, או מילה גסה, שיסוע גס בדיבורו על ידי מאן דהו, מבט עוין וכו' – יכולים לנתק את הקשר הזה של עדין הנפש ובין מה שחי בתוכו (נסיכת חייו הפנימיים).

להיות עדין נפש ללא חיבור פנימה לנפש – זה לחיות בגלות נוראה. ובחיים של היום כמעט כל דבר יכול לסכן את החיבור הזה.

עידון אכן הולך עם רגישות וככל שרב העידון כך גדולה הרגישות. ורגשות של עדין נפש שפוגשות גסות מביאות לפגיעה רגשית קשה ביותר, פגיעה שמביאה לכאב רגשי שמוביל בתורו, להתרסקות רגשית. בכל פעם שטיפת גסות רוח מכוונת כלפיו הוא נפגע באופן רגשי קשה ביותר (כאב רגשי), ויחד עם ההתרסקות הרגשית הוא חווה את הנתק מן האני הפנימי.

כך שלהיות עדין נפש זה לחיות על קצה של סכין גילוח, כל הפנייה של פוגעניות רגשית כלפיו יכולה למוטט אותו למשך ימים.

משל למה הדבר דומה? לבית שכל קירותיו ורהיטיו עשויים מזכוכית דקה. מספיק לפתוח חלון ונכנסת רוח פרצים, או אפילו רוח קלה, ואז קיר אחד מתנדנד, וכמו בדומינו ראלי –כל פנים הבית קורס. כך רגשותיו של עדין הנפש במצב שמישהו פוגע בו רגשית.

ולהיות עדין נפש אומר שכמעט כל אדם שני או שלישי שהוא פוגש יפגע בו רגשית (במתכוון או שלא במתכוון) ואז יצוף בו כאב רגשי קשה מנשוא, כי הכאב הרגשי שמגיע עם הפגיעה הרגשית הינו כה אקוטי עד שרגשותיו לא עומדים בזה והם מתרסקים. ואז הנזק הוא כפול: כאמור, גם התרסקות רגשית וגם ניתוק מן האני הפנימי (הנפש).

**

גבריאל רעם,

30.1.14

 

 

 

 

ילדי הנפש

הם מסתובבים בינינו, ילדי הנפש. מורכבים מרקמות אור ואפלולית.

מבחוץ מצוידים בעור דק מן הדק. אמנם עור תיקני, המקנה להם חזות רגילה לכאורה, אך מעברו הפנימי הוא ההיפך משריון ואבני חומה; נהפוך הוא:  הכל חדיר, פגיע ונתון לזעזועים.

שכן עדיני נפש הם והמחיר כבד.

אדם רגיל סופג פגיעה רגשית מעט גסה והוא כמעט לא חש בה. אצלם זה מיד מתפתח לאזור תפוח, אדום כחול. שהולך ומכה גלים של כאב דרך כל נימי חייהם הפנימיים, עד הקצה.

תוכם הוא מיתרים דקים שבדקים, שבחלוף בהם הרוח הגדולה הם מרעידים ומנגנים מנגינות שקטות ומופלאות וכל גופם מרטיט ומתערסל עם המנגינה הרחוקה.

הם  חיים לפי תדר אחר, שלפעמים מגיע ואז הם מתרוננים. ולפעמים כשהם אפופים בגלי הכאב הרגשיים, הם מתייסרים תחתיהם כליידי מעודנת תחת קלגס בסמטה שכוחה ואפלה. ואז התדר הולך לאיבוד ומיתריהם הדקים נותרים שוממים ועריריים. וכאב וריקנות מחללים את חללם הפנימי.

הם אחרים. ללא בית, ללא אם דואגת, לרוב ללא חיבוק לילד הפנימי האבוד בלילות הקרים והארוכים של הנפש.

הם בגלות, חלקם מנסה להתכחש לביתם הלא ידוע והמרוחק, מנסים להתאזרח, להיות כמו כולם, מתוך תקוה נואלת שזה ישים קץ לייסוריהם.

אך כאן הם חוטאים לדבר היקר שהם נושאים בקרבם; האני הגולה, העצמיות האינטימית (להם) והזרה (לסביבה הקונפורמית). זרה, כי היא לא שייכת לעולם השעה, החברה והטכנולוגיה השולטים, אלא לעולמות של מלאכים ושירה. שירה אחרת. שירה של הנפש, שכאן, במקום הזה, תהיה תמיד זרה, יתומה, ואחרת.

**

גבריאל רעם,

12.7.13

תימצות של הספר: "אוטסיידרים ומורדים".

עופות מוזרים. הם אינם מופנמים וגם לא סתם מוזרים, אלא אחרים. שונים. מצד אחד עדיין לא מצאו את עצמם – ומצד שני, הייחודיות האישית שהחלה לבצבץ מתוכם אינה מאפשרת להם להצטרף אל ה'ביחד' העדרי. והחברה, משזיהתה את האאוטסיידר, מייד נעשית חשדנית ומצביעה עליהם: שונים.

רוב האאוטסיידרים נושאים תווית זו כאות קין, כקללה. מיעוטם מצליח לתרגם שונותם לאמנות (מכתיבת ספרים ועד הצטרפות ללהקת רוק), חלקם מוצאים דרכם לקבוצות שוליים, כתות, דתות ומסדרים למיניהם. אך שם הם נעשים עדריים יותר מן הכבשה העדרית ביותר בחברה התקנית. הם הפכו את אות הקין האישית לאות זיהוי קבוצתית (הקבוצה אליה הם משתייכים נמצאת אומנם בשוליים, אך הם בתוך הקבוצה – חייבים להיות חלק מן המרכז המקובל).

ואלה שנותרים מחוץ לשדה האמנות או לקבוצות המתמחות באיסוף פליטי שוליים – נותרים אאוטסיידרים, סובלים מהסטיגמה וממשיכים, או שהם מאמצים את חריגותם לליבם, כזהות אישית, ונעשים אאוטסיידרים מתוך הכרה.

אאוטסיידר מתוך הכרה, הוא זה העומד מנגד- לא סתם כזר, כאחר – אלא כסרבן, כמכחיש, כאומר "לא". ומי שאומר "לא" הוא האדם המורד.

"עובדי הנורמה מאמינים שאלוהים נמצא במה שמקובל חברתית. המדרגה הגבוהה ביותר שאליה יכול להגיע אדם, לדעתם, היא להיות כמו כולם. תורתם אומרת לעשות תמיד את מה שכולם עושים ולהגיד את מה שכולם אומרים. הפסיכיאטריה שאימצה לה את הנורמה כאליל הבית שלה, הכריזה על הנורמלי כאדם מושלם. כל השאר הם לא נורמליים למיניהם. עובדי הנורמה מקריבים את כל מי ששונה מהם ומדכאים את קולם האישי המסגיר את ייחודם" (ד"ר יאיר כספי, 'לדרוש אלוהים', ידיעות אחרונות 2002. עמ' 210 בתחילת הפרק על עבודת אלילים).

שני פסיכולוגים חברתיים בארצות הברית – ד"ר בארי קולינס וד"ר דייוויד לוי, חקרו כיצד נראה בעיני החברה האדם הסוטה מן הנורמה, המתבדל, זה שלא הולך עם דעת הרוב. המחקר העלה שלרוב האנשים איכפת פחות אם אתה מתנגד לדרך השלטת – כל עוד אינך נוקט באולטימטומים או יוצא חוצץ נגד, במפורש. תבקש, תסביר, אבל אל תעלה על בריקדות. זה מראה מה יחס החברה לנון-קונפורמיסטים: מותר להם להיות אאוטסיידרים אך לא מורדים. לסטות אולי קצת מן הנורמה, אך לא לצאת נגדה. ועם זאת, שוב, זה הכל עניין של סטטוס, בעל הסטטוס הנמוך – מבקש, בעל הסטטוס הגבוה – תובע ודורש.

דבר נוסף שעולה מן המחקרים הוא שבשביל לשרוד במרד צריך שניים. מספיק שאדם אחד נוסף יצטרף אליך – כדי שסיכוייך להחזיק מעמד ינסקו מעלה ושתצליח שלא להיכנע ללחץ הקבוצתי. מסיבה זו מנסים נון-קונפורמיסטים רבים לכנס סביבם תומכים, או מישהו בעל עמדה, התומך בעמדתם.

האדם העצמאי הוא כזה, משום שהוא שופט דברים באופן עצמאי ובלתי-משוחד. הוא פועל על סמך הגיונו או תפישתו האישית – בין אם זו תואמת, מנוגדת, או שונה מן התפישה החברתית.

הנון קונופורמיסט "יוצא נגד", העצמאי לא "יוצא נגד", הוא "בעד" דרכו הייחודית, שבמקרה לא משתלבת עם דעת הרוב.

נראה כי החינוך הקיים אינו מכשיר את האדם לקבל החלטות עצמאיות ואפילו לא כאלה שדרוש "אומץ מוסרי" כדי להשמיען – אלא בעיקר מכוון אותו לוותר על כושר השיפוט כדי להתאים עצמו לחשיבה המקובלת.

אדם ההולך נגד הזרם ונגד הדעות המקובלות, יעמוד בפני תגובות לא נעימות וקשות. בתחילה ידברו על ליבו ואל "הגיונו" וינסו לשכנעו לסגת מדעתו החריגה. אם ימשיך להחזיק בה – ייתקל בדחייה, התעלמות ובמקרים קיצוניים אף באלימות. אולם על-פי-רוב האינדוקטרינציה הזו עובדת בשקט, מתחת לפני השטח, מבלי להיזקק לחרמות ועונשים.

הבעיה איננה בכך שקבוצה או חברה מסויימת מגינה על אמונותיה ועל דעותיה וגם לא בקיומה של מערכת "מותר" ו"אסור" – אלא באופן התוקפני, הטירני וחסר הסובלנות שמגלה החברה כלפי מי שדעותיו אינן עולות בקנה אחד עם מה שמקובל.

מי שחקר את הנושא היה כריסטופר לאש המנוח, אחד ההוגים החשובים בארה"ב, הוא כותב על האליטת בספרו: 'מרד האליטות', שמראה שאפילו מתחת למסווה של קבוצות עילית אמריקניות מסתתרת חשיבה קבוצתית ואף אכזרית, חשיבה קבוצתית שמשתחררת ברגע שהאליטה נמצאת בסכנה או בהתקפה:

"כשהם נתקלים בהתנגדות… הם מסגירים את השנאה הארסית המצויה בעומק, לא רק מתחת לפרצופו החייכני של הרצון הטוב של המעמד הבינוני הגבוה. התנגדות גורמת להומניטריים לשכוח את המידות הליברליות הטובות שהם מתיימרים לדגול בהן. הם נעשים עצבניים ופגיעים, צדקניים וחסרי סובלנות. בלהט הפולמוס הפוליטי אין הם מסוגלים להסתיר את הבוז שהם רוחשים כלפי אלה המסרבים בעיקשות לראות את האור – אותם ש"פשוט לא מבינים עניין", כלשון הז'רגון שבע הרצון מעצמו, של התקינות הפוליטית".

הסוציולוג הצרפתי יהודי אמיל דורקהיים טוען כי החברה, איננה בדיוק מסגרת המאפשרת ליחיד אקולוגיה משלימה להגשמה עצמית – אלא יותר מערכת מתוחכמת השולחת שלוחות של שליטה לתוך המערך התת-הכרתי שלו ומניעה אותו כבובה על חוט, מריונטה. הוא חשב כי ייתכן שהמניע בחיים הדתיים עלול להיות לאו דווקא הזיקה האישית בין האדם כיחיד ובין האלוהים, אלא הזיקה בין היחיד לבין החברה. הוא הראה כי עלול להיות שהחיים הדתיים יהיו מורכבים דווקא מסגידה לכוחה של החברה הדתית, וכי עלול להיות כי המושא של הדת אינו אלא החברה בצורה שונה.

הממסד הפסיכולוגי, מייעץ לחריג הבעייתי לפשפש בתוך עצמו במקום לנבור בפצעי החברה. החברה נוטעת רגשות אשם ביחיד השונה, בשלוש מילים בעלות עוצמה פסיכולוגית רבה: "אתה לא בסדר". "תפסיק להאשים", אומרים לו, "קח אחריות ובדוק היכן אתה לא בסדר, שהרי יש לך בעיות, בוא ונראה מה דפוק בך ועזוב את ביקורת החברה, זה לא רלוונטי".

כך שותלת החברה ביחיד, במיוחד הרגיש והשונה, את תחושת האשם שמשהו לא כל כך בסדר אצלו, ומכוונת אותו לבדוק את עצמו במקום לבדוק את החברה ואת הנורמות שלה.

הספיקות העצמיים, שמתעוררים ביחיד כזה, מנטרלים אותו מכוח השפעתו וכך החברה יכולה להמשיך באינדוקטרינציה שלה באין מפריע.

ואת כל הספיקות העצמיים הללו שמכוונת החברה ליחיד הביקורתי ניתן לרכז בשלוש מילים: "אתה לא בסדר!".

הגישה החברתית היא גישה זכרית מעיקרה. צריך להבין כי במידה לא קטנה אופן השלטון והממשל של הממסד בחברה נובע מן הפסיכולוגיה של הגישה הזכרית. וזו גישה שאומרת, כי לפני שאתה קיים אתה צריך לעמוד בציפיות, ואז ורק אז, אתה יכול להיות. זו גישה הנובעת מן הקולקטיב הפאטרנלי, שכל הזמן דורש ודוחף להישגים.

הגישה הנקבית, מקבלת את האדם כמות שהוא. בגישה זו יש הרבה קבלה, תמיכה וסובלנות והיא משדרת שאנו בסדר. ואנו בסדר כי אנו קיימים, כי אנו ישנם !!

"נורמוטים", הוא הכינוי רב-ההשראה שהעניק הפסיכואנליטיקאי הבריטי, כריסטופר בולס (בספרו 'צילו של אובייקט', הוצאת דביר, 2002) לאנשים שהעיגון שלהם במציאות הוא כה מוחלט עד כי איבדו כל קשר וזיקה אל פנימיותם. מדובר על בני אדם שחיים במציאות חיצונית שעבורה הקריבו את המציאות הפנימית שלהם. הם למדו לוותר על תשוקות, יצרים ומאיים פנימיים, וכל שנותר הוא רק מה שיש לו ייצוג ויישום בעולם החיצוני, או מה שניתן לדבר עליו עם נורמוטים אחרים. זו המשמעות של להיות בינוני.

במפגש עם בינוניות, ישנה תחושה של חדר שחלונותיו לא נפתחו זמן רב. אדם, אם ייקחו ממנו את החופש, הפראות, מה יישאר? כמו אהבה, או דבקות דתית, או יצירתיות – חייב להיות בהם משהו פראי, אין דבר יותר מייאש מאשר לראות אהבה, דבקות דתית או יצירתיות שניטלו מהן הרוח הפראית של החופש המתפרץ.

הרוח הפראית תיעשה דווקא בעלת ערך מיוחד כשהיא משתלבת בחיי אדם בוגר ויציב יותר. אדם שיכול כלפי חוץ להתנהג בצורה שקולה, לגדל משפחה וכו', אך בפנים הרוח הפראית מפעמת בו בעוצמה. זה ראוי יותר להערכה אילו השיח החתרני היה נשמר אצל אדם גם לאחר גיל חמישים.

וכך, החתרנים הגדולים באמת, הם אלה שעושים זאת דווקא בגיל מאוחר, את הגיל הצעיר הם השאירו ללימוד השטח, לבלבול ולמבוכה, ובגיל העמידה אפשר וראוי למרוד, כי יש באמת למה…

"שוכני שוליים חברתיים", הינו מונח שסטיוארט ווילד טבע בכדי לאפיין את אלה שפרשו מחיי השיממון של הבינוניות. בינוניות שמאופייינת על ידי חוסר אותנטיות ועל ידי עיסוק במשחקי אגו, כוח ושליטה. חיים הנעים בין קטבים של פחד הישרדותי, מצד אחד, וחמדנות ושאיפה לסטטוס, מצד שני. חיי שיממון הללו מבוטאות בצורה הכי מוצלחת על ידי שלוש המילים המתחילות באות האנגלית P:

רכושנות. תענוג. שבחים. Possessions/Pleasure/Praise.

שוכני שוליים רוחניים אלה, מתבוננים מנקודה בלתי תלויה ורחוקה במשחקי האגו חסרי הדמיון ונמוכי האנרגיה שמתחוללים סביבם והחשים שיממון עמוק מול כל אלה. נקודת מבטם רואה את ההבל וחוסר התוחלת שבסחרחרת הזו, סחרחרת שעצם קיומה תלוי באישור וקבלה חברתית של האחרים.

שוכני השוליים הרוחניים, יודעים בתוכם ידוע היטב, כי זכייה בפרסי האגו הכי עולמיים, לא תעניק להם מאומה, אם תוך התהליך של המירוץ אחר פרסי האגו, הם יאבדו את הקשר עם קולם הפנימי. ולקול הפנימי הזה קורא הוא בשם מעניין: "The Beyond Within" – "המעבר שבפנים".

איבוד זה של הקשר עם "המעבר שבפנים" (היישות הפנימית, הילד הפנימי), ייצור מצב של פעילות מכוונת כלפי חוץ, המרדימה את בני האדם ביחס לזהות הנפשית-רוחנית אמיתית שלהם.

להיות אאוטסיידר משמע בראש ובראשונה להיות בודד !! לא סתם בודד, אלא מבודד. ברמה אחת זו בדידות חברתית, ברמה גבוהה יותר זו בדידות של הנשמה והנפש שהאאוטסיידר מחובר אליהן אקוטית. הוא חי את חייו כשהוא עומד מנגד, משקיף על החיים לא מתוך זרות (אפילו מתוך מעורבות עמוקה), אך מרחוק.

עבור האאוטסיידר, הוא תמיד אחר. הוא פשוט חש שהוא לא כמו כולם. בכל מקום בו יהיה, כל מקום אליו יגיע – הוא יהיה שונה. הוא יכול להסתיר זאת, אך במוקדם או מאוחר זה ייצא החוצה. השונות הזו היא האיפיון הכי אמיתי שלו. עליו לבחור בין דיסוננס פנימי לבין דיסוננס חיצוני.

לקבל את עצמו כשונה תמידית – הוא תהליך החניכה שלו, שלב בהתבגרות שלו. וכשהשנים חולפות, מתחדדת חריגותו, היא מזדקרת יותר ויותר, כצוק סלע. הוא לבד, תמיד לבד, גם כשהוא ביחד, הוא מאוד לבד. וזאת אולי בגלל חוסר היכולת שלו לשים מסיכה, להעמיד פנים.

האאוטסיידרים הם אלה שיש להם אמת פנימית לה הם חייבים לציית, משום מה. יש משהו בפנימיותו שמושך אותו מבפנים וגורם לו להתנהג אחרת, לחשוב אחרת, להגיב אחרת. משהו בעל עוצמה מרובה שמשמש כאיזון נגדי לכוחות שמשפיעים עליו מבחוץ. כל אחד מיישם את האאוטסיידריות שלו בתחום בו הוא מוצא עצמו פועל וחי. ויחיד ומיוחד ביניהם הינו האאוטסיידר הפילוסופי.

הדרך של האאוטסיידר הבשל והבוגר מביקורת חתרנית, למרידה של ממש, אינה ארוכה. זו הדרך אל החופש להיות מורד, אל העצמאות, אל היכולת להיות עצמך, להגשים את מה שטמון בך באמת, להיות אותנטי.

להיות מורד אין משמעו להפסיק לבקר, אלא לקום ולצאת נגד משהו חזק ממנו שקיים מחוצה לו, בשם משהו שחזק ממנו והקיים בתוכו. משהו שנותן לו את הכוח לצאת כנגד החזקים שבחוץ. ואותם חזקים שבחוץ, הם אלה ששולטים.

המעבר הזה מאאוטסיידר למורד אף פעם אינו קל, הוא כואב. כואב מאוד אפילו.

ברגע שהאאוטסיידר נעשה מודע לעוול שנגרם לו על ידי החברה – הוא מתחיל לחוש זעם, תסכול וחימה שבעקבותיהם צפים ועולים מתוכו הדחקות, פחדים ומועקות – שיש להם דינמיקה משל עצמם. זה מה שקורה כשהחור השחור של המרד נפער בחומת הבידוד, הניכור, הבידול, המוזרות, האי-שפיות, וה"משהו דפוק אצלו".

ברגע שהמרד – היכולת להגיד לא – פורץ את כבלי ה"ככה זה" ואת חומות הניכור והבידוד, ומכופף את סורגי הסטיגמה – כל הפחדים המודחקים על היות שונה, דחוי, לא רצוי, אחר – פורצים החוצה בגל ענק, ועוד ועוד עוולות, פחדים מפני "האח הגדול" וה"הם" הרבים מחוקי-הפרצוף – פורצים החוצה. זו לא פריצה של שמחה, חגיגת שחרור ועצמאות, זו יותר נהירה של פליטים מזי רעב, מדוכאי הבעה וביטוי, המדדים מתוך מחנות גדר התייל של הלגלוג, האצבע המורה והמבטים השופטים את הרגיש, הזר, השונה המיוחד.

עד היציאה לחופשי – חווים שוב, בהיפוך, את כל הכאבים מאז הילדות שניסתה לצמוח בחברה קשה, תחרותית וחסרת סבלנות, חסרת נחמה ואמפתיה כלפי אלה בתוכה שהם בעלי נשמה יתירה, רגישה ומיוחדת.

יחד עם השחרור – צף הכאב הרטרואקטיבי של הנשמות הרכות שנדחסו לתוך מסכות ברזל אטומות. ואותו כאב הוא שהשתחרר בעת היציאה לחופש, דרך שערי כלא הניכור החברתי הפרוצות עתה. אומנם מרד, אומנם חופש, אך הכאב שהתחיל, הכאב שהמשיך, הכאב שהיה שם לאורך כל הדרך – הכאב הזה לא הפסיק עם פריצת המרד המשחרר, רק שעכשיו הוא קיבל רשות לכאוב באמת.

מנקודת מבטו של המורד – המרידה היא הדרך היחידה להיות חי, להיות אותנטי. אין דרך אחרת. אך כדי להיות מורד באמת – צריך שתהיה בו תחושה של "כלו כל הקיצים", כי אם תחושת המרד שבו אינה טוטלית, האדם לא יהיה מורד, הוא יהיה מורד אופנה, מורד חיצוני, או שיהיה רפורמטור, ליברל.

מורד אמיתי לא מאמין שהוא יכול לשנות את המצב על ידי הצטרפות לממסד ולעבוד מתוכו. הוא יודע שהוא צריך להיות בחוץ. ללכת על כל הקופה ולצאת נגד הכל, עד הסוף. זהו מורד. לא פחות מזה.

אלבר קאמי אומר כי מורד הוא אדם שאומר לא !! רפורמטור זה אדם שאומר: אולי (ונשאר בפנים). היריבים הגדולים של המורדים לא היו הקונסרבטיבים, אלא תמיד הרפורמטורים.

ורוסו אומר שהמרד היא הדרך היחידה לא להיות קורבן: "עבור הקורבן הערך היחיד הוא ההווה, והפעולה היחידה היא המרד".

המורדים יוצאים נגד הסופר-אגו דווקא מכיוון שאינם מוכנים יותר לבלוע רגשות אשם ולהפנות אותם כלפי עצמם, וברור שמורדים הם אלה שאינם נכנעים לרגשות האשם. הם אלה ההולכים בדרכם האישית, בלא להתרשם מאזהרות הממסד. צריכה להיות למורד היכולת להתעלם מן האשמה ככוח ששולט בו.

המורד חייב להיות מחובר לעצמו, להזדהות עם החלק הפנימי, החזק והגבוה של עצמיותו, משם הוא שואב את הכוחות לצאת כנגד מערכת גדולה וחזקה. ולא סתם מחובר פנימה – המורד הקלאסי ניחן ב"מנוע" אדיר, והמנוע הזה מוזן לעיתים קרובות בדלק של נחישות ונקמה.

והמורד לא מוכן לשאת חטוטרת או להיות שעיר לעזאזאל, הוא מבין שעובדת היותו רגיש או מיוחד עושה אותו (בחברה הקיימת) לחלש, והוא מחליט לקחת גורלו בידיו, לצאת כנגד מי שמנהל כאן את הענינים, להשאיר בתוך עצמו את הרגישות והמיוחדות, אך לתרגם את מה שנתפש אצלו כחולשה – למרידה. הוא מנתץ את הדמויות של "אלה שלא יכולים לטעות" – חושף את האינטרסים האישיים שלהם שמסתתרים מאחורי המסיכה של "הצודקים תמיד" ותוך כדי כך מראה את השימוש הציני שהם עשו בחולשותיו כדי להסתיר את חולשותיהם. הוא גם מבין שהוא הפך לשעיר לעזאזאל של השולטים – שמה שמניע אותם זה בעיקר הרצון להמשיך ולשלוט. במקום לבוא בטענות לעצמו, הוא מפנה מעתה את הטענות כלפיהם.

אם כן, המורד הוא אדם שמחליט לקחת את גורלו בידיו ולצאת כנגד הממסד, והוא יכול לצאת נגדו בשתי דרכים. שתיהן באות מזוויות שונות, מכיוונים הפוכים: בבת אחת המורד נוטש את חיק הממסד – והופך למורד. בשנייה הוא נפטר מתווית האאוטסיידר – והופך למורד.

בדרך השנייה, האאוטסיידר לא הופך בבת אחת להיות מורד, אצלו זהו תהליך איטי וממושך של צמיחה והתבגרות שכליים רגשיים ונפשיים (אך בעיקר תודעתיים). ולאחר שהוא מבשיל להיות מורד, הוא יכול להרשות לעצמו להיראות בורגני ואפור בחייו. ובעיקר פוסק לנפנף או להתייסר, באאוטסיידריות שלו.

הדרך השניה קשה מתוך עצם היכולת לשרוד כאאוטסיידר מבלי שזה יחניק את הרוח החופשית ואת הדימוי העצמי, מחד – ומבלי שזה יביא לחצייה של הקווים לעבר מחוז הבורגנות העדרית, מאידך. בשנייה הכוח יותר מופנם, טמון ביכולת להחזיק מעמד מבלי לטשטש את הזהות העצמית.

הדרך השניה היא דרך נשית, לאט-לאט, בהדרגה. לא שוברים, מגדלים. גדלים בחופש, ובכוח החופש – הם שוברים את הכלים. המרד הוא הגשמה של האותנטיות הפוטנציאלית.

מרידה אמיתית הינה מצב נפשי של חוסר ברירה. בדרך כלל היא אינה מונעת על ידי אינטרסים. כשאדם מורד, הוא מוכן כבר להודות כי הגשמת אינטרסים לא תהיה לו, וככל שימרוד יהיו לו עוד פחות. אך כעת הוא נוכח שהוא כבר לא יכול לעמוד בצד, הוא חייב לעמוד מנגד.

וזו עמידת נגד לא כפוזה, אלא עמידת נגד כתנוחה פנימית. המורד באמת, מורד קודם לכל בתוכו. פחות מעניין אותו לעשות רעש, כי עשיית רעש זו כבר מהפכה, ומהפכה היא עניין לחסרי סבלנות, ולמאמינים שמרד חייב להוביל לשינוי אחרת הוא עקר. המורד האמיתי נותר במרידתו בפנים, חשוק שיניים, גלילאו של "ואף על פי כן". מה שחשוב לו זה לא להטיל מימיו במקום ציבורי. לא מחאה. אלא איך הוא מתייחס למה שהוא לא יכול להשלים עימו – בתוך תוכו.

כי למורד האותנטי אין זירה אחרת מלבד הזירה הפנימית.

המורד ברמת ההוויה לא חייב לצאת למהפכה. הדרך בה הוא חושב, וניגש לדברים – ספוגה בגישה של עמידה מנגד. הוא הגיע מכבר למסקנה שיש משהו לא נכון כמעט בכל תחום מתחומי חיינו. שם הוא כבר לא מצפה מיחסי אנוש לאינטימיות אותנטית, יודע שהיא נופלת שדודה בין משחק, מסכה ונורמה חברתית. ובחוסר יכולתו לממש את אותה אינטימיות אותנטית (הדיאלוג הבוברי של "אני אתה") הוא מסתפק בלקיחת חלק בפאסאדה המתחזה של התקשורת, שלא מערבת את החיים הפנימיים האותנטיים של המשוחחים. אך בתוך תוכו, שיניו חשוקות, ופנימיותו מוחה כנגד חוסר ההגשמה של הצורך הפנימי באינטימיות עם הזולת.

וכך, גם אם לעולם לא ייצא לו לשוחח שיחת אמת עם נפש חיה – הוא לא יוותר על אש המרד הפנימית, כמוצא אחרון של כבוד.

להיות מורד ברמת ההוויה, משמעו להיות מסוגל להגיד לא ! ורק על רקע היכולת להגיד ,לא" למשהו גדול וחזק ממך אתה יכול למצוא מי אתה. אם אתה לא יכול להגיד למשהו "לא" מבלי לחוש מייד רגשות אשם, אין לך יכולת להגדיר עצמך. אך אם אתה מוצא את הכוח להגיד למשהו מחוצה לך שהוא שלילי, אתה יכול להתחבר לחיוביות של עצמך, ולפתע יש לך כוח לחיות. על רקע הנגטיב של הדבר שאתה אמרת לו לא – מעוצב הפוזיטיב של מי שאתה באמת. וזאת חייב אדם לעשות בחדר החושך של הווייתו. להתמיר את הנגטיב של מה שסביבו, בפוזיטיב של מי הוא ומה הוא.

להגיד לא, זה להיות מורד, ולהיות מורד, זה להיות עצמך. כי רק דרך אמירת הלא, אדם יכול להתחבר לעצמיותו, וככל שאמירת הלא חזקה וגורפת יותר, וככל שהדבר שהוא אומר לו לא, הוא כוחני, מניפולטיבי וטוטלי יותר בדומיננטיות שלו, כך ה"לא" שנאמר יבשיל מבפנים הוויה חזקה ועמוקה יותר.

רק ביחס ישיר ל "לא", יבשיל ה"כן" של ההוויה הפנימית.

הכוח והעוצמה הפנימית של חיי אדם הם ביחס ישר למרידה ולקושי שחווה אותו אדם בדרך להגדרתו העצמית. ככל שהכוחות שהתנגדו לו חזקים יותר, מפעילים יותר כוח דיכוי ומניפולציות, כך הוא צריך לגייס מתוכו יותר כוח להתנגד להם, וככל שיגייס יותר כוח כן יגלה עד כמה הוא חזק, ומה עוד טמון בו בפנים.

הפוזיטיב של "להיות קיים", חייב לעבור דרך הנגטיב של "המרידה במה שחוסם את כוחות החיים". אין דרך אחרת. עולם לא מושלם זה, הינו עולם של ניגודים, ובעולם של ניגודים, כמו בעולם של ניגודים, רק מי שמתנגד לניגוד, יכול להיות ישנו. כי הניגוד של ניגוד הוא ישנות, וקבלה של ניגוד יוצר איון (ושלילה של ההוויה הפנימית).

ואכן כך, המרידה היא הדרך למימוש עצמי.

העמדה של המורד היא להגיע ל"כן" שלו דרך ה"לא". כי אם יגיע ל"כן", דרך "כן" – יהפוך ה"לא" לאנטיתיזה ויתקוף אותו במקום וברגע הכי פחות צפויים. יש לקבל אחריות על המחלוקת, לחיות עם הקטבים ולעבור דרכם. לא במקום אחד מהם, אלא דרך האחד להגיע לשני, דרך השאלה (ה"לא"), לתשובה (ל"כן"), דרך המרידה – לזהות הפנימית.

"הרימו כוסית לכבוד המטורפים, החריגים, המורדים, עושי הצרות, היתדות העגולות בחורים המרובעים, האנשים שרוצים דברים אחרת. הם אינם אוהבים כללים ואין להם שום יראת כבוד כלפי הסטטוס-קוו. אפשר לצטט אותם, לחלוק עליהם, להעלות אותם על נס או לגדף אותם. הדבר היחיד כמעט שאי אפשר לעשות הוא להתעלם מהם, מפני שהם משנים דברים. הם דוחפים את הגזע האנושי קדימה. אולי יש כאלה שרואים בהם מטורפים אבל אנחנו רואים בהם גאונים, מפני שאנשים שהם מטורפים דיים כדי לחשוב שהם יכולים לשנות את העולם, הם האנשים שיעשו את זה" (סטיב ג'ובס מייסד ומנכ"ל חברת אפל).

הנה קטע מהרצאה מצולמת של גבריאל, בנושא: http://www.youtube.com/watch?v=WVBz5xV7hTA

זהו תימצות מתוך הספר: אאוטסיידרים ומורדים'', התמצות נעשה על ידי משה חיסדאי.

זרע החרדל

                                                                       זרעי חרדל
"שמשון הגיבור"
מה העיק עליו

כל השערים היו סגורים בפניו.

ארך שערותיו עמד ביחס הפוך

לאפשרויותיו החברתיות.

הוא היה בחור מוצק, אך בודד מאוד.
טעות תהא זו לסבור, כי הוא היה

וירטואוז,

הכל בא לו בדרך הקשה.

חמורים לא הגישו לא את

הלחי השניה.

לביאות שכולות הרהרו בו ארוכות וחמורות

בלילות ירח חמים.

הוא לא אהב רעמות אצל אחרים.

כל השערים היו סגורים בפניו –

לכן הוא עקר את שער העיר

ונשא אותו הרחק אלמעבר

לכל הפתחים, שבהם לא יבוא.

פתח העיר העקור חכה לו,

שיבוא בתוכו כאחד האדם,

רכוב על חמור, גלוח גלגלת,

במרחק בטחון מראי האגם,

בו נהג להעריץ את שערו הארך

ושלידו ארב לאריות הצמאים

ברגעי ההשראה הקולעים באמת.
כל השערים היו סגורים בפניו,

כי הוא לא היה בחור חברותי.
דוד אבידן
מתוך הקובץ: "משהו בשביל מישהו" הוצאת שוקן, 1964

——————————————————————————–

"שמשון הגיבור היה סוציופט. זו הדיאגנוזה אליה הגיעו באחרונה חוקרים בארצות הברית, שחחות דעתם פורסמה לפני שנה בכתב עת מדעי לפסיכיאטריה. החוקרים, בראשות ד"ר אריק אלטשולר, מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, גילו כי מאפייני התנהגותו של שמשון עונים על שישה מתוך שבעת הקריטוריונים לאיבחון הפרעה התנהגותית (סוציופטיות). מסיפורו של שמשון עולה, כי זלזל בנורמות החברתיות המקובלות בתקופתו, נהג לשקר, היה אימפולסיבי ונמהר, הצית שדות, התעלל בבעלי-חיים, התרברב שהרג 1,000 בני-אדם והיה חסר כל רגש של חרטה וצער".

גבי קסלר, סופר מעריב בניו יורק. 28.2.2001

**
כלומר, שמשון הגיבור היה מה שיועצות בבית הספר נוהגות לכנות `ילד קצת חריג`. ישנם שני סוגי חריגים; כלפי מעלה וכלפי מטה. `כלפי מטה` הכוונה לחריגה מן הממוצע ומטה, דהיינו לכיוון של מוזרות, פיגור, פשיעה, מופרעות וכדומה. ב`חריגה כלפי מעלה` הכוונה למי שחורג מן הממוצע בשל יכולות גבוהות בהרבה. אולם, למרות הבדל משמעותי זה, זוכים החריגים משתי הקטגוריות להתייחסות דומה מצד החברה – הם נדחים על ידה. הם אחרים.

מבדיקת הביוגרפיה של גאונים ויוצרים מחוננים עולה שרובם סבלו ממוזרויות והפרעות שונות, שלא השתלבו מבחינה חברתית ושסבלו מאוד בתקופות מסויימות בחייהם. החוקר לואיס מ` טרמן שהשקיע עשרים שנות עבודה בחקר הילד המחונן מצא שיש קשר ישיר בין אינטליגנציה גבוהה מאוד לבין תפקוד חברתי לקוי, שמקורו בקשר ישיר הקיים בין דרגת הפגיעות הרגשית לבין רמת המחוננות. החוקרת לטה הולינגוורת`, שעקבה אחר ילדים מחוננים מאוד שהשיגו 180 נקודות במבחני איי קיו , מצביעה על כמה דברים המקשים על חיי המחוננים, כמו נטייתם להשתעמם בביה"ס ולפתח עצלות, ביקורתיות המקשה עליהם לקבל את חוקי עולם המבוגרים ועוד. אבל הבעיה האמיתית של המחונן, כמו גם של החריג ה"נמוך" – היא הבדידות. אלה גם אלה אינם מקובלים בחברה, נדחקים לשוליים ומבלים זמן רב בבדידות מזהרת המותירה אותם מתוסכלים ומלאי כעס.

חברה, כל חברה, אינה נבחנת ביחסה כלפי מכובדיה ומקובליה, אלא ביחסה כלפי הזרים והאחרים שבה. כלפי החלשים, כלפי האחר, הזר, השונה. מי שמתנהג אחרת; לבוש אחרת, אולי חושב אחרת, זה שמנהגיו שונים, שדבריו אחרים. החברה כגוף לא אוהבת את השונה, האחר, שאינו נענה לחוקיה ולתכתיביה. החברה ככלל, אינה מכירה ביחידותו ובייחודיותו של היחיד או בקיומו האוטונומי. עליו להשתייך, לשאת תו של "חבר מועדון" במסגרת כלשהיא ותהיה זו השתייכות מקצועית, מעמדית, שכונתית, חברתית או אחרת. מי שאינו "משוייך" למסגרת מוכרת או מזוהה זוכה ליחס מתנכר, כאל זר. אדם באשר הוא אדם, בתוקף היותו אדם, אינו בר-התייחסות – מסגרת השייכות שלו היא הגואלת אותו ממצב של "סתם מישהו " ומעניקה לאחרים עוגן להאחז בו ותווית להתייחס אליו באמצעותה . "תזכיר לי…מאיפה אני מכיר אותך? היית בתיכון חדש? לא? בנח"ל? אולי אתה קרוב של הבלומנפלדים? אתה ממועדון הטניס?"…נשמע מוכר.

דהיינו, לא מספיק להיות בן-אדם עליך לשאת תו שייכות כלשהו כדי להוריד את חומות הזרות.

הזר אינו רק שונה – הוא תמיד בגדר חשוד עד שנברר מהי קבוצת ההשתייכות שלו. ככל שהוא משוייך יותר – כך הוא הופך לכשר יותר וזוכה ליחס אישי ולבבי יותר. (אה….! אז אתה משיכון ג`, למה לא אמרת תכף, לא הייתי מתנהג אליך ככה!" פוגשים אדם ומיד מנסים לברר על קבוצת השייכות שלו; כלכלית, מקצועית, לאומית, משפחתית. וככל שמתרבים הנתונים על שייכויות קולקטיביות כלשהן, כן מופשרות חומות הניכור והיחיד הופך ללגיטימי יותר.

ומי שלא מוצא את מקומו? בחברה שלנו מי שמדשדש בשוליים הם אלה שלא הצליחו להשתלב, אלה שהחברה מסמנת כחריגים, כיוצאי דופן, אנשי הקצה, אלה ש"משהו בהם לא בסדר". מי שלא מוצא מקומו בערימת הקופסאות המרובעות הזו נידחה על ידי המערכת ומוצא את עצמו בחוץ או בשוליים כשהוא מקוטלג שלילית: אאוט-סיידר.

המונח `אאוט-סיידר` שמשמעו בעברית "יוצא דופן" הוא מי שנמצא מרצונו או בעל כרחו מחוץ למסגרת החברה. את תווית האאוט-סיידר זוכה אדם לקבל כאשר הוא אינו מתנהג בהתאם לציפיות או לתכתיבים החברתיים המקובלים. מדובר כאן אחת מן הנטיות היותר מושרשות בטבע האנושי, ליצור קבוצות השתייכות סולידריות השואבות את עוצמת ליכודן ואת זהותן מן ההבחנה בין "אנחנו" ו"הם", בין מי ש"איתנו" למי ש"נגדנו", מי "משלנו" ומי "שלהם". הצורך בהבחנה חד משמעית כזאת משתקף בכל אספקט של החיים לאורך כל ההיסטוריה האנושית, מן המבנה החברתי ועד למסגרות הדתיות. אפילו מי שנמנעים מלהשתייך לזרם המרכזי המקובל ופונים לקבוצות חתרניות או דחויות – מקבלים עליהם במסגרת המסויימת הזו, את אותם חוקים של סולידריות הדדית ותכתיבים חברתיים החלים בכל מערכת חברתית.

הסטיגמה של חריג, מי שהוא "לא משלנו" מאפשרת לקבוצה להגדיר את עצמה וללכד את שורותיה. תגובת החרדה כלפי הזר היא כנראה אוניברסלית, ומקורה בחשש מפני ההרס הפוטנציאלי של הביטחון, הנינוחות והשלווה שהם תמצית ההוויה שלנו ומנת חלקם של מי שמקבלים עליהם את נוהגי הקבוצה ואת חוקיה.

ואכן, ההולכים בתלם, אנשי המרכז, מתוגמלים על ידי החברה ונראה שהם מצליחים יותר בחיים. מאחר ואנו לומדים מגיל צעיר מאוד שכדי לשרוד עלינו להשתייך חברתית – רובנו מאמצים לעצמנו "אישיות חברתית" – מוותרים על ייחודיות כדי להפוך לחלק מן החברה ומתנהגים כמו הרוב, כדי שלא לצאת דופן. בשביל להשתייך חברתית אנשים עושים וויתורים רבים, את ביטוייו של "האני הפנימי" שלהם הם שומרים לשיחות נפש עם הקרובים להם. כל אחד מאיתנו מרגיש בסתר ליבו ש"אני לא כמו כולם" אבל לרוב לא ניתן לזה ביטוי כלפי חוץ, שם מולך הכלל "היה כמו כולם" או…שתסומן.

כמעט כל אחד מאיתנו, בעמקי האינטימיות שלו עם עצמו, הוא סוג של אאוט-סיידר. מידת חריגותו מן החברה או הצלחתו להשתלב בה למרות ייחודו האינדיבידואלי תלויה במידה רבה באיכויותיו הפנימיות – ככל שהאדם רגיש יותר, מודע יותר ועמוק יותר כן יתקשה יותר ליישר קו עם הקונצנזוס החברתי.

תומס סאס (הפסיכיאטר ה`אנטיפסיכיאטרי`) אומר, כי מספר החריגים בחברה שלנו התרבה בגלל האורבניזציה, דהיינו תהליך העיור; יותר ויותר אנשים לא מוצאים מקומם בפס הייצור ההמוני של 09.00 עד 17.00, צרכנות, ובהייה בקופסא. מאז האורבניזציה, כולם דומים להפליא לכולם. פעם כשלכל אחד היה מקצוע ייחודי – לא הייתה תובענות כזאת, לא להיות חריג, כיום דווקא אנו מוצאים בערים הגדולות אנשים שכמו יצאו מפס ייצור.

אם נחפור קצת יותר לעומק מהותם של מי שמשתרכים בשולי החברה נגלה, לפחות אצל חלקם, משהו שונה לגמרי מתווית הדפוקים או הלא יוצלחים שהוצמדה להם. אם כי החברה נוטה לסמן בתווית של "לקוי" את מי שלא משתלב בה, או את מי שמוציא עצמו ממסגרתה, שלא לדבר על מי שיוצא כנגדה חוצץ – רצוי שנשאל את עצמנו : האם היחיד הוא הלקוי או שמא זו החברה?

מוזר מצבו של החריג. האם יתכן שהוא חורג מכיוון שהוא `בסדר` הנמצא בתוך רוב שהוא `לא בסדר`? כלומר – היתכן שמדובר כאן באדם בעל ייחוד על רקע הבינוניות שמסביב, הנתפס כחריג בשל שונותו? האם החריג הוא לא מאוזן או לא שפוי על רקע חברה שפויה, או שהוא מוקע כחריג בגלל ששונותו השפויה נתפשת כיוצאת דופן בחברה שכבר איבדה מזמן את שפיותה? היתכן שהאאוט-סיידרים, אלה שחיים `על הקצה`, אינם אלא מונטאז` בו באים לידי ביטוי הסדקים והשברים של החברה בה הם חיים?

בחברה שבין נכסיה נמנה השממון, הריקנות, והעדריות הישועה יכולה בעצם לבוא רק מן החריגים. בחברה שמדכאת את הרוח האנושית בשם הלכידות הקבוצתית – החריגים הם אלה השומרים עדיין אל הרוח הזאת, זאת כמובן בתנאי שהצליחו לשמור על שפיות ועל איזון נפשי, שם בחוץ, בשולי החברה.

אישור לתיזה שבחברה כמו שלנו דווקא לזה שלא מסוגל להשתלב יש איכויות ייחודיות על פניו של הקונפורמיסט הממוצע ניתן למצוא באומנות וגם בפוליטיקה. בקרב יוצרים ומנהיגים.
נניח שמגיע בעל מודאג אל הרופא ומספר לו שאישתו בהריון, שיש להם כבר שמונה ילדים מהם שלושה חירשים, שניים עיוורים, אחד מהם סובל מפיגור שכלי והיא עצמה חולת עגבת – האם היה הרופא ממליץ על הפסקת ההריון בגין חשש לליקוי גנטי? תגידו – בוודאי. אילו היה אותו רופא מפיל את העובר, היינו יכולים לספר לו שבבזה הרגע הוא הרג את בטהובן.. הנתונים שהוזכרו לקוחים מן ההיסטוריה הרפואית של אמו של בטהובן.

אבל הבה ונגיד כי מבחינה גנטית הכל בסדר, ונבדוק כשירויות. כשאנו ממלאים שאלון מועמדות לתפקיד מסויים, במיוחד אם הוא בכיר, עלינו למלא שאלון קורות חיים. ומי מאיתנו אינו מודאג לעיתים שמא יימצא משהו בעבר שלנו שיכשיל את מועמדותנו? נניח שהאנושות צריכה להחליט באורח דמוקרטי, על סמך נתוני האמת הבאים, מי משלושת המועמדים שלהלן יתאים לכהן כמנהיג – במי נבחר ומי ייפסל?

מועמד א`: משייכים אותו לפוליטיקאים המושחתים, הוא נוהג להתייעץ עם אסטרולוגים, החזיק שתי מאהבות, מעשן בשרשרת סיגריה אחר סיגריה ושותה בין 8 ל-10 מרטיני ביום.

מועבד ב`: ניזרק מהעבודה פעמיים, נוהג לישון עד מאוחר, בתקופת האניברסיטה השתמש בסמים קשים והיה שותה רבע בקבוק ויסקי כל ערב.

מועמד ג`: גיבור מלחמה בעל עיטורים, צמחוני, אינו מעשן, שותה בירה מדי פעם, ולעולם לא ניהל יחסים מחוץ לנישואין.

ובכן, במי יבחרו הרוב, ואת מי יפסלו. ובין זה ברור, כמעט כולם יפסלו את שני הראשונים ויבחרו באחרון. אם כך יקרה (וכך קרוב לודאי תהא התוצאה)

הנה השמות של המועמדים:

הראשון: פרנקלין ד. רוזוולט

השני: וויסטון צ`רצ`יל.

שני אלו מן הסתם נפסלו.

ומי נבחר?

השלישי הוא: אדולף היטלר.
כמה נתונים מדהימים לגבי גאונים:

מתברר שכמעט מחצית מהגאונים ברמה גבוהה מאוד סובלים מקשיים נפשיים רציניים (ציון של מעל 130 נקודות במבחן המילולי נחשב למצביע על מחוננות)

הנסיון להסביר את התגובה השלילית לזר בפרמטרים רציונלים, פסיכולוגיים – אינה מקיפה את רוחב היריעה של התופעה ואינה ממצה את העוצמה והחריפות עמם היא יוצאת כנגד האחר. וגם לא את החמקמקות, הערמומיות והדרכים הנסתרות והדקות שבהן היא באה לכדי ביטוי. תופעת הסלידה וההסתגרות מפני הזר אינה שייכת לתחום הקוגניטיבי, החברתי והרציונלי, אלא לתחום קמאי עמוק ונסתר, בו רוחשים דמונים, פחדים, יצרים, דחפים וכוחות שהם נסתרים ונעלמים מבינתנו. התרבות הזו הגלתה מן התחום הלגיטימי את כל הצד האפל ודחפה אותו למקום עמוק. אותו מקום שהזר מעורר בעצם היותו אחר. כאילו נשא עימו מעין מחלה מדבקת. כמו: `מי יודע איזה קודים נגועים נשוא עמו האחר הבלתי מזוהה הזה`? `מישהו מכיר אותו`. `מישהו יודע מאיפוא הוא בא`? `מה הוא עושה`? כאן אנו מוצאים את מיתוס הוירוס כמשל, כסימבול. התגוננות מפני נגיף בלתי נראה שאדם לא מוכר נושא עמו ושעלול להפוך אותנו מאדם אנוש – לאדם זאב.

למעשה פרויד היה זה ש`גילה`, או הפך ללגיטימי את התחום האפל של הבלתי מודע, אך השאלה הגדולה היא: מי מגדיר ומסביר את מי – האם המודע מאיר את מחשכי הלא מודע, או הלא מודע הוא זה השופך אור על המודע? האפלה המביטה באור רואה בו צלליות. האור שמביט בחושך רואה קווי מתאר חיצוניים. הצללים הם הדמונים הרוחשים בתוך כל ממשות. וקווי המתאר הם הדרך בה אנו מגדירים לעצמנו את המציאות. הצללים הם חוסר הוודאות, הכוחות הקמאיים, האנרגיות שאין לנו שליטה עליהם – המיוצגים על ידי הזר, החריג. הוא מפחיד מאחר ואינו מוגדר, הוא חסר מיתאר, נטול תווית זיהוי. אפשר לומר שתת התודעה שלנו ניא זו המפחידה אותנו למעשה. זהו האני הפנימי שלנו נתפס על ידינו כזר ומאיים, שצריך להדחיקו או לארגן אותו ולשים עליו תוויות. וזה בדיוק מה שאנו עושים עם הזר, החריג, עם האחר בחברה – הופכים אותו למייצג של הכוחות האפלים, לשעיר לעזאזל. רעיון ה`שעיר לעזאזל` טוען כי לחברה יש צורך בחריגים כדי שישמשו שעיר לעזאזל, מישהו שאפשר להשליך עליו את הרוע של החברה, מעין צינור והורקה ליצרים, סטיות ומאוויים אסורים המאפשר לאנשי המרכז לחוש צודקים, צדקניים ונאורים – בעיני עצמם.

דמותו של האאוט-סיידר הלכה ותפחה ותפסה מקום של כבוד כמעט בכל מה שמוגדר כספרות רצינית, עד שבתחילת האלף השלישי, דמות האאוט-סיידר לא רק התפתחה היא גם התעשרה וקיבלה גוונים וצבעי צבעים; אאוטקאסט (הדחוי), האנטי גיבור, המורד, האחר, הזר. אולם האמת היא, שבכל אחד מאיתנו, עמוק בפנים, שוכן גרעין אאוט-סיידר. היותנו שייכים לקולקטיב חברתי הוא תמיד אקט חיצוני, פרי של מאמץ הסתגלותי, חיקוי והתאמה. אולם היותנו לבד, עם עצמנו, אינטימיים ויחידים בייחודנו הוא תמיד אקט פנימי, אישי מאוד, שלרוב אנו מדכאים או מדחיקים מפני הצורך להשקיע ביצירת חזות קולקטיבית. רובנו קוברים בתוכנו את האאוט-סיידר, החש `לא בבית` רב הזמן ועם רוב האנשים. לא שייך לרוב המסגרות, לא משתלב, אחר.

אולם אי אפשר להצמית לעד את האאוט סיידר שבתוכנו. ככל שגדלים הניכור, הזרות, וחוסר האינטימיות בחברה, בקרב מה שמוגדר כהמון השקט, הבורגנות מחוקת הפרצוף, כך גדל במקביל בקרב גרעין האאוט-סיידריות בקרב האנשים החושבים, הרגישים ובעלי המודעות.

חלק מן האנשים מוצא את דרכו אל כיתות העידן החדש, שם בתמורה להמרת האאוט-סיידריות לאין-סיידריות הם משלמים בקונפורמיות חזקה. חלק אחר מבטא את תחושותיו ביצירת אמנות המיתרגמת להכרה חברתית וגואלת אותם מן התווית השלילית.

ויש כאלה שחיים עם זה כל החיים; מבחוץ הם כמו כולם, מבפנים זועקת השונות. אותה זהות איניוידואלית ייחודית שלא ניתן לחלוק אותה עם איש. האאוט-סיידריות הפנימית. אותה שונות בדיוק, אותה אאוטסיידריות פנימית, היא היא הפתיל שיכול להידלק באש גדולה. רובנו נאלץ להקריב –בשלב זה או אחר של חיינו – את האינדווידואליות היחודית הזו, על מנת להראות כמו כולם ובכך להיות רשאי לקבל בתמורה את הבטחון שבשייכות קולקטיבית.

אך מי שלא הקריב את אותה שונות פנימית ושמר עליה כפנינה יקרה בתוככי צדף חייו – מטפח זרע מופלא, שביר ועדין שאם רק יקבל את התנאים המתאימים – יצמח, יפרוץ וישגשג לעץ רוחני ענק, עץ החרדל.
——————————————————————————–

"אני לא בצוות של אף אחד"

יונתן הולדן

——————————————————————————–

מתוך: "אאוטסיידרים ומורדים", הוצאת ידיעות אחרונות, אפריל 2006

בין מיוחדות לחריגות – חלק שני.

חלק א': בין אאוטסיידריות למיוחדות
מעין אקסיומה: ככל שהאדם מיוחד או מרחיק ראות יותר, כך יהיו לו יותר קשיים חברתיים.

ובהיפוך: בחלק מן המקרים, ככל שלאדם קושי בהקמת ושימור קשרים חברתיים – כך יהא הדבר סימן לאדם מבריק, בעל מעוף, או בעל כושר חדירה יוצא דופן.

עם זאת, כמובן שלא כל מי שיש לו קשיים חברתיים, הוא מבריק ובעל מעוף. ולא כל מי שלא משתלב חברתית הוא בעל מעוף וכושר חדירה. אך כמעט כל בעל כושר חדירה, אינו מצליח להשתלב חברתית. (נא עיינו בחלק הראשון של המאמר).

האנשים הללו ניחנו בקללה; לזהות את האמת, להתייחס ולפתח זיקה אליה. זיקה החזקה יותר מן הזיקה שלהם לנורמות החברתיות.

הזיקה הזו, למהות הנעלמת והשורשית של בני אדם והיחסים שהם מקיימים – גורמת להם להיזרק אל מחוץ לסינכרוניזציה עם הקצב והמודוס החברתי.

משול הדבר לחבורת רקדנים המרקדים לקצבו של מטרונום מסוים ואילו לרקדן X מטרונום בכיסו שקולו מחריש את קולו של המטרונום שכולם רוקדים לפיו. כולם פונים ימינה, גם הוא פונה ימינה, אך לאחר שכולם כבר פנו חזרה שמאלה, והוא עדיין בפניה ימינה. הוא לא משתלב, הוא יוצא אאוטסיידר.

http://www.notes.co.il/gaby/3643.asp

ונעשה ליותר אאוטסיידר – ככול שקולו של המטרונום האישי שלו חזק ועצמאי יותר. דהיינו, הקול הפנימי שלו שמכייל אותו מבלי דעת לתדר של המהות הנסתרת של הדברים – מחריש את קול הנורמה החברתית. הוא לא שומע אותה כלל, או שומע אותה כרעש רקע לא מזוהה.

החברה מבוססת על נורמות וכללים שעל פיהם צריך היחיד להתיישר. ואכן רובם עושים זאת היות ואין להם את אותו מגנט כבד ומכביד המושך אותם במפנים ומשבש, אם לא מאפיל על כוחו של המגנט החברתי.

בקנה מידה חברתי, האאוטסיידריות נתפסת כחולשה והאאוטסיידר – כחלש.

ואם האאוטסיידר רואה עצמו דרך עיני הרוב הוא אכן משוכנע שהוא חלש וחסר אונים.

אך חולשה אינה הבעיה העיקרית שלו. בעייתו העיקרית היא רגישותו הקיצונית המובילה אותו להיפגעות תכופה וקשה.

בקונצנזוס החברתי, מי שלא מיישר קו או מי שלא רוקד לחליל של המובילים החברתיים – מקבל מכות יבשות מידי אותם מובילים חברתיים, או עושי דברם.

העילגות החברתית שלו מושכת אליו אש. והרגישות המועצמת שלו גורמת לו להיפגע ביתר שאת מאשר הכלל.

כלומר, הוא נפגע לעיתים יותר קרובות ולוקח זאת יותר קשה – מאחרים.

וכך, לנידוי החברתי שלו נוספת בעיה רגשית,. הוא הופך למצולק רגשית. מסתובב עם פצעים ומכאובים רגשיים.

כתוצאה מן הפגיעות שהוא נפגע- הופך המצב הפסיכולוגי והאישי שלו, להיות המחיר שהוא משלם על המיוחדות שלו.

מחיר שמפוצל לשניים:

א. דימוי עצמי נמוך

ב. המצאות במשבר נפשי מתמיד כמעט.

וכך יוצא כי כדי לראות דברים כהווייתם צריך אדם להיות אומלל.

ולמה אומלל? כי לחברה שלנו כוח השפעה אדיר. זו חברה שעם היותה מפוצלת יש לה כוח קונפורמי חזק ביותר על הרוב המוחץ של חבריה.

ומבחינה זו אין חדש תחת השמש, החברה האנושית תמיד שיפדה, תלתה, צלבה ואסרה את הרגישים, בעלי הראיה המיוחדת. אלה שאמרו דברים קשים בדבר אורח החיים של המין האנושי. (סוקרטס, ישו וילהלם רייך ועוד).

 

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/jesus.html

 

ולמרות המהפכות האנטימימסדיות – הקונפורמיות לא פחתה, היא רק נפרמה מעט בקצוות.

פעם קונפורמיות נכפתה על ידי שלטון טוטליטארי, היום זו דעת הקהל. במשטר טוטליטארי מטילים את אלה שלא מצייתים לנורמות הכלליות – לכלא. ואילו היום ההחזרה לקונפורמיות עוברת דרך מסרים סמויים, המשדרים נידויים וחרמות, שהם לא פחות אפקטיביים, מן הכלא והגרדום של פעם.

האיתותים הסמויים הללו משדרים לחריג החברתי: 'אתה לא בסדר'. ואז במקום שהחברה תטפל בחריגיה, תעשה זאת כבר המערכת הפסיכולוגית של החריג עצמו, ותתחיל בתהליך של ענישה עצמית. אין צורך ב מערכת נוסח 1984. היום זה משוכלל יותר; 'ההם'

http://www.notes.co.il/gaby/3601.asp

משדרים אותו ליחיד, והוא כבר יאמלל עצמו ויכניס עצמו לבית הסוהר אישי.

ובכלל, ההשפעה של נורמות חברתיות על הפסיכולוגיה של היחיד – הנה הרבה יותר חזקה ומשמעותית מכפי שניתן לחשוב. אנו נוטים לשים על גנטיקה וחינוך את רוב ההשפעות העיצוביות על אישיותו והתנהגותו של היחיד. אך מסתבר כי לחברה שלוחות וגרורות המגיעות וחודרות עמוק לתת תודעתו של היחיד ושם מפעילות את חייו הפנימיים כמו היו בובה על חוט. רק שהבובה (הפסיכולוגיה שלנו חושבת

שהיא פועלת מעצמה). וכבר כתב על כך רבות הסוציולוג אמיל דורקהיים,

http://www.notes.co.il/gaby/3503.asp

כשהראה כי התאבדות אינה מושפעת ממה שקורה ביחיד, אלא גם ובעיקר ממה שמתחולל בחברה שמסביב.

וכך גם אושר ואומללות. נהוג לחשוב כי הקריטריון הוא אישי ופסיכולוגי. אך גם בקשר לכך אין אנו נוטים לקחת בחשבון את הקריטריונים החברתיים.

זו בעיקר הנורמה החברתית הסמויה- המגדירה לנו מה אמור להסב לנו אושר או אומללות. ואנו קולטים זאת באופן תת הכרתי ומצייתים.

אנשים לא נולדים עם קריטריונים פנימיים המראים להם מה יעשה אותם מאושרים או אומללים. את זה סופגים מן החברה.
חלק ב': האאוטסיידר – כסוכן שינוי.
עד כאן ראינו כי היחיד המיוחד – הופך לחריג

http://www.notes.co.il/gaby/3419.asp

בחברה שמקדשת קונפורמיות. ועל כן הופך למנודה. ובגלל העוצמה שיש לנורמות חברתיות על חייו האישיים – קיים סיכוי רב שכתוצאה מכך הוא יקום על עצמו וילך נגד עצמו.

עד כאן על נקודת המבט של החברה על היחיד – כחריג. אך מה לגבי ההתייחסות אליו כאל מיוחד? כאל אחד שדווקא מגלם בתוכו את כל האלמנטים שחברה עדרית מגרשת מעצמה, (כמו: חשיבה עצמאית, חיבור לקול הפנימי של היחיד. ראיה של המציאות הקיימת מחוץ למסגרת החברתית. לדעת להינתק מן הצבת של דעת הקהל ולהתחבר לקול הפנימי).

ובכן, אם סוקרים את התפתחות התרבות האנושית, רואים כי ליחידים הללו הייתה פונקציה של החייאה והתחדשות. כל תרבות שסבלה מסטגנציה קיבלה שוק ישר ללב מיחידים בעלי ראיה מיוחדת. הם יכלו לבוא משדה הפילוסופיה כמו ניצשה, קירקגור והיידגר, בתחילת המאה ועשרים, או יוהנס קפלר וגלילאו באסטרונומיה לפני כמה מאות בשנים. ועוד ועוד.

הם באים לזעזע חלקים לא אורגאניים וכך לאפשר למה שמזויף לנשור וליפול. ולחזק ולהפרות את כוחות ההתחדשות והחיים הפנימיים, בלעדיהם כל מערכת חברתית תשקע לסטגנציה.

אפשר להגיד שאם נותנים להם מקום, הם יכולים לאפשר לחברה או תרבות לעבור ממצב דגנרטיבי למצב רגנרטיבי. הם מעין סוכנים עצמאיים של חיות והתחדשות. אך כשהמערכת מצויה במצב דגנרטיבי, היא תוקפת את 'סוכני השינוי' ורואה בהם בעיקר סכנה ליציבות המארג וההיררכיה הקיימים זה מה שקרה במקרה של סוקרטס,

ישו http://www.e-mago.co.il/e-magazine/jesus.html

ווילהלם רייך http://www.hermes-press.com/reich.htm).
וניתן להגיד כי ככל שמערכת בריאה, דינאמית ורגנרטיבית יותר – כך תעצים ותחזק את סוכני השינוי. בהיותה מערכת חזקה ופתוחה – לא תראה בהם איום אלא גורם אינטראקטיבי שמביא חידוש וחיים.
מערכת סגורה ודגנרטיבית נמצאת במצב של הגנה עצמית והתנגדות לגורמים שעשויים לאתגר מערכת ללא בסיס אורגאני דינאמי וצומח. כשאין ליבה פנימית פועמת – מחפשים את העוצמה בחוזק של המסגרת החיצונית.

וכך, בחברה בת ימינו מצויים היחידים המיוחדים הללו תחת מתקפה חסרת רחמים. והמתקפה הזו של המערכת על יחידים לא מסתגלים, הנה פחות פרי של שיקול דעת ואבחון ויותר פעולה אוטומטית של מערכת שבאה לשמר עצמה ורואה בטעות את האלמנטים המחיים והמפרים – כאלמנטים הרסניים.

וכך ככל שאדם נושא עמו בשורה כלשהי למערכת סביבו, בגלל ראייתו הייחודית, כך ימצא עצמו יותר כלא משתלב חברתית וכך יהיה נתון ליותר מתקפות. מתקפות שבסופו של דבר יגרמו לפגיעה קשה בדימוי העצמי שלו.

צריך להגיד כי המתקפות הללו אינן מתקפות גלויות ולעולם אינן מופיעות כאלה (למעט בשנים הראשונות של בית הספר, שאז ישנה התנכלות ברורה מצד הילדים). הן, כאמור, משודרות באופן סמוי, בעיקר בעזרת איתותים לא מילוליים; סיבוב קטן של הגב או הכתף – (מן הלא משתלב המתקרב). הורדה בכמות קשר העין, סיגול דיבור מונוטוני חסר חום כלפיו.

הוא עצמו בדרך לא יודע שהוא סוכן שינוי, נהפוך הוא, הוא חש שתחושת העצמי שלו שוקעת או מתפוררת. ומצב זה הנו מצב קשה למדי לאותם יחידים.

ומה לגבי המערכת, מדוע היא לא מקדמת את סוכני השינוי בברכה?

ובכן, במערכת צומחת – השינוי הנו מבורך, במערכת נובלת, מזדקנת או מתנוונת – השינוי שסוכן השינוי מציג הוא אסון.

עם זאת המערכת מוכנה לקבל שינוי שאינו מסכן את התשתית שלה, שינוי של פני השטח, לא של מי התהום. וכך אנו מוצאים שני סוגים של שינוי. קיים השינוי לכאורה, שהוא שינוי של שיפור חיצוני המאפשר למצב הפנימי להשאר בסטאטוס קוו, וקיים השיוני הפנימי שמשנה דברים ברמת המהות. השינוי לכאורה עובד על פני השטח, השינוי האמיתי. עובד על רמת העומק. זהו מעין שינוי של קפיצה קוונטית.

ומהו או מיהו בכלל אותו סוכן שינוי?

- Wikipedia: Change Agent

A change agent is someone who engages either deliberately or whose behavior results in social, cultural or behavioral change. This can be studied scientifically and effective techniques can be discovered and employed.”

http://en.wikipedia.org/wiki/Change_agent

 

סוכן השינוי מציג בעצם הוויתו שינוי של קפיצה קוונטית. שינוי ומעבר לממד אחר של קיום. (וזה מה שמפחיד).

השינוי הזה גם נקרא: 'שינוי ממדרגה שניה'. וזאת בניגוד לשינוי ממדרגה ראשונה.

שינוי ממדרגה, או מעלה שנייה עוסק בשינוי של כל המערכת, של הפרדיגמה הקיימת, בניגוד לשינוי ממעלה ראשונה העוסק בשינויים חלקיים בתוך המערכת. שינוי ממעלה שנייה עוסק בשינוי איכותי בניגוד לשינוי ממעלה ראשונה העוסק בשינוי כמותי.

שינוי ממעלה ראשונה עוסק בעוד מאותו הדבר. במה שעסקנו כבר בעבר, ואנו ממשיכים לעסוק בו או משנים את המינון של העיסוק בו. שינוי במעלה שנייה עוסק בדברים שבהם מעולם לא עסקנו, ופתאום מכניסים למערכת היומיומית שלנו. ניתן לפתח ולומר שגם בשינוי ממעלה שנייה יש רמות של חדשנות ויצירתיות.

המושגים הללו זכו לפיתוח בספרם של: ואצלויק ופיש: שינוי. אבל במקור הוצגו על ידי גרגורי בייטסון בספרו:

 

Bateson, Gregory. Mind and Nature: A Necessary Unity. New York: Dutton, 1979.

 

שם הוא מציג לראשונה את ההבדל בין שינוי ממדרגה ראשונה, (שהוא השינוי שכולם מכירים) והשינוי ממדרגה שניה, (שסוכן השינוי מציג ומייצג).

והנה ההגדרה שלו לשינוי ממדרגה שניה (קפיצה קוואנטית):

 

Second-order change is deciding – or being forced – to do something significantly or fundamentally different from what we have done before. The process is irreversible: once you begin, it is impossible to return to the way you were doing before.

 

בעוד ששינוי ממדרגה ראשונה, הוא בעצם תירוץ להישאר באותו המצב.

סוכן השינוי מייצג עבור מערכת המצויה בסטגנציה שינוי רדיקלי. עבורה שינוי כזה נתפס כאיום על עצם קיומה.

אם המערכת לא מוכנה, או לא יכולה להפוך למערכת צומחת, אזי תנסה לבודד את סוכני השינוי ולהפוך אותם לבלתי אפקטיביים.

כך, מבחינת המערכת החברתית כלפי המיוחדים, שהם בעצם סוכני שינוי. אך, כאמור, הבעיה לגבי חלק גדול מהם שהם לא יודעים כלל שהם סוכני שינוי. הם כמו הברבור שבטוח שהוא ברווז מכוער, לא מבין מדוע כל היתר מציקים לו ומנדים אותו.

הסיבה היא שהוא משדר משהו רדיקלי. ואם הם לא רוצים לחוש שהם צריכים לבדוק עצמם, הם צריכים לגרום לו לבדוק עצמו. והם הרוב. ועל כן לרוב הם מצליחים. ורוב סוכני השינוי בפוטנציה, עסוקים בבדיקה עצמית. לא מבינים מדוע נוצותיהם לבנות וצווארם כה ארוך.

וכך רוב המיוחדים רואים את מיוחדותם כקללה, כחריגות, כחוסר יכולת להסתדר בחברה ובחיים. הם לא מבינים שהקללה היא מתנה מופלאה. ובשעה שהם מנסים להיות חלק מן העדר, הם למעשה נסיכים מחוץ לארמון. כפי שנוכח הנסיך ביצירתו של מרק טווין: 'בן המלך והעני'. הוא מצא עצמו מחוץ לארמון, אף אחד לא יודע שהוא נסיך. והוא אומר זאת לכולם, וכולם חושבים שהוא משוגע במקרה הרע, ולא יוצלח ובעייתי, במקרה הטוב.

רוב המיוחדים מנסים נואשות לוותר על הנסיך הפנימי לטובת אימוץ התנהגות צפרדעית.

לא יודעים שהם יכולים לתת למסכה הצפרדעית לנשור כקליפה מסביב לגלעין עצמיותם. וכל זאת ללא הנשיקה מן הנסיכה. כי כמו הברון מינכאוזן שמשך עצמו בשערות ראשו מן הביצה – רק הוא יכול להציל עצמו, רק הוא יכול לזהות בעצמו את פוטנציאל הנסיכות. רק הוא לגאול עצמו ולחזות בנסיכות בוקעת מתוכו פנימה.

רק הוא, יכול לנשק עצמו לחיים.
——————————————————————————–

הערה: פיתוח והרחבה של נושא החריג והאאוטסיידר, בהקשר של מרידה ומרדנות (סוכן שינוי) – מצוי בספרי: "אאוטסיידרים ומורדים". ידיעות אחרונות, 2006
——————————————————————————–
גבריאל רעם

31.12.2004

 

גורלם הקשה של עדיני הנפש, חלק א' – התיוג החברתי.


                                                                         קלף מס. 16 בטארו: קלף המגדל הנופל.

במהלך החיים ניחתות עלינו מכות, מפלות, משברים, טרגדיות. ובמבט שטחי, נראה, כי כמעט כל אחד מקבל את מנת חלקו, מי יותר מי פחות.

ואין מדובר כאן על הזעקה הידועה של אדם שחש שנעשה לו עוול והוא זועק: 'מחפשים אותי', 'תופרים לי תיק'. אלא על בני אדם שאכן ניחתות עליהם צרות ומשברים בהיקף גדול וקשה יותר מאשר אנשים אחרים.

לרוב איננו נותנים דעתנו לכך יותר מדי. אם אנו פוגשים אדם שמקבל יותר מכות מאדם אחר, או מי ממכרינו מטלטל ממשבר למשבר – נראה לנו ש'ככה זה'. לדעתנו זו מקריות. או מקסימום: חוסר מזל (להיות במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון).

ויכול להיות לנו די ברור שפלוני קורס תחת נטל בשורות איוב ושכנו או ידידו פורח וכמעט כל בעיה או צרה שנופלת עליו, מיד מתרגמת לטובת הנאה -עדיין אנו נוטים לחשוב כי 'כל אחד ושק הצרות שלו'. 'חבל', אנו אומרים, מסכן/ה. או אומרים: 'זה הגורל' ועוברים הלאה.

אך האם זה באמת מקרי וסתמי, או שיש מאחורי זה משהו אחר. האם ניתן למצוא מאחורי זה איזושהי תבנית פנימית נסתרת? סיבה מסוימת, מדוע פגעים ומשברים פוקדים אנשים מסוימים, לעיתים יותר תכופות, ובצורה יותר קשה מאשר אנשים אחרים?

ואכן התיאוריה שתובא כאן, הנה רדיקלית למדי.

לפי גישה זו, ישנם אנשים עדינים יותר וכאלה שהם עדינים פחות. העדינים גם רגישים, ומכאן פגיעים יותר. הפגיעות הזו יכולה להתפרש כחולשה. העדינות שהיא סימן לאיכות ולרמה גבוהה – היא גם שבירה. אגרטל פורצלן מאיכות גבוהה הנו עדין ועל כן שביר יותר מאגרטל חמר רגיל. מה שעדין ואיכותי, הוא גם שביר וגם פגיע. הפרחים היפים והאיכותיים הם גם הפרחים העדינים, למשל הסחלבים, אך עם זאת קל להם ללקות במחלות יותר מאחרים, והתנאים לגידולם קפדניים יותר כי הם נפגעים בקלות רבה יותר על ידי פגעי מזג האוויר, מזיקים וכו'.

פרח עדין נפגע ממזג אויר קיצוני – יותר מפרח בר, או יבלית. כנימת העלה תהרוס צמח איכותי ביתר יסודיות מצמח פחות איכותי.

ואם כך הוא בפרחים, כך הוא גם בבני אדם. שברמת הנפש הם אולי עדינים ופגיעים יותר אף מן הפרחים העדינים והאיכותיים ביותר.

אדם עדין, כמו פרח עדין, מתמוטט מהר יותר כשמגיע משבר.

ועד כאן הדברים די ברורים: מה שעדין עמיד פחות במפגעים מאשר משהו שהוא עדין פחות. כלומר, הקשיים מגיעים לכל בני האדם שווה בשווה, פחות או יותר. אך עדיני הנפש עומדים פחות בקשיים מאשר אחרים, שהם עדינים פחות וכנראה, חזקים יותר.

עד כאן הדברים סבירים למדי, ולא קשה לקבלם.

אך התיאוריה הרדיקלית תוספת תאוצה, או ממריאה בשאלה הבאה: האם על אדם 'עדין נפש' נופלים יותר קשיים מאשר אדם עדין פחות? ואם נחזור למשל, אז לפי התיאוריה הרדיקלית, אז לא רק שפרחים עדינים עמידים פחות במפגעים, אלא הם כביכול מושכים אליהם את המפגעים והמשברים יותר מפרחים פחות עדינים. לפי תיאוריה רדיקלית זו, בשדה שיש בו פרחים עדינים ויורד בו ברד, יותר אבני ברד יפגעו בצמחים העדינים מאשר בצמחים הגסים והפשוטים יותר…

ובחזרה לבני האדם: בקרב בני אדם נולדים תינוקות שיגדלו להיות בני אדם מיוחדים. קשה להגדיר מה זה 'אדם מיוחד': שאר רוח, נשמה יתרה, ניצוץ. הם יראו את העולם אחרת: עמוק יותר, קונוונציונלי פחות. הם יתרשמו ביתר חדות ובהירות מדברים שאנשים אחרים יספחו עליהם. יש בהם חדות ראיה ורגישות יוצאים דופן. עד כאן ברור כי אנשים אלו, בגלל המבנה הנפשי העדין שלהם ובגלל רגישותם הרבה, יקבלו וייקחו באורח קשה יותר – ביקורת, מאבקי כוח, אגרסיה, גסות רוח, מאשר אנשים פחות עדינים. אך הטיעון הרדיקלי טוען בנוסף כי לא זו בלבד, שהם פגיעים יותר ועמידים פחות בקשיים, אלא שגם ובעיקר, הם ימשכו אליהם את האש, כל אש. אם תהיה אש, כלומר קושי, בעיה, חוסר סובלנות, חוסר שיתוף פעולה וכו' – היא תופנה לכיוונם יותר מאשר לכיוונם של אחרים, עדיני נפש פחות.

ואפשר להרחיק לכת למין תיאורית קונספירציה שבהחלט נשמעת הזויה: הקשיים יתמגנטו לכיוונם, יותר מאשר לכיוונים של אחרים, עדיני נפש פחות.

מה? האם באמת אפשר להגיד כי יש משהו באותם אומללים שמושך אליהם את הצרות והמשברים? האם אפשר להגיד שכאילו משהו בהם 'מזמין את זה'?

בתקופה שלפני רודי ג'וליאני בניו יורק, מעשי שוד ('מאגינג') בעוברים ושבים ברחובות העיר, היו כמעט מעשים שבשגרה. והסתבר, לאחר זמן, כי לא כל מי שעבר ברחובות אלו –נשדד. ולא זו בלבד, היו כאלה שנשדדו כמה וכמה פעמים. היו חוקרים שהחליטו לחקור את התופעה. ובמחקר שנעשה בשנות השבעים, נתבקשו אסירים שישבו בגין שדידות של עוברי אורח, לצפות בקלטות וידאו של אנשים הפוסעים ברחוב. ואז הם התבקשו לבחור בקורבן הפוטנציאלי. הם כולם בחרו באותם אנשים. והסיבה הייתה בגלל הדרך שהקורבנות הפוטנציאליים הלכו והתנהגו. השודדים חיפשו מטרה קלה ואדם שנראה חסר בטחון ומודעות עצמית. בשנת 1992 חדשות צ'אנל 4 בניו יורק ערכו מחקר דומה, הם שאלו צעירים שענו על הקריטריונים להפוך לשודדי רחובות, שאלה דומה. התשובה שלהם הייתה דומה לזו של האסירים משנות השבעים. כלומר מה שהביא על הנשדדים את השוד היה משהו בצורת ההליכה שלהם ששידר חולשה, נרפות, שונות. מעין קורבנות מוכנה מראש.

ומה המסקנה מזה לענייננו? ובכן אולי יש משהו באנשים מסוימים שמביא עליהם קשיים, משברים ומפלות – יותר מאחרים.

ועתה עלינו לבחון שני דברים:

האחד: מדוע ואיך זה יוצא, שצרות ובעיות וקשיים ניחתים על ראשם של אנשים מסוימים, יותר מאשר אחרים?

והשני: מה יש בהם באותם אנשים שמושך אליהם את אותן מכות.?

ונתחיל מן הנקודה השנייה. מה יש בהם שמושך אליהם את הצרות?

ובכן, תלוי מאיזו נקודת מבט מביטים בהם. מנקודת מבט אחת (של אלה שזה לא קורה להם) הם עלולים להיתפס כחלשים ואולי פגיעים. מנקודת מבט אחרת הם עשויים להיתפס כעדינים יותר.


וכדי להבין זאת היטב נשתמש באנלוגיה מתחום הטבע. ובכן נראה כי שם תיאוריה זו אינה כה הזויה. די ברור כי הטבע מחפש להפטר מן החלשים, החולים והלא מסוגלים. וזו בעצם התיאוריה של דרווין, Survivel of the fittest. החזקים שורדים, כי הטבע משמיד את החלשים. בכל מיני דרכים. מטרת הטבע להכות ולהחליש עוד יותר את אלה שאינם בריאים או מסוגלים (ודבר זה נותן יותר מרחב מחיה ואפשרויות קיום חזקים). כי הטבע הנו מרקם אחיד, והחלשים או החולים מחלישים את הגוף הכללי של החיים האורגנים בטבע. הטבע לא חוסך שבטו מעלים יבשים וצמחים רקובים.

ולא רק לגבי צמחיה. למשל בקבוצת בעלי חיים צעירים, החזקים יתקפו את החלשים. והם כמו נושאים עמם את האינסטינקט הזה של דרווין. הם מגלמים את החוק של הטבע, שבא להשמיד את החלשים כדי לאפשר לחזקים אפשרות להתחזק עוד יותר ולא להחלש על ידי החלשים.

אך לא כל מה שחלש הוא גם לא איכותי. להיפך, קיים מתאם יותר ישיר בין איכות לבין עדינות, חוסר עמידות בתנאים קשים, רגישות וכו'. ובעמידה מול קשיים לעדין ולרגיש, פחות עמידות מאשר המעודן פחות.

ונראה שהטבע יודע להבדיל בין צמחים איכותיים וכאלה שהם לא. הצמחים האיכותיים גדלים במקומות מוגנים, במקומות מרוחקים, או מתחת לעצים גדולים, או מוקפים בחומת שיחים, או מתחת לסלעים. הטבע יודע להבדיל בין איכותי בפוטנציה, שזקוק לאספקט האימהי, ובין החולה והמנוון שזקוק להשמדה.

הטבע יודע לעשות זאת, אך לא החברה האנושית. אצלנו קיים בלבול בין חלש וחולה ובין איכותי ועדין. החברה האנושית רואה ילד איכותי ורגיש, כילד חלש, בעייתי וחריג. אין לה את היכולת להבדיל בין רגיש לבעייתי. והיא רואה את הרגישים כבעייתיים. הם נחשבים בטעות לסרח עודף חלש המסוכן לחסינות הרוב.

וכך יוצא שככל שילד, (או אחר כך בוגר), הנו עדין יותר, כך הוא מתנסה ביותר השפלות, מתקפות וקשיים. הוא יסבול ממיצוב סוציומטרי נמוך, וכנ''ל גם הדימוי העצמי שלו. חייו החברתיים ידרדרו לשוליים, וחייו האישיים יגיעו בסופו של דבר למבוי סתום.

והאויב הגדול של עדין הנפש אינם המתקפות הבאות אליו מצד החברה, אלא המתקפות שהפנים והוא מפנה כנגד עצמו. ועתה הוא מתחיל לפקפק בעצמו, רואה עצמו כדפוק, מוזר. במקום כאיכותי או מיוחד.

וכך הוא מעולל לעצמו את שהחברה כל הזמן מנסה לעשות לו. ואז כשהגיס החמישי של החברה מצליח לחדור פנימה, דרך הסוס הטרויאני של הפקפוק העצמי – הוא אבוד. יכנס לדיכאון, או יסבול מהתקפי חרדה. מריקנות הולכת ונשנית. עד שהעדינות שלו אכן תהפוך לחולשה אחת גדולה. והוא יסחף לשוליים, ושם יעלם וידעך בצורה זו או אחרת.

כשהחברה האנושית רוצה לגדל זנים משובחים את נדירים של פרי או ירק, היא יודעת היטב להכניס אותם לחממות. לכסות אותם ביריעות ניילון ולגדל אותם בתנאים מוגנים, עד שיהיו בשלים להגיע לשיא.

אך עדיני הנפש לא זוכים לטיפול כזה. אין בהם צורך. ועל כן אלפי משוררים נפלאים בפוטנציה ואנשי רוח דגולים בפוטנציה, נחשפים לתנאי מזג האוויר' החברתיים הקשים ורובם לא עומדים בזה.

והכוונה לאפליה, סטיגמות, קשיים ורעלים שאינם תמימים; מבחוץ זה נראה כאילו לכולם יש הזדמנות שווה, אך ישנם מסרים סמויים רבים שמופנים כלפי הרגישים והמעודנים, והם מחלחלים ופוגעים ברקמות היותר פנימיות של הויתם ומרעילות אותם מבפנים.

עם זאת, החברה יכולה לתת להם כיבודים, (כפי שהיא נתנה לדויד אבידן, סילביה פלאת ודליה רביקוביץ), אך ישנם שדרים סמויים רבים שהם סופגים יום יום, והם, שממילא חשופים וללא עור -הנם, לא עומדים בשדרים הסמויים והקשים הללו. והם אלה שממוטטים אותם לבסוף. שדרים שאומרים שהם לא מספיק טובים, שהם חלשים, לא מסוגלים ולא שווים. והם קולטים זאת על כל צעד. כל אדם שיפגוש בהם יראה את עדינותם כמום, כבעיה.

החברה מתייחסת למשובחים והרוחניים שבבניה כאל אבני נגף, כאל רקבוביות שפשתה בצמחה. כאל עלים יבשים, זמורות חבולות, שצריך לגזום אותן כדי להיטיב את הצמיחה.

יש כאן עיוות נוראה בראיה של עדיני הנפש; החברה בכללותה, תופסת אותם כבעייתיים, דפוקים, ועל כן מחלישי המערכת, במקום, כניצני שינוי וצמיחה רגישים ושבירים.

היא רואה את המיוחדים – כבעייתיים.

את טעוני הטיפוח – כמעיקים על המערכת.

את בעלי הניצוץ – כלא יציבים נפשית.

את בעלי שאר הרוח – כנאורוטים ופסיכוטיים.

ראיה זו אותם והשדרים הסמויים המופנים אליהם, הופכים את חייהם לקשים מנשוא. וכך יוצא שהמיוחדים, הרגישים והעדינים, הם אלה הנשברים ראשונים.

זה נכון לגבי יחידים מיוחדים וגם לגבי מערכות היחסים שהם מנהלים עם יחידים מיוחדים אחרים. אלה מערכות יחסים שבירות, תלויות על בלימה, רוב הזמן. הרקמה של מערכות יחסים כאלה הנה רקמה דקה. שככל שהיא איכותית כך היא דקיקה יותר. רקמה כזו, לא עומדת במעמסה של עולם חברתי קשה, המנוכר לנכסי הנפש והרוח. והתכנים הללו יושבים ממעל, על מערכות היחסים השבירות הללו, מעיקות ולוחצות. ובסופו של דבר מצליחות לפלוש ולחדור לכוכים הפנימיים של מערכות היחסים העדינות הללו ולכרסם אותם מבפנים.

משפחות ומערכות יחסים זוגיות רגילות, נושאות את העול, הלחצים, התביעות והקשיים של החיים בקלות יחסית. אך לא הזוגות עדיני הנפש. הם סופגים וסופגים עד שיום אחד התשתית העדינה לא עומדת במעמסה. ומערכת יחסים שהושתתה על אמון, כבוד, אותנטיות, תמיכה, אמפטיה ויופי פנימי– קורסת לה בבת אחת.

דליה רביקוביץ

(זה קרה גם לה בסוף) מתארת זאת במטאפורה של סלעים ליד הים, בשירה: גאווה

גאווה

אפילו סלעים נשברים אני אומרת לך


ולא מחמת זקנה.


שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום בקור,


שנים כה רבות,


כמעט נוצר רושם של שלווה.


אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים.


מעין גאווה.


שנים רבות עוברות עליהם בציפייה.


מי שעתיד לשבח אותם עדיין לא בא.


ואז האזוב משגשג, האצות נרגשות, והים מגיח וחוזר,


ודומה הם ללא תנועה.


עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים


יבוא וילך.


ופתאום האבן פצועה.


אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה.


ומה גם אנשים.

דליה רביקוביץ'.


ואכן, עדיני הנפש נפלטים תדיר ממערכות יחסים קורסות. או שהזולת במערכת היחסים העיק עליהם. או שאם שניהם עדינים, המציאות החברתית ישבה, העיקה וחדרה לבסוף. וכפי שהם לא מצליחים לשרוד במערכות יחסים, הם גם לא בדיוק מצליחים להשתלב או לשרוד בשום מסגרת תובענית.

ימי הנחת שלהם אינם ארוכים וממושכים, והם נקטעים תדיר על ידי קשיים ומשברים.

עדיני הנפש הם גם עדיני הגוף. וקשיי הנפש מחלישים את המערכת החיסונית החלשה של גופם הרפה, ובמוקדם הם לוקים במחלות שונות ומשונות שמקצרות את חייהם הקשים והאומללים.

ולא קשה לזהות אותם; הם ילכו עם גו כפוף, מבט מושפל, הליכה חסרת חן. הם ישבו בפינות, יתנצלו לעיתים קרובות, יפחדו למשוך תשומה לב. וכו'. וסימנים אלו הם בדיוק הסימנים שמאותתים לחזקים כי הנה החלשים, 'שמאיימים' בחולשתם על החוזק של הרוב.

החברה באה במקום הטבע, ומנסה לחקות את הטבע, ומנפה את מי שנראים כחלשים, אך העולם החברתי, אינו העולם של הטבע. החברה אמורה לקיים חוקים שנועדו לפתח את הכושרות הגבוהים במין האנושי, ולא רק לאפשר לחזקים לשרוד. ולא זו בלבד, הטבע, כאמור, יודע להבדיל; מסוכך על האיכותיים, הם גדלים במקומות נידחים שאיתני הטבע לא מגיעים אליהם. אבל אינו חוסך שבטו מעלים יבשים, וצמחים רקובים. הטבע יודע להבדיל בין העידון של הסחלב ובין צמח שלא קיבל מספיק אור שמש ועל כן הוא חלש, ארוך ולא בריא. הוא מבדיל בין איכותי בפוטנציה שזקוק לאספקט האימהי ובין החולה והמנוון שזקוק לחרון אפו של הזכר המשמיד.

אך לחברה האנושית אין את היכולת הזו. היא לא מבדילה. איכותי, רגיש ועדין – נראה לה כחלש, מנוון, חולה ורקוב. עבורה אין הבדל בין איכותי למנוון. בין רגיש לבעייתי. עבורה שניהם היינו הך.

החברה שלנו היא חברה כוחנית, לא איכותית. חומרנית ולא רוחנית. עובדת על כוח ולא על עידון. ומה שלא חזק ובעל כוח מוכנס לתאי גזים מטפוריים.

וכך הופכים המשובחים שבבנינו ובנותינו למשאב מתבזבז ומתכלה. עוד בטרם הספיקו להנחיל לאחרים מפרי רוחם המופלא.

המין האנושי צומח ומתפתח דרך האיכותיים שבו. אך אותם איכותיים סופגים מתקפה אדירה הבאה לכלותם. עדינותם מתפרשת כחולשה. רגישותם – כדפקט. ואו מתוך אינסטינקט הישרדותי, הם מתנפלים על עדיני הנפש, לכלותם.

אך הכוחנות אינה הסיבה היחידה. החברה מתנכלת לעדיני הנפש לא רק בגלל שהיא רואה בהם חלשים שעלולים להחליש את עוצמתה. מאחורי גישה זו כלפי עדיני הנפש עומד גם פחד גדול. החולשה נתפסת כמחלה, והיא מפחידה את הנורמטיביים והבינוניים. הם פוחדים שזה ידבק בהם. הם פוגשים את הרגישים ורואים בהם נושאי נגיפים. חוששים שמא החולשה הזאת היא מעין וירוס שידבק גם בהם.

הם פוחדים מהאדם הרגיש, פוחדים שהוא יצליח כמו לגייס אותנו לשורותיו ( יהיו אשר יהיו) על ידי מעין שטיפת מוח סמויה. לא יודעים איך בדיוק הוא יעשה את זה, אולי יש במלים שלו משהו שיגרום לטרנספורמציה פנימית משונה. ואם הוא יצליח להפר את האיזון ולחדור פנימה, או אז, כוחות האופל שאותם אנו כל כך שומרים מחוץ להכרה ולאור – יתפרצו לפתע ויחריבו עלינו את הנווה השאנן שבנינו מאבני לגו על פיתחו של הר הגעש של מה שלא מוכר ולא ידוע. כמו אנו יודעים כי בתוכנו שוכנים כוחות אדירים וסמויים. והמגפה היא בעצם שחרור של הדמונים שכלאנו בתוכנו. וכך אנו פוחדים שלאחר, השונה, הרגיש, המיוחד – יש איזו סיסמא שתשחרר מתוכנו את המחלה ואז הם יצאו בדהרה ויחריבו עלינו את עולמנו הפעוט, את הסדר הקטן ויבלבלו את מושגינו הזעיר בורגניים.

בתת הכרה של הרוב הנורמטיבי, שוררת תחושה שהחלש, החריג המשונה עלול להביא איתו את המגפה. קיים פחד, שהלא משתלב והמוזר – אולי נושא בתוכו זרע של פורענות. מעין מחלה מדבקת. או קודים נגועים. כאן אנו מוצאים את מיתוס הווירוס כמשל, כסימבול. ועל כן יש צורך להתגונן מפני נגיף בלתי נראה שאדם שנראה לא יציב – נושא עמו ושעלול להדביק גם אותנו.

יש בנו פחד שמא עדין הנפש בחריגותו יפר מעין איזון עדין, איזון שאנו מצליחים לשמור עליו בדי עמל.

המחשה מצמררת לכך מופיעה במחזה של אדוארד אולבי (Edward Albee)

אדוארד אולבי


בשם זה, 'איזון עדין': ''דליקט באלאנס, (A Delicate Balance) שזכה בפרס הפוליצר. מדובר בו על זוג בגיל העמידה שחי בסביבה זעיר בורגנית, אגנס וטוביאס, חייהם מושלמים ומרופדים. אך היחסים ביניהם מלאים במשקעים בעיתיים מן העבר ובנוסף לכך הם צריכים לשאת את נוכחותה של אחותה של אגנס, קלייר, אלכוהוליסטית, ואת נוכחות בתה שחזרה הביתה לאחר שהנישואים הרביעיים שלה התמוטטו. אך כל זה מוחזק בקורים מאוד דקים (Delicate) ששומרים את האיזון כך שהדמונים לא יתפרצו החוצה. כל שצריך זה נוצה או זבוב והכול עלול להתפרץ החוצה. והנוצה או הזבוב מתגלמים בדמותם של חבריהם הטובים ביותר, עדנה והארי שמתפרצים לחייהם ערב אחד ומחפשים דווקא אצלם מחסה, מפלט, מקלט. הם באים לשם בעקבות אימה שתקפה אותם לפתע. אימה שאינם יכולים לומר מהי. [

הארי: ''הכול היה שקט מאוד, היינו לבד ואז… (עדנה בוכה) דבר לא קרה אבל… שום דבר לא קרה, אבל..''

עדנה: ''נבהלנו''

הרי: ''פחדנו''.

אולבי מתייחס לכך בראיון שנתן לאלוין ברג מערוץ 4 הבריטי, ב South bank shaw: הוא אמר בו כי למרות שאנשים מדחיקים את המחשבות הלא טובות, המחשבות הללו מצליחות בכל זאת לחדור לפעמים פנימה. וזאת הייתה האימה, זה מה שגירש אותם אל חבריהם.

ןאגנס וטוביאס יודעים היטב מה הם מכניסים אליהם הביתה. או לפחות אגנס יודעת, טוביאס מנסה להיות מוסרי וצדקני. אך בתוכו הוא יודע מה הגיע אליו הביתה. אך עדיין הוא מנסה לשכנע את אשתו לקבל אותם והיא עונה לו במשפט מדהים.

אגנס: ''אין אלה עדנה והארי שבאו אלינו כחברים, זאת מחלה''.

טוביאס מנסה למחות ואז עדנה עונה לו

אגנס: ''אינני מבקשת שתבחר בין המשפחה שלך לחברינו''

טוביאס: ''דווקא כן''.

אגנס: ''אני רק אומרת שיש מחלה''.

במערכה השלישית, בשולחן ארוחת הבקר, אומרת אגנס לטוביאס:

''תקבל החלטה ודי''.

אולבי אומר באותו ראיון שהכוונה שלה הייתה: 'אם נראה לך שתוכל להתמודד עם המחלה, אז הזמן אותה פנימה'. אך מראש ברור שהם יצטרכו לסלק את האנשים הללו משום שבסופו של דבר הפחד הגדול הוא שהם ידבקו במחלה שהארי ועדנה מביאים עמם וזאת מחלת המודעות המלאה. הם לא יכולים לאפשר למחלת המודעות המלאה להיכנס אליהם.

ומודעות ורגישות הם השמות האמצעיים של עדיני הנפש. אדם עדין הוא אדם רגיש, ואדם רגיש הוא אדם מודע.

וזו הרמה היותר עמוקה להבין בה את היחס לעדיני הנפש;

ברמה הראשונה האדם פועל כמו הטבע ומשמיד את העדינים מתוך חוסר מודעות לכך שהם לא חלשים, אלא איכותיים.

ברמה הבאה מסתבר כי האדם יודע בתוך תוכו שהם לא חלשים וראויים לניפוי, אלא מיוחדים ורגישים. ויודע שהרגישים הם בעלי מודעות מורחבת והם קולטים במודעותם את השקר, העמדת הפנים, ובעיקר את כל שהם מדחיקים ולא מוכנים להודות בו בפני עצמם.

הפחד הגדול הוא המודעות. זו הקללה שהרגישים (עדיני הנפש נושאים עמם).

וכפי שבמלחמת הפלפונסוס, השליט היווני כרת את ראשו של השליח משדה הקרב שהביא לו את הבשורה על המפלה בקרב. כך עושה הרוב, כל הזמן לעדיני הנפש שבינינו. כורת את ראשם למען לא יעירו ולא יעוררו את ישות המודעות מתרדמתה הכבדה.

וכך הם משלמים בבריאותם הנפשית ובמשברים המלווים את חייהם, את המס על התרדמת התודעתית המתמשכת של הרוב.


——————————————————————————–

מאמר וזה והשניים הנוספים בסידרה, היו אמורים להיכלל בסיפרי: ''אאוטסיידרים ומורדים'', הוצאת ידיעות אחורנות, אפריל 2006,

אך נכתבו לאחר שעריכת הספר כבר הושלמה.

הנה קישור לדף ההוצאה ובו כמה מלים על הספר:

http://www.yediothsfarim.co.il/catalog1.asp?bID=3622569


——————————————————————————–

גבריאל רעם.

1.9.2005


——————————————————————————–

תוספת מאוחרת:
אני מקבל תגובות לא מעטות מאנשים על שלושת המאמרים הללו. וברצוני להוסיף את השורות הבאות.

המסר העיקרי שאני מנסה להעביר במאמרים אלו הוא שהקשיים של עדיני הנפש נובעים מכך שהם נושאים בתוכם נפש נדירה ואיכותית. נפש שהיא בבחינת נכס יקר ערך, עבור האדם עצמו, אך המס והמכס עבור הנכס הזה הוא כבד מנשוא. והבעיה היא שאותם עדיני נפש, מכסחים לעצמם את הצורה, בשל הקשיים הללו ובכך תורמים למצב הקשה, כי בסופו של דבר הירידה העצמית הזו מורידה להם את הדימוי העצמי. וכשהדימוי העצמי נמוך כל קושי גורם למשבר, כי אם אין גיבוי עצמי אין כוח לעמידות פנימית, ואז הכל קורס בפנים.

המאמר מנסה לשקם את הדימוי העצמי שלהם, ולטעון שהקשיים הם לא בגלל שמשהו דפוק בהם, אלא דווקא בגלל שהם כל מיוחדים בחברה כל כך בינונית.

אאוטסיידרים והדרך אל החופש.

הנה החלק הראשון של ההרצאה בנושא האאוטסיידרים:  http://www.youtube.com/watch?v=WVBz5xV7hTA

***

חלק א': בית הכלא והמילכוד
מי מכיר אאוטסיידר בגיל +50? ואם יש אחד כזה אזי מן הסתם, הוא כבר שבור, מיובש, מדוכא, דקה לפני התפרקות.

בגיל הבחרות והבגרות המוקדמות ישנם אאוטסיידרים רבים. אך בהגיעם לגיל 50 או שאינם עוד אאוטסיידרים או שהם בכלל כבר אינם. ואם הם עדיין קיימים, אז הם, כאמור, בדרך להתפרקות נפשית, גופנית, או שניהם גם יחד.

(חיבור שלם על נושא האאוטסיידר מצוי בסיפרי: ''אאוטסיידרים ומורדים'', הנה קישור למספר פרטים על הספר: http://tinyurl.com/nrvck ).

כן, קשה או מר גורלו וסופו של האאוטסיידר. משול לפרחי השלג הענוגים והמרהיבים שצצים ליום אחד בתוך מרחב האדמה הקפואה, צדים את העין ביופיים, אך מחמת עדינותם והפגיעות הרבה שלהם, סופגים מכת קור מקפיאה, שצמחים גסים יותר עומדים בהם ללא קושי, אך לא הם; יופיים ועדינותם לא עומדים בפגעים שבאים אליהם מן הסביבה הקשה. מה שגורם להם להבליח ולהעלם.

וכפי שאין למצוא פרח שלג בן יומיים, כך אין למצוא אאוטסיידר בריא ושלם נפשית וגופנית, בגיל שמעל לחמישים. הקשיים החברתיים מאכלים אותו כמו רטיבות את הברזל. שהרי אם דגים חיים בים, עופות בשמים, תולעים באדמה – בני אדם חיים באקולוגיה של החברה. זו האקולוגיה אותה הם נושמים וממנה ניזונים. והיא שקובעת גורלם.

(הרחבה של נושא ההשפעה האדירה של החברה על היחיד במאמר על אמיל דורקהיים:

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/durkhiem.html

והאאוטסיידר הוא פרח שלג שכזה. השונות שלו היא לצנינים בעיני שוכני חברת העדר, והם מנסים לערער אותו. (אולי מתוך נסיון להניע אותו לוותר על שונותו למען הצטרפות לדרך של כולם. או מתוך נסיון לשבור אותו לגמרי). וכך בתוקף התדר השונה שהוא משדר, הוא סופג יותר קשיים ומפלות מאשר האינסיידר המצוי. ועל כך בסידרת מאמרים שנקראת: ''גורלם של עדיני הנפש'':

לחלק א´:

http://www.e-mago.co.il/Editor/hagut-347.htm

לחלק ב´: 

 http://www.articles.co.il/article/1805/גורלם%20הקשה%20של%20עדיני%20הנפש,%20חלק%20ב'%20? נפשם של עדיני הנפש

לחלק ג´:http://www.articles.co.il/article/1806/%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%9D%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%A2%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99%20%D7%94%D7%A0%D7%A4%D7%A9,%20%D7%97%D7%9C%D7%A7%20%D7%92'%20-%20%D7%98%D7%91%D7%A2%D7%AA%20%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%A6%D7%9E%D7%94

 


ולא רק שהחברה משדרת לו מסרים סמויים שנועדו לגרום לו לפקפק בעצמו ולהכנס למשבר – היא גם לא מעניקה לו תמיכה ומשען – עם היכנסו למשבר הבא. וכך, הוא נופל למשברים לעיתים קרובות, (בגלל שדרי ביקורת מן הסביבה) וגם לא מצליח לצאת מהם בגלל חוסר תמיכה חברתית. בני אדם אחרים מקבלים תמיכה חברתית בשעת קושי, לו יש רק את עצמו.

למה הדבר דומה?

לסלסילה תלויה הצריכה להכיל כובדן של אבנים המוטלות לתוכה, אם היא מחוברת וקשורה לחבלים חיצוניים, שקשורים לבית או לעץ, הסלסילה תוכל להכיל אבנים רבות, מבלי שתיפול ותתרסק. אך אם היא תלויה רק מחוט אחד, ללא קשרים חיצוניים נוספים, היא לא תעמוד בזה; מעבר למשקל מסוים, הצירוף של כובד האבנים וחוסר מקורות תמיכה חיצוניים, יגרום לה לקרוס ולהתרסק.

כך ההאוטסיידר, היות ואין לא מקורות תמיכה חיצוניים – כל שיש לו בעת משבר זו התמיכה שלו בעצמו, מבפנים.

וכך אנו מוצאים מעגל סגור של הרס עצמי, שמזין את עצמו, הוא סופג משברים בגלל התדר הנפשי שהוא נושא עימו, ואז הוא נכנס למשבר, וצריך להחלץ ממנו בכוח האמונה שלו בעצמו, (כי אין לא מקורות תמיכה חיצוניים), אך כאן חוזרים לנקודת ההתחלה; איך יאמין בעצמו, כשכל העולם בערך טוען שמשהו בו לא בסדר? שהרי כל הזמן הוא מקבל איתותים השליליים של: ''אתה לא בסדר'', ואותות אלו מערערים את האמון שלו בעצמו. ואז הוא פונה כנגד עצמו ומטיל ספק בעצמו.

כך שלא רק שהוא לא מחזיק מעצמו ומחזק עצמו, (לאור השדרים השליליים מהחברה) הוא גם מחליש עצמו, על ידי פניה כנגד עצמו. וזאת הוא עושה מכיון שהוא מקבל את ה'אתה לא בסדר', מצד החברה, כפשוטו.

אכן, קשים חייו של האאוטסיידר. וחייו של האאוטסיידר הבוגר כבר אינם קשים, הם בלתי אפשריים.

אז מה הפתרון? מהי הדרך?

ובכן, כמו בכל מילכוד, הקירות רחבים, גבוהים ועבים, והם מקיפים מכל עבר. ודרך המילוט קטנה, צרה ומוסתרת.

אמנם האאוטסיידר חי במילכוד, אבל כולם חיים בבית כלא. וזהו בית כלא תודעתי. כולם כלואים בבית סוהר תודעתי; התודעה של כולם (רובם), צרה, מקובעת, שטוחה, רדודה ומצומצמת.

 

ואם הקיום והחיים הם פנורמה, אזי אנו חיים אותם דרך חרך תודעתי צר ומצומצם. ואם להשתמש באנלוגיה אחרת, אם קליטה מירבית של החיים היא צילום וידאו בזוית מסתובבת ב360 מעלות, הרי שהקליטה התודעתית הקיימת משולה לצילום סטילס, אחת לכמה דקות.

אנו קולטים ומתייחסים רק למה שנופל במרווח שבין המוסכמות החברתיות מחד, לעריצות האגו, מאידך.

המוסכמות החברתיות מצמצמות את המרחב החיצוני ואילו עריצות האגו מצמצמת את המרחב הפנימי.

המרחב החיצוני קשור לקליטת והבנת המציאות. ואילו המרחב הפנימי קשור לשלווה ושקט נפשי. כלומר, ההאאוטסיידר ממולכד בתוך בית כלא תודעתי – מבחוץ, ובבית כלא נפשי – מבפנים.

שוכני בית הכלא התודעתי הרגילים, הרוב השקט – חיים בבית כלא משוכלל, עם מערכת בידור ורווחה משופרים. בעוד שההאוטסיידר מקבל את התנאים הירודים; דחוק לפינה, סופג עלבונות וקשיים.

והוא נע בין שניהם: בין המילכוד האישי שלו בתוקף היותו אאוטסיידר ובין הסלידה שהוא חש מצרות האופקים התודעתית של הרוב. האחרים, לא סובלים ממילכוד, אלא מתמיכה חברתית, ולגבי בית הכלא התודעתי – אין להם מושג. ואילו הוא, סובל פעמיים, האחד בגין הכלא התודעתי, והשני בגלל המילכוד האאוטסיידרי.

כי גם אם יצא מכלא אחד, עדיין מחכה לו השני; גם אם יזכה להיקלט ולהתקבל על ידי החברה, עדיין ימצא עצמו כלוא בבינוניות, שטחיות, נהנתנות, צרות אופקים וכו'. ואם יצא מבית הכלא התודעתי, עדיין ישאר אאוטסיידר ויסבול סטיגמות וקשיים.

אז נכון שלעולם לא יצליח למחוק את תווית האאוטסיידר, (אלא אם כן יתרום תרומה משמעותית לחברה בתוקף יצירה שתקבל תוקף של קונצנזוס), אך לו ישנה אפשרות שאין לאף שוכן בית כלא תודעתי אחר; רק לו ישנה האפשרות המצומצמת לברוח מבית הכלא.


ומדוע כך? ובכן, דווקא זה שחי בתוכו וגורם לחברה לנדות אותו, הוא הזרע למהפך תודעתי. דווקא זה שהוא לרועץ לו, הוא דווקא זה שיכול להציל אותו.

רק מי שישי לו קוד גנטי נפשי פנימי – יכול. והקוד מצוי אצל האאוטסיידר, המופלה לרעה, המנודה.

אך כאמור, ההימלטות מן הכלא פחות מטרידה את אלה שאין להם את זרע החופש התודעתי, היא מטרידה בעיקר את ההאוטסיידר, הוא נחנק שם. אך, כאמור, לו יש גם את הכרטיס לחופש. יש לו את מפתחות החופש.


חלק ב': הטרנספורמציה התודעתית
מדובר אם כן על כך, שכולנו שוכנים בבית כלא תודעתי http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=11_20

בית כלא מרווח ומבודר אמנם, אבל בית כלא. ודווקא השוכנים שחייהם קשים ולא סלולים, הם אלה שיכולים להימלט ממנו. הם, האאוטסיידרים. בתוקף הייחוד הנפשי שלהם הם נושאים בתוכם את זרע החופש.

אך הסיכוי כי זרע ייחודי זה יקבל מכת חיים ויצמח ויגיע לפריחה תודעתית, זעום ביותר.

כאמור, הרוב הכמעט מוחלט של האאוטסיידרים, נסדק, נשבר ומתרסק – תחת עול המשברים של החיים החברתיים. רק אחוז קטן מביניהם ימצא את פתח המילוט מן הכלא התודעתי הקולקטיבי (משל המערה המפורסם של אפלטון: http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=2_10 ).

וכאן נשאלת השאלה: מה עושה את ההבדל בין אלה שמצליחים למצוא את פתח המילוט לבין האאוטסיידרים שנותרים להינמק בכלא הכפול (זה של התודעה וזה של האאוטסיידריות שלהם בתוכה)?

ראשית צריך להבין כי הסיבה העיקרית להתרסקות הנפשית של האאוטסיידר, נעוצה במצב הרגשות שלו; הוא לא מסוגל לשאת את עוצמת המכות שהחיים מנחיתים עליו, כי קרקע רגשותיו דקה ופריכה, אינה מסוגלת לשאת את כובד המכות. ותחת כל מכה הקרקע נפערת והוא נופל ונבלע לביצה רגשית טובענית של רחמים עצמיים (חרדה) וצער קיומי (דכאון).

הדבר היחיד שיכול להציל אותו זה חום אנושי ואהבת אמת.

אם ימצא מישהו ולו גם מישהו אחד בלבד, שיעניק לו אחד משני אלה, יקרו לו שני דברים; האחד, הוא ימצא מישהו שיתמוך בו בשעת משבר ויקבל אותו גם כשהוא נופל, וכך ימנע ממנו התרסקות בכל פעם שהחיים הקשים גורמים לו למשבר. והדבר השני, הוא ימצא מרחב מחיה שלתוכו יזרים האחר האוהב, חום אנושי בלתי מותנה, ואז זרע התודעה שבתוכו, יקבל את התנאים של יובש וחמימות להם הוא זקוק כדי לנבוט.

כן, מה שהאאוטסיידר זקוק לו זו תמיכה רגשית, שתעניק לו יציבות ובטחון רגשיים. ושוב, מספיק שקיים עבורו אדם אחד שמעניק לו תמיכה בלתי מסוייגת ונותן לו תחושה שהוא שם עבורו כל הזמן וללא תנאי (מעין ''גשר מעל פני מים סוערים'' של פול סיימון) – כדי שזרע החרדל* שבתוכו יוכל לנבוט ולהגיע לממדי עץ ענק.

זרע החרדל כלוא באדמה קשה וחוסמת; בחושך, בבדידות. העץ כבר מצוי בחופש, 'משוחח', עם גלי החיים, רוחות השמיים וגשמי הברכה. נותן פרי והופך לחלק ממחזור החיים.

כמו המרחק בין הפרפר לזחל שקדם לו; בהיותו זחל הוא זוחל במאמצים אדירים להגיע לעוד חלק באותו ענף של העץ שעליו הוא מוצא עצמו. ואילו עתה, בהיותו פרפר, הוא יכול לפרוש את כנפי הפרפר המרהיבות שלו, ולחוג חופשי וקל כנוצה, בשמי התודעה הבלתי נגמרים.


***

גבריאל רעם

23.6.2006

——————————————————————————–

*רעיון זרע החרדל מופיע בברית החדשה: מתי י''ג 31-32.


31. ''הוסיף וסיפר משל אחר: ''מלכות השמים דומה לגרגיר חרדל אשר לקחו איש וזרע אותו בשדהו.

32. אומנם קטון הוא מכל הזרעים, אך לאחר צמיחתו גדול הוא מן הירקות והופך לעץ, כך שעופות השמים באים ומקננים בין ענפיו.''


——————————————————————————–

הערה:

מן הסתם עץ החרדל אינו עץ אלא שיח שגובהו לעל היותר 60ס''מ אבל עדיין המרחק בין הזרע הזעיר לשיח הגדול – משרת את הנמשל

גבולות הקונצנזוס ושוליים חתרניים.

החברה כחברה – כל הזמן נמצאת בשינוי והגדרה מחדש של גבולות הנורמה; מה מוגדר 'אמצע הדרך'? מה מוגדר שוליים? ומה מוגדר 'מחוץ לגדר'?

ראשית נעשה סדר:

זה מתחיל בנורמה, שהיא קונצנזוס, או אמצע הדרך, וכשמישהו לא נקלט שם הוא נדחה לשוליים, וכששם הוא לא מצליח למצוא מקום הוא נזרק מחוץ לגדר, ונקרא חריג. מבחינה זו ניתן למצוא שלוש דרגות ביחס לקונצנזוס;

א'. קונצנזוס.

ב'. שוליים.

ג', חריגות.

אז יש לנו שלושה מעגלים, האחד בתוך השני. המעגל הפנימי הוא הקונצנזוס, מעגל הביניים הוא השוליים, והמעגל החיצוני הוא החריגות. ונראה שמאז תחילת המאה, השוליים התרחבו ונגסו הן בשולי אמצע הדרך והן בשולי החריגות כך שאמצע הדרך הפך לצר יותר, ופחות 'פרה מקודשת'. ואף החריגות הפכה לצרה יותר אך לפחות ביזארית וליותר מקובלת. וכך השוליים התרחבו )והם סוחפים אליהם המון אנשים שהיו חריגים ומרובעים. החריגות כבר אינה מוקצה מחמת מיאוס, אלא היא כבר מוחזקת יותר בגדר שוליים. ואמצע הדרך נתפס כפחות מקודש ויותר מנופח, מרובע ופחות בעניינים. נראה כי אם פעם המרכז היה עצום והשוליים צרים והחריגות כמעט שלא הייתה קיימת – הרי שכיום נראה כי המרכז מצטמצם ואילו השוליים ותחום החריגות – מתרחבים על חשבונה.

יחד עם התרחבות השוליים על חשבון שני המעגלים שבצידיה, ישנה במהלך השנים האחרונות תנועה מן השוליים והחריגות כלפי המרכז; בתחילת המאה האמנות נעשתה מאוד אוונגרדית, כלומר יצאה מן השוליים אל החוץ. למשל, הומוסקסואליות הייתה חריגה והיום היא בשוליים. רפואה אלטרנטיבית הייתה פעם בשוליים, והיום היא יותר באמצע. והרוחניות גם היא עברה מן השוליים האזוטריים למרכז האופנתי. העידן החדש הגיע גם לניהול ולמעוזות שהיו שמורים עד כה למרכז הממסדי. אך יש מן הכזב בתחושה כי המרכז מצטמצם וכי השוליים מתרחבים, )מתרחבים גם מכיוון החוץ, על ידי הצטרפות של החריגים אל השוליים.

ניקח דוגמא אחת מני כמה ונתמקד בה; תחום הרוחניות. ובכן עד לשנים האחרונות, כל רוחניות שלא הייתה מאוגדת בתחום של דתיות ממסדית, הייתה נחשבת לשוליים, על גבול החריגות. היום הרוחניות יושבת הרבה יותר קרוב למרכז. אך לכך היה מחיר כבד, מחיר הוויתור על חלק נכבד מן האג'נדה המרדנית שלה. וכיום היא כבר לא רוחניות שוליים, שהיא אנטיתיזה לחמרנות אמצע הדרך, הקוראת תגר על המהות של חיי המרכז, אלא רוחניות שמעניקה לאנשי אמצע הדרך גלימה מרהיבה עליה רקומים קישוטים רוחניים מקסימים. ומאחורי הגלימה אותה בורגנות שטוחה ומבולבלת. וכך המעבר של הרוחניות מן השוליים למרכז, אומר כי היא מוותרת על המהות של היותה שוליים והופכת לשוליים של המהות שהיא הייתה אמורה לייצג. המהות של הרוחניות )בהיותה עדיין בשוליים( הייתה בקריאת תגר על מצב התודעה של האנשים; הדרך בה הם קולטים את המציאות, הסיפור הפנימי שהם מספרים לעצמם על החיים, הפילוסופיה שלהם על מה שקורה. אך משוויתרה הרוחניות על עמדת השוליים שלה, לטובת מקום טוב באמצע, היא ויתרה על ההבדל המהותי בינה ובין הכלכלה, הפוליטיקה והחינוך של ההמון השקט מחוק הפרצוף. כי כשמקלפים מעל מיליוני שוחרי הרוחניות למיניהם: הצעירים שנוסעים למזרח הרחוק, חברי כת המוניס, חברי הריינבאו, חסידי אושו, מתרגלי יוגה ומדיטציה, מתקשרים, הילרים, אנתרופוסופים, מיישמי פנג שואי וכו' – את הכסות האזוטרית או המיסטית, נמצא שם את אותו מצב נפש ותודעה ישן של הזעיר בורגני שכל שהוא רוצה זה את פיסת האושר הקטנה שלו. רק שעכשיו קוראים לזה רוחנות והסיסמאות ודרכי הגישה הן אחרות, עכשיו הן אהבה, שלוה פנימית, קבלה עצמית וכו'. וכך ניתן לחשוב כי אמצע הדרך הקונצנזוס נכנע ללחץ של המורדים והשונים והוא נתן להם, לשוליים לחדור את הקונצנזוס וכך השוליים התרחבו והמרכז הקונסנסואלי – נעשה צר יותר, ולא היא, האמת היא שאמצע הדרך התרחב. ובזה שהיא הרשה לשוליים של העידן החדש, הרפואה האלטרנטיבית לתפוס מקום ולהתבסס, – הוא בעצם לא הצטמצם אלא התרחב, כי השוליים הם לא שוליים אמתיים, הקוראים תגר באופן מהותי על הקונצנזוס, הם בעצם 'אמצע הדרך' שהתחפש לשוליים חתרניים. אך הגברת היא אותה הגברת, אותה גישה של שימת תוויות על המציאות, במקום לקלוט אותה כמות שהיא, לנצל אותה באופן צרכני אוגואיסטי – במקום לחוות אותה אובייקטיבית מתוך סובייקטיביות אינדווידואלית. השווה בין השוליים והמרכז עולה בהרבה על השונה, במהות זה אותו הדבר; שניהם חיים על שקר עצמי למען הפחת את תחושת הדיסונאנס עם המציאות האמיתית. בשניהם רווח השכנוע העצמי שהכל בעצם בסדר וזה רק תלוי באיך אנו רואים את המציאות. ושצריך להאמין בטוב ולהיות אופטימי ולהדחיק לתת תודעה, לטאטא מחוץ לתזה את הצער, הפחד, הכאב,

חוסר הצדק – ולאמץ רק רגשות ומחשבות חיוביות. כך שכאמור, בכל אלה אין שום הבדל בין חסידי העידן החדש ובין צועדי 'אמצע הדרך', כולם, מוליכים עצמם ואחרים שולל, וזאת בכדי ל'קנות' ו'למכור' תמונת עולם שתתאים לצורך המיידי – באושר. ההמונים עושים זאת על ידי שכנוע עצמי שהקידמה המדעית, ההשכלה, הרווחה ושינוי שיטת הממשל – יעשו זאת, וחסידי העידן החדש בוחרים בשיטות של הדמיה, מנטרות, פיזור אהבה לכל עבר – אך זו אותה הגברת, אותו צורך לצבוע מעל תמונת המציאות – משהו שמשדר שאנו בדרך הנכונה, וכי סך הכל הכל בסדר. גם הסופר מרקט של העידן החדש וגם המערך הנורמטיבי-ממסדי של אמצע הדרך – לוקים בעיוורון קשה, כי מסביבם השכנים והידידים ממשיכים לחיות חיים קשים, נעדרי הגשמה עצמית, והם עצמם חיים בבלבול, נסחפים עם החיים, ולא בונים אותם, בורחים ממפגש עם שדים פנימיים. גם אלה וגם אלה בורחים מעימות פנימי, מפגש עם דמונים והדחקות, לא רוצים שיווצר אצלהם – שבר פנימי, מנסים בכל כוחם למנוע בעד מה שהם קולטים כ'כוחות האופל הפנימיים', לצאת ולטרוף את הכל. מבחינה זו, של הימנעות מקונפליקט פנימי בכל מחיר, אין הבדל משמעותי בין השניים, שניהם מנסים לצבוע מעל המערך הקיים מציאות שתביא את האושר הנכסף. ובזאת ברמת המהות אין הבדל ביניהם, שניהם נמנעים ממפגש עם אמת פנימית לא נעימה ומודחקת. ההבדל הוא רק בשם ובמי נחשב אמצע הדרך ומי שוליים, זה הכל.

המתודה השתכללה אמנם )אצל השוליים המתחזקים( אך מתחת למאמץ ההיסטרי הזה להאמין שעכשיו הכל יהיה בסדר, המבוכה, היאוש וחוסר האונים והעבדות לחולשות עצמיות – נותרו בעינם. קו דמיון נוסף הוא חוסר הסובלנות של שתי הגישות לחריגים ולאנשים שמשמיעים דברי כפירה בתורה השלטת. למשל, להגיד לחסידי זרם מתוך העידן החדש דברים בשבח העצבות, או לגבי התיידדות עם הכעס, הרשות לחוות רגשות שליליים כמו חרדה קנאה, עוינות – מתקבלות באותה חוסר הבנה ובאותה סטיגמה כמו בתרבות המרכזית כי אצל שניהם החיים הם לא סינרגיה של הטוב והרע אלא ניפוי של הרע אל מחוץ לגדר וקידוש של מה שנחשב חיובי. בשתי הגישות האאוטסיידר לא מתקבל כמישהו שיכול לראות דברים יותר טוב בגלל שהוא לא מעורב, אלא כמקולל, אדם מפחיד שקורא תגר על המוסכמות הקונפורמיות. וכך, בדרכו, העידן החדש הוא זעיר בורגני וצר אופקים כמו ההורים שבהם הוא אמור למרוד, רק שהתלבושת שלו היא כשל מורד.

מעניין כי העולם הזה הוא הפוך לחלוטין, מכיון שהיכן שאמור להיות מרד ופילוס דרך אמיתי כלפי המציאות והחוויה שלה בצורה אותנטית – מצויה דווקא התיזה שנגדה רוצים למרוד – ביתר שאת. ואילו האנטיתיזה לבינוניות הקיימת , מצויה דווקא בתוך התרבות הנוכחית. רק שהיא מפוזרת וצריך לדלות ולאחד אותה לכלל מקשה אחת. למשל הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, היא מרד אמיתי ונכון, אך האדרת שלו היא של קונצנזוס, כי מלמדים אותו באמצע הדרך הממסדי, וזה נראה כעוד תורה מרכזית. ולא היא, כאן המרד טהור, אך הוא מחופש לעוד תורה ממסדית. או החסידות, שכבר מזמן אינה תורה חתרנית, וחסידים יש להם בתי כנסת כמו כולם והם נחשבים בעיני החילונים כדתיים לכל דבר, ואכן כיום זה די כך, אך במקור, בכתבים המקוריים, המרד הוא טהור, נועז וללא פשרות.

מקומות נוספים זה באמנות, שם זה שדה בור מלא יהלומים ואבני חן מהממים בכוח החתרני ובראיית המציאות כמות שהיא, רק שהממסד אימץ את האמנות לחיקה ובכך חנק את הבשורה החתרנית שלה. הממסד מתייחס לאמנות לא ברמת המסר של מה שהיצירה אומרת על התרבות העכשווית, אלא במין גישה כוללנית ומעורפלת שאומרת, 'לא משנה איך הבנת את זה, העיקר שזה עשה לך חוויה'. וכך, אם מאחדים את המסרים של כמה יצירות אמנות, למשל של קפקא, דוסטויבסקי, ארתור מילר, סטנרינברג, אדוארד אולבי, ז'אן ז'נה, יונסקו, בקט, חנוך לוין, פנחס שדה, וגם עגנון ותומס מאן – ומנסים לחבר את המסרים המהותיים של כולם, מקבלים מסר חתרני זועק שאין שני לו בחדותו ובמרדנותו. אך כשהמסר מתמסמס בתוך  היצירה עצמה, זה יוצא מטושטש. המסר החתרני נבלע במעשה היצירה. אם היו מלקטים את כל המסרים של כל היצירות הללו למסה אחת, זה היה חתרני להדהים, אך כשזה בתוך יצירה אחת ואין השוואה ביניהם באמת המסר והמהות זה מסתדר עם איך שלמדנו להתיחס לאמנות; כאל כמשהו אבסרטקטי וסובייקטיבי, שאמנם עושה חוויה אך אין לראות את המסר שלו כחד משמעי וכל אחד יכול להבין אותו כמות שהוא. ובמצב כזה היצירה כמסר בר משמעות – הולכת לאיבוד, ורק הגישה הצרכנית, מנצחת, זו שלוקחת את היצירה כמו עוגת גלידה, נהנת? תמליץ לחברים וחפש עוד דברים שעושים לך טוב. אך המהות של עוגת הגלידה, היא במה שהיא עושה לדם ולתאים, בערכים התזונתיים שיש או אין בה, ולא במה שבלוטות הטעם אמרו על העוגה, כי האמת של העוגה אינה בטעם שלה, אלא במה שטמון בה מבחינת הויטמינים, המינרלים והערך הקלורי שלה, שם האמת שלה, ולא במפגש עם החיך. כלומר, האמנות וההגות, הן כיום בית הקברות הגדולים ביותר לאמת אודות חיינו. בעוד שמה שנחשב למחצבים חשובים לאבנים יקרות: ריפוי אלטרנטיבי, רוחניות, דת וכו' – אינם אלא בתי חרושת לקוסמטיקה; בתוך תוכם אין בהם כלום, אך הם נותנים הרגשה טובה, ומראית עין אטרקטיבית יותר. בשתי הדרכים מאמינם אין גורל קבוע מראש וכי הכל תלוי רק בך. בנשי המגזרים רוצים להאמין שעל ידי לימוד, תרגול, קניית טכניקות – אפשר ורצוי לשנות. בשתי התרבויות שינוי והיכולת ליצור שינוי עצמי היא בסיס לפילוסופיה שלהם. וכך השינוי גם חוזר לחברי השוליים או החופש להאמין שהם בדרך לאושר הרוחני או הגשמי( והם צריכים אך לתרגל ולהאמין. לשון אחר, בשניהם השילוב של מכאניקה וטכנולוגיה – מצד אחד. והצרכנות של שיטות, ידע ודרכים להארה ואושר – מצד שני, הם שיביאו למטרה הנכספת. אך כאמור, אין הבדל משמעותי בין השתיים. וכך המרחק בין הוליווד שבלוס אנג'לס לפונה שבהודו הוא קטן הרבה יותר ממה שניתן לשער, שניהם אומרים שאם אך ניקח שליטה ונפעיל את השכל -נצליח להביא דברים למסלול הנכון, בהוליווד זה להתחתן עם מי שבאמת רוצים, ובפונה זה לחיות בנירוונה מתמדת. שתיהם מכחישות דברים שחיים בפנים, אך מסלולי הבריחה שלהם שונים; מאחורי רוחניות אמצע הדרך – בוערים הדמונים – תשוקה, פחד, כעס, תאווה, קנאה, יאוש, חשש אימה חרדה. גם הרוחניות הבורגנית, זו של העידן החדש מכחישה את כל הדברים שבוערים בתוכה, רק שמסלול הבריחה כאן הוא אל פסגות הרוח הצוננות, שם קיימות יישויות חוצניות המתקשרות ומעודדות, מספרות על גלגולים קודמים ועל ייעוד מבטיח, על כוח הרוח לנצח את היאוש, החידלון והמוות. הרוחניות של שוחרי העידן החדש היא לא מושא מאוויים, אלא יעד בריחה, בריחה מפני חידלון, אשמה, מבוכה, בלבול, חוסר אונים, מוות וזיקנה. הרוחניות עבורם היא סיפור אגדות שתמיד נגמר במלים: "ומאז הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". ילדים מקיצים יום אחד ומגלים שאף מילה לא נכונה במשפט הזה, אך הבורחים אל הרוח -מיום ליום מאמינים יותר ויותר במשפט הזה.
——————————————————————————–

 

מאמר זה נכתב לאחר שהושלמה עריכת הספר: "אאוטסיידרים ומורדים".הוצאת ידיעות אחרונות. אפריל   2006

ועל כן לא נכלל בתוכו, אך בתוכנו הוא ראוי להכלל בתוכו.