ארכיון תגית: יצירה

פילוסופיה יצירתית


הפילוסופיה היא הגות על משמעות החיים והקיום ותהייה על מקום האדם בתוכם.
הפילוסופים של פעם תהו על קנקנם של החיים מתוך תפישת החיים הייחודית שלהם, בדומה למשוררים, לציירים ולמוסיקאים. אדם נחשב לפילוסוף אם ליצירתו המחשבתית היה ערך בפני עצמה. אך דבר משונה קרה לה לפילוסופיה במהלך השנים: היא הופקעה מתחום היצירה האינדיווידואלית וסופחה אל האקדמיה. מרבית ספרי הפילוסופיה שנכתבו בימינו נכתבו כמחקר אקדמי על פילוסופים ועל הגותם ומעטים תרמו היבטים חדשים של המחבר עצמו כפילוסוף.
היום תחום זה, כמו תחומים רבים אחרים, הוא ממוסד, מונופוליסטי, חפשו אותו באוניברסיטה.
כיום מי שעוסק בפילוסופיה הוא מי שלמד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה, או מי שעוסק במחקר ובקטלוג של זרמים קיימים במסגרת אקדמית. זה דומה מאוד למדען מן "הנסיך הקטן", שכל הזמן ספר את הכוכבים. יש לנו תחושה של כוח כשאנו מסדרים את המחשבה בגדודים ובליגות, זה מקנה לנו תחושה שעכשיו משסידרנו את כל הבלגן ההגותי הזה, יש לנו שליטה עליו, אך לבוא ולתת שם לתופעה לא אומר שאתה מבין אותה…
הפילוסופיה האמיתית, כפי שאני מבין אותה, יותר מאשר היא תחום מחקרי ולימודי, היא תחום יצירתי ואינדיווידואלי מאוד. זוהי זכותו וחובתו של הפרט לתהות על החיים שוב ושוב ולא להירדם ולהיבלע על ידי המכניזציה של הקיום כשלעצמו. הפילוסופיה האמיתית, הטבעית, חייבת לשאת בתוכה את עוצמת החיים, לגעת, לזעזע, לבוא מתוך הבטן ואל הבטן ולא רק מתוך ואל הראש. הרי בסופו של דבר מדובר כאן על נושאים המרכיבים את חיי כולנו, כאן ועכשיו: הזמן, המוות, האושר, פשר החיים, וכו`. הפילוסופיה חייבת לבוא לא רק מן הבטן, אלא גם מן הלב, ועל כן היא חייבת לשאת בתוכה הרבה מן השירה, כדי שזו תפרה את היובשנות האינטלקטואלית. כיום כדי לגשת לפילוסופים מודרניים כמו לוינאס, דרידה, פוקו, מרלו פונטי ואחרים – אדם צריך כוח עמידות בלתי רגיל. הטקסט אינטלקטואלי – קשה, יבש, מלא במילים ומונחים קשים, שיותר מאשר נועדו לקרב את הקורא אל תוכנם הם נועדו להרחיק ממנו את מי שלא שייכים לקליקה האקדמית.
הבעיה אינה עם אלה שלא מעונינים בפילוסופיה, אלא עם המעטים שלא ויתרו על הרצון להבין מה קורה כאן ומה זה אומר להיות קיים, מבלי לוותר על חרות המחשבה לטובת קליקה אקדמית, דתית או ממסדית כלשהי. אותם אנשים הנוטלים לידם ספר פילוסופיה וטובעים בים של תיאוריות ומילים, או נרשמים לחוג לפילוסופיה והולכים לאיבוד ביער של זרמים ותפישות מחשבתיות.
הפילוסופיה ניתקה מן החיים והפכה לנחלתה של קבוצה אליטיסטית-אינטלקטואלית ומנוכרת. היא נעקרה מידי היחיד המנסה לחשוף את האמת מתחת לכיסוי המכזב של הריאלייה החברתית והסתפחה אל תלוש המשכורת והפנסיה של ההשתייכות לממסד האקדמי. מיום שהפכה הפילוסופיה למדע היא חדלה לעשות את מה שהשירה

בפרט והאמנות בכלל, מנסות כל הזמן לעשות, לגעת בלב ליבה של הישות, לגאול ולשחרר את האמת הפנימית מן הכלא של נורמות חברתיות, פוליטיות וכלכליות. הפילוסופיה עוסקת כיום יותר בתיוגים, שיוכים ועשיית סדר בתוויות השונות במקום לנסות להתמקד במהות, שהיא חידת הקיום האנושי בעולם.
בתחום הפילוסופיה קרובים יותר לעיסוק במהות הם הפמנולוגים: הרקליטוס, ברנטנו, הוסרל, מרלו פונטי, אהרון גורביץ`, דרידה, ובראש ובראשונה מרטין היידגר. מצבו של היידיגר בתחום של הפילוסופיה האקדמית משול למצבו של הזן בתוך הבודהיזם: שניהם מנסים להגיע לאמת גלעינית הנמצאת בסתירה למתודות בתוכן צמחו ואליהן הם שייכים. לכל היותר הם יכולים (כל עוד הם מדברים מתוך המתודה) לגרום לקורא או לתלמיד לחוות סתירה עמוקה בין האמת ובין הדרך בה הוא מנסה להגיע אליה, שכן האמת נמצאת בישות הפנימית ולא במתודות, בטכניקות ובקונספטים המצביעים עליה.
הבעיה אינה באמת, אלא באצבע המצביעה לכיוונה. גם הדת וגם הפילוסופיה הן אצבעות המורות לכיוון האמת. הבעיה היא, שהאצבע שכל תפקידה הוא להורות כיוון – הופכת להיות לעיקר, למרכז תשומת הלב בפני עצמה. עבור רוב האנשים הכיוון אליו מצביעה האצבע הוא משהו ערטילאי וחסר ממשות, מיתוס או מיסטיקה, בעוד שהאצבע היא ממשית. הם אינם מעונינים או אינם יכולים ללכת לכיוון אליו מורה האצבע ולכן הופכים אותה עצמה לאמת בהתגלמותה (כמו התנ"ך, האופנישדות, ספר הזוהר, הברית החדשה וכו`). הם מתרכזים באצבע, מנתחים אותה, חוקרים אותה. אולם לאצבע אין שום ערך כשלעצמה, וכך הפילוסופיה אינה חשובה אם היא עוסקת בניתוח ובקטלוג של המתודות והזרמים השונים, אלא רק אם היא מחברת אותנו עם ידיעה פנימית אודות הקיום, ואת זה הפילוסופיה המדעית אפילו לא מתיימרת לעשות. הפילוסופיה הלכה והתרחקה מן המהות של עצמה, והמהות של הפילוסופיה היא תהיה על פשר הקיום. וכשמשהו מתרחק מן המהות – הוא עוגן בקונספטים ונאחז במודלים. קונספטים הם קווי מתאר של דברים, ללא מטענם הפנימי. וכשקונספטים הופכים לעיקר, הם הופכים למעטה, לכיסוי המסתיר את הדרך למהות הראשונית. כלומר, הפילוסופיה הלכה והשמינה, הוסיפה עוד ועוד כיסויים ולבושים ושומן סביב הגלעין הפילוסופי הראשוני. היא ייצרה עוד ועוד מודלים שלא רק שלא איששו את הגלעין, את האמת, אלא העבירו את מרכז הכובד אל מגוון הקונספטים המוכללים -במקום אל האמת שבפנים, אל השומן -במקום אל העצמות והשרירים. המהות הגולמית מוסתרת על ידי מכניזמים שמנסים לתאר אותה אך בעצם מסתירים אותה.
ובכלל, להביע עמדות פילוסופיות נהירות וישירות כלפי החיים – לא בדיוק נחשב למשהו שכדאי וראוי לעשותו בתרבותנו: לכתוב סיפורים, להמציא עלילות בדויות – זה כן, אפילו להביע דעות על ענייני חברה, מדינה, חינוך וכו` – אך כשזה מגיע להבעת דעות אודות החיים – ישנה מעין הימנעות מזה. למשל, רוב הכותבים מבליעים ביצירותיהם את עמדותיהם כלפי החיים ומשאירים למבקר או לקורא לנסות ולפרש דברים מתוך הנאמר ביצירה. יוצרים ספרותיים נוהגים להתחמק מהבעה ישירה של עמדותיהם גם בראיונות שהם מעניקים. יש כאן מעין פוזה של הימנעות, של הבעת דברים כלליים סתומים, בדרך כלל בתואנה שהם רק יוצרים, שהם משאירים לקורא (או למבקר) את הפרשנות. ישנם אפילו מחברים שאומרים שאין ביצירה שלהם שום אמירה, שום מסר, שום עמדה – הם רק רצו לספר סיפור. השקפת עולם, אמירה ביחס לחיים ולקיום – אליבא דה הכותבים עצמם זה דבר שאין להם, או שהם מעדיפים לערפלו, כאילו שזה פשוט לא לעניין. אז מה כן לעניין? לבדות סיפורים והתרחשויות שלא היו – זה כן לעניין?
גם הכותבים ספרי פילוסופיה כמעט ולא כותבים את הפילוסופיה שלהם, בשם עצמם, אלא מטמיעים את המסר האישי בתוך חיבורים שכתבו אודות פילוסופים שקדמו להם, או מסתתרים מאחורי מחקרים מלומדים. עמדות

פילוסופיות טהורות, כאלו המנותקות מדת ממוסדת, מפוליטיקה, מזהות מינית, מאינטרס כלכלי או לאומני – כאלו יש מעט.
מדוע? מדוע זה לא פופולרי? אולי כי כל עמדה ברורה חד משמעית ומוצהרת, תמיד תמגנט אליה התנגדויות ולכן בטוח וזהיר יותר לא לחשוף את העמדה המדויקת. ואולי פשוט קשה לגבש עמדות פילוסופיות ברורות בעולם כל כך מבולבל ובעייתי. ואולי גם משום שהפילוסופיה האמיתית מציבה שאלות ומרחיבה את הבלבול והמבוכה ולא מציעה פתרונות. ואולי משום שכאשר עוסקים באמת, כל אמת, אך במיוחד באמת שביחס לקיום עצמו – זה מפחיד וזה כואב. הפילוסופיה האמיתית מעולם לא עסקה באושר הפרטי, הקטן היחסי, אלא בהפקעת האושר הפרטי והפנטזיה האישית – למען אמת רחבה יותר ופחות מתפשרת. אולי באמת משום כך, משום טבעה הבלתי מתפשר של הפילוסופיה האמיתית , יש בה קושי מרתיע, אולי.
כך או כך, יש בעולמנו כיום מעט מידי פילוסופיה, פילוסופים וגישות פילוסופיות גלויות, טבעיות וטהורות. מה כן יש? יש מחקרים על פילוסופיה – מצד המדע. יש מסר הגותי המסתתר ביצירות – מצד האמנות, ויש סמינרים, כתות ותורות רוחניות המציעות תורות פילוסופיות – מהצד הרוחני/מיסטי. מה שהיה פעם תחום אחד שהיו בו גם יצירה אינדיווידואלית וגם ידע ותובנה אינטלקטואליים וגם רוחניות, התפצל לשלושה מחנות: מרכיב היצירה – הצטרף אל האומנות, מרכיב התובנה אומץ על ידי המדע, ומרכיב הרוחניות מצא את מקומו במיסטיקה ובדת. האמנות מסרבת לדבר על תובנה, החוקרים באקדמיה אינם יוצרים משהו אותנטי אישי ומקורי משל עצמם, והמיסטיקנים הרוחניים מסתגרים בדלת-אמותיהם, ובין שלושתם האמת הפילוסופית נפלה לתהום הנשייה.

**

גבריאל רעם.

מסות רבות נוספות בנושאי הגות: 'הגות במבט קוואנטי'

האותנטיות בחייו ויצירתו של היוצר.


(או: היוצר והאמן – כיצור אותנטי)

תיזה:

התחושה הכללית באשר לאמנים, יוצרים, הוגים וכו` היא שככל שהם מתרחקים מן החיים הרגילים כך יוכלו ליצור יצירות עמוקות, משובחות וחשובות יותר. נראה כי זקוקים הם למגדל השן הזה בגלל הפרספקטיבה. וכי המפגש האישי והבינאישי יכול רק לפגום בצלילות, בחדות ובעומק של היצירה.

כך התיזה הרווחת, אך התיזה המובאת כאן, מבקשת לבדוק ולבחון את התיזה ההיא. ובכן, ראשית אכן התדמית של יוצרים, הוגים, אמנים וכו` היא שהם אכן זקוקים למרחק הזה. אך כאן אני מבקש לבדוק את התקפות של עניין הפרספקטיבה; מדוע בעצם היצירה וההגות אינן יכולות לינוק מן המפגש הבינאישי בין אדם לאדם ולהתעורר לתחיה (יותר ויותר) דווקא ככל שמתקרבים למפגש הבינאישי ולחוויה של לחיות את החיים ביום יום?

ובכן, מי שפורח כתוצאה מן המרחק מהחיים זה האינטלקט; החוויה הסובייקטיבית רק מפריעה לו למצוא אמת ותובנות אודות הקיום והחיים. ניתן להבין זאת כשמדובר במדען ובחוקר באקדמיה, שהרי הם הרי נסמכים בעיקר על האינטלקט ועליו בעיקר. אך מה לגבי היוצר? הרי האינטלקט אינו המיכשור העיקרי שלו ביצירתו? ובכן ההסבר אולי טמון בכך שיש משהו בקירבה לחיים ולמציאות הבלתי אמצעית שגורמים לשיתוק של מעיינות היצירה. ומדוע כך כי אולי כשהוא לא מוגן במגדל השן היצירתי, כשהוא חשוף למפגש בלתי אמצעי אם אדם אחר – נחשפות חולשותיו, גמגומיו, בעיותיו.

דהיינו, המרחק – לא מתוך אהבת מרדכי (כדי לשבח את היצירה), אלא מתוך שנאת המן (מתוך חולשות ומעצורים אישיים).

פיתוח התיזה: לרוב, יוצרים והוגים גדולים חיים בפיצול; מצד אחד יש לו (ליוצר, להוגה, לאמן) את חייו הפרטיים, שם קומץ מכיריו המועטים לא מעריך במיוחד את שיעור קומתו האישית. ומצד שני יש לו את עבודתו, עליה הוא זוכה להערכה, מצד ציבור גדול, שם הוא ענק.

ודבר נדיר הוא – למצוא יוצר, אמן או הוגה בעל שיעור קומה והזוכה להערכה, שאין לו את הפיצול הזה. יוצר שזו דווקא החוויה והמעורבות הסובייקטיבית של כאן ועכשיו, של אני ואתה – המאפשרים לגדולה שבו לצאת החוצה.

ובכלל, גם לאלה הצורכים את האמנות שלו – אין כוח, סבלנות, ואובייקטיביות פנימית – לשאת את הגדולה ונקודת המבט הרחוקה והגבוהה הזו כשהיא לא מציצה בהם מתוך דפי ספר, אלא מדברת אליהם ישירות מן החוויה הסובייקטיבית. כשזה במפגש פנים אל פנים -זה חזק, בוטה ומחייב מדי.

הניתוק הזה, אם כן, הוא טוב לכולם. וכך, האמן – היוצר, (או ההוגה –היוצר), אף הוא התרגל לברך על הדיכוטומיה הזו בחייו; בין חייו האישיים ובין יצירתועבודתו. כך אמנם נותרים חייו האישיים דלים ושטוחים, אך גם נעדרי מהומות. את הגדולה שבו הוא חוסך לשעות היצירה; למקלדת המחשב, לקנבוס הצייר, לתווי המוסיקה. וכאן הוא גם בטוח באשר לתגובות לגבי יצירתו; כי מעבר לגלי הפרשנות השונים של יצירתו, הוא (כאדם) יכול לנוח בשקט, לתת להם לשבור את הראש, וכל זאת בשעה שהוא עצמו חסוי מוגן, לא ידוע.

ושוב, לא רק הוא מוגן, גם קוראיו; כי כשהיא מנותקת מן החוויה האישית, מן הרגשות הפועמים של ה`כאן והעכשיו` – יצירתו לא מאיימת על הקוראים, המעיינים, המביטים והצורכים אותה, וכך היא מעניקה להם חסיון והגנה; `זה לא שייך אלי` הם אומרים לעצמם ולוקחים ממנה רק מה שלא עלול למוטט את הבסיס הלא אותנטי של חייהם הקטנים. הם לוקחים ממנה רק כל שעשוי לחזק את הדימוי העצמי שלהם, ומתעלמים מן האלמנטים ביצירה שיש בהם ביקורת או שלילה על חייהם כמות שהם.

ומה באשר לחיים האישיים שלהם? ובכן שם, חשיפת האמת המשמעותית נחסכת בעיקר למצבי טראומה, לקטעים של התפרצות רגשית, או בשעת ייעוץ פסיכולוגי. ומה מתרחש בדרך במפגשי יום יום, רגילים ושגורים בין בני אדם? ובכן, שם מתקיימות בעיקר תובנות ומשמעויות טרוויאליות, לעוסות, קולקטיביות בדרך כלל – שלא מסכנות כלום, כך שהשיגרה הקטנה של היום יום תוכל להמשיך ללא הפרעה.

חוסכים את התודעה הערה לקטעים של מחוץ לחיים האישיים; כמו ביקור בהצגה, קריאת שירה, הרצאה מלומדת – אך שם, כאמור, התובנה והמשמעות כבר כלואה, לא מאיימת, כמעט ידידותית.

הפיצול הזה נשמר בקנאות רבה בכל תחום מתחומי חיינו, לשם כך, למעשה, נוצרו שמורות הטבע והגטאות של האמנויות, היצירה, ההגות והדרמטורגיה. לשם מנוקז הגניוס העודף. וחס וחלילה שלא יעבור ויחלחל לתוך החיים האישיים עצמם. כלומר, מנקודת מבט זו טיפוח האמנות, הספרות וההגות הגבוהה לא בא בהכרח להעשיר את חיי הפרט, אלא ליצור הפרדה ברורה, שבה הגישה לתובנה הגבוהה תתרחש רק מעבר לגדר, מאחורי המחיצה.

ובהקשר לזה יכולה לצוף שאלה מעניינת; מה יקרה, באמת, אם חלק גדול מן היוצרים וההוגים הגדולים – יתבקש לצקת את התובנה, המסר, הרעיון או התודעה המיוחדים שלהם אודות החיים והקיום לתוך מפגש חד פעמי ועכשווי, לתוך התרחשות בינאישית. כמה מהם יצליחו להפוך את הפגישה או השיחה האישית הזו עימם למחשמלת, מרתקת, מיוחדת ומטלטלת באופן אישי וזאת בגלל שאותם תודעות עודפות אותן הם מצליחים להטעין לתוך היצירה שלהם –חיות עכשיו באופן אישי בינם לבין האנשים שעימם? שהרי אולי המבחן הגדול ליוצר גדול הוא לבדוק עד כמה הוא יצליח להחיות את המסר ותובנה שחיות ביצירתו – ביום יום. ואז, מן הסתם, נמצא שברגע שרובם יגיעו למפגש בינאישי בלתי אמצעי וחוויתי עם אחר או אחרים, חלק לא קטן מהם יתגרש ממקורות הכוח וממעיינות החיות והגניוס של יצירתם. (הם אולי ידברו על זה, אך זה יהיה מנותק, יבש, חסר חיים). ואז נמצא כי במקום שהנוכחות החיה והפועמת של `כאן ועכשיו`, תטעין אותם בחיוניות ותשחרר מתוכם את התודעות הגבוהות שלהם, היא בדיוק תגרום להיפך, היא תחסום אותן.

הסתייגות:

עם זאת, בשלב זה עלי להכניס הסתייגות רצינית מכל שכתבתי עד כה. וההסתייגות נוגעת לרמתם של צרכני האמנות והיצירה שלו. הדברים שכתבתי נעשים תקפים פחות – ככל שרמתם של צרכני התובנות והמשמעויות הדרות ביצירתו – נמוכה יותר. שהרי ברור שאין לו, ליוצר, יכולת להתחבר למצב תודעה גבוהה במחיצת אנשים שרמת התודעה שלהם נמוכה משלו. ולשם כך עליו אכן לסגת למגדל שן, ומשם ליצור. הדברים שנכתבים כאן מכוונים למפגש של היוצר אם אנשים שמסוגלים להעריך את יצירתו. אנשים שקוראים או רואים, או שומעים אותה ומסוגלים להעריך את עומקה וגדולתה כי יש בהם משהו על אותו התדר. הבעיה הזו של ההיתנתקות של היוצר מגדולתו במפגש פנים אל פנים היא רק רלוונטית כשמדובר על אנשים שנמצאים על הרמה של יכולת הערכה של יצירתו. אנשים שממילא אינם מתעניינים או מסוגלים לעכל את היצירה ממילא לא יצליחו לתהלך את כשרונות וחזונו – במפגש פנים אל פנים עמו.

ועתה משהבהרתי זאת, ניתן להמשיך בפיתוח התיזה לגבי האמן היוצר – כאדם אותנטי.

הדיכוטומיה המתוחמת הזו, הקיימת בין היוצר ובין האדם הצורך את יצירתו, אמנותו הגותו – היא סוג של הגנה, והגנה על שניהם; על היוצר שלא צריך לחשוף עצמו באופן אישי, שהרי יציקת התודעה שלו לתוך כלי הנמצא מחוץ לתחום חייו האישיים, מגנה עליו, כי היא מאפשרת לו לא להיחשף ולא להתמודד עם האמת של חייו. והיא גם מגנה על האדם שצורך את אמנותו. כי המפגש עם אמנות מתוחמת, לא ישירה, מאפשר לחייו האישיים להשאר מחוץ לתחום הדיון, כמו לא רלוונטיים. הוא יכול לבוא עם כל הפנטזיות והנפיחות העצמית (או רגשי הנחיתות) שבעולם, והם לא יפגעו כהוא זה כתוצאה מן היצירה. הוא כבר יסנן את כל מה שעשוי לפגוע בו.

וכאן אנו רואים כי אמנם הרמה הראשונה של מדיום אמנותי או הגותי היא ליצור מפגש בין חייו הפנימיים של המתבונן לבין חייו הפנימיים של האמן, אך מעבר לזה, קיימת רמה שבה האמנות דווקא חוסמת ולא מאפשרת מפגש בין היוצר ובין זה הצורך את יצירתו. ברמה זו היצירה דווקא מרדדת ומרככת את האימפקט של חשיפה בלתי אמצעית. וכך הורגים `שתי ציפורים`; `ציפור אחת: היא הגנה על הפגיעות של זה שפוגש את יצירת האמנות או ההגות – כי הוא לא נחשף ולא נפגע. ו`ציפור שניה`; היא הגנה על החשיפה של האמן היוצר שעכשיו לא צריך לחשוף את העובדה שהמלך (הוא) הוא עירום; הוא חזק רק כשהוא ניצב מאחורי היצירה, אך מלא מעצורים כאדם מול אדם. כי היצירה לא חיה בו, אלא ביצירתו.

כך שליצירה תפקיד דואלי וסותר; מצד אחד היא באה ליצור מפגש עם תודעה גבוהה, ומצד שני ליצור חסיון על חיי החוויה של האדם. זו חוויה זהירה, שבה קיים נתק בין המסר והחיים האישיים הן של היוצר והן של זה הצורך את יצירתו.

ומה שמוחמץ בכל זה היא החוויה של `לחיות`! אנו פוחדים לחיות, פוחדים לפגוש תודעה רחבה ולהכניסה לחיינו הקטנים והמוגנים. זה יחשוף את מימד הפנטסיה האישי שיש לאדם אודות עצמו ואודות מה שהוא מצפה מן החיים. אי לכך, תודעה רחבה (או גבוהה) שוכנת בגטו של היצירה, מנוכרת לחייו האישיים של הצורך אותה!

ועל כן, האמנות, מבחינה זו, היא התחבולה שבעזרתה מצד אחד נמנע המפגש החוויתי בין תודעה גבוהה ובין החיים הפרטיים – ומצד שני נשמר הניסיון להפיק מן התודעה הגבוהה יכולת לראות את המציאות כמות שהיא, וזאת מבלי שהאדם עצמו יצטרך להצטרף בעצמו למציאות הרחבה הזו, או יצטרך חלילה להזמינה אל חייו.

וכך קורה שאך לעיתים, לעיתים רחוקות, זה קורה; כשהעוצמה וההיקף של יצירת הגות גבוהה,למשל, מוצאת דרכה אל שיחה; היוצר מצליח לצקת אותה לתוך שיחה עם אחר. אך, אם זה קורה, התוצאה בדרך כלל קשה, עד קשה מאוד. זה עשוי להביא לרגשות של עוינות, כעס, תוקפנות ועד לפיצוץ אצל האחר.

ומכאן שאם נחזור ליצירת האמנות או ההגות, הרי שלכולן מכנה משותף אחד; לאכול את העוגה (עוגת המודעות, התובנה והמשמעות), ולהשאיר אותה שלמה (להותיר את תפיסת העצמי –הן אצל היוצר והן אצל צרכן היצירה – ללא שינוי).

ומה שמסה זו מנסה להנהיר הוא שאי אפשר לקלוט שום דבר מן המציאות ועל המציאות- באמת – שהוא לא עובר דרך הכבשן וכור ההיתוך של תפיסת העצמי והסובייקטיביות של האדם. אי אפשר להבין כלום באמת, ללא החוויה האישית שעוברת דךר ה`כאן והעכשיו` והגורמת להיפתחות אישית של האדם כלפי הדובר או המציג, יחד עם פתיחות כלפי הדבר שעליו הוא מדבר. כלומר, ללא זיקה אישית, בינאישית בלתי אמצעית בין חייו האישיים של הקולט ובין חייו של זה שמציג תודעה או תפיסה כלשהי – הכל ישאר סטרילי, עקר, מעוקר, קר, קפוא, ובעיקר מנוכר, לא נוגע, לא מגיע, לא אמיתי. ומה שיהפוך אותו לאמיתי זה לא הניסוח או אופן ההצגה של הדברים אלא העובדה שזה פגש הוויה חיה ופועמת של אדם שפוער את חייו לקראת מה שקורה. פוגש אותה לא עם החלק המנוכר שבו אלא עם האינטימיות השלמה של חייו האישיים והפרטיים ביותר.

ושום יצירה ותהא הגדולה והעמוקה ביותר בעולם לא יכולה, מבחינה זו, להישוות למפגש דיאלוגי, חוויתי פנים אל פנים. כי, בסופו של דבר, שם מבחן האמת למה שחי ביצירה וביוצר ולא בשמורת הטבע המוגנת של היצירה.
 

יצירות ויוצרים – כמשיבי נפש.

מה מנסים היוצרים והיצירות הגדולות לעשות?

out Reach To ולנסות ולהגיע אל אותה פינה בנפשו של הנידח, המבולבל, המסכן. לגעת בו ולהציל אותו מאובדן עצמי ומתיוג עצמי שלילי. לשקם את הדימוי העצמי שלו ולהראות לו שקיומו אינו סתם וכי שייך הוא לשורה של אנשים מיוחדים שהיו מבורכים ומקוללים בה  בעת; מקוללים מבחינת החברה ועצמם, אם הרשו לחברה להיכנס פנימה לחייהם(, ומבורכים כבני אדם אותנטיים ובעלי ייחוד. הוא האבוד והמקולל מודע לקללה, ואילו היוצר רוצה ליידע אותו באשר לברכה.

היוצר רוצה לעזור לו )לה(, להחזיק להם את היד בנפילה הגדולה שהיא חייהם, להראות להם את הגדולה שהיא עצמיותם האותנטית. לגרום ללכלוך של הקונפורמיות, הכוללניות, השטחיות, התיפלות, הקטנות וצרות המוחין, שדבקו בדימוי העצמי שלהם, להתנקות ולהעלם, ולגלות מתחתיהם את היהלום הבורק והקשה שהוא עצמיותם האמיתית. לשדר לו/ה שיחכו רגע, שלא ילכו לאיבוד כל כך מהר, שלא יאשימו ויענישו את עצמם כל כך, כי בעשותם זאת הם רואים ומתייחסים ללכלוך שהצטבר מסביב ובחוץ – ולא אל היהלום שמוסתר על ידם, וקיימת סכנה כי על ידי הצליבה העצמית הזאת הם עלולים לפגוע חלילה ביהלום היקר.

אני עצמי זוכר משנות צעירותי את הכתבים שפגשו אותי ועשו לי בדיוק את שאני שואף לעשות בכתבי לחייהם של הצעירים של עכשיו ושל אחר כך; הבזיקו אור גדול שהאיר את אפרוריות הסתמיות שעטפה את הייחוד הנעלם ששכן בתוכי. אפרוריות סתמית שהם סכנה זוחלת שעוטפת את הכל והיא שרויה על כולם; על רוב הספרים, המרצים, היחסים והאהבות שהצטננו. וזו סכנה ממשית ליהלום שלהם, שהרי תוך כדי שהות עם אחרים סתמיים וחסרי ייחוד -כה קל להאמין

שכאלה הם גם פניך, כאלה הם חייך. להאמין שהכל הוא אך לכלוך, תפלות, סתמיות ואבק. וכי בשורת היהלום היא פנטסיה – במקרה הטוב, ונאורוזה ובעיה נפשית – במקרה הרע. אינך פוגש יהלומים פועמים נוספים מלבדך, וכל שחוזר אליך מאחרים הוא אותו כיסוי אטום, חד ממדי וחסר שאר רוח. וכה קל להאמין שכאלה הם פניך וכי גם אתה חסר ייחוד, עומק וזוהר פנימי. וכי כל שאת חש בפנים מפעם לפעם, הן לא יותר מאשר אילוזיות עצמיות. שהרי הנורמה לא כזאת. ואז, כאמור, כל שנותר הם התיוגים העצמיים השליליים. וכך עובר לו אותו יהלום דרך חייו, והוא מוקף, מכוסה ועטוף בנורמות קולקטיביות דומיננטיות, לא יודע אם אחרים גם הם צופנים יהלומים כאלה, או שמא היהלום שלו הוא אך שלוחה נאורוטית שיש להיפטר ממנה, מהר. ולתוך כל הבילבול, המבוכה והאובדן הללו, צונחות היצירות הגדולות. הן לא מהוות תרומה או עזרה, הן קרן אור להולך בחושך, הניצב על פי תהום – וחבל הצלה למי שנפל לתוכו. בלעדיהן כל שנותר הוא או סתמיות והבל – בחוץ, או סבל וצליבה עצמית – בפנים. ועל מה מדברים כתבים אלו? על נפש אחרת, מציאות אחרת, על המטאפיזיקה הפנימית שהיא חזקה וריאלית יותר מן האלילים המוחשיים ביותר של השגים מדידים, או התרמומטר של דעת הקהל ויחס החברה. הכתבים הללו, היצירות הללו, מראות לאדם שהוא לא משוגע! או דפוק מבחינה נפשית, וכי יציאת הדופן שלו, עולמו הפנימי – הם בחזקת ייחוד אמיתי. ייחוד הדומה לייחודם של אותם ל"ו צדיקים נסתרים, שצדיקותם הנעלמה מצילה את עולם ההבל והריק מכיליון די בטוח. וכך יוצא שיצירות אלו יכולות להיות בעבור ההלך הבודד והאבוד של הנפש – יותר מוחשיות ואמיתיות, מאשר עדת רעים צוהלת או מתנכרת. כי הן מסוגלות לגאול אותו מן המחלה המדבקת של הסתמיות, האגביות והשטחיות – המכסים את פני הדברים ולהחזיר אותו למעיין המים החיים של האותנטיות – המפכה בתוכם. וכך לאפשר לו לגעת בגלעין הגדוש של עצמיותו האמיתית. זו שבדרך כלל חסרת ייצוג או התייחסות, למעט שבבים מקריים, הבלחות פה ושם בשיחה או לפני השינה. היצירות הללו משקמות ומדגישות עבורו את הגדולה של נפש האדם, באשר הוא אדם. כיחיד, ולא חלק מן הנורמטיביות של חברה זו או אחרת. שהרי כל חברה, כחברה היא הבל ורק הנפש, ובעיקר הנפש היא המציאות המציאותית היחידה.

ועתה ליצירות שהצליחו לגעת בי באותם זמנים של עלטה וחוסר בהירות, שבהם היה לי אך מושג קלוש: מי אני, מה אני, להיכן פני וכו'. אלה מקצת מן היצירות. בעבור אנשים אחרים, מן הסתם אלה יכולות להיות יצירות אחרות לגמרי. אך יצירות אלו נגעו בי באותם ימים, וגם בימים מאוחרים ועכשוויים יותר. והכותבים

שלהם קרובים אלי יותר מאנשים הקרובים אלי ביותר, כי הם קרובים אלי במקום שבחיי היום אין לו כמעט ייצוג. המקום הזה הוא הכי אינטימי לי, הכי יקר וקרוב אלי ועם זאת בחיי היום יום הוא הכי רחוק ממה שקורה. יצירות ויוצרים אלו הצליחו לגעת בנקודה האינטימית הזאת, ובכך הפכו לחברי הקרובים ביותר. אז הרשימה הבאה, היא רשימה של פנסים מאירים בחושך קשה וידידים קרובים בעולם מנוכר:

* אנטואן דה סנט אכסופרי הנסיך הקטן

* פנחס שדה החיים כמשל

* הרמן הסה נרקיס וגולדמונד, סדהרתא ועוד

* קארלוס קאסטדנה מעט כל יצירותיו

* שלמה גיורא שהם הסוציולוגיה של האבסור וכמעט כל כתביו

* אסתר קל רסיסים, ויצירות אחרות

* אוספסנקי וגורדייף בחיפוש אחר המופלא

* יהודה עמיחי עכשיו ברעש ושירים אחרים

* נתן זך כל החלב והדבש

* דליה רביקוביץ אהבת תפוח הזהב.

* ר. ד. ליאנג האני החצוי וכמעט כל כתביו

* מרטין בובר אור גנוז ושאר כתביו,

* פרננדו פסוא ספר האי נחת

* יוסף שכטר סיפרו על 9רוגקריק

* אריך נוימן התפתחות היסוד הנשי

* וילהלם רייך

* ויקטור פרנקל האדם מחפש משמעות

* חליל ג'ובראן הנביא ויצירות אחרות

* מישל פוקו תולדות המיניות

* סרן קירקגור חיל ורעדה

* מרטין היידיגר הישות והאין(

* הרקליטוס פרגמנטים

* קרישנמורטי ג'ידו חופש מן הידוע

* מייסטר ארקהרט הדרשות

* פרידריך ניצשה כמעט כל כתביו

* ג'יי וקתלין הנדרקיס במרוצת החיים

* אריק ברן משחקיהם של בני האדם

* אוגוסט סטרינדברג בית הבובות, נורה, העלמה יוליה ועוד

* אנטון צ'כוב שלוש אחיות, השחף, דוד ואניה

* אריך פרום מנוס מחופש ואמנות האהבה

* ראשד פילד מחסום האחרון

* אויגן הריגל זן באמנות הקשת

* רולו מיי גילוי ההוויה

* ראובן קריץ שנים של תכלת ועוד

* ג'ק לונדון מרטין עדן

רשימה זו אינה שלמה.וככל שעובר הזמן, אמורים להתווסף עוד שמות.


——————————————————————————–

 

פנחס שדה ז"ל;


"אותי עניינו הבודדים הגדולים – אשר מבלי דעת מאומה על

אודות חייהם ניחשתי את בדידותם – ועמהם הזדהיתי עד כדי כך

שעצם המחשבה עליהם, ואפילו צלצול שמם בלבד, דיים היה להטיל

בלבי מעין שכרון. אותם יכולתי להבין, יכולתי להבין את יסוריהם

ואושרם האלוהיים, את התלהבותם השרפית, את בדידותם התהומית, את

השכרון האפל של רוחם, את גאוניותם. יכולתי להבין על שום מה לא

הובנו בחייהם, ולמה כילו את חייהם הגופניים על ידי צליבה, או

איבוד-לדעת, או שגעון. בשעות הקשות של מצוקה, עייפות ובדידות

לא איבדתי את אמונתי ובטחוני מפני ששיויתי לנגד עיני את זכרם

של הללו שאהבתי, ושהיו חיים ומציאותיים בשבילי יותר מכל אדם

ומכל דבר שעל סביבותי"

פנחס שדה, החיים כמשל, עמ' 72 הוצאת שוקן, 1979

 

"אם ספר זה יופיע אי-פעם בדפוס, אבקש מאת הקורא )אשר איני

יודע מי יהיה, והיכן ואימתי יחיה( כי יאמר לעצמו: ספר זה נכתב

בעת החושך. מחברו של ספר זה חי בין אנשים אשר כל מה שנחשב

בעיניו כעורק-הלב של החיים היה מוזר וזר בעיניהם. לגביהם היו

חכמת-החיים והמוסר החברתי הדבר העליון, ובאופן כזה לא היו

מסוגלים להשיג אלא את הבינוני ובשום-פנים לא את המוחלט, לא את

הגדול, לא את הנלהב. העיקר בעיניהם היה להיות אבר מן הגוף

הגזעי, המדיני, ובאופן כזה לא היו מסוגלים להבין מה זו באמת

אהבה, מה זו בדידות, מה זו שירה, מה זו גאוניות, מהם טומאה

וטוהר, מה זה קיום לפני אלוהים, מה זה אלוהים; הם היו

יושבי-חושך שכחי-אלוהים, וזה כלל לא היה איכפת להם".

פנחס שדה, "החיים כמשל",

 

"פנחס שדה: הפרסום לא מהותי לשיר. כשאני כותב משהו וזה נדפס

בחג בעיתון, ונדפס יפה, כמו שרצוי לי, אז מה אני עושה? אני קם

בבוקר, נוסע העירה באוטובוס, כי כאן קשה להשיג "הארץ" או

"דבר", קונה בקיוסק, קורא אותו. מצאתי איזו גינה קטנה בצפון

תל-אביב, שבה הייתי יושב בנעורי וקורא את קנוט המסון כשהורי

חשבו שאני בבית ספר, אז לשם אני הולך וקורא את העיתון ואחר-כך

מקפל אותו, ולוקח את האוטובוס חזרה הביתה, מכניס את החומר

לתיק קרטון, ובזה סגרתי את העניין. כשאני קורא את הדברים שאני

מדפיס, אין לי שום הרגשה שעוד מישהו קורא את זה. זה עניין

ביני לבין עצמי בחדרי שלי. אין לי שום מודעות של קהל. גם לא

קהל ייחודי. ולכן אני לא פונה לשום קהל, לשום חברה. אני משליך

את הלחם אל הים, אל המים. בזמן האחרון נעשיתי אלרגי להדפסה

אפילו. אבל אומץ לב וגדולה כזאת שהיתה באמילי דיקינסון, שלא

הדפיסה אפילו שורה אחת, לא היו לי. אומץ לב נראה לי הדבר

החשוב ביותר ביצירה. האומץ, אם צריך, לחיות בחולשה, בעולם

הזה, כמו אמילי דיקינסון למשל, להיות סתם הרווקה המזדקנת של

העיירה אמהרסט ולכתוב אלף שמונה מאות שירים של גאוניות צרופה.

ולחיות כך כל החיים, לא כמו שאני עכשיו אומר 'יש לי אלרגיה

להדפסה', אבל אם עורך מאוד משתדל, הוא משיג אצלי שירים, אין

לי במה להתפאר. היא הימרה על כל הקופה. על כל החיים.זה מה

שאני חושב. אבל אם היית שואלת אותי מה אני מרגיש, מה אני

מרגיש לאחר כל מה שאיבדתי, אם היית שואלת אותי מה אני מרגיש

עכשיו, מה הרגשתי הלילה, הייתי עונה לך, שהלוואי ולא למדתי

מעולם קרוא וכתוב".

קטע מתוך "איך אתה מגיע לשיר?", חוברת "חדרים" מספר 6 אביב

7891, הוקלט בביתו ביום 14.8.1986-ה

 

קטגוריה: אמנות, יצירה ויוצרים.

"שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה."

(אורחן פאמוק,'הספר השחור')

 

"כל הסופרים הינם גאוותנים, אנוכים, ועצלנים, ובבסיס המוטיבציה הבסיסית

שלהם שוכן מיסתורין. כתיבת ספר הינו מאבק קשה ומתיש, כמו התפרצויות כאבים

של מחלה. אף אחד לא היה לוקח על עצמו דבר כזה, אלא אם כן מה שמניע אותו

הוא איזשהו שד שכלפיו אינו יכול להתנגד ואותו אינו יכול להבין".

ג'ורג' אורוול