ארכיון תגית: ישות פנימית

גורלם הקשה של עדיני הנפש, חלק ב' – להלחם.


מבוא:
מה שנכתב בחלק א', הוא שלעדיני הנפש, קל מאוד מאוד, להתמוטט בפני הקשיים שמציבים בפניהם החיים בחברה.

אך צריך להדגיש שוב, אלה לא הקשיים של החיים בטבע אלא הקשיים של החיים בחברה האנושית. אמנם החברה מצטיירת כמגנה על החלשים, החולים, הלא שפויים, הקשישים הסיעודיים, והקורבנות. שמערך שלם של עובדות סוציאליות, בתי מחסה ופסיכולוגים נועד לעזור להם. ועם זאת, זהו עלה תאנה. בבדיקה זהירה ניתן לגלות שברמת המהות לחברה לא ממש אכפת מהחלשים, המנודים הקשישים וכו'. ולא זו בלבד אלא שקיומם המודגש מאיים על התדמית הצעירה והמתקדמת שהחברה מנסה לשוות לעצמה. הנה למשל מה שיש לפרופ' חיים חזן מאונ. תל אביב להגיד על כך בקשר ליחס החברה לקשישים 1)

ובחזרה לעדיני הנפש: הנזקים הממשיים לא נגרמים לעדיני הנפש על ידי התעללות מינית, או תקיפה, או אפילו התאכזרות. כל מבנה, תשתית, ארגון והווי החברה – מאיים ותוקף את החלשים ועדיני הנפש. זה לא שום דבר שניתן לשים עליו את האצבע ועם זאת זה הכול: מהבעות פני אנשים ברחוב. הדרך בה הם פוגשים זה את זה. הדרך בה הם מחנים את המכונית ועד הדרך בה הם אומרים שלום. הכול פוצע את נפשם של עדיני הנפש.

החברה לא פוצעת אנשים שהם פחות עדינים, היא פוצעת בעיקר את עדיני הנפש. ומדוע כך? ובכן, במידה מסויימת בגלל שהם עדינים, אבל הרבה יותר בגלל המלה השנייה: נפש. אמנם עדינותם היא להם לרועץ, אבל הבעיה אצלם היא נפשם. היא 'הבעייתית'.

חלק א': הנפש
כותרת המסה אינה 'עדיני הרגש', או 'עדיני החושים', או 'עדיני הגוף', אלא 'עדיני הנפש'. ולא לחינם נוצר מטבע הלשון הזה: 'עדיני הנפש'. המונח עצמו לא סתמי ואינו נעדר משמעות. זו נפשם שהיא עדינה ולא משהו אחר שבם.

הנפש, אותו חלק באדם שמוכחש על ידי כל מה שקולני, מוחצן, אטום, שטחי, המוני ובינוני בחיי היום יום שלנו. דהיינו הכול בעצם.

הכול מתעלם מן הנפש, לא ערוך להתייחס אליה. כלומר כמעט הכול בחיינו מצוי בכמה דרגות מתחת לרמת העידון שלה.

קשה גם לדבר עליה, כי היא לא מוחשית, אך עם זאת מאוד משפיעה. כמו כוח המשיכה, או הכבידה: לא חשים בו אך הוא משפיע. או כמו הזמן: לא חשים שהוא עובר, אך התוצר שלו ברור. כך גם הנפש. ועל כן יש צורך בדימוי כדי להעביר את המסר והתחושה. ראשית היא כמו אגל טל שקוף שמנוח על אספלט תחת בולדוזר – כך הנפש במפגש רגיל עם התדר היומיומי של בני האדם, אורחותיהם ודרכיהם. כל צורת עיצוב הבית: הכלים, תכניות הטלוויזיה, הרחובות – הכול הוא מכבש דרכים עבור אגל הטל של הנפש.

ונפשם של עדיני הנפש לא רק עדינה יותר, היא גם ממלאת אותם יותר. הם פחות מסוגלים להתכחש לה. היא מאכלסת חלק יותר נרחב מהווייתם.

עדיני הנפש, הם מה שנקרא, במטבע לשון אחר: בעלי נשמה יתרה. הנפש שלהם רחבה, גדולה יותר. מה שעושה אותה לעדינה, רגישה ופגיעה יותר. בעולם הגוף – גדול ורחב, משמעו חזק. בעולם הנפש (על רקע הכוחנות והגסות של החברה) – גדול ורחב, משמעו, חלש ופגיע.

ודימוי נוסף לנפש יהיה עדשה או אפונה:

 

אם הנסיכה תחת העדשה (אפון) לא יכלה לישון כשאפון קטן היה מונח תחת מאה מזרנים – הרי שעדיני הנפש ישנים מעל מאות עדשות, כשמעל לעדשות רק מזרן דקיק אחד. כך הם החיים בעבור עדיני הנפש. ואצלם הבעיה אינה השינה, אלא החיים. איך יחיו ומתחתם מזרן דק אחד ומאות אפונים קשים?

ומכאן שכמעט הכול פוצע אותם. מדיר שינה מעיניהם, מטלטל אותם ובעיקר חודר פנימה, מפר את האיזון העדין של נפשם עם המציאות. מגרש אותם מקשר עימה. והם, שהנפש היא כל קיומם והוויתם – נותרים עם דימוי עצמי מרוסק וריקנות פנימית. ואלה מתגלים לאחר נסיגתה והתכווצותה של הנפש. וזו מתכווצת ונסוגה בגלל הגסות והברוטאליות של מערך החים הרגיל ביום יום.

עד כאן לגבי נפשם הגדולה של עדיני הנפש.

חלק ב': להפוך ללוחם
מן הסתם, רבים מקרב עדיני הנפש הקוראים שורות אלו, ירצו מאוד לדעת מה אפשר לעשות, אם בכלל, בין אם לגבי עצמם או למשל לגבי יוצא חלציהם, עדין נפש, שהולך לקראת מסלול קשה שכזה.

ובכן, מה שהנפש העדינה זקוקה לו הוא מגן ומושיע. ולא יבוא להם מגן ומושיע אלא מתוכם. אין ברירה לעדיני הנפש אלא להפוך ללוחמים ללא חת, היוצאים אל העולם כדי להגן על נפשם. להציב טריז בינה לבין הגסות והאגרסיביות המאיימים לחדור פנימה. כן, כן, אותם עדיני נפש אמורים לחיות בדואליות: מצד אחד לחבק את נפשם ולשאוב ממנה עדנה ורוך. ומצד שני לטפח בעצמם את דמות אביר ימי הביניים היוצא להגן על הנסיכה השבויה. או הלוחם הסמוראי היוצא להגן על כבוד השוגון בטירה. וזאת הוא יצליח לעשות רק אם יצליח להיות יאנוס בעל כפל הפנים

צד אחד כלפי פנים, כלפי הנפש וצד שני כלפי חוץ, כלפי החברה,כלפי העולם. ורק אם יעשו זאת, יצליחו לשרוד. ולאפשר לנפשם העדינה את המרחב הפנימי.

כאן, הפרדוקס בהתגלמותו: דווקא העדינים, אלא שמתפרקים וכל ישותם מזדעזעת – עם כל עוינות וטרוניה – דווקא הם, חייבים להפוך לגזע של לוחמים אצילים, עשויים ללא חת. דווקא הם, במיוחד הם.

להיות לוחמים שלוחמים מתוך הצורך להגן על קודש הקודשים האמיתי: הנפש.

לוחמה שלא באה לשלוט ומתוך צורך להעצים את כוח האגו, אלא מתוך צורך ליצור מרחב פנימי מוגן, שבתוכו תשתמר עדינות נפשם, שבתוכו תוכל לשרוד.

מה שנקרא בקלישאה הידועה: נלחמים על נפשם.

עבור רוב בני האדם, הנפש הנה מושג ערטילאי, שנתפס יותר כתיאור פואטי של משהו לא ממשי. ואילו עבורם, הנפש הנה יותר אמיתית מן המוחשיות של מה שהם רואים ושומעים.

עם זאת, זהו קיום אמיתי מבחינת ההשפעה שלה על חייהם והרגישות שלה להשפעות העולם החיצון. אך אין להם ידיעה אמיתית וברורה שהיא אכן קיימת.

כך שעדיני הנפש לא רק מופגזים על ידי כל שמאיים על הנפש, ולא רק שהנפש מאוד אמיתית עבורם מבחינת התגובה שלה למציאות, אלא כדי להוסיף לתסבוכת, הם חשים דברים שבאים מהנפש, אך לרוב לא יודעים שזה בא משם. להם נראה שהם פשוט רגישים מדי, או מתוסבכים מדי. ובמצב הכי גרוע, הם תופסים את תגובתיות היתר של נפשם, כעדות לכך שמשהו במערכת הפסיכולוגית שלהם לא מתפקד כשורה.

ועם זאת, אם הם לא רוצים להפוך לשבר כלי, עליהם להפוך ללוחמים.

הם עדינים יותר מהרוב ועל כן חייבים להפוך ללוחמים.

הם מאכלסים בתוכם שכיית חמדה שעושה אותם רגישים ופגיעים, ועל כן עליהם להפוך ללוחמים.

עליהם להפוך ללוחמים, לא מכיון שיש בהם כוחנות או יצר שלטון. אלא בגלל שיש בהם משהו שהוא כל כך רגיש, פגיע חסר אונים מחד, ומיוחד, נדיר ויקר מציאות כל כך, מאידך – הנפש.


——————————————————————————–

8.10.2005

1) הקטע הבא, לקוח מן ההקדמה לספרה של ד"ר טובה גמליאל, 2005, סוף הסיפור, משמעות, זהות, זקנה. אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור.

" הזִקנה היא מחוז אין חפץ בו לא רק לרוב באי עולם בחברה בה אין הבטחה לחיים שלאחר החיים אלא אף לחוקרים והוגים האמורים לפענח את צפונותיה. מדעי ההתנהגות – פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה – ממעטים לראות בזיקנה תופעה אנושית העשויה להיות מקור להבנת האדם ומגבילים בדרך כלל את עיסוקם בה בהשלכותיה החברתיות-כלכליות-אתיות ובכך רותמים את עצמם לשרותו של סדר יום תרבותי שאחרית החיים מוּדרת ממנו. זוהי התכחשות שסיבותיה ברורות ונעוצות במבנה תרבותי המקדש התקדמות והתפתחות ומוקיע נסיגה ובליה, ותוצאותיה הן הרחקת דמות הזקן מזירת השיח הציבורי והפיכתה לרוח רפאים המרחפת בין החיים לבין תשלילם. אזור דמדומים זה הוא אך אחד ממתחמי הטאבו המעטים שעדיין נותרו בחברה המטיפה להכרה באחרות לגווניה, מגנה דכאנות ודה-הומאניזציה ומגינה על זכותם של מנושלים ומושפלים לקול ולמבט. העדשה החברתית שבעדה מותרת התבוננות בעולמם של זקנים, על פי אדוני הכוח והדעת, מטשטשת את נוכחותם הפיזית, מעצימה את דמיונם לבני גיל הביניים ומציגה אותם כמי שנאחזים בכל מאודם בקרנות המזבח של החיים. הגיחות המזדמנות אל המרחב הציבורי של זקנים לא מורשים, כאלה שהמפגש עמם עלול להיות לאות מבשר רע של מוות וחידלון גם הן מוסוות בעלי תאנה של טיהור מצפון חברתי. נראוּתם הציבורית של זקנים פגועים, חולים, מנוצלים ונטולי בינה יותר משהיא מציגה מצב אנושי נתון באה לעורר לפעולה מוסרית או מוסרנית של כיסוי והסתר המסירה את האיום שבחשיפה ובמודעות שהיא גוזרת. חוקרי זקנה משתפים בדרך כלל פעולה עם מאמץ תרבותי זה לפריסת רשת הסוואה מעל הזקנה ולמיסוך פניה מאחורי איפור כבד של מושגי נוחם ותקווה כגון "זקנה מוצלחת", "רווחה נפשית", "אינטגרציה" ו"משמעות" – שפה העוטה אצטלה "מדעית" של מספרים, טבלאות ושבלונות תיאורטיות ומתודולוגיות ומייצרת תרבות של משמוע ואינוס הזקנה אל תוך מסגרות מבוקרות של שיח כלכלי-פוליטי המודד, מעריך וממקם זקנים על פי קרבתם או ריחוקם לדמות האדם ה"נורמלי", ה"סביר", ה"ראוי", ה"תבוני" בן-הזמן והמקום. אימת הזקנה השורה על חוקרים מצטרפת אל העידוד הנדיב הניתן להם על מנת שיאוששו את צורכי הניהול החברתי של זקנים ויספקו לעוסקים בהם עילה מדעית להצדקת מעשיהם. כך נוצרת תרבות ידע על זקנה שתאימותה למצבם הקיומי של נשואיה, הנחקרים הזקנים מפוקפקת ובעייתית. זאת ועוד, אטימותו של מחקר הזקנה לפוטנציאל הדעת הטמון בהווייתם של יעדיו הופכת אותו ואת נשאיו, כמו ענפים אחרים של מדעי ההתנהגות, לשרת מקצועי ברשות ובסמכות של ממסדי ההגמוניה התרבותית השולטים בכיפה. כך הופך השיח האקדמי לבעל בריתו ובן דמותו של סדר היום הציבורי כאשר התלות ההדדית ביניהם מונעת שינוי פרדיגמטי באף לא אחד מהם.

האנתרופולוגיה החברתית עשויה הייתה לפרוק מעל עצמה את העול החברתי הזה ובשם האתוס של הבנת האחר על פי דרכו והשקפת עולמו להציע נתיב שיפרוץ את מעגל הקסמים של השמרנות והכניעות האקדמית, ואכן בתחומים ידועים נמצאים באקדמיה חוקרים שהצליחו לחתור תחת משטרי הידע מפוטמי הכוח הממסדי ולהציע חלופות פרשניות, לעיתים מהפכניות להתבוננות על מקומו ומצבו של האחר. כך למשל מנשבת הרוח הפוסט-קולוניאלית הבוחנת את הדיאלקטיקה בין הכפיף למשעבדו כתוצר של ייצוגים תרבותיים של שליטה, הקסמות וחיקוי אל עבר קבוצות לאומיות, אתניות, מיגדריות ומאותגרות תפקוד של מנושלים ומודרים, אך אל הזִקנה אינה מגיעה. מעטים העיונים המחקריים בגורלם של זקנים כאחרים הראויים לזכות הכרה אקדמית, וזאת על אף שעל פניו האתר התרבותי של הזקנה משופע בסממני וסימני אחרות של שפה, זמן ויחסים חברתיים. ההסבר להעלמת העין והעניין האנתרופולוגי משדה זמין ומזמין זה מצוי כנראה, ובין היתר, במגבלותיה הפנימיות, המובנות של הדיסציפלינה האנתרופולוגית שעקרונותיה האתיים והעיוניים גורסים שאין מושא ידע שאינו נתון לניתוח תרבותי, שכל תרבות היא פרי רוחו ופעלו של האדם ועל כן היא אינה קבועה ומכאן שכל ישות המוחזקת כ"אחר" היא הפיכה. האחרוּת הזקנתית בעיקר בגילוייה המוקצנים של שיטיון, איבוד שליטה על סוגרי הגוף ותלות סיעודית מלאה אינה עומדת באף לא אחד מתנאי הכניסה הללו לזירת המחקר האנתרופולוגי: היא מעבר לתרבותי שלא לומר האנושי, היא מחזירה כביכול את האדם להווייתו הגולמית הטרום-תרבותית, ה"טבעית" אולי אף החייתית. מכל מקום זוהי אחרות שלמרות הניסיונות המועדים לכישלון להיאבק בעריצותו חסרת הפשרות של הזמן הביולוגי המייצר אותה, היא בלתי הפיכה ועל כן טופחת על פניו של השיח האנתרופולוגי שאינו מסוגל להכילה.

את כל זאת ידעה ד"ר טובה גמליאל בהחליטה להיכנס אל ממלכת הצללים – האחרים הלא נראים – של הזקנים השוהים במובלעת הזמן והמרחב המוסדי, ובכל זאת הרהיבה עוז להציץ אל הפרדס האסור. זאת ועוד, ד"ר גמליאל הוסיפה על חטא ההיבריס האנתרופולוגי את פשע הסגת הגבול של הטאבו האוניברסלי של עיסוק באותו מסומן שאין לו מסמן – המוות בכבודו ובעצמו. בעולם מודרני בו תופסות והולכות החוויה הצרכנית והמימשליות הביורוקרטית את מקומן של המסגרות הטכסיות המתווכות בין חיי אדם למשמעותם מורחק ומודחק המוות אל שולי התודעה והמרחב. זהו המקום בו בחרה ד"ר גמליאל להתגדר ולחלץ מתוכו תיאור אתנוגרפי נדיר של התרבות שיצרו אלה שעברו כרת חברתי ונותרו עם שיירי קיומם כדי לעבדם על פי מידותיהם וצורכיהם החדשים. תרבות המוות שאת הגיונה ותובנותיה מציגה ד"ר גמליאל מהלכת עלינו קסם ואימה – קסם על שום האסתטיקה המובהקת של הגיונה הפנימי והמארג של פרטי היומיום השוזר אותה ואימה על שום כיבוי אורות המשמעות, האמונה, האמון והרצון לחיות המאפיין את ימיהם ולילותיהם של שוכני המוסד. בשני ממדיו של עולם סמוי זה שאפס קצהו מבליח לנגד עינינו אין שמץ מן האקזוטיקה האנתרופולוגית המתחסדת והמתיפייפת בכבודו או קלונו של האחר הנחקר ולא מן הגותיקה של התיאולוגיה של אלמות סימבולי, יצירתיות, התפתחות והשלמה עם העצמי. הפיכחון המקפיא שמעבירה אל הקורא ד"ר גמליאל באמצעות מבט הגורגונה של נחקריה שהרגע הפך לתכלית ופשר קיומם אין בו הבטחה לגאולה וגם לא ניהיליזם ונואשות אך יש בו תודעה ודעת הנוסכים בעולם הצלמוות הזה משהו מאווירת התוגה של אדגר אלן פו בתמהיל קפקאי של עמידה לפני השרירותי ונעדר התכלית והטעם.

אילו הייתה ד"ר גמליאל ניגשת לחומרי החיים המיוחדים בהם נתקלה בעזרת ארגז הכלים האנתרופולוגי השגרתי לא היה עולה בידה לעצבם ולהציגם בדרך הייחודית, המקורית והכובשת בה הם מועלים בספר שלפנינו. כאמור, מוסרות המתודה וההמשגה, מצוות אנתרופולוגים מלומדה, היו עלולות להיות לה לרועץ בניסיון להתחקות אחר התנסות של היפוך יוצרות, הישרדות ותוהו ערכי וסמלי שאינם נענים לצופני הפענוח המקובלים. אלא שד"ר גמליאל הצליחה להתיך עצמה אל תוך כור המצרף של תרבות המוות של המוסד באמצעות אותם כלים שהיו מסורים לה לאו דווקא מכוח הכשרתה המקצועית או מתוקף תשתית הידע האקדמית בו היא שולטת וודאי שלא עקב עמדה פוליטית, אתית או אידיאולוגית בה היא אוחזת. הקול המרטיט, רחב-המינעד ובעל המנגינה החד-פעמית אותו משמיעה ד"ר גמליאל בין תווי כתיבתה הוא פועל יוצא של יכולת הבחנה מדויקת, טביעת עין מפלחת, עומק רגשי ואינטלקטואלי חף ממסכות וטיוחים ובעיקר פואטיקה של שפה על גבול השירה. סגנונו עתיר המכמנים התרבותיים-יהודיים של הספר מספיג את האתנוגרפיה בסמלי זהות ושייכות קולקטיביים הנוסכים בראייתם המרוקנת מעבר ועתיד של דיירי המוסד נופך מיתי אל-זמני המאפשר לכותבת לגשר בין החיים לבין המתים. תרבות השפה של ד"ר גמליאל נותנת בידה כלים הולמים למלאכה הנראית כמעבר לכוחותיו של חוקר בתפירת הקו המפריד בין חיים למוות. זהו מבע לשוני המפליא לחדור אל אפלת מערת אפלטון ולהאיר את המאכלסים אותה בלא להתפתות לייצוגיהם התרבותיים. זהו ספר שהאומץ לו נתבע הקורא בקריאתו שקול כנגד התעוזה שהייתה דרושה בכתיבתו."


פרופ' חיים חזן אוניברסיטת תל-אביב, אפריל 2005

 

——————————————————————————–

תוספת מאוחרת:
אני מקבל תגובות לא מעטות מאנשים על שלושת המאמרים הללו. וברצוני להוסיף את השורות הבאות.

המסר העיקרי שאני מנסה להעביר במאמרים אלו הוא שהקשיים של עדיני הנפש נובעים מכך שהם נושאים בתוכם נפש נדירה ואיכותית. נפש שהיא בבחינת נכס יקר ערך, עבור האדם עצמו, אך המס והמכס עבור הנכס הזה הוא כבד מנשוא. והבעיה היא שאותם עדיני נפש, מכסחים לעצמם את הצורה, בשל הקשיים הללו ובכך תורמים למצב הקשה, כי בסופו של דבר הירידה העצמית הזו מורידה להם את הדימוי העצמי. וכשהדימוי העצמי נמוך כל קושי גורם למשבר, כי אם אין גיבוי עצמי אין כוח לעמידות פנימית, ואז הכל קורס בפנים.

המאמר מנסה לשקם את הדימוי העצמי שלהם, ולטעון שהקשיים הם לא בגלל שמשהו דפוק בהם, אלא דווקא בגלל שהם כל מיוחדים בחברה כל כך בינונית.

——————————————————————————–

מאמר וזה והשניים האחרים בסידרה, היו אמורים להיכלל בסיפרי: "אאוטסיידרים ומורדים", הוצאת ידיעות אחורנות, אפריל 2006,

אך נכתבו לאחר שעריכת הספר כבר הושלמה.

הנה קישור לדף ההוצאה ובו כמה מלים על הספר:

http://www.yediothsfarim.co.il/catalog1.asp?bID=3622569

 


 

כוחות הנפש ומשקעי החוכמה (פרגמנטים).

– כל שנראה ומוחש בחיינו, הוא תוצר של כוחות הנפש

– כוחות הנפש באים מן העולם הנסתר ומעצבים את העולם הנגלה של חיינו.

– כוחות הנפש מעצבים את חיינו ויחסינו עם הזולת, כפי שהרוח מעצבת ומכיירת מכתשים וגבעות בחולות המדבר.

– הנפש מעצבת את המורפולוגיה והדינאמיקה של העולם הנגלה של חיינו, כפי שרגשות או מצב רוח – מעצבים את התנוחה של גופינו בישיבה או בעמידה.

– הסגנון של תנועות או תנוחת הגוף אינו מקרי או סתמי, הוא מונע ומעוצב על ידי מצב הנפש בזמן נתון.

– כך גם בחיינו: כל שאנו עושים ומגיעים אליו – נוצר בגלל כוחות הנפש.

– אך יש להפריד בין כוחות הנפש לכוחות הרגש.

– כפי שכוחות הנפש מכיירים את חיינו ומניעים אותם לקראת מטרה, כוחות הרגש יוצרים ביצה טובענית, בה האדם שוקע ונעלם.

– אדם המונע על ידי כוחות הרגש, מרוכז בעצמו. אדם המונע על ידי כוחות הנפש – מרוכז בחיים עצמם.

– אדם שחייו מתעצבים על ידי הרגש, חי חיים עקרים.

– אדם שחייו מתעצבים על כוחות הנפש – חי חיים לקראת תוצר, תוצאה, מטרה ופרי.

– הפרי של חיים המונעים על ידי כוחות הנפש היא החוכמה. (התוצר של חיים המונעים על ידי הרגש הוא האושר).

– אדם שעבר מן העולם ולא ייצר חוכמה, מבחינת הנפש, חי חיים עקרים.

– חוכמה היא התוצר הסופי, והיא מגיעה בסופו של דבר או לא באה כלל.

– החוכמה אף פעם לא נוכחת כצעד מקדים. בתחילה קיימת תמימות, (או בערות), אך אם כוחות הנפש פעילים, הם מתמירים את התמימות הבתולית – לחוכמה בשלה ובוגרת.

– הנפש היא הכוח המכייר, תודעה צרת האופקים -היא הכוח הבולם, וחוכמה היא המשקע שנוצר בנקודת החיכוך בין השתיים.

– ללא תודעה ערה ורחבה, ללא נפש דינאמית ומשוחררת – הכוחות של הנורמות החברתיות, הטכנולוגיה והטכנוקרטיה – יבלמו וישתקו את בית החרושת האנושי לייצור החוכמה.

– חוויותינו משולים לצוף, והחוכמה שעלינו להפיק מהם – משולה לדבש.

– האלים שלחו אותנו לכאן כדבורים שעליהן לייצר את דבש החוכמה. (אך אנו מחפשים צוף כדי ליהנות ולא כדי ליצור ממנו דבש).

– האלים 'קוטפים' את עודפי החוכמה כהחזר להשקעתם העסקית בבני האדם. כחקלאי המוסק את הזיתים לאחר שהשקיע בגידול וטיפוח עצי הזית.

– אין להשיג חוכמה ללא אינטליגנציה.

– אינטליגנציה עבור החוכמה, היא כמו כורה הפחם עבור הפחם. בלעדיו, אין פחם.

– אינטליגנציה היא פעילות נואשת של מי שכלוא במחשכי עולם הנגלה – מצד אחד, ובמבוכי הארגון החברתי – מצד שני. והמנסה לאסוף ולעבד רמזים שיתנו לו מושג אודות מה שקורה.

– אינטליגנציה היא שחייה נגד זרם החיים, כדי להגיע למקור ולהבין מהיכן התופעות הנגלות – נובעות.

– חוכמה היא המשכורת שפועל האינטליגנציה מקבל לאחר שביצע עבודה מוצלחת.

– חכם הנו פועל אינטליגנטי מתוגמל. וחוכמה היא התגמול.

– חוכמה היא משקע זעיר לאחר ים של מאמצים כבירים.

– כדי להגיע לחוכמה – על כל 10,000 מבויים סתומים, תסכולים, בלבולים, הליכות לאיבוד וחוסר התמצאויות – צריך לבצע כ1000 פעילויות אינטליגנטיות ומתוכן יאספו כ-10 משקעי חוכמה.

– ללא הליכה לאיבוד בממלכת הנגלה, אין שוועה לאמת. וללא שוועה אמיתית לאמת, לא תיווצר פעילות אינטליגנטית, וללא פעילות של האינטליגנציה – לא תיווצר חוכמה.

– וחוכמה היא הפרי בתוכו גלום וחבוי גלעין האמת.

הערת סיום:

וכך החוכמה היא המעטה או העטיפה – בתוכו שוכנת האמת.

כל בני האדם, מגורשים מן ההתחלה מן האמת של חייהם וקיומם. חלק קטן לא מסוגל לחיות בלעדיה, ואלה בני אדם המונעים על ידי הנפש. אך הרוב מגיע אליה רק לאחר שהוא נתקל במעצור, כמו בעיה נפשית, או מחלה. מעצור שמפריע להם להגיע למחוז האושר ואז הם מחפשים את האמת. אבל זהו כבר חיפוש מוטה, כי אינו מתבצע מתוך הזדקקות אונטולוגית. ואם מוצאים אמת כלשהי, אז יישומה יהיה יישום מניפולטיבי; כי לאחר שמוצאים רסיסי אמת – מעבדים, מלטשים ואף מסרסים אותם, כדי לזכות באושר ובאיכות חיים.

וזה ההבדל בינם לבין התועים האינטליגנטיים: הם מחפשים אותה מתוך צורך קיומי שבא מן הנפש. והתגמול והגמול שלהם הוא לא בהתקרבות למצב של אושר, או יציאה ממצב תקוע או חולני, אלא בעצם מציאתה של פנינת האמת השוכנת בצדפת החוכמה.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

18.10.2005

 

החיים כמגנט


Things are seldom what they seem

Skim milk masquerades as cream;

Highlows pass as patent leathers;

Jackdaws strut in peacock's feathers

 

גילברט וסאליבן מתוך האופרה: ''ספינת הוד מלכותה, פינאפור'':


——————————————————————————–

א. פרולוג, אקספוזיציה
לא תמיד הדברים הם כפי שהם נראים. לרב הם לא. הדברים כמות שהם, רחוקים מן הדרך בה הם מוצגים כלפי חוץ. ולעתים קרובות הצגת הדברים הזו, החזות החיצונית של הדברים באה במקום הדבר האמיתי. קל להתבלבל ביניהם, אך הם לא אותו הדבר, יש הבדל;

למשל,קיים הבדל בין לשמוע ולהקשיב., להסתכל ולהתבונן, לדבר ולשוחח – ובין להתקיים ולחיות.

לא כל מי ששומע מקשיב,

לא כל מי שמסתכל רואה,

לא כל מי שמניע שפתיו יוצר שיחה

ולא כל מי שיש בו חיים, אמנם חי.

וכפי ששמיעה יכולה להתחזות להקשבה, ואדם מסתכל יכול לתת את הרושם שהוא גם רואה את אשר הוא מביט בו, וכפי ששניים מדברים יכולים לתת את הרושם שגם משהו עובר ביניהם (שיחה) – בנוסף להנעת השפתיים והוצאת מלים מהן – כך אדם החי את חייו יכול לתת את הרושם שאמנם יש בו חיים נוסף לפעילות המכאנית של שימור המערכת.

ובדימוי יותר גס: אנו רגילים כי חלק גדול מן הדברים שאנו פוגשים הם חיקוי לדבר האמיתי; אדם יכול להביט בחזה של אישה ולא לדעת שזה בעצם סיליקון. או במעיל עור שהוא עשוי מסקאי (חיקוי סינתטי). במסיבה יש אורות, וצחוקים וריקודים וחיוכים וקל לחשוב שכולם נהנים, אך יכול להיות שזו אך סימולציה למצב של שמחה ובתוכם האנשים נושאים את עצבונם ויאושם, ובחוץ משחקים את ההנאה.

החברה שלנו היא חברה של מראית עין, של ראווה, של שואו – אומר גי דה בור ב"חברת הראווה" שלו. גם ההוגה ז'אן בודריאר טוען כי אנו חיים בחברה של תדמיות. – בספרים ובמאמרים שפרסם מאמצע שנות השבעים ואילך, מתאר בודריאר את החברה הפוסטמודרנית כחברת מדיה והיי-טק, שהפרטים בה לכודים בעולם של הדמיות (simulations), מופעי ראווה, רשתות תקשורת וכו', ומאבדים בהדרגה כל קשר ל''מציאות'. למשל בספרו: "אמריקה" הוא כותב שביקור ב'דיסנילנד' הוא למעשה ביקור באמריקה וניתן אולי להגיד ש'דיסנילנד' היא יותר אמריקה מאמריקה, היא ארון הקודש שלה.

בחיים שמתאר בודריאר הכל הולך ומאבד משמעות. כולנו חיים בהיפר-מציאות (hyperreality), לוקים בחוסר אוריינטציה, כמו שרויים בוורטיגו שמחוללת הוויזואליה המלאכותית.

לפי בודריאר, ההיפר-מציאות היא מצב שבו דגמים מחליפים את ה''מציאותי''. טכנולוגיות המדיה החדשותיות אינן עוד משקפות את המציאות כי אם מייצרות היפר-מציאות, שהופכת דומיננטית ומכפיפה את המציאות אליה. היות שהפרטים בחברה מפנימים את הדגמים הללו, מיטשטש הגבול בין ההיפר-מציאות לחיי היומיום. וכך אנשים חיים בעצם את התדמית של החיים במקום את החיים עצמם.

לחיות בחברה של תדמיות אומר שאנו מחליפים את הדבר המלאכותי בדבר האמיתי. עד שניתן לשכוח שמה שאנו רואים הוא לא הדבר האמיתי. ניתן לטעות ולחשוב שמה שאנו רואים הוא הדבר האמיתי, אך במקרים רבים אנו מגלים לאחר זמן את ההפך, למשל שהאהבה, הידידות, התמיכה, ההפגנה של בטחון עצמי, בתחילת היחסים היו רק למראית עין והדבר האמיתי הנו פחות מלבב מכפי שהוא מוצג כלפי חוץ, ולמעשה בפנים זה לא מה שזה נראה בחוץ. החוץ מחקה משהו, אך הוא כשלעצמו אינו מה שהוא מציג את עצמו.

וכך גם באשר לחיים; האם זו תחמושת אמיתית או כדורי סרק. האם זר פרחים זה הנו אמיתי, או רק דימוי מדיוק לזר האותנטי; חיקוי מרהיב מפלסטיק.

חיים יכולים להיות ההסתר של חיים; הפוזה שמחפה על העדרם. כפי שתצלום של משפחה יכול להיות הפוזה של חיי משפחה (עם כל החיוביות המשתמעת מן המונח) – שמחפה על העובדה שיש ביניהם ריקנות אחת גדולה (או קונפליקטים) במקום חיי משפחה (אך כדי לעמוד על כך אין די בלהסתכל, יש צורך להתבונן…). המקצוע או ההשכלה של האדם יכולה להוות חיפוי לדלות פנימית, או אפילו להעדר של חיים פנימיים אצל האיש. אך החברה שלנו לא ממש דורשת מן האדם חיים פנימיים. אם יש לו או אין לו – זה לא מעניינה של החברה, אנשים לא מעוניינים בחייו הפנימיים והאישיים של האחר. קנה המידה דרכו מביטים על אנשים הוא קנה המידה החברתי; האם הוא מצא מקומו בחברה, האם עשה משהו עם עצמו בקטע של ללמוד משהו שמשלב אותו במארג החברתי, כן או לא. הוא צריך לעבור בתי אולפנא למיניהן (ששם מישהו מוסמך חברתית מסמיך אותו ומאשר שהוא עמד בקריטוריוני ידע מסוימים, להם לא יזדקק שוב במרבית המקרים) ואז עם המקצוע, או המיומנות שרכש, ושאנשים אחרים יכולים להיבנות ממנה – הוא נקלט בחברה. וזה מה שחשוב: השיבוץ שלו במפה החברתית, כלכלית, אקדמית. אך מיהו ומה הוא? והאם הוא בכלל – זה לא רלוונטי וגם לא מטפחים אמות מידה להתייחסות אליהם. את זה משאירים למשוררים, סופרים ומחזאים.

כך באשר למה שחי מעבר לתדמית ולעיסוק החברתי. מה בדיוק והאם בכלל?

ובכן כדי להקצין זאת עוד יותר, הרי שבשנים האחרונות האנושות שולחת לחלל החיצון חלליות. חלק מהן בניסיון לגלות שם חיים. אך השאלה שיכולה להישאל בקשר לכך היא לא אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ, אלא האם יש חיים על כדור הארץ. וליתר דיוק, לאנשים שחיים עליו. או זה שאנו קוראים לו חיים, הוא בעצם בגדי המלך החדשים, או הקוסם מארץ עוץ, דימוי וזיוף של הדבר האמיתי.

בזמן האחרון עוסקת ההגות שלי בתהייה זו. אני מביט בבני אדם ותוהה על חייהם, או ליתר דיוק, תוהה האם ניתן לקרוא לחיים שהם חיים – חיים?

ובכלל, האם לכל אדם יש חיים, או האם במרבית המקרים זה רק נראה כך.

מוזר לכתוב כך על אנשים. ואנשים הקוראים זאת יכולים להתקומם; איך אפשר בכלל לכתוב זאת על בני אדם, מה זו השיפוטיות הזו. ומי שמך?

ובכן כאן עלי להצטדק. והגיבוי שאני מביא לדברים הבוטים הללו היא שהפילוסופיה, מעצם טבעה אמורה לתהות על עצם הקיום ופשר הקיום של העולם והחיים בו. במידה רבה הפילוסופיה עוסקת בהטלת ספק, בתהייה, חיפוש וחקירה אל השורש של הדברים. הפוך והפוך בה וכו'. הפילוסוף האותנטי הוא כמו ילד, המפרק שעון כדי למצוא מה גורם לו לתקתק. או כמו ילד אובססיבי (בלי אובססיה קשה להגיע למהותם של דברים) המחפש אפיקומן בליל הסדר; הוא מפיל כוסות מן השולחן, פורם ציפיות של כריות, הופך את הדרך שסידרו את הסלון – וכל אלה בנסיון למצוא את האפיקומן שיביא לו את הפרס. ואפיקומן האפיקומנים של הפילסוף האותנטי הוא החיים. והחיפוש אחר האפיקומן הזה הוא נסיון למצוא ולאפיין אותם, ובדרך הוא מזיז והופך כל שמפריע לו להגיע אליו, כל שמסתיר את הדבר האמיתי מבחינתו.

הוא מביט בבני אדם ומנסה לא ללכת שולל אחר 'סידור ועיצוב החדר' שבתדמיתם, הוא מחפש את האפיקומן: את המהות שלהם, את מה שהם מחביאים; את חייהם.

וכך, ככל שרבה מלאת ההסתרה, ככל שחוגגות יותר התדמיות, ככל שהסימולקרה (מונח שטבע בודריאר) הופכת לתחליף המצוי למציאות האמיתית – כך שומה על הפילוסוף להיות אפיקורס, חתרן וכופר בעיקר (בתדמית שמתחזה לעיקר – הכוונה, כמובן).

אז הבה ונתחיל:


ב. אנאלוגיות
 1..מגנט וגוש מתכת:

הבה וניקח שתי פיסות מתכת, שתיהן נראות אותו הדבר, בהבדל אחד: האחד הוא באמת רק פיסת מתכת, השני הוא מגנט. מבחוץ אין הבדל, אך המגנט, הנו בעל שני קטבים, חיובי ושלילי, המתכת חסרת קטבים. המגנט מקרב אליו כל מתכת שהיא, המתכת הרגילה 'אדישה' כלפי מתכות, אין לה ריאקציה עליהן. במגנט המולקולות מסודרות כך שכולן פונות לכיוון קוטב אחד, במתכת רגילה כל המולקולות פונות לכיוונים שונים (באלגאן). במגנט ישנה טעינה פנימית ומשיכה כלפי ועל החוץ, במתכת אין טעינה ואין משיכה. האחד (מתכת) הנו דימוי לחיים שהם חיקוי לחיים, בעוד שהשני (מגנט) הנו חיים שהם גם להלכה וגם למעשה, גם בחוץ וגם בפנים. חיים בעלי התרחשות פנימית והשפעה חיצונית.

 2.הירח והפלנטה:

הירח הנו גוש שומם של סלעים, אין בו מים, אויר ויונים (טעינה חשמלית של האויר). לעומת זאת, כאן בפלנטה יש את כל הסימנים הללו. הפלנטה היא גם סוג של מגנט, מבחינה זו שיש לה שני קטבים. יש לה גם ציר שסביבו היא סובבת. ויש לה אטמוספירה. כך האדם החי; יש לו אטמוסיפירה (אוירה ותחושה שהוא נושא עמו והמקיפה את אישיותו). יש לו ציר סביבו הוא סובב (משמעות ומרכז כובד פנימי) ויש לו קטבים: (עקרונות חיים). וכאן השאלה היא האם האדם הוא גוש סלעים שומם או ספירה עם חיים אורגניים, אטמוספירה והתפרצויות וולקניות.

 3.שדה אלקטרומגנטי:

כשמעבירים דרך מוליך זרם חשמל, מיד נוצר סביבו שדה אלקטרומגנטי, שזה ההד המגנטי החיצוני לזרם החשמל שעובר בתוכו. מה שאומר שיצור חי, הוא מישהו שמשהו (חשמל, חיים) עובר דרכו ואותו משהו שעובר דרכו, יוצר אוירה מחושמלת, שדה טעון. זה לא סתם חלל שמקיף את האיש אלא חלל טעון, בעל גבולות מגודרים וסמי סגורים (לכל דבר מתחת לרמה שלו).

מנורה, כשהיא מחוברת לזרם, אז נדלק בה משהו – מפיצה סביבה שדה של אור. ברגע שהיא מנותקת מן הזרם, המנורה עדיין שם, אך סביבה עוד השדה הזה של האור.

זה למעשה ההבדל בין גוף חי למת, בגוף חי עובר משהו דינמי ועוצמתי שיוצר סביבו אוירה מחושמלת (הדוחה כל מה שמתחת לרמה שלה). וכשהגוף מת אין סביבו שדה אלקטרומגנטי, כי כבר לא עובר דרכו שום זרם חיים.


ג. אוירה
למעשה כל דבר שיש בו חיים מוקף באוירה שאופפת אותו. אוירה המאכלסת בתוכה את ההתחושה של חייו. מקצת מתחושה זו של החיים של האדם השוכנים בחלל בו הוא חי, ניתן למצוא בביקור בחדרו של איש רוח, או אדם דתי, או יוצר בעל שיעור קומה; נכנסים לחדר ומרגישים משהו, קשה לשים זאת במלים, אך בחדרם של אנשים עם גדלות נפש כלשהי ישנה אוירה חיה נושמת, שמשפיעה עלינו מיד. (לרב האוירה של אדם בעל בערה פנימית חזקה היא בעלת שקט ושלווה). אוירה ניתן היה למצוא בחצר של בית קפה 'פטר' במושבה הגרמנית בירושלים בשנות הששים. ומי שזכה לשבת שם ומתגעגע לבית קפה 'פטר', לא מתגעגע לחצץ, לצמחיה, או למלצרית המבוגרת, אלא למה ששכן שם באוירה. (בכל געגוע הוא יציר של הנפש, אנו מתגעגים רק לאוירה כי זה הדבר החי שנותר מן הרגע שכבר איננו). וכשמקום כמו 'קפה פטר' נסגר, האוירה נותרת במקום עוד כמה שבועות, ואז, למרות שכלום בריהוט ובבית הקפה עצמו לא נשתנה, הביקור במקום מאכזב, כי משהו חסר, האוירה הלכה לאיבוד. ומי מאיתנו לא הרגיש זאת פעם, האכזבה שבביקור אל מקום שאיבד את האוירה שלו.

ומה לגבי האוירה שאופפת בני אדם? ובכן אלה אנשים שחי בהם משהו, אותו משהו יכול להיות נעים או לא, אך זה לא משנה לאוירה; היא תתקיים כל עוד באדם חי משהו, חסרי ברק וייחוד, סתם מישהו.

והדבר הזה שאופף את האדם שמשהו חי בו הוא מעין שדה אלקטומגנטי, או מעין פלנטה בעלת אמוספירה. אך רוב בני האדם הם כמו הירח, או סימטה שוממת שפעם גרו בה והיום לא מגיע אליה איש.

והתחושה במקום כזה קשה, קשה מאוד. שהרי הביקור במקום שפעם שקק אוירה מלאת חיים ושעתה האוירה נסתלקה ממנו – גרוע לאין ערוך מן הביקור בבית קברות.

החלל הריק שנותר לאחר שנסתלקה האוירה, (שהיא ההד המגנטי של הזרם החשמלי של החיים שמפלס דרכו דרך האדם) – הוא אחד הדברים המעיקים ביותר שיש.

ואם זה כך במקומות, קל וחומר אצל בני אדם; אלה שפעם חי בהם משהו והם עברו חוויה קשה או משהו; אנו פוגשים אותם והם נראים בדיוק אותו הדבר, אך משהו שהיה בהם נסתלק, הם נראים עתה, מהוהים, אפורים. ואז אנו אומרים לעצמנו שהם נראים נורא. ובכן הנורא הזה קיים אצל בני אדם רבים אחרים, רק שלגביהם אין לנו את יכולת ההשוואה הזו של 'לפני ואחרי', היות ואנו רואים אותם כל הזמן ללא אוירה חיה מסביבם, אין לנו יכולת לחוש איך זה היה יכול להיות לו היו מוקפים באותה אוירה.

וכך, אם אדם נשא אוירה ומסיבה כלשהי היא נסתלקה ממנו, אז ורק אז, מרגישים את ההבדל העז בין אדם החי עם חיים פנימיים ובין אדם החי בלעדיהם. רק בהשוואה הזאת בין אדם בעל אוירה לאתו אדם בלעדיה – ניתן לחוש ולהעריך את גודל האובדן עמו חיים רוב בני האדם רוב חייהם; אובדן של חייהם שלהם.

וחוץ מזה, ישנם עוד דברים שמקשים עלינו לפגוש את החלל הריק בבני אדם, היא התפאורה; אנשים מקיפים עצמם בשיחים מפלסטיק ובנוכחות סינטטית, זו שלא נושמת חיים, היא רק מכסה על העדרם.

מה שעוד מקשה עלינו להגיע למסקנה שאנשים חיים ללא חיים – הוא שדברים אינם מה שהם נראים; סך הכל קיימים שלושה סוגים, מבחינה זו: סוג ראשון הם אלה שאין להם חיים והם גם לא עושים כלום כדי לכסות על כך. בקטגוריה השניה קיימים אלה שיש להם חיים ועל כן לא זקוקים לכסות על כלום. ובקטגוריה השלישית קיימים אלה שאמנם אין להם חיים , אך הם עסוקים במלאכת טיוח ובנית תפאורה סביב הריקנות שהיא חייהם. התפאורה יכולה להיות אדם המכביר במלים, או כל הזמן נמצא בפעילות, או שהוא מאוד יצירתי או בעל קסם אישי רב – כל אלה יכולים להאפיל על כך שבעצם אין לו חיים. אלה שלוש הקטגוריות, עכשיו מה שמבלבל הוא שאלה שאין להם חיים נראים מאוד דומים לאלה שיש להם, כי שניהם שקטים, הראשונים כי אין בהם כלום והשניים (אלה שיש להם חיים) כי הם לא זקוקים לעשות משהו, הכל נעשה דרכם, הם פסיביים, החיים הם שאקטיביים.

ומה שהכי מבלבל הם אלה שעסוקים כל הזמן, הם ממש נראים חיים לגמרי, לידם, האנשים מלאי החיים אך הפסיביים, נראים חסרי חיים לחלוטין לידם.

וכך, מלאות וריקנות נראות במבט ראשון אותו הדבר, ורק מי שעוסק בזיוף ובאני מאומץ, אני חברתי הוא שנראה מלא חיים.

וכך יכול להיות שדווקא אדם מלא חיים ונוכחות פנימית יכול להראות כאדם ריק לגמרי, כי במקום לזוז ולדבר הוא רק נוכח. מה שיכול לבלבל בינו לבין זומבי, או סתם קטטוני, או ישי מיובש בבית אבות. בשניהם, סממני החיים החיצוניים פינו מקומם; אצל תשוש הנפש לריקנות ואצל האדם שחייו זורמים דרכו – לאוירה מחשמלת.

אך מבחוץ שניהם נראים ריקם, רק אלה שמדברים הרבה, זזים ממקום למקום נראים כאילו הם אלה שחיים. אך הם בעיקר משחקים את החיים, בונים תפאורה של חיים, בשעה שאלה שהם חיים באמת נראים לידם בדיוק כמו אלה שהם נעדרי חיים לגמרי.

לאדם החי יש נוכחות, משהו שלא בא מן הרגשות, או מהדם והבטן, אלא עמוק, מן הנפש.

כל מה שקורה סביבו ובו הנו טעון במשמעות. חייו כה מלאים עד שהם יוצרים סביבו התחרשויות. כמו אלפי מעיינות קטנים. הוא כל הזמן יוצר וגורם לדברים להתרחש סביבו. ומה שחשוב לציין הוא שאצלו זה קורה מבלי שהוא מתאמץ או משתדל.

האדם החי נע בין הפנים והחוץ, בפנים משהו מניע אותו וביחס לחוץ – יש לו מטרה. חייו הם התרחשות אחת גדולה. הנובעת ממעמקיו ויוצרת סביבו מעי הילה של נוכחות.

כשפוגשים אדם כזה, קשה ל'שים את האצבע על משהו', כי מה שקורה סביבו לא נוגע ברגשות של אנשים אלא במשהו עמוק יותר בם, משהו שאולי הם עצמם לא בקשר עמו – נפשם.

אדם כזה, או אנשים כאלה הם בדרך כלל מיעוט, לרוב לא יודעים עליהם וגם האנשים שפוגשים אותם יכולים לפטור אותם כמוזרים או מיוחדים (ההבדל בין שני אלו נעוץ במידת הקירבה או הסימפטיה שחשים לאותו אדם). אם הם לא כתבו משהו שזכה להערכה, או שיש להם תפקיד חשוב – לא יתיחסו אליהם במיוחד. דהיינו, זה שלאדם יש חיים פנימיים עשירים, או בעלי עוצמה וייחוד – אינו תנאי מספיק להערכה והתייחסות. לכל היותר הם יקבלו סטיגמה כלשהי: חייזרים, אאוטסיידרים וכו'.

כך באשר למיעוט, ומה באשר לרוב? ובכן אף אחד לא יעיד על עצמו שהוא שייך לרוב מחוק הפרצוף, לעדר. למסה קולקטיבית חסרת זהות אישית, הרי כל אדם רואה עצמו כבעל ייחוד משל עצמו, אך האמנם?

מה קורה בכל אחד מאותם טריליונים? האם לתנודה הפנימית שבין רגשות חיוביים לשלילים, בין להרגיש מאושר למדוכדך – ניתן לקרוא: 'חיים פנימיים'? האם ניתן להגיד על אדם החי מתוך לחץ ושאפתנות השגית שמשהו (כח חיים) מניע אותו מבפנים?

אנשים עובדים קשה כדי ליצור להם חיים; לומדים מקצוע, קוראים ספרים, מחליפים מידע בשיחות עם חברים. קונים רהיטים, אביזרי נוחות ומנסים לבנות חיים כמו שבהצגה בונים תפאורה, או קבלן בונה בית דירות. אך כל אלה לא בהכרח יוצרים חיים פנימיים, חיים שהם התרחשות, משהו שקורה מבפנים ואי אפשר להפסיק אותו.

כדי להבין יותר טוב את ההבדל הזה שבין תפאורה של משהו לדבר עצמו כדאי להתייחס למה שקורה במוסד השיחה; [1} רוב השיחות הן דיבור מאומץ על משהו שבא להסתיר את העדר הדינמיקה שבין שני המשוחחים. זהו דיבור מכסה, שמעצים את השינה והחידלון הפנימיים, בניגוד לדיבור החושף שמעצים ומבעיר את אש החיים הפנימיים. וכך גם בחיים; עושים ומכבירים במעשים, פעילויות וכו', כדי לכסות על העדר של דינמיקת חיים פנימית. החיים לא מתרחשים מעצמם, בפנים כבר לא בוערת אש תמיד, אש החיים. במקום הבערה הפנימית וחיים טעונים בתחושת חרום של למצות כל רגע, להגיע לפסגה כלשהי – ישנו מאמץ הזה, לעשות דברים כל הזמן ולא להפסיק, כדי שמערומי הפסיביות והריקנות הפנימיים, לא יתגלו מבעד לקרעי המלבושים של מאמץ וריצה מתמדת, שאנו עוטים על חיינו הפנימיים.

רב המאמץ המכסה הזה מכוון והולך אל חיי החברה; אימוץ של קודים תרבותיים: אופנה, דעות פוליטיות, אידאלים, מעורבות חברתית, קריירה וכו'. וכל המאמץ הזה (בכיוון של אימוץ קודים חברתיים) – בא על חשבון ובמקום חיים אינדווידואלים פועמים וגועשים, הבוערים מבפנים באש מגנטית צוננת, אך רבת עוצמה. המאמץ של חיים בקנה מידה חברתי באים להעצים את חלקה של התפאורה של כולם על חשבון האותנטיות הדינמית של היחיד.

החיים החברתיים הן שקר מוסכם. כולם משתפים פעולה, כולם מעצימים את מרכז הכובד החברתי, וכל זאת כדי שלא יתגלה שלאף אחד אין בעצם חיים אישיים ופנימיים וטעוני משמעות. חיים שיש להם כיוון ומטרה, חיים שנובעים מבפנים וממלאים את חיי האדם באנרגיה רדיואקטיבית דחוסה.

החברה היא המסכה המסתירה אל החלל הפנימי שבו היו אמורים לשכון חיינו.

לעיתים נקלעים לשיחה עם אדם ומפה לשם מתחילים לתהות על קנקנו, מנסים לחפור ולשאול כדי לנסות ולגלות את חייו, מה קיים שם בפנים, מעבר למה שהוא מציג בתוקף התפקיד, המעמד החברתי והשכבה הסוציואקונומית אליה הוא שייך – ואז מגלים שמעבר למקבץ של דעות שטחיות וקלישאיות, ('כל אחד עושה את מה שעושה לו טוב', 'העיקר זה המשפחה' ו'כסף זה הכל בחיים', 'לא מוצא זמן לנוח, כל הזמן יש משהו לעשות' וכו' וכו') – אין שם הרבה, למעשה די כלום. כששואלים אותו למשל מה חשוב לו הוא עונה שחשוב לו להיות טוב, רוצה להיות מאושר, בריאות, משפחה אוהבת, סיפוק בעבודה ושאר קלישאות שלא קשורות לחיים האמיתיים והאישיים של האיש/ה. מעבר לקלישאות ישנם פחדים וספקות, אך מעבר להם – כלום, חלל ענקי של ריקנות.

אצל בעלי חיים, נראה, כי אין זה כך. הם חיים, וחיים במלאות ומה שבחוץ זה מה שבפנים. אצלנו, נראה, כי החיים של האדם אינם מתרחשים מעצם העובדה שהוא חי. בעלי החיים לא יודעים מה זה לשמוע בלי להקשיב, כשהם שומעים משהו זה עם כל הכוליות שלהם, כשהם רואים משהו – כל ישותם מצויה בראיה. אצלנו נוצר נתק משונה שכזה; ניתן להסתכל מבלי לראות, לשמוע מבלי לדעת מהו זה שזה עתה שמענו, לדבר בלי שנוצר קשר של ממש עם הזולת, ולחיות בלי לחיות. אין פלא, איפוא, שהתחליף במקום הדבר האמיתי כה רווח בחיינו, אלה סידרה של מטאפורות על מה שקורה לנו עם החיים שלנו. כמעט לכל יש לנו תחליף: במקום קפה קפה נטול קפאין, או תחליף קפה. סויה כתחליף לבשר. סרטים כתחליף לעניין ולמעורבות שלנו בחיינו. משקה סויה במקום חלב, סקס וירטואלי במקום סקס אמיתי, ויאגרה במקום חשק שמתורגם לגוף, פרוזק במקום מצב רוח טוב וכו'. החיים כתחליף של עצמם.

החיים צריכים להספיק לאדם כדי שיבער מבפנים באש התמיד, אך זה לא מספיק. הוא זקוק למעודדים, למעוררים, לגירויים. עצם העובדה שהוא חי לא עושה לו את זה (אלא אם כן הוא הולך לאבד את חייו). ואם עצם החיים לא עושים לנו את הסוטול ואת הטריפ הכי מטריף ומדליק, סימן שבמקום לחיות, נרדמנו בשמירה.

כל אדם נולד עם ניצוץ, כזה שיכול להתלקח לאש החיים, הפסיכולוג הבריטי דונלנד וודס וויניקוט מאמין שכולנו מתחילים עם ניצוץ חיוני של עצמי אמיתי, חיוני ויצירתי. גורדייף גורס כי אצל רב התינוקות מתפתח מאוחר יותר עצמי מזויף, אני מאומץ, אני חברתי – שהם מעין תחפושת או מסכה. האני המאומץ מקיף את ניצוץ החיים הבראשיתי וכולא אותו וחונק אותו. הלבוש החברתי מרחיק את האדם מן האמת הפנימית שלו כי הוא סוג של חוסר יושר שרובנו מקבלים כמחיר הכרחי כדי להיות מקובל בחברה. בחלק נכבד מן המקרים האני המזויף שולט ומחניק את העצמי האמיתי. התאמת העצמי לצרכים של החברה גורמת להרחקה מן העצמי האמיתי ולכבייה הדרגתית של אש החיים.

אם נדמה את חייו של אדם למכונית, הרי שאצל חלק לא קטן מבני האדם, המכונית אכן שם, אך המנוע כבוי והיא לא נוסעת לשום מקום. ויש דברים שניתן לעשות עם מכונית שמנועה כבוי; ניתן לרותם אליה סוסים, אפשר גם לשבת בתוכה להדליק מדורה ולצלות תפוחי אדמה, אפשר לצייר עליה ציורים, אפשר גם לשים בפנים אדמה לשתול שתיל ולגדל בתוכה עץ. אך כל זה הוא לא העניין לגבי מכונית, כל העניין הוא לסובב אתה המפתח במצת ולהדליק את המנוע. אחר כך אפשר לנסוע לכל מיני מקומות. אבל עד שהמנוע נדלק – זו רק מכונית בפוטנציה, מכונית על תנאי, והתנאי הוא שהניצוץ יניע את המנוע.


——————————————————————————–

[1] הרחבה של נושא זה בספרי: 'אמנות השיחה, מלהג ופטפוט, עד הידברות ודיאלוג', יצא בהוצאת ידיעות אחרונות, מרץ 2003

 

החיים כמסע*


"זה קורה

שהדרך מתמשכת

זה קורה

רק ללכת, ללכת

שום דבר לא ידוע

לא שנה, לא שבוע

רק לנוע לנוע

ולחשוב שהייתי יכול

לחזור על הכל

אבל בן אדם

זה קורה…


זה קרה

שהדרך התמשכה לי

זה קרה

לא ידעתי איך זה בא לי

שום דבר לא ידוע

לא שנה לא שבוע

רק לנוע לנוע

ולחשוב שהייתי יכול

לחזור על הכל

אבל בן אדם

זה קרה…


זה יקרה

ואולי בסוף הדרך

שנראה, כי הדרך מתמשכת

שום דבר לא ידוע

לא שנה, לא שבוע

ולחשוב שהייתי יכול

לחזור על הכל

אבל בן אדם

זה יקרה".

מילים ולחן: שמוליק קראוס


——————————————————————————–

"מציאות, היא הדברים הקטנים שאתה עושה בזמן שאתה מחכה לחיים הגדולים שיתרחשו".

יאנס, (עיוור שהושתל במוחו מנגנון מכאני של ראיה).


——————————————————————————–


1. כל החיים מסע, מסע בזמן, מסע בעולם, מסע בחיים.

2. עוברים בלי לעצור, כל הזמן בדואי.

3. לנסוע ולנסוע ולא להגיע ובסוף להיגמר.

4. נסיעה של התבלות, נסיעה של התכלות.

5 . המכונית מתרפטת, הדרך אוזלת, והנסיעה מתמשכת.

6. אין חיים, רק הנסיעה לקראתם.

7. מנסים לשחק ב'להגיע': בית, משפחה, מקום עבודה מסודר, חופשות קבועות, מנוי על עיתון, תחביבים – אך המוטיב הבסיסי, הנעימה העיקרית – הייתה ונשארה: המסע. כל היתר הם אילתורים מסביב.

8. לרוב אנו עסוקים באילתורים הללו, בלבוש ובמעטה מסביב למסע. אך לעיתים נושר הלבוש ונותר המסע; עירום, רזה וסתמי. רק אתה והדרך.

9. לחזור למסע – הוא לחזור לעצמך. נווד חסר כל. אתה והמדבר, אתה והיקום, אתה והכלום. אתה והמסע שלא נוסע לשום מקום מלבד אל סופך.

10. אין לך כלום, מעולם לא היה, רק המסע הזה; יום ועוד יום, לילה ועוד לילה, חודש ועוד אחד, "לא שנה לא שבוע", "רק לנוע לנוע", הלאה והלאה, ויום אחד, כפי שהחל, כך יסתיים; באמצע הדרך – אין יותר דרך.

11. מול נוף שכזה (מדבר) ודינמיקה שכזו (מסע) – הכל מתגמד: אופי, גורל, יחסים, אהבה, רכוש, השכלה, מעמד, סיפוק, אושר. כל אלה הנם תוויות, נמרים של נייר, מטעני דמה אותם נושא ההלך על גבו הריק. כל אלה וכל שקורה לו – פאטאמורגנה בשממת המדבר.

12. למעשה אין כלום, רק אתה והדרך, אתה והמסע – מינקות ועד כליה. עד שאין עוד דרך.

13. המסע הוא מסע של אין לאן, יעד המסע, הוא לא למקום אליו יש להגיע אלא רק לסיום של עצמו.

14. מדוע המסע? מה פשרו? לשם מה? כל אלה נותרים עלומים לנוסע.

15. כל שהוא יודע שעוד יום התחיל, עוד יום במסע זה של חייו, מסע שהוא חייו, רק חייו, כל חייו.

16. יום אחד כבר לא יסע עוד. אך אחרים יבואו במקומו וימשיכו במסע. אך גם הם יום אחד לא יסעו ואחרים יבואו במקומם.

17. רובם לא מותיר עקבות, מלבד כמה בודדים. אך מלבדם, לא נודע כלל כי אי פעם היו בדרך הזו. שלאחר הסתלקותם ממנה לא זוכרת או מזכירה אותם. ולנוסעים העכשויים בה – נראה כי מי שהיה קודם לא נחשב וכי עכשיו מתחיל המסע באמת. אך גם הם עוד מעט יפנו מקומם.

18. הנוסעים נגמרים והמסע ממשיך, עם נוסעים חדשים.

19. הנוסעים ברי חלוף המסע נצחי.


——————————————————————————–


"הדבר הקשה ביותר בעולם הוא לרכוש הלוך רוח של לוחם. אין טעם להיות עצוב ולהתלונן ולהרגיש כי אכן הצדק איתנו בעשותנו כך, מאחר שאנו מאמינים כי מישהו עושה לנו משהו תמיד. איש אינו עושה דבר לאף אחד, לא כל שכן ללוחם".

מתוך מסע לאיכטלאן. ק. קסטדנה.

 

"לוחם חייב ללמוד להיות ניתן להשגה ובלתי-ניתן-להשגה בעיקול המדויק של הדרך. אין טעם שלוחם יהיה ניתן להשגה שלא במתכוון בכל זמן, כפי שחסר תועלת לגביו להסתתר כאשר הכול יודעים שהוא מסתתר".

שם.

"להיות נגיש פירושו בשביל הלוחם, למעט לנגוע בעולם הסובב אותו. ומעל לכול, הוא נמנע בכוונה מלהתיש את עצמו ואת האחרים. הוא אינו מנצל וסוחט בני אדם עד דק בייחוד בני אדם שהוא אוהב".


שם.


"אדם מוכרח לחדש ללא הרף את תולדות חייו על ידי כך שהוא מספר להוריו, לקרוביו ולידידיו כל מה שהוא עושה. אולם ללוחם, החסר תולדות חיים, אין צורך בהסברים, איש אינו כועס עליו או מתאכזב ממעשיו. ומעל לכול, איש אינו לוכד אותו בעזרת מחשבותיו וציפיותיו"

שם


"המוות הוא בן לוויתנו הנצחי. הוא נמצא תמיד לשמאלנו, כמטחווי זרוע מאיתנו. המוות הוא היועץ החכם היחיד שיש ללוחם. בכל פעם שהוא מרגיש כי הכול משתבש וכי הוא עומד על סף הכיליון, הוא יכול לפנות אל המוות שלו ולשאול אותו אם זה אמנם כך. המוות שלו יאמר לו שהוא טועה, שאין דבר חשוב באמת, פרט למגע ידו. המוות שלו יגיד לו, "עדיין לא נגעתי בך".

שם

"בעולם שבו המוות הוא הצייד, אין פנאי לחרטות או לספקות. יש פנאי רק להחלטות. לא משנה מה הן ההחלטות. דבר לא יכול להיות רציני יותר או פחות מדבר אחר בעולם שבו המוות הוא הצייד, אין החלטות קטנות או גדולות. קיימות רק ההחלטות שלוחם מחליט נוכח מותו הבלתי נמנע".

שם


"ההבדל הבסיסי בין אדם רגיל לבין לוחם שהוא שלוחם רואה בכל דבר אתגר, בעוד האדם הרגיל רואה כל דבר כברכה או כקללה".

מתוך סיפורי עוצמה, ק. קסטנדה.

"מושג הלוחם היה מופלא בעיני, ובה בשעה גם אחד הדברים המפחידים ביותר שנתקלתי בהם אי-פעם. חשבתי שזהו מושג שאם אאמצו הוא ישעבד אותי ולא יותיר לי פנאי או את הנטייה למחות, לבחון או להתלונן. להתלונן היה מנהגי מאז ומתמיד, ולמען האמת, הייתי נלחם בשיניים ובציפורניים כדי לא לוותר על כך. חשבתי שתלונות מעידות על אדם רגיש, אמיץ, וישיר שאין לו בעיה לבטא את העובדות שלו, הדברים שהוא מחבב והדברים שהוא לא. אם כל זה יהפוך למערך לוחם, עמדתי להפסיד יותר משיכולתי להרשות לעצמי.

אלה היו מחשבותי הכמוסות. ובכל אופן, חמדתי את הכיוון, את השלווה ואת יעילותו של הלוחם. אחד העזרים הגדולים ביותר, שבהם השתמשו השמָנים של מקסיקו העתיקה כדי לבסס את מושג הלוחם, היה הרעיון של קבלת המוות כבן לוויה, כעד למעשינו. דון חואן אמר שכאשר הנחה זו מתקבלת, לא משנה באיזו מידה, נוצר גשר הנמתח מעל הפער שבין עולם היום-יום שלנו לבין משהו הנמצא לפנינו, אך אין לו שם; משהו אפוף ערפל, שאינו נראה כקיים; משהו כה בלתי ברור שלא ניתן להשתמש בו כבנקודת ציון, ובכל אופן, הוא שם, קיים בצורה שלא ניתן להכחיש.

דון חואן טען שהיצור היחיד עלי אדמות המסוגל לעבור על פני הגשר הזה הוא הלוחם: חרישי במאבקו, בלתי ניתן לבלימה – כי אין לו דבר לאבד; מעשי ויעיל – כי יש לו את הכול להרוויח. יש לו את הכול להרוויח."

מתוך: 'גלגל הזמן' ק. קסטנדה, עמ' 72

———————————————————

אודות המונח: 'פרגמנטים'.

*פרגמנטים בפילוסופיה היא צורת כתיבה שמביאה רעיונות בצורה של משפטים קצרים. בזה אחר זה, שביחד טווים מסר מסויים.

המלה 'פרגמנט', משמעותה: מיקטע, חלק ממשה.


באנגלית FRAGMENT הוא שבר ממשהו. כשאומרים על מישהו ש'הוא מאוד פרגמנטד', הכוונה באנגלית לאדם שכל כולו מפוזר להרבה כיוונים.


כתיבה בפרגמנטים היא צורה ידועה בפילוסופיה.


פיסות קטנות של פסיפס שאמורות לטוות תמונה קולאז'.

 


בין הפילוסופים שכתבו כך נמנה את:


1.סרן קירקגור

http://www.religion-online.org/showbook.asp?title=2512

 

2. נובאליס:

http://www.kirjasto.sci.fi/novalis.htm

 


3.הידוע והמבריק שבהם היה הפילוסוף הפרה- סוקרטי, הרליטס האפל:

 

http://community.middlebury.edu/~harris/Philosophy/Heraclitus.html

 


לסיום רק אוסיף כי כתיבה ברצף. כמו במסה או מאמר, עובדת לפי לוגיקה סדורה (אונה שמאלית של המוח) ועל כן היא כבולה מעט.


כתיבה בפרגמנטים דומה לכתיבת שירה. ישנו חופש יצירתי הרבה יותר גדול לכותב לתת לרעיונות להבליח גם בלי סדר ואירגון (אונה ימנית של המוח). וכך יש יותר מקום, בצורת כתיבה כזאת, ליצירתיות ומעוף. ומצד שני הקורא לא מוגבל על ידי המבנה של המסה, והוא יכול לתת למשפטים לארוג במוחו כל תבנית שירצה, ביחס לכתוב.

 

——————————————————————————–

* מסה זו גם מופיעה  בקטגוריה: 'פרגמנטים'.

 

ג.ר.

 

הנפש

 

קטע של קורט ווחגוט: "כל אחד יודע עכשיו כיצד למצוא את משמעות החיים בתוך עצמו.

אולם האנושות לא היתה תמיד כל כך בת מזל. לפני פחות ממאה שנים, לגברים ולנשים לא היתה גישה קלה אל תיבות החידות שבתוכם. הם אפילו לא יכלו למנות את חמישים ושלושת השערים של הנשמה. דתות חסרות ערך זכו להצלחה כבירה.

האנושות, אשר לא ידעה את האמיתות השוכנות בכל יצור אנוש, נשאה עיניה החוצה – תמיד דחפה החוצה, היה מי אחראי לבריאה, ובכלל מה כל העניין הזה של הבריאה. האנושות שיגרה את סוכני הקידמה שלה החוצה, כל הזמן החוצה. לבסוף השליכה אותם אל החלל, אל הים חסר הצבע, חסר הטעם,חסר המשקל של היקום האינסופי.

היא השליכה אותם כמו אבנים.

סוכנים אומללים אלה גילו את אשר התגלה כבר בשפע על פני כדור הארץ – סיוט של חוסר משמעות אינסופי. החלל החיצון, היקום האינסופי, העניק שלושה חסדים: גבורה ריקה מתוכן, קומדיה זולה, מוות חסר טעם.

היקום האינסופי איבד , סוף סוף, את האטרקציות המשוערות שבו.

האדם יכול היה לחקור רק את עולמו הפנימי. רק הנפש של האדם נתרה ארץ לא נודעת. זאת היתה ראשית החוכמה וטוב הלב.

איך חיו בני האדם בתקופות קדומות כאשר נפשם עדיין לא נחקרה?''

קטע אירוני, של קורט וונגוט, מתוך סיפרו: ''הסירנות של טיטאן'', 1959, תרגום: יותם הראובני, הוצאת זמורה ביתן.

 

יש משהו בתוכנו שהוא לא אנחנו, אבל הוא יותר אנחנו מאשר סך הכל מרכיבנו ביחד.

הוא לא הכוליות של הוויתנו, הוא אכן 'רק' חלק מאיתנו, אך בה בעת הוא יותר מאשר כל סך מרכיבינו.

הוא (או יותר נכון: היא) לא נגיש, לא נראה, לא מוחש בדרך כלל, די עלום, זעיר מאוד, יותר מטבע לשון פואטית – מאשר משהו שניתן לאששו כממצע מדעי.

ועם זאת, הוא (או היא ליתר דיוק), הם חיינו במלא עצמיותם הפוטנציאלית. כן כמה עצוב; לרוב זו עצמיות פוטנציאלית. האני שהיה יכול להיות לנו לו היינו מאפשרים לה את הממלכה, לה, לכולה שתמלא בנוכחותה את מכלול חיינו.

 

היא -הנפש.


נסיון יפה ומעניין להגדיר את נושא הנפש, מתקיים בספר של (הפסיכיאטר): רוברטו מיטלפונקט:''על צפרדעים, נסיכות ומטפלים – ציפור הנפש''.

הנה הקישור לפרק הרלוונטי:

 

http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=208

האם לאנשים יש חיים?

 

כשאדם מתבונן בעולם יש בו תחושה שיש דבר כזה ששמו 'חיים של בני אדם', כלומר שיש תחום כזה שבו הדברים באמת קורים ושיש דבר כזה ששמו חיים, הוא יכול להתבונן במשפחה היושבת יחד בסלון, או בזוג שישוב בבית קפה, או חבורה של צעירים מהלכים בשקט על המדרכה – והוא חש ש… זה החיים, שהאנשים האלה חיים, עכשיו, שהחיים מתרחשים עבורם עכשיו.

כשאדם, גדל כשהוא עוד ילד, והוא חוזר הביתה מבית הספר, הוא יכול להביט על דמות של נערה הולכת, הוא מסתכל עליה ויכול להגיד לעצמו: "הנה, יש לה חיים, והיא הולכת עכשיו לחיים שלה". ויש משהו שמחכה לה, משהו שממלא אותה, משהו שכול כולה חלק ממנו. שקורה לה, שהיא מתרחשת עמו. אנשים מבחוץ נראים, באופן כללי, כאילו יש להם חיים, כאילו שהם חלק מאיזשהו עולם.

כשרואים דג באקווריום, והאקווריום זה העולם שלו, האקווריום זה החיים שלו; המים והשרכים, הדגים האחרים, זה העולם שלו, ויש לו עולם. ונראה שגם אנשים זה ככה, יש להם עולם.

והנה לאחר שנים הילד הזה גדל, ויש לו חיים משלו, הוא נכנס ויוצא בחיים של אנשים אחרים, ואולי לא יוצא לו להשוות את הדימוי שהיה לו לגבי מה זה חיים, מה זה לחיות, איך זה החיים של בני אדם. והנה נוצר מצב שהוא פוגש אנשים והוא רואה (ומיד מדחיק כמובן) שבמקום עולם של חיים, שהוא החיים שלהם, שכשהם מגיעים אליו, הם עכשיו חיים, עכשיו הם מתרחשים – הוא מוצא אנשים שכל החיים מנסים להנשים נסיונות של לחיות. הם עושים מאמצים, כמו מריונטה ללא חוט, להתנהג כאילו שהחוט מניע אותם. כמו שאנשים מנסים כל הזמן להתניע את מנוע של עולם החיים שלהם. וזה מה שמתרחש: בכל יציאה לתיאטרון, בכל התחלה של קריאת ספר, והרמת טלפון למישהו, והתחלה של סקס או מערכת יחסים, ועם כל נגיסה, ובכל הדלקה של הטלויזה, ועם הולדת הילד החדש – כולם מנסים להתניע את המנוע של עולם חייהם. המדובר על הרבה נסיונות ממקטעים שונים ליצור כל פעם מהתחלה, או כולם ביחד, פיספס, קולאז' של חיים. אך זו לא מיקשה אחת חיה ונושמת, מבעבעת, עם דינמיקה חיה ונובעית ממרכז כובד מגנטי, מרכזי ופנימי. זו איזושהי כותנת עשויה מטלאים שאדם מטליא; טלאי אחד זה הבת (או הבן), טלאי אחר זה הקידום בעבודה, טלאי אחר זה הספר שהוא החל לקרוא, וטלאי נוסף זה התחביב שלו, וטלאי נוסף זה החבר שלו והשיחות שלהם אחת לכמה זמן. אבל הטלאים הללו, של מה שאנשים עושים בחיים, אינם יכולים להפוך לתחליף של חיים שהם בעצמם התרחשות יhappaning' לחיים שהם מסכת שלמה, למשהו חי ונושם, למעין מרק סמיך מלא תוכן שהאדם כל הזמן שוחה בתוכו, צולל, עולה ויורד ומוקף מכל הצדדים באקולוגיה האורגנית ששמה: החיים שלי או העולם שלי. זה לא כך.

מרחוק כולם נראים כאילו יש להם חיים, כאילו יש איזה שדה חשמלי ששמו חיים של פלוני, או החיים של אלמוני, אך זה לא עולם באמת, זה לא יקום, זה לא יוניברס, זאת לא אפילו פלנטה, עם אטמופירה וחיים אורגניים, וציר שסביבו היא מסתובבת, עם אגמים ונהרות ועופות שמעופפים בחלל. זה לא משהו עם חיים משל עצמו. זה דברים שאנשים עושים בהעדר עולם אוטונומי עם אוירה שלמה ויחודית משל עצמו. אלה החיים שלא התרחשו. אלה החיים במקום החיים.

לא כך דמיין לעצמו הילד בהתבגרו את החיים שלו ושל אחרים, ובכל פעם שהוא מתקרב לחיים של מישהו, או זוג, או משפחה – מרחוק כולם נראים שיש להם חיים, שהעסקנות שלהם נובעת מאיזשהי מלאות פנימית, שהיא הרמונית ושלמה בתוך עצמה. של עולם, כמו האקוואריום, שיש לו את הגבולות שלו, ואת התוכן שלו, ואת המאפיינים שלו ואת המרקם שלו. אך כמו תמונה, שמרחוק נראית שלמה וזורמת, אך כשמתקרבים, רואים שזה רצף של קיטועים, של נקודות לא מחוברות, שבגלל סמיכות של קירבה לנקודת אחרות, יוצרות את האשליה של תנועה, זרימה וצורה מובהקת ומאגדת כלשהי.

ואכן, הראיה מבחוץ מטעה; מסתכלים על פאב, זוגות זוגות, שלישיות – ליד שולחנות; כל שולחן – בועה, כל שולחן חיים. אך כשמתקרבים עוד ועוד ועוד – מבחינים שהשלושה הם בעצם שלושה אנשים בודדים שהם יותר מופרדים זה מזה ושקועים כל אחד בעצמו – מאשר חבילה אחת. וכשעושים עוד 'זום' ועוד, מגלים שגם בכל אחד מהם, אין קוהרנטיות והומוגניות, וכי בכל אחד מהם ישנם המון המון מחשבות ורגשות קטנים שרצים בו זמנית להרבה כיוונים, ובכל אחד מהם קיימים הרבה מאמצים להחיות את השיחה, וליצור תחושה של רצף ודינמיקה. אך מאחורי זה קיימים המון פחדים וחששות, אך גם תקוות ורצונות. וכלפי הזולת יש גם התנגדויות קטנות, ומאבקי כוח. והם לא מתלכדים ביחד לכלל יקום שיש לו חיים בפני עצמו.

כמעט כל בן אדם, בשלב זה או אחר של חייו, כשהוא מסתכל על החיים שלו, או של אנשים שהוא התקרב מספיק כדי לקלוט אותם באופן אינטימי – איך שהם מפני עצמם – חייב להגיד לעצמו: "זה החיים"?

סך הכל מדובר כאן על 'חברת הראווה' (כפי שכותב גי דה-בור בסיפרו בשם זה), חברה של מראית עין. כולם בטוחים שלאחרים יש חיים, או אי שם בארצות אחרות, יש חיים, שם בטח יודעים ליצור חיים. אנחנו במדינה שלנו, בשכונה שלנו, או במשפחה שלנו, או אני בחיים האישיים שלי – פיספסנו, אך באיזשהו מקום – יודעים לחיות, יודעים מה זה חיים.

קשה לתפוס, שבאלפי השנים שחלפו, מאז שמין האנושי קיים – שזה המצב, שכולם גדלים לקראת משהו שהם מפללים שהוא יהיה חיים, ואז הוא גדל וחווה את חוסר היכולת שלו כיחיד לבנות עולם מלא חיים שמתרחשים מעצמם, ואז מספרים לו שבשביל זה יש משפחה. אך בהקימו אותה הוא מגלה שמשפחה מורכבת משני אינדווידואלים בודדים, זרים זה לזה בהרבה מקרים (זכורני שלפני שנים הרבה, שנת 1975, הגעתי ללונדון והוקרנה שם סידרה נפלאה בשם 'Intimate Strangers' איזה שם נפלא וטראגי). הם גם זרים לילדים שלהם, בתוכם שוררת זרות, ובהם מקיימים את העניין הזה של המשפחה, לא עבור עצמם, כי עבור עצמם אין להם את המשפחה, המשפחה עבור עצמה היא צירוף של כמה אנשים שחיים ביחד באותו חלל, המשפחה קיימת יותר לצורכי ייצוג, המשפחה כמותג, המשפחה כתוית.

הדברים נכונים גם לגבי כל תחום אחר בחיינו, מסתכלים על סופרים, חיים בעולם של סופקים, הוויה, יקום של סופרים. נפגשים, מדברים על דברים שסופרים מדברים עליהם, חיים חיים של סופרים. והנה פוגשים חבורה של סופרים ואין חבורה מלוכדת, אחת. כל אחד מהם לכוד בבדידותו ובבועתו הוא, בתוכו מיליון ישויות סותרות. וביניהם ובין עצמם אין הרמוניה, בעיקר מאבקי כוח סמויים, לכל היותר כמה קואליציות וכמה אופוזציות. והוויה שוקקת ושלמה אין שם, רק הדימוי החיצוני, כמו פוסטר.

וכך בכל מקום, מבחוץ זה נראה עולם, מבפנים, כל אחד ממשיך לנסות להתניע באלפי נסיונות את המנוע של חייו.

והאשליה הזו, שלכולם יש חיים ועולם, היא אשליה הולכת ונמשכת. מסתכלים על בן אדם בעבודה, זה יכול להיות בבנק, במסעדה, במשרד, ונראה כי כשהוא גומר אתה העבודה שלו הוא הולך וחוזר לחיים שלו לעולם שלו, אל אקולוגיה שהיא מחכה לו, שהיא מלאה בעולם פרטי שלו; ספרים שלו, תחביבים שלו, חברים שלו, המשפחה שלו – בקיצור, הוא מוקף בעולם שאופף אותו מכל הצדדים בחיות, חיוניות ובעיקר בסמיכות של המרק.

אז זה לא כך, הוא חוזר לריקנות אחת גדולה, לתוך כלום. לתוך חלל ענקי שהוא מנסה נואשות למלא, להכניס לתוכו כל פעם דברים שיהפכו את החלל למלא תוכן, לנושם, לחי. (כמו אולם גדול שמפעם לפעם מכניסים שולחן, כיסא). מפעם לפעם מנסה לקרוא ספר, להרים טלפון לידיד, אולי הערב בכלל נצא, עם האישה או הבעל יושבים לראות איזה תכנית בטלויזיה, כמו שעשו שלשום ואתמול. נסיונות מגושמים למלא את החלל הענקי הזה שאמור להיות חיים גדושים. אך כשרואים אותו מדמיינים שחייו הם כמו בריכה שהוא צולל לתוכה, ובפנים צמחי מיים ודגים, וסוסני ים. האמת היא שבחייו שלאחר העבודה, הוא מנסה למלא עוד דקה ועוד דקה עד שהוא הולך לישון. חייו אינם שם עבורו.

וכך לגבי אנשים פרטיים, אך גם החיים באופן כללי; כשאנו מסתכלים על מקומות גדולים בהם נראה כי מתרחשים חיים, למשל בית מלון או בית חולים, או מסעדה הומה סועדים ומלצרים. ואנו חשים בפנים זה כמו שזה בסדרות טלויזיה, למשל בית חולים, למשל בסידרה כמו E.R. , בית החולים נראה באמת כמו יקום, כמו מקום בו מתרחשים דברים, מלא ושוקק כמו אותו רק סמיך או אקווריום; אנשים באים ויוצאים, וקורים להם דברים והחיים שלהם מלאים, והם לא צריכים להניע אותם כל הזמן, והם שוחים בהם, והם מקיפים בהם מכל הצדדים. ולאחר שאנו רואים את אותם אופרות סבון, את אותן סדרות, זה נותן לנו תחושה שאכן החיים יכולים להיות אותו יקום צפוף ונושם ושוקק חיים. חיים שמלאים את עצמם וחיים את עצמם ללא מאמץ. כמו אנו רואים באי. ר. שיקגו הופ וחברים. מסתכלים על הסידרה 'חברים' בטלויזיה, ורואים עולם שמתרחש מעצמו. לא רק שהעולם של כל אחד מלא כשעצמו, אלא שהעולם של כולם מלא בכולם. וישנה תחושה שבאמת שם זה קורה, שם החיים. ואילו החיים שלנו והחיים של אנשים שאנו מכירים, אצלנו זה לא קורה משום מה כמו שם. אולי לא היינו בקורס הנכון, אולי לא פגשנו את קבוצת האנשים הנכונה, אולי לא היינו במקומות הנכונים. ולא רק בסרטים או בסדרות, גם אנשים שאנו רואים וקוראים עליהם. מה הם עושים שיש להם עולם? קוראים ספרים של א. ב. יהושוע ועמוס עוז? ואולי זה אלה שיש להם תואר שני? אולי באמת השכלה וידע ממלאים ועושים עולם? ולא סתם בקורסים, משהו מוסמך, כמו באקדמיה. אולי בכלל בכלל באמריקה (כמו באי. אר. ובחברים).

אמנם כולנו יודעים שבאי. אר. ובחברים, זה פיקציה, אלה שחקנים שמשלמים להם כדי שיגלמו ביחד עולם. אך באיזשהו מקום זה מסתדר לנו, כי כך אנו מדמיינים שזה מה שקורה במקומות הגדולים ורוחשי החיים הללו; בתי חולים, בתי מלון, מערכות של עיתונים, משרדי חברות טלויזיה. ומה קורה כשאנו נכנסים לעבוד באחד ממקומות העבודה שהוזכרו כאן? מה אנו מוצאים? כשאנו מכירים את האנשים שם כעבור כמה חדשים, האם אז זה באמת יקום שוקק, שלם מלא בעצמו ומתרחש מעצמו? או שזה קודם כל אנשים, אנשים בודדים שנמצאים ביחד במקום אחד, תחת כותרת אחת, אבל אנשים, שלובשים מסכות, ויוצרים ריטואל מישחקי שעוביו כעובי זגוגית, זגוגית אטומה שמאחוריה מסתתרים פחדים ורצונות אישיים, שמפורקים לאפלי תת חלקיקים, שמתנגשים ביניהם ולא באים כלל למודעות, כי המודעות עסוקה באותו משטח דק של המסכה החברתית. המסכה המורכבת אף היא מקולאז' של קלישאות וכללי משחקיים שמחפים על העדר דינמיקה קבוצתית כוללת.

אז החיים הם לא הדרמה השוקקת של אי, אר, או הההנאה הקלילה של 'חברים', כל אלה זה מה שצובעים ממעל. החיים והעולם של אנשים הוא יותר מה שמתואר במחזות של טנסי וילאימס, יוג'ין א'וניל, ארתור מילר ואוגוסט סטרינדרג – הדרמות והטרגדיות הללו מקלפות וקורעות את הפוסטר, את אותה חלקה מיופיפת ששמה 'אני עורך דין' ויש לי חיים של עורך דין, ועולמי מלא בדברים שעולמות של עורכי דין מלאים בהם. אך אם ניקח את אותו עורך דין, אז כאן זה לא נגמר, יש לו עוד עולם, יש לו משפחה, ומשפחתו זה חייו, כמובן. או להיות אמן, אמנות זה החיים שלי, זה העולם שלי. ודרמה במיטבה, ופרוזה במיטבה – עושים בדיוק את זה; הם קורעים את אותה עטיפה ששמה: זה 'העולם שלי, אלה החיים שלי', עטיפה שבה אנו עוטפים את חיינו, (למען אחרים), ומסתירים בתוכם את הקרעים, את הנסיונות המגושמים לרקום ביחד חיים, ואת המפולות ואיי החורבות של אותם ניסיונות. את החורבות וההריסות שבתוך האנשים המפוארים, שמבחוץ נראה שיש להם את החיים והעולם שלהם.

ולבסוף, ההתרחשות הטוטלית והסוחפת הזו, שבה אתה חי את חייך וחייך חיים מולך, האם היא אכן, פוטנציאל, האם יש דבר כזה?

והתשובה היא מורכבת כי לשם כך צריך להתעורר, והשאלה היא נתעורר לתוך חיים שהתרחשו לנו או שהחיים הם אותו פוסטר אותה מסכה ריקנית.

על רוחניות ודתיות

"הפכנו לאלוהים, במקום לעשות מקום כדי שאלוהים או השכינה יכולים להיכנס"

גבריאל רעם

 

.לעתים קרובות אני תוהה אם הדת היא האויב של אלוהים. זה כמעט כאילו שהדת היא מה שקורה כאשר הרוח עוזבת את הבית".

בונו

 

"אלהים ציווה על הפילוסוף: 'היה אתאיסט'"

אנונימי

 

"אלהים הוא החבר הדמיוני של המבוגרים"

מורגן פרימן

 

"האדם ללא רוח, ללא היסטוריה, ללא אמנות, רצוי פחות מן הבהמה,

האדם היחיד אינו יקר כשלעצמו, אלא כאפשרות, כדרך אל הרוח".

הרמן הסה, סופר, מחבר 'סידהרתא'

—————————————————————————————————————————————————–

רוחניות ודתיות, האם אותו הדבר?

כן ולא. בעיקר לא.

יש כאן בלבול של מי שרואה את הדברים בצורה לא ממוקדת. כמו לראות מרחוק בית. והעצים מסביב יכולים להראות כאילו הם חלק מן הגדר המקיפה אותו.

ובכן רוחניות הייתה תמיד והיא תמיד של היחיד ובינו לבינו. דת היא קודם כל דבר מאורגן וממוסד, שייך לכלל והדתי מוצא עצמו בתוכו כחלק מן הכלל הדתי. והיא גם היחסיות שדרכה היחיד מודד עצמו ביחס למה שהוא קורא: אלהים.

הדתיות היא ביחס לגורם עלום, גדול כל יכול. כאן קשה ליצור אינטימיות או משהו חרישי ומופנם, כאן זה היחס בין הקטן והחולף (האדם) ובין הבוס הגדול בכבודו ובעצמו (אלהים). כאן זה מזמין לרוב התבטלות מצד המאמין.

ומה לגבי הרוחניות? ובכן אם הדת היא בין האדם לאלוהים, הרוחניות היא בין האדם לנפשו. הרוחניות היא קוואנטית, סאב-אטומית, כי היא מבקשת מן האדם להיכנס לתוך הדבר הקטן ביותר שקיים בתוכו, הנפש ולתת לה להנהיג אותו. זאת לעומת היחס לאלוהים בו האדם צריך לצאת מעצמו להתאחד עם משהו הרבה יותר גדול ממנו.

היחס לאלהים הוא אקסטטי; ללכת לאיבוד לעצמך במשהו יותר גדול ומוחצן. לצאת החוצה, אל העולם.

היחס לרוחניות הוא מיסטי; ללכת לאיבוד במשהו יותר קטן ומופנם. להיכנס פנימה לתוכך.

אנשים דתיים רבים היו רוחניים. כלומר כחלק מן המסע הדתי שלהם הם פגשו והתייחסו לעולם הנפש שלהם. אך אדם יכול להיות רוחני ללא היותו דתי. דהיינו בלי לקחת בחשבון את קיום האלהים.

ואז הוא בודד מאוד, רק הוא והנפש שלו.

למה הדבר דומה? לאדם בארץ זרה, הוא לא יודע שפתה ומנהגיה, אך יש לו ידיד אמיתי שמדי פעם הוא פוגש אותו ומקבל ממנו הדרכה ונוחם, בעיקר נוחם ואמפטיה. כך ברוחניות.

בדת הזר הופך לחלק מן החברה, הוא נטמע בה ומאבד לעיתים את זהותו האישית כאדם. כאן (בדת) זו לא ידידות אינטימית, אלא שייכות למגזר רחב יותר.

הדגש ברוחניות הוא על אנושיות, פנימיות, החוויה האישית, השיח האינטימי. הסובייקטיביות משיגה תודעה רחבה ועמוקה – בכוח היותה סובייקטיבית, מאוד.

הדגש בדתיות הוא על להיות חלק מן מחברה של אחרים השייכים לאותה הדת. כאן יש אובייקטיביות, לא משנה איך אתה באופן אישי רואה את הדברים, העיקר שאתה עושה ורואה את הדברים דרך הפריזמה של הרוב.

בדת זו אמונה ודבקות. ברוחניות זו כוונה וידיעה.

בדת אתה חי ביחס למשהו אבסטרקטי, כך גם ברוחניות. אך האבסרטקטיות של הנפש והנשמה היא אחרת מזו של אלוהים. היא של אסיר השכוח בכלא הפנימי ועל הרוחני לא לשכוח אותו. בדת האבסטרקטיות היא של משהו רחוק מאוד, והאדם צריך לפרוץ מכלא החומר כדי לפגוש את אלוהים שמחוץ לכלא. ברוחניות מי שבכלא זה לא האדם אלא הנשמה, ואותה צריך לשחרר מן הכלא.

ברוחניות האדם הוא המשחרר והנשמה משוחררת. בדת האלהים הוא המשחרר והאדם הוא האסיר.

הרוחניות לא גואלת את האדם מהיותו בודד ואבוד על פני האדמה. לא מעניקה לו אב או אם שבשמיים שיתחילו לדאוג לו כי הנה הוא חזר הבייתה. הרוחניות דווקא מנציחה את מצבו הבודד, העיוור, הזרוק וחסר התקווה של האדם בעולם. רק מעניקה לו את קצה החוט של הנשמה, דרכה אפשר לקבל לפעמים קצת נוחם, חיזוק, חום ואמפטיה. דרישת שלום מעולמות הרוח של שלווה נצחית וקבלה חסרת תנאי. וזאת כדי להחזיק עוד קצת מעמד.

"תכלית החיפושים לא צריכה לביות העל טבעי, אלא העולם. העל טבעי הוא האור: אם הופכםי אותו לתכלית, משפילים אותו".

סימון וייל, הכובד והחסד, הוצ. כרמל, עמ' 161

הרוחניות מפנה את האדם לאסירה שאסורה בתוכו, הנשמה שלו, ומנסה לגרום לו לגאול אותה מכלא הלחץ, האגו, וההשוואה החברתית. כדי שתהא לו ידידת אמת עמה יוכל להשיח, בין יום מתקצר ללילה מתארך.

הידידות בין שניהם היא ידידות בין אסירה שמשוחררת על ידי נווד בודד שהלך לאיבוד בארץ זרה.

בתוכנו יש ידידה. והידידה זו קרובה יותר לאלוהים מכל התפילות שבעולם. היא אסירה והיא יכולה להיות עמנו. וכך לקרבנו בצורה זו קצת לאלוהים, יהא אשר יהא.

 

וכותב על כך פול טיליך המופלא:

נשמה אינה חומר מסתורי, היא אינה חלק מאלוהים, היא אלוהים עצמו. אבל לא אלוהים של הקרקע, היוצר את כל הברואים, ולא אלהים המכוון את ההיסטוריה והמופיע כמאורע המרכזי. אלא כאלוהים הנוכח במקום מושבם ובאישיותם של בני האדם. אוחז בהם, מלהיט אותם ומשנה אותם לחלוטין".

פול טיליך, מתוך: `העכשיו הנצחי`(1886- 1965)

 

 ולסיום, הנה עוד כמה אימרות בנושא:

"הכל יודעים כי הטיפה מתמזגת עם הים,

מעטים יודעים כי הים מתמזג אל תוך הטיפה"

קאביר (משורר סופי).


"מי שיודע את עצמו, יודע את אלוהיו"

אימרה סופית


"רוחו של האדם מתחברת עם העולמות העליונים;

העוצמה של העולמות העליונים מתגוררת באדם.

האם המרחק בין העולמות העליונים והאדם כה גדול"?

האנג טסו -צ`אנג (1593-1665)


"מה עצוב שאין אנו יודעים את כתובתה של הנפש…"

ויקטור הוגו, `עלובי החיים`

16.2.2003