ארכיון תגית: ישות

הנפש כישות נשית

את מה שחי באדם ניתן לכנות בשמות רבים: נפש, נשמה, אני, מהות פנימית, עצמי וישות פנימית. קט סטיבנס קורא לה: ליסה. המשותף לכל השמות הללו היא שיש להם, למרבית הפליאה נטיה מיגדרית. הנפש, או הישות הפנימית היא מהות נשית – זה כוחה וגם חולשתה.

וראשית החולשה: הנשיות בעולמנו נמצאת במצב של דיכוי מתמשך על-ידי הכוח הגברי. זו הסיבה העיקרית לכך שאנו מתקשים לגעת בישות שבתוכנו ולעורר אותה. זו הסיבה לכך שהיא כה עלומה, ספונה ומכווצת בתחתית התת-תודעה. הכוח הנשי, הישות הפנימית , לא יכולה להיחלץ מהמסה הכוחנית והדחוסה שמעליה. זה המצב בחברה שלנו, וזה המצב בנפש האדם.

אנו חיים בעולם הנשלט על-ידי הכוח הגברי הדומיננטי, הקשה, המיוזע, התחרותי. (עולם שבו גם הנשים אינן חיות בהרמוניה עם נשיותן, אינן יודעות מה זו נשיות אמיתית ונגררות למשחק שטחי, שבו שטיקים חיצוניים ומשחקים מחפים על היעדר נשיות בעלת עומק ועוצמה).

ועתה הכוח או העוצמה הנשית: הכוח הנשי אמור לעלות מבפנים; מחיה ופותח, מרווה ומפרה. התחדשות וגאולה (בהקשר זה מן הראוי לעיין שוב בשירו של חמי רודנר: "גאולה" ואולי לקרוא אותו בעיניים חדשות) יכולות לנבוע רק מן המעיין הפנימי ורק על-ידי הכוח הנשי, ועד שלא ייעשה צדק לכוח הנשי בעולמנו ובתוכנו, לא נוכל להגיע לשלמות עם עצמנו. גבר יכול להיוולד רק מאישה, ואישה יכולה להיוולד רק מאישה, כי חיים באים רק מהקוטב הנשי. תחילת חיינו מהאישה שהיא אמנו, ואף חיינו הפנימיים יכולים רק להתרחש במידה ונגלה ונתחבר לאישה הפנימית שבתוכנו. בהיעדר נוכחותה של הנשיות הפנימית אנו חיים בעולם, בגוף ובנפש – הנמשלים על-ידי מאבקי כוח, עולם שבו כל דאלים גבר, אך מתחפש לנאור ולשוחר קִידמה. קידמה ונאורות שלעולם לא ימומשו ללא שחרור הכוח הנשי וגאולתו.

רק הישות הנשית הפנימית והעלומה יכולה להביא ברכה והתחדשות. בהיעדרה הכול קשה, חד-ממדי, תחרותי ומאומץ.

כשהנשיות משתחררת, היא כמו גייזר, כמו זאבה פראית * כמו סופה מתפרצת מבפנים, כשיטפון מים חיים, כמי תהום המחיים את כל מה שיבש וקמל בשלטון גברי קשוח. מים פנימיים המצמיחים המוני זרעים שהיו מונחים קפואים בממלכה הגברית היבשה.

ולאחר שליסה העצובה שלנו, נסיכת הישות הפנימית שוחררה מכילאה והביאה חיים מלמטה אל הבצורת שלמעלה – או אז יכולה להתרחש הצמיחה הגדולה של הנפש והרוח. (מה שמעלה רעיון מעניין, שהשכינה אינה נמצאת למעלה, בספיֵרות העליונות, אלא למטה, במה שהודחק, דוכא וטואטא מתחת לשטיח: בתהום התחתיות; העולם של הספירות התחתונות של נפשנו).

(ההינדים קוראים לכוח הנשי "שאקטי" ומאמינים שהוא טמון בתחתית עמוד השדרה כנחש המקופל סביב עצמו כקפיץ דרוך. הכוח הגברי, הנקרא "שיווה", שוכן בראש כמנהל אפור וכוחני, כעוף ללא כנפיים; הוא יוכל לקבל כנפיים רק על-ידי שחרור ה"שאקטי". ללא הכוח הנשי הופך הכוח הגברי לאינטלקטואלי, לדעתני ולכוחני, למבוסס על ידע ללא עומק ואינטואיציה).

 

——————————————————————————–


* אני ממליץ, בהקשר זה, לקרוא את סיפרה של קלריסה פינקולה אסטס: "רצות עם זאבים" (מודן, 1992) שבו היא כותבת על כך שהנשיות המדוכאת, הנשיות האמיתית – אינה הדמות הרכה הכנועה והמאולפת שלמדנו להכיר. וגם לא משהו מעודן ושמיימי (כמו המדונה או השכינה) אלא היא יותר כמו זאבת ערבות חזקה ומסוכנת. משהו פראי ביותר, חסר רסן ובעלת עוצמות שמחוברות לכוח של הטבע עצמו. (ומזה פוחד הגבר. הוא יודע בתוך תוכו שבתוך האישה טמונה פראיות עמוקה ותהומית ששורשיה הם כשורשי הפלנטה והטבע ואם רק תתחבר לזה – אין דבר שיוכל להכניעה. זה מה שהביא, בין היתר לציד המכשפות בימי הביניים; הרצון להדביר את הפראות והעוצמה של התובנה והכוח הנשיים).

כותבת על כך אסטס בפתח סיפרה (ומפנה דבריה אלה אל האישה ודמות האישה, באשר היא) :

"בכולנו מפעמת הערגה של הפראי. לכמיהה זו רק קומץ תרופות נגד שהתרבות מתירה.

מלמדים אותנו להתבייש בתשוקה זו. צימחנו שיער ארוך, כדי להסתיר את רגשותינו.

אבל צילה של "האישה הפראית" עדיין אורב מאחורינו, בימינו ובלילותינו. ולא משנה

היכן אנו, אין ספק שהצל הדוהר בעקבותינו הולך על ארבע".
 

Be, Do, Have.


מאמר זה הנו השלמה והרחבה של המאמר: "כוחה המניע של אי העשייה".מן ה-26.10.2005

http://www.nrg.co.il/online/15/ART/999/537.html

 


——————————————————————————–

About most – we can do nothing

About the rest — we could do something

But about our being – we can do, when we cease doing at all.

Just BE!

Gabriel Raam

14/10/2006


——————————————————————————–

The challenge as I see it is that most people focus first on the 'having' second on the 'doing', and third on the 'being'. Which means tht many people, even ones who financial planners, go about it all backwards. Even worse, many people never even get to the 'being' part. They spend so much time on the 'having' and the 'doing' that they never look up to see whether they are who they want to be."

David Bach

**


"החיים שלי היו סדרה של טרגדיות חיצוניות. ואף על פי כן, אף פעם לא איבדתי את השלוה. מכיוון שהיה לי מקום פנימי, שהיה בלתי תלוי בטריטוריה חיצונית"

מהטמה גאנדי, (מתוך האוטוביוגרפיה שלו).

 


"And if the earthly has forgotten you, say to the still earth: I flow.

To the rushing water speak: I am."

Rainer Maria Rilke

 


——————————————————————————–

מבוא:
ב"כוחה המניע של אי העשייה"

http://www.nrg.co.il/online/15/ART/999/537.html

– עסקתי באפשרות של עשייה ברמה יותר גבוהה, זו שמתאפשרת מכוח צמצום והורדה של הצורך להוכיח ולהתאמץ. דבר זה יוצר פינוי של חלל פנימי שקט שיהווה מעין 'שדה נחיתה' לדינמיקה שתופיע או תעבור דרכו. כמו שמתרחש אצל אמן- יוצר למשל. במאמר/מסה זו – מובא הקונספט הרחב יותר של רעיון אי העשייה. ושם הקונספט: Be, Do, Have.


חלק א':
אנו חיים בתקופה בה הסביבה החיצונית שלנו רוחשת פעילות צעקנית וצבעונית, תוקפנית ותזזיתית. הכל רעשני, גדול, פוסטרי, צועק. וגם מפתה, מזמין; כל חלון ראווה, כל פרסומת בטלוויזיה, כל מודעה

בעיתון – משדרים את המסר הבא: עזוב את תסכולי העצמי ומכאובי הנפש והצטרף לחגיגה הגדולה, כי החיים האמיתיים הם בחוץ. בפנים תמצא בעיקר ריקנות ובדידות – 'צא מעצמך' וגלה את העולם.

רבים מאיתנו מנהלים את חייהם בהתאם לגישה זו. אנחנו מטפחים קשרים חברתיים, משקיעים בקריירה, אולי אף קוצרים פירות של פופולאריות והערכה. אבל בכל החגיגה הזאת לעיתים חשים שלמרות הישגינו – בפנים התעצמה הריקנות והתפלות. מגלים אולי, ששכחנו משהו והמשהו הזה הוא עצמנו. זה הדבר שאולי מאפיין יותר מכל את האדם בתחילת האלף השלישי; יש לו כמעט הכל, אך אין לו את עצמו.

הוא חי בתחושה שעם הרכישה הבאה, עם הידיד הבא שיכיר, הרומן הבא, הקידום הבא בעבודה, הנסיעה הבאה לחו"ל – החיים יקבלו את הצבע העז והעמוק של דינמיות ומשמעות, אך זו ממשיכה לחמוק ממנו. וזה יוצר תחושה של תסכול עמוק, תסכול קיומי. ולעתים אנו מנסים לחשוף תחושה זו בפני ידיד קרוב, אך לרוב נענים בביטול – 'עזוב, מה אתה בוחש כל הזמן בתוך עצמך, צא מעצמך, החיים יפים'. והבריחה מן העצמי הנטוש נמשכת.

ולא רק כך אנחנו כלפי העולם והאחרים, כך גם הם כלפינו; אנשים בוחנים אותנו דרך כמות הידע שצברנו, בודקים מה אנו מסוגלים לעשות, או עד כמה אנו מעניינים או מבדרים. אך מתי מישהו במי שחי בנו. מתי מישהו התעניין במה שמתרחש מעבר למסכה החברתית? מתוך רצון כן להבין מה חי בנו בפנים?

כדי להבין את המכלול בתוכו משוטטות השאלות שהועלו כאן, כדאי להכיר קונספט מעניין. קונספט המכיל שלוש גישות.

3 גישות;

שלוש גישות יש לנו כלפי העולם ועצמנו. שלוש גישות שנובעות מתוך תפיסה עמוקה ומסויימת מאוד של החיים והמציאות, ניתן להגיד שכל אחת מן הגישות היא פילוסופיה בפני עצמה, פרדיגמה, תפיסת עולם. פרדיגמה אחת באה אל החיים והעולם דרך צריכה וצרכנות, וזו גישת ה HAVE. גישה שניה היא גישה הבאה לעולם דרך עשייה, יוזמה ומאמץ, זו גישת ה .DOוהגישה השלישית היא גישה שניתן לקרוא לה גישה אונטולוגית, גישה שבאה לעולם דרך הישנות והישות של הדברים, גישת הBE.

נראה, כי העולם כיום, נטוע עמוק ברמות הDO והHAVE וכמעט לא קיים ברמת הBE.

ניתן לקחת את שלושת הגישות הלו ולבדוק אותם בכל מיני שדות, למשל בשדה ביחסים בין בני אדם.

בגישה הראשונה, אנו באים לבן אדם ומבררים: מה נוכל לקבל ממנו? מה אפשר להפיק ולקחת ממנו.((HAVE.

בשניה – בגישה המעשית – אנו בודקים, מה הזולת יכול לעשות עבורנו? (DO)

ובשלישית – שזו הגישה האנושית או המהותית – אנו רוצים לדעת מי הוא ומה יש בו? מה חי בו? איך הוא כבן אדם?

.(BE)

הסופר ניל דונלנד וולש רואה אותן בספרו 'שיחות עם אלוהים'. (ספר מס. 3. עמ' 14-17 ) – כשלושה מעגלים או שלוש עטיפות, כשהאחת חיה בתוך האחרת (כמו בביצת בבושקה): המעגל החיצוני הוא מעגל הצריכה, מעגל הביניים הוא מעגל העשייה והמעגל הפנימי הוא מעגל העצמיות, או מעגל הנפש.

התפישה הרווחת אצל רובנו שהדינאמיקה של החיים נעה מן המעגל החיצוני כלפי הפנימי. אם "יהיה לנו" (צריכה, HAVE) אהבה, כסף, זמן וכו' – אז נוכל "לעשות" ( DO) ללמוד, להתחתן, לכתוב ספר, לפתח מערכת יחסים וכו' ואם "נעשה" – סוף סוף "יהיו לנו חיים" (BE), שיהיו כמובן מאושרים, שמחים, אהובים וכו'.

ניתן גם לתפוס את שלושת המעגלים הללו כמצויים האחד ליד השני בקו ישר. בגישה הנורמלית, הזרימה או התנועה היא מכיוון הצריכה כלפי הישנות. בגישה הישותית התנועה ישנה חתירה חזקה למטרה, והיא נעה מן המעגל של הישות כלפי מעגל הצריכה, דרך מעגל העשיה. כאן התנועה נובעת ממרכז כובד ישותי, וכשהוא מלא ועוצמתי הוא יוצר גלי עשייה שמביאים עמם שפע שאותו צורך האדם.

 

אך כיום, בני האדם נעים ממעגל הצריכה לכיוןן מעגל העשיה, ושם נתקעים. במין ניתור בין אובר עשייה לאובר צריכה. שלוכדים את האדם בתוכם, ומשם כבר אין אפשרות להגיע למעגל הישות.

התרבות השלטת כיום היא תרבות רכושנית. הפילוסופיה השלטת היא פילוסופיה צרכנית: הכל יכול להיפתר על ידי צרכנות. כל הבעיה היא הרכישה הבאה שעוד לא רכשנו. כלומר, אם רק נגדיל את נפח הצריכה ואם נקנה את הספרים הנכונים, הויטמינים הנכונים, אפילו המחשבות הנכונות (חשיבה חיובית, חשיבה נכונה) – הכל יהיה בסדר. כביכול הכל הוא שאלה של צרכנות. כך שכולם צורכים כמו מטורפים, וכל אחד משוכנע שמה שהוא קונה עכשיו, יקצר את דרכו אל האושר. מספיק להביט על פני האנשים בקניונים הענקיים, כדי לראות שם את ההבעה שאומרת שעכשיו הגיעו למקום בו החיים האמיתיים הולכים לקרות.

הבעיה היא שאנו צורכים לא רק מוצרים אלא גם יחסים, בני אדם, רעיונות, קורסים, סמינרים, מורים רוחניים, פסיכולוגים. הכל הוא בר צריכה אפילו דברים מופשטים כמו אושר, אמונה, אמנות, אהבה וכו'. הכל בר צריכה. וכולם סוגדים למולך הצרכנות. וככל שנסגוד לו יותר, כן תגבר רעבתנותו.

אנו חיים תחת פילוסופיה הגורסת שהאושר טמון בכמות הצריכה או במוצר שצרכנו. ועם יש בעיות, אז או שעוד לא צרכנו מספיק, או שעדיין לא צרכנו את הדבר הנכון. תפיסה זו גורמת לכך שבתינו מלאים בדברים שאיננו צריכים, שקנינו מתוך רצון למלא איזו ריקנות.

ואם מה שקנינו לא ממלא אותנו ואת חיינו, אנו משוכנעים שאם נעשה יותר, נגדיל את יכולת הקניה שלנו, ואז נוכל לצרוך את הדבר הבא שיעשה את הטריק. וכך יוצא שאנו מתרוצצים עוד ועוד, מתוך תחושה שככל שנספיק יותר, נעשה יותר, נתאמץ יותר, כך נגיע רחוק יותר. ואז נוכל לרכוש כל שנרצה. אושר, אהבה, הבנה, תקוה וכו'.

יוצא מכך שאנו מיטלטלים רוב חיינו בין צרכנות כפייתית לבין עשייה מטורפת – סחרחרת שקשה לצאת ממנה וקל כל כך להיסחף בסיבוביה ולשכוח להיות! רק להיות, פשוט להיות. כמו כלב, תינוק, או צמח, השלמים ומלאים בהוויתם.

וכאמור, יחסינו לזולת נגזרים מן הפרדיגמה הנמשלת על ידי התמהיל בין עשייה לצריכה.

אנו לא דור של 'מי אתה'? ,(BE) אלא מה יש לך להציע? או מה הצלחת להשיג?,(HAVE) או מה אתה מסוגל לעשות .(DO).ערך פנימי ,(BE) נסוג מפני כושר ביצועי ,(DO) ושניהם מפני הרכושנות .(HAVE)

 שאלת ההיכן?

אז היכן בכל זאת ניתן למצוא אותה?

-בעיניים של תינוקות

-בשירי משוררים

-בעיני אוהבים

-בעיניים שנדלקו בלהט דתי.

ובעיקר בתוכנו פנימה. בחלל הפנימי השקט.

המצב הנכון לאדם הוא לבוא אל העשייה ואל היכולת לקלוט ולאכסן דברים – מתוך קשר אל פנימו ואל המהות וההוויה הפנימית שלו.

קודם אתה ישנו, (BE) קודם יש לך הוויה פנימית מסויימת, מרכז כובד מסויים שחי בתוכך, מה שנותן לך כוח לצאת לעולם ולעשות. ואז אתה עושה עם זה משהו (DO): כותב, מקים עסק וכו' ואז זה מביא לך כסף או רכוש או הכרה.(HAVE)

בחיים שהיו יכולים להיות לנו לולא המרוץ המטורף אחר רכוש – השאלה הייתה לא מה אתה עושה (מקצוע, עיסוק וכו'), או מה יש לך, (תעודות השכלה, רכוש, חברים, קשרים), אלא: מי אתה? איזה מן אדם אתה בתוכך, בפני עצמך? מה חי בך?

מי שחושב שאם יהיה לו יותר, יותר כסף, יותר אהבה, יותר מין, יותר רוחניות, יותר השכלה, (מחק את המיותר) – יגיע להיות מאושר, טועה. רק שלמות פנימית, וקשר עם הפנימיות והרגשות – יכולים להביא לו שפע, אבל זה יהיה שפע פנימי. והשפע הפנימי יהדהד ויהיה באותו התדר של השפע החיצוני, שיבוא מעצמו. אבל אז זה כבר לא יהיה חשוב כל כך, כי יש לו את עצמו.

אם כך שייקספיר שוב צדק: "להיות או לא להיות, זו השאלה".

כלומר, לדעתו של שייקספיר השאלה היא אם להיות עשיר, או מצליח HAVE)) וגם לא אם להיות עסוק ומבוקש כל הזמן (DO), השאלה היא: האם אנו בכלל קיימים, האם יש בתוכנו מרכז כובד פנימי לו ניתן לקרוא: אני, או עצמיות. הוויה פנימית מוצקה ובלתי משתנה שכל הזמן ניתן לחזור אליה. (בית). זו השאלה ששייקספיר מדבר עליה. ועם מרכז הכובד הוא צריכה או עשייה, אז התשובה היא: 'לא להיות'.

ולהיות זה עניין של מצב תודעה; ומצב תודעה יוצר את יתר התופעות סביבו. האלכימאים הקדומים לא חתרו להפוך עופרת לזהב אלא ניסו להראות שהזהב שבעולם קיים בנשמת האדם, וזו רק שאלה של מצב תודעה מתאים כדי להגיע לכך.


 שאלת ה"איך"

וכאן מיד בא האדם ושואל, או קיי, אז איך מתחברים לישות הפנימית? לBE הזה? ובכן שאלת האיך היא שאלה מכשילה, כי איך שאנו שואלים: 'איך', מיד אנו מוצאים עצמנו לכודים ברמת הDO.

ולמעשה כשאדם רוצה עזרה בתחום כלשהו, בין אם זה תחום פסיכולוגי, מקצועי, או רוחני, מיד הוא מקבל שפע של עצות, שרובן ככולן שוכנות ברמת ה'איך'. תעשה את זה ואל תעשה את זה וכו'.

גם הרוחניות, שאמורה לעסוק ברמת הישות עוסקת יותר מדי בDO, ניתן למצוא כיום שפע של טכניקות, מריקודים מקודשים, ותרגילי נשימה, ועד יוגה, פנג שואי, טאי צ'י ודמיון מודרך, והמכנה המשותף לכולן שכולן מנסות להגיע ל'BE' דרך ה."DO"


אפשר גם לנסות אוטוסגסטיה, סוגים שונים של חשיבה חיובית ותכנות עצמי. ולמעשה מה שעושים כאן הוא שמשטים בתודעה שתייצר את תוצרת ה'בי'. וכך לשכנע עצמך שאתה כבר מחובר למהות הפנימית. והתקווה היא שאם המוח יאמין בכך אולי זה יקרה.


——————————————————————————–

חלק ב':

בחלק א' של המאמר עסקתי ביחסים בין שלושת החלקים: 'בי', 'דו' ו'הב'. בחלק זה ברצוני להרחיב ביחסים שבין שני המרכיבים הראשונים בלבד: בי ודו.

אחת מן הסברות השכיחות בקשר לשיפור עצמי מכל סוג שהוא, היא שהשקעת מאמצים ועבודה בכיוון רצוי תביא לתוצאה מקווה.

על פניו ולכאורה, משפט זה נשמע הגיוני למדי. ואכן, אם אדם רוצה לבנות לעצמו גוף לתפארת, עליו לאמץ שריריו בעבודה עם מכשירים מסוימים וכעבור זמן ועבודה מאומצת וסדירה יגיע לתוצאה הגופנית המקווה. כנ"ל גם בלימודים לקראת תואר וכו'. בדוגמאות אלו אין פגם, אך כפי שכתבתי במאמר הקודם: "כוחה המניע של אי העשייה" – הבעיה מתחוללת ברמה הבאה, רמת הנפש, הרוח או התודעה. שם החוקים מתהפכים; שם המאמץ רק מחליש. ברמות אלו הדרך להשתפרות, או יותר נכון, להגעה לרמה אישית גבוהה יותר, היא פרדוכסלית ומנוגדת להגיון.

אנו מנסים להחיל על רמות אלו את חוקי הרמה המכאנית על ידי השלטת הגיון ורציונליזציה. אך אלה לא יביאו לשום תוצאה ברבדים היותר גבוהים של המערכת האנושית. ההבדל בין הרמה המכאנית-טכנית-רציונאלית ובין הרמה התודעתית-נפשית-רוחנית, משול להבדל שבין הפיזיקה של ניוטון (הפיזיקה, המקובלת, הקלאסית) לפיזיקת הקוואנטים: מה שסביר הגיוני וליניארי ברמה אחת, הופך לחסר פשר ברמה הבאה.

הרמות המכאניות עובדות לפי הגיון סביר ומתקבל על הדעת, ברמות הדינאמיות מתחיל האל-הגיון. שם ההיגיון הרגיל מפסיק לעבוד. לדוגמא: ברמות המכאניות כדי להתקדם, כדי להגיע, צריך להגביר מאמץ (בכיוון הרצוי), כדי להיות מסוגל לעשות, עליך קודם כל להגיע.

וברמות אלו כדי להגיע עליך קודם כל להיות שם… זהו משפט פרדוכסלי. שאומר שקודם כל 'בי', ורק אחר כך 'דו'.

אין דרך לצאת מתקיעות או מלכוד על ידי הגברת מאמץ. כי הגברת מאמץ רק מחזקת את חיבוק הדוב של זה שאנו תקועים בו. ותוביל לקוטב ההפוך באותה מלכודת. כל מלכוד הוא אך קטע מתוך רמה שלמה בה אנו מצויים. והרמה היא עיסקת חבילה. אי אפשר לשנות פריט אחד בעיסקת החבילה, רק לצאת מעיסקת חבילה אחת ולהגיע לעיסקת חבילה אחרת. ושם אחר לעיסקת החבילה, היא: רמה. חיי רובנו מצויים ברמה המכאנית ועלינו לצאת ממנה כדי להגיע לרמה הדינמית. הרמה המכאנית היא רמת ה'דו', והרמה הדינמית היא רמת ה'בי'. ואם יוצאים מרמת ה'דו', אז גם מפסיקים להיות קורבן לחולשות של הרמה זו

ה'בי' עובד לא דרך מאמץ, אלא דרך הרפיה של מאמץ. לא על ידי לימוד או יישום של טכניקות חדשות. אלא דרך ריקון התודעה. לא על ידי פעילות, אלא על ידי ויתור. לא על ידי התכווצות והתמלאות, אלא על ידי הרפיה והתרוקנות. ברמת ה'בי', מרפים שליטה; שם לא גורמים, אלא מאפשרים לדברים להתרחש. שם הדומיננטיות של הרצון, מוחלפת – באפשור.

ורמת 'הבי' עובדת כך כדי לאפשר למשהו בתוכנו ומחוצה לנו להנחות אותנו. ברמת ה'בי', האדם מחובר למשהו בו שיודע. הוא עצמו אינו הגורם הפעיל, אלא הסביל של חייו. הוא לא צריך לגרום למאום, אלא להביא עצמו למקום בו החיים יקרו לו ויתרחשו עליו.

ברמת ה'בי' דברים באים אליו ולא הוא בא לדברים. ברמה זו הוא מעוגן בקוטב הנייטרלי (הצופה) של חייו ולא קופץ מן הקוטב השלילי (חוסר מעש) לחיובי (פעילות ומאמץ).

ברמה הגבוהה הוא נע בין הקוטב השלילי (שקט פנימי) והנייטרלי (צופה ומתבונן במתרחש). (ולא בין קוטב שלילי לחיובי).

כל היועצים מייעצים לנו מה לעשות כדי להגיע למה שאנו רוצים, או צריכים.

רוב האנשים זקוקים דווקא ליועצים שייעצו להם איך 'לא לעשות'! איך להרפות, איך לאפשר.

וככל שאנו יותר מעורבים, יותר מזדהים, כך אנו יותר מתאמצים, וככל שאנו יותר מתאמצים אנו פחות מחוברים לעצמנו, או למשהו בנו שיודע ומנחה (רמת ה'בי'), וכך נשתקע יותר ברמת הדו. זה אומר שאנו מצויים בוורטיגו, בסחרור עמוק של כלי הטיס שלנו. המכשירים שלנו מראים לנו שאנו מתרסקים ואז אנו מפנים את ההגאים כלפי הקרקע, לא יודעים שזו מהות הוורטיגו; בלבול שמביא להיפוך בין המטרה ומה שהפוך לה. ובעוד אנו עושים מאמצים עליונים להמריא מעלה, אנו מפנים את ההגאים כלפי מטה. ומאיצים את הטיסה כלפי התרסקות.

והנמשל? אנו מתאמצים מאוד להיחלץ מן המצב הקשה וחסר המוצא בו מצויים חיינו. אך המאמץ רק מחריף את המצב ממנו אנו רוצים להחלץ. כי זה רק נותן יותר תנופה ואדרנלין לכיוון העכשווי של חיינו. וכך מאמץ רק מכווץ ויוצר חסימה גדולה יותר של המערכת.

הדרך להשפיע על מצב כלשהו היא דרך המהות. כי רק המהות משפיעה על הסובב אותה, המסובב לא יכול להשפיע על הסובב. והסובב מצוי ב'בי', ואילו אנו קבורים ב'דו', וכאמור, ה'דו', לא יכול להגיע ולהשפיע על ה'בי', רק ה'בי' יכול להשפיע על ה'דו'.

ברמת ה'בי', אין וודאות, רק מיסתורין.

אין טכניקות ודרכים, רק ריקות וחלל פנימי.

אין עשיה מאומצת רק פסיביות עם דריכות פנימית.

אין ידיעה, רק חוסר ידיעה.

אין תשובות, רק שאלות.

אין יוזמה, רק אפשור.

אין דחיסה, רק מרווח.

אין וודאות מתוחה, רק חוסר וודאות שלווה.

ברמת ה'בי', כל תחושת העצמי היא אחרת: הרגשות רגועים, המחשבה צלולה, הנפש והתודעה רחבים, זורמים וחסרי גבולות. האדם משקיף על העולם מתוך מרכז כובד פנימי עמוק, כשבתוכו שקט ורוגע. כאן אתה ישנו, ומפה אפשר לנבוע החוצה. ואף לעשות.


כותבים ג'יי וקתלין הנדריקס:

"מה שכולנו זקוקים ללמוד אותו באופן נואש הוא ש(ה)מקום… שאפשר לחזור אליו הביתה נמצא בתוכנו, במרכז ישותנו. אינך יכול להגיע לשם על ידי הליכה החוצה, אלא רק על-ידי חזרה פנימה. ראינו אנשים העושים כל דבר אחר על מנת למצוא את המהות, פרט להיפתחות לעולמם הפנימי. הם מנסים למצוא אחדות דרך בניית בתי חלומות, מציאת תחביבים משותפים, קניית דברים, הבאת ילדים לעולם, ועבודה משותפת, אך אף אחד מהללו לא יפעל בלי התחברות למהות הפנימית. אנשים רבים בתרבות זו חולים בלבם באורח חשאי מכיוון שיש להם הכל פרט להתחברות עם מהותם".

ג'יי וקתלין הנדריקס "במרוצת החיים" (הוצ' אחיאסף, 1996 עמ' 44)


ישנן דרכים ששמות להן כדגל את הריקון במקום המאמץ. למשל דרך הזן בודהיזם בנויה על ריקון התודעה ממחשבות מתרוצצות ואת הגוף מכיווץ. להביא את מערכות העצבים מפאזה סימפטטית לפאראסימפטטית, כדי להגיע בסופו של דבר לאיזון ביניהם. במאמר הקודם, "כוחה המניע של אי העשייה" – הזכרתי גם את שיטת אלכסנדר.

שתי הדרכים או השיטות, מדברות על כך שעלינו להגיע לbe לפני ה-do ובמקום ה-have. ולשם אין דרך, רק קפיצת דרך!

הדברים האמיתיים בחיים, הם לא תוצר של התפתחות הדרגתית, אלא התרחשות, הפניניג. משהו שקורה כאילו מעצמו.

בממלכת הישות אין עשייה. ברגע שתרגמת את החיפוש אחר קשר עם הישות ל"איך לעשות מה" – איבדת את האפשרות לקשר כזה. דברים אמיתיים קורים, דברים אמיתיים מתרחשים, לא נעשים מכוח רצונו של מישהו. ישנו איזה שהוא פער קוואנטי, בין מה שיכול וצריך להיות לבין איפה שאנחנו נמצאים. ועל הפער הזה לא ניתן לגשר על ידיעת האיך, או על ידי עשיה נמרצת.

הרמה המכאנית נמשלת על ידי מה שהאדם מבין אותו לוגית ועושה אותו מכנית. ואילו הרמה הדינמית מצויה מעבר להגיון הרציונלי, וההתקדמות הלינארית. לשם לא מתקדמים, לשם מגיעים, לשם מתחברים.

כפי שכותב אריך קסטנר החכם:

"כאשר נערמים מכשולים וקשיים בדרך,

אין להתקדם בצעדים קטנים,

אלא יש לקפוץ קפיצות גדולות!

זאת יודעות אנו החיות, וגם האנשים המעמידים פנים חכמים כל כך -

חייבים לדעת זאת."

אריך קסטנר -עצרת החיות


המעבר מן הרמה המכאנית שבה דברים נדחפים או מהונדסים, לרמה הדינאמית, בה דברים קורים או מתרחשים – אינו מתרחש באופן הדרגתי וליניארי, אלא בבת אחת, רגע אחד אתה פה ורגע שני אתה במקום אחר.

זה כמו מעבר מקומה נמוכה לגבוהה ללא מעלית או מדרגות; אתה מוצא עצמך שם בלי לדעת איך הגעת.

אתה לא מתקדם לשם, אתה נשאב. זה לא נעשה, זה קורה. זה יכול להתרחש בשיחה, או קריאת ספר ולפתע אתה שם. אתה מבין, אתה אחד עם היצירה. היא חיה בך, אתה אחד עמה.

למעבר הזה להתרחשות הזו, להיפוך הזה קוראים: קפיצה קוואנטית.

ואיך מתרחשת הקפיצה הקוואנטית הזו? ובכן כאן אנו נתקלים בסמך המיסתורין שתמיד מפריד את רמת ה'דו', מרמת ה'בי'.

ושוב, את הדברים האמיתיים בחיים אי אפשר ליצור או לגרום, הם מתרחשים לבד ומעצמם כשהתנאים ראויים או בשלים.


המשך פיתוח נושא הbe במאמר הבא: 'המסע אל הישות הפנימית'.

גבריאל רעם

9.11.2005

——————————————————————————–


"מי שרוצה לטעום טעם אור גנוז ירבה בהתבודדות, ובזה יסורו

מעליו כל הפחדים, ועל ידי זה שמתבודד מפנה לבו מכל עסקי העולם

הזה ובמטל הכול עד שמבטל הכול לגמרי, שלא יהיה בו שום גסות

ושום ממשות, ועל ידי זה נכללת נפשו בשורשו ועל ידי זה נכלל

כל העולם כמו בשורשו, דהיינו שנכלל עמו הכול באחדותו".

ר' נחמן מברסלב


"תפילתי היא אהיה אשר אהיה ואעשה מה שאעשה.

כל מה שאני רוצה לעשות הוא לחיות בקצב עם עצמי. כל שאני רוצה

הוא לעשות את שאני עושה, ולא לנסות לעשות את שאינני עושה. רק

לעשות את מה שאני עושה. רק להתקדם צעד אחר צעד עם עצמי. רק

אהיה אשר אהיה".

"אהיה אשר אהיה, – אבל עכשיו אני מה שאני, וכאן אני צריך

להשקיע את המרץ שלי, אני זקוק לכל כוחי כדי להיות מה שאני

היום. היום אעבוד בקצב אחיד עם עצמי, ולא עם מה שאני 'צריך

להיות'. כדי לעבוד בקצב עם עצמי, אני חייב להמשיך ולהעמיק את

תוכי. אלוהים גילה את שמו למשה, והיה זה אהיה אשר אהיה".

יו פרתר, מתוך "בדרך להיות, מאבקי בדרך אל עצמי".


"אנשים רבים בתרבות שלנו חולים בלבם באורח חשאי, מכיוון שיש

להם הכול פרט להתחברות עם מהותם"

ד"ר ג'יי וקתלין הנדריקס "במרוצת החיים" הוצאת אחיאסף 1996

*
"ייעודו האמיתי של כל אחד הוא להגיע אל עצמו. יכול הוא לסיים

את חייו כמשורר או כמטורף, כנביא או כפורץ – אין זה מעניינו,

כי אחרי הכול אין לדבר חשיבות כלשהי.

לכל אדם ייעוד משלו, אך איש אינו יכול להתאימו לצרכיו ולשלוט

בו כחפצו. הייתה זו טעות לרצות אלים חדשים, היה זה בלתי נכון

לגמרי לרצות לתת לעולם דבר כלשהו, לא הייתה להם לאנשים נאורים

חובה כלשהי, אף לא הזעירה ביותר, אלא זו האחת: לחפש את עצמם,

להיות איתנים בתוך עצמם, למשש את דרכם קדימה ולא חשוב לאן

תוביל הדרך".

הרמן הסה, "דמיאן" עמ' 119

 


Be who you have to Be,

so that you can Do what you have to Do,

in order to Have what yu want to Have.

That is all of coaching in a nutshell: Be-Do-Have"

-master coach


“To be or not to be, that is the question.”

William Shakespeare, Macbeth.


‘What you act as, if you are, you become.’

אנונימי

 

Be it. Then Do it. You'll Have it.

אנונימי

 

קישורים:

מי שכתב רבות על מעגל הישות, הוא הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר. הנה קישור למאמר שלי עליו, בנושא זה:

http://www.e-mago.co.il/Editor/philosophy-422.htm

קישורים רבים אחרים על BE DO HAVE מצויים בקישורים הבאים:

http://tinyurl.com/d9d8v

http://tinyurl.com/da5th

http://www.taketheleap.com/create.html

http://www.taketheleap.com/define.html

http://www.justonepercent.us/Walsh.html

http://www.stacistallings.com/lifelessonbedohave.htm

http://www.taketheleap.com/create.html

http://www.sosuave.com/quick/tip259.htm

http://tinyurl.com/d2mpc

http://www.grunch.net/synergetics/gst1.html

http://www2.lifeonpurpose.com/coachtrain2001d.html

http://shop.themasterscircle.com/be-do-have.html

http://www.aboutit.co.nz/ianda/BeDoHave%5B33kb%5D.doc

http://www.being.net/more/bdh.htm

http://www.prosperityforyou.com/BE-DO-HAVE.htm

http://tinyurl.com/86clr

http://tinyurl.com/axzjr

http://christianparadise.com/Stallings019.html

http://www.poweryourpotential.com/resources/bedohave.html

http://denverjobs.jobing.com/news_featureJobing.asp?story=1589

http://www.elizabethmullen.com/archive/Be_Do_Have.htm

http://tinyurl.com/7dkke

http://www.gentle.org/News/article/sid=460.html

http://www.manngroup.net/article7.html

http://tinyurl.com/c86c4

http://starterkithaven.com/bedohave.htm

 

להיות מאושר, או להיות.


מגל לגל נדים המים;

פעם מעלה, פעם מטה,

פעם גאות ופעם שפל.


ואנו עם הגלים;

כה עולצים עם גל גבוה

כה מצטערים עם שפל הגל.


מצבי הרוח של החיים:

פעם מעלה,

פעם מטה.


לא שמים לב;

שמגל גבוה לנמוך

ומנמוך לגבוה )וחוזר חלילה(


קרבים המים לחוף;

גל גבוה, גל נמוך -

כל הזמן אל החוף.


כל הטיפות והרסיסים;

- אל החוף.

והחוף הוא המוות.

ג.ר.


* * *

משפט מפתח: המאמץ שאנו משקיעים בניסיון להיות מאושרים, לא מאפשר לנו להתמסר לחווית החיים.

כשהגל עוסק בהגעה לפסגה ובמאמץ לא לחזור לשפל – הוא מחמיץ את הכוח המניע שביניהם: שהיא הדינאמיקה, כוח התנועה של הגל.

הגל יכול להיות שטוף בחוויה הטוטלית של היות גל, או שבוי במאמץ להישאר למעלה. בעשותו כן, הוא מחמיץ את העוצמה הדינאמית הגלומה בתנועה. את חווית הדינאמיות של היות חי.

אמנם הטרגדיה והאבסורד עבור שניהם היא בכך, ששניהם יתנפצו בסופו של דבר אל חוף המוות.

אך האחד יעשה זאת מתוך התמסרות להוויה של היות גל. ואילו האחר – תוך כדי עיסוק בהנהלת חשבונות; חישובים של מאזן האושר: הנאה מול כאב, הצלחה מול כשלון, השג מול מפלה.

שניהם יגיעו לחוף שהוא סופם. האחד במלא כוחו, במלא חייו, כוח החיים שלו לא רק שלא התדלדל, אלא בשיא כוחו. התחיל גל פעוט וחלש ועתה (הוא מחזיר את ההשקעה), מתנפץ במלא כוחו ועוצמתו. כמו מוחה ומורד בסופו. יוצא נגד החוף העוצר את שיטפו. מותו יוצר התרחשות; החיים הלמו במוות…

השני הגיע (אם בכלל) דל, מרושש וחסר מעוף. מת במהלך חייו. חייו לא הגיעו למפגש עם המוות. הם אזלו והתרוקנו עוד הרבה לפני סופם. כל הזדהות עם שיא וכל מעורבות רגשית עם שפל – רוששו את כוח החיים של הגל. עסוק בהתמסרות לשיאים מזדמנים, מקבץ פרוטות ושקלים של ריגוש לקערת האושר הפעורה. בוגד בשליחות תנופתו עם כל שיא רגשי מזדמן.

במקום להתמסר לחווית החיים, נופל למלכודת הדבש של האושר.

במקום להוות שחקן נוסף בדרמה הענקית של הבריאה ובטרגדיה הנוראה של המין האנושי, נשבה בלחשי הפיתוי של נחש האגו.

במקום להתמסר לגדולה הטראגית של תפקידו במחזה, הוא מעדיף ללקק טיפות דבש מעל השיח המתנתק, בדרכו לתהום*.

 

* משל עתיק על מצבו של האדם, מספר על אדם הרץ במדבר שלושה ימים ללא משקה. לפני שהוא צונח מיובש, הוא רואה ממול אריה, הוא סב לאחור ורואה ממול נמר. ברגע האחרון הוא מבחין בבור פעור מתחתיו, הוא קופץ פנימה, ונוכח בתהום עמוקה, שבתחתיתה נחשים ענקיים. תוך כדי הצניחה הוא מבחין בשיח, ונאחז בו תוך כדי אנחת רווחה. ואז מיד רואה שני עכברים, אחד שחור, השני לבן, מכרסמים את גזע השיח, ורגע לפני שהשיח צונח מטה, הוא מבחין בכמה טיפות דבש על אחד העלים, והוא שולח לשונו ללקק אותם.


"הלכתי אל היער, כי רציתי לחיות בכוונה. להתייצב רק מול העובדות החיוניות של החיים. ולבדוק אם איני יכול ללמוד מהן מה שהן יכולות ללמד כדי שלא יגיע המצב שבעמדי למות אגלה שלא חייתי".

הנרי דיוויד תורו


"המחיר של כל דבר היא כמות החיים שאתה ממיר עבורו"

הנרי דיוויד תורו


——————————————————————————–

27.2.2005

 

החיים כמגנט


Things are seldom what they seem

Skim milk masquerades as cream;

Highlows pass as patent leathers;

Jackdaws strut in peacock's feathers

 

גילברט וסאליבן מתוך האופרה: ''ספינת הוד מלכותה, פינאפור'':


——————————————————————————–

א. פרולוג, אקספוזיציה
לא תמיד הדברים הם כפי שהם נראים. לרב הם לא. הדברים כמות שהם, רחוקים מן הדרך בה הם מוצגים כלפי חוץ. ולעתים קרובות הצגת הדברים הזו, החזות החיצונית של הדברים באה במקום הדבר האמיתי. קל להתבלבל ביניהם, אך הם לא אותו הדבר, יש הבדל;

למשל,קיים הבדל בין לשמוע ולהקשיב., להסתכל ולהתבונן, לדבר ולשוחח – ובין להתקיים ולחיות.

לא כל מי ששומע מקשיב,

לא כל מי שמסתכל רואה,

לא כל מי שמניע שפתיו יוצר שיחה

ולא כל מי שיש בו חיים, אמנם חי.

וכפי ששמיעה יכולה להתחזות להקשבה, ואדם מסתכל יכול לתת את הרושם שהוא גם רואה את אשר הוא מביט בו, וכפי ששניים מדברים יכולים לתת את הרושם שגם משהו עובר ביניהם (שיחה) – בנוסף להנעת השפתיים והוצאת מלים מהן – כך אדם החי את חייו יכול לתת את הרושם שאמנם יש בו חיים נוסף לפעילות המכאנית של שימור המערכת.

ובדימוי יותר גס: אנו רגילים כי חלק גדול מן הדברים שאנו פוגשים הם חיקוי לדבר האמיתי; אדם יכול להביט בחזה של אישה ולא לדעת שזה בעצם סיליקון. או במעיל עור שהוא עשוי מסקאי (חיקוי סינתטי). במסיבה יש אורות, וצחוקים וריקודים וחיוכים וקל לחשוב שכולם נהנים, אך יכול להיות שזו אך סימולציה למצב של שמחה ובתוכם האנשים נושאים את עצבונם ויאושם, ובחוץ משחקים את ההנאה.

החברה שלנו היא חברה של מראית עין, של ראווה, של שואו – אומר גי דה בור ב"חברת הראווה" שלו. גם ההוגה ז'אן בודריאר טוען כי אנו חיים בחברה של תדמיות. – בספרים ובמאמרים שפרסם מאמצע שנות השבעים ואילך, מתאר בודריאר את החברה הפוסטמודרנית כחברת מדיה והיי-טק, שהפרטים בה לכודים בעולם של הדמיות (simulations), מופעי ראווה, רשתות תקשורת וכו', ומאבדים בהדרגה כל קשר ל''מציאות'. למשל בספרו: "אמריקה" הוא כותב שביקור ב'דיסנילנד' הוא למעשה ביקור באמריקה וניתן אולי להגיד ש'דיסנילנד' היא יותר אמריקה מאמריקה, היא ארון הקודש שלה.

בחיים שמתאר בודריאר הכל הולך ומאבד משמעות. כולנו חיים בהיפר-מציאות (hyperreality), לוקים בחוסר אוריינטציה, כמו שרויים בוורטיגו שמחוללת הוויזואליה המלאכותית.

לפי בודריאר, ההיפר-מציאות היא מצב שבו דגמים מחליפים את ה''מציאותי''. טכנולוגיות המדיה החדשותיות אינן עוד משקפות את המציאות כי אם מייצרות היפר-מציאות, שהופכת דומיננטית ומכפיפה את המציאות אליה. היות שהפרטים בחברה מפנימים את הדגמים הללו, מיטשטש הגבול בין ההיפר-מציאות לחיי היומיום. וכך אנשים חיים בעצם את התדמית של החיים במקום את החיים עצמם.

לחיות בחברה של תדמיות אומר שאנו מחליפים את הדבר המלאכותי בדבר האמיתי. עד שניתן לשכוח שמה שאנו רואים הוא לא הדבר האמיתי. ניתן לטעות ולחשוב שמה שאנו רואים הוא הדבר האמיתי, אך במקרים רבים אנו מגלים לאחר זמן את ההפך, למשל שהאהבה, הידידות, התמיכה, ההפגנה של בטחון עצמי, בתחילת היחסים היו רק למראית עין והדבר האמיתי הנו פחות מלבב מכפי שהוא מוצג כלפי חוץ, ולמעשה בפנים זה לא מה שזה נראה בחוץ. החוץ מחקה משהו, אך הוא כשלעצמו אינו מה שהוא מציג את עצמו.

וכך גם באשר לחיים; האם זו תחמושת אמיתית או כדורי סרק. האם זר פרחים זה הנו אמיתי, או רק דימוי מדיוק לזר האותנטי; חיקוי מרהיב מפלסטיק.

חיים יכולים להיות ההסתר של חיים; הפוזה שמחפה על העדרם. כפי שתצלום של משפחה יכול להיות הפוזה של חיי משפחה (עם כל החיוביות המשתמעת מן המונח) – שמחפה על העובדה שיש ביניהם ריקנות אחת גדולה (או קונפליקטים) במקום חיי משפחה (אך כדי לעמוד על כך אין די בלהסתכל, יש צורך להתבונן…). המקצוע או ההשכלה של האדם יכולה להוות חיפוי לדלות פנימית, או אפילו להעדר של חיים פנימיים אצל האיש. אך החברה שלנו לא ממש דורשת מן האדם חיים פנימיים. אם יש לו או אין לו – זה לא מעניינה של החברה, אנשים לא מעוניינים בחייו הפנימיים והאישיים של האחר. קנה המידה דרכו מביטים על אנשים הוא קנה המידה החברתי; האם הוא מצא מקומו בחברה, האם עשה משהו עם עצמו בקטע של ללמוד משהו שמשלב אותו במארג החברתי, כן או לא. הוא צריך לעבור בתי אולפנא למיניהן (ששם מישהו מוסמך חברתית מסמיך אותו ומאשר שהוא עמד בקריטוריוני ידע מסוימים, להם לא יזדקק שוב במרבית המקרים) ואז עם המקצוע, או המיומנות שרכש, ושאנשים אחרים יכולים להיבנות ממנה – הוא נקלט בחברה. וזה מה שחשוב: השיבוץ שלו במפה החברתית, כלכלית, אקדמית. אך מיהו ומה הוא? והאם הוא בכלל – זה לא רלוונטי וגם לא מטפחים אמות מידה להתייחסות אליהם. את זה משאירים למשוררים, סופרים ומחזאים.

כך באשר למה שחי מעבר לתדמית ולעיסוק החברתי. מה בדיוק והאם בכלל?

ובכן כדי להקצין זאת עוד יותר, הרי שבשנים האחרונות האנושות שולחת לחלל החיצון חלליות. חלק מהן בניסיון לגלות שם חיים. אך השאלה שיכולה להישאל בקשר לכך היא לא אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ, אלא האם יש חיים על כדור הארץ. וליתר דיוק, לאנשים שחיים עליו. או זה שאנו קוראים לו חיים, הוא בעצם בגדי המלך החדשים, או הקוסם מארץ עוץ, דימוי וזיוף של הדבר האמיתי.

בזמן האחרון עוסקת ההגות שלי בתהייה זו. אני מביט בבני אדם ותוהה על חייהם, או ליתר דיוק, תוהה האם ניתן לקרוא לחיים שהם חיים – חיים?

ובכלל, האם לכל אדם יש חיים, או האם במרבית המקרים זה רק נראה כך.

מוזר לכתוב כך על אנשים. ואנשים הקוראים זאת יכולים להתקומם; איך אפשר בכלל לכתוב זאת על בני אדם, מה זו השיפוטיות הזו. ומי שמך?

ובכן כאן עלי להצטדק. והגיבוי שאני מביא לדברים הבוטים הללו היא שהפילוסופיה, מעצם טבעה אמורה לתהות על עצם הקיום ופשר הקיום של העולם והחיים בו. במידה רבה הפילוסופיה עוסקת בהטלת ספק, בתהייה, חיפוש וחקירה אל השורש של הדברים. הפוך והפוך בה וכו'. הפילוסוף האותנטי הוא כמו ילד, המפרק שעון כדי למצוא מה גורם לו לתקתק. או כמו ילד אובססיבי (בלי אובססיה קשה להגיע למהותם של דברים) המחפש אפיקומן בליל הסדר; הוא מפיל כוסות מן השולחן, פורם ציפיות של כריות, הופך את הדרך שסידרו את הסלון – וכל אלה בנסיון למצוא את האפיקומן שיביא לו את הפרס. ואפיקומן האפיקומנים של הפילסוף האותנטי הוא החיים. והחיפוש אחר האפיקומן הזה הוא נסיון למצוא ולאפיין אותם, ובדרך הוא מזיז והופך כל שמפריע לו להגיע אליו, כל שמסתיר את הדבר האמיתי מבחינתו.

הוא מביט בבני אדם ומנסה לא ללכת שולל אחר 'סידור ועיצוב החדר' שבתדמיתם, הוא מחפש את האפיקומן: את המהות שלהם, את מה שהם מחביאים; את חייהם.

וכך, ככל שרבה מלאת ההסתרה, ככל שחוגגות יותר התדמיות, ככל שהסימולקרה (מונח שטבע בודריאר) הופכת לתחליף המצוי למציאות האמיתית – כך שומה על הפילוסוף להיות אפיקורס, חתרן וכופר בעיקר (בתדמית שמתחזה לעיקר – הכוונה, כמובן).

אז הבה ונתחיל:


ב. אנאלוגיות
 1..מגנט וגוש מתכת:

הבה וניקח שתי פיסות מתכת, שתיהן נראות אותו הדבר, בהבדל אחד: האחד הוא באמת רק פיסת מתכת, השני הוא מגנט. מבחוץ אין הבדל, אך המגנט, הנו בעל שני קטבים, חיובי ושלילי, המתכת חסרת קטבים. המגנט מקרב אליו כל מתכת שהיא, המתכת הרגילה 'אדישה' כלפי מתכות, אין לה ריאקציה עליהן. במגנט המולקולות מסודרות כך שכולן פונות לכיוון קוטב אחד, במתכת רגילה כל המולקולות פונות לכיוונים שונים (באלגאן). במגנט ישנה טעינה פנימית ומשיכה כלפי ועל החוץ, במתכת אין טעינה ואין משיכה. האחד (מתכת) הנו דימוי לחיים שהם חיקוי לחיים, בעוד שהשני (מגנט) הנו חיים שהם גם להלכה וגם למעשה, גם בחוץ וגם בפנים. חיים בעלי התרחשות פנימית והשפעה חיצונית.

 2.הירח והפלנטה:

הירח הנו גוש שומם של סלעים, אין בו מים, אויר ויונים (טעינה חשמלית של האויר). לעומת זאת, כאן בפלנטה יש את כל הסימנים הללו. הפלנטה היא גם סוג של מגנט, מבחינה זו שיש לה שני קטבים. יש לה גם ציר שסביבו היא סובבת. ויש לה אטמוספירה. כך האדם החי; יש לו אטמוסיפירה (אוירה ותחושה שהוא נושא עמו והמקיפה את אישיותו). יש לו ציר סביבו הוא סובב (משמעות ומרכז כובד פנימי) ויש לו קטבים: (עקרונות חיים). וכאן השאלה היא האם האדם הוא גוש סלעים שומם או ספירה עם חיים אורגניים, אטמוספירה והתפרצויות וולקניות.

 3.שדה אלקטרומגנטי:

כשמעבירים דרך מוליך זרם חשמל, מיד נוצר סביבו שדה אלקטרומגנטי, שזה ההד המגנטי החיצוני לזרם החשמל שעובר בתוכו. מה שאומר שיצור חי, הוא מישהו שמשהו (חשמל, חיים) עובר דרכו ואותו משהו שעובר דרכו, יוצר אוירה מחושמלת, שדה טעון. זה לא סתם חלל שמקיף את האיש אלא חלל טעון, בעל גבולות מגודרים וסמי סגורים (לכל דבר מתחת לרמה שלו).

מנורה, כשהיא מחוברת לזרם, אז נדלק בה משהו – מפיצה סביבה שדה של אור. ברגע שהיא מנותקת מן הזרם, המנורה עדיין שם, אך סביבה עוד השדה הזה של האור.

זה למעשה ההבדל בין גוף חי למת, בגוף חי עובר משהו דינמי ועוצמתי שיוצר סביבו אוירה מחושמלת (הדוחה כל מה שמתחת לרמה שלה). וכשהגוף מת אין סביבו שדה אלקטרומגנטי, כי כבר לא עובר דרכו שום זרם חיים.


ג. אוירה
למעשה כל דבר שיש בו חיים מוקף באוירה שאופפת אותו. אוירה המאכלסת בתוכה את ההתחושה של חייו. מקצת מתחושה זו של החיים של האדם השוכנים בחלל בו הוא חי, ניתן למצוא בביקור בחדרו של איש רוח, או אדם דתי, או יוצר בעל שיעור קומה; נכנסים לחדר ומרגישים משהו, קשה לשים זאת במלים, אך בחדרם של אנשים עם גדלות נפש כלשהי ישנה אוירה חיה נושמת, שמשפיעה עלינו מיד. (לרב האוירה של אדם בעל בערה פנימית חזקה היא בעלת שקט ושלווה). אוירה ניתן היה למצוא בחצר של בית קפה 'פטר' במושבה הגרמנית בירושלים בשנות הששים. ומי שזכה לשבת שם ומתגעגע לבית קפה 'פטר', לא מתגעגע לחצץ, לצמחיה, או למלצרית המבוגרת, אלא למה ששכן שם באוירה. (בכל געגוע הוא יציר של הנפש, אנו מתגעגים רק לאוירה כי זה הדבר החי שנותר מן הרגע שכבר איננו). וכשמקום כמו 'קפה פטר' נסגר, האוירה נותרת במקום עוד כמה שבועות, ואז, למרות שכלום בריהוט ובבית הקפה עצמו לא נשתנה, הביקור במקום מאכזב, כי משהו חסר, האוירה הלכה לאיבוד. ומי מאיתנו לא הרגיש זאת פעם, האכזבה שבביקור אל מקום שאיבד את האוירה שלו.

ומה לגבי האוירה שאופפת בני אדם? ובכן אלה אנשים שחי בהם משהו, אותו משהו יכול להיות נעים או לא, אך זה לא משנה לאוירה; היא תתקיים כל עוד באדם חי משהו, חסרי ברק וייחוד, סתם מישהו.

והדבר הזה שאופף את האדם שמשהו חי בו הוא מעין שדה אלקטומגנטי, או מעין פלנטה בעלת אמוספירה. אך רוב בני האדם הם כמו הירח, או סימטה שוממת שפעם גרו בה והיום לא מגיע אליה איש.

והתחושה במקום כזה קשה, קשה מאוד. שהרי הביקור במקום שפעם שקק אוירה מלאת חיים ושעתה האוירה נסתלקה ממנו – גרוע לאין ערוך מן הביקור בבית קברות.

החלל הריק שנותר לאחר שנסתלקה האוירה, (שהיא ההד המגנטי של הזרם החשמלי של החיים שמפלס דרכו דרך האדם) – הוא אחד הדברים המעיקים ביותר שיש.

ואם זה כך במקומות, קל וחומר אצל בני אדם; אלה שפעם חי בהם משהו והם עברו חוויה קשה או משהו; אנו פוגשים אותם והם נראים בדיוק אותו הדבר, אך משהו שהיה בהם נסתלק, הם נראים עתה, מהוהים, אפורים. ואז אנו אומרים לעצמנו שהם נראים נורא. ובכן הנורא הזה קיים אצל בני אדם רבים אחרים, רק שלגביהם אין לנו את יכולת ההשוואה הזו של 'לפני ואחרי', היות ואנו רואים אותם כל הזמן ללא אוירה חיה מסביבם, אין לנו יכולת לחוש איך זה היה יכול להיות לו היו מוקפים באותה אוירה.

וכך, אם אדם נשא אוירה ומסיבה כלשהי היא נסתלקה ממנו, אז ורק אז, מרגישים את ההבדל העז בין אדם החי עם חיים פנימיים ובין אדם החי בלעדיהם. רק בהשוואה הזאת בין אדם בעל אוירה לאתו אדם בלעדיה – ניתן לחוש ולהעריך את גודל האובדן עמו חיים רוב בני האדם רוב חייהם; אובדן של חייהם שלהם.

וחוץ מזה, ישנם עוד דברים שמקשים עלינו לפגוש את החלל הריק בבני אדם, היא התפאורה; אנשים מקיפים עצמם בשיחים מפלסטיק ובנוכחות סינטטית, זו שלא נושמת חיים, היא רק מכסה על העדרם.

מה שעוד מקשה עלינו להגיע למסקנה שאנשים חיים ללא חיים – הוא שדברים אינם מה שהם נראים; סך הכל קיימים שלושה סוגים, מבחינה זו: סוג ראשון הם אלה שאין להם חיים והם גם לא עושים כלום כדי לכסות על כך. בקטגוריה השניה קיימים אלה שיש להם חיים ועל כן לא זקוקים לכסות על כלום. ובקטגוריה השלישית קיימים אלה שאמנם אין להם חיים , אך הם עסוקים במלאכת טיוח ובנית תפאורה סביב הריקנות שהיא חייהם. התפאורה יכולה להיות אדם המכביר במלים, או כל הזמן נמצא בפעילות, או שהוא מאוד יצירתי או בעל קסם אישי רב – כל אלה יכולים להאפיל על כך שבעצם אין לו חיים. אלה שלוש הקטגוריות, עכשיו מה שמבלבל הוא שאלה שאין להם חיים נראים מאוד דומים לאלה שיש להם, כי שניהם שקטים, הראשונים כי אין בהם כלום והשניים (אלה שיש להם חיים) כי הם לא זקוקים לעשות משהו, הכל נעשה דרכם, הם פסיביים, החיים הם שאקטיביים.

ומה שהכי מבלבל הם אלה שעסוקים כל הזמן, הם ממש נראים חיים לגמרי, לידם, האנשים מלאי החיים אך הפסיביים, נראים חסרי חיים לחלוטין לידם.

וכך, מלאות וריקנות נראות במבט ראשון אותו הדבר, ורק מי שעוסק בזיוף ובאני מאומץ, אני חברתי הוא שנראה מלא חיים.

וכך יכול להיות שדווקא אדם מלא חיים ונוכחות פנימית יכול להראות כאדם ריק לגמרי, כי במקום לזוז ולדבר הוא רק נוכח. מה שיכול לבלבל בינו לבין זומבי, או סתם קטטוני, או ישי מיובש בבית אבות. בשניהם, סממני החיים החיצוניים פינו מקומם; אצל תשוש הנפש לריקנות ואצל האדם שחייו זורמים דרכו – לאוירה מחשמלת.

אך מבחוץ שניהם נראים ריקם, רק אלה שמדברים הרבה, זזים ממקום למקום נראים כאילו הם אלה שחיים. אך הם בעיקר משחקים את החיים, בונים תפאורה של חיים, בשעה שאלה שהם חיים באמת נראים לידם בדיוק כמו אלה שהם נעדרי חיים לגמרי.

לאדם החי יש נוכחות, משהו שלא בא מן הרגשות, או מהדם והבטן, אלא עמוק, מן הנפש.

כל מה שקורה סביבו ובו הנו טעון במשמעות. חייו כה מלאים עד שהם יוצרים סביבו התחרשויות. כמו אלפי מעיינות קטנים. הוא כל הזמן יוצר וגורם לדברים להתרחש סביבו. ומה שחשוב לציין הוא שאצלו זה קורה מבלי שהוא מתאמץ או משתדל.

האדם החי נע בין הפנים והחוץ, בפנים משהו מניע אותו וביחס לחוץ – יש לו מטרה. חייו הם התרחשות אחת גדולה. הנובעת ממעמקיו ויוצרת סביבו מעי הילה של נוכחות.

כשפוגשים אדם כזה, קשה ל'שים את האצבע על משהו', כי מה שקורה סביבו לא נוגע ברגשות של אנשים אלא במשהו עמוק יותר בם, משהו שאולי הם עצמם לא בקשר עמו – נפשם.

אדם כזה, או אנשים כאלה הם בדרך כלל מיעוט, לרוב לא יודעים עליהם וגם האנשים שפוגשים אותם יכולים לפטור אותם כמוזרים או מיוחדים (ההבדל בין שני אלו נעוץ במידת הקירבה או הסימפטיה שחשים לאותו אדם). אם הם לא כתבו משהו שזכה להערכה, או שיש להם תפקיד חשוב – לא יתיחסו אליהם במיוחד. דהיינו, זה שלאדם יש חיים פנימיים עשירים, או בעלי עוצמה וייחוד – אינו תנאי מספיק להערכה והתייחסות. לכל היותר הם יקבלו סטיגמה כלשהי: חייזרים, אאוטסיידרים וכו'.

כך באשר למיעוט, ומה באשר לרוב? ובכן אף אחד לא יעיד על עצמו שהוא שייך לרוב מחוק הפרצוף, לעדר. למסה קולקטיבית חסרת זהות אישית, הרי כל אדם רואה עצמו כבעל ייחוד משל עצמו, אך האמנם?

מה קורה בכל אחד מאותם טריליונים? האם לתנודה הפנימית שבין רגשות חיוביים לשלילים, בין להרגיש מאושר למדוכדך – ניתן לקרוא: 'חיים פנימיים'? האם ניתן להגיד על אדם החי מתוך לחץ ושאפתנות השגית שמשהו (כח חיים) מניע אותו מבפנים?

אנשים עובדים קשה כדי ליצור להם חיים; לומדים מקצוע, קוראים ספרים, מחליפים מידע בשיחות עם חברים. קונים רהיטים, אביזרי נוחות ומנסים לבנות חיים כמו שבהצגה בונים תפאורה, או קבלן בונה בית דירות. אך כל אלה לא בהכרח יוצרים חיים פנימיים, חיים שהם התרחשות, משהו שקורה מבפנים ואי אפשר להפסיק אותו.

כדי להבין יותר טוב את ההבדל הזה שבין תפאורה של משהו לדבר עצמו כדאי להתייחס למה שקורה במוסד השיחה; [1} רוב השיחות הן דיבור מאומץ על משהו שבא להסתיר את העדר הדינמיקה שבין שני המשוחחים. זהו דיבור מכסה, שמעצים את השינה והחידלון הפנימיים, בניגוד לדיבור החושף שמעצים ומבעיר את אש החיים הפנימיים. וכך גם בחיים; עושים ומכבירים במעשים, פעילויות וכו', כדי לכסות על העדר של דינמיקת חיים פנימית. החיים לא מתרחשים מעצמם, בפנים כבר לא בוערת אש תמיד, אש החיים. במקום הבערה הפנימית וחיים טעונים בתחושת חרום של למצות כל רגע, להגיע לפסגה כלשהי – ישנו מאמץ הזה, לעשות דברים כל הזמן ולא להפסיק, כדי שמערומי הפסיביות והריקנות הפנימיים, לא יתגלו מבעד לקרעי המלבושים של מאמץ וריצה מתמדת, שאנו עוטים על חיינו הפנימיים.

רב המאמץ המכסה הזה מכוון והולך אל חיי החברה; אימוץ של קודים תרבותיים: אופנה, דעות פוליטיות, אידאלים, מעורבות חברתית, קריירה וכו'. וכל המאמץ הזה (בכיוון של אימוץ קודים חברתיים) – בא על חשבון ובמקום חיים אינדווידואלים פועמים וגועשים, הבוערים מבפנים באש מגנטית צוננת, אך רבת עוצמה. המאמץ של חיים בקנה מידה חברתי באים להעצים את חלקה של התפאורה של כולם על חשבון האותנטיות הדינמית של היחיד.

החיים החברתיים הן שקר מוסכם. כולם משתפים פעולה, כולם מעצימים את מרכז הכובד החברתי, וכל זאת כדי שלא יתגלה שלאף אחד אין בעצם חיים אישיים ופנימיים וטעוני משמעות. חיים שיש להם כיוון ומטרה, חיים שנובעים מבפנים וממלאים את חיי האדם באנרגיה רדיואקטיבית דחוסה.

החברה היא המסכה המסתירה אל החלל הפנימי שבו היו אמורים לשכון חיינו.

לעיתים נקלעים לשיחה עם אדם ומפה לשם מתחילים לתהות על קנקנו, מנסים לחפור ולשאול כדי לנסות ולגלות את חייו, מה קיים שם בפנים, מעבר למה שהוא מציג בתוקף התפקיד, המעמד החברתי והשכבה הסוציואקונומית אליה הוא שייך – ואז מגלים שמעבר למקבץ של דעות שטחיות וקלישאיות, ('כל אחד עושה את מה שעושה לו טוב', 'העיקר זה המשפחה' ו'כסף זה הכל בחיים', 'לא מוצא זמן לנוח, כל הזמן יש משהו לעשות' וכו' וכו') – אין שם הרבה, למעשה די כלום. כששואלים אותו למשל מה חשוב לו הוא עונה שחשוב לו להיות טוב, רוצה להיות מאושר, בריאות, משפחה אוהבת, סיפוק בעבודה ושאר קלישאות שלא קשורות לחיים האמיתיים והאישיים של האיש/ה. מעבר לקלישאות ישנם פחדים וספקות, אך מעבר להם – כלום, חלל ענקי של ריקנות.

אצל בעלי חיים, נראה, כי אין זה כך. הם חיים, וחיים במלאות ומה שבחוץ זה מה שבפנים. אצלנו, נראה, כי החיים של האדם אינם מתרחשים מעצם העובדה שהוא חי. בעלי החיים לא יודעים מה זה לשמוע בלי להקשיב, כשהם שומעים משהו זה עם כל הכוליות שלהם, כשהם רואים משהו – כל ישותם מצויה בראיה. אצלנו נוצר נתק משונה שכזה; ניתן להסתכל מבלי לראות, לשמוע מבלי לדעת מהו זה שזה עתה שמענו, לדבר בלי שנוצר קשר של ממש עם הזולת, ולחיות בלי לחיות. אין פלא, איפוא, שהתחליף במקום הדבר האמיתי כה רווח בחיינו, אלה סידרה של מטאפורות על מה שקורה לנו עם החיים שלנו. כמעט לכל יש לנו תחליף: במקום קפה קפה נטול קפאין, או תחליף קפה. סויה כתחליף לבשר. סרטים כתחליף לעניין ולמעורבות שלנו בחיינו. משקה סויה במקום חלב, סקס וירטואלי במקום סקס אמיתי, ויאגרה במקום חשק שמתורגם לגוף, פרוזק במקום מצב רוח טוב וכו'. החיים כתחליף של עצמם.

החיים צריכים להספיק לאדם כדי שיבער מבפנים באש התמיד, אך זה לא מספיק. הוא זקוק למעודדים, למעוררים, לגירויים. עצם העובדה שהוא חי לא עושה לו את זה (אלא אם כן הוא הולך לאבד את חייו). ואם עצם החיים לא עושים לנו את הסוטול ואת הטריפ הכי מטריף ומדליק, סימן שבמקום לחיות, נרדמנו בשמירה.

כל אדם נולד עם ניצוץ, כזה שיכול להתלקח לאש החיים, הפסיכולוג הבריטי דונלנד וודס וויניקוט מאמין שכולנו מתחילים עם ניצוץ חיוני של עצמי אמיתי, חיוני ויצירתי. גורדייף גורס כי אצל רב התינוקות מתפתח מאוחר יותר עצמי מזויף, אני מאומץ, אני חברתי – שהם מעין תחפושת או מסכה. האני המאומץ מקיף את ניצוץ החיים הבראשיתי וכולא אותו וחונק אותו. הלבוש החברתי מרחיק את האדם מן האמת הפנימית שלו כי הוא סוג של חוסר יושר שרובנו מקבלים כמחיר הכרחי כדי להיות מקובל בחברה. בחלק נכבד מן המקרים האני המזויף שולט ומחניק את העצמי האמיתי. התאמת העצמי לצרכים של החברה גורמת להרחקה מן העצמי האמיתי ולכבייה הדרגתית של אש החיים.

אם נדמה את חייו של אדם למכונית, הרי שאצל חלק לא קטן מבני האדם, המכונית אכן שם, אך המנוע כבוי והיא לא נוסעת לשום מקום. ויש דברים שניתן לעשות עם מכונית שמנועה כבוי; ניתן לרותם אליה סוסים, אפשר גם לשבת בתוכה להדליק מדורה ולצלות תפוחי אדמה, אפשר לצייר עליה ציורים, אפשר גם לשים בפנים אדמה לשתול שתיל ולגדל בתוכה עץ. אך כל זה הוא לא העניין לגבי מכונית, כל העניין הוא לסובב אתה המפתח במצת ולהדליק את המנוע. אחר כך אפשר לנסוע לכל מיני מקומות. אבל עד שהמנוע נדלק – זו רק מכונית בפוטנציה, מכונית על תנאי, והתנאי הוא שהניצוץ יניע את המנוע.


——————————————————————————–

[1] הרחבה של נושא זה בספרי: 'אמנות השיחה, מלהג ופטפוט, עד הידברות ודיאלוג', יצא בהוצאת ידיעות אחרונות, מרץ 2003

 

הנפש

 

קטע של קורט ווחגוט: "כל אחד יודע עכשיו כיצד למצוא את משמעות החיים בתוך עצמו.

אולם האנושות לא היתה תמיד כל כך בת מזל. לפני פחות ממאה שנים, לגברים ולנשים לא היתה גישה קלה אל תיבות החידות שבתוכם. הם אפילו לא יכלו למנות את חמישים ושלושת השערים של הנשמה. דתות חסרות ערך זכו להצלחה כבירה.

האנושות, אשר לא ידעה את האמיתות השוכנות בכל יצור אנוש, נשאה עיניה החוצה – תמיד דחפה החוצה, היה מי אחראי לבריאה, ובכלל מה כל העניין הזה של הבריאה. האנושות שיגרה את סוכני הקידמה שלה החוצה, כל הזמן החוצה. לבסוף השליכה אותם אל החלל, אל הים חסר הצבע, חסר הטעם,חסר המשקל של היקום האינסופי.

היא השליכה אותם כמו אבנים.

סוכנים אומללים אלה גילו את אשר התגלה כבר בשפע על פני כדור הארץ – סיוט של חוסר משמעות אינסופי. החלל החיצון, היקום האינסופי, העניק שלושה חסדים: גבורה ריקה מתוכן, קומדיה זולה, מוות חסר טעם.

היקום האינסופי איבד , סוף סוף, את האטרקציות המשוערות שבו.

האדם יכול היה לחקור רק את עולמו הפנימי. רק הנפש של האדם נתרה ארץ לא נודעת. זאת היתה ראשית החוכמה וטוב הלב.

איך חיו בני האדם בתקופות קדומות כאשר נפשם עדיין לא נחקרה?''

קטע אירוני, של קורט וונגוט, מתוך סיפרו: ''הסירנות של טיטאן'', 1959, תרגום: יותם הראובני, הוצאת זמורה ביתן.

 

יש משהו בתוכנו שהוא לא אנחנו, אבל הוא יותר אנחנו מאשר סך הכל מרכיבנו ביחד.

הוא לא הכוליות של הוויתנו, הוא אכן 'רק' חלק מאיתנו, אך בה בעת הוא יותר מאשר כל סך מרכיבינו.

הוא (או יותר נכון: היא) לא נגיש, לא נראה, לא מוחש בדרך כלל, די עלום, זעיר מאוד, יותר מטבע לשון פואטית – מאשר משהו שניתן לאששו כממצע מדעי.

ועם זאת, הוא (או היא ליתר דיוק), הם חיינו במלא עצמיותם הפוטנציאלית. כן כמה עצוב; לרוב זו עצמיות פוטנציאלית. האני שהיה יכול להיות לנו לו היינו מאפשרים לה את הממלכה, לה, לכולה שתמלא בנוכחותה את מכלול חיינו.

 

היא -הנפש.


נסיון יפה ומעניין להגדיר את נושא הנפש, מתקיים בספר של (הפסיכיאטר): רוברטו מיטלפונקט:''על צפרדעים, נסיכות ומטפלים – ציפור הנפש''.

הנה הקישור לפרק הרלוונטי:

 

http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=208

מונחים רלוונטיים ממשנתו של מרטין היידגר

מתוך ספרו של היידיגר "הישות והזמן"(1927)
האדם הוא ישות שמשמעות הקיום שלו היא בחקירה – של עצמו והקשר שלו עם ההוויה.
החקירה היא משמעות החיים. ההוויה של האדם הוא נושא שדורש ומחייב חקירה.
הקשר שלו עם ההוויה הוא עניין קיומי ומשמעותי. ההוויה זה העולם (אינטליגנציה של התבוננות.(

לאדם אין מהות קבועה. הוא מוגדר ע"י עצם הקיום כיכולת להיות, כאפשרות להיות.
החקירה היא רק אחת האפשרויות – אך היא תנאי לאותנטיות.
הקיום האנושי הוא לא כעצם אלא כיכולת להיות.
האדם קיים בעולם בשלושהאקזיסטציאליזם:
היות מול אובייקטים– עובדתיות, יחס של דאגה – care) אינט' של רצון לקבל(
היות לצד הזולת –התעסקות, שימוש עם ובשביל… דאגה לשלום )אינט' של רצון לתת(
היות לקראת המוות –אפשרות – תהליך מתמיד של גסיסה, אפשרות לאותנטיות. (אינט' של רצון חופשי(
מרגע שאנו נולדים, אנו בתהליך של לקראת המוות – dying .
ה – dying – או שאתה בוחר באותנטיות – בלהיות מודע לכך, או שאתה מתכחש לכך ואז אתה לא אותנטי.
החיים הם חיים של גסיסה.

האדם הוא תהליך מתמיד של מימוש אפשרויות שמתנקז אל המוות.
אם זה מודע זה אותנטי ואם זה לא מודע זה לא אותנטי.

הנפילה
בריחה, התנתקות של האדם מעצמו ואימוץ ערכים והמשמעויות של מישהו אחר, הזולת, הלא הם "ההם".
בנפילה האדם חי בשקר או באי הכרה של עצמו, חי מתוך אי מודעות. (חוסר ב: אינט' של רצון חופשי(
אופן הקיום הזה נפוץ ורובנו חיים ככה. הנפילה אינה עניין נחות על פי היידיגר, אם אני חיה בנפילה, זה שלי וזה בסדר.

"ההם"היומיום – האדם יודע שכל היצורים שהוא פוגש ביומיום הם אותו הדבר, הם האדם. האדם כל הזמן משווה את עצמו לאחרים. ההשוואה יוצרת הפרעה לקיום שלי עם הזולת כי היא יוצרת מרחקיות – היא משעבדת את האדם לאחרים, כי הוא כל הזמן משווה את עצמו אליהם. ההשוואה היא לדימויים החברתיים שמגיעים אלינו הרבה פעמים דרך התקשורת. ההשוואה היא גם לעובדתיות של ההם. אך ההשוואה גם יוצרת מרחק. ההשוואה משעבדת את האדם אך גם מרחיקה את אותו מעצמו ומאחרים.
זה מביא לממוצעות –האדם הממוצע – האזרח הקטן שהוא כל אחד ואף אחד .אמצעי התקשורת יוצרים האחדה של כל האנשים למשהו ממוצע." כל אחד הוא האחר ואף אחד אינו הוא עצמו"
המרחקיות והממוצעות מביאים להנמכה– אנו מצמצמים את האפשרויות שלנו בראותנו את האפשרויות "הקיימות בשוק". אפשרויות ההוויה והעולם מצטמצמים, יש הנמכה של האפשרויות – מה אנו יכולים לעשות ביחס למושא ההשוואה המוצגת לנו.
מרחקיות, ממוצעות, הנמכה יוצרות פומביות – הפומביות שוללת מהאדם את הפרשנויות שלו, הוא הולך לפי הממוצע ומקבל עליו את הדברים כמובן מאליו. הפומביות שוללת ולוקחת מהאדם הפרטי את התשובות והפרטיות שלו והיא נותנת אותם ל"ההם". עניין זה פותר מאחריות זה מקל על האדם. "צרת רבים חצי נחמה". האדם הפרטי לא צריך להיות המקור לדברים – "ראש קטן" – מישהו אחר כבר עושה את העבודה.
הפומביות מצמצמת את תחום האפשרויות שלו.
עוד אינטליגנציות חסרות: אינט' של עושר ואינט' של חיים.


ישנה מערכת שלמה של הסתרות:
השיחה הבטלה – דיכוי של דיון, ויכוח, אופי של רכילות, התעסקות בשולי. מסתירה את האמת, אין לאדם רצון אמיתי להכיר את עצמו ואת עולמו. אין אופי של חקירה וגילוי (חוסר באינט' של דיבור.(
סקרנות – קיפוץ תזזיתי מדבר אחד לאחר, מחידוש אחד לאחר, המטרה המרכזית – הסחת דעת . הכול מעניין אותנו ושום דבר לא מעניין אותנו, כמו טלוויזיה מרובת ערוצים. (חוסר באינט' של התבוננות.(
עמימות – אין יותר בהירות. הכול נגיש לכולם. אי אפשר לדעת מה אמת ומה שקר. אני לא מכירה את עצמי כי וויתרתי על הזכות שהעולם הוא שלי, אני לא חוקרת ולא מנתבת אותו. הכול מוסתר ועמום. כולם הולכים אחרי "ההם", הזולת, והעולם מוסתר מפני האדם. (חוסר באינט' של ריח(
הנפילה היא ההיענות של האדם לפיתוי ש"ההם" מציעים לו.

שיא השקר והניכור – תפיסת האדם את המוות.
המוות כמשהו לא מוגדר, הוא יגיע מתי שהוא בתאריך לא ידוע, קיים איפה שהוא בעתיד והוא לא נוגע לי. המוות של הזולת הוא אי נעימות חברתית, צריך לעשות זאת בשקט, בהיחבא.
וודאות המוות נסתרת, היא לא ממש נמצאת על פני השטח.
וודאות לא אותנטית– אנו מתעסקים במוות של אחרים, קל לנו לקבור את המודעות למוות תחת הררי ההתעסקויות התכופות שיש לנו.
האדם ביומיום מרגיש שהוא בן אלמוות. המחשבה על המוות נתפסת בעיני "ההם" כפחדנות. ואדישות כלפי המוות נתפסת כעליונות.
היידיגר אומר –"ההם" אינם מתירים לנו את האומץ לחוש אימה כלפי המוות.
אך עם המודעות למוות עולה האימה.

האימה
החרדה מפני ההיות בעולם ובעיקר מהאין הראשוני שכרוך במוות.
האימה היא נקודת השבר – היא הטעם של הנפילה. האימה נמצאת ברקע כל הזמן וכל רגע יכולה לעלות על פני השטח. אימה מפני משהו לא מוגדר.
האימה חושפת ומגלה את המבנה של מה זה אומר להיות בעולם, חושפת את העולם בחוסר המשמעות שלו, כי פתאום אנחנו צריכים לתת משמעות. זה אומר שעד היום לא הייתה משמעות ו"ההם" הם בעצם פיקטיביים. פתאום אני נותר לבד מול העולם והעולם ריק ממשמעות.
באימה כל המוכרות שהייתה בנפילה נעלמת, הכול הופך להיות זר.
הזכות היא המצב הראשוני של האדם בעולם ורק באימה הוא יכול לראות אותה.
האימה לא עולה מתוך האימה (כפחד ממשהו) אלא עולה מתוך עצמי כמי שהיה לקראת המוות.
האימה לא רק שוללת מאיתנו, היא גם מעניקה – היא מעמידה את האדם מול עצמו וחושפת בפניו את זה שהוא אפשרות, שהוא קיים כיכולת להיות.
אם קודם חשבנו שהאפשרויות שלנו מוגבלות ל"ההם", אז עכשיו אנו מגלים שים של אפשרויות עומדות בפנינו.
האימה מחזירה את האדם לאינדיוידואל שלו (קודם הוא היה בפומביות כמו "ההם("
עכשיו הוא שוב מודע לחירות שלו (לא חייב לעשות מה ש"ההם" הפיקטיביים עושים(
יש לאדם חירות לתת משמעויות ולבחור לפי המשמעויות.
ברגע שעולה האימה,היא מעלימה את הנפילה, "ההם" מתגלים כפיקציה – לעולם אין משמעות, את המשמעות אני שמה ואני נותנת. מצד אחד זה משחרר ומצד שני זה מתחיל להפחיד כי ברגע שאתה נהיה המקור של הדברים, אין לך על מי להיתלות, אין על מי לסמוך ולהטיל אחריות, מלבד עלעצמנו. אבל אז אנו מגלים את עצמנו בתור אנשים ייחודים וההכרה של ההיות לקראת מוות.
אם האדם הוא אפשרות, העתיד שלו הוא השתתפות בתוכנית שאין לה סוף, אז ברגע שעולה האפשרות , עולה גם אי האפשרות – המוות.
היידיגר שם את המוות כאפשרות.
אינטליגנציה של אור– היכולת להסיר ספק ולחיות בוודאות, ליצור אחדות עם הקיום כולו.

ההאשמה
האדם מבין שכל בחירה שתעמוד בפניו עומדת בצל כל אפשרויות המוות.
האדם עומד מול האין במובן של אי היותו, האפשרות שהוא לא יהיה.
האין הנוסף שנחשףבאימה הוא ההאשמה.
האדם הוא אפשרויות,אבל אנו בוחרים כל פעם באפשרות אחת, אנו לא יכולים לחיות בלי עובדתיות. בעת הבחירה אנו מוותרים על אינסוף הדברים שיכולתי לבחור באותו רגע. למעשה כל הזמן אנו בוגדים בעצמנו. אנו חיים בתחושת החמצה.
היידיגר מראה לנו בכך שהקיום האנושי הוא בעייתי, הוא טראגי.
אינטליגנציה של עושר – היכולת להיות שמח בחלקך.

האימה וההאשמה מעלים מושג נוסף:
המצפון, הקריאה
עולה מתוך האימה וקוראת לאדם, היא מזמנת אותו אל הקיום שלו. תהיה מודע לעצם הקיום כאפשרות ותחזיר את עצמך כהיות בעולם. זו לא קריאה לתוכן מסוים,אלא קריאה לאדם לתת פרשנויות שלו עצמו לדברים.
הקריאה מפנה את האדם אל עצם הקיום שלו, כיכולת להיות. הקריאה באה ממנו וקוראת אליו.
המצפון –תחיה לפי האמת של מה שאתה.
הקריאה מציבה בפני האדם את השאלה הגורלית: האם לברוח, לשוב וליפול לחיקם המרגיע של האין או שמע להיענות לקריאה ולבחור באותנטיות.
אינטליגנציה של רצון חופשי – היכולת למלא את המרחב חסר התכלית והמשמעות, ברצון החופשי שלך.

האותנטיות
האותנטיות היא הענות לקריאה
הפיתוי לברוח לנפילה הוא פיתוי חזק, צריך להיות החלטי בשביל להיענות לקריאה – צריך להתכוון באמת.
באותנטיות- הפנימיות שלנו בשיאה, היא שולחת את האדם אל עצם קיומו. מעכשיו כל מה שאנו עושים נובע מתוך מיקוד שלנו אל העולם שלנו.
המוות מפנה אותנו אל עצם הקיום שלנו. חזרה אל עצמנו במובן הכי עמוק.
המוות הוא רק שלי, אי אפשר לשתף אף אחד בכך. חווית המוות היא חוויה טהורה המייחדת אותי ואת עולמי שלי.
אינטליגנציה של אור – היכולת להיות בוודאות ובאור.

החירות
חירות במונחים של מוות – שחרור מהפרשנות של  "ההם" למוות.
כל האפשרויות שלי שהיו בהנמכה בנפילה, פתאום נפתחות לפני ומפה נפתח הפתח לצמיחה, אני משתחררת מ"ההם" ויכולה לצמוח לבדי.
אינטליגנציה של רצון חופשי
אינטליגנציה של חוכמה
אינטליגנציה של זרע
אינטליגנציה של חיים
אינטליגנציה של בראשית
בחירות יש מקום לכלהאינטליגנציות הקשורות בצמיחה בעשייה ובהתפתחות, שהן בעצם כל האינטליגנציות בכל ארבעת הרבדים – הרוחני, השכלי, הרגשי והגופני.

עצמיות
האדם חוזר אל עצמו באופן הכי פנימי ועמוק.

וודאות
בנפילה, הוודאות למוות היא פחותה – חיים בעולם עמום שאין בו וודאות, בטח שלא וודאות לקראת המוות. פה יש וודאות עמוקה ושלווה של המוות כמשהו שהחיים שלי הולכים לקראתו. הוודאות היא משהו חזק להחזיק בו, היא עמוקה וקיומית.
האדם לא יודע איך ומתי הוא ימות, אך בהתכוונות המתמדת שלו הוא פותח את עצמו בפני האיום. לכן בעצם האימה כל הזמן קיימת – זו פתיחות נוספת של האיום.
לצד האימה עולה השמחה
השמחה
השמחה הגדולה היא על עצם הקיום. האדם מתעסק בעיקר ולא בשטויות של היומיום. זו היא שמחה לא טריוויאלית, שמחה קיומית.
ה -D האותנטי(האדם האותנטי) חי באימה מלאת שמחה.
האדם האותנטי יכול להיות המצפון של הזולת, כלומר להפנות את הזולת כלפי עצמו. אני יכולה לסייע לבני אדם אחרים לפנות אל עצמם ולעזור להם להגיע אל עצמם. זה נעשה ב – שתיקה אותנטית – היכולת להכיר את הזולת בתור אפשרות במקום דרך העובדתיות (מה הוא עושה ואיך הוא נראה(…
היכולת להסיר את מעטה ההפשטה מהאובייקטים.
אינטליגנציה של רצון לתת – היכולת לפעול למען מטרה נעלה כדי ליצור עולם שכולו טוב.

היידיגר אומר שהאותנטיות הם רגעי חסד של אמת שעולים וצצים מדי פעם– זה האידיאל!!!
ערך
פירוש ערך
אינטליגנציה
חקירה
ההוויה של האדם הוא נושא שדורש ומחייב חקירה.
אינט' של התבוננות
היות מול אובייקטים
עובדתיות, יחס של דאגה
אינט' של רצון לקבל
היות לצד הזולת
התעסקות, שימוש עם ובשביל… דאגה לשלום
אינט' של רצון לתת
היות לקראת המוות
אפשרות – תהליך מתמיד של גסיסה, אפשרות לאותנטיות
אינט' של רצון חופשי
הנפילה
בריחה, התנתקות של האדם מעצמו ואימוץ ערכים והמשמעויות של מישהו אחר
חוסר ב: אינט' של רצון חופשי
מרחקיות
השוואה לדימויים חברתיים
חוסר באינט' של רצון חופשי
ממוצעות
האחדה של כל האנשים למשהו ממוצע
חוסר באינט' של רצון חופשי
הנמכה
מנמיכים את עצמנו ביחס למה שקיים בשוק
חוסר באינט' של רצון חופשי
פומביות
האדם הוא ראש קטן, לא לוקח אחריות ומקבל את הדברים כמובן מאליו.
חוסר באינט' של רצון חופשי
שיחה בטלה
אופי של רכילות. התעסקות בשולי. אין אופי של חקירה וגילוי
חוסר באינט' של דיבור
סקרנות
הכל מעניין ושום דבר לא מעניין. T.v מרובת ערוצים
חוסר באינט' של התבוננות
עמימות
לא חוקרת ולא מנתבת את עולמי.לא מבחינה בין אמת ושקר.
חוסר באינט' של ריח
אימה
חושפת את האדם לכך שהוא אפשרות ומעמידה אותו מול עצמו.
אינט' של וודאות באור
ההאשמה
חיים בתחושת החמצה תמידית על האפשרויות שלא בחרנו בהם
אינט' של עושר
מצפון, קריאה
מפנה את האדם אל עצם הקיום שלו

אותנטיות
ההענות לקריאה , שולחת את האדם אל עצם קיומו.
אינט' של וודאות באור
חירות
החירות לצמוח לבדי ולהשתחרר מ"ההם"
אינט' של רצון חופשי
עצמיות
חזרה אל עצמי במובן הכי עמוק
אינט' של וודאות באור
וודאות
וודאות לקראת המוות
אינט' של וודאות באור
השמחה
השמחה הפשוטה על עצם קיומנו
אינט' של וודאות באור
אימה מלאת שמחה
עזרה וסיוע לזולת ב"שתיקה אותנטית"
אינט' של רצון לתת

ביבליוגרפיה:
ד. לוסקי (2005) "שלושים ושתיים האיטליגנציות". הוצאת מכללת לוסקי. תל אביב.
גבריאל רעם. "מרטין היידיגר – תחנות בזמן". מתוך אתר האינטרנט– e- mago.co.il – כתבי עת בנושאי תרבות ותוכן.
גבריאל רעם."מרטין היידיגר -מסע אל היישות". מתוך אתר האינטרנט– e- mago.co.il – כתבי עת בנושאי תרבות ותוכן.


*העבודה מבוססת על קורס בפילוסופיה אקזיסטנציאלית – מנחה ד"ר דנה פרייבך-חפץ