ארכיון תגית: כישלון

האפקט המחזורי של המשברים

חלק א':

אין כמעט אחד מאיתנו שלא נכנס למשבר נפשי אחת לכמה זמן. יכול להיות לפעמים משבר יותר קשה, לפעמים פחות, אבל חיינו רצופי משברים. כך שהשאלה היא לא אם 'נכנסתי למשבר או לא', אלא כל כמה זמן זה קורה, ובמיוחד 'איך אנו מנהלים את המשבר'. כמו כל דבר בסופו של דבר איננו יכולים להזמין גורל, אבל יש לנו יכולת כזו או אחרת לנהל את המשברים שהגורל מזמן לנו.

ולמה הכוונה? ובכן, ראשית, אנשים נוטים לא לדבר על משברים וגם לא להתייחס אליהם, בעיקר לפני ואחרי המשבר. כשהמשבר אינו נוכח – יש נטייה להקל ראש בחומרתו ועוברים ל'לחיות את החיים', על כל הכרוך בזה. אך זה פחות חמור, מה שיותר חמור זו ההתנהגות שלנו בזמן המשבר. דהיינו, יש לנו נטייה בזמן משבר לפרוק כל עול ולתת לכל להתרסק. מעין צורת חשיבה של: אם כבר משהו נשבר, אז לפחות נוכל להרפות מלהחזיק את עצמנו כל הזמן, שזה אומר בעיקר: לשמוט את הסטנדרטים והדרישות שלנו מעצמנו, ולהרפות מאחיזתנו בסדר וארגון פנימי – ולחגוג את החופש הניהיליסטי עד הסוף.

כאילו משהו בנו רוצה להשתחרר ולחגוג כאוס וכשמגיע המשבר אנו מרגישים שעכשיו ניתן לתת לכל להתפרק.

דוגמא טובה היא דיאטת הרזיה. לאחר זמן מה בדיאטת הרזיה מגיע המשבר הראשון שהוא החטא הראשון במסדר המשמעת העצמית והמודעות של האכילה המבוקרת. זה יכול להיות התפרעות עם עוגת גבינה. או חגיגה שלוחת רסן עם שקית בוטנים קלויים, או חיבוק עם כוס פופקורן ענקית בסרט. לא משנה עם מה יצאנו לתרבות רעה… הרצון לתת לכאוס להיכנס ולהחריב את כל שנבנה מאז החלטנו שזהו זה, אנחנו נכנסים למשטר אכילה – חוגג. וזאת לאחר שהוא נמצא מאחורי הקלעים של הצגת חיינו, כל הזמן, צובר עוצמה ככל שהסדר החדש מחזיק מעמד. (כאילו ממתין למשבר הבא).

מה שעוד מעניין זה שלא חוזרים למשקל של לפני ההחלטה על הדיאטה, מעלים יותר קילוגרמים מאשר היו קודם… והנמשל הוא שאם לא עוצרים את הנפילה לקראת ההתרסקות בזמן – נגיע למצב יותר גרוע מזה  שהיינו בו לפני שהחלטנו לקחת עצמנו בידיים.

ובחזרה למשל, ככל שהמעבר מאכילה לא מבוקרת לאכילה מבוקרת – גדול וחריף יותר, כך תצטבר לה האנטיתזה הכאוטית ביתר שאת וביתר עוצמה.

התירוץ (או 'ההסבר') שאנו נותנים לעצמנו יחד עם ההרשאה להתפרע, הוא – שלאחר שהמשבר בדיאטה כבר הגיע, אין טעם לשמור על ארגון, סדר ומשמעת פנימיים ('כי ממילא הכול כבר אבוד') וכך אנו מאפשרים לסדק להפוך לשבר ומכאן למשבר טוטלי וכאמור, הגעה למצב יותר גרוע מזה שהיה לפני שהחלטנו לקחת עצמנו בידיים…

התירוץ ש'הכל אבוד' מאפשר לכל מה שהיה מוחזק בנו להישבר עם הסדק הראשון. והנזק יהיה עצום.

חלק ב':

אבל אפשר גם לאמץ ראיה שונה, (גם אפילו לאחר שאנו נותנים לכל להתרסק בחוסר אחריות אופייני) – הראיה השונה אומרת שהשכול והכישלון של הסדק הראשון לא אומרים כלום. כי גם אם אדם נכנס למשבר (כתוצאה מן הסדק), דווקא אז הוא צריך לזכור את מה שכה קשה לזכור בזמן נפילה למשבר – וזה שמשברים והזדמנויות מגיעים במחזוריות. וכמו שנכנסנו למשבר בגלל מחזוריות, כך ההזדמנות לצאת ממנו – גם היא מגיעה במחזוריות.

נכון שמנקודת מבט של המשבר הכול נראה חסר טעם, אך כל עוד האדם לא מת, האפשרות לצאת מן המשבר קיימת והיא כאמור תגיע במחזוריות.

ועל כן מה שחשוב בשעת המשבר זה לא לזנוח את כל הסטנדרטים ולא לתת לעצמך ליפול למלוא עומקה של הבאר שלתוכה נפלת.

גם אם הכול נופל בנקודת המפגש שלנו עם החוץ, אסור בתכלית האיסור לתת לעצמנו ליפול גם בפנים. אנו צריכים להחזיק עצמנו במצב הפנימי הכי טוב, לקראת ההזדמנות הבאה של יציאה מן המשבר.

כדי שכשההזדמנות תחזור, נהיה שם, במלוא כוחותינו ויכולותינו.

כי אם ההזדמנות לחזור חזרה למשחק – תגיע ואנו לא נהיה שום במלא עוצמתנו הפנימית – החמצנו את ההזדמנות הפז של לחזור לעניינים ולהיות שוב על הסוס. (ואז אנו באמת במשבר אמיתי…).

אין כאן שאלה של: אם תיפתח דלת ההזדמנות שוב, ברור שהיא תגיע, כי הכול, כאמור, עובד במחזוריות מעגלית. ומה שהיה פעם יבוא שוב. השאלה היא כשהדלת תיפתח שוב  – האם נהיה בבית?

 כך שכשהמשבר מגיע (במחזוריות) אל לנו לעזוב עצמנו ולהפקיר את הזירה הפנימית לכאוס המשתולל. עלינו להיות מוכנים כל דקה לדלת ההזדמנות שתיפתח שוב.

להיות במשך כל המשבר עם פנים לדלת ולא עם הגב לדלת ההזדמנות והפנים לכאוס שבפנים.

כי אם נהיה בבית כשההזדמנות לחזור למשחק תגיע – יהיה לנו קמבק מפואר, הרבה יותר מוצלח מן הפעם האחרונה שהיינו על הסוס…

כי אין דבר, או מצב, או אדם – מוצלחים יותר מאשר אלה שנפלו לכישלון והצליחו לצאת ממנו. הצלחה שלא עברה 'הפריה' של כישלון היא הצלחה בוסרית, ילדותית, מלאת אגו. אך הצלחה שעברה את המיזוג עם האנטיתזה של עצמה – היא הסגסוגת (שתי וערב) העמידה והחזקה ביותר מפני קריסה.

כל עוד השחקן המצליח במשחק החיים לא עבר את הזיווג עם ההיפוך של ההצלחה – זה לא אמיתי, כי אין דבר חלש יותר מתיזה שלא הופרתה על ידי האנטיתזה. ובאותה המידה אין דבר חזק יותר מאשר התיזה שהופרתה על ידי האנטיתזה – וחזרה חזרה למשחק החיים.

———————

גבריאל רעם,

6.5.13

ברי המזל לעומת חסרי המזל

יש אנשים שמאמינים במזל ויש אחרים שאינם מאמינים בו, אלא בעבודה קשה וכי אלה שנראים בעלי מזל, הם בסך הכול אנשים שעובדים קשה ובמבט שטחי לא רואים את המאמץ והזיעה שהשקיעו אלא רק את התוצאה, ועל פי זה מסיקים שהם ברי מזל.
אך כשאדם סוקר בצורה נייטרלית את האנשים שפגש במהלך חייו, עליו להודות שיש אנשים שהיה להם את מגע מידאס; כל שהם נוגעים בו הופך לזהב. ויש אנשים שכל שהם נוגעים בו מאבד את המעט זהב שכבר היה לו… (האמריקאים מכנים אותם 'מצליחנים ומפסידנים').
ואין ספק שאם כולם היו מאמינים ברעיון המזל – הם היו רוצים להיות ברי המזל.
ובכן, ראשית יש להגיד שהאמונה במזל אישי היא אנטי מדעית, היות ואינה מצליחה להידחק למסגרת הצרה של רציונאליות וכלי מדידה אמפרים.
שהרי אין שום חוק או הנחה מדעית שתומכת ברעיון המזל.
אך אם נצא מנקודת הנחה שמזל אישי קיים בספירה כלשהי המצויה מחוץ ליכולת התפיסה הצרה והמוגבלת שלנו (שהרי יש יותר דברים שמתרחשים מחוץ לגבולות ההיגיון שלנו מאשר להיפך) – הרי שכולם כמעט, ירצו להיות בצד ברי המזל מאשר להיפך.
אז המסה הנוכחית אכן גורסת כי ראשית, רעיון המזל אכן קיים ושנית, בראיה לטווח רחוק, אולי דווקא כדאי להיות חסר מזל מאשר בר מזל…
הסבר:
ובכן אדם בר מזל (שכל שהוא פוגש – נפתח בפניו, משחק לטובתו ומשתף פעולה אם האינטרסים שלו) – עובד פחות קשה מאשר אדם ללא מזל אישי.
למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לחדר כושר ופונה לעבר המשקולות, אך כל המשקולות עשויים בקרטון (שרק מצופה בעטיפת ברזל ואילו התוך עשוי קרטון) מה שמקל עליו מאוד להרים אותם.
הנמשל כאן הוא שאדם עם מזל פוגש את הקשיים בחייו – כמשקולות עשויים מקרטון; ואז כמובן, הוא מרים אותם ללא קושי. וזאת לעומת חסר המזל שכל המשקולות שהוא פוגש, אכן עשויים כולם ממתכת, והוא חווה קשיים גדולים להניף אותם כלפי מעלה. וכמובן שגופו של בר המזל שמרים משקולות מקרטון יהיה רפוי, מוזנח וחסר שרירים, בעוד שגופו של חסר המזל המתמודד עם משקולות כבדים – יהיה הרבה יותר מפותח.
ועתה הנמשל, מה שקורה לאנשים ברי מזל הוא, כמובן, שכמעט 'הכול הולך להם' ומשתף עימם פעולה. אך אליה וקוץ בה; בשעה שבחוץ הכול כמעט הולך להם, הרי שבפנים המערכת הנפשית/פסיכולוגית שלהם הולכת ונחלשת. וכך, במקום לפתח כושרות וכישורים אישיים, כגון: עוז רוח, אומץ, העזה, התמדה, סבלנות, תקווה, סיבולת גבוהה, נחישות ויצירתיות – חל ניוון בכושרות ובכישורים הללו ובאחרים וזאת בהעדר קשיים שמצריכים את הפיתוח של כל הכושרות שהוזכרו קודם. ככל שהאדם פוגש פחות קשיים, כך עליו פחות לפתח ולהשתמש בכושרות וכשרים פנימיים כדי שבעזרתם יוכל להתמודד עם הקשיים הרבים (חוסר מזל).
לעומת זאת, חסרי המזל (ששום דבר לא הולך להם מעצמו) – נזקקים למאמץ גדול יותר ולהפעלת כמה שיותר כושרות אישיים, במקסימום של מיקסום היכולות האישיות. כך שבהעדר שיתוף פעולה מצד המזל, חסרי המזל נאלצים לפתח את הפוטנציאל הגלום בהם וזאת כדי שיהיו מסוגלים להתמודד עם קשיי החיים וחוסר שיתוף הפעולה מצד גורמים חיצוניים.
ואם נחזור למשל, אז חסר המזל אולי לא מצליח בסופו של דבר להרים את המשקולות הכבדים של מה שהוא פוגש בחייו (ואכן חייו ה מעוטי הצלחה והישגים) – אך לעומת זאת הוא הולך ומתפתח, הולך ומפתח את הכישרונות והכשרים הפנימיים שלו, כדי שאלה יספקו לו את הרמה הנדרשת כדי להתמודד עם חוסר המזל שבחייו.
וכך כשחסר המזל ובר המזל מגיע לקו מטרה כשלהו, ממנו הם יכולים למדוד את ההצלחה והכישלון של חייהם – בר המזל מגיע חלש ורפה בשריריו התודעתיים והנפשיים. ואילו חסר המזל מגיע לשם עם עולם פנימי מפותח ויכולת התמודדות פנימית עם חוסר שיתוף הפעולה של מה שהוא פוגש בחיים.
למעשה, הדבר היחיד, או העיקרי, החשוב בחייו של אדם, זה מצב חייו הפנימיים. וככל שאדם מצליח יותר בחייו החיצוניים כך תשרור יותר פסיביות והזנחה בחייו הפנימיים. וזאת לטובת החיים החיצוניים הפועלים בחברה מטריאליסטית, תחרותית ומסחרית, חברה הסוגדת לתדמית במקום למהות.
לעומתו חסר המזל נאלץ לפתח את 'שרירי' תודעתו ונפשו, כדי להתמודד עם תוצאות חוסר המזל שהוא פוגש בחייו.
וחשוב לציין כי קשה עד בלתי אפשרי להיות בעל הישגים בשני העולמות – הפנימי והאישי וגם בעולם החיצוני חברתי. או שאדם מפתח את רמות התודעה והנפש שלו, או שהוא מזניח אותם בגלל הצלחה בעולם החיצון. עולם של תחרות, אמביציה, לחצים, מתחים ומאבקי שליטה.
אנלוגיה נוספת לרעיון המזל ניתן לקבל דווקא מעולם הכדורגל; שחקני כדורגל, ככל שינצחו יותר בקלות קבוצות חלשות – כך יזניחו את האימון והמאמץ של להיות בעלי כושר גופני גבוה ויכולת יותר טובה לעבוד בעבודת צוות על חשבון האינטרסים של האגו של כל שחקן ושחקן.
כך שברמה הנמוכה, לא חשוב מה חי באדם ובאיזה רמה הוא מצוי, אלא הישגים מדידים בעולם החיצון.
ואילו ברמה הגבוהה, לא חשוב כלל להצליח בעולם החיצון, כי הצלחה שם זה כמו לצייר בחול הים (שימחק בגלל גאות הים או צעדיהם של ההולכים על החוף) או לחרוט ציורים בקרח (המצוי בטמפרטורה של החדר, וסופו להינמס).
בסופו של דבר העולם האמיתי הוא עולם הנפש והתודעה (כי כל אדם נולד עם נפש ותודעה, שבדרך כל מוזנחים למען הישגים בעולם החברתי החיצון). ואכן עולם התחרות המטריאליסטי לא עוסק בדברים אמיתיים אלא בנורמות חברתיות, שכידוע יכולות להשתנות מקצה לקצה, בחלוף הזמן או בהשוואה בין תרבות לתרבות.
כך שבסופו של דבר להישגים בעולם החיצון החברתי, אין ממשות אמיתית (לטווח רחוק).
רק מה שהצליח אדם לפתח מתוך הפוטנציאל עימו הוא נולד – הוא ששורד את המעלות והמורדות של החיים והוא שאמיתי, כל ההצלחות בחברה יכולים בכל רגע לאבד ערכן ולחייך לברי מזל אחרים. אין דבר פחות יציב מן ההצלחה בעולם המטריאלי- מסחרי.
מה שנותר לאדם בחלוף השנים, זה מה שהצליח לחצוב מתוך עצמו ולפתח, למרות הקשיים בחייו, אבל בעיקר, בגללם.
—————————-
גבריאל רעם, 20.2.13

בשיבחי הכישלון.

אדם בא לפסיכולוג ומתלונן על חוסר הצלחה בחיים. 'לא הולך לי', אומר האיש. 'לא הגעתי להיכן שאני אמור להגיע. אני מלא כשרון אבל מבוסס הרחק מאחרי מיצוי כישרוני. עזור לי'.

'אהה', אומר הפסיכולוג, 'אתה מכשיל עצמך'. האיש מהנהן בראשו, נראה כי תובנה זו אינה חדשה לו. הוא רגיל לכך שהוא מכשיל עצמו.

והפסיכולוג מסביר, 'אתה מכשיל עצמך, כי אתה פוחד להצליח'. ומדוע הוא מפחד להצליח? מן הסתם בגלל החובות והמטלות שזה ישים עליו.

ובכן האמת פשוטה יותר אך גם סותרת. לא רק שאנו לא מצליחים בגלל שאנו מכשילים את עצמנו, אלא שאנו לא נכשלים מספיק, וזה מה שלא מאפשר לנו להגיע להצלחה.

לא פחד מן ההצלחה. פחד מן הכשלון.

ומדוע בן אדם פוחד להיכשל? כי כשהוא ניכשל, הוא חש רע, וזאת בשל ירידה בערך העצמי שלו.

הסיבה העיקרית לכך שאנשים לא מצליחים, נעוצה בכך שהם לא יודעים להכשל. דהיינו, הם לא יודעים לקבל את הכישלון מבלי לערוף לעצמם את הראש.

חוק ההצלחה טוען כי כדי להצליח חייבים להיכשל.

הכישלון הוא אבן דרך, בדרך להצלחה. אך בגלל התגובות הקשות שהכישלון יוצר במערכת, במקום להיות אבן דרך הוא הפך לחסם. כביכול משהו שמנוגד להצלחה.

אך הכישלון אינו אנטי-תזה להצלחה. הוא השער הקדמי אליה.

ככל שלאדם רמת בגרות נפשית גבוהה יותר, כך יהיה מסוגל לראות את הקשיים כמשהו הכרחי בדרך להשגים או הצלחה. ולא כהוכחה לחוסר היכולת להצליח.

היחס לכשלון הוא מדד לרמת הבגרות הנפשית של האדם. ואכן, ההבדל בין אינפנטליות לבגרות, נעוץ ביחס לכישלון. האינפנטיל רואה בו סימן לחוסר מסוגלות. בעוד שהבוגר נפשית רואה בו מכשיר כושר בדרך למטרה.

הכישלון מסמן לבוגר נפשית את המרחק בין מה שיש בו ובין הרמה שהוא שואף אליה. ככל שהפיסגה רחוקה וגבוהה יותר, כך ידרשו יותר כישלונות כדי להגיע אליה.

וככל שההצלחה משמעותית יותר, ועומדת בניגוד לקונצזוס מסויים – כך צריך להכשל יותר. כלומר הכשלון תמיד יהיה בהתאמה לגודל ההשג של ההצלחה. וככל שההצלחה חשובה ומשמעותית יותר, כך צריך לעבור יותר כשלונות, בדרך אליה.

קשה להבין כי אנחנו חיים במקום שנישלט ע"י חוק מרפי, חוק מרפי אומר שהכל יותר קשה מכפי שנדמה. וזאת בניגוד לתפיסה הרווחת, שטוענת שכל העניין בכלל בראש שלנו. ואם נשכנע עצמנו, או נאמין בעצמנו מספיק, או נחשוב חיובית, או נתמקד רק בהצלחה, או לא נוותר על החלום – נוכל להגיע להצלחה בלי בעיות.

אך זה רק עושה את כל עניין ההצלחה קשה עוד יותר. מה שצריך לדעת הוא שבמקום הזה אתה צריך להיכשל הרבה יותר פעמים ממה שאתה מצליח. הדרך להצלחה, במקום הזה, היא טיפוס במעלה מוט משומן, שבו אתה מחליק שני מטר על כל מטר שאתה מתקדם למעלה.

יש פה יותר כישלונות מאשר הצלחות, יש פה יותר קושי מאשר מזל, זה מקום קשה.

אך הראיה שלנו חד קוטבית, איננו מודדים את הכשלון ביחס ישיר להצלחה. אלא רק ביחס לכשלון. הכשלון ביחס לכשלון הוא חסר משמעות, אך כשלון ביחס להצלחה הוא מלא משמעות, כי הוא מוביל אליה. אם הכשלון בא לבד, (ולא כקוטב ברצף דו קוטבי) הוא נתפס כאנטיתיזה להצלחה ולא כתנאי הכרחי להגיע אליה.

ואז כשמגיע הכישלון הראשון – אנחנו מתרסקים, אף אחד לא סיפר לנו.

מי שרוצה להצליח, בכל תחום שהוא, צריך להבין שהבעיה היא לא ההצלחה, אלא הכשלון. לא לדעת איך להצליח, אלא לדעת איך להכשל. (מבלי לערוף לעצמך את הראש). איך להכשל בצורה חיובית. איך להכשל כחלק מן המאמץ ולא כאנטיתזה לו.

הבעיה עם גישות פסיכולוגיות וניו אייג'יות רבות, שהן מסיטות את האדם מהתמקדות בקושי, ומשכנעות אותו, שעליו להתמקד בהצלחה ובדרך למעלה, להיות ממוקד רק בטוב. למה הדבר דומה? לאדם רוצה להגיע לשולחן שעליו מונח משהו שהוא מאוד רוצה, ובדרך ישנם בורות עמוקים. ומי שמדריך אותו אומר לו להתעלם מן הבורות ולהתמקד רק במה שיש על השולחן. ואז עם הנפילה הראשונה, יתרסקו רגליו.

הדרך להצליח היא 'גאולה דרך הביבים'; אתה מגיע למעלה רק דרך הלמטה. הלמטה הוא שער בדרך ללמעלה. אם אתה לא מתמודד עם מה שמפיל אותך, אתה לא יכול להגיע למעלה.

קשה לקבל את שכתוב כאן. כי מי רוצה להיכשל? קל יותר 'למכור' תורה או דרך, שמלמדת שאפשר להגיע למעלה ללא כשלונות, או עם כמות מוגבלת. או מופחתת. הניו אייג' טוען כי 'כשלונות זה רק בראש שלך'. והסיבה שאינך מצליח זה בגלל שאתה חושב יותר מדי על הכשלון. ואילו אם תשכח מהכשלון ותתמקד רק בהצלחה, תצליח. ואילו אני אומר כי אסור להתעלם מן הכשלון, ואדם חייב לעבור דרכו.

(אך מילים אלו מקוממות. מי רוצה את זה בכלל?)

וכדי לעבור מספיק כישלונות, עד שתצליח – יש צורך במוטיווציה מצד אחד ונואשות מצד שני, אם יש לאדם את שניהם הוא יצליח לעבור דרך שער הכישלון. ואז המבוי הסתום של הכישלון יהפוך לשער.

כשאין לאדם מספיק נואשות מצד אחד ומספיק מוטיווציה מן הצד השני, הכישלון מקרקע אותו.

נואשות באה מן הידיעה שאם אדם לא יעבור את השער הזה, הוא יפול חזרה לרמה הנמוכה שממנה הוא שואף להחלץ. ומוטיווציה באה מהשתוקקות אמיתית, שבאה מן הבטן, מאוהבות בפוטנציאל שקיים ברמה שהוא רוצה להגיע אליה.

נואשות באה מן הרגש, מוטיווציה באה מן הבטן.

אך ישנו גורם נוסף שמקל או מקשה את כל עניין התמודדות עם הכשלונות. זהו גורם פסיכולוגי, ושמו דימוי עצמי. והוא חשוב ביותר לגבי יכולת התמודדות עם הכישלון; נואשות ומוטיווציה יאפשרו לאדם לנסות שוב ושוב, דימוי עצמי גבוה יאפשר לאדם לא לרסק את עצמו, לאחר הכישלון הבא. כלומר למזער את הנזק הנפשי שלאחר הכישלון. לא לקחת אותו באופן אישי.

ודימוי עצמי קשור למוצקות של האני. ככל שלאדם מרכז כובד פנימי (אני, עצמי) מבוסס יותר – כך הדימוי העצמי שלו יהיה גבוה יותר. למעשה הבעיה עם הכשלונות אינה בעיה של הכשלונות עצמן, כמו בעיה של האני של האדם. אם יש לאדם מרכז כובד עצמי מספיק חזק ומבוסס, לא תהיה לו בעיה להכשל.

אדם צריך מרכז כובד קבוע ובלתי משתנה של מי הוא, מרכז שישחרר אותו מתלות בכשלונות והצלחות. אם נדמה את נפשו של האדם למערכת כלכלית, הרי שצריך להיות לו מטבע מספיק חזק כדי שמה שקורה בבורסה לא יפיל אותו יותר מידי. מטבעות חזקים לא מושפעים משפל בבורסה, או ירידת ערך המטבע. אך אם לאדם אין אני מספיק מוצק, אז הוא מוצא עצמו תלוי בהצלחות ובכשלונות שלו. בהעדר מדד קבוע, פנימי ויציב, הוא נע ונד בהתאם לגראף הכשלונות שלו. וכמובן שמצב כזה הנו בלתי נסבל. צריך להיות לאדם משהו בתוכו שאינו תלוי בהצלחה או בכישלון, משהו שיכול לספוג את הכשלונות מבלי להפוך, לערמת אבק. משהו שיחזיק מעמד במהלך הכשלונות, משהו מתוכו יוכל לשאוב את הכוח, להתמודד שוב ושוב. עד שיצליח.


XXX

גבריאל רעם

27.5.06


     
 

מאיגרא רמא, לבירא עימקתא

 

לעיתים קרובות – כשאין אנו מרוצים מחיינו, או מקצב ההתקדמות שלנו או מן ההשגים שלא הגענו אליהם, או ממשהו ביחסים – נראה לנו כי היינו יכולים אולי להתאמץ יותר, לעשות דברים, לשפץ משהו. אנו בוחנים את הדברים המעולים בחיינו, את הכשרונות שלנו, את ההשגים שלנו ומנסים להבין למה הם לא הביאו לנו את התוצאה הרצויה, איפה שם הפאשלה? ברצותנו להתקדם ולהגיע לחיים טובים, או מאושרים או משופרים יותר (בכל תחום שהוא) אנו בדרך כלל שמים לב לחלון הראוה של חיינו, לדברים שהיו אמורים להצעיד אותנו קדימה ומנסים להבין מדוע הם 'לא עשו את העבודה'.

נראה לנו כי אם היינו משפרים יותר את החלקים שאנו טובים בהם – היינו מגיעים רחוק יותר. למשל בחורה יפה שסובלת משברונות לב עם בחורים, משוכנעות כי ניתוח פלסטי, או הרזיה נוספת יביאו לשינוי בשדה הרומנטי. וכו' וכו'.

מסה זו מציגה גישה שונה, הטענה כאן היא כי הבעיה הגדולה ביותר אינה בפסגה, למשל במנהיגות, אלא בעם. לא בצורת החשיבה, אלא במצב היצרים והרגשות. לא בציונים הגבוהים, אלא בנמוכים, לא בשיניים הקידמיות הנקיות, אלא באלה האחרויות והאכולות, לא בחזית המצוחצחת של המכונית אלא בשיירי הסנדוויץ במושב האחורי. הבעיה לעולם אינה בחדר האורחים כי ממילא תמיד הוא יהיה מרווח ונקי ומעוטר בעציצים. הבעיה לעולם תהא במרתף, בחצר האחורית, במגרה התחתונה.

משולים אנו לאותו שיכור שאיבד כספו ברחוב בלילה, והוא מחפשו תחת הפנס ולא בחושך, היכן שהלך לאיבוד. יש לנו נטיה לשפר את המשופר ולחפש את השגיאה או הבעיה היכן שאנו טובים ממילא.

בשיחות שלנו עם ידידים, נוטים אנו להתמקד בה שאנו יודעים, לדבר על מה שאנו מתמצאים בו, להבליט את תכונותינו הטובות, וכך השיחה הופכת לכר בו נמנעים מלדון בחלקים בפחות משופרים בחינו, לא מעלים משברים, אכזבות, מפחי נפש, אי בהירויות, ספקות עצמיים. לא משתמשים בשיחה כדי ללבן דברים מעורפלים, להעלות באוב דברים מציקים מן העבר. את כל זה משאירים רק למצב שבו באמת הגיעו מים עד נפש (גם אז, זה רק עם פסיכולוג קליני מורשה). הזירה הרגילה של שיחותנו היא בעיקר לשם עיסוק בפסגות ובחלונות הראוה שלנו. וכך יש תחושה שמה שאפל, לא ברור ואפילו בעייתי לא קיים, או לפחות לא רלוונטי. גישה זו בפשטות נקראת הדחקה.

אנו שופטים ומעריכים בני אדם על פי ההשגים שלהם, עד כמה הם טובים ומצוינים, עד כמה הרחיקו לכת במצוינות שבהם, ולא במה שמוזנח או לא משופר בחייהם.

אם ניקח למשל פרופסור שהוא ראש חוג באוניברסיטה, או מנהל חברה גדולה – שניהם אמורים להיות מעולים בתחומם, והם שוכנים בראש הפירמידה שלהם. אך אם ניקח ונביט וננסה להעריך את חייהם כמכלול (שבו ראשות החוג או ניהול החברה הן רק אחת מן הפרמטרים שבו) אז נמצא כי מה שחשוב ומשפיע בחייהם הוא לא מה הוא יודע לעשות, אלא *מי הוא? מה חי בו?* וכדי לדעת מה חי בו אין לנו מה לבקר במשרדו המצוחצח, אלא בחדריו האחוריים, במרתף. לשאול מה בחייהם מודחק, לא מאורגן, חלש, רעוע, לא נקי. _כי אלה הדברים שימוטטו אותם בסופו של דבר_. ולא רק אותם, גם כל ממלכה ואימפריה.; *החולשות הקטנות שדוחקים לקרן זוית ומטאטאים מתחת לשטיח, אלה הם הדברים שממוטטים את מגדל חיינו*.

זה הסנדויץ' מלחם לבן המרוח בחמאה -פעם ביום. ואי הקדשת עשר דקות ביום להתעמלות ותנועה – שיביאו בסופו של דבר להתקף לב, לא רמת הביצוע של התפקיד רם המעלה. כי השליטה בסופו של דבר באה מלמטה.

העילית החברתית (כביכול) בורחת מן המרתפים שורצי העכברושים – אל הפנטהאוז המודרני, אך אם לא נרד אל מרתף חיינו, אל הצללים השוכנים לבטח בחשכה המסתירה, יתפשט הסרטן הנפשי והגופני דרך הביבים, יפגום בשיפוט שלנו, ירעיל את חיינו וימוטט את המגדל.

ד"ר אראל שליט, פסיכולוג יונגיאני, בסיפרו: "הגיבור וצילו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995), אומר כי חלק לא קטן מן העוולות הגדולת של האנושות- ושל יחידים לעצמם- נגרם כתוצאה מהתעלמות ~מהצל~, מדחיקים את ~הצל~, או משליכים אותו על אחר (גזענות ואנטישמיות), וכך נותרים עם דמות עצמי טהורה וזכה, אין מקום למשהו שקצת מקלקל, ו~הצל~? אנו אוהבים לחשוב שהוא קיים אצל האויב, הזר, האחר, או מודחק לתת ההכרה, אל מחוץ לתחום הלגיטימי. "^הרוע הכי נוראי בא מהצורך במושלם, שום דבר לא היה יותר פרפקט מהנאצים, בגלל זה ההרג שלהם היה כל כך 'מושלם', במושלם אין מקום לצל"^.

וכך, ללא החלק האפל – החיים הופכים לפלאקטיים; למשהו שטחי, זעיר בורגני, בינוני, נוח, חסר ייחוד ונטול כל מימד של עומק. כפי שאומר אראל שליט: ^"כל התבוננות פנימה , מתחת לפני השטח, מתבוננת בהכרח גם על הצד של הצל^".

זו לא החזית המלוקקת שקובעת, כי אם הפינות, המשקעים, השקערויות, המטענים המודחקים. הטענות שלא השמענו, המחשבות הרעות אותן לא ביטאנו, הרגשות השליליים אותם לא החצנו.

מרכז הכובד האמיתי של האדם הוא בחולשות והפיתויים, העצלויות וההבטחות שלא קוימו. הם אלה שימוטטו את האימפריה שלנו, בין אם רוחנית, עיסקית, אקדמית או תיקשורתית – היא.

זה לא מה שנעשה, אלא מה לא נעשה; במה התרשלנו, למה הרשינו לקרות, מה כיסינו, מה הסתרנו?

על איזה בדק בית ויתרנו, בשם מרוץ העכברושים המטורף הזה?

על איזה מסוה מכובד לא ויתרנו, בגלל עכברוש זה או אחר, שכמעט הציץ מאחורה?

עם כמה זבל בחיינו (הפרטיים והחברתיים) אנו מתפשרים בשם התדמית החברתית המקובלת?

כי שוב, לא הפנים המאופרות, לא המילים היפות, לא הידע המלוטש, לא ההישג החברתי והכלכלי, אלא ~הביבים~: הביבים הייצריים, הרגשיים, והשכליים -, הם שירעילו את גורל חיינו הנפשיים.

כי השליטה באה לא מלמעלה אלא מלמטה. לא על ידי התבססות בפיסגה, אלא על ידי אי תשומת לב והתעלמות מן התחתיות.

והתעלמות מן התחתיות משדר שהזנחנו את הצל, את הדמונים, את תת מודע הנמוך, את ה'אני המסכן'. את האני האמיתי, את עצמיותנו המוזנחת והנעזבת.

זה לא שלא היינו מצוינים מספיק, אלא שהנחנו לפער בין המצוינות שלנו ובין מה שדפוק ומקולקל בנו להמשיך ולהרחב, עד שרצועת הגומי המחברת את 'החצר האחורית' ו'החצר הקידמית' – נמתחה עד קצה גבול יכולתה, ואז החצר הקידמית נאלצה לחזור בבת אחת אל המישור התחתון שהוא הריאליה היחידה. מישור שכל הזמן חיכה לה בפנים.

(שהרי כולנו יודעים כי קטסטרופות [1] לא צונחות עלינו מבחוץ הן שואבות אותנו מבפנים).


"היה היה איש עקום, שהלך בשביל עקום

נשען על מקל עקום

ומצא מטבע עקום

בו קנה חתול עקום

שתפס לו עכבר עקום

ויחדיו גרו בבית עקום

בתוך העלם העקום הזה. "

מתוך: "אמא אווזה"


[1] בהקשר זה ניתן לקרוא את המסה שלי: "על משברים, טראומות

וקטסטרופות" (תסמונת איוב),

http://stage.co.il/Stories/216518

 

שלושת שלבי הדינאמיקה.

בחיינו, אין תמיד ובכל מצב – דינמיקה. במקרים רבים – אין דינמיקה; בשיחה, במפגש עם אדם חדש, במיומנות נהיגה, ביחסים, בשליטה בתחום חדש בעבודה. אפשר להגיד שבכל התחלה – אין דינמיקה. (וגם בכל סוף, לאחר שהתהליך מיצה עצמו – אין כבר דינאמיקה). ויש מצבים שיש בהם דינמיקה; לאחר זמן מה משהו נדלק, משהו נכנס לפעולה, ויש זרימה; ואז דברים קורים כאילו מעצמם. בשיחות, בתקשורת עם מישהו, ביחסים, בעבודה חדשה, במיומנות נרכשת.  דוגמה לא רעה היא נהיגה; נהג חדש נוהג באופן מכאני, אך בשלב מסוים הוא נכנס לדינאמיקה בנהיגה, ואז זה זורם, כמו קורה מעצמו.
-עד שהיא (הדינאמיקה) מתרחשת – כלום עדיין לא קורה,
-וכשהיא מתרחשת, הכול קורה,
-ולאחר שהיא נעלמת – כלום כבר לא קורה.
ולמה הכוונה ב'הכל קורה'? ובכן, לא רק הדבר עצמו, אלא כל מה שקשור לאדם שמצוי בדינאמיקה – נדלק. אם זו דינאמיקה חיובית אז הכול נדלק באש מוצלחת, ואם זו דינאמיקה שלילית, אז הכול נופל, כושל, קורס. טבעה של דינאמיקה שהיא מתפשטת, כשיש דינאמיקה הכול בסביבה נדלק. באש טובה או אש רעה.
את הדינאמיקה קשה להסביר. אבל דוגמה אחת היא משחק כדורגל; ישנם משחקים עם דינמיקה, קבוצות שבמשחק מסוים תפסו דינמיקה, ואז השחקנים כמו עפים על המגרש, דינאמיקה היא הגורם העלום מאחורי משחק טוב והעדרה של דינאמיקה הוא הגורם מאחורי משחק גרוע. כשאין דינאמיקה לקבוצה במשחק, שום דבר לא הולך; השחקן הטוב ביותר נראה ומשחק כבובה מרוקנת אויר.

גם אם ניקח כדוגמה, אהבה, או הצלחה, או קשר חזק בין שני אנשים, כדי שאחד משלושתם יתרחש יש צורך בדינמיקה. כדי להצליח בכל תחום, או כדי להגיע לרמה הגבוהה בכל תחום, יש צורך להיכנס לשלב הדינמי.
רוב מה שקורה בחיינו לא מגיע לשלב הדינמיקה. דינאמיקה היא ההתלקחות והכניסה ל'פרפטום מובילה' של תהליך שקדם לה. דינאמיקה היא שיא התהליך, כניסת התהליך לשלב הסופי והעליון.
עכשיו, איך דברים מגיעים לשלב הדינמיקה?
כל מה שקורה לנו, כל שאנו עושים או מעורבים בו מצוי באחד משלושה שלבים: בדידים, תהליך, ודינאמיקה.
במקרים רבים שלב הבדידים לא עובר להיות תהליך, ותהליכים רבים אינם מבשילים להיות דינמיקה.
דוגמה בסיסית מאוד: אדם לומד מקצוע חדש, להיות שף למשל, לוקח לו כמה שבועות או חודשים, להיות בשלב הבדידים, בשלב התחלתי זה שום דבר לא נשזר להמשכיות, כל מעשה או אקט מגושם, מקוטע ונפרד מן המקטע שבא לאחריו. בעוד שבשלב התהליך כבר יש זרימה. ושף מיומן כבר מצוי בדינמיקה, הכול זורם. הכול הרמוני, הכול קורה כאילו מעצמו. השף מופעל על ידי זרימה שכמו עוברת דרכו. בשלב הבדידים הוא מתלמד, בשלב התהליך או איש מקצוע, בשלב הדינאמיקה הוא כבר מאסטר.
ושוב, לנהיגה, בשלב לימוד הנהיגה, התלמיד מצוי בשלב הבדידים, כלום לא משתלב עם כלום, הכול הולך בקושי, עוברים מפעולה בודדת לפעולה בודדת. בשלב הבא, זה של הנהג החדש  זה כבר תהליך, צריך לזכור מה עושים אבל זה משתלב ביתר קלות. בשלב השלישי, של הנהג הוותיק, זו כבר דינמיקה, הכול הולך בקלות, זורם, ללא מאמץ, ללא מודעות, קורה מעצמו, כל הבדידים מחוברים זה לזה, ועובדים ביחד בתהליך והתהליך מאוחה וזורם.
שלב הבדידים –מאמץ.
שלב התהליך- מכאניקה.
שלב הדינמיקה – התרחשות.


שלב הבדידים – יחידים.
שלב התהליך – קבוצות.
שלב הדינאמיקה – יחד, אחדות.

שלב הבדידים – פיסי.
שלב התהליך – מגנטי.
שלב הדינאמיקה – חשמלי.
עד שמתרחשת דינאמיקה בחייו של אדם הוא לא באמת חי עדיין, הכול קשה, מפוצל, ומאומץ.  ורק כשהוא מגיע למישור הדינמי, זה מתחיל להתרחש.
המעבר מן השלב הפיסי למגנטי, קורה לאחר מאמצים מרובים, עוד טיפה ועוד טיפה, ואז מרכז הכובד עובר לאט לאט לשלב התהליכי. זה קורה באופן פרוגרסיבי. אך לא כך המעבר מן השלב המכאני לדינמי, כאן זו התרחשות, מרכז הכובד מתהפך אל הרמה שמעל וזו שואבת את החומרים אל הרמה הדינמית. מהפך קוונטי. .
המעבר לשלב התהליכי הוא כמו מעבר משלב המים לשלב הגז. צריך להפעיל מאמץ (חימום) באופן מתמיד ואז זה קורה לאט לאט, עד שכל המים הופכים לאדים. אך המעבר משלב האויר לשלב האש, (המקביל למעבר מן התהליך לדינאמיקה) אינו פרוגרסיבי, הוא קורה בבת אחת. זו התלקחות, התרחשות.
כדי להגיע לרמת הדינאמיקה לא צריך לעשות כלום, נהפוך הוא, צריך להסיר את מה שמפריע, וכששום דבר לא חוסם ומפריע – הכול מתחיל לקרות.
אפשר להגיד כי שלושת השלבים הללו מצויים במערך של קרחון, שלב הבדידים גלוי מעל למים ומודע. שלב המכאניקה, או התהליך, חצי שקוע מתחת למים והוא חצי מודע. ואילו שלב הדינאמיקה כולו שקוע מתחת למים ועל כן לא מודע. בשתי הרמות הנגלות – איננו מבינים או רואים מה הקשר בין מאורע אלף למאורע בית, כי אין קשרים, (ברמת התהליך הם מתחילים להיווצר) ההקשרים מצויים מתחת למימי התודעה שלנו. בתחום הדינמי.
—-
גבריאל רעם, 25.10.10

 

על הדינאמיקה של רצף כישלונות או הצלחות

תמיד ריתק אותי עניין חוסר היציבות של ההצלחה אצל אמנים, יוצרים, זמרים, אנשי במה וכו'.
מדוע אמנים מסוימים, או רבים, חווים שנים של אויר פסגות ולפתע נזרקים במורד, וברוב המקרים, לא מצליחים לשוב למעלה? ומדוע ישנם אמנים בודדים שכל הזמן נותרים בפסגה, חווים הצלחה ולא יורדים ממנה? מדוע ישנם כאלה ששוהים בפסגת ההצלחה שנים רבות ואילו אחרים רק שנים מועטות? וגם הנפילה מן הפסגה אינה זהה; מדוע ישנם אמנים או יוצרים מצליחים שנופלים בבת אחת לאלמוניות גדולה ויש כאלה שמתפוגגים לאיטם? ויש כאלה שמבליחים אל ומחוץ לתודעה הציבורית, במחזוריות? 
אך השאלה המרכזית, (שיש כאלה שיכפרו בתקפותה) שאני רוצה להעלות כאן היא: מדוע אלו שנפלו מפסגת הצלחה חווים, יחד עם זה, ובה בעת, גם משברים בתחומים אחרים, לא קשורים? כשהם מצליחים הכול פורח בחייהם, וכשהם כושלים הכול כושל?
ושוב, רבים יכפרו שאכן זה כך, שאכן כשאדם נכשל בדבר אחד מרכזי בחייו, חייב הדבר להקרין גם על שטחים אחרים בחייו שמתחילים לסבול מאותו הסינדרום. אך אני רוצה לבדוק כאן את האפשרות שזה כן קורה. שאכן יש משהו מידבק בהצלחה או בכשלון. מידבק בחייו של האדם עצמו.
ההסברים לתופעה זו (אם אכן היא קיימת) לא שוכנים בתחום ההיגיון הרגיל, ההסתברות הרגילה. ואכן חלק נכבד מן ההתרחשויות המשמעותיות בחיינו לא נותנות עצמן להסברים רציונאליים. ניתן לכפות או לעוות הסבר הגיוני שיתאים לתופעה, או להגיד ש'זה לא תמיד', ו'לא צריך להכליל' וכו'. וכך נותרים תחומים רבים בחיינו ללא הסבר אמיתי, אורגני, שמתאים לתופעה כמו כפפה ליד. כי ההסבר האמיתי לתופעות בלתי מוסברות מצוי בדרך כלל בתחום שההיגיון הרגיל לא מגיע אליו. ההיגיון הוא כמו טווח חוש הראיה; זה מהווה רק חלק קטן מן המרחב העצום של מה שישנו. קליטת הצבעים שלנו היא אחד חלקי ששים של הספקטרום הקיים, (רוב ספקטרום הצבעים מורכב מן החלק האולטרא סגול וקרני רנטגן וקרני גמא  –  בצד אחד של הספקטרום הנראה, והאינפרא אדום וגלי רדיו, המשתרעים בצד השני של הספקטרום), ואילו אנו מתייחסים רק לצבע שנופל בתחום הנראה, המצוי בטווח הצר בין שניהם. כך גם ההיגיון האנושי, זה קולט ומסביר בעיקר את מה שנופל בתחום הידע, קונוונציות החשיבה, הנורמות החברתית, והנימוק הרציונאלי, מה שלא נופל שם, מוצא עצמו או מנופה כתופעה שאינה באמת קיימת, או מקבל הסבר שנראה ונשמע מתקבל על הדעת, אבל הוא כפוי על התופעה.
ובחזרה לתופעת 'המחלה המידבקת' של הכישלון או ההצלחה; יש אנשים שכמעט כל שהם נוגעים בו מצליח, ויש כאלה שלהיפך, את זה אנו פחות או יותר מכירים, מה שמעניין אותי זו הדינאמיקה של ההצלחה או הכשלון. יש מעין מרכז כובד, שכשהוא עובר מדינאמיקת ההצלחה לכישלון, או לההיפך, (מה שפחות שכיח) – הוא גורם למפולת או גאות גם ביתר הפרמטרים המצויים גם הם בדינאמיקה.
כאן איני רוצה לגעת בכישלונות או הצלחות בודדות, אלא בתופעת הרצף של ההצלחה או הכשלון.
עכשיו, לא מדובר כאן על המובן מאליו, על כסף שמגיע עם הצלחה בקריירה, או הצטברות ידידים, כשהם רואים שנגעת בהצלחה, או ההתרחקות שלהם ממך כשהם רואים שנפלת לכישלון. המדובר ברצף לא מובן מאליו, התרחשויות שאין ביניהן שום קשר סיבתי או הגיוני. ועדיין זה קורה. המדובר על כך שכמעט כל מה שאדם נוגע בו בתקופת ההצלחה – צולח, ואילו כשאדם מתחיל להיכשל, כמעט כל שהוא נוגע בו קורס ומתרסק. כשטוב לך – הכול טוב, כשרע לך לא רק שהכול רע, הכול גרוע, ולא רק שהוא גרוע, הוא הכי גרוע. (כוחו של הרע להרע גדול מכוחו של הטוב להיטיב,) אבל זו כבר סוגיה אחרת.
כמובן שיש כאלה שיטענו ההפך, שדווקא בשיא ההצלחה חווים נפילות בתחומים לא קשורים, ואילו לאחר שנופלים מגלים מרגליות במקומות לא צפויים, כמו חברים חדשים, זוגיות מלאת אהבה שדווקא מתלהטת לאור המשבר וכו'. אך כששואלים את אלו שנפלו מפסגת ההצלחה או שהתקופה הטובה הפסיקה להם בתחום מסוים, הם יודו שכשמשהו מרכזי מתקלקל – יחד עימו מתקלקלים להם גם דברים אחרים לא קשורים. כמו במגדל קלפים, או במשחק דומינו ראלי.
כלומר, מה שנאמר כאן הוא, שבמבט שטחי, אנו רואים את פני השטח של הדברים, ושם מבצבצות התופעות, והתופעות נראות לא קשורות, אבל מתחת לפני השטח, מתחת לקרקע, ברמה החצי מודעת – מסתתרים קשרים בלתי נראים. ואם תחום אחד ממריא או צולח, דרך הקשרים זה מידבק גם לתחומים אחרים…
אבל כאן צריך לסייג, לא כל הצלחה שהופכת לכישלון גורמת למפולת שמפילה גם שטחים אחרים. זה קורה כשהנפילה מתרחשת בתחום שהגיע לשלב ה דינמיקה.

 

***
גבריאל רעם. 18.9.2010

על מצליחנים ומפסידנים


מבוא:

כולם יודעים, העולם מתחלק לבני אדם משני סוגים : מפסידנים ומצליחנים. בדרך כלל לא מדברים על זה כמטבע לשוני שכיח. ולא ברור לאנשים רבים עד כמה החלוקה הזו באמת עובדת. חוסר המודעות מסתיר את הדומיננטיות הגדולה של החלוקה הזו בחיים של כל אדם ואדם. שהרי כל אדם חי באחת מן החטיבות הללו.

בעולם החי זה כך, גם בהתנהגות בלהקות וגם באופן הישרדותי. וכבר כתב

על כך צ'רלס דרווין, ב- 

שלו. Survival of the fittest

אך אצל בעלי החיים זה קיים ברמה הראשונית, הפרימיטיבית, בני אדם שיכללו זאת לדרגת ערמומיות, תגמול, סבל ועוגמת נפש  – עמומים אך דומיננטיים במיוחד, שולטים על איכות החיים הפסיכולוגית והסוציאלית של הפרט.

המצליחנים והמפסידנים חיים בעולם בו הצלחה חומרית וחברתית ניתנת בעיקר לאלה שיודעים להשיג אותה (המצליחנים). והנקודה היא שזה בא תמיד על חשבון המפסידנים. כלומר ההצלחה החומרית-חברתית הינה משאב מוגבל, ומי שזוכה ביותר נתחים, משאיר פחות לאלה שפחות מוכשרים לחטוף. ואלה המפסידנים.

ואיך המצליחנים מוציאים זאת לפועל? ובכן הם עושים זאת בשתי טקטיקות. האחת: פריצה וגזילה והשנייה שימור וחסכון.

בראשונה זוכים בנתח הגדול ובשנייה מגדילים את הפירורים…

בראשונה, האגרסיביות של המצליחנים מפחידה את מי שיהיו מפסידנים, שמוכנים לוותר על הנתח פן יבולע להם מיד המצליחנים, שמצטיירים כנחושים, נוקשים ואפילו, אכזריים יותר.

בשנייה, המצליחן אמנם לא מסוגל להזיק למפסידן, אך הוא צובר יתרון מצליחני על ידי חישוב חישובים כיצד לשמר ולהגדיל את הערך של הנתחים שכבר בידיו. מי שלא מסוגל לפעול בקטגוריה הראשונה של המצליחנים, מסתפק בשנייה; שימור וחסכון. זה הגבול האחרון למצליחנים בלתי אגרסיביים, ששומר אותם מלהתדרדר לרמת המפסידנים. כך שהמשמרים והחוסכים, מצליחים אמנם לא להיות מפסידנים, אך גם מצליחנים גדולים אינם. הם, הזעיר בורגנים.

במאמר זה אתייחס בעיקר לקטגוריה הראשונה, הפורצים-גוזלים.

הם בעלי הנתחים הגדולים, (והם מסבים את הנזק הגדול, נפשי, חברתי וחומרי למפסידנים).

ואיך הם עושים זאת? ובכן המצליחנים נחושים יותר, ערמומיים יותר, טוטליים יותר. הפילוסופיה שלהם: " טוב למות ומאשר לוותר על הנתח הבא". הפילוסופיה של המפסידנים: "טוב לוותר, כי מי יודע איזה פורענות חסכתי לי כאן"; המפסידן משוכנע שאם לא יוותר, ייסוג, ייכנע, יוריד פרופיל – יבולע לו.

הוא נבהל בקלות מאיומים אודות מה יקרה לו אם לא יוותר על הנתח הבא.

הפילוסופיה של המצליחן אחרת: אם תהיה מפסידן, אתה משול למת, כלומר לגביהם, למות זה להפסיד בעימות הבא. הם מוכנים לא לשרוד בתנאי שינצחו.

ועל כן, הם משכללים את הנחרצות, הפראות והערמומיות של טקטיקות הלוחמה שלהם, כדי שהנתח הבא ייפול לידיהם ולא לידי הזולת.

למשל בקניה של מכונית; לא משנה לו מה השווי הריאלי של המכונית, הוא ירצה אותה במחיר הנמוך ביותר, גם במחיר עוול למוכר. הקונה המצליחן  לא יבוא למוכר ויגיד לו שלא כדאי לו למכור את המכונית במחיר כה זול. הוא ייתן לו לדפוק עצמו חופשי. ואם יעמיד את המוכר על זכותו לדרוש יותר, ייתפס על ידי קרוביו ומכריו כטיפש, וכמועמד ודאי להתגלגל לתחתית הערימה.

אך אם המוכר הוא 'מפסידן', הוא ימצא עצמו מוותר מוקדם מדי על המחיר שרצה עבור המכונית, בשלב כלשהו הוא ימכור אותה הרבה מתחת למה שהיה יכול להשיג, וזאת כי מצד אחד לא נעים לו כלפי הקונה ומצד שני הוא חושש שלא ימצא קונה אחר.

למפסידנים יותר חשוב לשרוד מאשר לנצח.

הדילמה שלהם היא לא בין לזכות או לא לזכות, אלא בין לשרוד או לא לשרוד.

הם הראשונים שמתקפלים, פוחדים שאם יעזו להתעקש על עמדתם – יתנכלו להם.

חלק א':

עד כאן אין חדש.

השאלה הנשאלת עתה היא: מי הם המפסידנים? האם סתם חדלי אישים, וחסרי אונים? אלה שדרווין מגדירם כחלשים ונחותים במלחמת ההישרדות שבטבע?

התשובה במסה זו היא: לא. הם המעולים שבבנינו, בנותינו ובני האנוש שלנו. הם נציגי הנפש האנושית, הם המאיון העליון, מבחינת איכות אנושית, רוחנית ויצירתית.

הם הראשונים (נפשית) שהפכו אחרונים (במדרוג הכלכלי-חברתי). בוב דילן מקווה ומנבא שהם יהפכו שוב לראשונים, כפי שהוא כותב בשירו האופטימי:

The Times They Are A-Changin'
Come gather 'round people
Wherever you roam
And admit that the waters
Around you have grown
And accept it that soon
You'll be drenched to the bone.
If your time to you
Is worth savin'
Then you better start swimmin'
Or you'll sink like a stone
For the times they are a-changin'.

Come writers and critics
Who prophesize with your pen
And keep your eyes wide
The chance won't come again
And don't speak too soon
For the wheel's still in spin
And there's no tellin' who
That it's namin'.
For the loser now
Will be later to win
For the times they are a-changin'.

Come senators, congressmen
Please heed the call
Don't stand in the doorway
Don't block up the hall
For he that gets hurt
Will be he who has stalled
There's a battle outside
And it is ragin'.
It'll soon shake your windows
And rattle your walls
For the times they are a-changin'.

Come mothers and fathers
Throughout the land
And don't criticize
What you can't understand
Your sons and your daughters
Are beyond your command
Your old road is
Rapidly agin'.
Please get out of the new one
If you can't lend your hand
For the times they are a-changin'.

The line it is drawn
The curse it is cast
The slow one now
Will later be fast
As the present now
Will later be past
The order is
Rapidly fadin'.
And the first one now
Will later be last
For the times they are a-changin'.

Copyright ©1963; renewed 1991 Special Rider Music

אך בינתיים, לאחרונים/מפסידנים יש חרדה, חרדה מלהיכנס למשחק המלחמה ולדרוש את הנתח הגדול.

בחיפוש אחר הסבר לתופעת המפסידנים אפשר לאמץ גישה פסיכולוגית שרואה בהם חסרי ביטחון או בעלי דימוי עצמי נמוך, במאמר זה הגישה אחרת, והיא גורסת כי הסיבה לחרדה נובעת (פחות מדימוי עצמי נמוך כמו) מצורך פנימי ותת הכרתי, להגן על פנינת הנפש החשופה שבתוכם. נפש שתלך לאיבוד בחוץ הקר והמאיים.

הם נמנעים מלצאת לקרבות לא בגלל שאולי יפסידו, אלא בגלל האכזריות וחוסר החמלה שיפגשו. תוקפנות חסרת חמלה שעלולה לחבל במשהו יקר וחבוי בתוכם – הנפש. 

המנצחים פחות קשורים לנפשם, או שהיא פחות משחקת תפקיד בחייהם, כך או כך,  אין להם מה להפסיד מלבד את הנתח הבא.

למפסידנים שתי סקאלות למדידת שביעות רצון ממצבם:

א.    סקאלת הנתח החיצוני.

ב.     סקאלת הנפש.

ולרוב, סקאלת הנפש גוברת וגורמת להם לוותר על סקאלת הנתח החיצוני (נתח הבשר): הכסף, הטריטוריה וההישגים החומריים והחברתיים שבחוץ.

ובחוץ הכול, אבל הכול, נמדד על פני המטבע העובר לסוחר של: הכסף, דומיננטיות טריטוריאלית והמעמד הסוציו אקונומי.

ולמנצחים לא ממש משנה עבור מה הם נלחמים, על עשרה שקלים או מאה אלף שקל. אם הפסידו (ולא משנה כמה הפסידו, עצם זה שהפסידו) – הם משולים בעיניהם כמתים. עכשיו (כך הם משוכנעים) כולם יבואו לחטוף מהם את שנותר. דמם יהיה מותר.

ולא רק זה. המפסידנים מפסידים לא רק כסף או מעמד, כשהוא מפסיד הוא יוצא מן העיסקה לא רק עם כיס ריק יותר, אלא גם מדולדל יותר- אנרגטית ופסיכולוגית. הנוכחות האישית שלו תצטמק בבואו ובצאתו מחברת אנשים. הוא יכול להתעלם משוק הסוסים הזה, אך לא יכול להוציא עצמו מן המשחק, הוא מושפע ממנו, גם אם אינו לוקח בו חלק. כי אלה חוקי המשחק באקולוגיה החברתית השולטת על הכול.

המפסידן מנסה להתעלם מחוקי המשחק, והמצליחן מודע להם בכל הוויתו והיותו. מודע ופוחד. וזאת כי עבורו להיות מפסידן, זה להיות השטיח של כולם; לא רק שאף אחד לא סופר אותך, כולם דורכים עליך בדרך לכיבוש הבא. אין רחמים על מי שנופל במרוץ.

ועל מי דורכים? ממי גוזלים? לא מן הכובשים, שהרי הם לא ישחררו שום נתח מפיהם, מן הנכבשים. וכך יוצא שכולם גוזלים את כיבשת הרש מאנשי הנפש. וככל שהנפש גדולה, משוחררת ובוערת יותר– כך יפסידו יותר, וייגזל מהם המעט שעוד נותר להם.

אנו חיים בתרבות בה הכוחניים שודדים את נושאי הניצוץ.

נושאי הניצוץ אינם יודעים לקחת. הם מחכים שיקבלו את שמגיע להם…  הם לא יכולים, לא מסוגלים, להערים למשל על הזולת כדי להשיג ממנו את הנתח הבא. זה למטה מרמתם, הם לא מסוגלים, הנפש לא נותנת להם. הכאב הנפשי יהיה גדול מדי.

הנפש שלהם כובלת אותם לרמה מתחתיה אינם מסוגלים ליפול.

וכך יוצא, שהנעלים בנפש והאצילים ברוח  נשדדים כל הזמן על ידי המיומנים בתורת החיים החברתיים.

הפילוסופיה של הנפשיים מתפרשת ככתב כניעה מחפיר על ידי המצליחנים.

אף אחד לא יודה לאנשי הנפש על כך שהם לא דופקים על השולחן ולא דופקים אחרים.

'תגמולם' היחיד הוא הקשר והמגע עם נפשם, מגע שהולך ומתמעט, הולך ופוחת, ככל שייקחו באופן אישי את המפלות שהם סופגים מידי המצליחנים.

 

***

 

גבריאל רעם , 10.11.2008

 

עבודה פנימית, חלק ב': חוק הקלקולים

 


                                                                                             קלף מס. 16 בטארו, קלף המגדל המתמוטט


הערה:

מאמר זה הנו המאמר השני בסידרה שנקראת: "עבודה פנימית", המאמר הראשון נקרא: "עבודה פנימית, התמודדות עם משברים".

 


הקדמה:
המשפט המפורסם ביותר של חוק מרפי, אומר: "אם משהו יכול להתקלקל, הוא יתקלקל". ואפשר להוסיף בשולי האימרה, שאין דבר שלא יכול להתקלקל, ואם יש סיכוי שהוא יתקלקל, הוא יתקלקל.

על חוק מרפי:

http://tinyurl.com/eh8od

http://www.pitgam.net/Murphy/

http://www.murphys-laws.com/murphy/murphy-laws.html

אנו מתמצאים בקלקולים מכאניים, טכניים, איננו מודעים לקלקולים ביחסי אנוש ובמסלול חיינו כיחידים. ושם הם שגרת יומנו. למען האמת אנו חיים מקלקול לקלקול.


חלק א': מהו קלקול?
בדרך כלל לא נראה לנו שאנו חיים חיינו ממשבר למשבר. אך המשבר הוא נקודה ברצף, המתנהל באופן סכמטי כך:

שלב א': קילקול, משהו מתקלקל.

שלב ב': קושי. תחושת משבר.

שלב ג': המשבר חודר פנימה.

במאמר "עבודה פנימית חלק א', התמודדות עם משברים" – – סקרתי את שקורה בין שלב ב' לשלב ג'; איך זרע המשבר הופך למשבר של ממש. במאמר זה אעסוק במה שמקדים את שלב א' ואת המעבר משלב א' לשלב ב'.

המעבר משלב ב' לג' הוא החלק הגלוי בתהליך המשברי, ואילו היווצרות שלב א' והמעבר משלב א' לב' – הוא החלק הסמוי, שמוביל ויוצר את הגלוי.

המעבר משלב ב' לג' הוא השלב היותר פשוט והפחות ראשוני בנושא של התגלגלות המשברים בחיינו. המעבר בשלב זה אינו מסובך והתובנה לגביו, כפי שהיא מופיעה במאמר: "עבודה פנימית, התמודדות עם משברים" – הינה טריוויאלית וכמעט מובנת מאליה. מה שנאמר שם שמשבר נפשי הוא פחות תוצר של גורם חיצוני ויותר תוצר של חוסר במערכות הגנה.

במאמר הקודם עסקתי במה קורה בתחום חייו הפנימיים של הפרט, לאחר הקלקול – כאן, ברצוני לפתוח את הדינמיקה שמביאה את הקלקול הזה בכלל מן הכוח אל הפועל.

במאמר הקודם גם נסקרה המכאניקה של מה שגלוי בשדה המשברים האישיים. בחלק זה תיסקר הדינמיקה של מה שסמוי. ומה שסמוי, או נסתר – הוא הוא שמעצב ומכייר את הנגלה. (בשעה שהנגלה לוקח לעצמו את הקרדיט על התוצאה הסופית).


אבל ראשית, מהו קלקול? קלקול הוא משהו לא טוב שמצליח לקלקל (באורח לא צפוי בדרך כלל) אוירה, מצב רוח, יחסים וכו',

המשותף לכל הקלקולים הנ"ל הוא שלאחר שנוצר הקלקול האוירה נעשית עכורה, הרגשות קשים. הכל נראה שבור, עגום ולא מלבב.

ובכן, משהו מתקלקל, מתישהו. כאמור, קלקול אינו משהו שקורה אחת לכמה זמן. קלקולים מתרחשים לעיתים מזומנות, יותר קרובות משנדמה לנו. לא תמיד אנו מזהים מיד שזהו קלקול, בתחילה זה מציג עצמו רק כמשהו שלא עולה יפה. רק לאחר שדברים מתגלגלים הלאה, אנו נוכחים שאכן מדובר בקלקול של ממש.

ומתי הקלקול מגיע? ובכן לקלקולים יש עיתוי משל עצמם. זה קורה דווקא ברגע הכי פחות מתאים. משהו מתקלקל דווקא כשדברים מתחילים להסתדר. דווקא אז הקלקול מחכה מעבר לפינה. דווקא כשנדמה שקלקולי העבר מתחילים להתאחות.

דברים מסתדרים ומתאחים לאט לאט, אך קלקולים מתרחשים בבת אחת, לפתע, ללא הכנה מוקדמת. תמיד בהפתעה, תמיד נוצר שוק.

יש כאן מעין תבנית שחוזרת על עצמה; כשהדברים נראים כמסתדרים סוף סוף, מגיע הקלקול.

יש כאן סוד קשה לפיצוח.

לנו נראה כי היווצרות הקילקול (שלב א') – מיקרית, סוג של תאונה. והשורש שלה נעוץ בעולם הטכני. אך עולם הקלקולים אינו שרירותי כפי שזה נתפס. יש מאחוריו מעין חוק, חוק הקילקולים.

כולנו מכירים חוקים מכאניים, פיסיקליים. כגון חוק שימור האנרגיה (אנרגיה אי אפשר להשמיד, היא רק משנה צורה). חוק הכבידה (חפץ, ימשך לגוף בעל מסה גדולה משלו, במהירות שהיא פועל יוצא של הפרשי הפוטנציאל בין שתי המסות) וכו' וכו'. אך איננו מכירים חוקים שקשורים ושולטים על העולם הדינמי של הנפש, ההוויה האנושית ויחסי אנוש.

קשה להסכים שיש כאן חוקיות, היא לא מופיעה כחוקיות, אלא כמקריות.

(כדי להבחין שהמקריות אינה מקריות כלל, אלא ששולטים עליה חוקים נסתרים, יש צורך בנקודת מבט גבוהה יותר, שממנה ניתן לראות את הפרישה הרחבה שבתוכה ניתן להבחין בתבנית של החוק).

וגם אם מוכנים, כללית, לקבל שישנה חוקיות, קשה להבין אותה; למשל, יושבים במכונית, צוחקים, או סוף סוף מדברים לעומק. עד שלפתע קורה משהו קטן. זה יכול להיות מיכל דלק שלא שמנו לב שהוא ריק, או שיחת טלפון שמגלה לנו משהו שהאדם החביב והתומך שיושב לידנו במכונית אמר עלינו אמש.

ביקשנו בקשה ממישהו שראינו בו אדם תומך ואוהד – והוא ענה לנו בחדות.

קבענו פגישה שמאוד ציפינו לה, והיא התבטלה ברגע האחרון.

אנו פוגשים סוף כל סוף את כל ידידינו הטובים בבת אחת, (עד אז פגשנו אותם לחוד), והנה הפגישה של כולם ביחד הופכת לקטסטרופה.

איך יש כאן חוקיות? היכן כאן החוקיות?

ובכן, קיימים בחיינו כמה חוקים נסתרים. ובגלל שהם נסתרים, או לא מודעים, הם יכולים לשלוט, דרך העובדה שהם נעלמים מאיתנו. וככל שהם נסתרים ועלומים יותר, כך גם קשה להבחין בהם.

כדי להבין את חוק הקלקולים, יש לדעת כי הוא מציית לשני חוקי משנה ולגורם פסיכולוגי-אישיותי אחד. החוק האחד, חוק הסטטוס קוו, והחוק השני, חוק התיזה והאנטיתיזה. והמשתנה הפסיכולוגי-אישיותי-גנטי – הוא תכונת עדינות הנפש, או האאוטסיידריות.

שלושת אלו מצייתים לחוק העל, חוק מרפי ועובדים ופועלים על פי חוק הפרדוכסים.

ועתה לחוק הראשון: חוק הסטטוס קוו.


חלק ב' חוק הסטטוס קוו:
חוק הסטטוס קוו, אומר שכל תנועה שואפת בסופו של דבר לחזור לאקוויליבריום. וככל שהתנועה מגיעה לקצה קיצוני יותר, תבוא תנועה הפוכה לכיוון ההפוך, וזאת מתוך כוונה להחזירה בסופו של דבר, אל הסטטוס קוו.

כלומר, ברגע שאדם נמצא בשיא מסויים, הוא יפגוש בתנועה הפוכה שתבוא לקלקל את השיא.

עכשיו, צריך להבין את עניין השיא, חיי אדם מורכבים מעליות וירידות במצבי הרוח, ואלה מתרחשים כתגובה למה שנתפס עבורנו כארוע שלילי מבחינת מדד האושר האישי שלנו. ככל שהארוע מקרין עבורנו עליה במדד האושר האישי שלנו(מחמאה, הצלחה בתחום מסוים, זמן מוצלח שבילינו עם אדם קרוב), כך יעלה מפלס מצב הרוח שלנו. ואילו ככל שהארוע מקרין עבורנו ירידה במדד האושר האישי שלנו, (מעמדנו בחברה, הצלחה בעבודה, יחסים אישיים עם אדם קרוב, וכו'), כך יספוג מצב הרוח שלנו מכה, ואנו נחווה ירידה במפלס האושר האישי.

עד כאן זה ברור, וכל אדם יודע זאת. אז היכן חוק הקילקולים נכנס לתמונה? ובכן, תוך כדי העליות והירידות הללו במה שנתפס עבורנו כמפלס האושר האישי שלנו, נוצר מעין ממוצע, שהוא באמצע, בין שיא האושר ובין מפח רוח מלא. וברגע שיש חריגה מקו האמצע הזה, יבוא משהו ויחזיר אותנו לקצה השני, וזאת כדי לחזור לקו האמצע. כל תנועה שואפת לחזור לסטיביליות, למנוחה. וככל שהתנועה קיצונית יותר, כך השאיפה לחזור לאמצע, תהיה חזקה באותה המידה. וכאן חוק מרפי מקבל חיזוק; קו האמצע לא מצוי באמצע, הוא מצוי הרבה למטה מן האמצע.

ישנה קורלציה בין קו אמצע ובין מרכז כובד. קו אמצע יציב נותן לאדם מרכז כובד ממנו הוא יכול לפעול, אליו לחזור וממנו לצאת. וככל שמרכז הכובד נמוך יותר, כך האדם יציב יותר. מרכז הכובד נמצא בנקודה הכי נמוכה, זו שממנה לא ניתן ליפול עוד. מרכז הכובד אינו מצוי בנקודת האמצע שבין שיא לשפל, אלא יותר קרוב לשפל, וזה מה שנותן לנו יציבות. ככל שמרכז הכובד נמוך יותר, כך האדם יציב יותר. ובטבע יש שאיפה ליציבות.

וכאן אפשר להבין את העוצמה הגדולה של חוק הקלקולים. כי אם האדם יחרוג כלפי מטה, זה לא יהווה בעיה מבחינה היציבות שלו, כי מרכז הכובד יהיה נמוך יותר. ומרכז כובד נמוך – זה טוב. ועל כן שום דבר לא יבוא לערער את זה, אך אם הוא יחרוג כלפי מעלה, אז יבואו כוחות להחזיר אותו למרכז כובד נמוך, שהוא יציב יותר.

וזה חוק הקלקולים; ברגע שאדם חורג כלפי מעלה מסטטוס קוו מסויים, מבחינת מפלס האושר האישי שלו, יבוא משהו נגדי להחזיר אותו לכיוון ההפוך, אך לא בעוצמה שווה לחריגה כלפי מעלה, בעוצמה רבה יותר, כדי להביא את האדם לא לאמצע, אלא למרכז הכובד הנמוך ביותר.

זה עובד כמו מטוטלת. אבל מטוטלת שבה כוח התנועה מן השיא כלפי השפל תהא חזקה יותר מאשר התנועה בכיוון ההפוך. כלומר זו מטוטלת שאין בה שיוויון בין הקצוות. בין הקצה של השג לזה של המפלה. הכוח של המטוטלת לנוע מהשג למפלה, יהיה גדול יותר מאשר התנועה מן המפלה להשג.

ולהפך, התנועה ממפלה להשיג, לא תהא תנועה של מטוטלת, אלא תנועה איטית, הדרגתית, של שלב אחר שלב, ובכל פעם צריך לעצור ולבסס את ההשג. אך התנועה מהשג למפלה מתרחשת בבת אחת, זו קריסה. והיא נעה ביחס ישיר למרחק של ההשג ממרכז הכובד הנמוך. ככל שהמרחק של ההשג ממרכז הכובד הנמוך יהיה גדול יותר, כך התנועה בחזרה למרכז הכובד הנמוך – תהיה בעלת תנופה רבה יותר.

אבל צריך להבין, תגובת הנגד של המטוטלת להשג, או להגעה לשיא, רק מאשרת שהגענו לשיא.

קל לראות בקושי או במפלה, הפרכה של השיא, או שהשיא לא היה ממשי מלכתחילה, אך זו ראיה חד קוטבית. כי היא רואה רק צד אחד: או השג או מפלה. ראיה דו קוטבית רואה את שניהם כעובדים ביחד. ראיה דו קוטבית יוצרת הבנה, שדווקא כשמתרבות המפלות והנפילות, סימן שהגענו לשיאים חדשים, בהם לא היינו קודם. והנפילות רק מאשרות את העובדה שיש כאן השג. איך תידע שיש לך הישג? לפי תגובת נגד חזקה של קלקול, או נפילה.

אך, האדם ברמת תודעה נמוכה, לא רואה שני קטבים, הוא תמיד רואה קוטב אחד (כי הוא לא רואה את מה שקורה מנקודת המבט של הרמה שמעל, אלא מנקודת המבט של הקוטב של של הקושי' הוא לכוד באותה הרמה בה זה מתרחש, ואז הוא רואה רק קוטב אחד). וראיית הנפילה והקלקול מבלי לקחת בחשבון שזו אך תגובת נגד לשיא, יוצרת אצל האדם משוכנעות, כי ההשג לא היה השג של ממש, שהרי עובדה היא שההשג לא הצליח למנוע את הקלקול. זו כמובן ראיה חד צדדית, לא שלמה ולא נכונה של כל העניין. זה כמו שאדם יחוש כאבי שרירים לאחר ריצה למרחק שאינו רגיל בו, ויבין על פי כיווצי השרירים, שאין הוא מוכשר לריצות כלל.

 

 

חלק ג': חוק התיזה והאנטיתיזה

:
חוק התיזה והאנטיזה עובד יחד עם חוק הסטטוס קוו, כדי ליצור את חוק הקלקולים.

חוק הסטטוס קוו עובד באופן דינמי, ואילו חוק התיזה והאנטתיזה – באופן מכאני.

וההבדל ביניהם נעוץ בכך שחוק הסטטוס קוו אומר שכוחו של הקלקול תמיד יהיה גדול יותר מכוח ההשג או השיא. ואילו חוק האנטיתיזה אומר כי כוח האנטיתיזה תמיד יהיה שקול לכוח התיזה (אלא אם כן הוא צוברת כוח מחמת ספק עצמי של האדם אליו מופנית האנטיתיזה, ואז כוחה עולה על כוח התיזה, אבל על כך, בהמשך).

וחוק האנטיזה אומר, כי ככל שהתיזה יותר תיזה, יותר טהורה, כך תתבשל מחוצה לה האנטיתזה העכורה שתבוא להפיל אותה.

הבה ונבדוק יותר מקרוב חוק זה,. ובכן, לכל תיזה ישנה אנטתיזה. והאנטיתיזה מצטברת סביב התיזה, כלומר אם אדם בונה תיזה מסויימת, זה רק עניין של זמן עד שהאנטיתיזה תגיע. והאנטיתיזה היא כל דבר ששולל את התיזה. אין תיזה ללא אנטיתזה. היא מצטברת מחוץ לגבולות התיזה כפי שצל נוצר מאחורי אדם שמקבל אור מכיוון כלשהו. אין האחד בלי השני. כשיש זרם חשמלי, נוצר סביבו שדה אלקטרומגנטי.

האנטיתזה נמשכת לתזה. היא תמיד תימשך אליה, כדי לקלקלה.

ככל שהתזה יותר תזה (יותר איכותית, יותר משמעותית, יותר חשובה), כך תגדל ותתעצם האנטיתזה ותיצמד אליה.

וכאן יכולה להישאל השאלה: האם גם ההיפך יכול לקרות? דהיינו, האם גם התזה תימשך לאנטיתזה באותה העוצמה?

הלוואי… כי אז חוק מרפי לא היה שולט.

התזה מתרחקת מן האנטיתזה, היא רוצה רק לשרוד. אך האנטיתזה רודפת אחריה.

האנטיתזה נוצרת על ידי התזה, אין לה קיום כשלעצמה, רק כצל של התזה.

דוגמאות: זוג מאוהב מגיע לחתונתם המפוארת והנה מריבה מפוארת לא פחות פורצת ממש כמה דקות לפני החופה.

או סופר עובד 15 שנה על יצירת חייו, היא יוצאת לאור וקוצרת שבחים רבים, ובדיוק יומיים לפני שמכריזים עליו כעל זוכה בפרס ספרותי יוקרתי, נודע לו כי הוא חולה במחלה ממארת.

וצריך להבין; אם היצירה אינה ייחודית, אם אהבת הזוג הנישא אינה אדירה, גם האנטיתזה לא תהא מרשימה או קטסטרופלית במיוחד. גודל התזה – כגודל האנטיתזה. כפי שהצל שווה בגודלו לגודל הגוף שחוסם את האור.

ככל שהתזה משמעותית יותר – כך תהא האנטיתזה הרסנית ובלתי צפויה.

ואי אפשר להימלט מהאנטיתזה, כפי שלא ניתן לברוח או להינתק מהצל של עצמך.

ומה קורה כשהאנטיתזה פוגשת את התזה? ובכן, היא תתקוף את התזה כמובן. אבל היות וכוחה שווה לכוח התזה, היא לא תצליח למוטט אותה, אלא אם כן נתקיים בתזה תנאי אחד, והוא: סדקים במעטה ההגנה. כלומר, האנטתיזה תצליח לחדור לתזה רק בתנאי שיש בתזה איזה חרך, סדק, שבר – דרכם תצליח לחדור פנימה. והסדקים הם: פקפוק, חוסר אמון עצמי, האשמה עצמית, דימוי עצמי נמוך, הטלת ספק עצמית וכו'. כל אלה הנם סדקים בתזה. הסדקים עצמם לא פוררו את התזה, גם לא החלישו אותה, אך הם מאפשרים לאנטיתזה נקודות חדירה. ולאחר שהיא הצליחה לחדור פנימה, היא מרעילה את המערכת מבפנים.


כך זה:

בחיי נישואין מוצלחים;

בקריירה מופלאה;

בכישרון נדיר;

בדימוי עצמי, או הערכה עצמית גבוהה.

בעוצמה רוחנית;

ככל שאלה גדלים ומתעצמים, כך מתעצם ותופח הצל.

וכשהצל תוקף, והמערכת סדוקה, וחסרת מערכות הגנה נאותות – ראה את המאמר הקודם: http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=3_37

– המערכת מתפוררת וקורסת . ולאחר שזה קורה, אף אחד לא מבין איך זה קרה? הרי הכול נראה כה מבטיח ומוצק. אך אף אחד לא ראה אצל גיבורי התזה את צל האנטיתזה התופח. וגיבורי התזה עצמם לא חשו את תולעי הפקפוק העצמי חופרים בפנים, כמו בתוך שולחן חדש מעץ אורן משובח, חופרים וחופרים.

ואז בשעת קבלת פנים הכי מפוארת, כשכל המאכלים המשובחים מונחים על השולחן – והתזה נוצצת במלוא הדרה, מגיעה האנטיתזה, בדמות הקינוח הכי משובח, המונח על השולחן מעץ האורן המשובח, המלא במאכלים משובחים – והשולחן קורס בבת אחת.

והנמשל הוא אדם, שמצליח סוף סוף לשקם את הדימוי העצמי שלו, ומתחיל להאמין בכשרונו, או ביכולת שלו ליצור קשר אמיתי ומספק עם המין השני, או ביכולת שלו לעמוד במטלות וכו'. והנה ברגע שהוא חוגג את אמונתו החוזרת בעצמו – הוא פוגש במשהו שמערער זאת לגמרי, ומראה לו, שהוא עוד פחות ראוי לאמון עצמי ממה שחשב קודם לכן. זו יכולה להיות ביקורת שלילית על משהו שכשרונו יצר, או מישהו מן המין השני שאיכזב, בגד, או נטש, או מטלה שלקח על עצמו והוא לא עמד בציפיות – ואז משהוא פוגש את האנטיתיזה, כל האמון העצמי שלו מתערער, כי הוא מטיל ספק בכל, ופונה בכוח נגד עצמו.

ושוב, כפי שנכתב בחלק על חוק הסטטוס קוו. עצם ההגעה של האנטיתיזה, או של הצד השלילי בתנועת המטוטלת – אינה אישור, כלל וכלל לכך שהאדם לא נמצא בכיוון הנכון, וכי חייו הם מפלה ושבר. נהפוך הוא. עצם קיום האנטיתיזה והתנועה השלילית של המטוטלת – רק מאשרים את ההשג ואת הכיוון החיובי והיחודי של האדם. וככל שהכיוון יהיה יותר חיובי ויותר יחודי כך תנועת המטוטלת ותגובת האנטיתיזה – יהיו טוטליים יותר.

אדם פוגש את האנטיתזה וחושב שהיא באה אליו כהוכחה לכך שהוא צריך לתקן משהו; משהו בו לא בסדר, כי אחרת מדוע שיפגוש דבר שבא להטיל בו ספק עצמי? מדוע שיחווה משברים שמפילים לו כל הזמן את טירות הוודאות הקטנות והורסות את כיסי שביעות הרצון הקטנים? המסקנה המתבקשת וההגיונית היא שמי שפוגש הרבה משברים ובעיות, כדאי שיבדוק עצמו; מה בו מביא עליו את הצרות הללו. 'מה לא עשיתי בסדר, שמגיע לי כל המשברים הללו'? למשל, הנישואין במשבר חריף, הילדים לא מצליחים בבית הספר, או חיי האהבה לא עולים יפה, או כל הזמן המין השני נוטש אותנו, או במקום העבודה כל הזמן מתנכלים לנו, או קשיים כספיים מתרחשים רק לנו. כל אלה נראים כקוראים לבדק בית פנימי. מה לא בסדר בחיי שיש לי כל הרבה קריסות ונפילות? ובכן תיאוריות האנטיתיזה אומרת בדיוק להיפך. ככל שחייך מצויים במגמת שיפור והתעלות, כך יבוא ההפך כדי לבדוק אם יש לך מספיק כוח לשאת את השינוי. ככל שאדם מצוי במשהו יותר טוב, כך ההפך יבוא לבדוק את חוזק הקורות ואת החיבורים.

המשבר מגיע לא בגלל שאדם מצוי במצב רע, אלא בגלל שהוא מצוי במצב טוב. כלומר, ככל שיש יותר קשיים, כך סימן הוא שהאדם נמצא בדרך הנכונה. זה כמו שודדים, הם לא יבואו לבית שאין בו כסף. אם יש שגשוג פנימי, זה מזמין את האנטיתיזה.

כשמשבר או קושי מגיע, זה סימן שיש משהו טוב, שמזמין את ההפך מעצמו.

זו גישה פרדוכסלית, ששונה מן החשיבה ההגיונית המקובלת. כי זו לוקחת בחשבון רק קוטב אחד, קוטב המשבר, לא מבינה שדברים באים בצמדים, וכשבא אחד, הוא בא כתגובה לקוטב הנגדי. הקושי בא כתגובת הד להשג. ההשג לא בא כתגובת נגד לקושי, הוא נבנה לאט, טיפה לטיפה. מתוך הריק, מתוך האין. אבל המשבר והקושי לא באים מן האין, הם תגובת צל להשגים שעדיין לא התבססו.

צריך להבין את עניין האנטיתיזה דרך רעיון המבחן. הקושי מגיע כדי לבחון את מה שטוב, ואם לא מבינים שהקושי הוא רק תגובת צל לטוב שמאשרת בכלל את קיומו, קל לחשוב כי הקושי או הקלקול מגיע בגלל שהמצב לא טוב. ואז מזדהים עם הקלקול וחושבים שעצם עובדת הגעתו אומרת שהמצב רע, ברגע זה מאבדים את האחיזה למה שטוב ונעלה בנו, ואנו מתחילים ליפול. אסור להתפתות לרעש של הקושי והמשבר, הוא רק ההד של מה שטוב. לא לתת לו להפחיד אותנו.


חלק ד': הגורם האישיותי – גורלם של עדיני הנפש
עד כאן לגבי שני חוקים. האחד דינמי: חוק המטוטלת, והשני מכאני, או סאטטי: חוק האנטיתיזה.

אך האדם לא חי בואקום. הוא חי בחברה. וחלק גדול מתחושת האושר של האדם ומן הדימוי העצמי שלו נובעים מיחס החברה אליו ומן המיצוב החברתי שלו.

ראשית, קיימים מצבים בהם אדם פוגש מישהו, או מצב שמהווה בעצמו אנטיתיזה אליו. כלומר ישנם מצבים שבהם נפגשים אנשים או מצבים שמהווים אנטיתיזה האחד לשני. למשל אומן בוהמי פוגש ידיד, איש מדע פורמלי וממודר. ואז תיווצר ביניהם דינמיקה של תיזה ואנטיתיזה. והאחד ירצה (באופן תת הכרתי כמובן) 'לקלקל' לשני. כי הקיום של השני יוצר סתירה וקלקול לראשון בעצם נוכחותו.

כלומר מנקודת האנטיתיזה, קלקול מתרחש ברגע שאדם, נפגש במישהו שמייצג עבורו, סוג של אנטיתיזה.

וכך, אם האדם בינוני פוגש אנשים בינוניים, הם רק יאשרו זה את התיזה של האחר. גם כשאדם יוצא דופן פוגש אחרים יוצאי דופן כמוהו, לא יהיה קלקול. רק במפגש בין בינוניות ליציאת דופן, יהיה הקלקול.

אם אדם בינוני פוגש אדם יוצא דופן, יצירתי, אאוטסיידר, מורד או סתם אדם משוחרר וחופשי – הוא יראה בזה איום על קיומו בכך שהוא ישקף לו עד כמה הוא בינוני. ואז ינסה לקלקל ליוצא דופן ולהראות לו שיציאת הדופן שלו היא לרעה ולא לטובה.

כלומר, ככל שאדם מיוחד ויוצא דופן יותר כך יפגוש יותר אנטיתיזה מצד הרוב הבינוני. כלומר, קלקולים שמתרחשים אצל בני אדם מסויימים, יותר מאשר אצל אנשים אחרים. והכוונה לאנשים מיוחדים, יוצאי דופן ברמתם, ביצירתיות ובשאר הרוח שלהם. בחברה בינונית, שמבוססת על תחרותיות והשגים בתחום החומר ולא בתחום הנפש והרוח – אנשים אלו יתפסו כחריגים, והחברה, כחברה, תנסה להכשיל את החריגים, ולעשות להם את החיים קשים ככל האפשר.

חוק זה אומר שככל שאדם יהיה יותר עדין, איכותי ומיוחד (והוא שוכן בסביבה שמהווה אנטיתיזה לייחודיות האישית שלו) כך ימצא עצמו מותקף על ידי גורמים שמייצגים את הסדר הקיים. והסדר הקיים יעשה מאמצים לנפות אותו מתוכו, כי הוא יפרש אותו כגורם חתרני. בדרך כלל הגישה של הסדר הקיים כלפי החריג האיכותי תהיה כדלקמן: אם כוחות והשפעתו של החריג יהיו נמוכים, הטקטיקה תהיה התנכרות והתעלמות, אך ככל שאותו יחיד ומיוחד יהיה חזק ומשפיע יותר כך הוא יקבל התקפות והפרעות מצד נציגים של הסדר הקיים.

כלומר, אנשים עדיני נפש, ובעלי שאר רוח, יחוו גורל של אאוטסיידרים מצד החברה. כלומר יזכו להתעלמות במקרה הטוב, ולעוינות וחסימה – במקרה הפחות טוב. וזאת רק בגלל שהם מיוחדים ועדינים. וזה אומר שכמות הקלקולים ועוצמתם בחייהם, תהיה רבה וחזקה יותר מבחייהם של אנשים פחות מיוחדים ועדינים.

הגורם האישיותי (האאוטסיידרי) הוא חלק חשוב מן ההסבר הסובב את חוק הקלקולים. אך לא ארחיב בו כאן, כי כתבתי עליו בהרחבה בשלושה מאמרים שנקראים: "גורלם הקשה של עדיני הנפש":

  חלק ה' ולסיכום:
במסה זו ראינו כי החיים כאן נשלטים על חוק מרפי, ("מה שיכול להתקלקל, יתקלקל"). וזה בא לידי ביטוי על ידי חוק הקלקולים. חוק הקלקולים נשלט על ידי שני חוקי משנה. וגורם אישיותי-חברתי אחד. החוק האחד דינמי, השני סטאטי. והגורם השלישי הינו פסיכולוגי-אקולוגי. החוק הדינמי, הוא חוק הסטטוס קוו, החוק הסטאטי הוא חוק התיזה והאנטיתיזה. ואילו הגורם האישיותי-חברתי הוא תכונת עדינות הנפש, או האאוטסיידריות. (הרחבה על כך בסיפרי: "אאוטסיידרים ומורדים",

http://www.e-mago.co.il/Editor/chapters-903.htm

 

וקלקול יכול להתרחש כתוצאה מפעולה של אחד משלושת כוחות אלו. במידה ושני כוחות עובדים יחד – הקלקול יהיה חזק יותר. ואם שלושת הכוחות עובדים במשולב, אזי האפקט יהיה הרסני ביותר).

חוק הסטטוס קוו, אומר כי בכל פעם שאדם יחרוג מן הממוצע של מפלס האושר האישי שלו, תבוא תנועה נגדית, מן הכיוון ההפוך, שתחזיר אותו לא לאמצע, אלא למרכז כובד נמוך, שנמצא מתחת לאמצע עצמו.

חוק התיזה והאנטיתיזה אומר, כי ככל שאדם מבסס מצב חיובי מסויים מבחינתו, יצטבר סביבו ההיפוך שלו, שיחפש את נקודת החולשה, הספק וכו', כדי לחדור פנימה ולהרוס את המצב החיובי (תיזה), שנוצר.


הדרך להתמודד עם חוק הסטטוס קוו, הוא על ידי מה שמוזכר במאמר הראשון בסידרה של עבודה פנימית: לא לתת לקלקול להפוך למשבר.

והדרך להמודד עם האנטיתיזה, היא על ידי ההבנה כי האנטיזה אינה שוללת את התיזה, היא באה לאשר אותה. היא עדות לקיומה. עצם קיום הצל, אינו שולל את דמות הגוף שיצרה אותו, היא מאשרת אותו. אך כדי לראות זאת, צריך נקודת מבט גבוהה משניהם ביחד. (רמת תודעה יותר גבוהה).

אך החשוב מכל, הוא לדעת, כי המקום הזה, החיים כאן, אינם גן עדן. הם מקום קשה, שמתחזה לגן עדן באופן חיצוני, אבל הוא גו'נגל באופן פנימי.

בחלק הרביעי של המאמר נכתב, כי ישנו מיעוט שחווה קלקולים יותר מן הרוב. וזהו עדיני הנפש, המקבלים יחס של אאוטסיידרים ולהם יהיו חיים שבהם מתרחשים יותר קלקולים, בגלל היחס של הרוב למיעוט המיוחד.

ועל כן, מי שמגיע להשגים, מי שמבסס תיזה, מי שנושא בתוכו מיוחדות נפשית, אמור לצפות לקלקול הבא. ואם אכן כך הוא, הוא לא נכנס לשוק בכל פעם שהקלקול מגיע. ואם באדם יש מוכנות לקלקול הבא, ויודע שלאחר הישג חייבת לבוא מפלה. (או שמעצם מבנה הנפש המיוחד שלו, יבואו לו יותר קלקולים מאשר אדם בינוני שחי כמו העדר שסביבו) – אז הוא מכין בתוכו קצת מן ההיפך, כלומר חיסון. כמו אנטיביוטיקה, שהיא מעט מן המחלה, רק בצורה מוחלשת. ואז כשהמחלה מגיעה והגוף מחוסן, אז המפגש עם המחלה יכול רק לחזק את המערכת. אז המפגש עם הקלקול רק מחזק את המערכת. כי

כפי שאמר ניצשה, "זה שלא הורג אותי מחשל אותי".

http://www.brainyquote.com/quotes/quotes/f/friedrichn101616.html

 


——————————————————————————–

גבריאל רעם

22.5.2006

 

 

 

לחיות את החיים כמובן מאליו.

מבוא:
ונתחיל ישר בדוגמא:

אישה שואלת את בעלה: ''אתה אוהב אותי''? והוא עונה: ''ברור''.

שואלים עולה חדש: ''אתה שמח שבאת לארץ? והוא עונה: ''כמובן''.

שואלים ילד אם הוא יעשה את השיעורים בחג והוא עונה: ''בטח''.

ובכן, כאן אנו כבר רואים כי המילים: ברור, בטח, כמובן – הן מלים בעייתיות. הן עצמן אינן בעייתיות, ההקשר והרימוז שלהן הוא כזה.

האם באמת השלושה מתכוונים לומר שהתשובה: 'כן', על שלוש השאלות – הנה כל כך חזקה ומובהקת עד שאין צורך להגיד אותה, או עצם העובדה שאין צורך להגיד אותה דווקא אומר משהו על חוסר המובהקות והגיבוש של התשובה עצמה?

ומה קורה בנו כשאנו אומרים את זה? למה בכלל אנו אומרים את זה? איזה 'רווח משני' יוצא לנו מאמירתם? האם 'פשוטו כמשמעו'? ואכן אומרים ברור כשאכן 'ברור'? או דווקא ה'ברור' מרמז שאולי זה לא כל כך ברור?…

ובכן הבה ונתבונן אל מילה אחת: 'כמובן'. מה מלה זו אומרת? ובכן היא אומרת משהו כמו: 'טוב, אין צורך לצאת במחול ובריקודים, הדבר ידוע, ישן. ואם צריך להתפעל אז כבר התפעלנו קודם. המלה הזו חוסכת לנו התפעלות. אנו מקצצים בחידוש ובמיוחדות של הדבר שכלפיו אנו צריכים להפגין ולהנפיק יחס מיוחד. ומסתפקים בהנפקתו והצמדת ערכו אל דברים שפעם התפעלנו מהם, או שבזמנו דרשו מאיתנו יחס ראשוני או חדשני. אמירת המילים 'כמובן', 'בטח' ו'ברור', חופנות בחובם ידיעה של התפעלות או התפעמות שפג תוקפה. פעם הם היו טריים ורעננים אבל כעת חל עליהם חוק התיישנות. וכל שראוי לתת לזה, זו תגובה אוטומטית. כל המשמעויות וההשתמעויות הללו נגזרות וכרוכות סביב המילה: 'כמובן'.

אך מה הסיבה לחסכון הזה שאנו חוסכים בלהגיד שמשהו הוא נהדר, נפלא, ראוי למחמאה, ראוי להתפעלות?

ובכן ישנן 4 סיבות.

א. הראשונה לרצות להיות יותר מן האחר. (כוחנות).

וב. השניה לרצות לחיות ברמת תודעה נמוכה (נוחיות).

וג. השלישית לרצות להמשיך ולישון. (שינה)

וד. והרביעית לרצות לא להיות אבוד ונבוך. (להיות יודע והגיוני ביחס לחיים).


חלק א': לחיות מתוך כוחנות:
לעתים קרובות אנו פוגשים אנשים וארועים מיוחדים או חשובים, אנשים וארועים שכלפיהם אנו צריכים להנפיק יחס מיוחד. יחס שמתבטא במלה: 'וואו. כאן תהיה נטייה חזקה להוריד את סף ההתפעלות. והסיבה נעוצה כך שיש לנו קושי לתת קרדיט למישהו הראוי לו. הסיבה נעוצה במאבק כוח סמוי; ברגע שאדם נותן למישהו את הקרדיט שהוא ראוי לו ולא אומר משהו כמו: 'ברור שאתה על הכיפק', – הוא מוריד את הסטטוס שלו עצמו, ומגדיל בזאת את הסטאטוס של האדם שממנו הוא אמור להתפעל.

ברגע שאדם אומר לאדם אחר: 'אתה על הכיפק', או 'תודה', הוא כמו עושה עצמו יותר קטן. כי עצם אמירת התודה, כמו אומרת שהוא זקוק למשהו שאין לו ויש לאחר. מה שעושה את האחר ליותר ואותו לפחות (בראיה מסוימת). לישראלים קשה במיוחד להגיד תודה. הם לא יתנו מחמאות האחד לשני ולא יפרגנו, כי הם לא רוצים להיות קטנים מן הזולת. אך למרבה הצער, זה גם נכון, כי אם אנשים בארץ יתנו משוב מלא וקרדיט לאנשים אחרים, אותם אחרים, מן הסתם ינמיכו אותם, כי יחשבו שהם עושים זאת מתוך חולשה. כמו מנסים לפתות את הזולת להיות נחמד אליו, וזאת כי אין לו מספיק כוח לתבוע את זה ממנו.


חלק ב': לחיות ברמת תודעה נמוכה.
אך אנו מהססים לתת קרדיט ולהגיד 'וואו', לא רק לגבי בני אדם, אלא לגבי החיים עצמם.

ברור שאנו נהנים לבוא הביתה לאחר יום עבודה.

וברור שאנו אסירי תודה שיש לנו מקום עבודה.

ברור שאנו מתפעמים מזה שיש לנו ילדים בריאים.

וכל כך ברור שאנו שמחים כל רגע שאנו בריאים. או שיצאנו שלמים מנהיגה בכביש.

ברור? האמנם? אז מה קורה כשאנו אומרים ברור? ובכן כשאנו אומרים: 'ברור', אנו משטחים בזאת את הגבעות והעמקים, את השיאים ונקודות השפל של חיינו, והכל נעשה אותו הדבר ושום דבר לא יותר מהשני, ואם שום דבר לא יותר חשוב מהשני, אז שם דבר לא חשוב, ואם הכל לא חשוב, אז אין למה לצפות, ואם אין למה לצפות, אין ממה להתאכזב.

'ברור' אומר שהכל ידוע. וכשאומרים שהכל ידוע לא צריך לתת דין וחשבון. לא צריך לקחת אחריות.

וככל שמתרבים רגעי ה'ברור' וה'מובן מאליו', כך אדם מחמיץ יותר את חייו.

ומצד שני, ככל שיתרבו הרגעים בהם דברים אינם מובנים מאליהם – כך תתעצם תחושת החיים במלא עוצמתם, חיוניותם וחד פעמיותם.

לחיות זה להיות מסוגל לעכל ולקלוט את מלא המשמעות של מה שקורה עכשיו. זו אינה פעולה פיזיולוגית. חיי אדם אינם עבודת הריאות ומערכת הדם שלו, כי שתיהן עובדות גם אצל אדם נטול הכרה. לחיות זה מצב תודעתי. כמו ש'להקשיב', 'לדעת' ו'לראות' – הן לא פעולות פיזיולוגיות אלא פעולות של מערכת התודעה. לחיות, זה לחיות בתודעה. פעילות המערכת הפיזיולוגית מתחזקת את המערכת כדי שהתודעה תוכל לתת את השוק הכפול הזה של: לחיות ולדעת את זה בו בזמן. (זה כמו שוק חשמלי ללב, תוך כדי החייאה) וכשהשוק הכפול מתרחש – מתחיל הדינמו של החיים הפנימיים לעבוד. ואז אתה חי, ויודע זאת בכל כולך.

ואז אינך לוקח שום דבר כמובן מאליו. ואז אתה מתרחש לחיים והם מתרחשים לך. החיים כ'התרחשות' (Happening), והאדם כ'היות' (Be).


אך בדרך כלל בני אדם נמצאים בכיוון ההפוך. מורידים את סף המודעות לגבי רמת הבסיס של החיים. ובכך מורדים מתח, מורידים מאמץ. ולחיות ללא מאמץ אומר שלא רוצים לעבור גיהנום עכשווי בדרך לאופציה של לגן עדן. רוצים לחיות בנירוונה פה ועכשיו, לפני שעברנו את פרוזדור השאול של המציאות כמות שהיא.

כשאומרים למשהו או למישהו: 'מובן וברור', אנו מגמדים אותו כדי יתאים בגודלו לחיינו הקטנים. (שבכך ממשיכים להשאר ננסיים).

ואנו מסוגלים לגמד כל דבר שנפגוש. למעשה אין גבול לגימוד הזה, למה שאנו מסוגלים לקחת כמובן מאליו. אפשר לעשות זאת לגבי הכל. זו מעין מגפה, או מחלה מדבקת, אין תחום החסין מפניה. אפילו הדברים הכי בסיסיים בחיים, למשל: אויר. לרובנו זה מאוד מובן מאליו שאנו נושמים. אבל אם יקלע האדם למצב שבו לא יוכל לנשום שתי דקות, או שיהיה לו חנק לכמה רגעים – ופתאום תחזור הנשימה לסדירה – או אז יתמלא בתחושה אדירה של: 'עד כמה זה נפלא לנשום. איזה נס חד פעמי הוא זה.

לחיות ולחיות באמת, זה לא להתגרש מתחושה מתמדת של 'וואו'. זה לחיות מתוך עוצמה פנימית.

כשאומרים על משהו שהוא מובן מאליו, משטיחים את העוצמה הפנימית שלו. החיים הופכים לריקים וחסרי עוצמה. ואז מחפשים גירוי חיצוני שיגרום ל'וואו' הזה. וככל שאדם ייפול יותר תחת אמירת 'מובן מאליו', או 'בטח', כך יחפש אחר גירויים חיצוניים שיתנו לו את התחושה הזו של ה'וואוו' המוחמץ.

למעשה כל שאנו צריכים לו 'WOW' כבר מצוי עמנו. החיים עצמם צריכים להיות כמו מכת חשמל אדירה. ומפה זה מתחיל. ואם זה קיים ברמה הבסיסית, אזי כל דבר אחר יקום לתחיה בגלל שאנו כבר חיים עם חשמל כה איננטנסיבי. אם אין בנו הכרת ערך והתפעמות על עצם העובדה שאנו חיים, שום דבר לא יעשה לנו את זה. ואז נזדקק לגירויים יותר ויותר חזקים, לעיתים יותר ויותר קרובות. וזה כמו התמכרות; כל הזמן מחפשים דברים שיתנו וואו יותר חזק מזה שהיה קודם. .

כך המצב, במידה והסף ההתחלתי לחיים הוא לקיחתם כמובנים מאליהם. אז נהפוך לעבדים של מה שיגרום לנו לרגע לתחושה של: 'הנה, עכשיו זה קורה', 'עכשיו אני חי', עד להעלמותו ברגע הבא, ואז מחפשים עוד גירויים. (מעין חיי סיזיפוס, כשבכל רגע נדמה לנו שהגענו לפסגת התענוג וגם נשאר שם. אך בכל פעם זה הולך לאיבוד והטיפוס במעלה ההנאה הופל לתלול יותר).


חלק ג': לחיות מתוך שינה
חיים מתוך חיפוש אחר הגירויים הללו, הוא לחיות מתוך שינה, כי כשנמצא אותם הם יאפשרו לנו לישון ולחלום חלומות יותר מרתקים, חלומות, שבגלל מקדם הריגוש הגבוה שלהם, מעניקים לנו תחושה של כביכול חיים. זאת בעוד שלסרב להגיד 'בטח' – הוא להתעורר למציאות העוצמתית של מה שבאמת קיים; החיים האמיתיים ולתת להם להניע אותנו. להתעורר זה תמיד הליך לא נוח. שזוכה מתוכנו בדרך כלל לסירוב אוטומטי.

וכשמתעוררים רואים את העולם כאילו אף פעם לא ראינו אותו. זו ראיה של ילד.

לא לקחת משהו כמובן מאליו, זה לראות אותו בפעם הראשונה. כל אחד זוכר את הפעם הראשונה שראה את הים, כל הוואו שזה עורר, אך בפעמים האחרות אנו רואים את התווית של הים. ואומרים לעצמנו, 'אה, זה ים,' הבנו, אפשר להמשיך הלאה, ולא טורחים לפגוש מחדש את ההוויה החיה והפועמת של הים'. כך גם לגבי פגישה עם אנשים שאנו מכירים. הכביכול הכרות עמם, שמה סביבם קליפה נוקשה שלא מאפשרת לנו לפגוש את התוך הרך והמשתנה שלהם כל פעם מחדש.

אנו הופכים ישנים למהות החיה הבועטת של הדברים.

אנו נמצאים בעולם שמציף אותנו באובייקטים מקדמי ומעוררי ריגוש חדשותי. בעיתון כל הזמן ישנן המצאות חדשות, גילויים חדשים. בטלויזיה תכניות חדשות, פרצופים חדשים. נפגשים ושואלים: 'מה חדש'? מעדכנים האחד את השני מה התחדש. שומעים חדשות כל חצי שעה בערך. אך ראה זה פלא, באיזשהו מקום, מרוב שאנו פוגשים כל הזמן דברים חדשים, ליבנו הופך לגס ואנו לא פוגשים מאום. מרב דברים חדשים, כמעט כלום כבר לא מרגש אותנו. ובכל פעם אנו צריכים לבהות בפעלול חדש בטלויזיה כדי שנפתח קצת את העיניים.

אך האמת היא שאלה לא חיים, זו מערכת הגירויים חיצונית שהמצאנו כדי למלא את העדרם.

חיים באמת, לא תלויים בעוצמת הגירוי החיצוני. כי חיים באמת מתרחשים מבפנים. במצב כזה אפשר לשבת שלוש שעות מול ענף ולהתבונן בעלה אחד ולא לשבוע. וזה המרחק שלנו מן החיים האמיתיים. בדרך כלל מגיעים למצב כזה במדיטיציה, או בטריפ ל. ס. ד. אבל ברמה כלשהי ניתן לחיות ככה. זהו מצב קוואנטי. מצב קוואנטי מדבר על צלילה אל תוך החלקיק הקטן ביותר של החומר ולמצא שם את כל העולם. כך גם בלחיות את החיים באופן קוואנטי; לצלול אל תוך העולמות הזעירים של הרגע ולמצוא שם את הנצח.

כשחיים בעולם לא קוואנטי – מחפשים את הריבוי, הכמות ועוצמת הריגוש. וזאת כדי לחפות על ריקנות בממדים הקוואנטיים של הקיום. והממדים הקוואנטיים הם ממדי הנפש. הנפש חיה בעולם קוואנטי. והתעוררות התודעה היא צלילה לתוך העולמות הזעירים של הנפש.

הגדולה של לחיות חיים אמיתיים זה בלקחת את הדבר הטריוויאלי ביותר – ולמצוא בו את כל העולם. לחיות כך זה לחיות באופן קוואנטי. ולחיות את העולם בפרספקטיבה קוואנטית – זה למצוא את העולם בגרגיר חול ולא לאסוף מספיק גרגירים כדי לבנות עולם.

וגרגיר החול הוא הרגע הזה, פשוט הרגע הזה, כמות שהוא, לבדו. למצוא בו את העולם, זה לחיות.


אך העולם ואנשים בו, חיים בצורה אחרת. הסברה הרווחת היא שהחיים יתרחשו כשיקרו דברים חדשים, חזקים ויוצאי דופן. סרט טוב, סקס טוב, אהבה חדשה, טיול למקום מרתק. אך אלה אפיזודות. החוכמה בלחיות, זה להיות דלוק מרגע לרגע, בגלל עצם העובדה שאתה חי.

ואנו חיים כל הזמן ב'מובן מאליו' לגבי החיים. 'אני חי, אוקיי, ומה עכשיו?''.

אך אם אדם חי את חייו כמובן מאליו, שום דבר שהוא יפגוש לא יכפר, או יפצה את עובדת לקיחת חייו כמובן מאליו. אם משהו לא מתעורר בו מבפנים וחוגג את עצם 'ההיות', כל דבר שיבוא מבחוץ ישאר בגדר אפיזודה חולפת, שעם חולפה רק מעצימה את הכלום הפנימי והריקנות הפנימית.

עצם זה שאנו חיים – זה נס. זו הפתעה. זהו שוק חשמלי ישר לתודעה. אבל בדרך כלל אנו רדומים. חיים מתוך שינה.

מפעם לפעם אנו מתעוררים. למשל אדם שהיה בכלא או בצינוק זמן מה ויוצא החוצה. או שהיה בסכנת מוות ממשית תקופה ממושכת ויוצא מזה לפתע. אז זה מכה בו; עוצמת החיים במלא היותם.

חבר שלי חזר ממלחמת יום הכיפורים וחברים שלו נהרגו מסביב ואז נראה לו שלא יצא מגיהנום המדבר הזה והוא נשבע שלא ישכח לזכור את המתנה הנפלאה של לחיות. ללכת ברחוב, לשבת בבית קפה, אך הוא שכח, הוא גם נעשה מודע לכך שהוא הולך ומאבד את זה, שהשכחה מתחילה לאפוף אותו וזה מגיע ובכל זאת – הוא שכח.

אדם גוסס מסרטן, והוא במיטה והולך למות, והדבר הכי בעולם עבורו זה לקום וללכת באור השמש ולנשום אויר. והנה הוא מחלים וזה עצום, אבל הוא חש שזה הולך להעלם. ואם לא יחזור להיות חולה, העיפוש הבינוני יחזור. הוא ישקע שוב לשינה. והוא חי, הוא נרפא, אך הוא שוקע ונרדם לחיים.

השגרה שוטפת את כולם. בסופו של דבר כולם, כולם נרדמים.

נתן יונתן כתב את השיר המופלא והמסתורי: ''דוגית לה שטה'': דוגית לה שטה מפרשיה שניים ומלחיה נרדמו כולם אם לא יעורו כל מלחיה, איכה תגיע הדוגית לחוף''?

אנו ישנים לגבי העובדה שאנו חיים.

אנו מעריכים את החיים, רק כשבאים לקחת לנו אותם, או כשמשהו בהם נפגם. אך אם אדם צריך להעריך משהו רק כשחסר לו אותו, אזי הוא לא ממש מעריך אותו. החוכמה היא להעריך משהו מבלי שנצטרך לחוש שהוא עומד להיות חסר לנו. אם צריך להוריד לנו את הרגל כדי שנעריך אותה, אז זה אומר שאיננו מעריכים אותה, כשהיא קיימת והיא עמנו.


חלק ד': לחיות מתוך מבוכה
אנו לוקחים את החיים כמובנים מאליהם, כי זה נוח לנו, כי זה מוריד את אלמנט המאבק עם חוסר המשמעות שלהם. אם דברים ברורים אז לא צריך להאבק. אנשים רוצים שיהיה ברור לפני שהם עוברים את הבלבול. אבל אי אפשר להבין לפני שצוללים לתוך המבוכה, האימה, האבסורד והבלבול. הבנה צומחת מתוך הליכה לאיבוד.אך אנו פוחדים ללכת לאיבוד בתוך הלא ידוע. ורוצים שהכל יהיה ידוע לפני שנכנענו ללא ידוע. ואז אנו אומרים 'זה ברור', בשעה שזה לא ברור בכלל. אנו רוצים שהפתרון יהיה שם לפני שהלכנו לאיבוד במשוואה. המובן מאליו מוצא את הפתרון לפני שפגשנו את המשוואה.

רוצים את האורגזמה לפני החיזור והמשחק המקדים ואת השרירים לפני עבודה בחדר כושר.

בחיים האמיתיים שום דבר לא ברור, שום דבר לא מחוור, הכל מעורפל, סמוי וסבוך. כמו בחידה בלשית.

ברגע שאנו אומרים שהחיים ברורים לנו, אנו לוקחים את כל המיסתורין והמורכבות של הבריאה ודוחסים אותם לתוך הראיה הצרה והגמדית שלנו. מעשה זה נקרא: ''לשים את אלוהים במבחנה''.

פאוזה.
לקורא מסה זו נראה בשלב זה, כי המסר ברור, ואין צורך להמשיך ו'לטחון' אותו, אך המסה ממשיכה כי בהמשך יתברר כי מה שנראה ברור עד כה, עדיין לא ברור כפי שהוא עדיין יכול להיות.

אז הלאה, לדוש בזה עוד; כשאדם אומר: 'ברור', הוא מקפל ודוחס את מה שהוא לא מבין ומשקיע אותו בתוך מה שהוא מבין. ואז הכל נראה ברור.

אפשר לעשות ההפך; לקחת את מה שהוא יודע ולתת לו ללכת לאיבוד בתוך מה שהוא לא יודע. ואז הוא חי כולו בתוך עולם שבו באמת שום דבר לא מובן מאליו. ואז האמת אודות הקיום והחיים יכולה לצאת לאור.

מה שהאדם לא יודע תמיד יהיה יותר גדול ממה שהוא יודע. אבל קשה לחיות כך, זה מפחיד, אז אנו מגמדים את מה שאיננו יודעים נוכח מה שאנו יודעים. ואז הכל (או הרוב) ברור.

לחיות זה לראות את העולם דרך מה שאנו לא יודעים.

צריך ללכת לאיבוד בחיים, ולחיות אותם מתוך אובדן, זה המיצוב האמיתי שלנו בחיים.

לחיות מתוך זה ששום דבר לא ידוע או מחוור. ואם אדם מצליח לעשות זאת, הוא חי.

אך אנשים אומרים 'ברור', ואומרים זאת לגבי עולם שהוא הרבה יותר גדול מכפי שהם מסוגלים לקלוט. וזה אומר שהם לוקחים את כל המורכבות וחוסר הפשר של החיים ושמים אותם בתוך הקופסא הזעירה של התובנות והסטיגמות שלהם.

צריך לוותר עליהן. על הסטיגמות ותובנות הנוחיות המקומיות שלנו ולחיות כמה שיותר מתוך תהיה ואובדן תמידיים.

קשה לקלוט את זה בתודעה הרגילה, זו שמשתמשת בהגיון וברציונליזציה כפנס בחשכת קיומנו וכמצפן בניווט מהלכי חיינו. ההגיון מסביר הכל אך טועה לגמרי ביחס לחיים האמיתיים.

אם נוותר על פתויי ההגיון ונבחר במקומם בייסורי המבוכה – חיינו יתגלו ויצופו מתוך האגם השטוח של חיינו – כמפלצת לוך נס מתוך תהומות תת התודעה שמתחת למשטח האגם הנינוח.

מפלצת מפחידה, ענקית ומסתורית – החיים.


——————————————————————————–

נכתב: 4.4.2004

החיים כמסע*


"זה קורה

שהדרך מתמשכת

זה קורה

רק ללכת, ללכת

שום דבר לא ידוע

לא שנה, לא שבוע

רק לנוע לנוע

ולחשוב שהייתי יכול

לחזור על הכל

אבל בן אדם

זה קורה…


זה קרה

שהדרך התמשכה לי

זה קרה

לא ידעתי איך זה בא לי

שום דבר לא ידוע

לא שנה לא שבוע

רק לנוע לנוע

ולחשוב שהייתי יכול

לחזור על הכל

אבל בן אדם

זה קרה…


זה יקרה

ואולי בסוף הדרך

שנראה, כי הדרך מתמשכת

שום דבר לא ידוע

לא שנה, לא שבוע

ולחשוב שהייתי יכול

לחזור על הכל

אבל בן אדם

זה יקרה".

מילים ולחן: שמוליק קראוס


——————————————————————————–

"מציאות, היא הדברים הקטנים שאתה עושה בזמן שאתה מחכה לחיים הגדולים שיתרחשו".

יאנס, (עיוור שהושתל במוחו מנגנון מכאני של ראיה).


——————————————————————————–


1. כל החיים מסע, מסע בזמן, מסע בעולם, מסע בחיים.

2. עוברים בלי לעצור, כל הזמן בדואי.

3. לנסוע ולנסוע ולא להגיע ובסוף להיגמר.

4. נסיעה של התבלות, נסיעה של התכלות.

5 . המכונית מתרפטת, הדרך אוזלת, והנסיעה מתמשכת.

6. אין חיים, רק הנסיעה לקראתם.

7. מנסים לשחק ב'להגיע': בית, משפחה, מקום עבודה מסודר, חופשות קבועות, מנוי על עיתון, תחביבים – אך המוטיב הבסיסי, הנעימה העיקרית – הייתה ונשארה: המסע. כל היתר הם אילתורים מסביב.

8. לרוב אנו עסוקים באילתורים הללו, בלבוש ובמעטה מסביב למסע. אך לעיתים נושר הלבוש ונותר המסע; עירום, רזה וסתמי. רק אתה והדרך.

9. לחזור למסע – הוא לחזור לעצמך. נווד חסר כל. אתה והמדבר, אתה והיקום, אתה והכלום. אתה והמסע שלא נוסע לשום מקום מלבד אל סופך.

10. אין לך כלום, מעולם לא היה, רק המסע הזה; יום ועוד יום, לילה ועוד לילה, חודש ועוד אחד, "לא שנה לא שבוע", "רק לנוע לנוע", הלאה והלאה, ויום אחד, כפי שהחל, כך יסתיים; באמצע הדרך – אין יותר דרך.

11. מול נוף שכזה (מדבר) ודינמיקה שכזו (מסע) – הכל מתגמד: אופי, גורל, יחסים, אהבה, רכוש, השכלה, מעמד, סיפוק, אושר. כל אלה הנם תוויות, נמרים של נייר, מטעני דמה אותם נושא ההלך על גבו הריק. כל אלה וכל שקורה לו – פאטאמורגנה בשממת המדבר.

12. למעשה אין כלום, רק אתה והדרך, אתה והמסע – מינקות ועד כליה. עד שאין עוד דרך.

13. המסע הוא מסע של אין לאן, יעד המסע, הוא לא למקום אליו יש להגיע אלא רק לסיום של עצמו.

14. מדוע המסע? מה פשרו? לשם מה? כל אלה נותרים עלומים לנוסע.

15. כל שהוא יודע שעוד יום התחיל, עוד יום במסע זה של חייו, מסע שהוא חייו, רק חייו, כל חייו.

16. יום אחד כבר לא יסע עוד. אך אחרים יבואו במקומו וימשיכו במסע. אך גם הם יום אחד לא יסעו ואחרים יבואו במקומם.

17. רובם לא מותיר עקבות, מלבד כמה בודדים. אך מלבדם, לא נודע כלל כי אי פעם היו בדרך הזו. שלאחר הסתלקותם ממנה לא זוכרת או מזכירה אותם. ולנוסעים העכשויים בה – נראה כי מי שהיה קודם לא נחשב וכי עכשיו מתחיל המסע באמת. אך גם הם עוד מעט יפנו מקומם.

18. הנוסעים נגמרים והמסע ממשיך, עם נוסעים חדשים.

19. הנוסעים ברי חלוף המסע נצחי.


——————————————————————————–


"הדבר הקשה ביותר בעולם הוא לרכוש הלוך רוח של לוחם. אין טעם להיות עצוב ולהתלונן ולהרגיש כי אכן הצדק איתנו בעשותנו כך, מאחר שאנו מאמינים כי מישהו עושה לנו משהו תמיד. איש אינו עושה דבר לאף אחד, לא כל שכן ללוחם".

מתוך מסע לאיכטלאן. ק. קסטדנה.

 

"לוחם חייב ללמוד להיות ניתן להשגה ובלתי-ניתן-להשגה בעיקול המדויק של הדרך. אין טעם שלוחם יהיה ניתן להשגה שלא במתכוון בכל זמן, כפי שחסר תועלת לגביו להסתתר כאשר הכול יודעים שהוא מסתתר".

שם.

"להיות נגיש פירושו בשביל הלוחם, למעט לנגוע בעולם הסובב אותו. ומעל לכול, הוא נמנע בכוונה מלהתיש את עצמו ואת האחרים. הוא אינו מנצל וסוחט בני אדם עד דק בייחוד בני אדם שהוא אוהב".


שם.


"אדם מוכרח לחדש ללא הרף את תולדות חייו על ידי כך שהוא מספר להוריו, לקרוביו ולידידיו כל מה שהוא עושה. אולם ללוחם, החסר תולדות חיים, אין צורך בהסברים, איש אינו כועס עליו או מתאכזב ממעשיו. ומעל לכול, איש אינו לוכד אותו בעזרת מחשבותיו וציפיותיו"

שם


"המוות הוא בן לוויתנו הנצחי. הוא נמצא תמיד לשמאלנו, כמטחווי זרוע מאיתנו. המוות הוא היועץ החכם היחיד שיש ללוחם. בכל פעם שהוא מרגיש כי הכול משתבש וכי הוא עומד על סף הכיליון, הוא יכול לפנות אל המוות שלו ולשאול אותו אם זה אמנם כך. המוות שלו יאמר לו שהוא טועה, שאין דבר חשוב באמת, פרט למגע ידו. המוות שלו יגיד לו, "עדיין לא נגעתי בך".

שם

"בעולם שבו המוות הוא הצייד, אין פנאי לחרטות או לספקות. יש פנאי רק להחלטות. לא משנה מה הן ההחלטות. דבר לא יכול להיות רציני יותר או פחות מדבר אחר בעולם שבו המוות הוא הצייד, אין החלטות קטנות או גדולות. קיימות רק ההחלטות שלוחם מחליט נוכח מותו הבלתי נמנע".

שם


"ההבדל הבסיסי בין אדם רגיל לבין לוחם שהוא שלוחם רואה בכל דבר אתגר, בעוד האדם הרגיל רואה כל דבר כברכה או כקללה".

מתוך סיפורי עוצמה, ק. קסטנדה.

"מושג הלוחם היה מופלא בעיני, ובה בשעה גם אחד הדברים המפחידים ביותר שנתקלתי בהם אי-פעם. חשבתי שזהו מושג שאם אאמצו הוא ישעבד אותי ולא יותיר לי פנאי או את הנטייה למחות, לבחון או להתלונן. להתלונן היה מנהגי מאז ומתמיד, ולמען האמת, הייתי נלחם בשיניים ובציפורניים כדי לא לוותר על כך. חשבתי שתלונות מעידות על אדם רגיש, אמיץ, וישיר שאין לו בעיה לבטא את העובדות שלו, הדברים שהוא מחבב והדברים שהוא לא. אם כל זה יהפוך למערך לוחם, עמדתי להפסיד יותר משיכולתי להרשות לעצמי.

אלה היו מחשבותי הכמוסות. ובכל אופן, חמדתי את הכיוון, את השלווה ואת יעילותו של הלוחם. אחד העזרים הגדולים ביותר, שבהם השתמשו השמָנים של מקסיקו העתיקה כדי לבסס את מושג הלוחם, היה הרעיון של קבלת המוות כבן לוויה, כעד למעשינו. דון חואן אמר שכאשר הנחה זו מתקבלת, לא משנה באיזו מידה, נוצר גשר הנמתח מעל הפער שבין עולם היום-יום שלנו לבין משהו הנמצא לפנינו, אך אין לו שם; משהו אפוף ערפל, שאינו נראה כקיים; משהו כה בלתי ברור שלא ניתן להשתמש בו כבנקודת ציון, ובכל אופן, הוא שם, קיים בצורה שלא ניתן להכחיש.

דון חואן טען שהיצור היחיד עלי אדמות המסוגל לעבור על פני הגשר הזה הוא הלוחם: חרישי במאבקו, בלתי ניתן לבלימה – כי אין לו דבר לאבד; מעשי ויעיל – כי יש לו את הכול להרוויח. יש לו את הכול להרוויח."

מתוך: 'גלגל הזמן' ק. קסטנדה, עמ' 72

———————————————————

אודות המונח: 'פרגמנטים'.

*פרגמנטים בפילוסופיה היא צורת כתיבה שמביאה רעיונות בצורה של משפטים קצרים. בזה אחר זה, שביחד טווים מסר מסויים.

המלה 'פרגמנט', משמעותה: מיקטע, חלק ממשה.


באנגלית FRAGMENT הוא שבר ממשהו. כשאומרים על מישהו ש'הוא מאוד פרגמנטד', הכוונה באנגלית לאדם שכל כולו מפוזר להרבה כיוונים.


כתיבה בפרגמנטים היא צורה ידועה בפילוסופיה.


פיסות קטנות של פסיפס שאמורות לטוות תמונה קולאז'.

 


בין הפילוסופים שכתבו כך נמנה את:


1.סרן קירקגור

http://www.religion-online.org/showbook.asp?title=2512

 

2. נובאליס:

http://www.kirjasto.sci.fi/novalis.htm

 


3.הידוע והמבריק שבהם היה הפילוסוף הפרה- סוקרטי, הרליטס האפל:

 

http://community.middlebury.edu/~harris/Philosophy/Heraclitus.html

 


לסיום רק אוסיף כי כתיבה ברצף. כמו במסה או מאמר, עובדת לפי לוגיקה סדורה (אונה שמאלית של המוח) ועל כן היא כבולה מעט.


כתיבה בפרגמנטים דומה לכתיבת שירה. ישנו חופש יצירתי הרבה יותר גדול לכותב לתת לרעיונות להבליח גם בלי סדר ואירגון (אונה ימנית של המוח). וכך יש יותר מקום, בצורת כתיבה כזאת, ליצירתיות ומעוף. ומצד שני הקורא לא מוגבל על ידי המבנה של המסה, והוא יכול לתת למשפטים לארוג במוחו כל תבנית שירצה, ביחס לכתוב.

 

——————————————————————————–

* מסה זו גם מופיעה  בקטגוריה: 'פרגמנטים'.

 

ג.ר.