ארכיון תגית: מאושרים

על הדינאמיקה של רצף כישלונות או הצלחות

תמיד ריתק אותי עניין חוסר היציבות של ההצלחה אצל אמנים, יוצרים, זמרים, אנשי במה וכו'.
מדוע אמנים מסוימים, או רבים, חווים שנים של אויר פסגות ולפתע נזרקים במורד, וברוב המקרים, לא מצליחים לשוב למעלה? ומדוע ישנם אמנים בודדים שכל הזמן נותרים בפסגה, חווים הצלחה ולא יורדים ממנה? מדוע ישנם כאלה ששוהים בפסגת ההצלחה שנים רבות ואילו אחרים רק שנים מועטות? וגם הנפילה מן הפסגה אינה זהה; מדוע ישנם אמנים או יוצרים מצליחים שנופלים בבת אחת לאלמוניות גדולה ויש כאלה שמתפוגגים לאיטם? ויש כאלה שמבליחים אל ומחוץ לתודעה הציבורית, במחזוריות? 
אך השאלה המרכזית, (שיש כאלה שיכפרו בתקפותה) שאני רוצה להעלות כאן היא: מדוע אלו שנפלו מפסגת הצלחה חווים, יחד עם זה, ובה בעת, גם משברים בתחומים אחרים, לא קשורים? כשהם מצליחים הכול פורח בחייהם, וכשהם כושלים הכול כושל?
ושוב, רבים יכפרו שאכן זה כך, שאכן כשאדם נכשל בדבר אחד מרכזי בחייו, חייב הדבר להקרין גם על שטחים אחרים בחייו שמתחילים לסבול מאותו הסינדרום. אך אני רוצה לבדוק כאן את האפשרות שזה כן קורה. שאכן יש משהו מידבק בהצלחה או בכשלון. מידבק בחייו של האדם עצמו.
ההסברים לתופעה זו (אם אכן היא קיימת) לא שוכנים בתחום ההיגיון הרגיל, ההסתברות הרגילה. ואכן חלק נכבד מן ההתרחשויות המשמעותיות בחיינו לא נותנות עצמן להסברים רציונאליים. ניתן לכפות או לעוות הסבר הגיוני שיתאים לתופעה, או להגיד ש'זה לא תמיד', ו'לא צריך להכליל' וכו'. וכך נותרים תחומים רבים בחיינו ללא הסבר אמיתי, אורגני, שמתאים לתופעה כמו כפפה ליד. כי ההסבר האמיתי לתופעות בלתי מוסברות מצוי בדרך כלל בתחום שההיגיון הרגיל לא מגיע אליו. ההיגיון הוא כמו טווח חוש הראיה; זה מהווה רק חלק קטן מן המרחב העצום של מה שישנו. קליטת הצבעים שלנו היא אחד חלקי ששים של הספקטרום הקיים, (רוב ספקטרום הצבעים מורכב מן החלק האולטרא סגול וקרני רנטגן וקרני גמא  –  בצד אחד של הספקטרום הנראה, והאינפרא אדום וגלי רדיו, המשתרעים בצד השני של הספקטרום), ואילו אנו מתייחסים רק לצבע שנופל בתחום הנראה, המצוי בטווח הצר בין שניהם. כך גם ההיגיון האנושי, זה קולט ומסביר בעיקר את מה שנופל בתחום הידע, קונוונציות החשיבה, הנורמות החברתית, והנימוק הרציונאלי, מה שלא נופל שם, מוצא עצמו או מנופה כתופעה שאינה באמת קיימת, או מקבל הסבר שנראה ונשמע מתקבל על הדעת, אבל הוא כפוי על התופעה.
ובחזרה לתופעת 'המחלה המידבקת' של הכישלון או ההצלחה; יש אנשים שכמעט כל שהם נוגעים בו מצליח, ויש כאלה שלהיפך, את זה אנו פחות או יותר מכירים, מה שמעניין אותי זו הדינאמיקה של ההצלחה או הכשלון. יש מעין מרכז כובד, שכשהוא עובר מדינאמיקת ההצלחה לכישלון, או לההיפך, (מה שפחות שכיח) – הוא גורם למפולת או גאות גם ביתר הפרמטרים המצויים גם הם בדינאמיקה.
כאן איני רוצה לגעת בכישלונות או הצלחות בודדות, אלא בתופעת הרצף של ההצלחה או הכשלון.
עכשיו, לא מדובר כאן על המובן מאליו, על כסף שמגיע עם הצלחה בקריירה, או הצטברות ידידים, כשהם רואים שנגעת בהצלחה, או ההתרחקות שלהם ממך כשהם רואים שנפלת לכישלון. המדובר ברצף לא מובן מאליו, התרחשויות שאין ביניהן שום קשר סיבתי או הגיוני. ועדיין זה קורה. המדובר על כך שכמעט כל מה שאדם נוגע בו בתקופת ההצלחה – צולח, ואילו כשאדם מתחיל להיכשל, כמעט כל שהוא נוגע בו קורס ומתרסק. כשטוב לך – הכול טוב, כשרע לך לא רק שהכול רע, הכול גרוע, ולא רק שהוא גרוע, הוא הכי גרוע. (כוחו של הרע להרע גדול מכוחו של הטוב להיטיב,) אבל זו כבר סוגיה אחרת.
כמובן שיש כאלה שיטענו ההפך, שדווקא בשיא ההצלחה חווים נפילות בתחומים לא קשורים, ואילו לאחר שנופלים מגלים מרגליות במקומות לא צפויים, כמו חברים חדשים, זוגיות מלאת אהבה שדווקא מתלהטת לאור המשבר וכו'. אך כששואלים את אלו שנפלו מפסגת ההצלחה או שהתקופה הטובה הפסיקה להם בתחום מסוים, הם יודו שכשמשהו מרכזי מתקלקל – יחד עימו מתקלקלים להם גם דברים אחרים לא קשורים. כמו במגדל קלפים, או במשחק דומינו ראלי.
כלומר, מה שנאמר כאן הוא, שבמבט שטחי, אנו רואים את פני השטח של הדברים, ושם מבצבצות התופעות, והתופעות נראות לא קשורות, אבל מתחת לפני השטח, מתחת לקרקע, ברמה החצי מודעת – מסתתרים קשרים בלתי נראים. ואם תחום אחד ממריא או צולח, דרך הקשרים זה מידבק גם לתחומים אחרים…
אבל כאן צריך לסייג, לא כל הצלחה שהופכת לכישלון גורמת למפולת שמפילה גם שטחים אחרים. זה קורה כשהנפילה מתרחשת בתחום שהגיע לשלב ה דינמיקה.

 

***
גבריאל רעם. 18.9.2010

עבודה פנימית, חלק ב': חוק הקלקולים

 


                                                                                             קלף מס. 16 בטארו, קלף המגדל המתמוטט


הערה:

מאמר זה הנו המאמר השני בסידרה שנקראת: "עבודה פנימית", המאמר הראשון נקרא: "עבודה פנימית, התמודדות עם משברים".

 


הקדמה:
המשפט המפורסם ביותר של חוק מרפי, אומר: "אם משהו יכול להתקלקל, הוא יתקלקל". ואפשר להוסיף בשולי האימרה, שאין דבר שלא יכול להתקלקל, ואם יש סיכוי שהוא יתקלקל, הוא יתקלקל.

על חוק מרפי:

http://tinyurl.com/eh8od

http://www.pitgam.net/Murphy/

http://www.murphys-laws.com/murphy/murphy-laws.html

אנו מתמצאים בקלקולים מכאניים, טכניים, איננו מודעים לקלקולים ביחסי אנוש ובמסלול חיינו כיחידים. ושם הם שגרת יומנו. למען האמת אנו חיים מקלקול לקלקול.


חלק א': מהו קלקול?
בדרך כלל לא נראה לנו שאנו חיים חיינו ממשבר למשבר. אך המשבר הוא נקודה ברצף, המתנהל באופן סכמטי כך:

שלב א': קילקול, משהו מתקלקל.

שלב ב': קושי. תחושת משבר.

שלב ג': המשבר חודר פנימה.

במאמר "עבודה פנימית חלק א', התמודדות עם משברים" – – סקרתי את שקורה בין שלב ב' לשלב ג'; איך זרע המשבר הופך למשבר של ממש. במאמר זה אעסוק במה שמקדים את שלב א' ואת המעבר משלב א' לשלב ב'.

המעבר משלב ב' לג' הוא החלק הגלוי בתהליך המשברי, ואילו היווצרות שלב א' והמעבר משלב א' לב' – הוא החלק הסמוי, שמוביל ויוצר את הגלוי.

המעבר משלב ב' לג' הוא השלב היותר פשוט והפחות ראשוני בנושא של התגלגלות המשברים בחיינו. המעבר בשלב זה אינו מסובך והתובנה לגביו, כפי שהיא מופיעה במאמר: "עבודה פנימית, התמודדות עם משברים" – הינה טריוויאלית וכמעט מובנת מאליה. מה שנאמר שם שמשבר נפשי הוא פחות תוצר של גורם חיצוני ויותר תוצר של חוסר במערכות הגנה.

במאמר הקודם עסקתי במה קורה בתחום חייו הפנימיים של הפרט, לאחר הקלקול – כאן, ברצוני לפתוח את הדינמיקה שמביאה את הקלקול הזה בכלל מן הכוח אל הפועל.

במאמר הקודם גם נסקרה המכאניקה של מה שגלוי בשדה המשברים האישיים. בחלק זה תיסקר הדינמיקה של מה שסמוי. ומה שסמוי, או נסתר – הוא הוא שמעצב ומכייר את הנגלה. (בשעה שהנגלה לוקח לעצמו את הקרדיט על התוצאה הסופית).


אבל ראשית, מהו קלקול? קלקול הוא משהו לא טוב שמצליח לקלקל (באורח לא צפוי בדרך כלל) אוירה, מצב רוח, יחסים וכו',

המשותף לכל הקלקולים הנ"ל הוא שלאחר שנוצר הקלקול האוירה נעשית עכורה, הרגשות קשים. הכל נראה שבור, עגום ולא מלבב.

ובכן, משהו מתקלקל, מתישהו. כאמור, קלקול אינו משהו שקורה אחת לכמה זמן. קלקולים מתרחשים לעיתים מזומנות, יותר קרובות משנדמה לנו. לא תמיד אנו מזהים מיד שזהו קלקול, בתחילה זה מציג עצמו רק כמשהו שלא עולה יפה. רק לאחר שדברים מתגלגלים הלאה, אנו נוכחים שאכן מדובר בקלקול של ממש.

ומתי הקלקול מגיע? ובכן לקלקולים יש עיתוי משל עצמם. זה קורה דווקא ברגע הכי פחות מתאים. משהו מתקלקל דווקא כשדברים מתחילים להסתדר. דווקא אז הקלקול מחכה מעבר לפינה. דווקא כשנדמה שקלקולי העבר מתחילים להתאחות.

דברים מסתדרים ומתאחים לאט לאט, אך קלקולים מתרחשים בבת אחת, לפתע, ללא הכנה מוקדמת. תמיד בהפתעה, תמיד נוצר שוק.

יש כאן מעין תבנית שחוזרת על עצמה; כשהדברים נראים כמסתדרים סוף סוף, מגיע הקלקול.

יש כאן סוד קשה לפיצוח.

לנו נראה כי היווצרות הקילקול (שלב א') – מיקרית, סוג של תאונה. והשורש שלה נעוץ בעולם הטכני. אך עולם הקלקולים אינו שרירותי כפי שזה נתפס. יש מאחוריו מעין חוק, חוק הקילקולים.

כולנו מכירים חוקים מכאניים, פיסיקליים. כגון חוק שימור האנרגיה (אנרגיה אי אפשר להשמיד, היא רק משנה צורה). חוק הכבידה (חפץ, ימשך לגוף בעל מסה גדולה משלו, במהירות שהיא פועל יוצא של הפרשי הפוטנציאל בין שתי המסות) וכו' וכו'. אך איננו מכירים חוקים שקשורים ושולטים על העולם הדינמי של הנפש, ההוויה האנושית ויחסי אנוש.

קשה להסכים שיש כאן חוקיות, היא לא מופיעה כחוקיות, אלא כמקריות.

(כדי להבחין שהמקריות אינה מקריות כלל, אלא ששולטים עליה חוקים נסתרים, יש צורך בנקודת מבט גבוהה יותר, שממנה ניתן לראות את הפרישה הרחבה שבתוכה ניתן להבחין בתבנית של החוק).

וגם אם מוכנים, כללית, לקבל שישנה חוקיות, קשה להבין אותה; למשל, יושבים במכונית, צוחקים, או סוף סוף מדברים לעומק. עד שלפתע קורה משהו קטן. זה יכול להיות מיכל דלק שלא שמנו לב שהוא ריק, או שיחת טלפון שמגלה לנו משהו שהאדם החביב והתומך שיושב לידנו במכונית אמר עלינו אמש.

ביקשנו בקשה ממישהו שראינו בו אדם תומך ואוהד – והוא ענה לנו בחדות.

קבענו פגישה שמאוד ציפינו לה, והיא התבטלה ברגע האחרון.

אנו פוגשים סוף כל סוף את כל ידידינו הטובים בבת אחת, (עד אז פגשנו אותם לחוד), והנה הפגישה של כולם ביחד הופכת לקטסטרופה.

איך יש כאן חוקיות? היכן כאן החוקיות?

ובכן, קיימים בחיינו כמה חוקים נסתרים. ובגלל שהם נסתרים, או לא מודעים, הם יכולים לשלוט, דרך העובדה שהם נעלמים מאיתנו. וככל שהם נסתרים ועלומים יותר, כך גם קשה להבחין בהם.

כדי להבין את חוק הקלקולים, יש לדעת כי הוא מציית לשני חוקי משנה ולגורם פסיכולוגי-אישיותי אחד. החוק האחד, חוק הסטטוס קוו, והחוק השני, חוק התיזה והאנטיתיזה. והמשתנה הפסיכולוגי-אישיותי-גנטי – הוא תכונת עדינות הנפש, או האאוטסיידריות.

שלושת אלו מצייתים לחוק העל, חוק מרפי ועובדים ופועלים על פי חוק הפרדוכסים.

ועתה לחוק הראשון: חוק הסטטוס קוו.


חלק ב' חוק הסטטוס קוו:
חוק הסטטוס קוו, אומר שכל תנועה שואפת בסופו של דבר לחזור לאקוויליבריום. וככל שהתנועה מגיעה לקצה קיצוני יותר, תבוא תנועה הפוכה לכיוון ההפוך, וזאת מתוך כוונה להחזירה בסופו של דבר, אל הסטטוס קוו.

כלומר, ברגע שאדם נמצא בשיא מסויים, הוא יפגוש בתנועה הפוכה שתבוא לקלקל את השיא.

עכשיו, צריך להבין את עניין השיא, חיי אדם מורכבים מעליות וירידות במצבי הרוח, ואלה מתרחשים כתגובה למה שנתפס עבורנו כארוע שלילי מבחינת מדד האושר האישי שלנו. ככל שהארוע מקרין עבורנו עליה במדד האושר האישי שלנו(מחמאה, הצלחה בתחום מסוים, זמן מוצלח שבילינו עם אדם קרוב), כך יעלה מפלס מצב הרוח שלנו. ואילו ככל שהארוע מקרין עבורנו ירידה במדד האושר האישי שלנו, (מעמדנו בחברה, הצלחה בעבודה, יחסים אישיים עם אדם קרוב, וכו'), כך יספוג מצב הרוח שלנו מכה, ואנו נחווה ירידה במפלס האושר האישי.

עד כאן זה ברור, וכל אדם יודע זאת. אז היכן חוק הקילקולים נכנס לתמונה? ובכן, תוך כדי העליות והירידות הללו במה שנתפס עבורנו כמפלס האושר האישי שלנו, נוצר מעין ממוצע, שהוא באמצע, בין שיא האושר ובין מפח רוח מלא. וברגע שיש חריגה מקו האמצע הזה, יבוא משהו ויחזיר אותנו לקצה השני, וזאת כדי לחזור לקו האמצע. כל תנועה שואפת לחזור לסטיביליות, למנוחה. וככל שהתנועה קיצונית יותר, כך השאיפה לחזור לאמצע, תהיה חזקה באותה המידה. וכאן חוק מרפי מקבל חיזוק; קו האמצע לא מצוי באמצע, הוא מצוי הרבה למטה מן האמצע.

ישנה קורלציה בין קו אמצע ובין מרכז כובד. קו אמצע יציב נותן לאדם מרכז כובד ממנו הוא יכול לפעול, אליו לחזור וממנו לצאת. וככל שמרכז הכובד נמוך יותר, כך האדם יציב יותר. מרכז הכובד נמצא בנקודה הכי נמוכה, זו שממנה לא ניתן ליפול עוד. מרכז הכובד אינו מצוי בנקודת האמצע שבין שיא לשפל, אלא יותר קרוב לשפל, וזה מה שנותן לנו יציבות. ככל שמרכז הכובד נמוך יותר, כך האדם יציב יותר. ובטבע יש שאיפה ליציבות.

וכאן אפשר להבין את העוצמה הגדולה של חוק הקלקולים. כי אם האדם יחרוג כלפי מטה, זה לא יהווה בעיה מבחינה היציבות שלו, כי מרכז הכובד יהיה נמוך יותר. ומרכז כובד נמוך – זה טוב. ועל כן שום דבר לא יבוא לערער את זה, אך אם הוא יחרוג כלפי מעלה, אז יבואו כוחות להחזיר אותו למרכז כובד נמוך, שהוא יציב יותר.

וזה חוק הקלקולים; ברגע שאדם חורג כלפי מעלה מסטטוס קוו מסויים, מבחינת מפלס האושר האישי שלו, יבוא משהו נגדי להחזיר אותו לכיוון ההפוך, אך לא בעוצמה שווה לחריגה כלפי מעלה, בעוצמה רבה יותר, כדי להביא את האדם לא לאמצע, אלא למרכז הכובד הנמוך ביותר.

זה עובד כמו מטוטלת. אבל מטוטלת שבה כוח התנועה מן השיא כלפי השפל תהא חזקה יותר מאשר התנועה בכיוון ההפוך. כלומר זו מטוטלת שאין בה שיוויון בין הקצוות. בין הקצה של השג לזה של המפלה. הכוח של המטוטלת לנוע מהשג למפלה, יהיה גדול יותר מאשר התנועה מן המפלה להשג.

ולהפך, התנועה ממפלה להשיג, לא תהא תנועה של מטוטלת, אלא תנועה איטית, הדרגתית, של שלב אחר שלב, ובכל פעם צריך לעצור ולבסס את ההשג. אך התנועה מהשג למפלה מתרחשת בבת אחת, זו קריסה. והיא נעה ביחס ישיר למרחק של ההשג ממרכז הכובד הנמוך. ככל שהמרחק של ההשג ממרכז הכובד הנמוך יהיה גדול יותר, כך התנועה בחזרה למרכז הכובד הנמוך – תהיה בעלת תנופה רבה יותר.

אבל צריך להבין, תגובת הנגד של המטוטלת להשג, או להגעה לשיא, רק מאשרת שהגענו לשיא.

קל לראות בקושי או במפלה, הפרכה של השיא, או שהשיא לא היה ממשי מלכתחילה, אך זו ראיה חד קוטבית. כי היא רואה רק צד אחד: או השג או מפלה. ראיה דו קוטבית רואה את שניהם כעובדים ביחד. ראיה דו קוטבית יוצרת הבנה, שדווקא כשמתרבות המפלות והנפילות, סימן שהגענו לשיאים חדשים, בהם לא היינו קודם. והנפילות רק מאשרות את העובדה שיש כאן השג. איך תידע שיש לך הישג? לפי תגובת נגד חזקה של קלקול, או נפילה.

אך, האדם ברמת תודעה נמוכה, לא רואה שני קטבים, הוא תמיד רואה קוטב אחד (כי הוא לא רואה את מה שקורה מנקודת המבט של הרמה שמעל, אלא מנקודת המבט של הקוטב של של הקושי' הוא לכוד באותה הרמה בה זה מתרחש, ואז הוא רואה רק קוטב אחד). וראיית הנפילה והקלקול מבלי לקחת בחשבון שזו אך תגובת נגד לשיא, יוצרת אצל האדם משוכנעות, כי ההשג לא היה השג של ממש, שהרי עובדה היא שההשג לא הצליח למנוע את הקלקול. זו כמובן ראיה חד צדדית, לא שלמה ולא נכונה של כל העניין. זה כמו שאדם יחוש כאבי שרירים לאחר ריצה למרחק שאינו רגיל בו, ויבין על פי כיווצי השרירים, שאין הוא מוכשר לריצות כלל.

 

 

חלק ג': חוק התיזה והאנטיתיזה

:
חוק התיזה והאנטיזה עובד יחד עם חוק הסטטוס קוו, כדי ליצור את חוק הקלקולים.

חוק הסטטוס קוו עובד באופן דינמי, ואילו חוק התיזה והאנטתיזה – באופן מכאני.

וההבדל ביניהם נעוץ בכך שחוק הסטטוס קוו אומר שכוחו של הקלקול תמיד יהיה גדול יותר מכוח ההשג או השיא. ואילו חוק האנטיתיזה אומר כי כוח האנטיתיזה תמיד יהיה שקול לכוח התיזה (אלא אם כן הוא צוברת כוח מחמת ספק עצמי של האדם אליו מופנית האנטיתיזה, ואז כוחה עולה על כוח התיזה, אבל על כך, בהמשך).

וחוק האנטיזה אומר, כי ככל שהתיזה יותר תיזה, יותר טהורה, כך תתבשל מחוצה לה האנטיתזה העכורה שתבוא להפיל אותה.

הבה ונבדוק יותר מקרוב חוק זה,. ובכן, לכל תיזה ישנה אנטתיזה. והאנטיתיזה מצטברת סביב התיזה, כלומר אם אדם בונה תיזה מסויימת, זה רק עניין של זמן עד שהאנטיתיזה תגיע. והאנטיתיזה היא כל דבר ששולל את התיזה. אין תיזה ללא אנטיתזה. היא מצטברת מחוץ לגבולות התיזה כפי שצל נוצר מאחורי אדם שמקבל אור מכיוון כלשהו. אין האחד בלי השני. כשיש זרם חשמלי, נוצר סביבו שדה אלקטרומגנטי.

האנטיתזה נמשכת לתזה. היא תמיד תימשך אליה, כדי לקלקלה.

ככל שהתזה יותר תזה (יותר איכותית, יותר משמעותית, יותר חשובה), כך תגדל ותתעצם האנטיתזה ותיצמד אליה.

וכאן יכולה להישאל השאלה: האם גם ההיפך יכול לקרות? דהיינו, האם גם התזה תימשך לאנטיתזה באותה העוצמה?

הלוואי… כי אז חוק מרפי לא היה שולט.

התזה מתרחקת מן האנטיתזה, היא רוצה רק לשרוד. אך האנטיתזה רודפת אחריה.

האנטיתזה נוצרת על ידי התזה, אין לה קיום כשלעצמה, רק כצל של התזה.

דוגמאות: זוג מאוהב מגיע לחתונתם המפוארת והנה מריבה מפוארת לא פחות פורצת ממש כמה דקות לפני החופה.

או סופר עובד 15 שנה על יצירת חייו, היא יוצאת לאור וקוצרת שבחים רבים, ובדיוק יומיים לפני שמכריזים עליו כעל זוכה בפרס ספרותי יוקרתי, נודע לו כי הוא חולה במחלה ממארת.

וצריך להבין; אם היצירה אינה ייחודית, אם אהבת הזוג הנישא אינה אדירה, גם האנטיתזה לא תהא מרשימה או קטסטרופלית במיוחד. גודל התזה – כגודל האנטיתזה. כפי שהצל שווה בגודלו לגודל הגוף שחוסם את האור.

ככל שהתזה משמעותית יותר – כך תהא האנטיתזה הרסנית ובלתי צפויה.

ואי אפשר להימלט מהאנטיתזה, כפי שלא ניתן לברוח או להינתק מהצל של עצמך.

ומה קורה כשהאנטיתזה פוגשת את התזה? ובכן, היא תתקוף את התזה כמובן. אבל היות וכוחה שווה לכוח התזה, היא לא תצליח למוטט אותה, אלא אם כן נתקיים בתזה תנאי אחד, והוא: סדקים במעטה ההגנה. כלומר, האנטתיזה תצליח לחדור לתזה רק בתנאי שיש בתזה איזה חרך, סדק, שבר – דרכם תצליח לחדור פנימה. והסדקים הם: פקפוק, חוסר אמון עצמי, האשמה עצמית, דימוי עצמי נמוך, הטלת ספק עצמית וכו'. כל אלה הנם סדקים בתזה. הסדקים עצמם לא פוררו את התזה, גם לא החלישו אותה, אך הם מאפשרים לאנטיתזה נקודות חדירה. ולאחר שהיא הצליחה לחדור פנימה, היא מרעילה את המערכת מבפנים.


כך זה:

בחיי נישואין מוצלחים;

בקריירה מופלאה;

בכישרון נדיר;

בדימוי עצמי, או הערכה עצמית גבוהה.

בעוצמה רוחנית;

ככל שאלה גדלים ומתעצמים, כך מתעצם ותופח הצל.

וכשהצל תוקף, והמערכת סדוקה, וחסרת מערכות הגנה נאותות – ראה את המאמר הקודם: http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=3_37

– המערכת מתפוררת וקורסת . ולאחר שזה קורה, אף אחד לא מבין איך זה קרה? הרי הכול נראה כה מבטיח ומוצק. אך אף אחד לא ראה אצל גיבורי התזה את צל האנטיתזה התופח. וגיבורי התזה עצמם לא חשו את תולעי הפקפוק העצמי חופרים בפנים, כמו בתוך שולחן חדש מעץ אורן משובח, חופרים וחופרים.

ואז בשעת קבלת פנים הכי מפוארת, כשכל המאכלים המשובחים מונחים על השולחן – והתזה נוצצת במלוא הדרה, מגיעה האנטיתזה, בדמות הקינוח הכי משובח, המונח על השולחן מעץ האורן המשובח, המלא במאכלים משובחים – והשולחן קורס בבת אחת.

והנמשל הוא אדם, שמצליח סוף סוף לשקם את הדימוי העצמי שלו, ומתחיל להאמין בכשרונו, או ביכולת שלו ליצור קשר אמיתי ומספק עם המין השני, או ביכולת שלו לעמוד במטלות וכו'. והנה ברגע שהוא חוגג את אמונתו החוזרת בעצמו – הוא פוגש במשהו שמערער זאת לגמרי, ומראה לו, שהוא עוד פחות ראוי לאמון עצמי ממה שחשב קודם לכן. זו יכולה להיות ביקורת שלילית על משהו שכשרונו יצר, או מישהו מן המין השני שאיכזב, בגד, או נטש, או מטלה שלקח על עצמו והוא לא עמד בציפיות – ואז משהוא פוגש את האנטיתיזה, כל האמון העצמי שלו מתערער, כי הוא מטיל ספק בכל, ופונה בכוח נגד עצמו.

ושוב, כפי שנכתב בחלק על חוק הסטטוס קוו. עצם ההגעה של האנטיתיזה, או של הצד השלילי בתנועת המטוטלת – אינה אישור, כלל וכלל לכך שהאדם לא נמצא בכיוון הנכון, וכי חייו הם מפלה ושבר. נהפוך הוא. עצם קיום האנטיתיזה והתנועה השלילית של המטוטלת – רק מאשרים את ההשג ואת הכיוון החיובי והיחודי של האדם. וככל שהכיוון יהיה יותר חיובי ויותר יחודי כך תנועת המטוטלת ותגובת האנטיתיזה – יהיו טוטליים יותר.

אדם פוגש את האנטיתזה וחושב שהיא באה אליו כהוכחה לכך שהוא צריך לתקן משהו; משהו בו לא בסדר, כי אחרת מדוע שיפגוש דבר שבא להטיל בו ספק עצמי? מדוע שיחווה משברים שמפילים לו כל הזמן את טירות הוודאות הקטנות והורסות את כיסי שביעות הרצון הקטנים? המסקנה המתבקשת וההגיונית היא שמי שפוגש הרבה משברים ובעיות, כדאי שיבדוק עצמו; מה בו מביא עליו את הצרות הללו. 'מה לא עשיתי בסדר, שמגיע לי כל המשברים הללו'? למשל, הנישואין במשבר חריף, הילדים לא מצליחים בבית הספר, או חיי האהבה לא עולים יפה, או כל הזמן המין השני נוטש אותנו, או במקום העבודה כל הזמן מתנכלים לנו, או קשיים כספיים מתרחשים רק לנו. כל אלה נראים כקוראים לבדק בית פנימי. מה לא בסדר בחיי שיש לי כל הרבה קריסות ונפילות? ובכן תיאוריות האנטיתיזה אומרת בדיוק להיפך. ככל שחייך מצויים במגמת שיפור והתעלות, כך יבוא ההפך כדי לבדוק אם יש לך מספיק כוח לשאת את השינוי. ככל שאדם מצוי במשהו יותר טוב, כך ההפך יבוא לבדוק את חוזק הקורות ואת החיבורים.

המשבר מגיע לא בגלל שאדם מצוי במצב רע, אלא בגלל שהוא מצוי במצב טוב. כלומר, ככל שיש יותר קשיים, כך סימן הוא שהאדם נמצא בדרך הנכונה. זה כמו שודדים, הם לא יבואו לבית שאין בו כסף. אם יש שגשוג פנימי, זה מזמין את האנטיתיזה.

כשמשבר או קושי מגיע, זה סימן שיש משהו טוב, שמזמין את ההפך מעצמו.

זו גישה פרדוכסלית, ששונה מן החשיבה ההגיונית המקובלת. כי זו לוקחת בחשבון רק קוטב אחד, קוטב המשבר, לא מבינה שדברים באים בצמדים, וכשבא אחד, הוא בא כתגובה לקוטב הנגדי. הקושי בא כתגובת הד להשג. ההשג לא בא כתגובת נגד לקושי, הוא נבנה לאט, טיפה לטיפה. מתוך הריק, מתוך האין. אבל המשבר והקושי לא באים מן האין, הם תגובת צל להשגים שעדיין לא התבססו.

צריך להבין את עניין האנטיתיזה דרך רעיון המבחן. הקושי מגיע כדי לבחון את מה שטוב, ואם לא מבינים שהקושי הוא רק תגובת צל לטוב שמאשרת בכלל את קיומו, קל לחשוב כי הקושי או הקלקול מגיע בגלל שהמצב לא טוב. ואז מזדהים עם הקלקול וחושבים שעצם עובדת הגעתו אומרת שהמצב רע, ברגע זה מאבדים את האחיזה למה שטוב ונעלה בנו, ואנו מתחילים ליפול. אסור להתפתות לרעש של הקושי והמשבר, הוא רק ההד של מה שטוב. לא לתת לו להפחיד אותנו.


חלק ד': הגורם האישיותי – גורלם של עדיני הנפש
עד כאן לגבי שני חוקים. האחד דינמי: חוק המטוטלת, והשני מכאני, או סאטטי: חוק האנטיתיזה.

אך האדם לא חי בואקום. הוא חי בחברה. וחלק גדול מתחושת האושר של האדם ומן הדימוי העצמי שלו נובעים מיחס החברה אליו ומן המיצוב החברתי שלו.

ראשית, קיימים מצבים בהם אדם פוגש מישהו, או מצב שמהווה בעצמו אנטיתיזה אליו. כלומר ישנם מצבים שבהם נפגשים אנשים או מצבים שמהווים אנטיתיזה האחד לשני. למשל אומן בוהמי פוגש ידיד, איש מדע פורמלי וממודר. ואז תיווצר ביניהם דינמיקה של תיזה ואנטיתיזה. והאחד ירצה (באופן תת הכרתי כמובן) 'לקלקל' לשני. כי הקיום של השני יוצר סתירה וקלקול לראשון בעצם נוכחותו.

כלומר מנקודת האנטיתיזה, קלקול מתרחש ברגע שאדם, נפגש במישהו שמייצג עבורו, סוג של אנטיתיזה.

וכך, אם האדם בינוני פוגש אנשים בינוניים, הם רק יאשרו זה את התיזה של האחר. גם כשאדם יוצא דופן פוגש אחרים יוצאי דופן כמוהו, לא יהיה קלקול. רק במפגש בין בינוניות ליציאת דופן, יהיה הקלקול.

אם אדם בינוני פוגש אדם יוצא דופן, יצירתי, אאוטסיידר, מורד או סתם אדם משוחרר וחופשי – הוא יראה בזה איום על קיומו בכך שהוא ישקף לו עד כמה הוא בינוני. ואז ינסה לקלקל ליוצא דופן ולהראות לו שיציאת הדופן שלו היא לרעה ולא לטובה.

כלומר, ככל שאדם מיוחד ויוצא דופן יותר כך יפגוש יותר אנטיתיזה מצד הרוב הבינוני. כלומר, קלקולים שמתרחשים אצל בני אדם מסויימים, יותר מאשר אצל אנשים אחרים. והכוונה לאנשים מיוחדים, יוצאי דופן ברמתם, ביצירתיות ובשאר הרוח שלהם. בחברה בינונית, שמבוססת על תחרותיות והשגים בתחום החומר ולא בתחום הנפש והרוח – אנשים אלו יתפסו כחריגים, והחברה, כחברה, תנסה להכשיל את החריגים, ולעשות להם את החיים קשים ככל האפשר.

חוק זה אומר שככל שאדם יהיה יותר עדין, איכותי ומיוחד (והוא שוכן בסביבה שמהווה אנטיתיזה לייחודיות האישית שלו) כך ימצא עצמו מותקף על ידי גורמים שמייצגים את הסדר הקיים. והסדר הקיים יעשה מאמצים לנפות אותו מתוכו, כי הוא יפרש אותו כגורם חתרני. בדרך כלל הגישה של הסדר הקיים כלפי החריג האיכותי תהיה כדלקמן: אם כוחות והשפעתו של החריג יהיו נמוכים, הטקטיקה תהיה התנכרות והתעלמות, אך ככל שאותו יחיד ומיוחד יהיה חזק ומשפיע יותר כך הוא יקבל התקפות והפרעות מצד נציגים של הסדר הקיים.

כלומר, אנשים עדיני נפש, ובעלי שאר רוח, יחוו גורל של אאוטסיידרים מצד החברה. כלומר יזכו להתעלמות במקרה הטוב, ולעוינות וחסימה – במקרה הפחות טוב. וזאת רק בגלל שהם מיוחדים ועדינים. וזה אומר שכמות הקלקולים ועוצמתם בחייהם, תהיה רבה וחזקה יותר מבחייהם של אנשים פחות מיוחדים ועדינים.

הגורם האישיותי (האאוטסיידרי) הוא חלק חשוב מן ההסבר הסובב את חוק הקלקולים. אך לא ארחיב בו כאן, כי כתבתי עליו בהרחבה בשלושה מאמרים שנקראים: "גורלם הקשה של עדיני הנפש":

  חלק ה' ולסיכום:
במסה זו ראינו כי החיים כאן נשלטים על חוק מרפי, ("מה שיכול להתקלקל, יתקלקל"). וזה בא לידי ביטוי על ידי חוק הקלקולים. חוק הקלקולים נשלט על ידי שני חוקי משנה. וגורם אישיותי-חברתי אחד. החוק האחד דינמי, השני סטאטי. והגורם השלישי הינו פסיכולוגי-אקולוגי. החוק הדינמי, הוא חוק הסטטוס קוו, החוק הסטאטי הוא חוק התיזה והאנטיתיזה. ואילו הגורם האישיותי-חברתי הוא תכונת עדינות הנפש, או האאוטסיידריות. (הרחבה על כך בסיפרי: "אאוטסיידרים ומורדים",

http://www.e-mago.co.il/Editor/chapters-903.htm

 

וקלקול יכול להתרחש כתוצאה מפעולה של אחד משלושת כוחות אלו. במידה ושני כוחות עובדים יחד – הקלקול יהיה חזק יותר. ואם שלושת הכוחות עובדים במשולב, אזי האפקט יהיה הרסני ביותר).

חוק הסטטוס קוו, אומר כי בכל פעם שאדם יחרוג מן הממוצע של מפלס האושר האישי שלו, תבוא תנועה נגדית, מן הכיוון ההפוך, שתחזיר אותו לא לאמצע, אלא למרכז כובד נמוך, שנמצא מתחת לאמצע עצמו.

חוק התיזה והאנטיתיזה אומר, כי ככל שאדם מבסס מצב חיובי מסויים מבחינתו, יצטבר סביבו ההיפוך שלו, שיחפש את נקודת החולשה, הספק וכו', כדי לחדור פנימה ולהרוס את המצב החיובי (תיזה), שנוצר.


הדרך להתמודד עם חוק הסטטוס קוו, הוא על ידי מה שמוזכר במאמר הראשון בסידרה של עבודה פנימית: לא לתת לקלקול להפוך למשבר.

והדרך להמודד עם האנטיתיזה, היא על ידי ההבנה כי האנטיזה אינה שוללת את התיזה, היא באה לאשר אותה. היא עדות לקיומה. עצם קיום הצל, אינו שולל את דמות הגוף שיצרה אותו, היא מאשרת אותו. אך כדי לראות זאת, צריך נקודת מבט גבוהה משניהם ביחד. (רמת תודעה יותר גבוהה).

אך החשוב מכל, הוא לדעת, כי המקום הזה, החיים כאן, אינם גן עדן. הם מקום קשה, שמתחזה לגן עדן באופן חיצוני, אבל הוא גו'נגל באופן פנימי.

בחלק הרביעי של המאמר נכתב, כי ישנו מיעוט שחווה קלקולים יותר מן הרוב. וזהו עדיני הנפש, המקבלים יחס של אאוטסיידרים ולהם יהיו חיים שבהם מתרחשים יותר קלקולים, בגלל היחס של הרוב למיעוט המיוחד.

ועל כן, מי שמגיע להשגים, מי שמבסס תיזה, מי שנושא בתוכו מיוחדות נפשית, אמור לצפות לקלקול הבא. ואם אכן כך הוא, הוא לא נכנס לשוק בכל פעם שהקלקול מגיע. ואם באדם יש מוכנות לקלקול הבא, ויודע שלאחר הישג חייבת לבוא מפלה. (או שמעצם מבנה הנפש המיוחד שלו, יבואו לו יותר קלקולים מאשר אדם בינוני שחי כמו העדר שסביבו) – אז הוא מכין בתוכו קצת מן ההיפך, כלומר חיסון. כמו אנטיביוטיקה, שהיא מעט מן המחלה, רק בצורה מוחלשת. ואז כשהמחלה מגיעה והגוף מחוסן, אז המפגש עם המחלה יכול רק לחזק את המערכת. אז המפגש עם הקלקול רק מחזק את המערכת. כי

כפי שאמר ניצשה, "זה שלא הורג אותי מחשל אותי".

http://www.brainyquote.com/quotes/quotes/f/friedrichn101616.html

 


——————————————————————————–

גבריאל רעם

22.5.2006

 

 

 

להיות מאושר, או להיות.


מגל לגל נדים המים;

פעם מעלה, פעם מטה,

פעם גאות ופעם שפל.


ואנו עם הגלים;

כה עולצים עם גל גבוה

כה מצטערים עם שפל הגל.


מצבי הרוח של החיים:

פעם מעלה,

פעם מטה.


לא שמים לב;

שמגל גבוה לנמוך

ומנמוך לגבוה )וחוזר חלילה(


קרבים המים לחוף;

גל גבוה, גל נמוך -

כל הזמן אל החוף.


כל הטיפות והרסיסים;

- אל החוף.

והחוף הוא המוות.

ג.ר.


* * *

משפט מפתח: המאמץ שאנו משקיעים בניסיון להיות מאושרים, לא מאפשר לנו להתמסר לחווית החיים.

כשהגל עוסק בהגעה לפסגה ובמאמץ לא לחזור לשפל – הוא מחמיץ את הכוח המניע שביניהם: שהיא הדינאמיקה, כוח התנועה של הגל.

הגל יכול להיות שטוף בחוויה הטוטלית של היות גל, או שבוי במאמץ להישאר למעלה. בעשותו כן, הוא מחמיץ את העוצמה הדינאמית הגלומה בתנועה. את חווית הדינאמיות של היות חי.

אמנם הטרגדיה והאבסורד עבור שניהם היא בכך, ששניהם יתנפצו בסופו של דבר אל חוף המוות.

אך האחד יעשה זאת מתוך התמסרות להוויה של היות גל. ואילו האחר – תוך כדי עיסוק בהנהלת חשבונות; חישובים של מאזן האושר: הנאה מול כאב, הצלחה מול כשלון, השג מול מפלה.

שניהם יגיעו לחוף שהוא סופם. האחד במלא כוחו, במלא חייו, כוח החיים שלו לא רק שלא התדלדל, אלא בשיא כוחו. התחיל גל פעוט וחלש ועתה (הוא מחזיר את ההשקעה), מתנפץ במלא כוחו ועוצמתו. כמו מוחה ומורד בסופו. יוצא נגד החוף העוצר את שיטפו. מותו יוצר התרחשות; החיים הלמו במוות…

השני הגיע (אם בכלל) דל, מרושש וחסר מעוף. מת במהלך חייו. חייו לא הגיעו למפגש עם המוות. הם אזלו והתרוקנו עוד הרבה לפני סופם. כל הזדהות עם שיא וכל מעורבות רגשית עם שפל – רוששו את כוח החיים של הגל. עסוק בהתמסרות לשיאים מזדמנים, מקבץ פרוטות ושקלים של ריגוש לקערת האושר הפעורה. בוגד בשליחות תנופתו עם כל שיא רגשי מזדמן.

במקום להתמסר לחווית החיים, נופל למלכודת הדבש של האושר.

במקום להוות שחקן נוסף בדרמה הענקית של הבריאה ובטרגדיה הנוראה של המין האנושי, נשבה בלחשי הפיתוי של נחש האגו.

במקום להתמסר לגדולה הטראגית של תפקידו במחזה, הוא מעדיף ללקק טיפות דבש מעל השיח המתנתק, בדרכו לתהום*.

 

* משל עתיק על מצבו של האדם, מספר על אדם הרץ במדבר שלושה ימים ללא משקה. לפני שהוא צונח מיובש, הוא רואה ממול אריה, הוא סב לאחור ורואה ממול נמר. ברגע האחרון הוא מבחין בבור פעור מתחתיו, הוא קופץ פנימה, ונוכח בתהום עמוקה, שבתחתיתה נחשים ענקיים. תוך כדי הצניחה הוא מבחין בשיח, ונאחז בו תוך כדי אנחת רווחה. ואז מיד רואה שני עכברים, אחד שחור, השני לבן, מכרסמים את גזע השיח, ורגע לפני שהשיח צונח מטה, הוא מבחין בכמה טיפות דבש על אחד העלים, והוא שולח לשונו ללקק אותם.


"הלכתי אל היער, כי רציתי לחיות בכוונה. להתייצב רק מול העובדות החיוניות של החיים. ולבדוק אם איני יכול ללמוד מהן מה שהן יכולות ללמד כדי שלא יגיע המצב שבעמדי למות אגלה שלא חייתי".

הנרי דיוויד תורו


"המחיר של כל דבר היא כמות החיים שאתה ממיר עבורו"

הנרי דיוויד תורו


——————————————————————————–

27.2.2005

 

טעויות ניווט בדרך אל האושר…

קונפוציוס נשאל: מה מדהים אותך ביותר בבני אדם?

תשובתו הייתה: בני אדם מאבדים את בריאותם כדי לצבור כסף ואז הם מבזבזים את כספם בנסיון להציל את בריאותם.

בשל מחשבותיהם על העתיד הם שוכחים את ההווה וכך אינם חיים לא למען העתיד ולא למען ההווה ובה בשעה בה הם חיים כאילו לעולם לא ימותו, הם מתים כאילו מעולם לא חיו.


——————————————————————————–

בכתבה במוסף הארץ מ-, 10.10.2003, שכותרתה: "והרי תחזית האושר" – מסופר על החוקרים: וילסון, ג'ילברט, לוונסטיין, וכהנמן, שחקרו ומצאו כי איננו מסוגלים להעריך מה יגרום לנו לאושר ומה למפח נפש. דברים שחשבנו ש'יאשירו' אותנו (יגרמו לנו לאושר) – מסתבר שלא עשו זאת, או עשו זאת פחות מכפי שחשבנו וציפינו ואילו דברים שחשבנו שיפיחו את נפשנו, (מלשון 'מפח נפש') – לא עשו זאת, או עשו זאת במידה פחותה מזו שחששנו מפניה.

הם העלו את התהייה, האם "כל מה שחשבנו אי פעם על הבחירות שאנחנו בוחרים בחיים ועל האושר הוא במקרה הטוב קצת נאיווי, ובמקרה הגרוע שגוי עד מאוד".

הם מצאו כי "אנחנו נוטים להעריך יתר על המידה את עוצמתן ומשכן של הרגשותינו באירועים עתידיים"… ו – …"התברר שאירועים רעים היו פחות עוצמתיים ויותר ארעיים ממה שהנבדקים צפו שיהיו. עם זאת, התברר שגם אירועים טובים היו פחות עוצמתיים ויותר קצרים".

כך לגבי חיזוי חיובי: אנו מפריזים בתיאור עד כמה יהיה לנו טוב, אך גם מפריזים בתיאור של עד כמה יהיה לנו רע, למשל רוב האנשים חושבים שחיים ללא יד או רגל יפגמו בתחושת האושר, ולא היא, מסתבר כי אנשים מסתגלים לאתגרים גופניים רציניים הרבה יותר טוב ויהיו הרבה יותר מאושרים מכפי שהם מדמיינים, אומר לוונסטין.

גילברט מציין כי הטעויות הללו בציפיות גם יובילו לטעויות של בחירה במה שנראה לנו שישמח אותנו.

אך מה הסיבה לטעויות ניווט אלו, בדרך אל האושר?

ובכן, נראה כי ישנן שתי סיבות עיקריות:

סיבה אחת היא מגננות רגשיות; כשאנו חושבים על משהו שעשוי לגרום לנו לאושר אנו מפחיתים בחשיבות היחסית של מה שעלול לפגום באותו האושר. והסיבה לכך היא מגננה רגשית; אוטומטית אנו מגנים על עצמנו מפני דברים שעלולים לגרום לנו לתחושה לא טובה. ואז כשמגיע אותו משהו שהיה אמור לגרום לנו לאושר מסוים, אנו מוצאים שהוא פחות מסב לנו אושר מכפי שחשבנו בגלל שהפחתנו בחשיבותם של הגורמים השליליים. גם ההגזמה בתיאור גורמים שוללי אושר, כגון שיתוק פלג גוף או אובדן יד או רגל – נובעות מאותה מגננה; אנו רוצים להגן על עצמנו מפני ארועים אלו ועל כן מפריזים בשליליות שלהם. מגננות ריגשיות, אם כן, היא אחת מן הסיבות לטעויות בצפי של דברים שיגרמו לנו אושר.

הסיבה השניה מעניינת הרבה יותר. והיא הסיבה לכתיבת מסה זו. כשהגעתי למשפט הבא, הזדקפו אזני. משפט זה קשור לרעיון ה'אדפטציה', (הסתגלות). והנה מה שאומר על כך לוונסטין: "אושר הוא אות שבו משתמש המוח שלנו כדי להניע אותנו לעשות דברים מסויימים. ובאותו האופן שבו העין שלנו מסתגלת לדרגות אור שונות, אנחנו מתוכנתים כך שנבצע מין חזרה אל נקודת האיזון (Set point ) של האושר. המוח שלנו לא מנסה להיות מאושר. המוח שלנו מנסה לווסת אותנו". (ההדגשה אינה במקור, היא שלי, ג. ר.)

עד כאן, פחות או יותר, המחקר (במלים שלי) ועתה מתחילות המסקנות האישיות שלי;

כלומר, האושר זה פיקציה, הוא מניפולציה של המוח לגרום לנו ללכת בכיוון מסויים.

אלה אמנם אנו המנסים להיות מאושרים, אך זה המח שלנו שמשחק עם השאיפה הזאת שלנו לאושר – כדי להביא אותנו למצב של איזון כלשהו – מבחינתו.

כלומר, לא אנו קובעים את יעדי האושר שלנו ועד כמה אנו כמהים אליו, ומה יספק אותנו. זה המוח המנווט אותנו והמהתל בנו. ולמה? מה בדיוק מנסה המח לעשות עמנו? ובכן המוח רוצה שנהיה פעילים ונגיע למצב של מודוס מסויים של פעילות. ולשם כך הוא מנפנף לפני אף החמור שלנו גזרים שונים. מבטיח הבטחות, שלרוב לא מתקיימות. רק כדי להביא אותנו למטרות שונות. הוא משתמש במכשיר האושר כדי להביא אותנו למצב של פעילות ומוטיווציה תפקודית. כי הוא יודע שללא התקוות הללו לאושר, נצנח כנראה למצב של אפטיה ואולי אף דיכאון.

בעלי החיים פועלים מתוך תכנות מכאני-אינסטינקטיבי, אנו המצויים מעל לרמה הזו, זקוקים כנראה לגירויים ולמוטיווציות שאינן שתולות בגנטיקה שלנו. הפעילות והפעולה של בני אדם בחייהם; העוצמה והדחף עמו הם נעים קדימה – אינם דבר נתון מראש. ורוב בני האדם נעים, פועלים וכו' מתוך תחושה שמה שהם עושים עכשיו יקדם אותם כלפי האושר.

המצב של רוב בני האדם הוא מצב של חוסר אושר, אך רובם חיים בתחושה שמה שהם עושים עכשיו מקרב אותם לאושר. מה שעשו עד כה לא היה מוצלח, כי הם לא ידעו, עכשיו הם למדו ועכשיו הם בדרך הנכונה אל האושר. אך, כאמור, כשיגיעו לשם ויגלו שזה לא סיפק את סחורת האושר. הם יחוו דיסונאנס קוגניטיבי; הם יסבירו לעצמם מדוע לא הגיעו ומיד יחפשו אפיק חדש, או ינסו את אותו אפיק מתוך משוכנעות שהפעם הם יגיעו לשם.

המוח כנציג הטבע רוצה אותנו פעילים, חרוצים ויוזמים, כדי לקדם את מטרותיו. (צמיחה, שגשוג. לקיים את החיים ולהניע אותם הלאה), והוא מווסת אותנו ומניע אותנו – על ידי פיתויי האושר. שאף פעם אסור לו להתממש, כי אז נרבוץ ונשתתק.

כך שאנו פעילים כתוצאה מכך שרוב הזמן אנו לא מרוצים אך משוכנעים שאנו בדרך להיות מרוצים.

והנה משפט הסיכום של לוונסטין שגם מסיים את הכתבה: "אולי הקריקטורות שלנו לגבי העתיד – ההערכות המנופחות הללו של כמה טוב או רע יהיה – אולי ההערכת המשלות הללו הן שגורמות לנו לנוע בכיוון אחד ולא אחר. אולי אנחנו לא רוצים חברה של אנשים שמושכים בכתפיהם ואומרים: 'זה לא ממש משנה'. אולי זה חשוב שיהיו מקלות וגזרים בעולם. גם אם הם אשליות. זה מה שגורם לנו להמשיך ולנוע לעבר הגזרים ולהתרחק מן המקלות".


השכל שלנו, הוא המצפן שלנו, הוא הכלי בעזרתו אנו אומדים דרכנו ומתכוונים כלפי האושר העתידי. מצפן זה סובל מהטיה לא ריאלית, וזאת בגלל מגנט חזק מאוד שמסיט את האזימוט שלו מן הכיוון הרצוי. ושמו של המגנט הזה: המח. או ליתר דיוק; תכנות מסויים הקיים בו.

מדהים לחשוב, שהמוח (או תכנות שקיים בו) משתמש בחולשה שלנו לאושר כדי לנווט אותנו לעבודה ופיריון. אך זה גם מובן, שהרי אחרת לא היינו מתאמצים; אנו עובדים כמו חמורים, רק כי אנו משוכנעים כי זה יקדם אותנו אל האושר.

החברה עושה דבר דומה עם גזר האהבה, אותו היא מנופפת מול חוטמנו כדי שנשכים ונעבוד קשה, מתוך תחושה שמתת האהבה מחכה לנו וכי לכל אחד מגיע.

הטבע עושה דבר דומה עם היופי, הוא גורם לנו להימשך ליופי, כשהיופי הוא רק תחפושת לתכונת גנטיות שהטבע רוצה לקדם.

ומה יקרה אם נשאל קשיש בן שמונים לגבי מהתלת האושר, כיצד יגיב? האם יודה שהוליך עצמו והוליכו אותו – שולל. שהאושר אף פעם לא היה בהישג יד, ועכשיו בגיל שמונים, פסו כל הסיכויים לכך סופית? לא ולא. הוא כבר מצוי בדיסונאנס קוגינטיבי – אדיר עד כדי כך, שהוא חייב למצוא את האושר רטרואקטיבית במשהו, או לפחות לתת צידוק מדוע זה לא קרה.

אז כל זה אומר, כי רוב האנשים חיים בחוסר אושר יחסי, משוכנעים שהם בדרך הנכונה, וכי הם עומדים להגיע. וכשהגיעו לשם ולא מצאו אושר, הם משכתבים את הכתוב כך שיחושו שזה קרה איכשהו, מתי שהוא, רק כנראה היו עסוקים מכדי לשים לב.

מעניין כיצד רוב האנשים יחיו חייהם לו ידעו שרמת האושר הנוכחי שלהם היא בדיוק רמת האושר שמחכה להם בעתיד?

האם אין זה דבר אכזרי מדי, לגבי רוב בני האדם?


וכאן יכולה להישאל שאלה נוספת: האם כל בני האדם צריכים לספר לעצמם סיפורים לגבי האושר? האין בנמצא בני אדם, שחיים עם רמת האושר הנוכחי או הצפוי – בלי עיוותים ואשליות? ובכן נראה כי ככל שרמתו של אדם, נמוכה יותר – כך גם ציפיותיו. הוא יסתפק בדברים הבסיסיים; אוכל, שינה מין וכו'. אך ככל שהרמה (נפשית, שכלית, ריגשית וכו') גבוהה יותר – האדם זקוק לסיבות 'גבוהות' יותר כדי להמשיך ולנוע. ואז או שהוא יוצר אותם, כלומר מוצא מטרות ויוצר משמעות, וכך מניע חייו מתוך עצמו, (ואז יחווה תחושה של סיפוק ושביעות רצון, לא אושר). או שהוא נופל לקטגוריה השכיחה, שעליה דובר במסה זו והיא של חיפוש אחר האושר ואז הוא מאזין למוח שלו וממציא לעצמו סיפורים כמה טוב יהיה לו.

ישנה גם דרך שלישית לאדם בעל הרמה הגבוהה יותר; הוא לא מציב לפניו מטרות – מחד, והוא גם לא מספר לעצמו סיפורים מאידך. ובכן אנשים אלו חיים מתוך אותנטיות אך גם מתוך אוזלת יד. וכל שמחכה להם זה דיכאון ונכאות רוח; הם רואים את החיים כמות שהם, ריקים – בהווה, ומייאשים בגלל ההזדקנות והמוות שבסופם, אך הם לא עושים שום דבר כדי להפיק משהו מן החיים הללו. ואז הם רואים כל יום שחור מול העיניים.


לסיכום, כמה נקודות;

* אושר? זו פיקציה שגורמת לאלה שאין להם היכולת להיות Self starters ו- Self motivators להמשיך ולנוע קדימה, מתוך תקוות שווא.

* ככל שרמת הציפיות נמוכה יותר, (בגלל המבנה האישיותי הבסיסי של האדם המסויים) כך גם קל לו לחוש טוב עם מה שישנו.

* אושר היא מילה פרזיטית, המצויה בלקסיקון של מי שמצפה מהחיים שיהיו מה שאף אחד לא הבטיח לנו: גן שעשועים.

8 המלה הנכונה, במקום אושר, היא סיפוק ושביעות רצון, למי שמצא בחייו שדה בור מלא טרשים ועשבים שוטים והצליח להצמיח ממנו משהו; קפיטליסט אקזיסטנציאלי.

* אושר וסיפוק, הן שתי מלים שנראות דומות אך הן מצויות בקצה הסקאלה, זו מזו.

* בסיפוק ובשביעות רצון, אתה יודע שאם לא תציב לעצמך מטרות ולא תנוע אליהן מתוך עצמך, ובשם עצמך, למען עצמך – כל שמחכה לך זה שקיעה ונפילה עצמית.

*באושר אתה בטוח שמה שאתה עושה עכשיו יוביל אותך לשם. לא משנה מה אתה עושה; אתה משכנע עצמך שמה שאתה עושה עכשיו – הוא הדרך לאושר.


* רובם של בני האדם מצויים בין שתי קצוות – ביחס לאושר; קוטב אחד הוא הפעולה למען האושר. והקוטב השני הוא הפעולה כדי למזער את מה שיכול לגרום לנו לחוסר אושר. שני אלה גם מקבלים גיבוי והגזמה מצד הדמיון; בפעילות למען האושר אנו תמיד מצפים שהעתיד יהיה ורוד יותר מן ההווה. אך מצד שני המגננה הריגשית מעצימה את התחושה של הדברים השליליים שיקרו לנו (ליצור בנו חשש מפניהם כדי להימנע מהם). בסופו של דבר האושר לא מגיע, וגם הסבל לא נורא כפי שחששנו. שילוב טעויות הצפי של שניהם יוצר מצב ביניים פושר, שבו: האושר הוא הרבה יותר פעוט והסבל לא נורא.

אז מה אפשר להגיד על חיים אלו? אנו מצפים לחיים מלאי דרמה ושיאים, רק כדי לפגוש בסופו של דבר את המישור השטוח והאחיד של הסתמיות, החדגוניות ובעיקר של הבינוניות [1].

החולם הגדול את האושר שעוד יבוא והחששן הגדול מן המשבר שעוד יגיע. פוגש במקומם את מי האפסיים של הבינוניות.


לקראת סוף מחזהו של הנריק איבסן; "פר גינט",[2] פוגש פר את מתיך הכפתורים, שהוא אנאלוגיה למלאך המוות. ומתיך הכפתורים אומר לו שזהו זה, זה הסוף, עליו להכניס אותו לתרווד שלו ולהתיך אותו (גיהנום?) כדי שממנו יהיה אפשר לעשות כפתורים חדשים. פר מוחה וטוען שלא עשה שום דבר רע באמת, כך לא מגיע לו העונש הזה. מתיך הכפתורים מסכים איתו ואומר כי לו היה עושה משהו באמת רע או משהו באמת טוב – הוא לא היה יכול להכניס אותו לתרווד, רק אנשים שלא עשו ממש טוב או ממש ממש רע – יכולים להיות מותכים. הבינוניים.


למעשה במחשבה שניה, הקללה הגדולה היא לא הגיהנום שאחרי הבינוניות ובגללה, אלא החיים הבינוניים עצמם.

 

[1] http://stage.co.il/Stories/155920



[2] "פר: …אך שמע, כאן נפלה ללא כל ספק טעות גדולה, אינני רשע

גמור, חביבי, לא אחת עשיתי מעשים טובים. יתכן אמנם, כי שוטה

אני – אך בשביל תרוודך לא יספיק עווני.


מתיך הכפתורים: זה הדין שחרצת: לא פושע אתה, רק עובר עברות

במחצית הפרוטה, ומאש התופת תנצל לפיכך, רק כרוב בני האדם בכפי

תותך".

פר גינט" ספריית דביר לעם, תמונה', ע' 132-822

לחיות את החיים כמובן מאליו.

מבוא:
ונתחיל ישר בדוגמא:

אישה שואלת את בעלה: ''אתה אוהב אותי''? והוא עונה: ''ברור''.

שואלים עולה חדש: ''אתה שמח שבאת לארץ? והוא עונה: ''כמובן''.

שואלים ילד אם הוא יעשה את השיעורים בחג והוא עונה: ''בטח''.

ובכן, כאן אנו כבר רואים כי המילים: ברור, בטח, כמובן – הן מלים בעייתיות. הן עצמן אינן בעייתיות, ההקשר והרימוז שלהן הוא כזה.

האם באמת השלושה מתכוונים לומר שהתשובה: 'כן', על שלוש השאלות – הנה כל כך חזקה ומובהקת עד שאין צורך להגיד אותה, או עצם העובדה שאין צורך להגיד אותה דווקא אומר משהו על חוסר המובהקות והגיבוש של התשובה עצמה?

ומה קורה בנו כשאנו אומרים את זה? למה בכלל אנו אומרים את זה? איזה 'רווח משני' יוצא לנו מאמירתם? האם 'פשוטו כמשמעו'? ואכן אומרים ברור כשאכן 'ברור'? או דווקא ה'ברור' מרמז שאולי זה לא כל כך ברור?…

ובכן הבה ונתבונן אל מילה אחת: 'כמובן'. מה מלה זו אומרת? ובכן היא אומרת משהו כמו: 'טוב, אין צורך לצאת במחול ובריקודים, הדבר ידוע, ישן. ואם צריך להתפעל אז כבר התפעלנו קודם. המלה הזו חוסכת לנו התפעלות. אנו מקצצים בחידוש ובמיוחדות של הדבר שכלפיו אנו צריכים להפגין ולהנפיק יחס מיוחד. ומסתפקים בהנפקתו והצמדת ערכו אל דברים שפעם התפעלנו מהם, או שבזמנו דרשו מאיתנו יחס ראשוני או חדשני. אמירת המילים 'כמובן', 'בטח' ו'ברור', חופנות בחובם ידיעה של התפעלות או התפעמות שפג תוקפה. פעם הם היו טריים ורעננים אבל כעת חל עליהם חוק התיישנות. וכל שראוי לתת לזה, זו תגובה אוטומטית. כל המשמעויות וההשתמעויות הללו נגזרות וכרוכות סביב המילה: 'כמובן'.

אך מה הסיבה לחסכון הזה שאנו חוסכים בלהגיד שמשהו הוא נהדר, נפלא, ראוי למחמאה, ראוי להתפעלות?

ובכן ישנן 4 סיבות.

א. הראשונה לרצות להיות יותר מן האחר. (כוחנות).

וב. השניה לרצות לחיות ברמת תודעה נמוכה (נוחיות).

וג. השלישית לרצות להמשיך ולישון. (שינה)

וד. והרביעית לרצות לא להיות אבוד ונבוך. (להיות יודע והגיוני ביחס לחיים).


חלק א': לחיות מתוך כוחנות:
לעתים קרובות אנו פוגשים אנשים וארועים מיוחדים או חשובים, אנשים וארועים שכלפיהם אנו צריכים להנפיק יחס מיוחד. יחס שמתבטא במלה: 'וואו. כאן תהיה נטייה חזקה להוריד את סף ההתפעלות. והסיבה נעוצה כך שיש לנו קושי לתת קרדיט למישהו הראוי לו. הסיבה נעוצה במאבק כוח סמוי; ברגע שאדם נותן למישהו את הקרדיט שהוא ראוי לו ולא אומר משהו כמו: 'ברור שאתה על הכיפק', – הוא מוריד את הסטטוס שלו עצמו, ומגדיל בזאת את הסטאטוס של האדם שממנו הוא אמור להתפעל.

ברגע שאדם אומר לאדם אחר: 'אתה על הכיפק', או 'תודה', הוא כמו עושה עצמו יותר קטן. כי עצם אמירת התודה, כמו אומרת שהוא זקוק למשהו שאין לו ויש לאחר. מה שעושה את האחר ליותר ואותו לפחות (בראיה מסוימת). לישראלים קשה במיוחד להגיד תודה. הם לא יתנו מחמאות האחד לשני ולא יפרגנו, כי הם לא רוצים להיות קטנים מן הזולת. אך למרבה הצער, זה גם נכון, כי אם אנשים בארץ יתנו משוב מלא וקרדיט לאנשים אחרים, אותם אחרים, מן הסתם ינמיכו אותם, כי יחשבו שהם עושים זאת מתוך חולשה. כמו מנסים לפתות את הזולת להיות נחמד אליו, וזאת כי אין לו מספיק כוח לתבוע את זה ממנו.


חלק ב': לחיות ברמת תודעה נמוכה.
אך אנו מהססים לתת קרדיט ולהגיד 'וואו', לא רק לגבי בני אדם, אלא לגבי החיים עצמם.

ברור שאנו נהנים לבוא הביתה לאחר יום עבודה.

וברור שאנו אסירי תודה שיש לנו מקום עבודה.

ברור שאנו מתפעמים מזה שיש לנו ילדים בריאים.

וכל כך ברור שאנו שמחים כל רגע שאנו בריאים. או שיצאנו שלמים מנהיגה בכביש.

ברור? האמנם? אז מה קורה כשאנו אומרים ברור? ובכן כשאנו אומרים: 'ברור', אנו משטחים בזאת את הגבעות והעמקים, את השיאים ונקודות השפל של חיינו, והכל נעשה אותו הדבר ושום דבר לא יותר מהשני, ואם שום דבר לא יותר חשוב מהשני, אז שם דבר לא חשוב, ואם הכל לא חשוב, אז אין למה לצפות, ואם אין למה לצפות, אין ממה להתאכזב.

'ברור' אומר שהכל ידוע. וכשאומרים שהכל ידוע לא צריך לתת דין וחשבון. לא צריך לקחת אחריות.

וככל שמתרבים רגעי ה'ברור' וה'מובן מאליו', כך אדם מחמיץ יותר את חייו.

ומצד שני, ככל שיתרבו הרגעים בהם דברים אינם מובנים מאליהם – כך תתעצם תחושת החיים במלא עוצמתם, חיוניותם וחד פעמיותם.

לחיות זה להיות מסוגל לעכל ולקלוט את מלא המשמעות של מה שקורה עכשיו. זו אינה פעולה פיזיולוגית. חיי אדם אינם עבודת הריאות ומערכת הדם שלו, כי שתיהן עובדות גם אצל אדם נטול הכרה. לחיות זה מצב תודעתי. כמו ש'להקשיב', 'לדעת' ו'לראות' – הן לא פעולות פיזיולוגיות אלא פעולות של מערכת התודעה. לחיות, זה לחיות בתודעה. פעילות המערכת הפיזיולוגית מתחזקת את המערכת כדי שהתודעה תוכל לתת את השוק הכפול הזה של: לחיות ולדעת את זה בו בזמן. (זה כמו שוק חשמלי ללב, תוך כדי החייאה) וכשהשוק הכפול מתרחש – מתחיל הדינמו של החיים הפנימיים לעבוד. ואז אתה חי, ויודע זאת בכל כולך.

ואז אינך לוקח שום דבר כמובן מאליו. ואז אתה מתרחש לחיים והם מתרחשים לך. החיים כ'התרחשות' (Happening), והאדם כ'היות' (Be).


אך בדרך כלל בני אדם נמצאים בכיוון ההפוך. מורידים את סף המודעות לגבי רמת הבסיס של החיים. ובכך מורדים מתח, מורידים מאמץ. ולחיות ללא מאמץ אומר שלא רוצים לעבור גיהנום עכשווי בדרך לאופציה של לגן עדן. רוצים לחיות בנירוונה פה ועכשיו, לפני שעברנו את פרוזדור השאול של המציאות כמות שהיא.

כשאומרים למשהו או למישהו: 'מובן וברור', אנו מגמדים אותו כדי יתאים בגודלו לחיינו הקטנים. (שבכך ממשיכים להשאר ננסיים).

ואנו מסוגלים לגמד כל דבר שנפגוש. למעשה אין גבול לגימוד הזה, למה שאנו מסוגלים לקחת כמובן מאליו. אפשר לעשות זאת לגבי הכל. זו מעין מגפה, או מחלה מדבקת, אין תחום החסין מפניה. אפילו הדברים הכי בסיסיים בחיים, למשל: אויר. לרובנו זה מאוד מובן מאליו שאנו נושמים. אבל אם יקלע האדם למצב שבו לא יוכל לנשום שתי דקות, או שיהיה לו חנק לכמה רגעים – ופתאום תחזור הנשימה לסדירה – או אז יתמלא בתחושה אדירה של: 'עד כמה זה נפלא לנשום. איזה נס חד פעמי הוא זה.

לחיות ולחיות באמת, זה לא להתגרש מתחושה מתמדת של 'וואו'. זה לחיות מתוך עוצמה פנימית.

כשאומרים על משהו שהוא מובן מאליו, משטיחים את העוצמה הפנימית שלו. החיים הופכים לריקים וחסרי עוצמה. ואז מחפשים גירוי חיצוני שיגרום ל'וואו' הזה. וככל שאדם ייפול יותר תחת אמירת 'מובן מאליו', או 'בטח', כך יחפש אחר גירויים חיצוניים שיתנו לו את התחושה הזו של ה'וואוו' המוחמץ.

למעשה כל שאנו צריכים לו 'WOW' כבר מצוי עמנו. החיים עצמם צריכים להיות כמו מכת חשמל אדירה. ומפה זה מתחיל. ואם זה קיים ברמה הבסיסית, אזי כל דבר אחר יקום לתחיה בגלל שאנו כבר חיים עם חשמל כה איננטנסיבי. אם אין בנו הכרת ערך והתפעמות על עצם העובדה שאנו חיים, שום דבר לא יעשה לנו את זה. ואז נזדקק לגירויים יותר ויותר חזקים, לעיתים יותר ויותר קרובות. וזה כמו התמכרות; כל הזמן מחפשים דברים שיתנו וואו יותר חזק מזה שהיה קודם. .

כך המצב, במידה והסף ההתחלתי לחיים הוא לקיחתם כמובנים מאליהם. אז נהפוך לעבדים של מה שיגרום לנו לרגע לתחושה של: 'הנה, עכשיו זה קורה', 'עכשיו אני חי', עד להעלמותו ברגע הבא, ואז מחפשים עוד גירויים. (מעין חיי סיזיפוס, כשבכל רגע נדמה לנו שהגענו לפסגת התענוג וגם נשאר שם. אך בכל פעם זה הולך לאיבוד והטיפוס במעלה ההנאה הופל לתלול יותר).


חלק ג': לחיות מתוך שינה
חיים מתוך חיפוש אחר הגירויים הללו, הוא לחיות מתוך שינה, כי כשנמצא אותם הם יאפשרו לנו לישון ולחלום חלומות יותר מרתקים, חלומות, שבגלל מקדם הריגוש הגבוה שלהם, מעניקים לנו תחושה של כביכול חיים. זאת בעוד שלסרב להגיד 'בטח' – הוא להתעורר למציאות העוצמתית של מה שבאמת קיים; החיים האמיתיים ולתת להם להניע אותנו. להתעורר זה תמיד הליך לא נוח. שזוכה מתוכנו בדרך כלל לסירוב אוטומטי.

וכשמתעוררים רואים את העולם כאילו אף פעם לא ראינו אותו. זו ראיה של ילד.

לא לקחת משהו כמובן מאליו, זה לראות אותו בפעם הראשונה. כל אחד זוכר את הפעם הראשונה שראה את הים, כל הוואו שזה עורר, אך בפעמים האחרות אנו רואים את התווית של הים. ואומרים לעצמנו, 'אה, זה ים,' הבנו, אפשר להמשיך הלאה, ולא טורחים לפגוש מחדש את ההוויה החיה והפועמת של הים'. כך גם לגבי פגישה עם אנשים שאנו מכירים. הכביכול הכרות עמם, שמה סביבם קליפה נוקשה שלא מאפשרת לנו לפגוש את התוך הרך והמשתנה שלהם כל פעם מחדש.

אנו הופכים ישנים למהות החיה הבועטת של הדברים.

אנו נמצאים בעולם שמציף אותנו באובייקטים מקדמי ומעוררי ריגוש חדשותי. בעיתון כל הזמן ישנן המצאות חדשות, גילויים חדשים. בטלויזיה תכניות חדשות, פרצופים חדשים. נפגשים ושואלים: 'מה חדש'? מעדכנים האחד את השני מה התחדש. שומעים חדשות כל חצי שעה בערך. אך ראה זה פלא, באיזשהו מקום, מרוב שאנו פוגשים כל הזמן דברים חדשים, ליבנו הופך לגס ואנו לא פוגשים מאום. מרב דברים חדשים, כמעט כלום כבר לא מרגש אותנו. ובכל פעם אנו צריכים לבהות בפעלול חדש בטלויזיה כדי שנפתח קצת את העיניים.

אך האמת היא שאלה לא חיים, זו מערכת הגירויים חיצונית שהמצאנו כדי למלא את העדרם.

חיים באמת, לא תלויים בעוצמת הגירוי החיצוני. כי חיים באמת מתרחשים מבפנים. במצב כזה אפשר לשבת שלוש שעות מול ענף ולהתבונן בעלה אחד ולא לשבוע. וזה המרחק שלנו מן החיים האמיתיים. בדרך כלל מגיעים למצב כזה במדיטיציה, או בטריפ ל. ס. ד. אבל ברמה כלשהי ניתן לחיות ככה. זהו מצב קוואנטי. מצב קוואנטי מדבר על צלילה אל תוך החלקיק הקטן ביותר של החומר ולמצא שם את כל העולם. כך גם בלחיות את החיים באופן קוואנטי; לצלול אל תוך העולמות הזעירים של הרגע ולמצוא שם את הנצח.

כשחיים בעולם לא קוואנטי – מחפשים את הריבוי, הכמות ועוצמת הריגוש. וזאת כדי לחפות על ריקנות בממדים הקוואנטיים של הקיום. והממדים הקוואנטיים הם ממדי הנפש. הנפש חיה בעולם קוואנטי. והתעוררות התודעה היא צלילה לתוך העולמות הזעירים של הנפש.

הגדולה של לחיות חיים אמיתיים זה בלקחת את הדבר הטריוויאלי ביותר – ולמצוא בו את כל העולם. לחיות כך זה לחיות באופן קוואנטי. ולחיות את העולם בפרספקטיבה קוואנטית – זה למצוא את העולם בגרגיר חול ולא לאסוף מספיק גרגירים כדי לבנות עולם.

וגרגיר החול הוא הרגע הזה, פשוט הרגע הזה, כמות שהוא, לבדו. למצוא בו את העולם, זה לחיות.


אך העולם ואנשים בו, חיים בצורה אחרת. הסברה הרווחת היא שהחיים יתרחשו כשיקרו דברים חדשים, חזקים ויוצאי דופן. סרט טוב, סקס טוב, אהבה חדשה, טיול למקום מרתק. אך אלה אפיזודות. החוכמה בלחיות, זה להיות דלוק מרגע לרגע, בגלל עצם העובדה שאתה חי.

ואנו חיים כל הזמן ב'מובן מאליו' לגבי החיים. 'אני חי, אוקיי, ומה עכשיו?''.

אך אם אדם חי את חייו כמובן מאליו, שום דבר שהוא יפגוש לא יכפר, או יפצה את עובדת לקיחת חייו כמובן מאליו. אם משהו לא מתעורר בו מבפנים וחוגג את עצם 'ההיות', כל דבר שיבוא מבחוץ ישאר בגדר אפיזודה חולפת, שעם חולפה רק מעצימה את הכלום הפנימי והריקנות הפנימית.

עצם זה שאנו חיים – זה נס. זו הפתעה. זהו שוק חשמלי ישר לתודעה. אבל בדרך כלל אנו רדומים. חיים מתוך שינה.

מפעם לפעם אנו מתעוררים. למשל אדם שהיה בכלא או בצינוק זמן מה ויוצא החוצה. או שהיה בסכנת מוות ממשית תקופה ממושכת ויוצא מזה לפתע. אז זה מכה בו; עוצמת החיים במלא היותם.

חבר שלי חזר ממלחמת יום הכיפורים וחברים שלו נהרגו מסביב ואז נראה לו שלא יצא מגיהנום המדבר הזה והוא נשבע שלא ישכח לזכור את המתנה הנפלאה של לחיות. ללכת ברחוב, לשבת בבית קפה, אך הוא שכח, הוא גם נעשה מודע לכך שהוא הולך ומאבד את זה, שהשכחה מתחילה לאפוף אותו וזה מגיע ובכל זאת – הוא שכח.

אדם גוסס מסרטן, והוא במיטה והולך למות, והדבר הכי בעולם עבורו זה לקום וללכת באור השמש ולנשום אויר. והנה הוא מחלים וזה עצום, אבל הוא חש שזה הולך להעלם. ואם לא יחזור להיות חולה, העיפוש הבינוני יחזור. הוא ישקע שוב לשינה. והוא חי, הוא נרפא, אך הוא שוקע ונרדם לחיים.

השגרה שוטפת את כולם. בסופו של דבר כולם, כולם נרדמים.

נתן יונתן כתב את השיר המופלא והמסתורי: ''דוגית לה שטה'': דוגית לה שטה מפרשיה שניים ומלחיה נרדמו כולם אם לא יעורו כל מלחיה, איכה תגיע הדוגית לחוף''?

אנו ישנים לגבי העובדה שאנו חיים.

אנו מעריכים את החיים, רק כשבאים לקחת לנו אותם, או כשמשהו בהם נפגם. אך אם אדם צריך להעריך משהו רק כשחסר לו אותו, אזי הוא לא ממש מעריך אותו. החוכמה היא להעריך משהו מבלי שנצטרך לחוש שהוא עומד להיות חסר לנו. אם צריך להוריד לנו את הרגל כדי שנעריך אותה, אז זה אומר שאיננו מעריכים אותה, כשהיא קיימת והיא עמנו.


חלק ד': לחיות מתוך מבוכה
אנו לוקחים את החיים כמובנים מאליהם, כי זה נוח לנו, כי זה מוריד את אלמנט המאבק עם חוסר המשמעות שלהם. אם דברים ברורים אז לא צריך להאבק. אנשים רוצים שיהיה ברור לפני שהם עוברים את הבלבול. אבל אי אפשר להבין לפני שצוללים לתוך המבוכה, האימה, האבסורד והבלבול. הבנה צומחת מתוך הליכה לאיבוד.אך אנו פוחדים ללכת לאיבוד בתוך הלא ידוע. ורוצים שהכל יהיה ידוע לפני שנכנענו ללא ידוע. ואז אנו אומרים 'זה ברור', בשעה שזה לא ברור בכלל. אנו רוצים שהפתרון יהיה שם לפני שהלכנו לאיבוד במשוואה. המובן מאליו מוצא את הפתרון לפני שפגשנו את המשוואה.

רוצים את האורגזמה לפני החיזור והמשחק המקדים ואת השרירים לפני עבודה בחדר כושר.

בחיים האמיתיים שום דבר לא ברור, שום דבר לא מחוור, הכל מעורפל, סמוי וסבוך. כמו בחידה בלשית.

ברגע שאנו אומרים שהחיים ברורים לנו, אנו לוקחים את כל המיסתורין והמורכבות של הבריאה ודוחסים אותם לתוך הראיה הצרה והגמדית שלנו. מעשה זה נקרא: ''לשים את אלוהים במבחנה''.

פאוזה.
לקורא מסה זו נראה בשלב זה, כי המסר ברור, ואין צורך להמשיך ו'לטחון' אותו, אך המסה ממשיכה כי בהמשך יתברר כי מה שנראה ברור עד כה, עדיין לא ברור כפי שהוא עדיין יכול להיות.

אז הלאה, לדוש בזה עוד; כשאדם אומר: 'ברור', הוא מקפל ודוחס את מה שהוא לא מבין ומשקיע אותו בתוך מה שהוא מבין. ואז הכל נראה ברור.

אפשר לעשות ההפך; לקחת את מה שהוא יודע ולתת לו ללכת לאיבוד בתוך מה שהוא לא יודע. ואז הוא חי כולו בתוך עולם שבו באמת שום דבר לא מובן מאליו. ואז האמת אודות הקיום והחיים יכולה לצאת לאור.

מה שהאדם לא יודע תמיד יהיה יותר גדול ממה שהוא יודע. אבל קשה לחיות כך, זה מפחיד, אז אנו מגמדים את מה שאיננו יודעים נוכח מה שאנו יודעים. ואז הכל (או הרוב) ברור.

לחיות זה לראות את העולם דרך מה שאנו לא יודעים.

צריך ללכת לאיבוד בחיים, ולחיות אותם מתוך אובדן, זה המיצוב האמיתי שלנו בחיים.

לחיות מתוך זה ששום דבר לא ידוע או מחוור. ואם אדם מצליח לעשות זאת, הוא חי.

אך אנשים אומרים 'ברור', ואומרים זאת לגבי עולם שהוא הרבה יותר גדול מכפי שהם מסוגלים לקלוט. וזה אומר שהם לוקחים את כל המורכבות וחוסר הפשר של החיים ושמים אותם בתוך הקופסא הזעירה של התובנות והסטיגמות שלהם.

צריך לוותר עליהן. על הסטיגמות ותובנות הנוחיות המקומיות שלנו ולחיות כמה שיותר מתוך תהיה ואובדן תמידיים.

קשה לקלוט את זה בתודעה הרגילה, זו שמשתמשת בהגיון וברציונליזציה כפנס בחשכת קיומנו וכמצפן בניווט מהלכי חיינו. ההגיון מסביר הכל אך טועה לגמרי ביחס לחיים האמיתיים.

אם נוותר על פתויי ההגיון ונבחר במקומם בייסורי המבוכה – חיינו יתגלו ויצופו מתוך האגם השטוח של חיינו – כמפלצת לוך נס מתוך תהומות תת התודעה שמתחת למשטח האגם הנינוח.

מפלצת מפחידה, ענקית ומסתורית – החיים.


——————————————————————————–

נכתב: 4.4.2004