ארכיון תגית: מאכלים

החיים כמתכון


חלק א': בגלל סיפרי הבישול


מדוע סיפרי בישול כל כך פופולריים? כי יש בהם מתכונים. ומתכוני בישול זו מטאפורה למה שהיינו רוצים שיהיה לנו בכלל בחיים: מתכון.

הרי זה כל כך פשוט: מודדים רבע כמות, שמים בסיר יחד עם קצת שמן מטגנים קלות, מוסיפים מים, שמים על אש קטנה, בוחשים, מוסיפים קצת אבקת מרק, קצת מלח, אפשר אורגנו, מגישים עם קצת פרמזן, וזה מה זה טעים. למה החיים לא יכולים להיות כך?

אז מהו המתכון? איך עושים את זה? איך מתאהבים? איך מגדלים ילדים? איך מצליחים? איך עושים ידידים? כי כל פעם אני מנסה וזה לא הולך, התבשיל לא כל כך טעים. והאמת שגם נשרף קצת לפעמים. (וגם אין לי כל כך סבלנות לבשל) אבל אם היה לי מתכון, פשוט, זריז ונוח, כזה עם צילומים צבעוניים, ומידות וזמנים מדוייקים – החיים היו יכולים להיות כל כך פשוטים, ולא כפי שזה עכשיו, ששום דבר לא מצליח, וכל דבר שאני מבשל יוצא או גרוע או ההיפך ממה שהתכוונתי.

למעשה זה התחליף לסרט הוליוודי של פעם, עם הפי אנד וזוג מאוהב מתרחק מחובק לכיוון השקיעה. המתכון, כמו הסרט הזה של פעם, נוטע בנו תחושה, שזה אפשרי; שעכשיו, עם המתכון הזה, זה יכול לקרות.

וכך בתוך תוכנו אנו באמת משוכנעים כי יש באיזשהו מקום מתכון לחיים שלנו. כי הנה קראנו בעיתון על החיים הנפלאים של זה ושל זאת. ומה איתנו? אולי יש להם מתכון? אפשר לפרסם אותו בשבוע הבא בבקשה?

בתינו מלאים בספרי בישול, במתכונים שגזרנו מן העיתונים ושאחרים נידבו לנו. אנו צופים בהמון תכניות בישול בטלויזיה ובכל אחת מהן טלמתכון משלה.

וכל מתכון, וכל תכנית בישול – מחזקים אצלנו את התחושה שכך זה יכול להיות. רגע אחד חומרי גלם סתמיים, ורגע שני – מאכל מפתה ומהנה.

זה הכל עניין של מתכון, שוכנענו, עכשיו רק צריך את המתכון לדבר האמיתי, לחיים.

ואז, הכל יהיה בסדר. בסדר גמור.


28/1/2003

—-—————————————————————————-

חלק ב': בגלל האוכל


אז סיפרי בישול פופולריים בגלל המתכון. או קיי, את זה הבנו. אך רק בגלל זה? ואם אין מתכון, לא יקנו? יקנו. ודאי שיקנו. יקנו גם יקנו.

אז מה הסיבה הנוספת? האוכל עצמו.

אם בחלק הקודם המתכון היה מטאפורה לחיים, כאן האוכל הוא המטאפורה. החיים כמוצר צריכה.החיים כמושא זלילה, החיים כמשהו שצריך לבלוע, ולבלוע מהר, הרבה ואת החלקים היותר עסיסיים. כי א. אולי לא ישאר. וב. אם החיים זה אוכל אז ככל שנאכל מהם יותר כך נהיה יותר חיים, לא?

ומדוע סיפרי בישול? מדוע לא סתם מטבח, סופרמרקט, או מסעדה? גם זה, גם זה. אבל אנחנו לא חיות, הא? אנו באים מן האספקט התרבותי: מירקם, צבע, צורת הגשה, ההיסטוריה של המנה וכל הדאאווין הזה.

אז זה לא מספיק כשזה רק בבטן ובעיניים, גם המח רוצה לזלול, ולהרגיש קצת יותר טוב לגבי כל הפרמיטיביות הזו, אז עכשיו הזלילה שידרגה עצמה לכדי סיפרות.

אבל סך הכל אנו מתים על אוכל, מ ת י ם על אוכל, האוכל כמושא געגוע תמידי. אוה אלוהים, תן לי תמיד לאכול: לתת לסמיכות הקדושה לחלוף במורד הגרון ולסתום, אחת ולתמיד, את הריקנות הנוראה שנושבת מתוכי. החיים כפקק לריקנות הזו, הריקנות הפנימית. והאוכל כסימבול לחיים. החיים כמשהו ששואבים אותו. האדם כואקום קלינר. פה שכל הזמן שואב, את החיים. שואב את ההנאה שלא נגמרת.

וכך נוגשים בנו משני הצדדים; מצד אחד נוגש בנו שליט ההנאה, ומצד שני – שליט הרעב, גם הוא לא יודע שובע, (כאחיו שליט ההנאה). האחד (נוגש) מתוך הריקנות הפנימית והשני בשם הצורך הנואש בהנאה וסיפוק.

ואנו בין שניהם; בין הריקנות והאין שבתוכנו, ובין הכיף, החגיגה וההנאה ששם בחוץ; האחד שואב ביאוש ובפחד והשני קורץ ומפתה בחן זנותי (שנשאב אותו).

ואנו בין שניהם; מנסים לא להיבלע לתוך האין שמושך מבפנים, ולא יכולים לעמוד בפני כל השפע המפתה שבחוץ; הכל נראה כל כך טוב, שאי אפשר לעמוד בזה עוד.

וכך, בין הפטיש והסדן אנו. הסדן של הכלום, שמאיים לבלוע אותנו מבפנים, והפטיש של ה`כל טוב` שעושה עיניים בחוץ.

ומה שמעניין שבין שני הענקים הללו, המשקל הפיזי שלנו עולה והמשקל הרוחני הולך ופוחת. הם מטלטלים אותנו ביניהם משל היינו נוצה ברוח, נטולי מרכז כובד משל עצמנו. כל מגנט מושך לכיוונו והתוצאה? עוד ועוד מזון. עוד ועוד סיפרי בישול, עוד ועוד תכניות בישול. כי האוכל כבר לא מספיק, הוא צריך להיות בכל מקום. פעם ספרים וטלויזיה היו בעבור הנפש והרוח, היום פלש לשם שר המזון והוא נושא עיניו לעוד ועוד טריטוריות. כי הרעב הזה כבר לא נותר בבטן, הוא פלש למח לנפש ולנשמה. לא מספיק לאכול בפה, גם העיניים רוצות, גם הלב, גם השכל. כולם, עוד עוד ועוד.

וכך אנו הורגים (באופן סזיפי בלבד) שני ציפורים בספר בישול אחד; ציפור הריקנות הפנימית, וציפור הנהנתנות שבחוץ.

האגו בורח מן הבור האפל האורב לו בתוכו – רק כדי להיקבר תחת ערימה של עופות צלויים בנוסח פורבנס.

——————————————————————————–

1.2.2003

 

 

החיים כמתכון

 

חלק א': בגלל סיפרי הבישול

מדוע סיפרי בישול כל כך פופולריים? כי יש בהם מתכונים. ומתכוני בישול זו מטאפורה למה שהיינו רוצים שיהיה לנו בכלל בחיים: מתכון.

הרי זה כל כך פשוט: מודדים רבע כמות, שמים בסיר יחד עם קצת שמן מטגנים קלות, מוסיפים מים, שמים על אש קטנה, בוחשים, מוסיפים קצת אבקת מרק, קצת מלח, אפשר אורגנו, מגישים עם קצת פרמזן, וזה מה זה טעים. למה החיים לא יכולים להיות כך?

אז מהו המתכון? איך עושים את זה? איך מתאהבים? איך מגדלים ילדים? איך מצליחים? איך עושים ידידים? כי כל פעם אני מנסה וזה לא הולך, התבשיל לא כל כך טעים. והאמת שגם נשרף קצת לפעמים. (וגם אין לי כל כך סבלנות לבשל) אבל אם היה לי מתכון, פשוט, זריז ונוח, כזה עם צילומים צבעוניים, ומידות וזמנים מדוייקים – החיים היו יכולים להיות כל כך פשוטים, ולא כפי שזה עכשיו, ששום דבר לא מצליח, וכל דבר שאני מבשל יוצא או גרוע או ההיפך ממה שהתכוונתי.

למעשה זה התחליף לסרט הוליוודי של פעם, עם הפי אנד וזוג מאוהב מתרחק מחובק לכיוון השקיעה. המתכון, כמו הסרט הזה של פעם, נוטע בנו תחושה, שזה אפשרי; שעכשיו, עם המתכון הזה, זה יכול לקרות.

וכך בתוך תוכנו אנו באמת משוכנעים כי יש באיזשהו מקום מתכון לחיים שלנו. כי הנה קראנו בעיתון על החיים הנפלאים של זה ושל זאת. ומה איתנו? אולי יש להם מתכון? אפשר לפרסם אותו בשבוע הבא בבקשה?

בתינו מלאים בספרי בישול, במתכונים שגזרנו מן העיתונים ושאחרים נידבו לנו. אנו צופים בהמון תכניות בישול בטלויזיה ובכל אחת מהן טלמתכון משלה.

וכל מתכון, וכל תכנית בישול – מחזקים אצלנו את התחושה שכך זה יכול להיות. רגע אחד חומרי גלם סתמיים, ורגע שני – מאכל מפתה ומהנה.

זה הכל עניין של מתכון, שוכנענו, עכשיו רק צריך את המתכון לדבר האמיתי, לחיים.

ואז, הכל יהיה בסדר. בסדר גמור.

 

28/1/2003

 


חלק ב': בגלל האוכל

 

אז סיפרי בישול פופולריים בגלל המתכון. או קיי, את זה הבנו. אך רק בגלל זה? ואם אין מתכון, לא יקנו? יקנו. ודאי שיקנו. יקנו גם יקנו.

אז מה הסיבה הנוספת? האוכל עצמו.

אם בחלק הקודם המתכון היה מטאפורה לחיים, כאן האוכל הוא המטאפורה. החיים כמוצר צריכה.החיים כמושא זלילה, החיים כמשהו שצריך לבלוע, ולבלוע מהר, הרבה ואת החלקים היותר עסיסיים. כי א. אולי לא ישאר. וב. אם החיים זה אוכל אז ככל שנאכל מהם יותר כך נהיה יותר חיים, לא?

ומדוע סיפרי בישול? מדוע לא סתם מטבח, סופרמרקט, או מסעדה? גם זה, גם זה. אבל אנחנו לא חיות, הא? אנו באים מן האספקט התרבותי: מירקם, צבע, צורת הגשה, ההיסטוריה של המנה וכל הדאאווין הזה.

אז זה לא מספיק כשזה רק בבטן ובעיניים, גם המח רוצה לזלול, ולהרגיש קצת יותר טוב לגבי כל הפרמיטיביות הזו, אז עכשיו הזלילה שידרגה עצמה לכדי סיפרות.

אבל סך הכל אנו מתים על אוכל, מ ת י ם על אוכל, האוכל כמושא געגוע תמידי. אוה אלוהים, תן לי תמיד לאכול: לתת לסמיכות הקדושה לחלוף במורד הגרון ולסתום, אחת ולתמיד, את הריקנות הנוראה שנושבת מתוכי. החיים כפקק לריקנות הזו, הריקנות הפנימית. והאוכל כסימבול לחיים. החיים כמשהו ששואבים אותו. האדם כואקום קלינר. פה שכל הזמן שואב, את החיים. שואב את ההנאה שלא נגמרת.

וכך נוגשים בנו משני הצדדים; מצד אחד נוגש בנו שליט ההנאה, ומצד שני – שליט הרעב, גם הוא לא יודע שובע, (כאחיו שליט ההנאה). האחד (נוגש) מתוך הריקנות הפנימית והשני בשם הצורך הנואש בהנאה וסיפוק.

ואנו בין שניהם; בין הריקנות והאין שבתוכנו, ובין הכיף, החגיגה וההנאה ששם בחוץ; האחד שואב ביאוש ובפחד והשני קורץ ומפתה בחן זנותי (שנשאב אותו).

ואנו בין שניהם; מנסים לא להיבלע לתוך האין שמושך מבפנים, ולא יכולים לעמוד בפני כל השפע המפתה שבחוץ; הכל נראה כל כך טוב, שאי אפשר לעמוד בזה עוד.

וכך, בין הפטיש והסדן אנו. הסדן של הכלום, שמאיים לבלוע אותנו מבפנים, והפטיש של ה`כל טוב` שעושה עיניים בחוץ.

ומה שמעניין שבין שני הענקים הללו, המשקל הפיזי שלנו עולה והמשקל הרוחני הולך ופוחת. הם מטלטלים אותנו ביניהם משל היינו נוצה ברוח, נטולי מרכז כובד משל עצמנו. כל מגנט מושך לכיוונו והתוצאה? עוד ועוד מזון. עוד ועוד סיפרי בישול, עוד ועוד תכניות בישול. כי האוכל כבר לא מספיק, הוא צריך להיות בכל מקום. פעם ספרים וטלויזיה היו בעבור הנפש והרוח, היום פלש לשם שר המזון והוא נושא עיניו לעוד ועוד טריטוריות. כי הרעב הזה כבר לא נותר בבטן, הוא פלש למח לנפש ולנשמה. לא מספיק לאכול בפה, גם העיניים רוצות, גם הלב, גם השכל. כולם, עוד עוד ועוד.

וכך אנו הורגים (באופן סזיפי בלבד) שני ציפורים בספר בישול אחד; ציפור הריקנות הפנימית, וציפור הנהנתנות שבחוץ.

האגו בורח מן הבור האפל האורב לו בתוכו – רק כדי להיקבר תחת ערימה של עופות צלויים בנוסח פורבנס.