ארכיון תגית: מבט אפל

החיים במבט אפל

יש אנשים שאומרים עליהם: 'רואי שחורות', או סתם פסימיסטים. והיחס אליהם הוא כאל נושאי מחלה, מתרחקים מהם. אין כמעט אדם שיעיד בפני אחרים על עצמו: ''אני רואה שחורות מטבעי'', או ''אני פסימי, כי כאלה החיים''. ואם בן אדם מתאר משהו קשה, תמיד מישהו יכול לשאול אותו: ''אז מה אתה אומר? שאין תקווה?'' ואז מן הסתם ירתע הדובר בבהלה ומיד יפטיר משהו כמו: ''חס וחלילה, תמיד יש תקווה, אני רק אומר ש…'' וכו'.

ואכן רב בני האדם הם אנשים עולצים. לפחות בכל מה שקשור לכל מה שהם מציגים כלפי חוץ, מבחינת מה שמקובל בקרב בני אדם בחברה. והם מתרחקים מ'רואי השחורות', הנתפסים כמשביתי שמחה.

אך האמנם? האם כל שמבשר רעות, צריך להתרחק ממנו, לנפץ את הראי שמראה לנו את הכרס שטיפחנו במשך החודשים האחרונים? או כמו המשפט הידוע: ''להרוג את השליח'', משפט שנוצר לאחר ששליט יוון כרת את ראשו של השליח שבישר לו את המפלה של יוון באיי הפולפונסוס.

אך אולי דווקא מבשרי הרעות ימנעו מאיתנו את הרעות שעלולות להתרחש? אולי בזכות זה שהם יגרמו לנו להוציא את ראש בת היענה שלנו מחול הסיפורים שאו מתעקשים לספר לעצמנו – נוכל להתמודד, אם לא למנוע, פורענות עתידה? שהרי מה קרה ליוליוס קיסר שרק ביקש בתחילת המחזה (של ויליאם שייקספיר: ''יוליוס קיסר'') לסלק מעליו את האנשים הקודרים ולהקיף אותו באנשים שמחים ועליזים, והנה בהמשך המחזה, אנו מגלים כי מי שרצח אותו היו דווקא ידידיו העולצים.

הפורענות עלולה דווקא לבוא מן האור, מן התקווה הכוזבת והאשלייתית. הדתות, למשל, מלאות התקווה והאמונה, או האידאולוגיות הגדולות והצחות – כמעט כולן הביאו לעולם הרבה יותר פורענות מאשר רואי שחורות או החתרנים למיניהם.

ואנו תמיד, אבל תמיד, מופתעים, מופתעים ממה שבא מן החושך; האיש ההוא רצח את אישתו. איך זה? אנו שואלים בפליאה, הם חיו כל כך טוב. (כן, כי ראינו רק את הצד המואר שלהם). או התאבדות, או מלחמת העולם השניה והראשונה, ותופעת הנצים. אנו מתפלאים מאוד; דווקא בעידן של נאורות והשכלה, שגירשנו את אחרוני הצללים של תקופת ימי הביניים החשוכה, ואנו טובלים באור המרגיע של המדע, דווקא עכשיו צריכות להתנפל עלינו על המפלצות הנאציות הללו? מהיכן באו, הרי הכל ברור והכל גלוי.

אך דווקא אבי הפסיכואנליזה, פרויד מנסה להראות שלא הכל, שהרי תשע עשיריות שקועות מתחת למים, והן הבלתי מודע. וזה החיים ומשם אנו מתנהגים ופועלים. עם זאת זה היה פרויד עצמו שאמר כי כל שאנליזה, שהיא נבירה אל תוך הבלתי נודע, עושה, הוא לפתור לאדם את הנאורוזה ולהחזיר אותו לאומללות הרגילה של חייו. וזה היה אמנם פרויד עצמו שנתן לצד החשוך של הבלתי מודע, לגיטימציה, אך מאז מפנים כל הזמן זרקורים אל הצד האפל של התודעה ומגדילים את תחום המודעות על חשבונו, וכך לא מביאים ממנו חושך כדי להפרות את הצד המואר, אלא כובשים אותו כמו טריטוריה, כדי שהכל יהיה מואר וחשוף, ואז חיינו הופכים לדלים ושטוחים, ~כי עומק ומשמעות באים רק ממה שלא ידוע, רק מן הצד החשוך של התודעה~.

רואי השחורות, או ההוגים האפלים, היוצרים הכבדים, הנביאים הקשים, המתרים והמתריעים בשער – כולם מייצגים את הצד האפל, החשוך של התת תודעה והחיים. מראים את האמת שמסתתרת בחושך ואורבת כדי להפוך עלינו את עולמנו המואר.

אך אנו מכחישים את החושך, מדליקים נורות, דוחים אותו, מגרשים אותו החוצה. לא רוצים לדעת את שהוא חופן בחובו. עבורנו החיים הם הצד המואר, כל שחשוך הוא מחוץ לתחום, ומוקצה מחמת מיאוס, ויום אחד המדענים שלנו יכוונו גם כלפי מה שנותר ממנו – אור ואז כל העולם יהיה מואר.

אך ביקום אין אור, יש חושך. מה שאנו קוראים לו 'אור', מופיע בצורה של נקודות זעירות המרוחקות מאוד זו מזו, (כוכבים) המופרדות על ידי חללים עצומים של חושך. והאור שאנו רואים הוא שבירה, או החזרה, של קרניים קוסמיות על פני משטח שעוצר את הזרימה שלהם.

מציאות חיינו היא החושך וחוסר הידיעה. אנו אפופים בחוסר ידיעה וחשכה גם בחוץ וגם בתוכנו. בחוץ מצוי הקוסמוס האפל והחשוך ובתוכנו תת התודעה שלנו. אנו מכוונים טלסקופים לחלל, מיקרוסקופים (או סיטי, או M.R.I.) חיישנים, וגישות שונות לחקר התת תודעה לתוכנו – וחושבים שכך נכבוש את החושך. לא מבינים שאסור לכבוש את החושך על ידי האור, צריך להתגבר על הפחד שלנו מפניו. יש להתיידד איתו, ולראות מה חי בתוכו.

שהרי האור הוא אפיזודה חולפת באוקיינוס החושך. חיינו הם ניצוץ של אור בחלל ענקי של חושך, ואנו טועים לחשוב שמה שנושם דרכנו הוא האור ולא אפילה גדולה, מתוכה בנו, לתוכה ניבלע בסוף.

-המביט לתוך החושך רואה את המציאות. המביט אל האור מסתנוור ולא רואה כלום.

-במבט אל החושך, האישונים מתרחבים ונפתחים, הנפש מתחילה לנשום.

-החושך מלא בשקט, האור במהומה.

-חיינו בורחים מן השקט כמו מפני מגפה. אך האמת תמיד מסתתרת בחושך.

וכדי להגיע אליה יש צורך בהגות פולחת, הגות אפילה, כזו שחודרת את החושך ותופסת את האמת (המרה בדרך כלל, יש לציין…) בגרון.

היה הוגה יווני, פרה סוקרטי, בשם הרקליטס, הרקליטס האפל. 'אפל': Hos Koteinos . הנה כמה אימרות שלו המראות את ההתבוננות האפילה שלו ומביאות מקצת מהגותו האפלה: ''אל ליחיד לפעול או לדבר אם הוא ישן''. (פרגמנט מס. 14). ''לערים עולם אחד משותף, לישנים כל אחד עולם פרטי משלו''. (פרגמנט מס. 15). ''מה שאנו רואים כשאנו ערים הוא מוות; וכשאנו ישנים – חלומות''. (פרגמנט מס. 16).

אנו מתעוררים למה שנדמה לנו כחיים והולכים לישון כמה שנדמה לנו כהפסקה בחיים. אך החלומות מבשרים בדרך סימבולים דווקא את האני האמיתי בעוד שיומינו מלא בהדחקות, הכחשות, השלכות, העמדות פנים, כניעה ללחץ חברתי ולבישת מסכות בלי סוף.

וצריך בהוגה כמו הרקליטס להציג בפנינו גישה אחרת, אפילה, ואכן הגותו אפילה, פולחת, קשה וגם מיסתורית, לא מובנת. משבשת את ההגיון הרגיל של הדברים, את מראית העין הצחה והמלוטשת, וזורקת את הקורא או המאזין לתוך כאוס, בלבול או תהיה.

כך הוא (והוגים ויוצרים אחרים בהם ניגע בהמשך).

אך גם בקירבנו (עם זאת, בודדים, מעטים ומוסתרים הם) מצויים אנשים שרואים את העולם דרך האפילה שבו. רואים חוסר הביטחון והפחד מפני נפילה ושיברון לב נוסף – במוחם וליבם של שני צעירים מתנשקים. את מאבקי הכח שבתוך מערכת יחסים הרמונית. את אלמנט האשליה והפנטסיה שבתוך ראית העולם הקיימת. הם מביטים בבני האדם ובקיום בעין אירונית וחודרנית. רואים את המסכות והפוזות. את השכנוע העצמי, מראית העין המוסכמת הקולקטיבית, הממליכה על הריקנות המפחידה שבפנים – גני משחקים, לונה פרקים, קניונים, מסעדות ובתי חשק.

עבורו זה מאוד ברור, ברור כי האפילה בחיים ובחיי בני אדם היא כמו השתיקה בשיחה בין שני משוחחים; האפילה היא לא בשתיקה אלא במלים הקוברות את הדינמיקה האמיתית, שכך לא יכולה לצאת אל מישור השיחה, והאמת האישית של כל אחד לא תבוא לידי ביטוי. השתיקה בשיחה, היא מבוי הקסם המוליך לחופש הבינאישי הטוטלי, לאיחוד בין שתי נפשות מעונות. אך התחום האודיטורי, כמו האפילה בתחום הויזואלי, הן שני מצבים מהם בורח המין האנושי, בורח את האור והתאורה של המילים והצלילים, אל מה שודאי מוחש, בדוק וחרוש.

האיש בעל המבט האפל – בא מן השתיקה ומן החושך. והדרך היחידה שבה ודרכה יוכל להביע את בשורתו האפילה – היא מדיום יצירתי כלשהו, שמרכך מעט את האפילה הישירה הזורמת ממנו. וגם זו (יצירתו) רצוי שתקבל חשיפה רק לאחר שנים רבות, כשהאפילה האדירה האופפת אותו, תתרחק ותראה ממרחק כנקודת חושך קטנה, שמנמרת את שמינו המוארים. אלו שמיים מלאי אור ואהבה שאלוהים מדבר מתוכם עם כל אחד אישית, ומלאך אישי שומר על כולנו וכמובן שסוף האהבה לנצח. וחוץ מזה כולנו כבר גאולים ומבורכים, כל שאנו צריכים זה קצת אמונה בעצמנו, וכל החיים יהיו סימפוניה מופלאה ומוארת. ורק ברקע הרחוק כוכבים קטנטנים ורחוקים של חושך שמאפילים מרחוק ובקטן את יומנו המואר והנצחי.

וכך, בסופו של דבר האדם האפל הוא יצור שממאיס עצמו על כולם, אבל כולם. ככל שמכירים אותו יותר, כך האפילה שלו הופכת ליותר דומיננטית. הוא אומנם מנסה לזעוק כי האפילה והלילה שלו אינם באר בולעת וחלולה עד לאינסוף, אלא פרוזדור אל אור אחר, אור פנימי. אך זעקתו נבלעת באפילה שמפרידה בינו לבינם.

ואיך הם רואים האחד את השני? ובכן היחיד המביט באחרים במבטו אפל, יודע שמה שהוא רואה בהם זה לא משהו אותנטי, אלא את הפוזה שסיגלו לעצמם כשתירגלו אותה מול הראי.

והם? איך הם רואים אותו? הם רואים אותו כאחד שמשבית את שמחתם, מקלקל להם את יומם וזורע בו מבוכה, פחד ויאוש. מסלק את ההנאה, הריגוש והשעשוע מתוך החיים. הוא גורם להם לשנוא אותו. ובראותם אותו הם מתכווצים וננעלים. והוא, לא מבין על שום מה. הוא (במין נאיביות משונה) מצפה שימחאו לו כפיים על הגילוי שבראייתו. הוא בטוח שהם מבינים בתוך תוכם, שהוא מביא להם שיקוף רנטגן של חייהם, וכי עכשיו משזיהו את הגידולים הפנימיים והסדקים האורטופדיים, הם אסירי תודה על הגילוי, מתפעלים מעומק החדירה, מן הגילוי הפנימי. וכך כשהוא פוגש בתגובתם הוא ממש, אבל ממש, לא מבין מדוע פניהם נעשות נפולות.

למעשה, כמעט כל יוצר בעל שיעור קומה, שחשף משהו ביצירתו אודות הטבע האנושי והאמת הקיומית – ניחן בראייה שכזו. הנה מקצת מן השמות של יוצרים בעלי ראיה אפילה: פרידריך ניצשה, אוגוסט סטרינבגרג, מישל פוקו, סרן קירקגור, אדוארד אולבי, פיודור דוסטוייבסקי, פרנץ קפקא, ז'אן ז'אנה, מרטין היידיגר, ארתור שופנאואר, יוג'ין יונסקו, ט.ס. אליוט ועוד.


המין האנושי שונא את האפילה, מעדיף את נורות החשמל. אנו אוהבים לחשוב כי השקר אוהב להתחבא בחשכה ואילו האור מגרש את הצללים, את חוסר הוודאות, את החששות ואת השקרים, ששם הם אוהבים להתחבא. אך בחיים האמת מצויה יותר בחושך מאשר באור, יותר במה שלא נאמר, או במה שלא ידוע. במה שלא נחשף עדיין, מאשר במוכר, בגלוי.

וזרעי החיים והצמיחה מצויים תמיד באפילה. משם מתחדשים החיים. הרחם הוא מקום חשוך ביותר, ורק שם מצליח העובר להיקלט לצמוח, *האור שמחוץ לרחם לא מאפשר ~אינקובציה~*.

הגישה האפילה חותרת אל האמת הגבישית הקורנת אך דרך החושך, דרך מה שמודחק, דרך השקרים דרך מה שמטואטא הצידה ולמטה.


חוק מרפי מדבר על הפן האפל של החיים, נכון, הוא עושה זאת דרך סטטיסטיקות וכו', אך הפשר מובן: לגרוע מכל ישנה דרך סלולה יותר להגיע אלינו מאשר ליריב ההוליוודי. בראשי חוצות חוגגות הפירסומות, הטלויזיה מלאה באנשים החיים חיים שאם הם לא מאושרים לפחות הם מלאים בעניין ובהתרחשות. זה הצד המואר. ה'פינק פלויד' כתבו יצירה מופלאה בשם: 'הצד האפל של הירח' שבו שיר הנושא, נקרא 'ליקוי מאורות' (אקליפס'). ובו השורה המסיימת היא שאין צד מואר לירח, כולו אפל.

Eclips

All that you touch

And all that you see

All that you taste

All you feel

And all that you love

And all that you hate

All you distrust

All you save

And all that you give

And all that you deal

And all that you buy

Beg, borrow or steal

And all you create

And all you destroy

And all that you do

And all that you say

And all that you eat

And everyone you meet

And all that you slight

And everyone you fight

And all that is now

And all that is gone

And all that's to come

And everything under the sun is in tune

But the sun is eclipsed by the moon


''There is no dark side of the moon really. Matter of fact it's all dark.''

הפינק פלויד הצד האפל של הירח

וישנן יצירות אחרות, השובות אותנו דווקא בשל הקסם האפל הנושב מהן, כמו סיפרי הבלשים של ריימונד צ'נדלר, או ג'ורג' סימנון. שם מתוארים בלשים שחוקים המשרכים רגליהם ברחובות שוממים, נכנסים ויוצאים אל ומתוך ברים מלאי זימה ופוגשים אנשים יצריים זוממי רע, או כאלה שהרע אונה להם. או ספרים כמו של ג'וזף קונרד (''לב המאפליה''), ג'ק לונדון (''מרטין עדן'', ''פנג הלבן''), ויליאם גולדינג (''בעל זבוב'') – בהם מתוארים בני אדם ששקעו במעין גיהנום ושם טבעם האמיתי, האפל יוצא החוצה.


ולסיכום:

נראה כי ישנו קונפליקט בין המבט האפל למבט החיובי האופטימי. אנו חושבים כי הבדידות והריקנות הם תאונות ומקרים מצערים שניתן להימנע מהם עם קצת ידע ומודעות וכי כל שאנו צריכים זה עוד קצת אמונה ותקווה. אך מנקודת מבטו של המתבונן האפל בחיים, הבדידות, הריקנות, האובדן וחוסר האונים הם תושבי הקבע ומחוז הבית של החיים. והתקווה והאמונה הם או מבקרים זמניים או פאטה מורגנה.

והתיידדות עם הבדידות והייאוש מובילים לגילוי האמת הגדולה אודות העצמי והחיים. אמת שהיא מעבר לטוב ולרע.

ממה אנו פוחדים כל כך? לא כל כך מן הדברים השליליים שמסתתרים בחושך, כמו מפני הואקום שהוא מייצג, האינות, הריקנות, הכלום. אנו בורחים כל הזמן אל הנוכחות. נמלטים מן האין, מן הריק. רוצים אנשים אחרים לידינו ואיתנו שידברו איתנו כדי שנחוש שאנו קיימים.

אנו מפחדים מן הריק הזה, מן הכלום. וכשאין ידידים או טלויזיה פועלת כל הזמן ברקע, אנו משתדלים ליפול למיטה הרוסים מעייפות, כדי שמפעילות מאומצת אחת נגיע לפעילות מאומצת אחרת, זו של החלומות. ליפול מיש ליש, העיקר לא לחוש ~באין~ שבין שניהם.

אך האין הוא הידיד של האמת, בתוכו מסתתר היש האמיתי.

כולנו מכחישים את האין, ממליכים מעליו וודאות מקרטון, וישנות של פלסטיק. ורק בין התפאורות מסתובבים להם אאוטסיידרים בודדים; נציגי האין; אנשים שנושאים עימם מבט אפל, מבט בו שוכן האין והריק. הם נראים כמו כולם, אך כשהם מדברים על החיים, המאזין להם שומע כלום, ורואה כלום. כל המציאות שהכיר עד כה נושרת מעל פני האין כמו טיח מעל בית לבנים בשעה שנושבת עליו רוח חזקה.

האין הוא העולם.

החושך הוא שאופף אותו

השתיקה היא שמובילה אליו

וההוגה האפל מייצג אותו.

הוגה אפל שתמיד יזרק לבור הסיד. אלא אם כן יאחז קודם לכן בקרנות המזבח של היצירה, האמנות, הסיפור או הציור.


——————————————————————————–

גבריאל רעם. 12.4.2003