ארכיון תגית: מודעות עצמית

מפצעים לצלקות

החיים פוגעים בנו, אנו נפגעים ונפצעים. אדם מבוגר, נראה בחוץ שלם, אך בפנים (בעולמות הרגש והפסיכולוגיה) – פצעים. וככל שיותר רגיש, עדין מיוחד, אצילי וכו', כך פצעים מרובים ועמוקים יותר. 
אך ראשית, מהו פצע?
משהו מצליח לפגוע, לחדור, לבקע ולקרוע רקמות, אם זה עמוק מספיק זה פוגע באברים חיוניים, יכול להכניס זיהום ותמיד זה גורם לכאב.
כך ברמה הפיסית, אך לא פחות מכך ברמה הרגשית, גם הרגשות נפגעים ונפצעים. וגם הם יכולים להזדהם. ומה משמע זיהום (ברמת הפצע הרגשי)? ובכן זיהום נוצר כשלפצע נכנסים רגשות טינה עוינות, נקמנות, אשמה עצמית וכו'. רגשות קשים שיכולים להרעיל את יתר המערכת הרגשית ולהפוך אותה לשלילית כלפי אדם מסוים, או בכלל.
פצעים  יכולים להיוותר פתוחים וכואבים שנים, כי האדם חוזר וחופר בהם. הפצע מסב אליו תשומת לב, כעבור זמן מה נוצר מעין 'לופ', חוסר יכולת להתנתק ממקור הכאב.  
והוא לא רק כואב הוא גם מדמם; אנרגיה רגשית זולגת מתוכו ומחלישה את הפצוע.
עם זאת  לא כל האנשים נפצעים, ראשית ככל שלאדם עור 'יותר עבה' (כלומר הוא פחות רגיש) – כך  יפצע פחות, (עם זאת, אפשר להיות רגיש ולא להיפצע, ישנם אנשים רגישים שלמדו להימנע מן האזורים  בהם הם עלולים להיפגע. ואז הם נסוגים עד לאזור מצומצם בו אין סכנה של פציעה, ושם הם חיים במעין 'כלוב ציפור' שבויים בכלא של האזור שבו לא יחוו (או יחושו כמה שפחות) כאב רגשי…).

עור עבה מלידה אכן יכול למנוע פגיעה ופציעה. עור עבה גם יכול לגדול מעל לאזור שנפגע לעיתים קרובות, העור העבה שגדל שם מגן על האזור מפגיעות נוספות. והעור העבה הזה שנוצר מעל לאזור הפצוע – נקרא יבלת: והיא אומרת שויתרת על הרגישות שלך באזור, אדם 'מיובל' הוא אדם עם עור גס.  יבלת גם אומרת שלא עברת תהליך פנימי-  לא לקחת את זה פנימה, זה נשאר במישור החיצוני.
יבלות זה  סימן היכר לאנשים, שהיו רגישים, והפכו לאטומים.

אם כן ישנן שלושה דרכים להתייחס לפציעה רגשית.
א.      דרך אחת זה להימנע, (להסתגר ב'כלוב הציפור').
ב.       דרך שנייה – להדחיק (לשמר את הפצע חי ומדמם).
ג.        והדרך השלישית – לפתח 'עור של פיל', על ידי איבוד הרגישות (הצמחת יבלת)..
ועתה בחזרה לאנשים הרגישים והעדינים הם נפצעים בקלות, כל פגיעה קטנה פוצעת אותם, במקום יבלת האזור עצמו הופך לרגיש למכות עתידיות, וכל מכה הופכת מיד לפצע.
עם זאת, לא כל הפצעים נותרים מדממים וכואבים, רובם מחלימים מעצמם  – אך זאת תוך שמירה על מספר תנאים:
א. שהמכות לא ניחתות בתדירות גבוהה מידי באותו אזור.
ב. כשמכה או הפגיעה  שטחית או שטחיים.
ג.  כשלא מתעסקים איתו.
ד. כשאין זיהום.
ה. כשהמערכת החיסונית בריאה וחזקה  (מערכת חיסונית חזקה ברמה הנפשית או הרגשית, משמע חיבור למהות הפנימית, דימוי עצמי גבוה, מתן גיבוי עצמי, וקבלת תמיכה חזקה מאדם אוהב – כול אלה יכולים לבנות מערכת חיסונית בריאה ברמת הרגש).

 אך ככל שלוקח לו יותר זמן להחלים, וככל שהוא  עמוק יותר (ובמיוחד אם הזדהם)– כך קטנים הסיכויים שיחלים מעצמו.
אך גם אם אינו מחלים מעצמו, ישנה אפשרות שיחלים. וזאת לאחר מאבק ממושך של המערכת החיסונית עם הפגיעה, במקרה כזה  יוותר סימן – צלקת.


http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%9C%D7%A7%D7%AA
http://en.wikipedia.org/wiki/Scar

  אז איך זה קורה?  איך פצע רגשי עמוק וותיק (ש'חופרים' בו שוב ושוב) – יכול להחלים ולהפוך לצלקת? ובכן, ראשית יש להבין כי ההתייחסות של האדם אל פצעו  יכולה לנוע בשני כיוונים; פנימה והחוצה. פנימה זה 'לנסוע' יחד עם הרגש המזדהה: עם העוול, עם תחושת הפגיעה וכו' (ובכך להעמיק את הפגיעה). והכיוון החוצה מתחיל בהתעלות מעל להזדהות עם הכאב והעוול, ואז אפשר להתחבר לגישה מודעת/פרשנית כלפי הפגיעה (לנסות להבין מה פגע, למה פגע ולמה נפגעת ולמה כל כך?), ורק אז הוא יכול לנסוע (עם כלי הרכב התודעתי) נגד כיוון ההזדהות, לצאת מן הפצע ולהפוך אותו לצלקת.

כלומר, כניסה פנימה זה דרך הרגשות, היציאה החוצה זה דרך התודעה. 
אם כן, יש כאן שתי גישות לפצע שלא החלים מעצמו; האחת- המשך ההזדהות עם הפגיעה והכאב (על ידי חיטוט עצמי מתמשך) והשני ניסיון לגשת לפצע עם מודעות פרשנית.
ברגע שאדם מתחיל לתרגם כאב  להבנה וידיעה תודעתיים, הוא יכול להתחיל להיגאל מהיות קורבן למה שפגע בו, ויכול להפוך לאדון על פצעו. והסימן לגאולת הפצע מן הקורבנות – היא הצלקת. 
צלקת היא סימפטום לסיומו של תהליך הבראה כנגד הסיכויים. (כי אם הפצע מגליד מעצמו, לא תיוותר צלקת), צלקת זו עדות להחלמה למרות ולא בגלל. צלקת היא המחיר שמשלמים על מאבק כנגד הסיכויים בכוח הרצון והתודעה.
אדם רגיש ועדין (ועל כן פגיע) בגיל העמידה, אמור להיות אדם מצולק מאוד. אחרת הוא אמור לחיות חיים של משבר נפשי מתמשך. (או סידרה של משברים נפשיים שמהם הוא לא מצליח לצאת).
כמובן שהתהליך של הפיכת פצע שמסרב להחלים לצלקת אינו פשוט כלל ועיקר וישנם מכשולים; הראשון הוא הרתיעה לעסוק בו, למשל אדם אחר מזכיר את שם האדם שגרם לפצע, ומיד הכאב גורם לפצוע רגשית לרצות ולהסיט את הדיבור לנושא אחר. אך גם אם מתגברים על הרתיעה ועוסקים בפצע דרך התודעה, עדיין האמוציות לא ויתרו והם מושכות את האדם להזדהות עם הכאב וללכת בו לאיבוד. ועל כן צריך מצד אחד ללכת נגד כיוון הכאב ומצד שני להיות מספיק נחוש ומיומן כדי לא להישאב לזה באופן סובייקטיבי .
וכך, כדי שתיווצר צלקת צריך כמה תנאים:
א. שתהייה מכה חזקה,
ב- שהפצע לא מחלים מעצמו.
ג- שטיפלת בפצע בצורה לא מעורבת – מחד, ומודעת מאידך. 

אותו עקרון עובד גם בקשר זוגי:  האיכות של קשר שנשבר, ואוחה מחדש, היא איכות אחרת לגמרי מאשר קשר שמיוסד על אהבת הבתולין ראשונית, שלא ידעה פגיעה משמעותית. ,"אין דבר יותר שלם מלב שבור".  אם מצליחים לתקן את הזוגיות שנשברה- הזוגיות תקבל איכות אחרת של מעין פניקס שקם מהחול.  מה שחשוב ביחסים זוגיים זו  היכולת לא רק לא להישבר במשברים שיבואו, אלא לדעת לצאת מהם, כי אז הקשר מתחזק מאות מונים.
ובחזרה ליחיד הפצוע; אדם עדין נפש שחי חיים רגילים שבהם הוא נפגע רגשית, וזאת מכיון שהוא רגיש ועל כן פגיע. הוא חי בסביבה חסרת רחמים כלפי העדינים והרגישים. אך שני אלה (עדינות נפשית וסביבה גסה וחסרת רחמים) אינן האפשרויות היחידות להיווצרות פצעים רגשיים. האפשרות הבאה נוצרת כשאדם מנסה לחרוג מגבולות הנוחיות שלו, מן הסטאטוס-קוו הפסיכולוגי-סוציאלי, מן המישור הרוחבי של 'טוב לי – לא טוב לי'-  אל המישור האורכי  של עבודה פנימית, או צמיחה רוחנית, אן הגשמה עצמית.

כלומר, אדם שעובד על עצמו, (מנסה להגשים עצמו או מנסה להגיע לבגרות נפשית)  –חייב להיפצע רגשית. כי עליו להרחיב את 'כלוב הציפור' הרגשי לאזורים בעצמיות שלו שלא היו מוגשמים קודם בגלל חשש מפגיעה רגשית. ואז הוא פוגש  נושאים שנקברו שם מחמת הכאב שהם מסבים.
ואז, או שהוא נשאב לפצעים (שנחשפים בתהליך ההתבגרות הנפשית) או שהוא מפעיל את התודעה במקום הרגש. אם הוא נשאב לראשון, הפצע רק מעמיק ומדמם ביתר שאת, אך אם הוא מצליח להימנע מהישאבות לשדה המוקשים הרגשי, ויכול לראות את הפגיעה ותוצאותיה הנפשיות בצורה נייטרלית ככל האפשר  – יש סיכוי שיצליח ליצור רקמת צלקת.
מה שיוצא ממה שכתוב כאן הוא שאנשים שהתחילו את המסע של עבודה פנימית, הגשמה עצמית או בגרות נפשית – במצב של 'עדיני נפש' והגיעו לרמה כלשהי של הישג או הגשמה – אמורים להיות מצולקים. שם אחר – לוחמים. 

הם לחמו וניצחו בקרב עם הרגשות הפגועים, ('איך הם יכולים לעשות לי את זה') – ובידיהם כלי הנשק של התודעה: הבנה, פרשנות ופיענוח.
מכל קרב שבו ניצח יוצא הלוחם גבוה יותר, מחושל יותר, חזק יותר. ומכל קרב בו הוא נשאב להזדהות עם הפגיעה והכאב – הוא יוצר מוחלש יותר.
בשבטים פגאניים האמינו שאם אתה נלחם ומנצח אזי הכוח של האויב-  עובר אליך .
כאן גם הבנת הרמה הגבוהה, הרמה הנסתרת, (אפשר גם להגיד: השנויה במחלוקת) של הצלקת; אדם מצולק הוא אדם שהצליח להעביר אליו את הכוח של זה שתקף אותו.
הרמה הנמוכה של הבנת מלחמה היא סכסוך על אינטרסים ובו החלש מפסיד, הרמה הגבוהה היא הבנה שמלחמה היא מאבק על משאבים. בסופו של דבר אלה משאבים של עוצמה וכוח. ומשאב, כמו כל משאב, הינו מוגבל, ואי אפשר שיהיה לכולם את אותה הכמות. ככל שיש לאחד יותר מאותו משאב, כך לאחר יש פחות. וכשאחד רוצה יותר כוח ממה שהשני מוכן להעניק לו – פורצת מלחמה.
ומי שמנצח מקבל את הכוח של מה שפגע בו. ובזאת הופך לחזק יותר.  
הכוח של זה שנוצח – זורם למנצח. אלה חוקי הקרב הסמויים.
וממלחמה בחזרה לפצעים; ככל שעבר יותר זמן מאז שנוצר הפצע, והצלחת להפוך אותו לצלקת – כך אתה מקבל יותר כוח שזורם אליך ממה שפגע בך.
העדין יכול לשרוד בעולם אם יסתגר ב'כלוב ציפור' צר. לחילופין הוא יכול להרוס עצמו אם יכנס לתהליך של דימום פנימי והרס עצמי. שני אלה הם מה שקורה בדרך כלל לעדיני הנפש ורגישי הרשות, אך ישנה חלופה נדירה אך אפשרית; הפצוע  יכול להפוך את הפצע הרגשי למנוף למהפך פנימי; הוא יכול לצאת לקרב על ידי הפעלת נשק התודעה כנגד הכוחות הבאים לפגוע בו בעולם הרגש.
הרמה הגבוהה של עדיני הנפש ופגיעי הרגש – זה להפוך ללוחמים.  אך הלוחמה של עדין הנפש אינה כנגד זה שפגע בו, (כי זה כבר איננו), המלחמה אינה חיצונית כלל (והוא אינו לא נלחם בכוחות חיצוניים), מלחמתו האמיתית פנימה, הוא נלחם בהזדהות שלו עם הפגיעה הרגשית, לשון אחר הוא נלחם ברגשות המשתוללים והאינפנטיליים, באגו הלא מעוצב. הוא צריך לנצח את כוחות הרגש הבוכיים בתוכו ולהתעלות מעליהם. ואז ורק אז, יהיה לו הכוח להלחם את המלחמות באלה שפוגעים בו בחוץ (כוח אותו הוא שאב מן המאגר של הרגש המזדהה ומיבב). כי אחרת מהיכן יבוא לו הכוח להלחם בחוץ? רק מכוח הרגש הפגוע שעובר התמרה ומגיע לאזור התודעה ומחזק את האדם נפשית. כניעה לאנרגיה רגשית פרועה, פגועה ומיבבת  – מחלישה את האדם, התמרתה לאנרגיה תודעתית – מחזקת אותו. ככל שאדם יצליח לתרגם אנרגיה של פגיעה רגשית לאנרגיה של הבנה תודעתית, כך יתחזק.

צלקת מעידה שרקדת את ריקוד השטן, (כלומר, הלכת עם הרע, עם השלילי עד הסוף, ורגע לפני שהוא בלע אותך, נחלצת ממנו, ואז הכוח שלו עובר אליך). ואז התחברת לעוצמה של המשבר ואתה פוגש את המשבר הבא עם הכוח המותמר של המשבר הקודם. 
אדם שמצליח לא להיפגע ולא ליפול ולא להחלש אולי עדיף על פני אדם שנפגע, נפל והצליח לקום. אך זה שקם מן הנפילה, יוצא ממנה חזק ומחושל יותר. קושי ונפילה הם הזדמנות להתחזקות.
משברים יגיעו לבד, לא צריך לחפש אותם.  אחת לכמה זמן משהו יחדור, שיאיים לפורר את כל התשתיות- וזו ההזדמנות הגדולה להפוך את התשתית הפסיכולוגית מברזל לפלדה.

מי שלא נשבר עד הסוף והצטלק, לא יודע להעריך את המתנה של לחזור חזרה לחיים.
האויב הגדול של הברזל (תשתית עולם הפסיכולוגיה של האדם או היחסים) הם מים שחודרים דרך הנקבוביות (פגיעה רגשית). ברזל יכול להחליד (פגיעה רגשית גורמת לפצע רגשי). אך פלדה (פצע שהפך לצלקת) -עמידה.

קל להחליד במהלך החיים, – מעטים מגיעים לשלב פלדת האל חלד.
***

גבריאל רעם, 23.2.2009

אודות הקטגוריה: במבט קוואנטי

 


"הטרגדיה היא בכך שאף אחד לא מבחין בהבעת הנואשות שעל פני. אלפי אלפים מאיתנו, ואנו חולפים האחד על פני השני בלי אף מבט של זיהוי או הכרה".

הנרי מילר


——————————————————————————–


המדור 'במבט קוואנטי' מורכב מסידרה של מסות העוסקות בדרך בה אנו רואים, את העולם ומכאן גם בהשפעה שיש לראיה זו על הדרך בה אנו קולטים אותו.

חוט השני העובר דרך המסות היא התפיסה כי כולנו חיים עם אשליית האובייקטיביות. דהיינו שכלי הקליטה שלנו הנם 'שקופים', וכי המציאות שאנו קולטים, בסופו של דבר, זהה (פחות או יותר) למציאות שקיימת בפני עצמה.

נושא זה היה בדיון אצל פילוסופים מזה שנים, ובסופו של דבר 'המדיום אינו המסר', בפאראפרזה על הביטוי הידוע של מרשל מקלוהן. אנו חושבים שזה זה, אך זו גירסה שהיא גם מוחלשת וגם מעוותת של הדבר האמיתי.

ואז ניתן למצוא מצב פרדוכסלי שבו הראיה הרגילה היא מוחלשת ומעוותת, וכשלוקחים סמים כמו ל.ס.ד – המשנים את הדרך בה אנו רואים אתה מציאות – אתה לא יודע אם הל.ס.ד. שינה את דרך הראיה שלך למשהו שהוא אבנורמלי, או שעכשיו התחברת לראיה אמיתית ומהממת של המציאות האמיתית.

בסידרת מסות זו אני עושה הפרדה בין להביט, להסתכל, להתבונן ולראות. זה מתחיל במבט שמופנה לאובייקט או כיוון כלשהו, אחר כך המבט מתמשך ומתחילים לזרום רשמים – זו ההסתכלות. בהסתכלות המבט הוא כלי קיבול שמאכלס כמות מסויימת של רשמי ראייה, ברמה זו זה דומה לסל שממלאים בו מוצרים מן הסופר. ברמה הבאה באה התבוננות; מה יש בסל? אילו מוצרים? מאילו חמרים הם עשויים? וכשהמבט מעמיק ומתרחב, הוא הופך להסתכלות, וכשהוא מעמיק ומתרחב עוד, זה הופך להתבוננות. ואז, ורק אז אנו מקבלים את הראייה, שהיא התוצר הסופי. לראות הוא לחדור אל מעבר לכיסויים, לקלישאות ולאשליות ולראות את הדבר לאשורו כמות שהוא. ראייה במובן התנכי הקדום, של משהו שהיה שייך לנביאים שנקראו גם רואים (שמואל הנביא). ראייה היא גם חודרת לגלעין וגם רואה מעבר למה שכאן ועכשיו.

אלה, אם תרצו, ארבעת הרמות של המבט (להביט, להסתכל, להתבונן ולראות). קיימת גם ראייה נוספת והיא ראייה קוואנטית, וזה אולי משהו שיצוף, יעלה ויקרום מעבד לסידרת המסות הזו. כך שאת זה אשאיר עם דוק של מיסתורין כלשהו.


בדרך כלל מסתכלים בקנקן, ולא במה שיש בו. מעטים בלבד מתבוננים לעומק"

ואנשים רבים שופטים על פי מראה עיניהם בלבד. זה לא מספיק להיות צודק

"אם למראית עין אתה טועה"

(1601-1658) באלטאסר גרסיאן

סופר ופילוסוף ספרדי

 

ראיית הגביע וראיית הכידון

 הראיה היא הדרך בה אנו תופסים ויזואלית את שקיים. אך בהיותה כלי לא מושלם – היא אינה קולטת  את כל שקיים ואף לא את שקיים כמות שהוא (כי הראיה מוסרת את שקיים דרך הפילטרים של הסובייקטיביות המנטלית והפיסכולוגית שלנו). כך שזו ראייה שהיא גם נכונה ולגם לא.  כי אנו אכן רואים את האובייקט המסויים ולכן זה נכון, אך לא את הסביבה הרחבה, את ההקשר (יש לנו ראיי מנהרה) ולא  כמות שהוא באמת, (אלא דרך העיוות והנראטיב הקיים במוחנו לגביו) וכאן זה 'פחות נכון'.

ועתה להרחבה של הכתוב. וראשית , בקשר למגבלה הראשונה (ראיית המנהרה, החמצת ההקשר): בקשר לזה כדאי להבין כי אדם לא יכול לראות את כל שישנו, צריכה להיות סלקציה, בעיקר בגלל נפח התודעה, שהוא מוגבל. אנו מסוגלים לשים לב למספר מסויים של פריטי ראיה: שבע פחות שתיים יותר שתיים. לא יותר.

כך שהבעיה הראשונה היא שאין אנו יכולים לראות את הכל, אנו נראה חלק, ואיזה חלק נראה? את זה שנמצא יותר במרכז המיקוד הפנימי שלנו. ומה שנמצא שם הוא מה שחשוב לנו, מה שמדבר אלינו, מה שהקדשנו לו תשומת לב בעבר, מה שמצוי בתדר שלנו.  למשל כשמראים למבוגרים וצעירים דמות של אישה בפרופיל. והפרופיל שלה מורכב בעצם משני פרופילים; האחד של אישה צעירה והאחר של זקנה, אך האדם יכול לראות במצב נתון רק אחד מן השניים; המבוגרים יראו בעיקר את המבוגרת, הצעירים את הצעירה. (וזאת בשעה שכל אחד בטוח שהוא רואה את שישנו באמת).

 אישה זקנה אישה צעירה. אשליות

                                                      פרופיל של אישה זקנה וצעירה – כאחד.

למה זה כך? כי כל אחד רואה את מה שחשוב לו ונמצא במרכז המיקוד שלו; קבלנים יראו בתים, וגננים יראו גינות. הבית והגינה מצויים אחד ליד השני, אך כל אחד מהם יראה משהו אחר. כי לכל אחד משהו אחר במיקוד הפנימי שלו. וכך אדם יכול לצאת לכביש לאחר חודש שהוא מחפש מכונית מסויימת ואז הוא רואה שכל הכביש עמוס בסוג המכוניות הזה בדיוק. הכיצד? תמה האיש? ובכן היות ואותו סוג מכונית נמצא במיקוד שלו, זה מה שהוא רואה.

הבעיה הבאה קשורה לבעיה הקודמת; מדוע אנו רואים רק את מה שנמצא במיקוד שלנו ולא את הכל? כי המוח עמוס במידע ויזואלי והוא צריך לעשות סלקציה. ועל כן הוא מוגבל לחמישה עד שבעה פריטים במצב נתון. המוח גם מגביל את עצמו, במהלך החיים, לנפות מתוך שדה הראיה אלמנטים ויזואליים שכבר ראינו והם שיגרה. ככל שרואים משהו יותר פעמים – כך 'פחות רואים אותו'. כי המוח לא מעוניין. הוא מעוניין להתרכז באובייקטים ויזואליים חדשים. וכך לאחר שראינו בפעם ראשונה שטר כסף חדש יותר – 'לא נראה אותו'. ואם ישאלו אותנו מה מצויר בו – לא נדע. אם ישאלו אותנו אודות האנשים הקרובים לנו ביותר, לגבי פרטים אודותיהם: צורת ישיבה, צורת אחיזה בכוס, תנועת יד אופיינית – לא נדע. ראינו זאת עשרות פעמים, אך ללא תשומת לב., כי המוח לא מעוניין. וכאן אנו פוגשים דבר מעניין: לראות משהו ללא תשומת לב, הוא לא לראות אותו בכלל. כי זו הנפש שרואה! ללא תשומת לב, הנפש לא שותפה, ואז האקט הפיזי של הראיה לא מפנים את הערך הפנימי של מה שאנו רואים. וללא הערך הפנימי זה לא מקוטלג בזיכרון. אם ראית מישהו בפעם הראשונה, אז קיטלגת אותו, וזהו, 'לא תראה אותו' יותר. תמשיך לראות אותו בפעם הראשונה. הוא יכול לעבור שינויים רבים, אך זה לא יעזור לו. נחוש אולי בשינוי, אך לא נדע מה בדיוק השתנה.

השיגרה הורגת את הממד הפנימי של מנגנון הראייה שלנו. ככל שיש יותר אינפלציה בחומרי ראיה, כך נהפוך אטומים יותר לערך הפנימי שטמון בהם ונזרוק את הערך הפנימי ככלי אין חפץ בו.

החוכמה היא כמובן לראות כל דבר מחדש, בכל פעם, כאילו לא ראינו אותו מעולם. אך התודעה של רובנו עצלה היא, ואנו מתבוננים לרוב, בעייפוות, וללא חשק או תשומת לב. וכדי שנשים לב צריך שאותו דבר יהיה מבדר אותו חריג. וחבל, כי כך אנו מגבילים את יכולתנו לראות את מה שקיים בתוך מה שאנו רואים, ולעקוב אחר שינויים פנימיים שהוא עובר.

ועתה לעיקר ברשימה זו; הבעיה הרווחת באשר לסגנון ההבטה הרווח: היא ההבטה החודרנית, או ראיית הכידון. רובנו מביטים במציאות בצורה חודרנית, פולשנית: כמו קרן לייזר, או חנית. ולא כמו גביע שבא להכיל, או כמו ספוג שבא לספוג. המציאות עבורנו היא מצבור של קליפות קשות שאנו צריכים לפצח בעזרת הראיה שלנו. הראיה שלנו נלחמת, אם כן, במה שאנו רואים, מנסה לשבור את המעטה כדי לצרוך את שקיים שם. זו ראיה גברית, שבאה לכבוש, לנצח, להשאיר מאחור קליפות ריקות, בדרך לכיבוש נוסף. המבט קר, בועל. וככזה הוא גם מבט אטום שטחי, שלא מתיחס למה שמעבר לקליפה, כמו בעל המבט שואל עצמו: 'שווה לפרוץ פנימה? או שמא נעבור למצרך הבא'. זו ראייה של אובייקטים. לא של נשמות וישויות שיש להם חיים פנימיים משל עצמם.

לעומת זאת ראיית הגביע, (שהיא הראיה באספקט הנשי) היא ראיה רכה, מאפשרת, לא לוחצת, לא מודדת זמן. זו ראיה מכילה, לא מפצחת. הראיה הזו נותנת כבוד לדבר בו מביטים, מעניקה לו זמן ואפשרות לבטא עצמו, ולגלות את כמוסותיו. היא מתייחסת למה שהיא רואה כאל צב או שבלול שצריך לצאת מן הקליפה.

הראיה הזו היא גביע כלפי העולם ועיגול כלפי עצמנו. כשמדובר באדם שמביט בנו אנו עיגול ונקודה במרכזו. שזו הישות הפנימית שלנו.  ועם יבוא אדם עם ראיית גביע ויתן מספיק התייחסות – אולי נאפשר לנקודה לנוע לכיוון קירות המעגל.

הראיה הרכה הזו באה מתוך שלווה פנימית, היא לא לוחצת, היא שם; יבוא – טוב, לא יבוא  – גם טוב. היא לא מצפה לתוצאה. היא שלמה בתוך עצמה ועם זאת מאפשרת למה שבשדה הראיה לגלות עצמו.

בניגוד לראית הכידון, היא לא באה להכריח שום דבר, אלא דווקא לתת אפשרות לחיים הפנימיים של זה שמצוי בשדה הראיה שלה – את החלל והאפשרות לצאת החוצה ולתת לעצמו ביטוי והבעה; היא נותנת אפשרות לחיים להגיע אליה מן החוץ, מן האחר, על ידי יצירת חלל מאפשר.

בניגוד לראית הכידון, זו ראיה שיכולה להראות, במבט ראשון, כשוות נפש, לא מעוניינת: העיניים אינן פעורות או בולטות, הן פשוט שם, לא יוצאות מעצמן, לא מתנתקות ממרכז הכובד הפנימי של המתבונן. זו ראייה שאומרת הוויה, ישנות.

הראיה הגברית היא ראיה שיוצאת לציד.

עוד הבדל (בין ראיית הכידון לראיית הגביע) טמון במושג הרכושנות: ראית הכידון רכושנית מאוד; רוצה ללכוד ולרכוש בעלות על זה שהיא רואה. זו ראיה ש'נדבקת' לאובייט כדי לשים עליו תוית של בעלתנות: "זה שלי".

ראית הגביע  לא שמה תווית ואינה מעוניינת כלל לציין בעלות על מה שהיא רואה, אלא להיפך, לתת לזה שהיא רואה  להיות.

ואם אפשר לסכם את הסיסמא של ראיית הגביע, אז זה:

היות ואני קיים – אני מתבונן. ולא בגלל שאני מביט אני קיים!

***

מאמר זה הינו חלק מסידרת מאמרים בענייני ראייה שנקרא: במבט קוונטי.

רגש בעור של שכל

המוח שלנו עובד כל הזמן; האם עשינו טוב, האם המהלך הזה עלול להכשיל אותנו?  חושבים, שוקלים, מתייעצים, מעריכים. קוראים ספרים אודות נושאים חשובים, הולכים לקורסים מתייעצים עם מומחים. עוברים שוב ושוב על כל הנתונים, מנסים להגיע להחלטה הנכונה. כדאי לא כדאי.
שוקלים, מעריכים, מנסים להסיק מסקנות.
מנסים לפעול על פי השכל. ואכן נראה לנו כי חיינו מנווטים ומופעלים על סמך שיקולים הגיוניים בתכלית.
אך האמנם?
האמנם כך? או שמתחת לכל זה מסתתר סוכן חשאי שמפעיל את הכל.
אולי השכל הוא כמו ראש ממשלה בובה, שמקבל את כל הקרדיטים (לטוב ולרע), אך מעטים יודעים כי מאחרי הקלעים ספון איש כספים ערמומי, המנווט את ראש הממשלה בהתאם לצרכיו האגואיסטיים.
וכל זה, בעודו משוכנע שהוא שמחליט, הוא שמוציא לפועל ועל פיו ישק דבר.
השכל הוא כמו מגנט, עליו אנו סומכים כי יראה לנו את כיוון הצפון. אך אולי מתחת למחט חבוי מצפן ומסיט את המחט כך שתצביע לכיוון שונה מאשר צפון.
השכל אומר: צפון, אך המגנט החבוי מסיטו לכיוונים אחרים.
ושמו של איש הכספים, או הסוכן החשאי והמגנט הוא:  הרגש.
אחת האילוזיות הנפוצות באשר לחילופי התפקידים בין השכל לרגש מתרחשת באשר למושג: 'חופש בחירה'; לנו נדמה כי יש לנו מספר אופציות ואנו שוקלים ובוחרים את הכדאית ביותר. אך במבט עמוק יותר ניתן לראות כי רוב הבחירות שלנו הושפעו יותר מדברים כגון כניעה לפיתוי, חולשה למשהו מהנה, חשש מאכזבה או דחיה וכו'. כך שבסופו של דבר הפחד מכאב וסבל מחד, והשאיפה להנאה ואושר מאידך – הם הפקטורים המשפיעים המצויים מאחרי רוב שיקולי הבחירה הכביכול רציונליים שלנו.
ישנן הרבה מיסקונספציות לגבי שני אלו. אנו חסידי השכל והרגש מושאר לצניעות של יחסים אישיים. בחיי היום יום, המסחר והציבוריות הוא כמעט לא מורגש. כללית הוא כמו נזרק לגלות, והשכל מולך ברמה, אך מן הגלות החשוכה של התת מודע שולח הרגש הדדעות ופקסים המתבצעים במיומנות רבה, בשעה השכל נראה השליט.
מיסקונספציה נוספת קשורה לדימוי של שניהם; במחשבה שיטחית ניתן לחשוב כי השכל הנו שקול, קר, מתכנן. ואילו הרגש מתפרע, אימפולסיבי, יורה לפתע לכל הכיוונים, או לכיוונים לא צפויים.
אך יש כאן כזב גדול; הרגש הנו הרבה יותר עיקבי ופרוגרמטי – כפי שניתן לחשוב.
הוא פועל על פי תכנית, כזו שמונעת על סמך אינטרסים, רצונות מוגדרים, מטרות וכו'.
הרגש:
הרגש הנו שגריר של אינטרסים אגואיסטים.  מניפולטור בשירות השאיפה להשיג, להרוויח, להנות, לזכות – להיות מאושר יותר. למנוע הפסד, מפלה, כישלון.
דמותו ברמה הנסתרת של האמת רחוקה מן התדמית של הר געש המתפרץ ללא שליטה, או ספוג לח הנסחט עם כל יבבה או עלבון. דמותו האמיתי היא יותר כשל שר חצר ערמומי, המושך חוטים פוליטיים מאחורי הקלעים. 
(רק כשכלו הקיצין, ואין לו מה להפסיד, הוא בועט וצורח, אך גם כאן יש כאן מניפולציה, כי גם מאחורי חלק גדול מן ההתפרצויות הריגשיות – מצויה איסטרטגיה; מה שלא מבין התיחמון מביא האקט הדרמטי הגדול והמוקצן; אנשים נבהלים מן המצג הריגשי – ונסוגים בהם. זו המניפולציה הטוטלית הגדולה, כאן אפשר להפסיד הכל או להרוויח הכל; הולכים על כל הקופה. זה הימור רגשי שמאחוריו קיימת התעקשות לא להפסיד בכל מחיר, גם במחיר פיחות בדימוי או קריסת היחסים כולם).
למעשה, העולם האפל של הרגשות הנו עיקבי, מתוכנן וניתן להבנה ברורה וחד משמעית; הרגשות רוצים אושר, אהבה, תענוג, הנאה. וכדי להשיג זאת הם יעשו הכל, אבל הכל. ויותר שהם אוהבים אושר והנאה הם  פוחדים מן האנטיתיזה של ההנאה והאושר,  פוחדים הם מאכזבה, ייאוש, אובדן, נטישה.  וכדי שהם לא יתרחשו, הם מעוותים, מושכים, מפתלים – עושים הכל כדי שהמפלה, האכזבה ושברון הלב הללו – לא יהיו מנת חלקם.
אנו מסתכלים על עולם הרגש והוא נדמה לנו ככאוטי, פועל ויוצא לפועל דרך זינוקים חסרי שליטה. אנו מתבוננים אליהם בתוכנו  ומוצאים גבב של חצאי שאיפות פחדים ורומנטיקות. קומבינציה של מחסן צפוף וביצה מהבילה. אך זהו כאוס מטעה ביותר. מאחורי הביצה הזו פועלים כוחות בעלי אינטליגנציה גבוהה, מגובשת, מדויקת והחלטית ביותר. אינטליגנציה רחוקה מאוד מן המודעות של בעליה.
כאילו  הרגשות הפכו לגוף עצמאי הפועל מעצמו ועבור עצמו. ובעל הרגשות מוצא עצמו לעתים משלם את החשבון (כשהמניפולציה לא מצליחה) או זוכה בהנאה (כשהיא מצליחה).  אך מנותק ממעללות רגשותיו. וכשהוא פוגש בהן, כך או כך, הוא מתרץ זאת בנסיבות טכניות או מלביש עליהם הסבר הגיוני מצוץ (שבו הוא מאמין בכל מאודו השכלי).
השכל:
ליד הרגש, השכל נראה כפקיד חד ממדי. שמבין את מה שכבר ברור מאליו. למעשה הוא פועל על פי מה שהרגש הכין מראש ובאמנות רבה.
הרגש הוא האמן הסמוי, השכל – הטכנאי הגלוי, הפועל בהתאם להנחיות הסמויות של הרגש.
כך שלמעשה הרגש הנו הגיוני ואינטליגנטי הרבה יותר מהשכל והשכל הרבה פחות אינטליגנטי ובעל יכולת תכנון – מכפי שניתן לחשוב…

הערה:
הכתוב מעלה מושפע ומקבל חיזוק ממחקריו של פרופ' דניאל כהנמן על השפעת פסיכולוגיות על תהליך קבלת החלטות כלכליות.


גבריאל רעם, 20.7.2003

 

עקרון התשלום


חלק גדול מן המשפטים שאנו שומעים בילדותנו, הם משפטים עם חוכמת חיים בסיסית, למשל משפטים המדברים על החשיבות לשקעת מאמץ, היכולת לשלם עבור מה שאתה מקבל, וכד'. היישום שלנו לא תמיד נאמן למקור, אבל ההערכה האינטלקטואלית, של המלים הללו קיימת.

כולנו מכירים את המשפט: "לכל דבר יש מחיר". או: "אין ארוחות חינם".

כאן ברצוני לקחת תובנה הנובעת מהם ולהרחיבה: "ערכו של משהו בא לביטוי במחיר שלו.

מה שהמשפט אומר, שאכן, בעולם האמיתי אין דברים בחינם; לכל דבר, לכל הישג, אפילו לכל מתנה – יש תו מחיר. אבל יותר מזה: יש יחס ישיר בין הערך של דבר ובין המחיר שיש לשלם עליו או עבורו.

אנו יודעים כי היכולת לשלם מחיר, היא פועל יוצא של עבודה והשקעה.

וכך אנו מקבלים את ההשתלשלות הבאה: השקעה ועבודה, נותנים לנו משאבים, ומשאבים מאפשרים לנו לשלם, והתשלום מקנה לנו חזקה על ערך.

הגישה הנאיבית והפחות מציאותית, גורסת כי "יש ארוחות חינם", וכי יש מציאות, או ניתן להשיג משהו יקר – בזול. או משהו תמורת כלום.

בעולם האמיתי, עולם המציאות, אין דבר כזה; עולם המציאות הוא עולם קשה, שבו תמורת כל הישג צריך לעבוד ולהשקיע לא רק ביחס ישר לערך של משהו, אלא בדרך כלל, הרבה יותר.

ואכן, אחד ההבדלים בין בגרות ואינפנטיליות – ריגשיים, היא בהכרה, שעבור דברים בעלי ערך יש לשלם ובמוכנות, להשקיע תמורת הערך המקווה של משהו.

בעולם הרומנטי יש מתנות וניתן להשקיע מעט ולקבל הרבה. בעולם המציאות, לא רק שיש הקבלה בין ערך למחיר, אלא, שכאמור, צריך להשקיע הרבה יותר והרבה יותר זמן, לפני שמגיעים ליכולת להפיק ערך ממשהו.

אנו יודעים ומקבלים זאת לגבי עולם המסחר והכלכלה, אך לא לגבי חיינו האישיים.

וכשזה מגיע לחומרים נפשים ורוחניים, אנו כבר מצפים לקבל תמורה ללא השקעה, או תמורת השקעה פחותה. מי שסתר גישה זו באופן אמיץ וישיר היה המורה התודעה הארמני גורדייף. בשיחה עם תלמידו, ואחר כך מורה בשיטת הדרך הרביעית, אוספנסקי, הוא נשאל על ידי אוספנסקי, מדוע כל אחד מחברי הקבוצה היה צריך לשלם אלפי רובלים. וגורדייף ענה תחילה שתי תשובות טכניות ואז אמר שאנשים שהם חלשים בחיים (כלומר לא מסוגלים להרוויח הרבה כסף. ג.ר.) הוכיחו עצמם כחלשים גם בעבודת התודעה בקבוצה.

והנימוק העיקרי שהעלה והמשפט המשמעותי שאמר בנושא הוא: שאנשים לא מעריכים משהו אם אינם צריכים לשלם עבורו. 1]

אבל מעדויות של תלמידים של גורדייף עולה, כי אלה שסירבו לשלם, היו לאוו דוקא העניים, רבים מביניהם היו דווקא בעלי אמצעים. דווקא האנשים בעלי הכנסה נמוכה הבינו טוב את העקרון הזה ולא התנגדו לו.

אוספנסקי סיפר לגורדייף על ההתנגדות של תלמידיו לעניין התשלום, ולגובה התשלום.

גורדייף חייך ואמר: "יש הרבה זיוף וצביעות בעניין. גם אם לא היה לי שום צורך בכסף כדי לממן הוצאות, עדיין יש צורך שהם ישלמו. ומדוע?

כי זה פוטר אותנו, מיד, מאנשים חסרי תועלת. שום דבר אינו חושף ומגלה את טבעם האמיתי של בני האדם, כמו היחס שלהם לכסף. הם מוכנים לבזבז כמה שתרצה על הפנטזיות האישיות שלהם, אבל אין להם הערכה, בכלל, לעבודה של אדם אחר. אני צריך לעבוד עבורם ולתת להם הכל חינם. 'איך אפשר לסחור בידע'? – הם טוענים, 'זה חייב להיות חופשי'. בדיוק בגלל סיבה זאת, התביעה לתשלום הנה הכרחית.

אנשים מסויימים לעולם לא יעברו את המחסום. ואם הם לא יעברו מחסום זה, זה אומר שלעולם לא יעברו מחסום אחר.

מה שהתגלה מאוחר יותר, שאנשים שבאמת לא יכלו לשלם, לא קיבלו סירוב רק בגלל שלא יכלו לשלם. ויותר מאוחר התגלה שהוא אפילו תמך בהרבה מתלמידיו. האנשים ששילמו אלפי רובלים שילמו לא רק עבור עצמם, אלא גם עבור אחרים".

הקטע הזה, לקוח ממאמר אליו ניתן להגיע דרך הלינק הבא:

http://www.gurdjieff.org/material12.htm

התפיסה של גורדייף אודות עניין התשלום קשורה פחות למציאות, ויותר להתניות הפסיכולוגית שלנו. מדובר על התניה מן הסוג של דיסנאנאס קוגנטיבי: אם אנו משלמים הרבה ומשקיעים הרבה – תמורת משהו, נרצה להאמין כי התשלום וההשקעה משתלמים, וזאת כדי שלא נחוש פרייארים. .

אך רוב חיינו אנו מתמקחים ומנסים לשלם כמה שפחות עבור כמה שיותר.

בכך אנו חשים שניצחנו את השיטה.למשל, כשאנשים מחנים מכונית בחניה כפולה, העיקר שחנו קרוב וחסכו לעצםם הליכה של עוד שתי דקות.

אותו הדבר בקשר לקניה של חפץ יקר; אם נשלם מעט עבור חפץ יקר נרגיש שהרווחנו, אבל האמת היא שהפסדנו. כי תשלום נמוך עבור משהו – מוזיל אותו -עבורנו. לדברים אין ערכיות משל עצמם. הערך של משהו נמדד על פי מידת ההשקעה בו.

כך שיש כאן שתי זוויות מבט;

– מנקודת מבט עובדתית; ככל שמשהו יקר יותר, כך צריך להשקיע יותר –כדי להשיגו.

– והזוית השניה היא הזוית הפסיכולוגית; ככל שנשקיע במשהו יותר, כך הוא יהיה יותר יקר ערך עבורנו.

לשני אנשים יש גינה. לאחד גינה של עשרה מטר רבועים, מתחת למרפסת שלו בבניין משותף, והוא קיבל שטח עם גרוטאות והשקיע ויש שם פינת חמד, עם מסלעה ופרחים יפים. ולעומתו אדם עתיר ממון

קנה וילה גדולה ויש לו מגרש מסביב בגודל של דונם וחצי והוא הזמין את הגינון היקר ביותר. ויש לו גינה וחורש לתפארת. למי יש גינה בעלת ערך רב יותר?

 

חיינו באלף השלישי מאופיינים ביכולת לרכוש חפצי מותרות רבים, באיכות חיים גבוהה, אך במאמץ פחות – כדי להשיג אותם.

פעם הכל היה מאמץ: כדי להתחמם בחורף: מקישים אבנים זו לזו, אוספים עצים וכו'. היום זה בלחיצה על כפתור. פעם כדי שיהיה לחם, היה צריך לאסוף דגן, לטחון אותו לאפות אותו וכו', היום קונים ככרות לחם מוכנים מכל הסוגים והמינים בסופר. פעם היינו צריכים ללכת למקומות, היום יושבים ברכב, והוא לוקח אותנו לשם. ובכלל, המדע המודרני משקיע במכשירים מפחיתי מאמץ, אם זה המיקרוגל, מכונת הכביסה והייבוש, הכל.

ומה זה אומר על חיינו? ובכן היות ורמת ההשקעה נמוכה, ותמורתה משיגים המון, זה אומר שחיינו הם בעלי ערך ירוד. כי תווית המחיר (כי היכולת לשלם מחיר היא פרי של השקעה מוקדמת) נמוכה.

התרגלנו להשיג כמעט הכל תמורת השקעה נמוכה. ניצחנו את השיטה. עיוותנו עקרון בבריאה. אבל בעשותנו כן, נחלנו מפלה פנימית. כי בתוכנו, בנפשנו, איננו מעריכים כמעט דבר. הכל תפל, ובתוכנו ריק, בגלל ההשקעה המועטה, אין אנו מעריכים את שהשגנו.

אז אולי כדי להפוך את חיינו לבעלי ערך, עלינו ללמוד להעלות את ההשקעה במה שיקר לנו, כך שהמחיר עבורם יהיה יקר יותר; להשקיע בדברים החשובים מעל ומעבר למה שמקובל.

כלומר, ככל שיש משהו שאנחנו מעריכים אותו, כך עלינו להתעקש לשלם עבורו, כמה יותר, וזאת כדי שלא תיווצר אינפלציית ערך.

כי הערך האמיתי של משהו לא קיים במציאות האובייקטיבית, אלא בתודעתנו הסובייקטיבית.

ובתודעתנו, אין לדברים, ערך משל עצמם, ערכם נמדד בהשקעה שהשקענו בהם.

עלינו להלחם כדי להקנות לחיינו ערך.

וערכיות אינה תכונה סגולית, אינהרנטית. ערכיות היא ערך מיוחס.

אם זהב היה המתכת הנפוצה והשכיחה בארץ מסויימת, אזי שויו יהיה כמו ברזל כאן. או שטרות כסף; הם שווים הרבה בגלל הערך שאנו מייחסים להם, במקום אחר, בזמן אחר, הם ניירות חסרי ערך.

או מים, מים יכולים להיות הדבר היותר יקר ערך לגווע בצמא, וזאת בהשוואה לאדם שחי ליד מעין או נהר.

אם ברצוננו להקנות ערך לדברים שסבלו בשחיקה, מירידת ערך, שלא בצדק – עלינו להשקיע בהם בהתאם לערך שאנו חושבים שמן הראוי שיהיה להם.

למשל בן לא מעריך את הוריו. עליו לעשות משהו עבורם, להשקיע מאמץ ואז יהפכו ליקרים….

וגם ההפך נכון; אל לנו לרדוף אחרי דברים ראויים ונחשקים ולנסות לשלם עבורם כמה שפחות. זה אידיוטי. כי אז השגנו יהלומים ובבואנו הבייתה ובפותחנו את האריזה אנו מוצאים פיסות זכוכית.

האדם החכם והבוגר ריגשית, מעדיף להשקיע הרבה, במה שישנו, במקום לרכוש ללא מאמץ חפצים נדירים מוצרים יקרים, תמורת השקעה קטנה.

ככל שהעולם יותר צרכני, תחרותי, ונמשל עלי ידי נורמות של רכושנות וחמדנות – כך האנשים שקונים בזול, דברים יקרים ומוכרים ביותר דברים זולים – יחשבו לאנשים המוצלחים ביותר.

אך בעולם רוחני, שנמשל על ידי נורמות של יצירתיות וכבוד – אנשים קונים ביוקר את שהיו יכולים להשיג בזול, כי הם יודעים שהערך של משהו לא קיים בו, אלא בתוך עצמנו.

וכך גם לגבי חיינו. הם הופכים ליקרי ערך ביחס ישיר להשקעה פנימית, של תשומת לב ומודעות.


==

גבריאל רעם

14.10.2006

——————————————————————————–

] P. D. Ouspensky, In Search of the Miraculous: Fragments of an Unknown Teaching, New York: Harcourt Brace, 1949; London: Routledge & Kegan Paul, 1950, p. 12. (The photo of Gurdjieff is courtesy of Gert-Jan Blom.)

תגובות ישנות

תגובה בקשר לשאלה לגבי 'עקרון התשלום'. / גבריאל , (2006 Nov 2, 06:11:20)

שלום לאנונימי

ראשית, אכן יש סתירה, או לפחות קושי. שהרי עדין הנפש, בהיותו אאוטסיידר, בדרך כלל הפרוטה לא מצויה בכיסו. ואיך ישלם אם בגין האאוטסיידריות שלו אין לו כסף? ובכן זו אכן בעיה.

צריך להבין מי שמחפש צדק לגבי האאוטסיידרים, ימצא עצמו מאוכזב, כי הם יוצאים דפוקים בסוף מכל הכיוונים. גם מכיוון הידע הגבוה, שהם לא יוכלו לקבל כי האאוטסיידריות שלהם לא איפשרה להם להתגבר בג'ובים קבועים או מכניסים.

הדרך הנכונה עבור האאוטסיידר, היא להשאר אאוטסיידר ועדין נפש בפנים, וסתגלן לכאורה, בחוץ. לחיות כסוכן חרש, בשני עולמות, פנימי וחיצוני. לוותר על אאוטסיידריות חיצונית, למען אאוטסיידריות פנימית. ובחוץ להראות אפור ולא מושך תשומת לב. ודרך האפרוריות לעשות קצת כסף, כדי לשרוד וכדי לשלם עבור מה שיקר דרך וערך.

 

שאלה לגבי עקרון התשלום / אאוטסיידרים ומורדים , (2006 Nov 1, 21:17:20)

גבריאל שלום רב,


אני מתקשה לקשר בין שתי מסות, האחת: גורלם של עדיני הנפש והאחרת עקרון התשלום.

 

לעדיני הנפש, האאוטסיידרים, שלא מוצאים את מקומם בחברה יש סיכוי גדול יותר למצוא את הדרך האחרת, המבט האחר וחלקם אכן מחפשים אותה רוב חייהם, מעטים מוצאים ומעטים מהם מצליחים לעבוד על עצמם ולפתח את תודעתם.


במסה הנוכחית מצוטט גורג'יף וכפי שאכן אמר: אנשים שאינם יכולים לשלם הם אנשים שאין בהם את החוזק המספיק על מנת לעבוד על עצמם.

 

כיצד משתלבים הדברים?

האאוטסיידרים המוקעים מהחברה בשל שונותם ונדחקים או דוחקים עצמם לשוליים כל חייהם ולא מצליחים להשתלב בחברה משום בחינה שהיא לא זו בלבד שנאבקים לשרוד נפשית וכלכלית, כדי להקשות קיים חוק התשלום (אשר מידת הגינותו אינה מוטלת בספק – כדי להיות בעליו של דבר יש לשלם עבורו, הדבר בהחלט צודק והוגן, עבור ידע צריך לשלם, לא כל שכן עבור ידע נדיר ויקר כגון זה) אשר חוסם כמעט כל סיכוי עבורם לצעוד בדרך בה הם רוצים לצעוד.

 

והיה והוענק להם הידע, ע"י בעל הידע, ללא תשלום, הרי שהידע אינו קניינם משום שלא שילמו עבורו.


האם תוכל לתת לי זוית נוספת שבה אוכל לראות כיצד מתישבת הסתירה?

 

תודה רבה.

 

 

בין מוסר לעקרון


צעירים לא מעטים בתחילת דרכם מתלבטים באשר לגישתם לחיים. הם בדרך כלל מגדירים את ההתלבטות בין שתי אופציות:

אופציה א': להיות מוסרי, לעזור לחלשים, לתרום לקהילה וכו'

אופציה ב': להצליח ולחיות חיים מאושרים ומוצלחים.

בוחרי אופציה ב', שהם הרוב, רואים את האופציה שלהם ככנסיון להצליח ולהתברג טוב במידרג החברה. הם מגשימים את ציפיות הוריהם ומביאים למשפחתם תנאי חיים טובים יותר. מולם ישנם בוחרי אופציה א', והם רואים את הגישה הקיימת כאנוכית ומתעלמת מן הצרכים של החלשים. אוכלסיה זו קטנה יותר ומורכבת בדרך כלל מאנשים עם נטיה רוחנית, או בכל אופן, בעלי שאר רוח מסויים.

אך כמו בדברים רבים בחיים, התשובה לקונפליקט בין שתי אופציות היא לא בבחירה באחת מהן, אלא בייבוא של אופציה שלישית. ובכן בראיה ראשונית, בויכוח בין שתי האופציות, האופציה המוסרית נראית רוחנית וגבוהה יותר, אך היא רק נראית כזאת, היא רק נראית כאופציה אמיתית לאנוכיות, אך למעשה היא עלה תאנה תחתיה הזיקפה האנוכית ממשיכה להזדקף…

כמו בהרבה דברים, ההיפך של משהו הוא אותו הדבר רק בתחפושת. ואת הדרך הנכונה כדאי לחפש לא ימינה (אנוכיות) ולא שמאלה (מוסריות), אלא בשביל הביניים, בדרך הזהב הניטרלית, שמצויה בדרך כלל ברמה אחת מעל ההתקוטטות בין שתי האופציות.

העקרון הוא שביל הצמיחה וההתפתחות, המצוי בתווך שבין האופציה האנוכית והאופציה המוסרית. המשותף לשתיהן, שהן מתייחסות למה שגלוי וחיצוני, בעוד שהאופציה העקרונית מתייחסת למה שסמוי ופנימי.

אז, מבחינה זו, בני האדם מורכבים משלוש מחנות:

מחנה א': מחנה האנוכיים וסוגדי הנורמה החברתית. ואלה הרוב.

מחנה ב': המחנה של המוסריים שרוצים למצוא אלטרנטיבה, לממסד הקיים. אלה מיעוט.

מחנה ג': זה המחנה של אלה שנפשם קצה גם באלה וגם באלה, והמחפשים דרך אינדווידואלית חדשה. הם מיעוט שבמיעוט, והם השאור שבעיסה של אנשי המחנה השני, המחנה של האלטרנטיבה.

ובחזרה לאנשי המחנה האלטרנטיבי, מה מניע אותם? מה הם רוצים? ובכן, הם רוצים שדברים ייעשו בצורה שתתתחשב בקהל מקופחים, וגם באקולוגיה. שתהיה הוגנת ותורמת לקהילה ולא רק חושבת על מיקסום רווחים.

אנשי המחנה האלטרנטיבי, מורכבים מתתי קבוצות שונות: מירוקים, מתנגדי גלובליזציה, צמחונים, חברים בתנועות נגד ניסויים בבעלי חיים, נגד עוולות כלפי מיגזרים מקופחים וגם אנרכיסטים, שמאלניים, סוציאליסטים רדיקליים, אנשי עידן חדש וכו'. וכו'. ניתן להגדירם כ'יפי נפש', או כאנשים שרואים את ההתבהמות וההכוחנות, הנהנתנות והצרכנות, ששולטים על חיי כולנו, ורוצים להציע אלטרנטיבה. המשותף להם שהם רואים את התתנהלות הקיימת של הממסד והחברה כשגויה: צרכנית, לא הומנית, נצלנית, מתעמרת בחלשים, שודדת את הסביבה, חושבת רק על רווחים לעשירים ומרחיבה את הפער בינם בין העניים.

ובכן, אנשים אלו החלו כאנשים בעלי ראייה מיוחדת, או רגישות יוצאת דופן. כוחם וראייתם הצלולה והפולחת נבעו מן האינדוודואליות שלהם, מן העובדה שהם הצליחו לראות את שקורה בעיניים אישיות ולא דרך התוויות ששופרי הממסד שמו על עיניהם. אך במהלך דרכם החריגה הם נשאבו בחזרה לראיה הקולקטיבית, וזאת דרך שיכנוע להצטרף לראיה הסוציאלית/אלטרנטיבית, ראיה שעושה אפליקציה לחברה, ראיה או גישה שדורשת שינויים או לפחות לשנות את התפיסה השלטת.

אך ברגע שראיית חוסר הצדק שלהם עברה מן הפן האישי לפן החברתי, הם כבר חלק מן המערכת. והמערכת מאוד מתוחכמת; היא מעודדת את מבקרי הממסד להצטרף כאלטרנטיבה, וברגע שעשו זאת הם כבר הופכים להיות חלק מן המערכת. גם האנטיתיזה היא חלק מן התיזה. כי היא משתפת פעולה עם התיזה, בעצם זה העובדה שהיא מתייחסת אליה דרך הקודים של המשחק.

ברגע שאדם מאבד את קולו האישי, ואת הייחוד שלו כאינדוודיואל, ברגע זה אובד לו כוחו. וכוח זה לא הולך סתם לאיבוד, הוא מתועל למערכת. גם אם דרך ההתנגדות לה. זה הפרדוקס.


הלחץ הסמוי על בעל הראיה הצלולה לראות את העיקר כמתרחש בשדה החברה והתרבות, הוא חזק ביותר. היחיד בעל הראיה השונה מתרשם כי על ידי ניתוב קולו השונה לשדה החברתי הוא יוכל להתגבר על הבידוד שקולו השונה היקנה לו עד כה. אבל שוב, ברגע שהוא מצטרף למשחק הוא מאבד את הייחוד. הייחוד שלו נותר מיוחד ואפקטיבי (גם אם בפוטנציה), רק וכל עוד הוא נותר בחוץ. חריג ומורד, אומר לא לפיתוי לתרגם את המרידה לקונטכס החברתי.

התרגום הזה לקונטכס חברתי, הוא סוג של התפשרות. סוג של ויתור. התפשרות וויתור מוקדמים על יישום המרידה. וזאת במקום להמתין, כמו בפליטה אורגזמית, כמה שיותר. מסביב יציעו לו לשפוך את הביקורתיות שלו לתוך כל מיני מטרות ראויות. ולא חסרות עוולות וחוסר צדק בעולם; מנשים מוכות, ילדים שנעשים בהם מעשים מגונים, עובדים זרים מנוצלים, טבע שנמכר לנדל"ן ועוד ועוד. כל מיעוט מושיט ידיים לעזרה. וקל מאוד לקחת את העיוות הקרוב והמיידי ולפרוק עליו את חוסר ההסכמה והעמידה מנגד. וצריך כוח פנימי מיוחד ועוצמתי ביותר, כדי לא להתפשר. ובמקום זה ללכת עם ההתנגדות עד הסוף. והסוף הוא העקרון.

המוסר הוא המפלט הנוח של המתוסכל והמתנגד, הוא רואה מה שלא טוב ומנסה לעשות אותו יותר טוב, אבל אז הוא מבזבז פוטנציאל תודעתי על אפיקים חברתיים. צריך להבין: החברה, בתוקף התבססותה על מכנה משותף ומכנה משותף תמיד יהיה הנמוך ביותר – תמיד תהיה ערמומית, חסרת יושר כלפי חלשים ונצלנית. ושם הצטרפות של קולות אחרים לא יצליחו להטות את הכף.

ערמומית, מכיון שכל שינוי שיופנה לאפיק חברתי מיד יקלט ויהפוך לאופנה, כלומר יצא לזנות. יעבוד בשירות הממסד שכנגדו יצאה המחאה מלכתחילה.

צריך לשמר את ההתנגדות עבור הדבר האמיתי, והדבר האמיתי הוא שינוי תודעתי של היחיד. לא להתפתות לשינויים חברתיים, כי הם תמיד יעשו עיניים וינסו לפתות לרוקן לתוך החלל הבלתי נגמר שלהם – את הכוונות בדבר שינוי. אבל זה טריק. כי המורד ישפוך לשם את כל האנרגיות שאמורות להיות מופנות כלפי שינוי תודעתי של היחיד.

והאפיקים החברתיים שמהווים קרקע קולטת נוחה עבור המרדנים והמבקרים הצעירים – הם אפיקי מוסר. אפיקים שזורמים אל הביצה התת קרקעית והנסתרת של אינטרסים, כוחנות ונהנתנות של החזקים על החלשים.

התחפושת הנוחה ביותר של החזק והנצלן, היא התחפושת המוסרית. החברה מעודדת התנהגות מוסרית ונאותה, כדי שמאחוריה מעשי הנבלה והשחיתות של שוכני הצמרת יוכלו להמשיך ולהעשות באין מפריע.

המרדנים יוצאים לדרך מתוך ביקורת וחוסר שביעות רצון כלפי מה שהם פוגשים סביבם, אך רובם, בסופו של דבר, מגוייסים במהלך הדרך כדי לחזק ולתרום למעטה המוסרי של החברה. הם לא הולכים עם מורת הרוח שלהם עד הסוף, הם לא מגיעים לתחנה הסופית, יש שודדים שאורבים להם בדרך, שודדי המוסר.

ומהי התחנה הסופית של חוסר שביעות הרצון של השונה והמיוחד? התחנה הסופית היא התודעה, וכלי העבודה של המורד בתחנת התודעה הם עקרונות.

הנה תרשים שמציג פחות או יותר את הזרימה של מה שדובר בו עד כה:

הסבר לתרשים: ההתחלה היא בתחתית התרשים, בהיות בעל הראיה הייחודית, מנודה: אאוטסיידר. וזה מתחיל עוד לפני שהוא מוצא עצמו מבקר את החברה. זה מתחיל בתחושה שהוא שונה, משהו בו לא משתלב, אאוטסיידר. וכאן הוא יכול להיתקע ולהסתובב סביב עצמו, לעסוק בעצמו ולחפש מה לא בסדר בו – עד קץ הימים. אם הוא לא נכנע ללחץ החברתי הוא מפנה חלק מן העיסוק האובססיבי שלו בעצמו כלפי העולם. ואז הוא מבין שהבעיה היא לא בו, הוא רק הפילם הרגיש שמצלם אותה. ברגע שהוא מבין זאת, הוא יכול לצאת מן ההשתבללות בתוך עצמו, מעיסוק היתר הזה בעצמו, ולפנות כול כולו, החוצה כלפי העולם. ואז הוא מבין שהתחושות הקשות שלו בתוך עצמו זרמו אליו מן העולם. לא הוא הדפוק, הוא רק זה שמשקף את מה שקורה שם בחוץ. וברגע שהוא מבין זאת, הוא הופך למורד.

אך לאחר הפיכתו למורד מצפה לו סכנה מן הצד, ושם הסכנה: המצפון החברתי. מצפון זה לוחש לו דברי כיבושין ופיתוי כאחד: "זה לא חוכמה רק לבקר ולהיות נגד ולשבת על הגדר, מה אתה יכול לעשות כדי לשנות את זה שאתה מבקר. זו לא חוכמה רק להגיד שדברים לא בסדר". ואם הוא מפנים את הלחש הזה, הוא חוזר לפקפק בעצמו, ואם הוא משתכנע, הוא לוקח על עצמו חלק מן האחריות, ומנסה לתרום לעולם על ידי שינוי חברתי.

ברגע שזה קורה, והוא מוותר על הקול האישי של אמירת 'לא', צלול וברור – לטובת אמירת כן לאג'נדה החברתית. ברגע זה הוא כבר הלך לאיבוד לשדרה המרכזית של המרידה, הוא 'ניגנב' לאפיק צדדי והפך למעשה לחלק מן המערכת.

וברגע שהוא נשאב לאפיק הצדדי של התרומה שלו לחברה דרך ביקורת של האג'נדה הממסדית – הוא כבר לא ממשיך בשדרה המרכזית וכך לא יגיע לעיגול הסופי באיור, שהוא מרידה במצב התודעה האישי של אדם.


כתבתי את הספר: 'אאוטיידרים ומורדים',

http://www.ibooks.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=11321766

כי רציתי לתרום ראיה שונה לכל אותם אאוטסיידרים ומורדים, ראשית לחלץ אותם מפקפוק עצמי, ושנית, לעודד אותם למרוד. ובמסה זו ברצוני להוסיף אספקט שלא נכלל בספר; למנוע מהם פליטה מוקדמת… לפלוט את הלשד המיוחד שזורם בנישמתם על אפיקי מוסר חברתיים. ולעודד אותם לשמר את העסיס שלהם עבור המרידה האמיתית, המרידה האולטילטימטיבית, העקרונית – זו של התודעה.

זה כמו הסיפור חמשת האפונים של הנס כריסטיאן אנדרסן,

http://hca.gilead.org.il/pea_blos.html

בסיפורו: "פריחת האפונה", 1853

חמישה אפונים נפתחו אל העולם מן התרמיל שבו שכנו, נער ירה אותם מתוך רוגטקה. אחד נפל לפגר של יונה, השניים הבאים נאכלו על ידי יונים, הרביעי, נפל לכיור וספג מיים מלוכלכים ורק החמישי נפל מתחת למרזב, והצליח להכות שורש ולפרוח ולשמח ובכך ילדה חולה כשפריחתו הגיעה לחלונה.

ואכן רובם של בעלי הראיה השונה והאישית של מה שקורה בעולם ובחברה, נבלעים בסימטאות שבדרך, לא מגיעים לנביטה, לבלוב ופריחה. במקום לפתח את הרעיון של עמידה מנגד ומחוץ, עד הסוף, הם נפלטים הצידה. במקום לקחת באופן אישי את הISSUEשל להיות אאוטסיידר ומורד – הם פורקים את המטען הכבד של השקפת העולם הייחודית שלהם אל תוך הקונטכס החברתי.

הם עוצרים עם המרידה לפני התחנה הסופית, והתחנה הסופית היא מרידה במצב התודעה של האדם.

זה קצה הדרך, אי אפשר להגיע מעבר לזה.

וכה קל להיבלע בסימטאות החברתיות שמפתות מן הצדדים. שם שוכנים פגר היונה, היונים שמחפשות מזון וכיורים פעורי פה. כלומר מבזבזים את המשאב היקר של הראייה הייחודית על הכלל שממילא לא מגיע לשום מקום.

וההבדל בן הסימטה החברתית ובין שינוי מצב התודעה של האינדווידואל, מצוי בהפרש שבין המילה: מוסר, למילה: עיקרון.

כל מילה מצויה ברמה אחרת. המוסר נמצא ברמה הנמוכה ועיקרון ברמה הגבוהה.

קל מאוד לפרק את המטען של היחיד המיוחד על מוסר. ומה זה מוסר? מוסר מדבר על מה יפה וטוב ומה לא יפה ולא טוב. והכל מנקודת מבט של הנורמה החברתית: זה טוב יפה לעשות כך, זה לא יפה לעשות כך, זה טוב לעשות כך, זה לא טוב לעשות כך. אדם ברמה גבוהה לא צריך ליפול תחת הנצנוץ והבוהק של האפליקציה המוסרית, הוא צריך לשאול עצמו: 'בשם איזה עיקרון אני פועל'?

ניתן להביא דוגמא מתחום קרוב אלי, תחום שפת הגוף. אני מלמד מיומנויות בלתי מילוליות. קל מאוד להכנס לספקות מוסריים בקשר לזה, כלומר, איך אני יכול לדעת שלא יעשו במיומניות הללו שאני מלמד שימוש לרעה? איך אני יודע שמישהו לא ישתמש בטכניקת שפת גוף כדי לרמות אנשים ולהוליך אותם שולל?

ובכן, לו הייתי חושב בצורה כזאת, לא הייתי יכול ללמד את הנושא. זה היה 'תוקע' לי את כל העניין, ואני לא יכול להרשות לעצמי, זה לוקסוס. ומה המטרה הסופית שלי לפי אנלוגיה זו? להמשיך ללמד את הנושא מתוך ידיעה שזה יעלה את רמת המודעות הכללית והאישית לנושא תקשורתי חשוב ואפקטיבי. שעד כה נדחה לשוליים. (מתוך ידיעה שעם עליית המודעות הכללית לנושא תמיד יהיו יחידים שיעשו בזה שימוש אישי לרעה).

הרצון להיות בסדר עם כולם ולהיות צודק עם כולם זו רמת חשבון פנימי של כיתה א'. ובכלל מוסריות היא רמה של כתה א'. ומדוע? ובכן העולם בכללו לא פועל על פי עקרונות של יושר, צדק התחשבות וכו', וזאת בשעה שהוא לובש מעל לבגד התחתון של ניצול, תחרותיות, נהנתנות וצרכנות, את הבגד היפה של המוסריות המוסרנות. וכך, כשאדם בא לתרום לרמה המוסרית של החברה, הוא בסופו של דבר תורם לעטיפה ולא למהות. וככל שהעטיפה נעשית יפה ובוהקת יותר, כך זה מאפשר למהות המוסתרת להמשיך ולהתעכר. למעשה הרמה המוסרית היא עלה תאנה לרמה הערכית הפנימית של החברה, המובססת על שחיתות ונהנתנות מאשר על כל דבר אחר.

אם היחיד לא רוצה לתרום למעטה הצבוע של המוסריות, יש לו רק שני דרכים, או להצטרף לחזקים שמנצלים את החלשים, בצורה זו או אחרת, או לצאת נגד. אבל לצאת נגד באמת, עד הסוף, בלי להתפשר. ואז זו יציאת נגד מהותית ולא חיצונית גרידא.

ואיך מגיעים ליציאת נגד מהותית ולא חיצונית? על יד נאמנות לעקרונות, ולהגיע עם העקרונות האישיים כמה שיותר רחוק.

ברגע שאדם דבק בעיקרון, הוא יגיע הרבה יותר גבוה מהרמה המוסרית.

אדם שעובד על פי עקרונות הוא יותר מוסרי מאדם הכי מוסרי, אבל הוא מוסרי, לא בגלל שהמוסריות חשובה לו, אלא כי הוא עובד בשם עיקרון שמכתיב את המוסריות. אדם כזה יהיה מוסרי מאוד רוב הזמן, אבל אם יצטרך מסיבה כלהי (עקרונית), להיות לא מוסרי, לא תהיה לו בעיה עם זה, כי זה בשם העיקרון.

מוסריות מחזיקה את החברה מבחוץ, על ידי המסגרת החיצונית של נורמות של מה טוב ומה לא טוב. בעוד שעקרונות זה עמוד שדרה פנימי ואישי, המוסתר על ידי הגוף אבל מחזיק אותו מבפנים. אכן ללא מוסר או עקרונות תיווצר קריסה, אבל המוסר מחזיק כמו בשיריון, ואילו עקרונות כמו שלד פנימי.

מה זה מוסר בשתי מילים? לעשות טוב, או 'להיות טוב'.

http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=16_14

הנושא המוסרי נקרא בנצרות: להיות 'השומרוני הטוב', וביהדות זה: 'עשה צדקה וחסד'. אך מנקודת מבט עקרונית, כל הדברים הללו הם עלי תאנה לאדם שלא עושה משהו משמעותי עם חייו, אלא מחפש חיפוי והצדקה לריקנות הפנימית ולחוסר התכלית הפנימית של חייו.

מי שעוסק בזה הרבה, דרך התנדבות לאירגונים חברתיים וכו' הם הפנסיונרים, והחברה מעודדת זאת. וכך הם מרגישים טוב עם עצמם. או מנהלי חברות גדולות, שהרוויחו הרבה כספים, ואנשים באים אליהם ושואלים אותם: "מה עשית בשביל הקהילה?" ואז הוא מתחיל לתרום ולהקים, והוא בעצמו לא עשה משהו משמעותי עם חייו הפנימיים, אבל זה נותן לו הרגשה טובה, ותדמית משופרת.

האם המוסריות שלו באמת עוזרת לאנשים אחרים? ישו אמר, 'תן למתים לקבור את המתים'.

"When Jesus saw the crowd around him, he gave orders to cross to the other side of the lake. Then a teacher of the law came to him and said, 'Teacher, I will follow you hwerever you go.'

"Jesus replied, 'Foxes have holes and birds of the air have nests, but the Son of Man has no place to lay his head.''


"Another disciple said to him, 'Lord, first let me go and bury my father.'

"But Jesus told him, 'Follow me, and let the dead bury the dead.'"

Matthew 8:18-20

 

——————————————————————————–

"And he said unto another, Follow me.

But he said, Lord, suffer me first to go and bury my father.

Jesus said unto him, Let the dead bury their dead: but go thou and preach the kingdom of God".

Luke 9:59-62


לתפיסתי, הכוונה במשפטים הללו של ישו הייתה ככל הנראה, להראות לאותו אדם, כי זה אומנם מוסרי מאוד לקבור את אביו המת. אך לאביו הייתה ההזדמנות שלו ועכשיו זו הזדמנות של אלה שעדיין חיים, ואם הם יבזבזו את הזמן הכל כך מועט והמתמעט שנותר להם על מה שלא הולך לשום מקום וכבר מיצה את עצמו (משהו מת) לא ישאר להם עבור השינוי הפנימי האמיתי. (ומן הסתם ישו לא התכוון לאנשים מתים פיסית, שהרי הם אינם יכולים לעשות שום דבר, אלא לאנשים מתים בנשמה ובתודעה. והוא אומר: תן לאלה שהם מתים בממדים הפנימיים של ישותם להתעסק עם אנשים כבויים אחרים, בעוד אנו נשנה משהו עם מה שדולק ובוער בנו).

אנשים מוסריים מנסים לעזור, הם פועלים למען העניים למען הערבים, נגד הגדר וכו', ואכן זה מאפשר לאלה שעושים זאת, לחוש טוב יותר לגבי עצמם, אבל זה לא משנה שום דבר מהותי. העולם כמנהגו, וימשיך כמנהגו.

דרך נוספת של המוסריים זה להפנות את המשאבים שלהם כלפי אלה שהחיים התאכזרו אליהם, דבר שזוכה לתשבוחות מצד פרנסי החברה ומוביליה. ואכן החברה שלנו הינה היא מא-א-א-ו-ד מאוד מוסרית! יש בתי אבות, בתי משוגעים, מעון נשים מוכות, הוספיס. קו חם לכל דבר. ישנם לימודי עבודה סוציאלית. זו חברה סופר מוסרית! אבל כל זה הינו רק עלה תאנה. זו חברה מושחתת, תחרותית, ואכזרית לחלשים, למרות כל הקוסמטיקה, וזה כל שזה, קוסמטיקה. וקל להתבלבל, כי מבחוץ הכל נראה מוסרי. ואכן זה מוסרי אבל לא אנושי.

ישנה זיקה ישירה בין מוסריות ובין תועלתנות אישית ואגוצנטרית, כפי שקיימת זיקה בין עקרונות ואנושיות. הפער בין מוסריות לעקרון, הוא כמו הפער בין משמעת עצמית לתשוקה של אמת; כשיש לך תשוקה עצמית אין לך צורך במשמעת עצמית. משמעת עצמית נועדה בעיקר לתת הרגשה טובה, מעבר לזה אין בה רווח ממשי. הכוח של משמעת עצמית הוא כוח מכאני לא כוח דינאמי. כוח מכאני גורם לשינוי ממדרגה ראשונה, ואילו כוח דינמי, מביא לשינוי ממדרגה שניה*

יש בכל העניין של מוסריות ועקרוניות, גם היבט כלכלי, כן, כן – כלכלי. יש כאן משאבים, משאבים של שינוי, אם המשאבים הללו יופנו כלפי 'המתים', לא יוותר מספיק עבור האדם עצמו כדי שיחולל שינוי אמיתי במצב התודעה שלו עצמו. ואז גם הוא וגם אלה שרצה לעזור להם לא יגיעו לכלום; גם הוא עצמו ילך לאיבוד וגם הם ילכו לאיבוד. וזה מזכיר משפט נוסף של ישו: "העיוור מוליך את העיוור ושניהם נופלים לבור".

"Jesus answered… Let them alone: they be blind leaders of the blind. And if the blind lead the blind, both shall fall into the ditch. " ( -Matt. 15:14,15) "

And he spake a parable unto them, Can the blind lead the blind? Shall they not both fall into the ditch? " (6:39-41).

.

 

ישו לימד את תלמידיו דרך המילים הלא מתפשרות של התודעה. אך מה שמלמדים היום בכנסיות בימי א', זה לא את המסר התודעתי והעקרוני של המשפטים הללו, אלא את המספר המוסרי, של היה אדם טוב, עזור לאנשים אחרים, האמן בישו והכל יהיה בסדר. לקחו את המסר הנוקב והפולח והלא מתפשר של מורה התודעה והפכו את זה לחציר בינוני המתאים לעדר.

ובחזרה לעיוור שמוליך את העיוור; המשפט אומר: תן לעיוורים להוליך את העיוורים, כמו 'תן למתים לקבור את המתים': מה שאבוד אבוד, ואם אתה רואה, עזור לאלה שיש להם סיכוי לראות .

אין הדבר אומר שלבקר בבית אבות פעם בחודש אינו דבר נאצל, אבל האדם בעל הראיה המיוחדת צריך להחליט: האם הוא עושה את כל המאמצים להמלט מבית הכלא התודעתי או לא. האנושות נמצאת בבית כלא תודעתי, ורק הנועזים והמוכשרים הם אלה שיש להם סיכוי להימלט מבית הכלא ולהכשיר את הדרך עבור אלה שמסוגלים להימלט. והם לא רבים, אבל אם יבזבזו את האנרגיה שלהם על להיות טובים ולהיות בסדר, הם לא יצליחו להימלט. אסור להם להיות אשת לוט.

אדם בעל ראיה ייחודית של החיים שרוצה להפיק משהו ממשי מן הפוטנציאל הייחודי הטמון בו, חייב להיות בעל כוח רצון בלתי מתפשר, כי בלי זה לא יצליח להגשים הפוטנציאל האישי שלו.

כל משאב אישי שהולך אל הכלל – הוא כמו אבן שפוגעת במי אגם; היא יוצרת מעגלים קטנים שהולכים ונמוגים, האבן נבלעת בקרקעית, ומי האגם נותרים דלוחים ולא זורמים לשום מקום.

כדי ליצור דינמיקה וזרימה, על האדם החפץ להביא שינוי להתמיד בשני דברים.

א. להשאר באינדווידואליות שלו ולהמנע מהתמזגות עם הכלל המגונן.

ב. להתמקד בשינוי פנימי ולהמנע משינוי חיצוני.


ורק התעקשות של שינוי אישי במקום ציבורי ופנימי, במקום חיצוני, יוכלו להיות אפקטיביים, וגם זו במידה מיזערית בלבד.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

28.9.2006

——————————————————————————–

* "שינוי ממדרגה שניה", או "מעלה שנייה", עוסק בשינוי של כל המערכת, של הפרדיגמה הקיימת, בניגוד לשינוי ממעלה ראשונה העוסק בשינויים חלקיים בתוך המערכת. שינוי ממעלה שנייה עוסק בשינוי איכותי בניגוד לשינוי ממעלה ראשונה העוסק בשינוי כמותי.

שינוי ממעלה ראשונה עוסק בעוד מאותו הדבר. במה שעסקנו כבר בעבר, ואנו ממשיכים לעסוק בו או משנים את המינון של העיסוק בו. שינוי במעלה שנייה עוסק בדברים שבהם מעולם לא עסקנו, ופתאום מכניסים למערכת היומיומית שלנו. ניתן לפתח ולומר שגם בשינוי ממעלה שנייה יש רמות של חדשנות ויצירתיות.

המושגים הללו זכו לפיתוח בספרם של: ואצלויק ופיש: שינוי. אבל במקור הוצגו על ידי גרגורי בייטסון בספרו: Bateson, Gregory. Mind and Nature: A Necessary Unity. New York: Dutton, 1979. שם הוא מציג לראשונה את ההבדל בין שינוי ממדרגה ראשונה, (שהוא השינוי שכולם מכירים) והשינוי ממדרגה שניה, (שהמורה הרוחני האמיתי מייצג). והנה ההגדרה שלו לשינוי ממדרגה שניה (קפיצה קוואנטית):

Second-order change is deciding – or being forced – to do something significantly or fundamentally different from what we have done before. The process is irreversible: once you begin, it is impossible to return to the way you were doing before.

המורים הרוחניים המצויים בסצנה המסחרית הקיימת מציגים שינוי ממדרגה ראשונה. אך זהו בעצם תירוץ להישאר באותו המצב. והנה מאפיינים של שינוי מדרגה ראשונה ומדרגה שנייה

שינוי מדרגה ראשונה—— שינוי מדרגה שנייה
הרחבה של העבר———– שבירה של העבר

בתוך פרדיגמה קיימת———— מחוץ לפרדיגמה הקיימת

בהלימה לערכים ולנורמות המקובלים—– מנוגד לערכים ולנורמות הקיימים

ממוקד——- מתפרץ, מגיח

מוגבל, תחום——— בלתי-מוגבל

תוספתי———– מורכב

קווי———– לא-קווי

שולי——- הפרעה לכל רכיב במערכת

מיושם באמצעות ידע ומיומנויות קיימים——- דורש ידע ומיומנויות חדשים ליישום

מכוון לבעיה-פתרון —————אינו מכוון לבעיה או לפתרון

מיושם על ידי מומחים———– מיושם על ידי בעלי העניין


——————————————————————————–

הערה:
אמר זה הנו פיתוח והמשך של רעיונות שהופיעו בסיפרי: "אאוטסיידרים ומורדים, על העומדים מחוץ ומנגד":


http://www.ibooks.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=11321766
 

להעריך ולשפוט בני אדם בעלי ייחוד

אם מסתכלים על אדם בעל ייחוד, או בעל קליבר, בתחום מסוים – הוא יכול להראות נורא, או נפלא, תלוי בזווית ממנה מביטים בו. אדם שהוא פרופסור נראה נפלא דרך פריזמה של הישגים אקדמיים, אך עשוי להיתפס הרבה פחות טוב, אם מביטים בו דרך פריזמה של כושר גופני או מקדם משיכה גופני.

או אם אדם שהוא שחקן כדורגל נשפט דרך פריזמה של ניתוח טקסט פוסטמודרני. (זה לא אומר שאין פרופסורים עם מקדם משיכה גופני גבוה, או שחקני כדורגל שהם מומחים בניתוח טקסט פוסטמודרני, אך הדוגמאות הן לשם הבהרת הנקודה העקרונית).

דבר זה נכון לגבי כל אדם. כל אדם משקיע יותר בתחום אחד, ופחות בתחום אחר. ואם שופטים אותו לא על סמך התחום בו השקיע, בו יש לו מקדם גנטי ובו התמחה -אז התדמית שלו יוצאת נפסדת וירודה. אך דבר זה נכון במיוחד לגבי אנשים שהם בעלי ייחוד, נפשי, רוחני, פיזיולוגי, אינטלקטואלי, תודעתי, או יצירתי. כי ככל שמשאבי הייחוד שבו הם מצטיינים, יהיו טעונים ופוטנציאליים יותר, כך יתפתחו הפרשי 'גובה', בין ההשקעה וההישגים בתחום הפוטנציאלי, ובין התחומים שלא הושקעו ובהם אין לאותו אדם שום ייחוד או פוטנציאל.

כך שאם סוקרים אדם דרך החלק הנמוך ודרכו מביטים על החלק הגבוה, שבו השקיע ובו יש לו הישגים – הוא תמיד יראה נורא.

אין אפשרות לאדם להיות מיוחד, או מצטיין בכל התחומים. רוב בני האדם נולדו בינוניים, עם השקעה קטנה של הטבע בכל התחומים שלהם, אינטלקטואלי, יצירתי, רוחני, מעשי וכו'. אך אדם בעל ייחוד, מקבל השקעה גדולה, בתחום מסוים, וזה תמיד חייב לבא על חשבון תחומים אחרים באישיותו וחייו.

למשל, התחום המיני; אדם לא יכול להיות אינטלקטואל גדול וגם בעל פוטנציאל מיני ויצרי מפותח ומושקע. רבה הסבירות, שאם יש לו פוטנציאל גבוה במיוחד, באחד משני התחומים הללו, אזי התחום ההפוך, יצא פחות מושקע או מפותח.

אנשים ללא ייחוד, מקבלים על ידי הטבע, השקעה שווה בכל התחומים שלהם: הם טובים קצת בכל דבר, אך לא יותר מדי בשום תחום. אדם שמצטיין בתחום מסוים, חייב אם כן, להיות חסר איזון, בתוכו, לגבי חלקים אחרים.

ההטפה לאיזון וחיים מאוזנים, חייבת לבוא מהשקפת עולם שדוגלת בבינוניות.

על כן, אנשים יוצאי דופן, בעלי פוטנציאל (ואחר כך הישגים, אם הם ממשים אותו) – בתחום מסוים, יהיו טובים מאוד בתחום מסוים, אבל תמיד זה בא על חשבון תחומים אחרים, בהם יהיו טובים הרבה פחות מאנשים שהם יותר בינוניים מהם.

ככל שאדם יהיה יותר בעל ייחוד וגדולה בתחומים מעטים ומיוחדים. כך תחומים רבים יותר בחייו יהיו חלשים ולא מרשימים. והיפך, אדם שיש לו משאבים רבים בהרבה תחומים, לא יגלה גדולה או ייחוד, בתחומים מסוימים ומצומצמים.

גדולה, אם כן, צריכה תמיד לבוא על חשבון משהו אחר. לאדם, משאבים מוגבלים, אם ישקיע בהם שווה בשווה – יצא בינוני.

הבינוני, לא יגיע לשום גדולה אישית, כי הוא לא התעלה, כפי שניצשה כותב: להיות 'על אדם'. אובר מנטש. . הוא לא הוציא מתוכו את הגדולה לאור .

וכפי שכותב הנריק איבסן, לקראת סוף פר גינט שלו:

פר, משוחח עם מתיך הכפתורים (שליח המוות), הבא לאסוף אותו, וכשהוא נוכח ברוע הגזירה, הוא פונה אליו ואומר:

"פר: …אך שמע, כאן נפלה ללא כל ספק טעות גדולה, אינני רשע גמור, חביבי, לא אחת עשיתי מעשים טובים. ייתכן אומנם, כי שוטה אני – אך בשביל תרוודך לא יספיק עווני.

מתיך הכפתורים: זה הדין שחרצת: לא פושע אתה, רק עובר עבירות במחצית הפרוטה, ומאש התופת תינצל לפיכך, רק כרוב בני האדם, בכפי תותך".

פר גינט, ספריית דביר לעם, עמ' 228-231.

***
גדולה היא תמיד על חשבון משהו. אם אדם רוצה לחיות חיים מאוזנים, בריאים ונכונים. נכונים מבחינה בריאותית, חברתית ופסיכולוגית – לא יגיע לשום דבר משמעותי בחייו. אבל עם זאת יהיה אדם מאוזן מאוד; הוא ישיג איזון לאורך על חשבון חוסר איזון לרוחב. בעוד שאדם עם גדולה, משיג איזון לרוחב, על חשבון חוסר איזון לאורך.

הסבר: אצל אדם בינוני (רוב בני האדם) – האיזון לאורך משמעו שהרוחניות של האדם מתקזזת כנגד החומריות שלו, האינווידאוליות כנגד החברותיות, ואז יופיע חוסר איזון בווקטור הרוחבי: בין הצד הנקבי לצד הזכרי שלו (בדרך כלל הצד הזכרי ישתלט על הצד הנקבי). אדם בעל גדולה, מצליח להגיע להישגיים רוחניים או תודעתיים גדולים על חשבון של מיצוי פוטנציאל חומרי, חברתי, כלכלי, או פיזיולוגי. אבל אז הגדולה הרוחנית תיצור איזון בווקטור הרוחבי: בין הקוטב הזכרי לנקבי, בין שידור לקליטה, בין נתינה לקבלה.

תמיד הישגים בווקטור האורכי יאזנו את הווקטור הרוחבי.

האדם הוא צלב: ווקטור אורכי, וווקטור רוחבי. ושניהם חוצים האחד את השני. הווקטור האורכי מפורד לשניים, למעלה רוחניות ותודעה ואינדווידאוליות. ולמטה יצריות, חומריות ועדריות. והווקטור הרוחבי גם הוא נחצה לשניים: בצד אחד זכריות חמה ואגרסיבית, ובצד השני נשיות רכה, מרגיעה, תומכת ומאפשרת.

אם יהיה איזון בין כל ארבעת הווקטורים של הצלב, משמע ששום דבר לא זז לשום מקום. ואילו דינאמיקה משמעה: חוסר איזון. מכונית לא יכולה להגיע לשום מקום אם היא מאוזנת כנגד הקרקע.

(על כן, רפואה ותרפיה מכל סוג לעולם לא ילכו בד בבד עם צמיחה רוחנית או תודעתית, כי הן שואפות להביא את האדם לאיזון. ואיזון משמעו חוסר צמיחה). הטבע לא הביא אותנו לכאן כדי שנהיה מאוזנים, אלא כדי שנזרום, ונגיע להישגים בתחום כלשהו, ולשם כך עלינו להיות דינמיים, ולשם כך עלינו לצאת מאיזון אורכי. אין שום שלב בחיי אדם בו הוא מאוזן, הוא כל הזמן דינאמי ביחס לעברו או לעתידו, איזון משמעו סטאטיות, סוף הדרך.


חיי אדם מאוזן יהיו מישור שטוח. דהיינו, בינוניים. חיי אדם לא מאוזן יהיו עם מעט הרים, אבל גבוהים.

אך כשישנם הרים גבוהים, ישנם גם עמקים, וצריך לא לבוא אל אדם בעל הרים גבוהים, מתוך העמקים שלו, כי העמק נעשה עמק – כדי שההר יהיה הר. וככל שההר יותר הר, כך העמק יהיה יותר עמק.

אם יבחנו את כותרת הפרח דרך השורשים, כשאמת המידה הם השורשים, כל הפרח יראה נורא.

הפרח הזניח את השורשים במסע לעבר גולת הכותרת של קיומו: עלי כותרת, צוף, אבקנים וכו'. השורשים נותרו מאחור, בחשיכה, לא מפותחים, אבל ממלאים את תפקידים להזין את החלק הגבוה, המפותח.

הערכה נכונה של האדם צריכה להיעשות לא רק דרך הצד שבו השקיע, אלא גם בסביבה שנותנת לאדם אפשרות להביא את המיטב שבו לידי ביטוי.

למשל שופט בית המשפט העליון, יכול רק לקבל הערכה מתאימה לכבודו האמיתי, אם זה יעשה בבית המשפט, אפשר לנסות להעריך אותו, כשהוא מנסה לשחק כדורגל, ועוד בסביבה של כדורגל מקצועני, ואז ודאי שיראה מגוחך.

דברים אלה, נקראים אולי כמובנים מאליהם. והם אולי פשוטים כשמדובר בשופט, פרח, או שחקן כדורגל, אך הם הופכים לבעייתיים, מורכבים וסמויים יותר, כשהמדובר באדם בעל ייחוד נפשי: יצירתי, רוחני או תודעתי. אדם שהגיע להישגים בתחום חייו שלו כאדם, ולאו דווקא בתחום החברתי. שם זה קל, יש אמות מידה, מדידות, שידועות לכל. אבל אם המדובר בהישגים פנים-אישיים, למשל צמיחה והתפתחות של האדם בפוטנציאל האנושי הלא מנוצל, כאן, כאמור, זה מסובך, ובעייתי הרבה יותר.

כך שהערכה ושיפוט של אדם בינוני, הם לא בעייתיים במיוחד, והוא יקבל הערכה נאותה ויצא תמיד בסדר, כמעט בכל זווית וכמעט בכל הקשר. לא יותר מדי רע ולא יותר מדי טוב, לא מוצלח מדי ולא כישלוני מדי, כמו 'פר גינט' של איבסן, הכול בו מאוזן היטב. (ועל כן גם בינוני). הערכה ושיפוט של אדם לא בינוני בעייתיים יותר כי אז הזווית וההקשר שבתוכו ומתוכו שופטים אדם הופכים למכריעים במיוחד.

ולכן שתי שאלות צריכות להשאל באשר להערכה של אדם בעל ייחוד: א. האם השיפוט נעשה, בתחום בו האדם מצטיין? וב. האם הוא נעשה בסביבה שעושה צדק לכישרונו וייחודיותו אלו?

כשבאים להעריך את בטהובן דרך היצירות שלו ולא דרך הקמצנות שלו לעוזרת שלו, הוא מקבל הערכה נכונה.

אדם גדול, או אדם שיש בו גדולה, חייב להיות שנוי במחלוקת. במיוחד הוא אמור להיות שנוי במחלוקות אצל הבינוניים.

עם זאת, הוא יכול לא להיות שנוי במחלוקת, והוא גם יכול להראות טוב מכל זווית ובכל הקשר, אך זאת רק בתנאי שהוא מסכים להתחזות ולהתנפח ולאמץ תדמית מוצלחת כל הזמן. וככל שאדם שיש בו גדולה או ייחוד יהיה יותר אותנטי, כך השיפוט לגביו יהיה חריף יותר. אך אם ינסה להראות טוב גם בחלקים הפחות מושקעים שלו, זה עלול לפגום בצלילות ובניקיון של החלק המפותח שבו.

לעומתו, אדם בעל ייחוד או הישגים יצירתיים או נפשיים, שנשאר אותנטי, יצטייר דרך החלקים הפחות מושקעים שלו, כאפור, חסר ייחוד ונחות במיוחד. וזאת מכיוון שאינו מנסה להיות טוב במה שאינו.

לכן אנשים כאלה אף פעם לא יקבלו יחס פושר: או שמעריכים אותם מאוד, או שקוטלים אותם.

כך שאנשים בעלי ייחוד וגדולה אישית או הישגים תודעתיים מיוחדים, שהם גם אותנטיים – יספגו את הסטיגמה הקשה ביותר. (זאת במידה וכאמור, מביטים בהם בהקשר ובזויות שלא עושים צדק לגדולה שלהם).

וזה המחיר של ייחוד נפשי המצטרף לאותנטיות. כשאדם כזה נבחן מחוץ לשדה הטבעי שלו ואז תמיד יצטייר כאפס. או אפילו כאדם בעל יומרות חסרות כיסוי.

אך עם זאת, הבעיה הופכת לבעיה אמיתית לא בתחום דעת הקהל, אלא בתחום שבין האדם לבין עצמו; ברגע שהוא נכנע לבחון את עצמו דרך הפריזמה של החלקים שבהם לא השקיע. או אז, תתחיל הצניחה האמיתית שלו לקראת קריסה, והוא יתרסק.

תאורית השעיר לעזאזל

שעיר לעזאזל - ציור של ויליאם האנט

                          השעיר לעזזאזל במקרא

 

יש משפחות, קבוצות או חבורות, שיש בהן שעיר לעזאזל. אחד שמשמש כצינור הארקה לתסכולים, קשיים וטרוניות של הרוב.
ככל שהמטען של קשיים אישיים של חברה, קבוצה או משפחה – יהיה מרובה יותר, כך 'יחפשו' (באופן בלתי מודע כמובן) אחר צינור ניקוז דרכו ניתן להיפטר מן המועקות, המתחים והקשיים שצפים בחלל האוויר, בין ובתוך בני אדם.
זה קורה כמעט בכל קבוצה, משפחה או חבורה. ותמיד הקשיים יתמגנטו אל החוליה החלשה. חלשה מבחינת היכולת להסתדר בחיים ובחברה כמות שהם. אך מבחינת עצמם וביחס לנפשם הם דווקא בעלי שאר רוח, עדיני נפש ורגישים.
אדם כזה, מועד לשמש צינור ניקוז אידיאלי לבית מלא המתחים, למשפחה הבעייתית, לקבוצה הלא מלוכדת וכו'.
באוויר מרחפת  האשמה, אשמה מחפשת בית, אחר מישהו שיקבל אותה  ויכריז עליה: ''זאת שלי''.
ובזה הוא הופך לקורבן.
ואז הוא הולך דרך חייו כשכובד האשמה מונח על כתפיו הצרות. תחושה עזה של: 'אני לא בסדר'. ועם נטייה עזה להעניש עצמו בדרך זו או אחרת.
ואם בשלב זה לא יחלץ מישהו להילחם עבורו ולהראות לו שמה שנראה ככתמים של בושה, אינו אלא מרגליות ואבני חן של נפש שעולה על גדותיה, הוא ילך ויהרוס עצמו, דרך תסביכים, פסיכוזות ודיכאונות.
(ברגע שהחוליה החלשה בארגון, קבוצה, חבורה או משפחה – נשברת ומוכנה לקחת על עצמה אשמה – ישנה הקלה (לא מודעת לחלוטין כמובן) בקרב הרוב הנורמטיבי).
והפרדוכס בכך הוא שדווקא צינורות הניקוז הם בעלי שאר הרוח, הרגישים והמעודנים שבינינו. הדעת נותנת כי כדי להיות צינור ניקוז למי שופכין, על האובייקט או האדם להיות גס או ברמה נמוכה. והנה כאן זה ההיפך.
וזה אומר משהו על פרצופה של החברה. שמגדלת פרות במכלאות ומחראות, מפרידה עגלות מהוריהן תוך כמה שעות, (למרות געיות הבכי של הפרות שזה עתה המליטו) ומתאכזרת לתרנגולות שמבלות כל ימיהן בכלובים צרים, כדי לקחת מהן את הביצים. פירוט בכתבה הבאה:
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1807145
הורגת אפרוחים זכרים על ידי כך שהיא נותנת להם להיחנק בערימה אחת גדולה. ועוד ועוד. אבל על האריזות תמיד מופיע טבע, ירק ופרות מאושרות באחו.
אותה חברה מסוגלת גם מסוגלת לקחת את הרוחניים ובעלי הפוטנציאל הנפשי הגבוה ולהפכם לשעירים לעזאזל, לצינורות ניקוז.
ואותם אלה שהפכו לצינורות ניקוז יעשו זאת בתנאי שהם מסכימים לדעת הרוב שמה שמיוחד בהם, אינו מיוחד אלא מקולקל, מה שיוביל אותם להטיל ספק בעצמם. ובכך ירשו ל'אני לא בסדר' לשכון בתוכם.
ברגע שהם יפסיקו להטיל ספק בעצמם, אלא יראו עצמם דרך העין הטובה, שרואה את החיסרון החברתי כיתרון נפשי, יתחילו להפסיק להרוס את עצמם.
למעשה בכל קונסטלציה; חברתית/קבוצתית/משפחתית – ישנה פונקציה תפקודית חשובה לעדיני הנפש; הם מועדים לנקז דרכם את המטענים של אנטגוניזם, עוינות חיכוכים וכו', של הרוב הנורמטיבי.
בימים עברו החברה הפגאנית והפרה-פגאנית הקריבה קורבנות אדם כדי ל'שכך את זעם האלים' ולעשות את חייהם טובים יותר. בדרך כלל אלה היו בתולות או ילדים רכים בשנים, (כאילו שהקרבת הטהור תכפר על חטאי הפחות טהורים). מאוחר יותר זה נהיה פחות אכזרי והסתפקו בהקרבת בעלי חיים (שעיר זה תיש, שעיר לעזאזל).
ישנן 2 דרכים בהן יכולה הקבוצה/הארגון/המשפחה וכו' לנהוג באדם בעל שאר רוח. דרך אחת היא, כאמור, לכוון כלפיו אשמה ולשים עליו תווית של לא יוצלח, ואז הוא כבר בדרך להשמדה עצמית דרך  אימוץ האשמה של: 'אני לא בסדר'.
הדרך השנייה היא לראות בו את המיוחד, נעלה, ואולי אפילו כדרך גאולה לרבים, דרך משאבי הנפש והרוח שאותם יחידים נושאים עימם.
כמובן שלשם כך על אותם יחידים להיות אמנים, סופרים, מחזאים מוכרים. אך אם לא הצליחו בשדה האמנות יהיה מאוד קשה לאחרים להמשיך ולהתייחס אליו כאל מיוחדים.
בתי חולים לחולי נפש מלאים באנשים שבראשית דרכם היו בעלי שאר רוח פוטנציאלי אך לא עמדו בלחץ הסביבתי להיכנע, להישבר, לצאת נגד עצמם. ואז הם פשוט קרסו בתוך עצמם, הגבולות שלהם (הפנימיים והחיצוניים) לא עמדו במעמסת האשמה של 'אני לא בסדר'.
בהעדר אנשים שיתייחסו אליו כאל מיוחד, (ובזאת יסירו את נטל האשמה מעליו) לא נותר לו אלא לצאת נגד עצמו ולהכריז על עצמו כלא שווה, כזיבורית ושוליים של הכלל הנורמטיבי.
לכן כה חשוב שעדיני הנפש לא יסכימו בשום פנים ואופן 'לבדוק את עצמם', להפנים את המלים: ''אני לא בסדר'', עליו להחזיר את האשמה לחלל האוויר כדי שאלה שהם פחות עדיני נפש ישברו את הראש מה לעשות עם נטל האשמה שכל הזמן מסתובב באויר.
אם יש פחות מידי אנשים שמוכנים לקחת על עצמם את האשמה (דרך אגב, זה גם יכול להיות אויב של מדינה, או היהודים שבמשך כל הגולה שימשו כצינור ניקוז וכו' , או מפלגה מסוימת) – אנו נמצא כי הקיטוב באוכלוסייה בין: שמרנים, או קפיטליסטים, ימניים, או לאומניים, ובצד השני את הליברלים, השמאלניים וכו'. ילך ויחריף.
אינדווידואלים רבים בעלי שאר רוח מצאו דרך להיפטר מנטל האשמה והם מצטרפים לקבוצות ליברליות כגון 'צער בעלי חיים', 'הירוקים', סוציאליסטים וכו' ושם הם לוחמים את המלחמה האידיאולוגית של הקבוצה אליה הם שייכים. ואז האשמה תתפזר בין רבים אחרים והוא יכול לקבל מקבוצת השייכות שלו זהות וגיבוי, שלא יאפשרו לו לצנוח ל'אני לא בסדר'.
וכך יוצא שהמצב הוא שהרוב נמצא בחילוקי דעות פוליטיים ואידיאולוגיים (למשל: קפיטליסטים וסוציאליסטים) ובתווך ישנו מיעוט בעלי נפש גדולה עד ענקית שלא מצטרף לפלג ההומניסטי/ליברלי – ובזאת לא מוכן לוותר על הייחוד האינדווידאולי שלו, ואז לא נותר לו אלא לקחת על עצמו  את האשמה באופן אישי. מה שאומר שבמהלך חייו ינוע בתנודות לא שוות, בין לחוש מיוחד ובעל שאר רוח, ובין להרגיש אשם ו''אני לא בסדר'' . מה שאומר: חיים של סבל וסטיגמה עצמית.


גבריאל רעם , 5.9.2012

הנאורוזה, כפנס מאיר

 

יש לנו בעיה להבין את המציאות. הדברים אינם פשוטים כמו שהם נראים והדרך להבין אותם היא לקחת בחשבון שיש מציאות חיצונית שהיא גלויה ורציונלית ויש מציאות פנימית, מציאות של חיי הנפש. אך יש זיקה בין השתיים; במציאות החיצונית קיימים רמזים שמוליכים למציאות חיי הנפש. את הרמזים האלה ניתן לפצח על

ידי כך שאנו מתייחסים כמעט אל כל מה שאנו פוגשים במציאות החיצונית כאל מטאפורה, או סימבול. ואם ננסה לראות את הדברים לא כמייצגים את עצמם אלא כמשהו שנמצא מעבר להם, נוכל לקבל מושג על המציאות הפנימית. הסימבוליקה היא ייצוג למשהו שקיים בדרך כלל בממד הפנימי של הנפש. רואים זאת ביצירות ספרות, שבהן העלילה החיצונית היא אך מטאפורה למסע ולדרך שעוברות הדמויות בתוך עצמן, בממדי הנפש שלהן.

הדרך להגיע למציאות של הנפש, לרמת המטא, היא, אם כן, דרך ראיית המציאות כמשל והנמשל היא המציאות הפנימית, המציאות של חיי הנפש שלנו.

כשרואים דברים המופיעים במציאות החיצונית דרך העיניים של המציאות הפנימית, בדרך כלל מתרחש היפוך; מה שנתפש לא טוב במציאות אחת נתפש חיובי דרך עיני המציאות השניה, ולהיפך.

דוגמא אחת לשימוש במטאפורה כדי להבין מציאות פנימית, מצוי במסה קודמת שהתפרסמה כאן בשם: "שעירים לעזאזל – כביבי שופכין", שם פוגשים את דמות העבריין, לא כסתם אדם שהגורל או המיצוב הסוציואקונומי התאכזר אליו, אלא כאל דמות שיש לה חשיבות ומשמעות סימבולית, היא מייצגת חלק באדם שבחברה השפויה אין לו ביטוי. ברמה השטחית של פני הדברים הוא סתם עבריין, אך ברמת המטא יש לו משמעות סימבולית לגבי הדימוי העצמי של האזרח הקטן, כי בעצם קיומו של העבריין, האזרח הקטן מרגיש צח ונקי, כי הנה יש מישהו שהוא באמת רע ולא רק בדמיון. ואז הוא יכול להמשיך בחייו הקטנים. כך שברמה הסימבולית קיומו חשוב ביותר לחברה כדי שתמשיך לשמור על הדימוי של חברה שפויה ונאורה.

ומן העבריין לדוגמה נוספת: נאורוזות. כפי שבמציאות הנסתרת העבריין משמש בפונקציה נוספת שמשרתת אותה, כך גם לגבי הנאורוזה. ברמה החיצונית היא משהו שמפריע לנו לחיות טוב, וברמת המטא (שאליה מתייחסת התיאוריה החריגה) הנאורוזה היא דווקא מה שמאפשר לנו בכלל להיות מסוגלים לחיות בחברה הזאת.

ולא זו בלבד אלא שבה גם טמון הגרעין למשהו אחר.

ולפני שנפתח רעיון זה, מן הראוי להגיד שהמטווה הדינמי של התיאוריה הבאה לקוח מתחום הידוע כגדוש בתיאוריות חתרניות: האנטיפסיכיאטריה. תיאוריה זו כוללת הוגים כמו:

תומס סאס, ר. ד. ליאנג, גרגורי בייטסון ועוד.

ובכן אם נתמקד ברעיון הנאורוזה הרי שהאמת היא שאולי בניגוד למה מקובל לחשוב, לא רק שלא שם (בנאורוזות הנפשיות) טמונה הבעיה האמיתית של האדם הסובל. ולא זו בלבד אלא שאולי בכלל הנאורוזה היא לא הקללה – ממנה יש להיפטר – להפך, שם טמון הסוד, אודות ההצלה… אם נתבונן מקרוב בנאורוזה שלנו, בעיוות הפסיכולוגי – בהפרעה הנפשית – נמצא בה עצמה את הדרך הייחודית אותה מצאה המערכת התת הכרתית שלנו כדי לשרוד בקיום. כך שהגאולה האישית שלנו לא תבוא מהסטת הנאורוזה, אלא מן השימוש בה, ככלי שיעזור לנו למצוא את מקומנו בעולם. ואת מקומנו בתוך עצמנו.

להשתמש בהפרעה, בעיוות, בנאורוזה הנפשית כפנס מאיר.

השיטות הפסיכולוגיות (וגם האלטרנטיביות) – מנסות לעזור לאנשים עם בעיות פסיכולוגיות. אנשים עם משהו שמפריע להם (נקרא לזה כאן: נאורוזה) והמטפל מנסה לרפא, או להחליש את האחיזה, או להיפטר מן הנאורוזה הזו. אך אולי הנאורוזה היא פחות הבעיה האמיתית ויותר הדרך היחודית שמצא האדם הרגיש בכדי להתמודד עם עולם קשה, המנוכר לנפשו של היחיד הרך והאובד.

הדרך בה מתמודד אותו יחיד רגיש – היא על ידי פיתוח של נאורוזה. הנאורוזה או הבעיה הנפשית, היא חטיבת הביניים שהצמיחה תת התודעה של אותו אדם – כדי לאפשר לו לחיות בעולם מבלי להיבלע בו – מחד, ומבלי שתיטרף עליו דעתו – מאידך. ואם אדם לומד את הנאורזות שלו – הוא לא לומד את הבעיה הנפשית – אלא את הדרכים שמצאה תת התודעה שלו להתמודד עם הבעיות.

אילו לא הייתה לאדם הרגיש והמיוחד – נאורוזה – הבעיה עימה הוא נאלץ להתמודד הייתה משתלטת עליו, ולכן, קיומה של נאורוזה הוא עדות לכך שהצליח להתמודד ולחיות עם משהו המאיים עליו.

למה הדבר דומה? לזיהום שפושה בגוף דרך פצע. הגוף שולח תאים לבנים שעוטפים את החיידקים המזהמים, ואז נוצרת מוגלה. (המוגלה היא כאן משל לנאורוזה כמובן). ואנו יודעים שאין אנו צריכים לתקוף את המוגלה, היא רק תוצר חיובי של מערכת שהצליחה להתמודד עם זיהום. אנו יודעים שעלינו לברך על המוגלה, היות והיא סימפטום להצלחת המערכת. אם לא היינו רואים שום סימפטום כמו מוגלה, האדם היה ממשיך בחייו, ואז נפטר מן הזיהום (ללא שהיו סימנים חיצוניים לכך).

מחלה היא לא הבעיה, מחלה (או נאורוזה, במקרה זה) היא הדרך בה הגוף מתמודד עם הבעיה. הדרך בה המערכת מאזנת לחצים עם מה שתוקף אותה. זו שטות לכרות את הראש לשליח. להשמיד את הסימפטומים, שהרי הם רק שיקוף של מאמצי התמודדות, הם לא, הם לא, הבעיה האמיתית!

נכון לפעמים הנאורוזה לא מספיקה ואז האדם מקריב חלק מראיית המציאות שלו ומתפתחת פסיכוזה, שיכולה להביא אף לניתוק מן המציאות. אך זה קורה רק כשמה שהמח מתמודד מולו הוא עצום מידי מול העוצמות הנפשיות שעומדות לרשות המוח. וגם עצם הופעת הפסיכוזה אינה אומרת שהפסיכוזה היא הבעיה. ותרפיה פסיכולוגית,

(שמבחינה זו, כאמור, אינה שונה משיטות תרפויטיות אלטרנטיביות), מנסה כאמור 'לטפל' בכשלים הפסיכולוגיים דרך מחיקתם אך זה יגזול מן האדם את הכוח והמוטיבציה לחתור לקראת מפגש עם מהותו מחד, ולקראת מפגש עם מציאות החיים כמות שהיא -מאידך (במילים אחרות: להתעורר). המוטיבציה הזו של האדם,

נמצאת בדיוק בתוך אותו הדבר שגרם לנאורוזה, לעיוות, והוא אותו הדבר שגרם לחיים הפנימיים של אותו אדם לישרוד בעומדו בפני חולאיי התרבות הדומיננטית.

כלומר בתוך הנאורוזה הזו, בתוך העיוות – מצוייה הגנטיקה, מצוי הצופן והסוד של האדם, למצוא דרכו בעולם ולשרוד בו.

על פניו נראה אם ישנן' נוסחאות' כלשהן, בעזרתן ניתן להפוך להיות 'טבעי', קרי: שבעזרתן יכול אדם לבטל את הנאורוזה שלו ובכך לשנות את ההיסטוריה שלו,  עבור עיצוב מחדש ולהיות 'טבעי' ושליו לאחר שהנאורוזה שהטרידה אותו נעקרה מן השורש – הרי שאז הכל יהיה בסדר: הוא יהיה מקובל ומסונכרן למערכת שבה הוא חי. אבל הבעיה האמיתית היא שהמערכת עצמה היא לחלוטין בלתי טבעית ובלתי מתקבלת על הדעת! כלומר: אם אדם 'הורג' את הנאורוזה שלו, (והנאורוזה היא היא שאפשרה לו להסתגל לעולם חברתי בלתי טבעי ומעוות), הרי אז הוא הופך להיות סינכרוני וטבעי לתרבות שהיא עצמה אינה טבעית ביחס לטבע האדם. ואז מה

שאנו מקבלים הוא חסימה של האפשרות של אותו אדם להיות טבעי ואמיתי לעצמו. ישנה דרך לאדם להיות. אך בני האדם – כחלק מחברה – איבדו את הדרך הזו. עבור האדם כאינדווידואל שלא רוצה לאבד את הייחוד שלו כאדם – אין דרך אחרת להיות בן- אנוש אלא זו: ללכת לאיבוד מרצונו ולעצב גורלו עם גלעין  אינדווידואליות שלו – כלפי היקום הנצחי ולא דווקא כלפי חברה ותרבות זו או אחרת. הדרך לחיים אותנטיים-מוגשמי פוטנציאל תמיד עוברת דרך אינדווידואליות, זוהי הדרך היחידה.

האדם מיום היוולדו נחשף למכבש האדיר של התרבות, המבטל כל דפוס אורגני ומבקש לבלוע את האדם אל תוכו. ואם האדם מצליח – בכל זאת – להחזיק משהו בתוכו שהוא אמיתי, אותו דבר יהיה בבחינת קשר שאינו ניתן להיפרם על ידי המימסד הפוליטי והחינוכי השולט.

אותו קשר יתגבש ויופיע ככאב, בעיה, נאורוזה. את הכאב הזה, את הנאורוזה הזו על האדם לאמץ, להכיר בה כילד לגיטימי ורק אז יוכל לגדול ולצמוח, מבחינה אישית ורוחנית. השיטות הפסיכותרפויטיות לסוגיהן מבקשות לסייע לאדם להיפטר מהכאב הטורדני; מהנאורוזה, ולבוא חזרה אל חיק המימסד החברתי – האוהב, הרוצה את האדם בתוכו כאזרח בריא, נורמלי ובעיקר: מתפקד. אך גם אם זה נעשה, עדיין נותרה סוגית האמת האישית והקיומית שלו כאדם, וזו לא בהכרח נפתרה עם טיפול מוצלח בנאורוזה שלו.

כדי לחשוף את האמת הקיומית שלו, על האדם להתבונן בכאב, להתבונן בסיבת קיומו של הכאב, במקורותיו, לנסות להיות אמיתי לכאב – משום שהאני האמיתי שלו הוא הוא שגידל את הפצע הכואב כדי להגן על עצמו מפני החוץ. הכאב הזה צריך להיות עבור האדם הפנס שיראה לו את דרכו היחודית, אל החיים. משום שאם לא ימצא את דרכו שלו, האחת והמיוחדת לו, הוא לעולם לא יגיע לשם.

הדרך למצוא את מקומנו בעולם אינה על ידי לימוד העולם, אלא על ידי מציאת דרכנו הייחודית, הדרך האופיינית רק לנו ואותה נמצא – כאמור- על ידי אימוץ הכאב שהחיים גרמו לנו. בכאב, בחולשות, בנאורוזה – בהן טמון האני האמיתי.

מהו הכאב הזה? הכאב הזה הוא הקוד האינדווידואלי, בו טמונה המשמעות האישית שלנו. ועל כן אסור להיפטר ממנו. להיפך, צריך לשפוך על הכאב, החולשה  הנאורוזה אור חזק. אם אנו מרשים למישהו לעצב אותנו מחדש, למחוק את ה'הפרעה' שלנו, אנו מרשים לו למחוק את הקונפיגורציה היחידה שנותנת לנו מושג כלשהו לגבי מי אנחנו, מה אנחנו, ומהי דרכנו להגיע לחיים אמיתיים. ישנו משהו בגלעין הפנימי שלנו, שהוא אנו. כל דבר אורגני חי במרכז של עצמו, חוץ מבני אדם מתורבתים. שעברו תהליך של תירבות ונירמול חברתיים טוטליים למדי. וככל שאדם חשוף יותר ללחצים, לענישה, כן יתרחק יותר ויותר מן המרכז הייחודי הפנימי שלו. ולעומת זאת, ככל שאדם מתקרב אל המרכז של עצמו, ככל שיחיה שם יותר, כך יוכל לשלוט יותר בחיים. כי בתוך הגלעין הפנימי מצויים הקודים והקונפיגורציות של הישות שלו עצמו. כאמור, רוב בני האדם נעו הרחק מן המרכז שלהם, משום שהיו חשופים ללחצים חיצוניים ולטראומות שבאו מבחוץ. הכאב והנאורוזות הם מה שהאדם יכול היה להשתמש בהם כהתנגדות – במאבקו נגד הסטתו הרחק מן המרכז של עצמו.

ועל כן, כדי להשיב את האדם אל המרכז של עצמו, יש להעיר ולהאיר את הכאב והנאורוזה והעיוות, כי הם בבחינת סימני-דרך, רמזים, קריאת כיוון, מצפן. באמצעותן ניתן לאתר היכן האדם נתקע ולא יכול לזוז, (משום שחשוב לו להיות קרוב למרכז של עצמו – למרכז חייו הפנימיים).

אדם, בעיקר אם הגיע כבר לערוב ימיו, אם אין לו בתוכו שום נאורוזה, שום כאב – קרוב לודאי שהוא אבוד לעולם ואבוד לעצמו, נע במעטפות החיצוניות בלבד. כי מן הסתם הקריב את עצמו לטובת כאן ועכשיו מסולף ומעוות. התרבות שאנו חיים בה – חולה. ומי שנבלע על ידי העטיפות החיצוניות – של פוליטיקה, חברותא, נסיעות, תקשורת המונים וכו' הוא אדם שהלך לאיבוד בתוכן. ומי ש'הצליח לפתח' בתוכו נאורוזות רבות ונותר עם הנאורוזות – גם הוא אבוד, אבוד בתוך הנאורוזות, (לא בתוך העטיפות החיצוניות של הקולקטיב החברתי). אך בסופו של דבר – שניהם לא טובים; זה אובדן וזה אובדן. שתיהן דרכים של הליכה לאיבוד: האחת בתוך הקולקטיב שבחוץ והשניה – בתוך הנאורוזות. אך קיימת גם דרך לחזור מ'ללכת לאיבוד' והכוונה לדרך שלישית: להחליש את אחיזת הקולטיב ולהתבונן בנאורוזה. לחזור חזרה אל המקור שממנו האדם בא, אל העצמיות האינדווידואלית. ומבחינה זו קל יותר לאדם הנאורוטי לחזור למקור של עצמו, מאשר האדם החברתי, כי לראשון יש קוד, לשני יש בית כוזב ואין לו קוד. הנאורוזה עשויה להראות לנאורוטי את הדרך, (כי יש בה קוד) ולשם כך הוא צריך למסע של התוודעות עימה.

צריך לחזור פנימה, כי הקולקטיב החברתי דומיננטי מאוד ולא ממש נותן צ'אנס לדבר שיצמח בפנים. הקולקטיב הזה משתמש בכולם ואינו יוצא מן הכלל. גם  מצליחנים, המפורסמים, העשירים – גם הם (ובעיקר הם) משומשים על ידי התרבות של הקולקטיב, תרבות השווה לכל נפש, ותרבות המשווה כל נפש, כדי שתתאים למיטת הסדום של ערכיה. תרבות בה כולם סוגדים לטלוויזיה, לשירי הפופ, לחדשות, לכתבות בעיתונים ולחינוך ההישגי, או סוגדים לידע, השכלה, קידום והצלחה כלכלית ומעמדית. – וכל אלה, בתורם, פונים אל הכללי שביחיד ואל כולם כאילו כולם חושבים אותו הדבר, ומתנהגים באותו האופן. (מה שבהכרח מביא את הדברים למכנה משותף נמוך גם אם מדובר במעמד סוציואקונומי גבוה).

ואלה במעמד סוציואקונומי גבוה שבויים בידי הקולקטיב בדיוק כמו קהל השבוי באופרות סבון ומנגלים בככרות העיר, כי הם סוגדים להצלחה וההצלחה היא הצלחה בקנה מידה חברתי, ומי שהצליח זה אדם שעשה בדיוק מה שנורמות התרבות השלטת תבעו ממנו. ובכך הפך את עצמו לקליפה ריקה, כי מאחורי עורו, במקרים רבים, אין דבר. התוך נשאב, החיים הפנימיים נשאבו, הוא משרת מטרות חיצוניות, חומרניות. מבחינה חברתית הוא נראה ומתנהג כאזרח מהוגן, פרודוקטיבי, משכיל – נורמלי. אך בתוכו, אין הרבה.

מהותו הפנימית והיחודית (ה'הארד דיסק'), נמחקה (או לא נכתב עליה כמעט כלום) מזמן, או טושטשה כך שקשה להבחין שהיא בכלל קיימת.

אך ישנם כאלה, שקשה להם להירתם לתלם ועוד להצליח בו. הם כל הזמן נופלים חזרה, יש בהם מעין תבנית לוזרית: הציונים שלהם נמוכים (למרות פונטציאל שיכלי גבוה). בעבודה הם לא זוכים להערכה, לא מתקדמים ואפילו נזרקים ממנה כעבור זמן. גם עם בני המין השני יש להם בעיות (מין אהבה). בקיצור כתוצאה מכל הפאשלות הללו הם פונים לחפש 'מה לא בסדר' בהם עצמם, והם נופלים על הנאורוזה. ואדם כזה בא למסקנה כי מה שמפריע לו לחיות חיים נורמליים, להצליח בחיים – זה משהו שדפוק בו, במילים אחרות: הנאורוזה. את העולם ומה שיש בו הם תוכנתו לראות כמשהו נורמלי תקין, רוב האנשים בו מתפקדים כנורמליים שיש להם

תקנה, בעוד שבהם – משהו דפוק. ולא יעלה על דעתו של אותו 'דפוק' שהדבר הנפשי ממנו הוא סובל, היא דרכה של התת תודעה שלו להסתגל לחברה דפוקה ויחד עם זאת לשמור על קוד של עצמיות כלשהי. ומה שהכי קשה לתפוס לגביו הוא שעליו לחיות עם הנאורוזה שלו! לא לבטל אותה, כי בתוכה שמור הקוד של עצמיותו,

של האינדבידואליות שלו, המפתח שלו הוא להיות בקשר עם עצמו ועם העולם בו הוא חי. אך לשם כך עליו למצוא את הקוד בתוך המחסום הרגשי ואם הוא מצליח בכך הוא עושה קפיצה אדירה, קפיצה קוואנטית. אך החברה בה אנו חיים אינה מעוניינת באינדבידואליות שלו. זה דבר חסר שימוש וחסר תועלת לחלוטין מבחינתה. אינדבידואליות טובה אך ורק לצורך האדם עצמו וחייו האישיים. אך החברה האנושית הפכה למטרה בפני עצמה ומאמציה מכוונים לשימורה ופיתוחה. והיחידים החיים בה – או שמשרתים אותה או שהם מיותרים.

בעצם העובדה שיש באדם מסויים נאורוזה או כאב נפשי, בה עצמה אין אות לכך שהאדם אדם רע יותר או טוב יותר, אלא היא בבחינת אות לכך שהוא עדיין לא הלך לאיבוד בתוך המטווה החברתי השולט, (כי כנראה מעמסת הרגישות והאיכות שלו לא נתנו לו להיבלע ללא מאבק וללא פצעים). אדם עשוי להיות אדם 'טוב יותר' רק אם הוא מצליח לשחרר מתוך הנאורוזה שלו את האנרגיה היצירתית עימה הוא יכול לצמוח כאדם ולהביא את הפוטנציאל האישי שלו לכלל מימוש.

וזאת יעשה אם הוא מבין ומשכיל להבין שלנאורוזה שלו יש סיבה ותכלית. רק אם אינו מבטל את עצמו בגלל הנאורוזה, ואם הוא נחוש בדרכו להגשים את עצמו, (לא למרות וללא הנאורוזה, אלא יחד עמה ובגללה…).

יתר על כן, אדם הנושא בתוכו פונטציאל יצירתי ונפשי אמיתי – היות והוא חי בתרבות כמו שלנו – חייב לשאת בתוכו את הנאורוזה.

לעומתו – אדם שהתרבות השלטת הצליחה לאכול אותו כליל, אמנם לא נמצא בו שמץ של נאורוזה, אך גם לא שמץ של אינדווידואליות.

וכך, הנה הפרדוקס; כדי להיות אדם אינדבידואלי, אך גם מצליח, בתרבות של היום, האדם חייב לשמר בתוכו -אפילו בסודיות – עכבה או בעיה נפשית כלשהי. אך זה קשה מאוד, כי כאמור, ברוב המקרים, כשאדם מתקבל על ידי התרבות, והוא מצליח בה, קשה להניח שהצליח לשמר בה אינדבידואליות נעדרת הפרעות. רב הסיכויים שאם אין לו הפרעה, מן הסתם כנראה נבלע על ידי התרבות השלטת לחלוטין.

ובמקום עצמיות הוא מחזיק במשהו דמוי עצמיות, הוא מחזיק בזהות המבוססת על מסכה או פנטסיה כלשהי – שמה שמשותף לשניהם זה הניסיון לבנות את האישיות בהתאם לתכתיבים חיצוניים.

אנשים רבים חסומים לגבי העצמיות שלהם, כי הם מבוססים בפוזה החברתית. ואלה הרגישים מביננו, נאלצים לפתח נאורוזה, הפרעה, כדי לחיות עם המפלצות שהם מוצאים ברבדי החברה שמקיפה אותם.

ככל שאדם רגיש יותר, הוא זקוק ליותר 'בולמי זעזועים' – כפי שגורדייף קורא להם, 'בולמי זעזועים' – שכל תפקידם לאפשר לאישיות הרגישה לחיות עם מה שחי באנשים שסביבו, להתחבר לתאוות השררה, לחמדנות, לכוחנות, לסיאוב, ועוד… שכל כך קיים מתחת למסווה הזעיר בורגני המהוגן של החברה האנושית. ההפרעה אם כן היא כאמור כלי הסתגלותי וככל שאדם רגיש יותר, כן תהיינה ה'הסתגלויות' חריפות יותר.

נוכח המציאות הזו, הכלל הראשון הוא: לקבל את ההפרעה ולקבל את העובדה שההפרעה הנפשית היא אתה עצמך האמיתי. וזהו הדבר הקשה היותר. החברה האנושית מפתחת באמצעות התחרותיות את רעיון המושלמות וכולם מסביב מתנהגים באופן נורמטיבי; מדחיקים את הרצונות והמשאלות האמיתיים שלהם אל מתחת לשטח ולשטיח ומתנהגים כצפוי וכנדרש. אך זוהי כמובן התנהגות קונפורמית. אדם צריך לנטוש את הרעיון המסולף של מושלמות, כביכול. את ההתנהגות

הזו כאילו הכל בסדר, החיים נורמליים, והחברה נורמלית – ולאמץ את ההפרעה המגבילה אותו והמפריעה לו כמכשיר בדרך היצירתית לחופש וההגשמה האישיים.


——————————————————————————–

A man should not strive to eliminate his complexes, but to

get into accord with them; they are legitimately what

directs his conduct in the world.

זיגמונד פרויד

 

——————————————————————————–

מסה זו לקוחה מן הספר: "אאוטסיידרים ומורדים". הוצאת ידיעות אחרונות.2006

 

על אינטלקט ואינטליגנציה… חלק שני

 

ה': ומה בכל זאת קיים בתחום הפלואידי?
ועם זאת, אי אפשר להגיד כי כל תרבות ההשכלה שלנו מתעלמת מן הרובד הפנימי.

בבית הספר:

זה קורה בשיעורי ספרות: כשמנסים לפצח את מבנה היצירה כדי להגיע לרובד הפנימי. או בלימודי היסטוריה, כששמים את התאריכים בצד ומנסים להבין תהליכים היסטוריים. אבל בית הספר לא עושה את זה ביחס לחיים. העמקה והבנת המישורים העמוקים יותר מתרחשים בתנאי מוזיאון. הלימוד מקובע ומעוגן בתיאוריות קרות. אין כמעט הקניה של יכולת לעמוד מול פיסת חיים גולמית ולהיות מסוגל למצוא בה את החוקיות והמנגנון שגורם לה להופיע כך ולא אחרת. או אם להשתמש בלשון פואטית: להיות מסוגל לגאול מתוכה את החיים הכלואים.

ומה לגבי התחום האקדמי?

ובכן, בעשרות השנים האחרונות נוספות תורות, בעיקר לתכניות הלימודים האקדמיות, שמטרתן לפצח את המעטה הקשיח של העובדה ולגלות מבנה פנימי. רוב התיאוריות באות מן התחום הפוסט מודרני. וברובן מתייחסות לניתוח טקסטים, או התנהגות לא מילולית. והנה כמה מן השיטות, בקצרה:

ס מיוטיקה:

http://www.text-semiotics.org/ENGLISH/english.html

סמיוטיקה היא חקר הסימנים וסמלים. ג'ון לוק הוא הראשון שטבע את המונח ב-1690 ב"an essay concerning human understandin

סמיוטיקה עוסקת בחקר תבניות ההתנהגות האנושית בשעת תקשורת, על מרכיביה וצורותיה. צורה אחת היא המילולית: (והיא הנושא הראשי של הבלשנות). צורה נוספת היא הוויזואלית, תקשורת אל מילולית, או שפת גוף – הבעות פנים ומחוות גוף (מכונה קינזיס,או קינסיקה). ותורת המרחקים בין בני אדם, תנועה בין אנשים (פרוקסמיס, או פרוקסימיקה).


סטרוקטורליזם:

http://tinyurl.com/brh74

לפי הגישה הסטרוקטורליסטית, התרבות היא מערכת של סמלים שמאורגנים כמבנה בעל ניגודים בינאריים, דיכוטומיים. שמשקפים את טבעה האוניברסאלי של החשיבה האנושית. הסמלים מאורגנים בצורה של מבנה. התרבות מורכבת ממערכת קודים מסוימת בה אנשים מתקשרים/ות עם עצמם/ן וסביבתן/ם. מטרת הסטרוקטורליזם היא : פענוח הדקדוק הפנימי של החברה האנושית. לוי שטראוס – דיבר על "לא מודע קולקטיבי". ההנחה ביסוד הסטרקטורליזם טוענת כי מתחת לפני השטח קיימת חשיבה אינטליגנטית לא מודעת הבאה לביטוי, מעל פני השטח, בצורה של סימבול, שאותו צריך לפענח.

 

 דהקונסטרוקציה:

http://tinyurl.com/aoykb

דקונסטרוקציה היא שיטה פילוסופית וספרותית שתוארה לראשונה על ידי הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה. והיא קריאה ביקורתית של טקסטים.U הרמנויטיקה:

http://tinyurl.com/8gx3f

ההרמנויטיקה צמחה כגישה הומאנית לניתוח טקסטים. גישה זו מפענחת טקסט על ידי הצבתנו בהקשר שבו הוא הופק.

 

קונוורסיישן אנאליסיס:Conversation Analysis 

http://www-staff.lboro.ac.uk/~ssca1/sitemenu.htm

http://www.ai.univ-paris8.fr/corpus/papers/tenHave/mica.htm

Conversation Analysis CA היא שיטת מחקר שצמחה מתוך אתנומתודולוגיה וחוקרת את התבנית החברתית של השיחה, או יותר נכון, את החלפת תורות בדיאלוג. מחקר זה נעשה על ידי בדיקה מדוקדקת של הקלטה קולית של השיחה, אחת הדוגמאות הנפוצות (היא גם מופיעה בספרי: "אמנות השיחה") היא של הקלטה של אדם שמתקשר למרכז סיוע כלשהו, והמסייע שואל לשמו של התמקשר וזה 'לא שומע' את השאלה כחמש פעמים. למנתח את של הדיאלוג ברור שאם זה קורה חמש פעמים, ורק באשר לשאלה מסויימת, יש כאן מבנה עומק, או מניע נסתר שיש לחקור אותו וכו'.

אך שיטות ודרכים אלו לא שינו את דרך הלימוד הקיימת, הן יותר מהוות עלה תאנה לגבי המוחלטות של השכבה החיצונית של הדברים. אך כמו אפליית נשים; למרות שישנה הטבה בהרבה תחומים, המצב הבסיסי לא השתנה באופן מהותי. וכך גם בשדה הלימוד.

השיטות הללו (שברובן הן פוסטמודרניות) עוזרות בתחום התדמית. הן מאפשרות למערכת הלימודים להראות יותר שואפת מעמקים ופחות קבורה תחת יובשנות ותיאוריות. אך זה לא שינוי מבפנים, לא שינוי אמיתי. ולא שינוי שהשפיע על אופני הלימוד באופן גורף וכללי. אלה תיאוריות בשוליים של התחומים הנלמדים. והם נלמדים בקורסים שונים, כיותר כאזכור. אך מה שיותר חשוב, הם לא הביאו לשום שינוי מהותי בדרך לימוד טקסטים, או דרך לימוד של ההתנהגות של בני אדם.

למשל נושא התקשורת הלא מילולית, שהוא ענף של הסמיוטיקה, נעשה פופולרי בשנים האחרונות, אך יש מעט מאוד קורסים שלמים על הנושא במוסדות אקדמיים. למרות שנכתבו עליו עבודות אקדמיות רבות. הוא מוזכר בקצרה בקורסים של סוציולוגיה, או עבודה סוציאלית, ומלמדים אולי קטעים מתורת הפרוקסימיקה של אדוארד הול, ובזה מסתפקים.

 

ו': מעל ומתחת לפני השטח
אבל מדוע לא די בהשכלה רחבה? מדוע בכלל יש צורך בהבנות עומק ? מדוע אי אפשר לחיות את החיים כפשוטם, ורק להרחיב את ההשכלה שלנו אודות העולם שבו אנו חיים?

ובכן הבעיה העיקרית ביחס למציאות היא שכלי הקליטה שלנו מודעים רק לחלק מזערי ממה שמתרחש. ובדרך כלל זה החלק החיצוני, השולי. זה שהוא תוצר של תהליכים פנימיים וממושכים. החושים והשכל הרציונאלי נעשים שבויים בידי המציאות החיצונית. וכך אנו תמיד מופתעים כשתהליכים פנימיים הופכים לפתע (כביכול) למציאות.

אמנם אדם יכול לחיות מתוך כוונון תודעתי כלפי החלק הגלוי. אך בעולמנו זה רב הנסתר על הגלוי. ולחיות מתוך מכוונות לחלק הגלוי זה לחיות כמו צייד בג'ונגל, שמכוון תודעתו רק למה שהוא קולט בחושיו בתחום המצומצם אותו לא מסתירים העצים והצמחייה. ואילו לחיות כלפי החלק הסמוי זה לחיות תוך כדי כיוון התודעה אל התחום שמעבר לעצים.

וכדי להבין טוב יותר את עניין הסמוי והגלוי, נשוב לנושא השיחה: אנשים יושבים ערב שלם, מדברים. ומבלים בנעימים, כולם מחייכים, כמעט כולם מדברים והשיחה קולחת. ואיך מתחת לפני השטח? מאבקי כוח, תסכולים, יריבויות ישנות. זה לא מדבר עם זה, זוג אחד יחזור משם ויפצח במריבה אדירה, גבר אחד מאד מעוניין באישה שהיא לא אשתו. וזו שהוא מעוניין בה בכלל מעוניינת בגבר אחר שהוא לא בעלה. ניתן להאזין לשיחה תוך כדי התעלמות מן המישור הסמוי וניתן לנסות ולשים לב לשים לב למציאות הנסתרת. למשל שהרגישים והמיוחדים שבחבורה אינם משתתפים לא כי אין להם מה להגיד, אלא כי הקולניים והגסים נלחמים על רשות הדיבור. גברים מתפרצים לדברי נשים וכל נושא שיש בו אמירה מקורית נדחק מפני דעות קדומות.. וכו' וכו'. שימת לב לדרך בה השיחה מתנהלת תראה את פתחי הכניסה למה שעלום. מה שקורה מתחת לפני השטח. ועם זאת, אפשר להיות בהרבה ערבים כאלה, ולחזור הביתה ולחוש ש'היה נחמד'. ולא להיות מודע כלל לשום זרם תת קרקעי, שהוא המציאות האמיתית והמורכבת של מה שהתרחש שם.

בשיחות בדרך כלל לא עוסקים בניסיון להגיע לרובד הסמוי של מה אחד הדוברים באמת מרגיש. מה באמת הוא רוצה להגיד, למה הוא מתכוון, מה מתחולל אצלו בזמן שהוא אומר את שהוא אומר. התחושה היא שמה שאתה אומר, זה כל שקורה, ואין מאחרי זה שום מעמקים. זה כמו להאמין לפוליטיקאי שאומר שאין לו מניעים אישיים, מאחרי הצעת החוק החדשה. או להאמין לאיש מכירות שהוא מוכר את המוצר רק בגלל שהוא מאמין בו. אנו קונים את התדמית, כאילו היא הדבר האמיתי, את מראית העין שהלבוש מקנה לגוף, כאילו שאכן הגוף באמת נראה כך. וכך מחליפים המשוחחים, ביניהם, עובדות, מתכונים, ודברי טריוויה, לא כי אין להם עולם פנימי, אלא כדי להסתיר אותו וליצור מצג שזה כל עולמם.

ומה מאפשר לבני אדם לשוחח שעות על דברי טריוויה חסרי משמעות ורלוונטיות לחיים האישיים של המשוחחים? ובכן הנושאים שעולים הם נושאים בעלי מקדם גירוי גבוה. מחפשים עובדות של פאן, בידור, והעברת הזמן בצורה שתפרוק מתח, על ידי שעשוע, סקרנות, וכו'.

אנשים מדברים על דברים, במקום לנסות ולחדור אל מה שמאחוריהם. אנשים מחליפים האחד עם השני רשמים והתרשמויות על המציאות החיצונית של חייהם, ואין כמעט ניסיון לחדור אל מעבר לחומה אטומה זו כדי להוציא לאור את שחי בפנים. הדבר משול לרופא המאזין לתלונותיו של חולה, מביט בעורו ובגופו, אבל לא עורך בדיקות דם, שתן, סי, טי, וכו', כדי למצוא מה קורה בפנים.

(הערה: הרחבה לכל נושא השיחה, מצוי בספרי: "אמנות השיחה", ידיעות אחרונות, 2004)

ואם ינסה מישהו במהלך השיחה החברתית לחשוף מרקם תת קרקעי ולהצביע על יחסים נסתרים שקיימים מאחורי הפסאדה והתדמית החברתית הנעימה, יזכה להתנגדות מקיר אל קיר. וגם עם יעשה זאת באחד על אחד, לאחר הפגישה החברתית, הוא יתקל באותה התנגדות. לרוב בני האדם התנגדות עזה למה שהם רואים 'כחפירה' מיותרת בתוך הדברים. יש תחושה כי הדברים סך הכול הנם פשוטים למדי; אנשים פשוט ישבו ודיבורו והיה ערב מהנה, ולא צריך לסבך את הדברים סתם.

אמנם כשאדם בבעיה, הוא ישמח שהפסיכולוג שלו יחשוף מרקם חבוי שכזה, אבל זאת כי הוא זקוק לפתרון, ולא בגלל שהוא צמא לפגוש את הרובד סמוי. בדרך כלל, בחיי היום יום, חשיפת הרובד הסמוי מעוררת התנגדות וכעס.

אנשים מתבצרים בחלק 'המואר', במה שהם מכירים: החלק החיצוני והשטחי של מה שקורה, ומתעלמים ממי התהום.

ושוב, בחזרה למערכת החינוך: מערכת הלימוד הקיימת משקיעה מאמצים מרובים במיפוי 'החלק המואר', וכך מזניחה הקניה של יכולת התמצאות בחלק החשוך.

היא מפתחת חשיבה רציונאלית והסקת מסקנות ליניארית. שני אלה מתבססים על זמינות של מאגר נתונים גדול, ועל יכולת השוואה ופילוח של מדדים סטטיסטיים, שיוצרים מדרג על פי קריטריון כלשהו. אך חשיבה כזו רק טובה למיפוי טוב יותר של פני השטח ובשום פנים לא עבור העמקה אל הרובד של תהליכים פנימיים וודאי שלא אל הרובד העלום לגמרי, זה של הסיבה. לשם כך יש צורך בחשיבה אחרת, זו שלא נסמכת על נתונים, אלא על יכולת לפצח את הקוד של מה שנתפס חיצונית. עבודה ממין זה צריכה להיעשות על ידי 'מוח רזה', שלא ספג עובדות רבות שאינן רלוונטיות למציאות הקיומית שהוא פוגש ביום יום. לשם כך יש צורך במאזן שלילי בין חוויות למידע. כלומר מאזן שבו החווייתיות של האדם עולה על המידע שתומך ומסביר אותה. דבר יצור באדם רעב לפענח מידע.

אך במצב הקיים, המוח כבר לא חדיר למידע נוסף. והדרך העיקרית שבה המידע החדש יכול לחדור היא על ידי גירויים, בידור או פרובוקציה. בדרך כלל עצם המחשבה על עוד מידע, גורמת לתחושה של מיאוס והתנגדות.

מה שהאדם זקוק לו מבחינה חשיבתית היא הנגישות למידע רחב ולא את האכסון שלו. הנגישות מופעלת בתאם לצורך של האדם בנתונים חדשים.

אחת מן הבשורות הגדולות של אבי תורת הפנומנולוגיה אדמונד הוסרל

אדמונד הוסרל

פרטים נוספים:

 http://tinyurl.com/co3jo


היא שאיננו קולטים את כל המציאות כמות שהיא, רק את הפלח שנופל בתחום ההכרה, הידע והתפיסה שלנו. ובדרך כלל מן היתר אנו מתעלמים, או יוצרים אודותיהן תיאוריות קלישאיות.

לפי הוסרל והפנומנולוגיה, לרובנו ישנה אמונה ותפיסה כי כשאנו פוגשים את החפצים ועצמים שנקרים בחיינו, אנו מבינים אותם. לטענתו, האובייקט עצמו לא מספק אינדיקאטורים של מה הוא (כפי שמקובל במדעי הטבע), ואנו תופסים אותו או לפי איך שהוא מופיע באופן חיצוני, או לפי מה ששמנו והלבשנו עליו. אי לכך שומה על האדם לפתח חשיבה חוקרת שמטרתה לחדור אל תוך האובייקט, אל מה שנמצא מחוץ לתחום התפיסה השגרתי והמיידי. מעבר למסכה ולתווית שמציגה לנו הרמה השטחית של התפיסה. לשון אחר, חשיבה מפענחת.

ההבדל בין החשיבה המפענחת לחשיבה הרציונאלית. נעוץ בכך שהשנייה סמוכה ונשענת על עובדות. ומתמחה בהשוואה ומדידה של המובן מאליו. בעוד שהראשונה (החשיבה המפענחת) עוסקת בסימבוליקה ובמטאפורה של מה שגלוי. לשון אחר, החשיבה המפענחת רואה את מה שגלוי כסימבול למה שסמוי; והבנת המציאות החיצונית כסימבול למציאות הפנימית – מאפשרת לגלות בתוכה את המכניזם הפנימי. וזאת על פי בחינה של התהליך, אופן ההתנהלות והדרך בה חומר הגלם מאורגן.

(המחשה לחדירה שכזו למציאות הפנימית דרך 'פתחים' במציאות החיצונית, באתר של מחבר המאמר: פוטואנלסיס, שעוסק בניתוח צילומים על ידי התייחסות למצולם כמטאפורה וסימבול למציאות הפנימית: www.ipaper.co.il/photo

)

האדם המפענח מאזין למשפט שאדם אומר, אך הוא גם מקשיב לאופן בו המלים מחוברות זו לזו; מה בא קודם, ומה אחר כך. או שהוא מביט לצורת הישיבה של האומר את המשפט. שני אלה צריכים לדבר אל האדם ולספר לו את שחבוי.

א. המשפט המסוים אינו נאמר סתם ואינו מלמד על רמת ההשכלה בלבד, יש בו גם (או בעיקר) מטאפורה צפונה למסר או משמעות סמויה.

ב. צורת הישיבה, (בזמן אמירת המשפט) אינה תוצר של נוחות או כאבי גב, אלא היא מהווה סימבול לגבי מה מרגיש אותו אדם במצב הנתון.

אין דרך להגיע למישור הסמוי של המציאות בלעדי החשיבה המטאפורית. וזו מצויה בעיקר בהמספירה המושבתת, ההמספירה הימנית של המוח. בה יושבות האינטואיציה והיצירתיות. אך החשיבה המפענחת אינה נסמכת רק על האונה (או ההמספירה הימנית), היא נשענת על שיתוף הפעולה הסינרגטי בין שתי ההמספירות. שיתוף פעולה, כשמרכז הכובד (שני שליש לערך) מצוי בהמספירה הימנית. רק שיתוף הפעולה בין שתיהן יביא לפריצת דרך אל מה שלא נופל בתחום התפיסה הרדום והמצוי. שמתייחס רק למה שמופיע בתחום הגלוי ולא למה שמסתתר מאחוריו.

ולכאורה, כדי להרחיב את תחום התפיסה המוגבל שלנו, בא המדע ומנסה להרחיב תחום זה. וכל מה שנופל בתחום אותו בדקו וממדו הכלים הטכנולוגיים של המדע, רק הוא כשר ואמיתי, כל היתר הן פנטסיה ואמונות תפלות, ושייך לימים האפלים של ימי הביניים. כלומר, מה שלא נחקר מדעית, אינו אמין. ואכן, תפיסה זו מנפה הבנות תלושות והמצאות חסרות בסיס. אך מצד שני זה מעגן את האדם בתחום הצר של כלי המדידה שפיתח המדע. ואלה מתייחסים למישור העובדתי, השטחי ואינן מסוגלות לשפוך אור על התהליך והסיבה של התוצאה הסופית שאנו פוגשים דרך כלי הקליטה שלנו (חושים ושכל רציונאלי).

והמישור העובדתי עצמו מקבע את האדם במובן מאליו, בידוע.

 

ז': תחום ה'ידוע' ותחום ה'לא ידוע'
הידע, במערכות החינוך, מרחיב את תחום הידוע, והופך אותו לעמוס ומורכב.

אך הוא לא מלמד את התלמיד אודות תחום הלא ידוע, ולא מעניק לו את הכלים לחדור לשם, כדי להתמצא בו.

הסטודנט המצוי עוסק בידוע, ומתמחה בו. ולעבודת הדוקטורט הוא לוקח פלח זעיר מתחום הידוע, וממפה אותו עד לפרטים הכי זעירים.

אך הדברים החשובים בחיים מצויים בתחום הבלתי ידוע: אהבה, הגשמה עצמית, יחסים וכו'. למשל, אדם יכול ללמוד שנים רבות, אפילו פסיכולוגיה וכו', אבל כשזה בא לתחום התקשורת עם ילדיו, הוריו או אשתו, הוא מגלה שזה מצוי בתחום הלא ידוע, ושם אינו יכול להתמצא.

החינוך הקונוונציונלי הורג את התאווה והמיומנות לצוד את הבלתי ידוע מתוך הידוע.

במערכת החינוך (הרגילה והאקדמית) ידע החדש, הוא סוף הדרך. במקום שהידע הישן יהיה מפתן ופרוזדור לעולם עלום שמסתתר מאחוריו. כוונת הדברים כאן להגיד, כי במקום לרוץ כל הזמן קדימה לעוד ידע שכביכול מחדש לנו, (אבל בעצם מעגן אותנו עוד יותר בתחום הידוע), ישנם שערים ופתחים בתחום הידוע שכבר עברנו על פניהם מבלי משים. ואם נדע לאתר את הפתחים, לא נצטרך כל הזמן ידע חדש, גם הידע הישן יכול להוביל אותנו למחוזות הלא ידועים. ובזה כל העניין בעצם, כי אם לא חדרת אל הלא ידוע, נשארת באותה רמת בורות לגבי זה שמתרחש מאחורי התדמית של הדברים.

אדם שחי ביחס ללא ידוע – כל עובדה היא אצבע שמצביעה לכיוון אחר מאשר עצמה.

בעולם כזה, עובדה היא לא עובדה אלא סימבול למציאות אחרת, המסתתרת מאחורי הסתמי, הנדוש, השגרתי והחד ממדי.

 

ח': על עיוורון ופיקחון
ובכן, חיינו ברמת הידוע משולים לעיוור שתופס חדק של פיל ובטוח שזה נחש, או עיוור שתופס רגל של פיל ובטוח שזה עמוד וכו'.

(המשל ההודי הידוע על הפיל וחמשת העיוורים שכל אחד תופס חלק אחד מן הפיל ובטוח שזה משהו אחר).

ואז יעשה מאמצים אדירים לעבוד עם החדק או הרגל של הפיל.

על העיוור קודם כל לפקוח עיניים. עליו להרחיב הכרתו כדי שתכלול כמה שיותר מן הפיל ואז ישתחרר מן הצורך לאסוף עוד ועוד מידע לגבי החדק או הרגל.

האינטלקט הרגיל הוא רק חלק קטן ונמוך של התמונה. כדי לראות יותר ממנה, עליו להגיע למצב שבו התודעה איננה שבויה על ידי האינטלקט אלא פתוחה, משוחררת, רחבה וערה ואז שם זה מתחיל.

מי שרואה רק את מה שנופל בתחום הצר של ההיגיון והחשיבה הליניארית, הוא עיוור, כי הוא לא רואה את מה שמתחת או שמעל וודאי שלא את מה שמעבר .

חיים ביחס לידוע (חיים ברמה האינטלקטואלית) הם חיי עיוורון. עיוורון למה שמעבר לרציונאליות הליניארית הזמינה והשכיחה. בהשוואה אליה, חיים ביחס ללא ידוע (חיים ברמה האינטליגנטית) הם חיים עם עיניים פקוחות.

 

ט': מדוע? מישל פוקו ואילן גור זאב
וכאן הגיע המקום והזמן לשאול: מדוע? מהי הסיבה, סיבת העומק, לכך שכל שיטת הלימוד כיום מבוססת על שינון והפיכת המוח לארכיב?

ובכן, ניתן לספק תשובה שנסמכת על חשיבה קריסטלית/קונבנציונלית, וניתן לעשות אקספרימנט עם חשיבה פלואידית/יצירתית. במקרה השני התשובה תהיה רדיקלית, כמעט בדיונית. אך זה ייתן מושג על ההבדל בין חשיבה שצמחה במערכת הלימודים הקיימת וחשיבה שהצליחה לדלג עליה מבלי לוותר על התהייה הבסיסית לפשרם של דברים.

ובכן לשלטון ישנה נטייה להתבסס על דיכוי זכויות הרוב, או האחר. שלטון טוטליטארי עושה זאת על ידי הפחדה ועונשים פיסיים, ואילו שלטון מתוחכם יכול לדכא את היכולת של האדם לחשוב עבור עצמו. ברגע שהממסד של צורת ממשל מסוימת הצליח להשתלט ולעצב אופני חשיבה של הדור הצעיר, שלטונו מובטח.

אלה הקוראים את יצירתו של ג'ורג' אורוול, 1984 בגישה פלואידית, מבינים שהוא לא כתב על העתיד אלא על ההווה, אך הוא היה צריך להסוות זאת כחלק מז'אנר של ספרות בדיונית. מותיר למי שמרחיק לכת באינטליגנציה שלו את היכולת לחשוף את האמת הקיומית הרלוונטית מתוך הכתוב. ובכלל, בתקופה בה החשיבה העצמאית של היחיד והיכולת שלו לפענח את המציאות – מצויים תחת עול של לימודים ואינדוקטרינציה סמויה – האמת אודות הקיום מצויה בגלות. היא נדדה למחוזות המעורפלים של האמנות. שם היא שוכנת מוסוות ומוצפנת תחת קודים של מטאפורות ודימויים אומנותיים. (ולא סתם באמנות, היא מצויה יותר בשוליים של האמנות, באמנות האזוטרית, הרדיקלית). ואילו הלימודים מככבים בבימה המרכזית של התרבות. משתרגים לצדדים ומסתירים את האמת על ידי ערפול מערכת הסקת המסקנות העצמאית בעזרת ים אינסופי של עובדות סתמיות.

למעשה כל ממסד שאינו נסמך על כוח פיסי, הטלה לבתי כלא והפחדה על ידי עינויים ומוות – מדכא בעיקר על ידי השתלטות על שני מנגנונים אצל האדם, אחד זה מגנון המין והשני מנגנון החשיבה העצמאית. ומי שכתב בדיוק על דיכוי שני המנגנונים הללו היה מישל פוקו.

 

מישל פוקו

מישל פוקו בויקיפדיה (עברית): http://tinyurl.com/7eqfk

אתר המוקדש למישל פוקו ולהגותו (אנגלית): http://foucault.info/


ההיסטוריה, טען פוקו, היא היסטוריה של תולדות הכוח. פעם הכוח היה אצל השליט הדיקטאטור, בימינו הכוח עבר למדע. ישנה רשת קשרים בין כוח לבין ידע. שליטה על מגנוני הידע היא הדרך המודרנית של הממסד בימינו להפעיל שליטה. למעשה מדבר פוקו על מערכי ידע/כוח – הכוח והידע משולבים זה בזה בצורה שאינה ניתנת להפרדה. הידע מייצר כוח והכוח, בתורו, מייצר ידע.

פוקו כתב על הקשר שבין ידע לכוח. וחשף בזאת את אחת הסיבות מדוע רוב בני האדם חייבים לעבור כל כך הרבה שנים של התניה אינטלקטואלית, בטרם יהיו כשרים להיות בוגרים בחברה. כי ככל שהחשיבה העצמאית יכולה למצוא פגמים רבים יותר – במערכת החברתית הקיימת, כך יש צורך במערכת התנייתית – מאסיבית יותר. כלומר, הסיבה למספר השנים הרב שלומד כל תלמיד, והחומר העצום שעליו לשנן אינה נוצרת בגלל החשיבות של חומר הלימוד – כמבוא לעולם ולחיים, אלא יותר כאמצעי הרדמה עבור החשיבה הפלואידית שיכולה לפלח ולפענח את הריקנות והכזב שמאחורי התדמית החיצונית של החיים בחברה בימינו.

וכך יוצא שאלה שלמדו שנים רבות יותר נחשפו להתניה מלאה יותר, והם אלה שמחנכים, מלמדים ומובילים את אלה שהם בעלי השכלה פחותה. וכך השליטה על החשיבה העצמאית מגיעה לשלמות.

פוקו כתב על הפנים הכפולות של הידע. הידע כמכשיר שליטה. הוגה אחר מתייחס אף הוא לפנים כפולות, אך הוא מתייחס לפנים הכפולות של החינוך. החינוך כמכשיר מנרמל. והמדובר על הוגה ישראלי, בשם אילן גור זאב

 

אילן גור זאב  ז"ל

פרטים נוספים עליו:

http://construct.haifa.ac.il/~ilangz/new/

אילן גור זאב הוא מרצה לפילוסופיה בחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה. כותב בכתבי עת מקצועיים על נושאים פילוסופיים מסורתיים ומנסה להציג את הרלוונטיות של הפילוסופיה במסגרת עיוניו בנושאים יום-יומיים מגוונים. מאמריו וספריו תורגמו לערבית, סרבית, פורטוגזית, פולנית ואנגלית.

בספריו הוא יוצא נגד מערכת החינוך הקיימת, במיוחד בספר: "לקראת חינוך לגלותיות". שם הוא טוען כי היא מסתירה מאחריה הונאה עצמית ופשע מוסרי. וזאת מכיוון שהיא מציעה רק נקודת מבט אחת והיא נקודת המבט המדעית (אינטליגנציה קריסטלית. – ג.ר.). המדע רודה בכל נקודות מבט אחרות וכל ניסיון לראות את המציאות מנקודת ראות אחת, בין אם זו פרדיגמה מחקרית או מורשת תרבותית, משמעו הסתרת ריבוי פניה של המציאות והעדפת הנוחות הפסיכולוגית על פני האמת הפילוסופית, ופשע מוסרי משום שאימוצה של תורה או עמדה בעלת תוקף מוחלט היא כידוע מרשם בטוח לרודנות ולכוחנות רצחנית.

גור זאב מעדיף תודעה חופשית ונוסקת (אינטליגנציה פלואידית – ג.ר.) על פני תכנות מנטאלי. התודעה נחנה בכלים של תבונה, מצפון ויצירה להגשמה הדרגתית של התכוונויות אלה.

לשיטתו, החינוך ומערכת ההשכלה עוסקים רק לכאורה בהקניית מידע. הקניית הידע היא רק מעטה מאחוריו מסתתרים אינטרסים אחרים. והאינטרס העיקרי הוא הנרמול. הפיכת הרוח החופשית של האדם לכלואה בנורמות מקובעות. חינוך זה יוצר סובייקטים שמישים, כנועים וצייתנים.בעוד שהחינוך האינטליגנטי אמור דווקא לפתח את הרוח החופשית היוצרת, ולהכיר אתוסים חלופיים.

כוחו של החינוך המנרמל הוא בכך שהוא סמוי. הוא עובד דרך סימבוליקה סמויה.

לטענתו השיטה הקיימת מתפקדת דרך מנגנונים של דה-הומניזציה שמקבעים את הערך הכלכלי כערך המוחלט ומגמדים את האדם לממד היצרני-צרכני שלו – ומכאן החובה ליצור תרבות-נגד וחינוך-שכנגד שישמרו את צלם האנוש ויבטיחו את חירות הרוח.

החינוך המנרמל (הקריסטלי – ג.ר.) יוצר בצעירים תודעה כוזבת, ובולם את התפתחותם כיצורים חושבים עצמאיים. הוא רואה את האוניברסיטאות בישראל כבתי חרושת למחקרים וכמנגנונים אנטי-אקדמיים להחנקת משמעות רוחנית, עמדה מוסרית וביקורת פוליטית.

בספרו: פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל הוא מפתח את הרעיון של החינוך המנרמל, (הקריסטלי). שלכאורה דוחס מידע, אבל בעצם מעביר אינטרסים תרבותיים במסווה של ידע אובייקטיבי.

לתפיסתו, מטרת החינוך המנרמל היא שימור הסדר הקיים ושיעתוקו. יעילות החינוך המנרמל גדלה ככל שהוא שקוף יותר, בלתי-נראה לנשואיו. חינוך זה הופך את האדם מסובייקט לאובייקט

החינוך המנרמל, (אינטליגנציה קריסטלית –ג.ר.) מנפץ אותנטיות ומשליט במקומו את הסדר הקיים. החינוך המנרמל מייצר את בני-האדם כך שיתאימו לנורמות השוררות ושישקפו אידיאלים, סמלים ומיתוסים בעלי חיוּת, עצמה ויצרנות, המסורים לשעתוּק הסדר הקיים. הם רתומים ברתמות של נאמנות ללא-סייג לאינטרסים ולכוחות השולטים במרחב שהם הופכים ל"ישראלי".

גור זאב לא רק פוסל את החינוך המנרמל, אלא מציע אופציה חלופית, חינוך ששואף להתגבר על מנגנוני הייצור האלימים של האמת ההגמונית ולהציג מחויבות מוסרית לאותנטיות אנושית בלתי-מדוכאת.

החינוך שכנגד (אינטליגציה פלואידית – ג.ר.) לוחם במציאות הוודאית של עובדות מדעיות ומציע חלופה בדמות היחשפות והתמודדות עם מציאות שאינה מובנת מאליה. מציאות כאוטית שהסדר הקיים רק מסתירה.


י': לסיכום:
מערכת הנורמות הקיימת מחשיבה ביותר רכישת ידע והשכלה. נורמת ההשכלה מולכת ברמה, ומתגמלת את אלה שעברו את המסלול הארוך יותר. והם אלה השולטים על אלה שעברו מסלול פחות ארוך ומדופלם.

פעם שלטו האצילים, הברונים, בעלי האחוזות והמלכים. היום המלך הוא בעל שלושת התארים.

במאמר זה נעשה ניסיון לתאר את מערומי המלך, דרך מחלצות תאריו והשכלתו.

לא רק שההשכלה לא עושה את לומדיה לחכמים יותר, היא למעשה משביתה את יכולתם לפענח את המציאות ולחדור לעומקיה.

ההשכלה כעלה תאנה. המסתיר מערומים של הבנה מהותית והאמיתית של החיים והקיום.

ההשכלה כגושפנקא מכובדת לבערות ובורות באשר לרובד הפנימי והאמיתי של חיינו.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

15.8.2005


ביבליוגרפיה
 אילן גור זאב:

פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל מאת אילן גור-זאב. אוניברסיטת חיפה-זמורה-ביתן, 311 עמ' + הערות ומפתחות

לקראת חינוך לגלותיות' רב-תרבותיות, פוסט-קולוניאליזם וחינוך-שכנגד בעידן הפוסט-מודרני, הוצאת "רסלינג".

אסכולת פרנפורט וההיסטוריה של הפסימיזם. מאגנס. 1996

חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי (1996); פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל (1999); השמדת הזיכרון הקולקטיבי של האחר 2003).

 

 ריימונד קאטל:

 

Cattell, R. (1936). Guide to Mental Testing. London: University of London Press

Cattell, R. (1987). Intelligence: Its Structure, Growth, and Action. New York: Elsevier Science Pub. Co.

 מישל פוקו:

תולדות השיגעון בעידן התבונה (כתר 1988)

תולדות המיניות 1 – הרצון לדעת (הקיבוץ המאוחד 2000)

הטרוטופיה (רסלינג 2003(

הארכיאולוגיה של הידע, רסלינג, 2005

 

 אדמונד הוסרל:

הגיונות קארטיזאניים, הוצאת מאגנס

מבחר מאמרים, מאגנס

משבר המדעים האירופאיים

 

 ג'נט בלסקי:

 

Belsky JK (1990), The Psychology of Aging: Theory, Research and Intervention. Pacific Grove, Calif.: Brooks/Cole.

Belsky JK (1997), The Adult Experience. St. Paul, Minn.: West Publishing Company.

 על שתי ההמספירות של המוח:

Gazzanaga, M.C. (1967). The split brain in man. Scientific American, 217, 24-29.

Geffen, G., Bradshaw, J. L., and Nettleton, N. C. (1972). Hemispheric asymmetry: Verbal and spatial encoding of visual stimuli. In Max Coltheart (Ed.), Readings in Cognitive Psychology. Toronto: Holt, Rinehart and Winston of Canada, 336-344.

Hellige, J.B. (1993). Unity of thought and action: Varieties of interaction between the left and right hemispheres. Current Directions in Psychological Science, 2, 21-25.

Iacoboni, M., & Zaidel, E. (1996). Hemispheric Independence in Word Recognition: Evidence from Unilateral and Bilateral Presentations. Brain and Language, 53, 121-140

McFarland, K., & Ashton, R. (1978). The influence of brain lateralization of function on a manual skill. Cortex, 14, 102-111.

 על אינטליגנציה פלאודית וקריסטלית:

Ashton, M. C., Lee, K., Vernon, P. A., & Jang, K. L. (2000). Fluid intelligence, crystallized intelligence, and the openness/intellect factor. Journal of Research in Personality, 34(2), 198-207.

Horn, Jack (1970) "Organization of data on life-span development of human abilities" in Life- span developmental psychology: Research and Theory. R. Goulet and P.B. Baltes (eds.). New York: Academic Press.

Horn, Jack (1976) "On the myth of intellectual decline during adulthood" in American Psychologist.


אתרים על אינטליגנציה קריסטלית ופלואידית:

תרשים זרימה של שתי האינטליגנציות, במהלך החיים:

 

http://www.psy.pdx.edu/PsiCafe/Overheads/FluidVCrystal.htm

 

 על שתי האינטליגנציות בויקיפדיה:

 

http://en.wikipedia.org/wiki/Fluid_and_crystallized_intelligence

 

 אינטליגנציה קריסטלית:

 

http://tinyurl.com/e2r25

http://penta.ufrgs.br/edu/telelab/3/crystall.htm

http://tinyurl.com/7dgzs

 

 

אינטליגנציה פלאודית:

 

http://tinyurl.com/b48ed

http://penta.ufrgs.br/edu/telelab/3/fluid_in.htm

http://tinyurl.com/cpdxw