ארכיון תגית: מודעות

ההבדל בין לחיות… ולחיות!

ונתחיל במשפט מפתח מוזר ומסתורי במקצת.

יש מוות אחרי החיים וישנו מוות אחרי ה'אין חיים'.

לכולם נדמה שאם אנו חיים זה אומר שאנו חיים. אז זהו שזה טריק של אוטוסוגסטיה.

רובנו עובר את החיים בשגרה של פעולות מכאניות (שבהן אנו יודעים איך לנהוג ואיך להתנהג. וכשאיננו עסוקים בפעילויות טכניות מכאניות במוד אוטומטי – אנו מצויים בציפייה למאורעות שיקרו. (קרוב לוודאי שלא יקרו…).

דוגמא לשגרה (או אוטומציה) של פעולות מכאניות היא נהיגה במכונית, אנו יכולים לנהוג מאות קילומטרים ולא 'להיות שם'* אך אם הולך רגל מתפרץ לכביש פתאום, בבת אחת אנחנו נוכחים שם לגמרי. סכנה תמיד מנכיחה אותנו. השאלה היא האם אפשרי ה'היות שם' ללא סכנה? ללא דופק מואץ וזיעה קרה?

לגבי רוב האנשים כשהם מתים הם מתים לגמרי (ככל בני האדם), אך כשם חיים זה לא אומר בהכרח שהם חיים לגמרי. האמת היא שהם לא. הם 'לא שם'.

רובנו נותן לחיים לעבור מבלי שנתעורר לכך שאנחנו חסרים: אנחנו לא 'שם'. כל העניין של להיות חי הוא ב'להיום שם', או בעצם: 'להיות'. **

החיים עוברים ואנו יכולים להיות נותרים מחוצה להם. פועלים אוטומטית, כבמתוך שינה.

ואם כך הוא הדבר, אז מה ההבדל המשמעותי בין היות חי להיות מת? הרי החי יכול לחיות כאילו הוא כבר מת, אך המת לא יכול לחיות כאילו הוא עדיין חי. [זו נקודת יתרון שיש לנו החיים על פני המתים, אך נקודת יתרון זו אינה מנוצלת בדרך כלל].

אז מה באמת ההבדל בין להיות חי (ולא להיות שם, להיות נוכח) ובין להיות חי ולהיות שם, להיות נוכח?

והנה מספר אנלוגיות שמדגימות יפה את ההבדל הזה שבין להיות חי (ולא להיות שם, להיות נוכח) ובין להיות חי ולהיות שם, להיות נוכח. (או ההבדל שבין 'לחיות…'  ל'לחיות!). אנו יכולים לשמוע הקראת שירה ולא להיות שם, הכי קל זה לא להיות שם בהקראת שירה, כי זו מצריכה תשומת לב מורכבת, רב רבדית. אך למשוררים או למרצים שמלמדים שירה באוניברסיטה, יש את זה בהחלט, אך קרוב לוודאי שכשהשיעור נגמר, הם חוזרים למצב 'הזומבי' הרגיל של הרוב.  

דוגמא נוספת קיימת בהבדל שבין שמיעה להאזנה (או הקשבה); ההבדל הוא הבדל של תשומת לב, שנעדרת בשמיעה בלבד, וקיימת בהאזנה או בהקשבה. ההבדל הזה של נוכחות בהקשבה – קיימת גם בהבדל שבין הסתכלות להתבוננות, בין פטפוט לדיאלוג, ושוב, הגשר בין שתי הרמות הוא תשומת לב. עוד דוגמא? בבקשה. סטודנט באוניברסיטה יכול לשבת בהרצאה, להיות פזור דעת, וכשיצא מן הכיתה, יכול להיות אפילו שהוא לא ידע מה היה בשיעור. ובטח שלא יוכל לתת תמצית אינטליגנטית של דברי המרצה. כדי להיות שם עליו לאסוף עצמו. (כמו שכלב רועים אוסף את הכבשים הפזורות  בשדה והופך אותם שוב ללהקה או עדר. (כי זו הדרך היחידה שכולם יוכלו לנוע למטרה אחת).

כדי להיות נוכח בהרצאה גם ברובד הפנימי צריך להכניס תשומת לב, לעקוב אחר דבריו של המרצה, לנסות להבין להיכן הוא חותר, מה נקודת הבסיס ממנה הוא יוצא לדבריו. ובמיוחד מה המשמעות של דבריו, ביחס למה שהסטודנט יודע עד כה אודות הנושא.

תשומת לב אינה מאמץ קל אך הערך שלה רב. מתי אנחנו שמים לב? מן הסתם כשאנו חוצים כביש רחב וסואן שלא במעבר חצייה. או בדוגמא הקודמת עם הולך הרגל שמתפרץ לכביש, או כשאנו מעבירים כוס קפה רותח מעל רגליו של אדם כדי להעבירו למי שיושב לימינו, והכוס מלאה כמעט לגמרי.

ואכן יש כאלה שיגידו שלחיות עם שימת לב באופן המשכי וקיים זה להיות כל הזמן במצב חירום (ואכן שלוש הדוגמאות הן סוג של מצב חירום). ואכן כן, לחיות בתשומת לב מתמדת, להיות שם כל הזמן – זה מבחינה מסוימת לחיות כל הזמן במצב חירום, אך אחרת החיים חומקים מאתנו. אך בחיינו הרגילים כשאין מצב חירום, אני מתמסרים בחפץ לב לטייס אוטומטי ותשומת הלב שלנו רדומה. וכך אפשר ללכת ברגל במסלול ידוע ללא תשומת לב כלל, לשוחח (ללהג) ללא תשומת לב, לאכול ללא תשומת לב. (אלא אם כן זה שופט בתחרות 'מאסטר שף'…) אבל אי אפשר לקרא ספר ללא תשומת לב, אי אפשר להבין הסבר של איך להגיע למקום כלשהו ללא תשומת לב.

 כל העניין הוא להפוך את תשומת הלב למודוס קבוע.

וכאן יכולה להישאל השאלה: האם באמת ניתן לחיות כך? עם תשומת לב בכל רגע? (כלפי חוץ וכלפי פנים –כאחד)? לחיות כל הזמן כאילו אנו חוצים כביש סואן ללא מעבר חצייה? האם זה  ניתן בכלל? הרוב יגידו, מן הסתם, שזה לא אפשרי, זה מעייף מידי ואם כן אז רק לפרק זמן מוגבל וקצר.

ובכן זה סוג של מצב חירום שדווקא ניתן להתרגל אליו. (כשמצב החירום נעשה הרובד האמצע של חיינו), לכוון את תודעתנו לתדר של מצב חירום תמידי כך שזה הופך להיות המצב הנורמלי. כפי שיכול להעיד כל חייל במארב או במוצב קידמי; מצב חירום הופך למודוס וויונדי, Modus vivendi. (מצב של מלחמה קרה שהופך לנורמה).

ולא מגיעים לזה בקלות או במהירות, כלל וכלל לא. זה עניין של תרגול ואימון. ונחישות.

כדי לחיות יש לעשות מאמץ תודעתי. אך לא מאמץ של הפעלת כוח, כזו שמחממת את הדם ומכניסה את המערכת למצב של Stress . אם אני צריך להידרש למילה או משפט שיגדירו את סוג המאמץ הדרוש לחיים מתוך תשומת לב קיימת -  הייתי מדבר על כוונה, התכוונות, כיוונון. אנו מכונה ברמה מאוד גבוהה, מספיק לשלוח הנחיה ואנחנו שם. (כפי שזה קיים בשיטת אלכסנדר למשל) כך זה אמור ויכול להיות, אך המערכת התרגלה לעבוד מתוך לחץ וסטרס. וקשה לעבור מעודף מאמץ לפעילות שרק נותנת הנחיה ואנחנו שם. אם צריך לתת לזה אנלוגיה אז אנלוגיה מתחום פיזיקת הקוואנטים תתאים יותר. המונח הוא קפיצה קוואנטית. קפיצה אל ההיות. אל להיות, אל ה*Dasein. ואולי הדימוי או המילה היותר מתאימה, במקום הפעלת כוח מכאנית, ישנו Projection  השלכה של התודעה לעבר היות נוכח.

זו הרמה הגבוהה של לחיות; להיות שם תודעתית והווייתית, כשלא מדובר בהפעלת מאמץ מכאני כלל.

ישנן 3 רמות  של לחיות את החיים.

  1. הרמה הנמוכה והמכאנית והאוטומטית ביותר היא רמת הצרכנות (Have To) ולא משנה אם זו צרכנות של הגות גבוהה, מוסיקה קלאסית, פורנוגרפיה או מאכלי גורמה (או ג'אנקפוד). צרכנות היא צרכנות; להספיק ולדחוס עוד ועוד אובייקטים לצריכה.  וברמה זו תשומת הלב נעדרת לחלוטין.

  2. הרמה הבאה (הגבוהה יותר) זו רמת הפעילות (Do To). כאן זו הרמה של עשייה, הריצה אחר משהו, התחרות. להספיק לדחוס לתוך היום עוד ועוד פעילויות ומטלות. כאן בכל אופן צריך קצת יותר תשומת לב מאשר זו הקיימת בצריכה של משהו. הייתי אומר בהערכה גסה, שכאן יש כ10% של תשומת לב, לעומת 90% של פעילות מכאנית אוטומטית.

  3. הרמה הגבוהה והיחידה שבה אדם באמת נוכח וחי היא רמת ההיות

To Be )) מאה אחוז של תשומת לב כל הזמן. ואז זה כבר לא מאמץ בכלל, זה פשוט להיות. כפי שהפרח הוא רק להיות, ופרה היא כולה היות (To be ) גם הכלב והחתול הם בהיות שלהם. כול כולם כאן, לגמרי.

אה, כן ועוד דבר קטן… בלי שקט פנימי, דממה ורוגע מוחלט ברגשות, ביצרים ובמחשבות, ההיות לא יצליח להיות.

**

גבריאל רעם, 4.7.14

**

* ה'להיות שם', הוא מונח ידוע של הפילוסוף הגרמני היידגר. בגרמנית ה'היות שם' נקרא: Dasein  ולטענתו זה מה שחסר בקיום האנושי הרגיל, אין לנו את ה'היות שם',

** מונח זה של 'להיות שם' קיים לא רק אצל היידגר, הוא קיים בשיטת הדרך הרביעית של גורדייף, והיא ידועה בשם: "זכירה עצמית' ואצל ויליאם ג'ימס זה ידוע בשם: אינטרוספקציה (התבוננות פנימית) . או ביתר פשוטות: מודעות עצמית. לאחרונה זכתה 'ההיות שם' (או מתן תשומת לב כדרך חיים) לפופלריות דווקא דרך מונח בבודהיזם: מיינדפולנס Mindfullness  שכיום מוכנס לטיפול הפסיכולוגי, לבתי כלא, , בתי ספר ואומצה על ידי סטיב ג'ובס  (אפל) ומארק צוקרברג (פייסבוק).

—————–

הערה: מן הראוי היה שרשימה זו תיכלל בסיפרי החדש: "החיים, רשימות מן הגלות", אך לצערי היא נכתבה לאחר שהספר יצא לאור…

מודעות למשאב המתכלה: הזמן

 

 

אין דבר אחר מלבד הזמן.

החטא הגדול ביותר הוא כלפי הזמן.

האם האיש הזה, מולי, שמילא כוס קרטון בקפה ונעלם במוסך יודע, יודע עכשיו, שבזמן מילוי כוס הקפה, עוד חלק משארית חייו התכלה לו ועתה נותר לו עוד פחות זמן לחיות…

אנו חיים על חשבון הזמן שהולך וקטן, הלך וכלה.

ואין לנו כלל מודעות ולו חלקית, בזמן אמתי, שכל רגע שאנו חיים בא על חשבון מה שנותר לנו לחיות.

כמו חשבון בנק עם כמות מסוימת של כסף, וכל הוצאה כספית בחשבון מותירה בו פחות כסף. והנמשל כאן הוא שכל רגע שאנו חיים הוא על חשבון הזמן שנותר לנו לחיות. כל רגע שאנו חיים מקצר את המשך שנותר לנו לחיות.

ואין כל קשר בין מה שאנו עושים עם הזמן ובין עובדת התרוקנותו המתמדת. אנו יכולים לחיות חיים נאצלים, או חיים מושחתים, אנו יכולים לבזבז  זמן על בטלה או על השקעה תועלתית. לגבי הזמן זה לא משנה . הוא יתרוקן באותה המידה ובאותו הקצב. אך מה שכן משנה זו חוסר המודעות שלנו לכך שאנו חיים חיים שאולים. שאולים משארית חיינו. אין לנו שמץ של מודעות לכך שרגע זה נגרע מסך הרגעים שעוד נותרו לנו. כל רגע שאנו חיים מותיר לנו פחות זמן ומקרבנו בכך אל סופנו.

בעיקרון, המוות לא מגיע בגלל תאונה או מחלה, (הוא אכן יכול להגיע בגלל אחת מסיבות אלו), הוא יגיע כשלא יהיה לאדם יותר זמן לחיות. זה יכול להיגמר בגיל 70 או אפילו 130, אבל יום אחד המשאב הזה יתכלה עד תום ולא יוותר עוד זמן. יום אחד שארית הזמן שלנו תגיע לסופה ולא משנה גם אם אדם יאריך את חייו עוד ועוד על ידי חיים נכונים (יהיו אשר יהיו), יום אחד זמנו יגיע לסופו.

וכמובן שאין שום דבר שאפשר לעשות לגבי זה, הזמן יגמר כעבור תקופה מסוימת, זו או אחרת, איך שלא יהיה. ודבר זה ידוע פחות או יותר, ברמה זו או אחרת של וודאות, אך הנקודה היא לא בעובדת המוגבלות של משאב הזמן, אלא בכך שאנו חיים בחוסר מודעות  מוחלט לגבי זה שאנו חיים על זמן שאול. וחוסר מודעות מוחלט, יוצר חוסר ערך מוחלט. אנו מעריכים משהו על פי מידת המודעות שלנו כלפיו. בהעדר מודעות – אין ערך.

אם אדם אינו מודע לכך שאישה שהוא אוהב מאוהבת בו, לא יהיה עבורו שום ערך לאהבתה אותו.

אם אדם קונה מכונית מובחרת במיוחד, מזארטי, או פרארי. אם אין לו מודעות ביחס לערכה, אזי הוא יעריך אותה בהתאם למגבלת המודעות שיש לו לגבי שוויה. הערך לא יהיה בהתאם לשוויה האמתי אלא בהתאם לערך המיוחס על פי רמת מודעותו לערכה שלה המכונית.

חיים ללא מודעות לזמן, שוללים מהם כל ערך.

בהעדר מודעות לכך שאנו חיים על זמן שאול, (שכל דקה שאנו חיים היא על חשבון הדקות שעוד נותרו לנו לחיות) – חיינו לא יהיו בעלי ערך עבורנו.

אך בנוגע לזמן, זה לא רק חוסר מודעות ששוללת ערך. הזמן מוגבל, והולך ומצטמצם כל הזמן, כך שיש כאן חוסר מודעות כפולה, האחת לזמן והשנייה למוגבלותו והצטמצמותו המתמידים.

ואכן, ככל שמשאב מסוים הינו נדיר או מוגבל (יהא זה זהב, אנרגיה, אהבה, ידידות אמת וכו') כך ערכו יעלה. אך ללא מודעות לנדירותו או מוגבלותו – לא יהיה שום ערך לאותו המשאב. אין ספק שאדם שנותרו לו חודשיים של חיים, יעריך את הזמן שנותר לו באופן שונה לגמרי, כי עכשיו יש לו מודעות לתהליך התכלותו של הזמן. כעת מוחש לו שכל רגע שעובר מקטין את הזמן שנותר לו. וכל רגע יהיה ספוג במשמעות וערך. (אבל זה נכון באותה המידה לגבי כל בני האדם, רק שהם מצליחים להתחמק מן המודעות הוודאית לגבי החיים על זמן שאול שהולך ומתכלה בכל רגע).

בקיצור, חיים ללא מודעות הם חיים ללא ערך. וזמן שאין מודעות לגבי מוגבלותו והתכלותו המתמידים, יהיה זמן חסר ערך, מה שיוביל לחיים חסרי ערך.

את המודעות ניתן להמשיל לאור חשמל בלילה. ללא אור בדירה, לא ניתן להעריך אם יש בה מטילי זהב עד התקרה או רהיטים מפלסטיק.

כך שבסופו של דבר לא משנה כמה שנים חיינו, וגם לא מה עשינו איתם: עד כמה נהנינו או התפתחנו או תרמנו, או כל דבר אחר שעשינו או לא עשינו עם חיינו – מה שמשנה היא מה הייתה מידת ורמת המודעות שלנו בכל רגע לכך שהרגע הזה נלקח מן הזמן השאול שעוד נותר לנו. ללא מודעות קשה מאוד זו, יהיה לחיינו מעט מאוד ערך עבורנו, אם בכלל.  

עד כאן הדברים פשוטים. אך הם אינם פשוטים כלל. הסיבה מדוע ישנה חוסר מודעות כה גורפת לעובדה שכל רגע של חיינו הוא על חשבון מה שנותר – היא סיבה אמוציונלית. המודעות הזו להתמעטותו של הזמן תוך כדי ועל ידי, החיים, אם באים אליה בגישה רגשית, גורמת לתסכול עמוק, רתיעה וסירוב להשלים עם זה. ועל כן אנו חיים בהדחקה עמוקה של עובדה ברורה זו. כך שבעיית חוסר המודעת לזה אינה בחוסר המודעות, אלא במפגש עם עובדה זו דרך רגשותינו. וזו הבעיה הגדולה והאתגר הגדול: לפגוש את האמיתות הקשות של חיינו עם התודעה ולא עם הרגשות. ומן הסתם כדי להגיע ליכולת לרסן את הרגשות ולפתח את התודעה ככלי פנימי שפוגש את המציאות – יש צורך בעבודה פנימית. וזה כבר סיפור אחר…

*

 

זו רשימה מתוך ספר בשם: "החיים, רשימות מן הגלות", (כחלק מחטיבה שמוקדשת לנושא הזמן) העומד לצאת לאור, בהוצאת ניסן בחודשים הקרובים.

*

גבריאל רעם, 21.11.13

 

על החיים מתוך גלות

הפירוש המילוני למילה גלות במילון אבן שושן היא נגזרת משרש ג.ל.ה. ומכילה כמה משמעויות:

1. עקירה מאלצת מארץ המולדת, יציאה מאונס לארץ זרה.

2. קהל הגולים המגורשים ממולדתם.

3. תפוצה, המקום שלשם גלו המגורשים ממולדתם.

4. שהות בארץ נוכרייה.

5. כנוי לחיי נדודים, סבל ומצוקה.

הפירוש המילוני למילה האנגלית exile במילון אוקספורד אינו שונה בהרבה:

Exile: State of being expelled or long absence from one’s native land.

אך באנציקלופדיה בריטניקה הפרשנות מעט אחרת:

Exile – prolonged absence from one's country imposed by vested authority as a punitive measure. Exile and banishment probably originated among early peoples as a means of punishment…

ההתייחסות לגולה בהגדרה זו אינה כאל תופעה חברתית אלא ענישה. עונש הגלות או הגליה, נתפס כעונש חמור בדרגה אחת בלבד מעונש המוות ובא להחליפו.

אחת הדוגמאות הבולטות להגליה כעונש מצויה במיתוס אודות אדיפוס שהגלה עצמו ממולדתו כעונש על כך שהרג את לאיוס אביו. ושכב עם אימו.

כללית המשמעות הרווחת היא שלילית, כשאנו שומעים על גלות, חיים בגלות- מיד אנו חושבים על תלישות, חוסר שייכות, להיות קורבנות לרדיפה ואף השמדה. מקום לא בטוח וזר, שעמו כמעט תמיד באה הכמיהה למקום שבו תהיה שייך. בית, מולדת.

אך למילה גלות אין רק משמעות אחת יחידה, המשמעות תינתן לה על ידי הגישה המנטלית של הניגש אל נושא הגלות.

 (כאמור, אמנם נהוג לחשוב על גלות כעל מונח המציין חווית סבל וניתוק אך) אולי מבחינה פסיכולוגית לפחות, גלות יכולה להיות שלב חשוב אם לא הכרחי במהלך הנפרדות ההתפתחותית של היחיד מסביבתו, מהלך שיכול לאפשר ליחיד ביטוי יצירתי של חוויה סובייקטיבית.

ומן הבחינה היצירתית – גלותו של היוצר או המחבר יכולה לאפשר לו ליצור. ואכן לא מעט סופרים ואנשי רוח יצרו וחיו בגלות. לעיתים מאונס כסופרים שנמלטו מן השלטון הנאצי ויצרו בגלות, או גלות מרצון כמו 'ג'ימס ג'ויס, הגולה האירי, שחי בפאריס, אך כתב על החיים בדאבלין. הבית שממנו ברח.

או הנרי מילר שיצר בפאריס, עשר שנים, הרחק ממולדתו אמריקה. ורק אחרי שגלה לצרפת הוא החל ליצור ולכתוב. הוא אמנם התייחס לגלות כחוויה מענישה. אך עם זאת האספקט השלילי של חווית הגלות והניכור, יכול להפטר רק בדרך אחת, על פי מילר, על ידי התבוננות פנימה, שיכולה להוביל להתגלות. וזאת היות והסביבה הטבעית בה גדל לא תאפשר לו תהליך טרנספורמטיבי.

גולה נוסף (ומתחום אחר לחלוטין) הוא הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן. הנביא היחיד שניבא בגולה (בבל). הוא אולי הנביא עם הטקסטים והחזיונות המיסטיים ביותר: חזיון המרכבה, חזון העצמות היבשות. כך נפתח ספר יחזקאל: " א וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים. ב בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין. ג הָיֹה הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְהוָה.".

וכאן מתחיל תיאור מדהים ומפורט של מה שנקרא 'מעשה המרכבה" כפי שהוא מכונה במסורת היהודית. חזון המרכבה נחשב להתגלות המפורטת והציורית ביותר במקרא (אופנהיימר 2001; שנאן 1993). מידת ההשפעה של החזון על המסורת המיסטית היהודית והנוצרית מעידה אף היא על כך שחריגות זו בלטה מאז העת העתיקה (Kingsley 1992).

חוקר המקרא בנימין אופנהיימר (2001) נותן משקל רב למשמעות התיאולוגית של מעשה המרכבה. הוא טוען כי החזון נועד להודיע לעם הגולה כי אלוהים נמצא ומתגלה בכל מקום, גם מחוץ לארץ ישראל.

 (קשה לשער כיצד נתהווה חזון המרכבה מאחר ואין תקדים מקראי לחריגות האיקונוגראפית שלו).

ואני מוסיף לכך שההתגלות הייתה במיוחד בגלות. כי אין אח ורע להתגלות שכזו אצל נביאים מקומיים. כלומר יש כאן קשר ההדוק בין נבואה בגלות ובין דרגה מיסטית גבוהה ומפורטת של התגלות. (ועל כך בהמשך).

 (ועל זה אולי נאמר: "אין נביא בעירו".)

ואי אפשר לכתוב על גלות מבלי להתייחס לקשר בין יהודים לגלות.

עם ישראל גלה מארצו פעמים אחדות: גלות מצרים שממנה יצאו ביציאת מצרים, גלות אשור, גלות בבל והגלות האחרונה, הגלות שלאחר חורבן בית המקדש השני, גלות שנמשכה כ-2000 שנה וחשבו שהיא עומדת להסתיים עם הקמת מדינת ישראל. (רובם של היהודים עדיין חי בגולה).

חיי היהודים בגלויות השונות היו קשים מאד. העמים שבתוכם חיו ראו בהם נטע זר. הגלות הייתה רצופה ברדיפות, בהשפלה בגירושים בפרעות (פוגרומים) בהרג ששיאו היה בשואה.

אך בשבתו בגולה הצליח עם ישראל לבנות לעצמו חיים סביב תורתו. בגלות בבל בערים סורא ובפומבדיתא נוצר ונתגבש התלמוד הבבלי, שעיצב את אורחות החיים של היהודים לא רק בגולה זו אלא בכל הגלויות.

עם ישראל הצליח לשרוד גם ללא מולדת. אין ספק ש2000 שנות גלות ורדיפות יצרו אצלנו, היהודים (לפחות אצל הדתיים שבהם) כמיהה לארץ ממנה גורשו. השימוש במילה גולה הוא בדרך כלל שלילי. היהודי הגלותי מצויר בצבעים לא מחמיאים יחסית לאיך שהיה מצויר לפחות הצבר, או שרוליק של הקריקטוריסט: דוש.

ידועה האימרה של זאב ז'בוטינסקי: "יהודים, חסלו את הגלות – ולא, הגלות תחסל אתכם!"

ועם זאת, למעשה, הגלות היא המצב העיקרי של הקיום היהודי ברוב שנות ההיסטוריה שלו. והעם שרד.

למושג גלות ביהדות יש משמעות אדירה. המושג הזה מגדיר את המציאות היהודית, את ההישרדות היהודית. כאמור אנו רגילים לייחס לגלות של היהודים משמעות שלילית, אך לא רק. הישרדות הייתה הכוח המרכזי בחיי היהודים בגולה, ההישרדות לא יכלה להיות אלמלא כוח היצירה היהודי. ליצור מנגנון של קיום גמיש מאד, דינמי, שכולו תוצאה של יצירתיות חדשה בהתאם לנסיבות. אנחנו מקבלים בגולה יצירתיות עצומה שכל עוצמתה היא למען ההישרדות התקווה הרוחנית. – התקווה והחזון. כל עוצמת היצירתיות מופנית אל ההישרדות הרוחנית. התורה, שהיהודים הביאו איתם, הולכת ומתגבשת ומקבלת צורות שונות של ביטוי, בזרמים שונים השלובים זה בזה: זרם הלכתי-משפטי, זרם אמוני-מיסטי, זרם פילוסופי. כל הזרמים הללו צומחים ומתגבשים ומקבלים ביטוי יצירתי בעל עוצמה רבה, של כושר יצירה. היצירה היהודית, הן בתחום ההלכתי-משפטי, הן בתחום חכמת הסוד והן בתחום הפילוסופיה והמוסר, הייתה נתונה באותם מושגי היסוד של הקיום בגולה. הישרדות בגולה לא תתאפשר ללא יצירה גדולה בעלת משמעות וערך.

אך האנטישמיות והרדיפות ובמיוחד השואה לא הותירו ליהודים הרבה ברירה, בין אם מאהבת מרדכי או שנאת המן, לקראת אמצע המאה ועשרים יהודים החלו לחזור למה שהם ראו כמולדתם ההיסטורית. והיה גל גדול של רצון לסיים עם הגולה והגלות. .

הגישה הכללית לשיבה לכאן גרסה כי הגלות היא עונש והשיבה לציון היא מאורע היסטורי חיובי ומרומם. הגלות היא מצב לא בריא השיבה לארץ זו הבראה והחלמה.

זו אמנם הדעה השלטת, אך לא כולם חושבים כך, למשל נתן זך:

 "לפתע ובלא כל רתע/ גאתה בי משאלה פרי רוחי/ להיות שוב ליהודי גלותי./ כשעליתי ישראלה/ כך כנו אותי בני בלע/ שחלילה לא אשכח שזה לא מקומי/ כי שירים הרי כבר יש כאן לרב/ על ביצות, גבורים ומכאוב/ ואין לנו שום צל של צורך/ בעוד פייטן מלא רעד ומורך/. והנה חלפו להן השנים/ בלא זיקה לעיר ולשחקים,/ לא לליברמן ולא לביבי/ ורק משאלה אחת בליבי:/ מי יתנני להיות שוב/ יהודי גלותי/ שאין לו צורך לא בחרב ולא באש/ ובודאי לא בא לכאן/ להתייאש". נתן זך, מתוך "לא בחרב", הספר: "מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה".1913

 אך החזרה לארץ לא לוותה בשושנים. אלא בקוצים. השיבה לארץ מביאה עימה את הבעלות והשליטה על טריטוריה. שלפחות על חלק ממנה יש לנו מאבק עם הפלסטינאים.

ובעניין הטריטוריה – רוב, אם לא כל המלחמות שבעולם היו על נתח אדמה (טריטוריה) שמדינה אחת טענה על בעלות עליה ומדינה אחרת טענה אף היא לבעלות. פלישה זרה לטריטוריה הייתה בבחינת עילה למלחמה, ובדרך כלל זו הוכרעה בשדה הקרב.

טריטוריה מוגדרת כשטח השייך לאדם כלשהו, לבעל חיים, למדינה, לחברה וכו'…

בעלות על טריטוריה עשויה להקנות פריבילגיות וזכויות שונות. וישנה תיזה הגורסת שככל שהטריטוריה גדולה יותר כך ישנה יותר עוצמה לבעל הטריטוריה וגם אנרגיה רבה וחזקה יותר.

ז’אן גוֹטמן. בספרו: “משמעות הטריטוריה”' טוען כי “איש אינו יכול להבין מדינה, שהיא מוסד פוליטי, ללא הגדרתה המרחבית ־ הטריטוריה שלה.”

ובחזרה להקשר שלנו, אינך יכול לעבוד 2 אדונים, הטריטוריה והרוחניות.

לפי תיזה אחת אדם יכול להיות בשני שליש משלם בזמן נתון. או שני השליש הנמוכים או שני השליש הגבוהים (דרגת הביניים נותרת בשני המצבים). והבחירה בארץ ישראל היא בחירה בטריטוריה על פני הרוחניות.

האם זה מקרה שקין עובד האדמה רצח את הבל הנודד, רועה הצאן? (המילה הבל היא גם מילה נרדפת לרוח, רוחניות). כאן אנו גם מוצאים את הקשר בין בעלות על אדמה לבין אלימות ושפיכות דמים.

הקומפלקס והאובססיה הטריטוריאלית קיימת לא רק לגבי שטחי אדמה של מדינה זו או אחרת. זה קיים מאוד בחניה, שהוא שטח טריטוריאלי ששני בני אדם רוצים אותו ואז הדרך לאלימות קצרה רוב סכסוכי השכנים הם סביב טריטוריה מסוימת ששני שכנים רואים כשייכת אליהם. והכביש הוא טריטוריה לכל דבר ושם האלימות הנפיצה נמצאת כל הזמן על סף התפוצצות, כי מקיימת שם פלישה מתמדת של כלי רכב אחד לאזור הטריטוריאלי של האחר.

ישנו גן ניגוד בין בעלות טריטוריאלית לבין הכנסת אורחים. הבדואים הם מכניסי אורחים ממדרגה ראשונה. אם הלך נודד מתארח באוהלם הארעי ועושה מעשה נפשע, אסור להם לפגוע בו אלא אם כן התרחק מרחק שלושה ימים. אולי יש קשר בין חוסר הקירקוע למקום מסויים ובין אי האלימות והיחס האישי והחם לזר, לאחר.

וכך ניתן להגיד שהיכנעות לשלטון הטריטוריה היא התגרשות מן הממד הרוחני ולהיפך, מיקוד ומרכז כובד ברוחניות מגרשת את האדם מעבדות ושיעבוד טריטוריאליים.

ומה שזה אומר, בחלוקה גסה לרוחניות וטריטוריאליות, שהאדם הטריטוריאלי מנותק במידה רבה מן העולם הרוחני, בה במידה שהאדם הרוחני מנותק מן העולם הטריטוריאלי. ולהיות מנותק מטריטוריה אומר: להיות בגלות.

ולהיות בגלות זה להתגעגע.

הגעגוע הזה הוא לב ליבה של הרוחניות. נועדנו לנדוד ולכמוה לרוחניות.

פעם הילידים בכל מקום היו מלקטים, נודדים למקום שם יש מזון, כמו הציפורים. הם גרו במשכני ארעי שניתן לפרקם בזמן קצר ולחזור לנדודים. הדבר הקבוע היחידי בחייהם היה הנדודים.

השיר הבא מוסר משהו מהתחושה של הדרך והנדודים.

זה קורה

 מילים: שמוליק קראוס

"זה קורה

 שהדרך מתמשכת

 זה קורה

 יש ללכת, ללכת.

 

שום דבר לא ידוע

 לא שנה, לא שבוע

 יש לנוע, לנוע

 ולחשוב שהייתי יכול

 לחזור על הכל

 אבל בן אדם

 זה קורה.

 

זה קרה

 שהדרך התמשכה לי

 זה קרה

 לא ידעתי איך זה בא לי.

 

שום דבר לא ידוע

 לא שנה, לא שבוע

 יש לנוע לנוע

 ולחשוב שהייתי יכול

 לחזור על הכל

 אבל בן אדם

 זה קרה.

 

זה יקרה

 ואולי בסוף הדרך

 שנראה,

כי הדרך מתמשכת.

 

שום דבר לא ידוע

 לא שנה, לא שבוע

 יש לנוע, לנוע

 ולחשוב שהייתי יכול

 לחזור על הכל

 אבל בן אדם

 זה יקרה".

החוסר במקום של קבע יוצר געגוע (או למקום של קבע בפאזה הנמוכה או להשראה רוחנית בפאזה הגבוהה) וגעגוע הוא פתח הלידה של הרוחניות הרליגיוזית והמיסטית, שהיא בכל מקום ובאף מקום (תלוי במצב התודעה וההוויה של המחפש). וחיפוש, ומכאן נדודים ומסע, הם המצב הטבעי למחפש אחר האמת, אחר השכינה. אולי זה מה שגורם לצעירים רבים לנדוד אחרי הצבא, מתוך ידיעה פנימית עלומה שעוד מעט הם ממשכנים את חייהם לשלושים שנה בעבור בית של קבע, והם רוצים לנדוד ולחפש את הנסתר והבלתי מושג לפני שהם מתקבעים.

כפי שמוזכר בשירו של קראוס – הנודד האמיתי מצוי במסע, מסע אל בית שמעולם לא יגיע אליו כמו בשירו של קאוופיס: איתקה..

איתקה

 מאת: קונסטנדינוס קוואפיס

"כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה

 שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד

 מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.

אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים

 אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.

לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ

 כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה

 מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.

לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים

 וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן

 תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

 

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.

כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס

 בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ

 אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.

בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן

 תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,

פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,

וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים

 כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.

עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם

 לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

 

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה

 כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.

אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ

 מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.

שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן

 עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.

אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

 

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה

 אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.

יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

 

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.

וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,

תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה".

 [1911]

 [מיוונית: יורם ברונובסקי]

בסופו של המסע הוא נוכח שהעיקר לא הייתה ההגעה לאיתקה ואפילו לא איתקה, אלא הדרך אליה. עם זאת המסע שלנו איננו אופקי, אל נתח האדמה שמצוי לפנינו, שאליו נתקדם בקו לינארי. המסע הרוחני הוא מסע אנכי, שבו האדם נודד כדי שהשכינה תשרה עליו, והיא יכולה לעשות זאת כל עוד הוא מצוי בחיפוש, וכל ישותו מצויה בתנוחה של געגוע אליה.

המצרים הקדמונים, אך הקדומים, אלה של תרבות מופלאה ומתקדמת לפני שהתחילו להתנוון, ראו עצמם כגולים ממלכת השמש, הם תיעבו את המקום הזה, הם ראו בו את העולם התחתון. הם ראו עצמם כלא שייכים לכאן, נשלטים על ידי חוקי המקום, חוקי החומר. כל הגישה שלהם לחיים הייתה תהליך של הכנה והתקדשות קראת חזרה לביתם ממנו גלו. כל רעיון החניטה והממיפקציה התכוון לסייע להם לחזור חזרה לממלכת השמש (לתפיסתם). ומתוך הגעגועים הללו הם יצרו תרבות מתקדמת, נאורה ומופלאה. עליה יש לנו כיום מושג אמתי מועט ומסולף.

מעניין, בהקשר זה של המצרים הקדמונים שאין שום ציור של מצרי בו רואים אדם מחייך, (לא רואים שיניים בכלל) יש בפניהם סוג של תוגה של אדם שלא מרגיש שייך.

 (בגרסה האזוטרית ישנה סברה האומרת כי את הידע המדהים שהיה להם אודות הקיום האנושי ומה שאפשר לעשות עימו הם הצפינו בחפיסת קלפים, בן 21 קלפים שהיוו מפתחות לידע נסתר, באמצעות סימבולים, צבעים ומספרים. וכדי להבין אותם צריך להבין את השפה).

וחזרה לקשר בין נדידה ורוחניות; המיקום של גלות בהקשר של חווית התפתחות עצמית יכול להקנות לה משמעות של חוויה משחררת, חוויה של התגלות. אפשרות זו מתבססת לפחות כנקודת המוצא שלה בשפה העברית בעובדה ברת-האימות שמדובר בשתי מילים, צמד ניגודים לכאורה, הצומחים מאותו שורש ג.ל.ה, גלות למול התגלות.

המושג גלות קשור לחברה או אדם הרחוקים ממולדת. ואילו המושג התגלות מתייחס לפנימיותו של האדם בהקשר של שכינה או השראה רוחנית.

וכך, קיים יחס דואלי לגלות. כעונש או כהזדמנות. דואליות וקונפליקט. בין שמיים וארץ. נאמנות לאחד מהם מביאה איתה נטישה של האחר. הארץ משמעה ארציות, גשמיות, חומריות, מלחמות, צבא וכו'. השמיים משמעם רוחניות/שכינה שאי אפשר לקבע למקום מסוים וצריך לנדוד כל הזמן כדי לעקוב אחריה ולייחל למפגש זמני עימה.

אך אנו, בני האדם בכלל והישראלים בפרט, בחרנו (בגדול) בקרקע, בטריטוריה ובכך נטשנו את הנדודים ועימם את הגעגוע והכמיהה לנצחי ולנסתר.

מזמן שהתחלנו לעבוד את אל הטריטוריה – האל הרוחני או יותר נכון הצד הנקבי שלו, השכינה, הפכו לבלתי מושגים.

כאמור, מצבו של האדם בעולם – ארעי ודווקא הארעיות עשויה להוות דירבון להשגת השכינה שהיא טרנסדנטלית ונצחית ועשויה להוות משקל נגד לארעיות הקיום האנושי והאישי.

ואם זה כך אז גם ההפך הוא הנכון, דהיינו, השאיפה להשתייך למקום הזה ולראות עצמך כדייר של קבע, לתקוע כאן יתד לפתח שורשי חומר, שייכות וקביעות – היא אנטי רוחנית כי היא ממליכה את הקיבוע לקרקע על פני נדודים וחיפוש אחר קשר עם הרוח/שכינה.

עם זאת, אפשר להבין את השאיפה לקיבוע, למקום של קבע. הנדודים חושפים את האדם לבלתי ידוע, והבלתי ידוע מביא עמו חרדה. כך שהחיבור עם טריטוריה ספציפית וההזדהות עמה הם מעין נוגדן לחרדה. אך אם נפרדנו מן החרדה אזי גם נפרדנו מן השכינה. אי אפשר להיות בטוח ומוגן וגם לכמוה ולכסוף לרוחניות. כך שהנדידה והגלות מביאים אמנם חרדה אך זו בלתי נפרדת מן האפשרות לחיבור אל השכינה, שמעדיפה את חסר הבית והנודד מאשר בעל הטריטוריה.

אין דבר פחות מקובע למקום מסוים מאשר הרוח, היא בכל מקום ובאף מקום, וזאת במידה והאדם העדיף על פניה את ההשתקעות של קבע בנגלה ובקיים מאשר להקדיש חייו לגעגועים וחיפוש (אחר הנסתר). והנסתר והנצחי מצוי בשינוי מתמיד, פעם פה ופעם לא פה, כך שאין תחליף לחיפוש אחריו, למסע נדודים.

האם זה מקרה שתנועת החסידות המדהימה פרצה בגולה ודעכה בארץ?

האם זה מקרה שספר הזוהר המופלא (וספרי קבלה אחרים) נכתבו בגולה, (בספרד, ר' משה דה ליאון במאה ה13) ואילו כאן רוב היחס לקבלה ולזוהר הפך המוני ומסחרי?

אי אפשר לקבע רוחניות למקום מסוים, זו סתירה מהותית לגבי עצם הרוחניות. האם זה מקרה שכל ההתרחשויות בספר הזוהר הן בדרכים ובנדודים ואין איזכור אחד לבית מדרש שהוא מקום קבוע, ומסוים שם מתכנסים?

הנה כמה משפטים על כך מספרה המצוין של ד"ר מלילה הלנר אשד: "ונהר יוצא מעדן, על שפת החוויה המיסטית בזוהר". (הוצאת עלמא ועם עובד), פרק ב': "מקום התרחשותה של החוויה המיסטית":

 "תורת הזוהר היא בעיקר בחינת 'בלכתך בדרך', וראיה לדבר שאף לא סיפור אחד מסיפורי הזוהר הגדולים מתרחש בבית המדרש או בבית הכנסת".

עמ' 139

…"'בית המדרש, המהווה את 'החזית הדינמית' של תרבות התנאים, נעלם מן הזוהר, אין הוא נזכר בו ולו פעם אחת"…

שם.

…"מהן המשמעויות האפשריות לבחירה רדיקלית זו של מחברי הזוהר לעצב את סיפוריהם בדרכים ולהינתק ממוסדות הלימוד?".

עמ' 141

…"החוכמה האנושית וחוכמת האל בזוהר עזבו את המקומם בבית המדרש ויצאו לדרכים. ביציאה זו מבתי המדרש ומן המוסדות המובנים של הקהילה יש משום חיקוי והיענות למצב האלוהות בעולם".

עמ' 143

…"לשכינה אין עוד בית פיזי בעולם, היא אינה עוד מטרוניתא הדרה בארמון הדור ואף לא בבית המדרש או בבית הכנסת שהיו משכנה, וזאת כנראה משום שדבר האל החי אינו נוכח בהם עוד"…

שם,

 "…השכינה נעה בדרכים, ועל כן היא מוצאת מקום לשכון באנשים המהלכים בדרכים כמותה. הדרך ולבבות האנשים הם מעתה המשכן והמרכבה של השכינה.

עמ' 144

…"חבורת הזוהר משוטטת בדרכים ומצאת שם, בתנועה ובחוסר ההיאחזות – את הדיבור האלוהי החי והנוכח. בהליכתם בדרך מממשים בני החבורה את הזדהותם העמוקה עם אמם ואהובתם, השכינה, המצויה כמותם בדרכים".

שם,

…"עמדה זו של חבורת הזוהר כמי שסועדת ותומכת את השכינה על ידי היציאה אליה לדרכים, וכמי שבידיה מצוי מפתח לתיקון גלותה, עולה מן הזוהר עצמו…"

עמ' 145

…"היציאה לדרכים כדי להיות עם השכינה נתפסה גם כהזמנה לחיקוי בהתנהגות קהילת המקובלים בצפת, במאה ה16…"

…"היציאה אל הדרכים ואל הטבע נהגה גם בחבורת האר"י אוף במנהגי היציאה לקראת השכינה שבטקסי קבלת שבת שחידשו מקובלי צפת."…

שם

…"בעלי הקבלה, רשב"י ע"ה וחבריו, שהיו עוסקים בחכמת הקבלה, נודדים ממקום למקום ומגורשים מבתיהם, להיותם מרכבה למלכות בסוד גלותה. ועל ידי נדנוד וגירוש זה, היו זוכים לה והיא הייתה שורה עליהם".

שם.

…"היציאה לדרך, והחיפוש אחר ההפתעות והחידושים שאותם מזמנת פתיחותה וחוסר קביעותה, הם מעין מצב ופרוגרמה של העולם הזוהרי. הדרך ותורתה הן הסמל הגדול לחיפוש אחר דבר התורה החדש-העתיק, אחר המשאלה הגדולה למצוא דרכי לימוד שיפתחו אורחות בתורה ויפתחו את לבבות הלומדים למפגש חדש ומפתיע בין התורה לחיים, כדי לגלות איך שוכנת האלוהות בשניהם".

עמ' 146

ולאחר העיסוק בגלות ובנדודים הפיסיים, ישנה גם גלות נוספת; הגלות הנפשית. אדם גר בארצו, שוכן בביתו וחש שם בגלות. אדם כזה הוא אאוטסיידר. וקשה להגיד איזו גלות יותר קשה. ולמעשה חלק נכבד מן היוצרים ואנשי הרוח חשו כך בארצם ובביתם. וזה היה חלק מן הדירבון שלהם ליצירה או לרוחניות. ולא רק יוצרים ואנשי רוח, גם מדענים מבריקים ופורצי דרך, משל אלברט איינשטיין.

 "לאמיתו של דבר אני 'נוסע בודד' ומעולם לא הייתי שייך בלב שלי לארצי, לביתי, לחבריי ואפילו למשפחתי הקרובה על כן שכנו בי מאז ומעולם תחושת הריחוק והצורך בבדידות".

ומי שנותן לגלות הנפשית הזאת ביטוי פואטי יפה הוא ריימונד קארבר:

 "קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהינום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהינום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהינום".

מתוך: ריימונד קארבר, שירים, תרגם עוזי וייל

*

 "אמנים גדולים לעולם לא שייכים לקבוצה ולקהילה שאליה הם מדברים. ודווקא ממד הריחוק הזה מרשה להם לראות את הדברים . זה נכון גם לאלתרמן בשעתו – דווקא הזרות הזאת יוצרת את השייכות".

פרופ' אריאל הירשפלד. מוסף שבעה ימים. 25.10.13

 *

לסיכום:

בניגוד לדעה הרווחת ולאיך שחונכנו: נאמנות טריטוריאלית (פטריוטיות) עד כדי מוכנות למות בקרב על שטח טריטוריאלי שעמך טוען לבעלות עליו – יש עמה חסרונות. או חסרון אחד בולט. בראיה של רמה אחרת דווקא הניתוק מן הטריטוריה והחשיפה לנדודים ולחיים של גולה (בין אם פנימית או חיצונית, בין אם פיסית או נפשית) היא מעין דרכון לממלכת הרוח, שאותה לא ניתן לקבע למקום מסוים. ועצם הקיבוע למקום מסוים, לא מאפשר את ההתחדשות. כי הרוח מתחדשת כל הזמן ובכל פעם היא תופיע במקום אחר ועל הנודד לנדוד בעקבותיה. חוסר הביטחון הקיומי והחרדה מפני הבאות אינן נוגדות רוחניות, אלא מהוות מעין תנאי הכרחי, או הצד הנמוך, של החיבור עם השכינה.

 ***

עד כאן על גלות. זהו הפרק הפותח בספרי החדש שאמור לצאת לאור בעוד כחודשיים שלושה. והוא נקרא: "החיים, רשימות מן הגלות". וייצא לאור בהוצאת ניסן

אודות האתר

האתר מרכז יצירות, מסות (מעט שירים) וכתבי הגות – של גבריאל רעם.

המסות עוסקות בנושאים אנושיים קלאסיים: בדידות, מאבקי כוח, השאיפה לאושר, חוסר השתלבות חברתית, אהבה, מין, משברים אישיים, יחסים, הנפש, המוות, אמנות, האמת. ועוד. כמעט כל הכתבים באתר זה הם פרי יצירתו של גבריאל רעם. המקיים גם קבוצה למודעות אישית ופיתוח התודעה. המבוססת על כתבים באתר זה ובאתר "דרך התודעה".

לפרטים: gabyraam@netvision.net.il

 

הפעלת כוח הרצון לעומת הפעלת פולס תודעתי

אנו חיים, פועלים ו… הכול בסדר. האמנם? ובכן, אנו מפעילים המון כוח על עצמנו; כדי לשרוד, כדי לפעול, כדי להגיע להישגים, כדי להצטיין - מכריחים את החלקים הלא ממושמעים בנו, למשל אלה שלא רוצים לקום בבקר, ולא רוצים לשטוף כלים  ולא רוצים להרים טלפון בחג, לא רוצים להתכונן לבחינה, לא רוצים לגמור את יום העבודה, ועוד – לעשות זאת בכוח.

מפעילים מאמץ, ואם לא הולך אז עוד יותר בכוח.

וזאת מכיוון שאנו לא ממש סומכים על עצמנו. משוכנעים בתוך תוכנו, שבאופיינו, אנו בטלנים ובהתנהלותנו אנו עצלים.

אנו מטילים ספק בכך שבכלל נעשה משהו ללא שנפעיל קודם כל מאסה של כוח מאסיבי (כוח רצון).

אך צריך לזכור, על כל הפעלת כוח כלפי משהו, אותו משהו יגיב בכוח נגדי שווה בכוחו לכוח שהופעל עליו. זה חוק פיסיקלי.

כאשר אנו נשענים על קיר, או דוחפים אותו, אנו לוחצים על מעין "קפיץ". כאן פועל כוח הנקרא: "הכוח הנורמלי". אנו נמצאים באינטראקציה עם הקיר שמפעיל עלינו כוח בכיוון נגדי, מן הקיר והלאה. כאשר אנו דוחפים את הקיר, הוא דוחף אותנו.

והישגים רבים בחיינו שהושגו על ידי הפעלת כוח – מלווים בפעולת נגד מרדנית של המערכת עליה הופעל הכוח. (למשל, עליה דראסטית במשקל לאחר דיאטת הורדת משקל אגרסיבית, ועל כך בהמשך).

אך הפעלת הכוחנות הזו על החלקים הגסים, הסרבנים והפראיים שבנו, שוברת את גבם ואת רוחם של החלקים היותר עדינים בנו.

וזה חוץ מזה שהפעלת הכוח משתלטת בעיקר על  החלקים מוטוריים, העוסקים בפעולה, שינון ותנועה – אך לא משתלטת כלל על החלקים הרגשיים והייצריים, הם כלל לא מגיבים לכוח, כי הם מצויים ברמה שמעל לכוח אגרסיבי, כפי שהפעלת לחץ על מיים לא תזיז אותם ממקום למקום, כי הם ברמה שמעל למוצק. הפעלת הכוח תשפיע על מוצק בלבד, לא על מצבי צבירה של מים ואויר. אותו הדבר לגבי הפעלת כוח על החלקים שמעל לעשייה ופעולה. והכוונה בעיקר לחלקים הרגשיים. הם לא יגיבו להפעלת כוח.

עד כאן על 'מה לא'. אך מה כן? איך לגרום לנו לפעול ולהגיע להישגים ללא הפעלת כוח (הרצון)?

ובכן, במקום להפעיל כוח – לעבוד בשכל, כמו שאומרים. 'לא בכוח, כי אם במוח'… והכוונה כאן: במקום להפעיל כוח, להפעיל את החשיבה כנותנת הנחיות וכיוונים.

הדרך בה המכונה האנושית הייתה יכולה (ואולי אמורה) לעבוד זה על ידי הפעלת פולסים (PULSES) חשמליים עדינים, דרך מחשבות מודעות  ולא על ידי הפעלת כוח (רצון) משתלט או אפילו מדכא, על החלקים הפראיים והסרבניים שבנו.

ושוב, אנו מפעילים כוח כי אין לנו אמונה במערכת שלנו שתגיב להנחיות כיוונים עדינות. אנו מאמינים בהפעלת כוח רצון. כל חיינו וכל התרבות האנושית פועלת בכוח אמונה חזקה בכוח הרצון.

אך אפשר להשיג הרבה יותר על ידי שידור שדרים עדינים לתת מודע. התת מודע שלנו תוכנת מעצם טבעו להגיב להכוונות עדינות ולא לכיסוח כוחני. הפעלת כוח אגרסיבי תשפיע על החלקים הגסים שבנו, על החלקים המוטוריים ועל המסכה החברתית. אך החלקים היותר עדינים (כמו הרגשות) כלל לא מגיבים לכוח אגרסיבי, והחלקים היותר עדינים ואפילו רוחניים, מתרסקים נוכח הכוחנות הזו המופעלת עליהם.

וכאן ניקח פסק זמן קצר. מה שמעניין בכל זה היא התפתחות התרבות האנושית במישור הטכנולוגי. הנה דווקא שם, הפלא ופלא, הכול הולך לכיוון של הפעלת פולסים אלקטרוניים עדינים שמפעילים מכשירים עוצמתיים, כגון: מיקרוגל, טלפונים סלולריים, מסכי טלוויזיה ועוד. פעם כדי להדפיס במכונת כתיבה היה צורך ללחוץ בחוזקה על המקשים, והיום במקלדת מספיק לגעת, או בסמארטפון נוגעים באייקון ומחוללים פעולה שלמה. דווקא שם, בהתפתחות הטכנולוגית העכשווית, הכיוון הוא הפעלת תנועה, או תגובה, או התרחשות, על ידי פולסים עדינים ביותר. רכבות עבדו עד לא מזמן, על ידי הפעלת כוח; מנוע קיטור הוא מנוע בעירה חיצונית בוכנאי, המופעל על ידי לחץ קיטור. כיום קטרים יכולים לייצר עבודה בעזרת דלק, או לשאוב את האנרגיה שלהם ממקור חיצוני. קטרים מודרניים מופעלים לרוב בהזנה חשמלית חיצונית. פעם נסעו בעגלות או מרכבות שנמשכו בכוח על ידי סוסים, היום המנוע הוא פנימי ועצמי, המכונית מניעה את עצמה ושוב, ידי פולסים עדינים שיכולים להפעיל ולייצר כוחות סוס מעל ומעבר לדמיון. שיטת הדפוס האגרסיבית של פעם עוברת לשיטה הדיגיטלית  ששוב, עובדת על מקשים שמשדרים תדר שמפעיל את מכונת הדפוס. כאן ישנה פרוגרסיביות מרשימה במעבר מהפעלת כוח לשימוש במתגים ואימפולסים אלקטרוניים. (אמנם לא בכל השטחים, בשטח התרופות למשל אנו עדיין 'מפגיזים' את המערכת בכימיקלים כוחניים ביותר).

הכול מתבצע חלק, ללא רעש או הפעלת כוח.

ויש כאן מסתורין גדול, כאילו מה שהיה אמור להתרחש באיך שאנו מפעילים את המערכת האנושית ברמתה הגבוהה – מצא דווקא ביטוי בטכנולוגיה. כאילו שהממציאים השונים שקידמו את הטכנולוגיה בעשרות השנים האחרונות 'עלו' על משהו, קלטו משהו נכון בדרך בה צריך לפעול ולהנהיג, אך כמו כל התרבות האנושית בכיוונה הנוכחי מזה זמן רב, היא מעתיקה את מה שאמור להיות הדרך בה אנו מפעילים ונוהגים בחיינו הפנימיים – אל החוץ. הפעלה חיצונית שבאה במקום איך שהיינו אמורים להפעיל את עצמנו.

מה שהיה אמור להיות תהליך של עבודה פנימית: להתמיר הפעלת כוחנות פנימה – במתן כיוונים והנחיות עדינות על ידי חשיבה וכוח הדמיון (דמיון מודרך) – הופך להיות יותר ויותר כוחני ומרסק עבור החלקים היצירתיים והרוחניים שבנו.

כאמור, לנו יש ספק אם המערכת הפנימית שלנו, אותה אנו חווים כעצלה ומבינה רק כוח… תתייחס בכלל לפולסים כה עדינים. אך מה שכוחני לא בהכרח אפקטיבי יותר. בכל מה שקשור לחלקים היותר משוכללים במערכת האנושית – הם מגיבים הרבה יותר טוב להכוונות והנחיות עדינות. וזאת מבלי לרסק אותם. (כי מה שטוב לחלק המוטורי שבנו שזקוק לבעיטה וכוחנות מתונה – כדי לצאת לריצה או לקום בבקר מן המיטה – לא בהכרח טוב לחלקים היצירתיים, נפשיים ורוחניים שבנו).

חונכנו להאמין שמה שלא בא בכוח – יבוא עוד יותר בכוח. אפשר להגיד, כי למשל, בכל הנוגע ללימודים, מכיתה אלף ועד הדוקטורט – הכול נעשה על ידי כוח רצון. אין כמעט אדם שעושה שיעורים, עושה עבודות ומתכונן לבחינה שלא מתוך הכרחה עצמית.

אנו מאמינים שאם אין לנו הישגים זה בגלל שלא הפעלנו מספיק כוח (רצון).

אך אפשר לוותר במידת מה, על הפעלת כוח ולעשות סובלימציה לכיוון של הפעלת כיוונים והנחיות. וזה הרבה יותר אפקטיבי ופחות הרסני. למשל דיאטה להורדת משקל, אפשר להכריח את עצמך לרעוב ולאכול מאכלים תפלים. האדם יוריד משקל, אך מערכת האכילה, כמו כל מערכת שמופעל עליה כוח, תגיב בכוח נגדי, שיביא את האדם להעלות את כל המשקל בפריצה הראשונה של המסגרת שכפה על עצמו ואפילו יותר מכך.

אך ניתן (לעומת זאת) להפנות מודעות ניטרלית, שקטה ומפקחת על אופן האכילה שלנו, ומתן הנחיה לכיוון של אוכל בריא ודל קלוריות. דבר זה נעשה לעיתים רחוקות, (בדרך כלל זה מגיע בשמירה על משקל לאחר ירידה). איננו נותנים הזדמנות להוריד משקל על ידי הפעלת מודעות ניטרלית ומפקחת כי אנו לא מאמינים שמערכת שלנו תגיב רק למודעות והנחיות תודעתיות, אנו מאמינים שהיא מגיבה רק לכוח. אנו פוחדים להרפות מהכוחנות, פוחדים מהווקום שייווצר במרווח שבין אכילה פרועה ומשולחת רסן ובין אכילה מבוקרת. פוחדים שעד שנפעיל את המערכת היותר גבוהה של מתן כיוונים (בפער הזה שבין הפעלת כוח למתן כיוונים) הכוחות הפראיים ישתלטו על המערכת.

אך דיאטה, דרך מודעות צופה מפקחת, תביא לתוצאות משובחות הרבה יותר וללא תגובת נגד חריפה של המערכת. היות ולא הופעל כוח.

המערכת שלנו מאוד משוכללת והיא תגיב טוב יותר להפעלת כיוונים חשיבתיים מאשר להפעלת כוח.

בהקשר זה אנו מוצאים תימוכין לגישה זו מצד גדולי החסידות: הבעל שם טוב והמגיד ממזריץ: …"אין להבין את פעולת ההתבוננות החסידית רק כאירוע פנימית בתוך האדם. הגישה המתבוננת המשולבת עם ההפנמה ההכרתית המניחה ש'במקום שאדם חושב שם הוא נמצא' משמעה, שהפעילות המחשבתית היא פעילות ממשית. ההתבוננות יוצרת אפוא מציאות או משנה את המציאות." …"הבעש"ט והמגיד אינם חושבים שהתהליכים הפנימיים הם אשליה פנימית של המתבונן אלא הם ממשיים". (מקדש אדם, ד"ר רון מרגולין, עמ' 198, הוצאת מאגנס).

ואם להיתלות באילנות גבוהים אז פיזיקת הקוואנטים מייחסת חשיבות רבה להשפעת הצופה על התהליך שבו הוא צופה: "תורת הקוונטים מציגה את הרעיון בדבר השפעת הצופה על אותה מציאות. מחזירה את האחריות לידיו של האדם להיותו שותף פעיל ביצירת המציאות שלו"…. (ד"ר רונית רותם)

או: " הצופה – מעצם העובדה שהוא צופה –  משנה את מה שהוא צופה בו. לפי תורת הקוונטים, אין דרך להתבונן בעולם מבלי לשנות אותו." (פרופ' דורית אהרונוב, מתוך: "אודיסיאה").

ובחזרה להתפתחות הטכנולוגית, כל זה מביא למחשבה שההתפתחות הטכנולוגית שהגיעה לרמה שהניהול הפנימי שלנו היה צריך להגיע אליה –  היא מעין מנגנון פיצוי, שבא להפיס את דעתנו לגבי התקדמות במערכות ההפעלה שלנו. רק שהעתקת הזירה מחיינו הפנימיים למישור הטכנולוגי, אולי מעניקה תחושה של קידמה והתפתחות לכיוון הנכון. אך המישור שבו זה מתרחש הוא לא יותר מאשר הסחת דעת וטפיחה עצמית על השכם, שמסתירה מעינינו את אי ההתרחשות של אותו מעבר ואותה התקדמות והתפתחות  (מהפעלת כוח להפעלת מודעות שולחת כיוונים) בחיינו הפנימיים.

גבריאל רעם, 30.8.13

**

הערה: ישנה שיטה ותיקה לטיפול בכאבי גב בעיקר, דרך  עבודה על תנוחות, בעיקר תנוחת עמוד השדרה. זוהי שיטת אלכסנדר. בשיטה זו, המטפל מעביר אל המטופל כיוונים לתנועה כלפי מעלה, מטה, קדימה או אחורה, וזה מגיב לכיוונים ששולחת ידו של המטפל לאזורים שונים בהם ידו נוגעת. והפלא ופלא, לאחר זמן קצר, המטופל מחליף את התנועה שמופעלת על ידי  מאמץ, לתנועה שמגיבה לכיוונים והנחיות. אמנם הנחיות שעוברות דרך ידיו של המטפל (ולא המטופל הוא ששולח אותם), אבל זה בכל זאת מעבר משיטה של תנועה על ידי הפעלת כוח, לשיטה של תגובה להנחיות. גם אם הנחיות שבאות מגורם חיצוני לאדם.

על תודעה ואהבה (או: על מודעות והתאהבות).

על אהבה ותודעה
ישנם מצבים, תחומים, התייחסויות ורגשות – שפשוט לא יכולים לחיות בכפיפה אחת עם רגשות ותחומים אחרים .
במיוחד מדובר על מצבים נפשיים שכל אחד מהם מצוי בגדה הנגדית.
למשל אהבה ותודעה. על חוף אחד תודעה ומודעות ועל הגדה הנגדית – אהבה.
כדי לאהוב צריך להפחית את המודעות למינימום ולהתמסר לחוויה. ואילו כדי להיות מודע צריך פחות להתמסר ולהזדהות עם החוויה – ויותר לנסות ולראות אותה באורח בלתי תלוי, או משוחד.
לאדם אוהב קשה לדעת, להבין ולפרשן. זה לא אומר שבהתאהבות אי אפשר להפיק שום פרשנות וידיעה –אבל יש למתאהבים תחושה שמודעות תפריע לתהליך החווייתי של ההתאהבות.
מבחינה כימית ההתאהבות מפרישה לדם חומרים מפחיתי כאב, ואילו בהפעלת התודעה, כמעט תמיד מגיעים לגבולות הכאב הרגשי.
מזה זמן רב ולבטח בזמן הזה – נראה שהמין האנושי מטפח את דת ההתאהבות, ומוכן לצרוך ידע אודות דת זו -, כל עוד אינו מקרין על רמת הכאב הרגשי, ברגע שהכאב הרגשי מגיע לרמה בלתי נסבלת, כאן התודעה והמודעות נבעטים החוצה מן המשחק הפנימי של האדם.
וגם ההפך הוא הנכון טיפוח מודעות לא יכול להיעצר בגבולות הכאב הרגשי, וזאת מן הסיבה שמעבר לגיל מסוים יש מעט חלקים בפסיכה של האדם שאינם קשורים לכאב רגשי. וזה אומר שיהיה קשה מאוד לטפח מודעות עצמית כי משלב מסוים של מודעות והלאה- יתחילו להגיע תחומי הכאב הרגשי.
וכך יוצא שלמתאהב יש מעט ידיעה והבנה של האהוב, וגם להיפך, אנשים שמתמסרים לתהליך של מודעות עצמית – יהיה קושי להתאהב.
ככל שיש יותר אהבה יש פחות ידיעה. וככל שיש פחות תודעה כך יש לאהבה מרחב מחיה ודלק מספיקים כדי להתלקח. מודעות היא כמו מים לבעירת האהבה. מכבים אותה.
האהבה ניזונה מפנטסיות, שכנוע עצמי ודילוג על קטעי מחלוקת. וכשיש אהבה הכל מוצף ברגשות שמטביעים את המודעות והתודעה. ושוב, כפי שאהבה לא יכולה לדור עם תודעה, כך תודעה לא יכולה לחיות אהבה.
כדי לאהוב צריך כמה שפחות לדעת, כדי לדעת (מודעות) צריך כמה שפחות להזדהות עם סבל וכאב רגשיים.
מי שאוהב יודע פחות ומי שיודע מתאהב פחות..כל אחד מן השניים שם גבולות ברורים לשני.
להתאהב זה להיות מוקסם, ללכת שבי אחר.. בהתאהבות חזקה, יש מעין אדים שעולים מעלה אל הראש ומערפלים ומשבשים את החשיבה ואת התודעה.
התאהבות צריכה תנאי מוקדם של בדידות, כשאין בדידות בהיסטוריה של היחיד טרם התאהבותו – אין כמעט התאהבות. היא מתלקחת ובוערת יותר – ככל שלפני ההתאהבות הייתה תקופה של בדידות. הפחד מן הבדידות הוא דלק משובח להתאהבות הבאה. זה כמו ביחסים בין אוכל לרעב, ככל שהאדם רעב יותר כך ייהנה יותר מחווית האכילה.
אם זוג בהתאהבות יפגוש פסיכולוג שייתן פרשנות לכל אחד על הסיבה להתאהבות ועל האישיות של הזולת בהתאהבות – הוא יתקל בהתנגדות עזה מצד המאוהבים.
כמובן שזה לא נעשה במודע, אך המאוהבים ירצו להתמסר כמה שיותר לחוויית ההתאהבות ולדחות כל נסיון פרשני.

ועם זאת ולמרות מה שנכתב- חשוב מאוד שלבן אדם תהיה אהבה. הרגשות שלנו צריכים אהבה. בלי אהבה הרגשות לא מתקיימים. הם צריכים אקולוגיה תומכת ואמפאטית כדי לחוש בטחון רגשי. הרגשות של היחיד זועקים מבדידות ומכאב. וככל שיש יותר כאב – כך תהיה יותר השתוקקות להתאהב. מדובר כאן על צורך אמיתי בתמיכה רגשית.

ככל שאדם רגיש ועדין נפש יותר כך זקוקה נפשו לאמפטיה ותמיכה רגשיים, לשון אחר: החומרים האותנטיים של האהבה.

אין ספק שכאן מגיעה הכתיבה של השורות עד כה לפרדוקס חשיבתי –מצד אחד האהבה נוגדות התפתחות תודעתית ושימוש במודעות עצמית – ומצד שני לא יכול אדם לצלוח את ימיו בלי השיקוי משכך הכאב של האהבה. (הכאב יהיה גדול במיוחד ככל שאדם רגיש ובעל שאר רוח יותר).
לא לחינם יש קושי כה גדול בשני התחומים החשובים הללו: אהבה ומודעות עצמית ("דע את עצמך"). כל לאחד מהם חשוב ביותר למען התפתחות וקיום חיי רגש יציבים ובטוחים. ושניהם ביחד קשה להם לדור בכפיפה אחת.
ועם זאת ויתור על התפתחות אישית באחד מתחומים אלו, כמו מוציאה את הצבע מן החיים, הנותרים להם אפורים ומשמימים במקרה הטוב – וקודרים ומדוכאים במקרה הרע.
גבריאל רעם, 29.2.13

אודות הקטגוריה: הגות


''הדרך אל האמת – בה הלכו הפילוסופים מאפלטון עד לפילוסוף הצעיר ביותר בימינו – היא הדרך של הספק והבדידות''

סיני אוקו, מתוך 'מבוא לפילוסופיה' עמ' 17


***

הגות.בחינה מילולית של המילה מפגישה אותנו עם השורש ה.ג.ה. שבהטיה משמעותו ביטוי, 'להגות', ישנו גם 'הגה' שמצד אחד הוא ביטוי מילולי של עיצור מסויים, ו'הגה' הינו גם המכשיר שמנווט, והוא קשור גם למנהגיות, שאמורה לנווט, (כמו הנהג שאוחז בידו הגה).

אולי בהגות קיים היחס הקיים בין פני אדם ותוכו, שניהם נכתבים: 'פנים' (אמנם בהגיה שונה). מה שבחוץ הוא מה שבפנים.

מה שמתבטא באדם, הוא מה שחי בו. מחשבותיו ( הגותו) הן מה שהוא מבטא באופן מילולי.

תלמידיו של ישו באו אליו בטרוניה; 'הפרושים טוענים כי אנו לא רוחצים ידיים לפני האוכל'. והוא ענה להם כי מה שחשוב זה לא מה שנכנס לפה (אם הוא מלוכלך או לא), אלא מה שיוצא ממנו, כי זה בא מן הלב, וזה מה שחשוב.

הגות אם כן, לבטא את מה שאמור להתרחש כל הזמן בפנים; תהיה על פשר.

אמר מישהו שחיים שלא תוהים על פישרם, כאילו לא חיו אותם. למה הדבר דומה לאכילה בהסח דעת, או קריאת ספר בהסח דעת, או שמיעה של דברי אדם בהסח דעת. לחיות ללא נסיון הגותי לרדת לפישרם, הוא לחיות אותם בהסח דעת, ולחיות אותם כך, הוא במידה מסויימת לא לחיות אותם כלל.

**


– ''I thought that it was strange to assume that it was abnormal for anyone to be forever asking questions about the nature of the universe, about what the human condition reaaly was, my condition, what I was doing here, if there was really something to do. It seemed to me on the contrary that it was abnormal for people not to think about it, for them to allow themselves to live, as it were, unconsciously. Perhaps it's because everyone, all the others, are convinced in some unformulated, irrational way that one day everything will be made clear. Perhaps there will be a morning of grace for humanity. Perhaps there will be a morning of grace for me.''

Eugen Ionescu

(Extract from ''The Hermit'', 1973)