ארכיון תגיות: מודעות

ההבדל בין לחיות… ולחיות!

ונתחיל במשפט מפתח מוזר ומסתורי במקצת.

יש מוות אחרי החיים וישנו מוות אחרי ה'אין חיים'.

לכולם נדמה שאם אנו חיים זה אומר שאנו חיים. אז זהו שזה טריק של אוטוסוגסטיה.

רובנו עובר את החיים בשגרה של פעולות מכאניות (שבהן אנו יודעים איך לנהוג ואיך להתנהג. וכשאיננו עסוקים בפעילויות טכניות מכאניות במוד אוטומטי – אנו מצויים בציפייה למאורעות שיקרו. (קרוב לוודאי שלא יקרו…).

דוגמא לשגרה (או אוטומציה) של פעולות מכאניות היא נהיגה במכונית, אנו יכולים לנהוג מאות קילומטרים ולא 'להיות שם'* אך אם הולך רגל מתפרץ לכביש פתאום, בבת אחת אנחנו נוכחים שם לגמרי. סכנה תמיד מנכיחה אותנו. השאלה היא האם אפשרי ה'היות שם' ללא סכנה? ללא דופק מואץ וזיעה קרה?

לגבי רוב האנשים כשהם מתים הם מתים לגמרי (ככל בני האדם), אך כשם חיים זה לא אומר בהכרח שהם חיים לגמרי. האמת היא שהם לא. הם 'לא שם'.

רובנו נותן לחיים לעבור מבלי שנתעורר לכך שאנחנו חסרים: אנחנו לא 'שם'. כל העניין של להיות חי הוא ב'להיום שם', או בעצם: 'להיות'. **

החיים עוברים ואנו יכולים להיות נותרים מחוצה להם. פועלים אוטומטית, כבמתוך שינה.

ואם כך הוא הדבר, אז מה ההבדל המשמעותי בין היות חי להיות מת? הרי החי יכול לחיות כאילו הוא כבר מת, אך המת לא יכול לחיות כאילו הוא עדיין חי. [זו נקודת יתרון שיש לנו החיים על פני המתים, אך נקודת יתרון זו אינה מנוצלת בדרך כלל].

אז מה באמת ההבדל בין להיות חי (ולא להיות שם, להיות נוכח) ובין להיות חי ולהיות שם, להיות נוכח?

והנה מספר אנלוגיות שמדגימות יפה את ההבדל הזה שבין להיות חי (ולא להיות שם, להיות נוכח) ובין להיות חי ולהיות שם, להיות נוכח. (או ההבדל שבין 'לחיות…'  ל'לחיות!). אנו יכולים לשמוע הקראת שירה ולא להיות שם, הכי קל זה לא להיות שם בהקראת שירה, כי זו מצריכה תשומת לב מורכבת, רב רבדית. אך למשוררים או למרצים שמלמדים שירה באוניברסיטה, יש את זה בהחלט, אך קרוב לוודאי שכשהשיעור נגמר, הם חוזרים למצב 'הזומבי' הרגיל של הרוב.  

דוגמא נוספת קיימת בהבדל שבין שמיעה להאזנה (או הקשבה); ההבדל הוא הבדל של תשומת לב, שנעדרת בשמיעה בלבד, וקיימת בהאזנה או בהקשבה. ההבדל הזה של נוכחות בהקשבה – קיימת גם בהבדל שבין הסתכלות להתבוננות, בין פטפוט לדיאלוג, ושוב, הגשר בין שתי הרמות הוא תשומת לב. עוד דוגמא? בבקשה. סטודנט באוניברסיטה יכול לשבת בהרצאה, להיות פזור דעת, וכשיצא מן הכיתה, יכול להיות אפילו שהוא לא ידע מה היה בשיעור. ובטח שלא יוכל לתת תמצית אינטליגנטית של דברי המרצה. כדי להיות שם עליו לאסוף עצמו. (כמו שכלב רועים אוסף את הכבשים הפזורות  בשדה והופך אותם שוב ללהקה או עדר. (כי זו הדרך היחידה שכולם יוכלו לנוע למטרה אחת).

כדי להיות נוכח בהרצאה גם ברובד הפנימי צריך להכניס תשומת לב, לעקוב אחר דבריו של המרצה, לנסות להבין להיכן הוא חותר, מה נקודת הבסיס ממנה הוא יוצא לדבריו. ובמיוחד מה המשמעות של דבריו, ביחס למה שהסטודנט יודע עד כה אודות הנושא.

תשומת לב אינה מאמץ קל אך הערך שלה רב. מתי אנחנו שמים לב? מן הסתם כשאנו חוצים כביש רחב וסואן שלא במעבר חצייה. או בדוגמא הקודמת עם הולך הרגל שמתפרץ לכביש, או כשאנו מעבירים כוס קפה רותח מעל רגליו של אדם כדי להעבירו למי שיושב לימינו, והכוס מלאה כמעט לגמרי.

ואכן יש כאלה שיגידו שלחיות עם שימת לב באופן המשכי וקיים זה להיות כל הזמן במצב חירום (ואכן שלוש הדוגמאות הן סוג של מצב חירום). ואכן כן, לחיות בתשומת לב מתמדת, להיות שם כל הזמן – זה מבחינה מסוימת לחיות כל הזמן במצב חירום, אך אחרת החיים חומקים מאתנו. אך בחיינו הרגילים כשאין מצב חירום, אני מתמסרים בחפץ לב לטייס אוטומטי ותשומת הלב שלנו רדומה. וכך אפשר ללכת ברגל במסלול ידוע ללא תשומת לב כלל, לשוחח (ללהג) ללא תשומת לב, לאכול ללא תשומת לב. (אלא אם כן זה שופט בתחרות 'מאסטר שף'…) אבל אי אפשר לקרא ספר ללא תשומת לב, אי אפשר להבין הסבר של איך להגיע למקום כלשהו ללא תשומת לב.

 כל העניין הוא להפוך את תשומת הלב למודוס קבוע.

וכאן יכולה להישאל השאלה: האם באמת ניתן לחיות כך? עם תשומת לב בכל רגע? (כלפי חוץ וכלפי פנים –כאחד)? לחיות כל הזמן כאילו אנו חוצים כביש סואן ללא מעבר חצייה? האם זה  ניתן בכלל? הרוב יגידו, מן הסתם, שזה לא אפשרי, זה מעייף מידי ואם כן אז רק לפרק זמן מוגבל וקצר.

ובכן זה סוג של מצב חירום שדווקא ניתן להתרגל אליו. (כשמצב החירום נעשה הרובד האמצע של חיינו), לכוון את תודעתנו לתדר של מצב חירום תמידי כך שזה הופך להיות המצב הנורמלי. כפי שיכול להעיד כל חייל במארב או במוצב קידמי; מצב חירום הופך למודוס וויונדי, Modus vivendi. (מצב של מלחמה קרה שהופך לנורמה).

ולא מגיעים לזה בקלות או במהירות, כלל וכלל לא. זה עניין של תרגול ואימון. ונחישות.

כדי לחיות יש לעשות מאמץ תודעתי. אך לא מאמץ של הפעלת כוח, כזו שמחממת את הדם ומכניסה את המערכת למצב של Stress . אם אני צריך להידרש למילה או משפט שיגדירו את סוג המאמץ הדרוש לחיים מתוך תשומת לב קיימת –  הייתי מדבר על כוונה, התכוונות, כיוונון. אנו מכונה ברמה מאוד גבוהה, מספיק לשלוח הנחיה ואנחנו שם. (כפי שזה קיים בשיטת אלכסנדר למשל) כך זה אמור ויכול להיות, אך המערכת התרגלה לעבוד מתוך לחץ וסטרס. וקשה לעבור מעודף מאמץ לפעילות שרק נותנת הנחיה ואנחנו שם. אם צריך לתת לזה אנלוגיה אז אנלוגיה מתחום פיזיקת הקוואנטים תתאים יותר. המונח הוא קפיצה קוואנטית. קפיצה אל ההיות. אל להיות, אל ה*Dasein. ואולי הדימוי או המילה היותר מתאימה, במקום הפעלת כוח מכאנית, ישנו Projection  השלכה של התודעה לעבר היות נוכח.

זו הרמה הגבוהה של לחיות; להיות שם תודעתית והווייתית, כשלא מדובר בהפעלת מאמץ מכאני כלל.

ישנן 3 רמות  של לחיות את החיים.

  1. הרמה הנמוכה והמכאנית והאוטומטית ביותר היא רמת הצרכנות (Have To) ולא משנה אם זו צרכנות של הגות גבוהה, מוסיקה קלאסית, פורנוגרפיה או מאכלי גורמה (או ג'אנקפוד). צרכנות היא צרכנות; להספיק ולדחוס עוד ועוד אובייקטים לצריכה.  וברמה זו תשומת הלב נעדרת לחלוטין.

  2. הרמה הבאה (הגבוהה יותר) זו רמת הפעילות (Do To). כאן זו הרמה של עשייה, הריצה אחר משהו, התחרות. להספיק לדחוס לתוך היום עוד ועוד פעילויות ומטלות. כאן בכל אופן צריך קצת יותר תשומת לב מאשר זו הקיימת בצריכה של משהו. הייתי אומר בהערכה גסה, שכאן יש כ10% של תשומת לב, לעומת 90% של פעילות מכאנית אוטומטית.

  3. הרמה הגבוהה והיחידה שבה אדם באמת נוכח וחי היא רמת ההיות

To Be )) מאה אחוז של תשומת לב כל הזמן. ואז זה כבר לא מאמץ בכלל, זה פשוט להיות. כפי שהפרח הוא רק להיות, ופרה היא כולה היות (To be ) גם הכלב והחתול הם בהיות שלהם. כול כולם כאן, לגמרי.

אה, כן ועוד דבר קטן… בלי שקט פנימי, דממה ורוגע מוחלט ברגשות, ביצרים ובמחשבות, ההיות לא יצליח להיות.

**

גבריאל רעם, 4.7.14

**

* ה'להיות שם', הוא מונח ידוע של הפילוסוף הגרמני היידגר. בגרמנית ה'היות שם' נקרא: Dasein  ולטענתו זה מה שחסר בקיום האנושי הרגיל, אין לנו את ה'היות שם',

** מונח זה של 'להיות שם' קיים לא רק אצל היידגר, הוא קיים בשיטת הדרך הרביעית של גורדייף, והיא ידועה בשם: "זכירה עצמית' ואצל ויליאם ג'ימס זה ידוע בשם: אינטרוספקציה (התבוננות פנימית) . או ביתר פשוטות: מודעות עצמית. לאחרונה זכתה 'ההיות שם' (או מתן תשומת לב כדרך חיים) לפופלריות דווקא דרך מונח בבודהיזם: מיינדפולנס Mindfullness  שכיום מוכנס לטיפול הפסיכולוגי, לבתי כלא, , בתי ספר ואומצה על ידי סטיב ג'ובס  (אפל) ומארק צוקרברג (פייסבוק).

—————–

הערה: מן הראוי היה שרשימה זו תיכלל בסיפרי החדש: "החיים, רשימות מן הגלות", אך לצערי היא נכתבה לאחר שהספר יצא לאור…

מודעות למשאב המתכלה: הזמן

 

 

אין דבר אחר מלבד הזמן.

החטא הגדול ביותר הוא כלפי הזמן.

האם האיש הזה, מולי, שמילא כוס קרטון בקפה ונעלם במוסך יודע, יודע עכשיו, שבזמן מילוי כוס הקפה, עוד חלק משארית חייו התכלה לו ועתה נותר לו עוד פחות זמן לחיות…

אנו חיים על חשבון הזמן שהולך וקטן, הלך וכלה.

ואין לנו כלל מודעות ולו חלקית, בזמן אמתי, שכל רגע שאנו חיים בא על חשבון מה שנותר לנו לחיות.

כמו חשבון בנק עם כמות מסוימת של כסף, וכל הוצאה כספית בחשבון מותירה בו פחות כסף. והנמשל כאן הוא שכל רגע שאנו חיים הוא על חשבון הזמן שנותר לנו לחיות. כל רגע שאנו חיים מקצר את המשך שנותר לנו לחיות.

ואין כל קשר בין מה שאנו עושים עם הזמן ובין עובדת התרוקנותו המתמדת. אנו יכולים לחיות חיים נאצלים, או חיים מושחתים, אנו יכולים לבזבז  זמן על בטלה או על השקעה תועלתית. לגבי הזמן זה לא משנה . הוא יתרוקן באותה המידה ובאותו הקצב. אך מה שכן משנה זו חוסר המודעות שלנו לכך שאנו חיים חיים שאולים. שאולים משארית חיינו. אין לנו שמץ של מודעות לכך שרגע זה נגרע מסך הרגעים שעוד נותרו לנו. כל רגע שאנו חיים מותיר לנו פחות זמן ומקרבנו בכך אל סופנו.

בעיקרון, המוות לא מגיע בגלל תאונה או מחלה, (הוא אכן יכול להגיע בגלל אחת מסיבות אלו), הוא יגיע כשלא יהיה לאדם יותר זמן לחיות. זה יכול להיגמר בגיל 70 או אפילו 130, אבל יום אחד המשאב הזה יתכלה עד תום ולא יוותר עוד זמן. יום אחד שארית הזמן שלנו תגיע לסופה ולא משנה גם אם אדם יאריך את חייו עוד ועוד על ידי חיים נכונים (יהיו אשר יהיו), יום אחד זמנו יגיע לסופו.

וכמובן שאין שום דבר שאפשר לעשות לגבי זה, הזמן יגמר כעבור תקופה מסוימת, זו או אחרת, איך שלא יהיה. ודבר זה ידוע פחות או יותר, ברמה זו או אחרת של וודאות, אך הנקודה היא לא בעובדת המוגבלות של משאב הזמן, אלא בכך שאנו חיים בחוסר מודעות  מוחלט לגבי זה שאנו חיים על זמן שאול. וחוסר מודעות מוחלט, יוצר חוסר ערך מוחלט. אנו מעריכים משהו על פי מידת המודעות שלנו כלפיו. בהעדר מודעות – אין ערך.

אם אדם אינו מודע לכך שאישה שהוא אוהב מאוהבת בו, לא יהיה עבורו שום ערך לאהבתה אותו.

אם אדם קונה מכונית מובחרת במיוחד, מזארטי, או פרארי. אם אין לו מודעות ביחס לערכה, אזי הוא יעריך אותה בהתאם למגבלת המודעות שיש לו לגבי שוויה. הערך לא יהיה בהתאם לשוויה האמתי אלא בהתאם לערך המיוחס על פי רמת מודעותו לערכה שלה המכונית.

חיים ללא מודעות לזמן, שוללים מהם כל ערך.

בהעדר מודעות לכך שאנו חיים על זמן שאול, (שכל דקה שאנו חיים היא על חשבון הדקות שעוד נותרו לנו לחיות) – חיינו לא יהיו בעלי ערך עבורנו.

אך בנוגע לזמן, זה לא רק חוסר מודעות ששוללת ערך. הזמן מוגבל, והולך ומצטמצם כל הזמן, כך שיש כאן חוסר מודעות כפולה, האחת לזמן והשנייה למוגבלותו והצטמצמותו המתמידים.

ואכן, ככל שמשאב מסוים הינו נדיר או מוגבל (יהא זה זהב, אנרגיה, אהבה, ידידות אמת וכו') כך ערכו יעלה. אך ללא מודעות לנדירותו או מוגבלותו – לא יהיה שום ערך לאותו המשאב. אין ספק שאדם שנותרו לו חודשיים של חיים, יעריך את הזמן שנותר לו באופן שונה לגמרי, כי עכשיו יש לו מודעות לתהליך התכלותו של הזמן. כעת מוחש לו שכל רגע שעובר מקטין את הזמן שנותר לו. וכל רגע יהיה ספוג במשמעות וערך. (אבל זה נכון באותה המידה לגבי כל בני האדם, רק שהם מצליחים להתחמק מן המודעות הוודאית לגבי החיים על זמן שאול שהולך ומתכלה בכל רגע).

בקיצור, חיים ללא מודעות הם חיים ללא ערך. וזמן שאין מודעות לגבי מוגבלותו והתכלותו המתמידים, יהיה זמן חסר ערך, מה שיוביל לחיים חסרי ערך.

את המודעות ניתן להמשיל לאור חשמל בלילה. ללא אור בדירה, לא ניתן להעריך אם יש בה מטילי זהב עד התקרה או רהיטים מפלסטיק.

כך שבסופו של דבר לא משנה כמה שנים חיינו, וגם לא מה עשינו איתם: עד כמה נהנינו או התפתחנו או תרמנו, או כל דבר אחר שעשינו או לא עשינו עם חיינו – מה שמשנה היא מה הייתה מידת ורמת המודעות שלנו בכל רגע לכך שהרגע הזה נלקח מן הזמן השאול שעוד נותר לנו. ללא מודעות קשה מאוד זו, יהיה לחיינו מעט מאוד ערך עבורנו, אם בכלל.  

עד כאן הדברים פשוטים. אך הם אינם פשוטים כלל. הסיבה מדוע ישנה חוסר מודעות כה גורפת לעובדה שכל רגע של חיינו הוא על חשבון מה שנותר – היא סיבה אמוציונלית. המודעות הזו להתמעטותו של הזמן תוך כדי ועל ידי, החיים, אם באים אליה בגישה רגשית, גורמת לתסכול עמוק, רתיעה וסירוב להשלים עם זה. ועל כן אנו חיים בהדחקה עמוקה של עובדה ברורה זו. כך שבעיית חוסר המודעת לזה אינה בחוסר המודעות, אלא במפגש עם עובדה זו דרך רגשותינו. וזו הבעיה הגדולה והאתגר הגדול: לפגוש את האמיתות הקשות של חיינו עם התודעה ולא עם הרגשות. ומן הסתם כדי להגיע ליכולת לרסן את הרגשות ולפתח את התודעה ככלי פנימי שפוגש את המציאות – יש צורך בעבודה פנימית. וזה כבר סיפור אחר…

*

 

זו רשימה מתוך ספר בשם: "החיים, רשימות מן הגלות", (כחלק מחטיבה שמוקדשת לנושא הזמן) העומד לצאת לאור, בהוצאת ניסן בחודשים הקרובים.

*

גבריאל רעם, 21.11.13

 

אודות האתר

האתר מרכז יצירות, מסות (מעט שירים) וכתבי הגות – של גבריאל רעם.

המסות עוסקות בנושאים אנושיים קלאסיים: בדידות, מאבקי כוח, השאיפה לאושר, חוסר השתלבות חברתית, אהבה, מין, משברים אישיים, יחסים, הנפש, המוות, אמנות, האמת. ועוד. כמעט כל הכתבים באתר זה הם פרי יצירתו של גבריאל רעם. המקיים גם קבוצה למודעות אישית ופיתוח התודעה. המבוססת על כתבים באתר זה ובאתר "דרך התודעה".

לפרטים: gabyraam@netvision.net.il

 

הפעלת כוח הרצון לעומת הפעלת פולס תודעתי

אנו חיים, פועלים ו… הכול בסדר. האמנם? ובכן, אנו מפעילים המון כוח על עצמנו; כדי לשרוד, כדי לפעול, כדי להגיע להישגים, כדי להצטיין – מכריחים את החלקים הלא ממושמעים בנו, למשל אלה שלא רוצים לקום בבקר, ולא רוצים לשטוף כלים  ולא רוצים להרים טלפון בחג, לא רוצים להתכונן לבחינה, לא רוצים לגמור את יום העבודה, ועוד – לעשות זאת בכוח.

מפעילים מאמץ, ואם לא הולך אז עוד יותר בכוח.

וזאת מכיוון שאנו לא ממש סומכים על עצמנו. משוכנעים בתוך תוכנו, שבאופיינו, אנו בטלנים ובהתנהלותנו אנו עצלים.

אנו מטילים ספק בכך שבכלל נעשה משהו ללא שנפעיל קודם כל מאסה של כוח מאסיבי (כוח רצון).

אך צריך לזכור, על כל הפעלת כוח כלפי משהו, אותו משהו יגיב בכוח נגדי שווה בכוחו לכוח שהופעל עליו. זה חוק פיסיקלי.

כאשר אנו נשענים על קיר, או דוחפים אותו, אנו לוחצים על מעין "קפיץ". כאן פועל כוח הנקרא: "הכוח הנורמלי". אנו נמצאים באינטראקציה עם הקיר שמפעיל עלינו כוח בכיוון נגדי, מן הקיר והלאה. כאשר אנו דוחפים את הקיר, הוא דוחף אותנו.

והישגים רבים בחיינו שהושגו על ידי הפעלת כוח – מלווים בפעולת נגד מרדנית של המערכת עליה הופעל הכוח. (למשל, עליה דראסטית במשקל לאחר דיאטת הורדת משקל אגרסיבית, ועל כך בהמשך).

אך הפעלת הכוחנות הזו על החלקים הגסים, הסרבנים והפראיים שבנו, שוברת את גבם ואת רוחם של החלקים היותר עדינים בנו.

וזה חוץ מזה שהפעלת הכוח משתלטת בעיקר על  החלקים מוטוריים, העוסקים בפעולה, שינון ותנועה – אך לא משתלטת כלל על החלקים הרגשיים והייצריים, הם כלל לא מגיבים לכוח, כי הם מצויים ברמה שמעל לכוח אגרסיבי, כפי שהפעלת לחץ על מיים לא תזיז אותם ממקום למקום, כי הם ברמה שמעל למוצק. הפעלת הכוח תשפיע על מוצק בלבד, לא על מצבי צבירה של מים ואויר. אותו הדבר לגבי הפעלת כוח על החלקים שמעל לעשייה ופעולה. והכוונה בעיקר לחלקים הרגשיים. הם לא יגיבו להפעלת כוח.

עד כאן על 'מה לא'. אך מה כן? איך לגרום לנו לפעול ולהגיע להישגים ללא הפעלת כוח (הרצון)?

ובכן, במקום להפעיל כוח – לעבוד בשכל, כמו שאומרים. 'לא בכוח, כי אם במוח'… והכוונה כאן: במקום להפעיל כוח, להפעיל את החשיבה כנותנת הנחיות וכיוונים.

הדרך בה המכונה האנושית הייתה יכולה (ואולי אמורה) לעבוד זה על ידי הפעלת פולסים (PULSES) חשמליים עדינים, דרך מחשבות מודעות  ולא על ידי הפעלת כוח (רצון) משתלט או אפילו מדכא, על החלקים הפראיים והסרבניים שבנו.

ושוב, אנו מפעילים כוח כי אין לנו אמונה במערכת שלנו שתגיב להנחיות כיוונים עדינות. אנו מאמינים בהפעלת כוח רצון. כל חיינו וכל התרבות האנושית פועלת בכוח אמונה חזקה בכוח הרצון.

אך אפשר להשיג הרבה יותר על ידי שידור שדרים עדינים לתת מודע. התת מודע שלנו תוכנת מעצם טבעו להגיב להכוונות עדינות ולא לכיסוח כוחני. הפעלת כוח אגרסיבי תשפיע על החלקים הגסים שבנו, על החלקים המוטוריים ועל המסכה החברתית. אך החלקים היותר עדינים (כמו הרגשות) כלל לא מגיבים לכוח אגרסיבי, והחלקים היותר עדינים ואפילו רוחניים, מתרסקים נוכח הכוחנות הזו המופעלת עליהם.

וכאן ניקח פסק זמן קצר. מה שמעניין בכל זה היא התפתחות התרבות האנושית במישור הטכנולוגי. הנה דווקא שם, הפלא ופלא, הכול הולך לכיוון של הפעלת פולסים אלקטרוניים עדינים שמפעילים מכשירים עוצמתיים, כגון: מיקרוגל, טלפונים סלולריים, מסכי טלוויזיה ועוד. פעם כדי להדפיס במכונת כתיבה היה צורך ללחוץ בחוזקה על המקשים, והיום במקלדת מספיק לגעת, או בסמארטפון נוגעים באייקון ומחוללים פעולה שלמה. דווקא שם, בהתפתחות הטכנולוגית העכשווית, הכיוון הוא הפעלת תנועה, או תגובה, או התרחשות, על ידי פולסים עדינים ביותר. רכבות עבדו עד לא מזמן, על ידי הפעלת כוח; מנוע קיטור הוא מנוע בעירה חיצונית בוכנאי, המופעל על ידי לחץ קיטור. כיום קטרים יכולים לייצר עבודה בעזרת דלק, או לשאוב את האנרגיה שלהם ממקור חיצוני. קטרים מודרניים מופעלים לרוב בהזנה חשמלית חיצונית. פעם נסעו בעגלות או מרכבות שנמשכו בכוח על ידי סוסים, היום המנוע הוא פנימי ועצמי, המכונית מניעה את עצמה ושוב, ידי פולסים עדינים שיכולים להפעיל ולייצר כוחות סוס מעל ומעבר לדמיון. שיטת הדפוס האגרסיבית של פעם עוברת לשיטה הדיגיטלית  ששוב, עובדת על מקשים שמשדרים תדר שמפעיל את מכונת הדפוס. כאן ישנה פרוגרסיביות מרשימה במעבר מהפעלת כוח לשימוש במתגים ואימפולסים אלקטרוניים. (אמנם לא בכל השטחים, בשטח התרופות למשל אנו עדיין 'מפגיזים' את המערכת בכימיקלים כוחניים ביותר).

הכול מתבצע חלק, ללא רעש או הפעלת כוח.

ויש כאן מסתורין גדול, כאילו מה שהיה אמור להתרחש באיך שאנו מפעילים את המערכת האנושית ברמתה הגבוהה – מצא דווקא ביטוי בטכנולוגיה. כאילו שהממציאים השונים שקידמו את הטכנולוגיה בעשרות השנים האחרונות 'עלו' על משהו, קלטו משהו נכון בדרך בה צריך לפעול ולהנהיג, אך כמו כל התרבות האנושית בכיוונה הנוכחי מזה זמן רב, היא מעתיקה את מה שאמור להיות הדרך בה אנו מפעילים ונוהגים בחיינו הפנימיים – אל החוץ. הפעלה חיצונית שבאה במקום איך שהיינו אמורים להפעיל את עצמנו.

מה שהיה אמור להיות תהליך של עבודה פנימית: להתמיר הפעלת כוחנות פנימה – במתן כיוונים והנחיות עדינות על ידי חשיבה וכוח הדמיון (דמיון מודרך) – הופך להיות יותר ויותר כוחני ומרסק עבור החלקים היצירתיים והרוחניים שבנו.

כאמור, לנו יש ספק אם המערכת הפנימית שלנו, אותה אנו חווים כעצלה ומבינה רק כוח… תתייחס בכלל לפולסים כה עדינים. אך מה שכוחני לא בהכרח אפקטיבי יותר. בכל מה שקשור לחלקים היותר משוכללים במערכת האנושית – הם מגיבים הרבה יותר טוב להכוונות והנחיות עדינות. וזאת מבלי לרסק אותם. (כי מה שטוב לחלק המוטורי שבנו שזקוק לבעיטה וכוחנות מתונה – כדי לצאת לריצה או לקום בבקר מן המיטה – לא בהכרח טוב לחלקים היצירתיים, נפשיים ורוחניים שבנו).

חונכנו להאמין שמה שלא בא בכוח – יבוא עוד יותר בכוח. אפשר להגיד, כי למשל, בכל הנוגע ללימודים, מכיתה אלף ועד הדוקטורט – הכול נעשה על ידי כוח רצון. אין כמעט אדם שעושה שיעורים, עושה עבודות ומתכונן לבחינה שלא מתוך הכרחה עצמית.

אנו מאמינים שאם אין לנו הישגים זה בגלל שלא הפעלנו מספיק כוח (רצון).

אך אפשר לוותר במידת מה, על הפעלת כוח ולעשות סובלימציה לכיוון של הפעלת כיוונים והנחיות. וזה הרבה יותר אפקטיבי ופחות הרסני. למשל דיאטה להורדת משקל, אפשר להכריח את עצמך לרעוב ולאכול מאכלים תפלים. האדם יוריד משקל, אך מערכת האכילה, כמו כל מערכת שמופעל עליה כוח, תגיב בכוח נגדי, שיביא את האדם להעלות את כל המשקל בפריצה הראשונה של המסגרת שכפה על עצמו ואפילו יותר מכך.

אך ניתן (לעומת זאת) להפנות מודעות ניטרלית, שקטה ומפקחת על אופן האכילה שלנו, ומתן הנחיה לכיוון של אוכל בריא ודל קלוריות. דבר זה נעשה לעיתים רחוקות, (בדרך כלל זה מגיע בשמירה על משקל לאחר ירידה). איננו נותנים הזדמנות להוריד משקל על ידי הפעלת מודעות ניטרלית ומפקחת כי אנו לא מאמינים שמערכת שלנו תגיב רק למודעות והנחיות תודעתיות, אנו מאמינים שהיא מגיבה רק לכוח. אנו פוחדים להרפות מהכוחנות, פוחדים מהווקום שייווצר במרווח שבין אכילה פרועה ומשולחת רסן ובין אכילה מבוקרת. פוחדים שעד שנפעיל את המערכת היותר גבוהה של מתן כיוונים (בפער הזה שבין הפעלת כוח למתן כיוונים) הכוחות הפראיים ישתלטו על המערכת.

אך דיאטה, דרך מודעות צופה מפקחת, תביא לתוצאות משובחות הרבה יותר וללא תגובת נגד חריפה של המערכת. היות ולא הופעל כוח.

המערכת שלנו מאוד משוכללת והיא תגיב טוב יותר להפעלת כיוונים חשיבתיים מאשר להפעלת כוח.

בהקשר זה אנו מוצאים תימוכין לגישה זו מצד גדולי החסידות: הבעל שם טוב והמגיד ממזריץ: …"אין להבין את פעולת ההתבוננות החסידית רק כאירוע פנימית בתוך האדם. הגישה המתבוננת המשולבת עם ההפנמה ההכרתית המניחה ש'במקום שאדם חושב שם הוא נמצא' משמעה, שהפעילות המחשבתית היא פעילות ממשית. ההתבוננות יוצרת אפוא מציאות או משנה את המציאות." …"הבעש"ט והמגיד אינם חושבים שהתהליכים הפנימיים הם אשליה פנימית של המתבונן אלא הם ממשיים". (מקדש אדם, ד"ר רון מרגולין, עמ' 198, הוצאת מאגנס).

ואם להיתלות באילנות גבוהים אז פיזיקת הקוואנטים מייחסת חשיבות רבה להשפעת הצופה על התהליך שבו הוא צופה: "תורת הקוונטים מציגה את הרעיון בדבר השפעת הצופה על אותה מציאות. מחזירה את האחריות לידיו של האדם להיותו שותף פעיל ביצירת המציאות שלו"…. (ד"ר רונית רותם)

או: " הצופה – מעצם העובדה שהוא צופה –  משנה את מה שהוא צופה בו. לפי תורת הקוונטים, אין דרך להתבונן בעולם מבלי לשנות אותו." (פרופ' דורית אהרונוב, מתוך: "אודיסיאה").

ובחזרה להתפתחות הטכנולוגית, כל זה מביא למחשבה שההתפתחות הטכנולוגית שהגיעה לרמה שהניהול הפנימי שלנו היה צריך להגיע אליה –  היא מעין מנגנון פיצוי, שבא להפיס את דעתנו לגבי התקדמות במערכות ההפעלה שלנו. רק שהעתקת הזירה מחיינו הפנימיים למישור הטכנולוגי, אולי מעניקה תחושה של קידמה והתפתחות לכיוון הנכון. אך המישור שבו זה מתרחש הוא לא יותר מאשר הסחת דעת וטפיחה עצמית על השכם, שמסתירה מעינינו את אי ההתרחשות של אותו מעבר ואותה התקדמות והתפתחות  (מהפעלת כוח להפעלת מודעות שולחת כיוונים) בחיינו הפנימיים.

גבריאל רעם, 30.8.13

**

הערה: ישנה שיטה ותיקה לטיפול בכאבי גב בעיקר, דרך  עבודה על תנוחות, בעיקר תנוחת עמוד השדרה. זוהי שיטת אלכסנדר. בשיטה זו, המטפל מעביר אל המטופל כיוונים לתנועה כלפי מעלה, מטה, קדימה או אחורה, וזה מגיב לכיוונים ששולחת ידו של המטפל לאזורים שונים בהם ידו נוגעת. והפלא ופלא, לאחר זמן קצר, המטופל מחליף את התנועה שמופעלת על ידי  מאמץ, לתנועה שמגיבה לכיוונים והנחיות. אמנם הנחיות שעוברות דרך ידיו של המטפל (ולא המטופל הוא ששולח אותם), אבל זה בכל זאת מעבר משיטה של תנועה על ידי הפעלת כוח, לשיטה של תגובה להנחיות. גם אם הנחיות שבאות מגורם חיצוני לאדם.

על תודעה ואהבה (או: על מודעות והתאהבות).

על אהבה ותודעה
ישנם מצבים, תחומים, התייחסויות ורגשות – שפשוט לא יכולים לחיות בכפיפה אחת עם רגשות ותחומים אחרים .
במיוחד מדובר על מצבים נפשיים שכל אחד מהם מצוי בגדה הנגדית.
למשל אהבה ותודעה. על חוף אחד תודעה ומודעות ועל הגדה הנגדית – אהבה.
כדי לאהוב צריך להפחית את המודעות למינימום ולהתמסר לחוויה. ואילו כדי להיות מודע צריך פחות להתמסר ולהזדהות עם החוויה – ויותר לנסות ולראות אותה באורח בלתי תלוי, או משוחד.
לאדם אוהב קשה לדעת, להבין ולפרשן. זה לא אומר שבהתאהבות אי אפשר להפיק שום פרשנות וידיעה –אבל יש למתאהבים תחושה שמודעות תפריע לתהליך החווייתי של ההתאהבות.
מבחינה כימית ההתאהבות מפרישה לדם חומרים מפחיתי כאב, ואילו בהפעלת התודעה, כמעט תמיד מגיעים לגבולות הכאב הרגשי.
מזה זמן רב ולבטח בזמן הזה – נראה שהמין האנושי מטפח את דת ההתאהבות, ומוכן לצרוך ידע אודות דת זו -, כל עוד אינו מקרין על רמת הכאב הרגשי, ברגע שהכאב הרגשי מגיע לרמה בלתי נסבלת, כאן התודעה והמודעות נבעטים החוצה מן המשחק הפנימי של האדם.
וגם ההפך הוא הנכון טיפוח מודעות לא יכול להיעצר בגבולות הכאב הרגשי, וזאת מן הסיבה שמעבר לגיל מסוים יש מעט חלקים בפסיכה של האדם שאינם קשורים לכאב רגשי. וזה אומר שיהיה קשה מאוד לטפח מודעות עצמית כי משלב מסוים של מודעות והלאה- יתחילו להגיע תחומי הכאב הרגשי.
וכך יוצא שלמתאהב יש מעט ידיעה והבנה של האהוב, וגם להיפך, אנשים שמתמסרים לתהליך של מודעות עצמית – יהיה קושי להתאהב.
ככל שיש יותר אהבה יש פחות ידיעה. וככל שיש פחות תודעה כך יש לאהבה מרחב מחיה ודלק מספיקים כדי להתלקח. מודעות היא כמו מים לבעירת האהבה. מכבים אותה.
האהבה ניזונה מפנטסיות, שכנוע עצמי ודילוג על קטעי מחלוקת. וכשיש אהבה הכל מוצף ברגשות שמטביעים את המודעות והתודעה. ושוב, כפי שאהבה לא יכולה לדור עם תודעה, כך תודעה לא יכולה לחיות אהבה.
כדי לאהוב צריך כמה שפחות לדעת, כדי לדעת (מודעות) צריך כמה שפחות להזדהות עם סבל וכאב רגשיים.
מי שאוהב יודע פחות ומי שיודע מתאהב פחות..כל אחד מן השניים שם גבולות ברורים לשני.
להתאהב זה להיות מוקסם, ללכת שבי אחר.. בהתאהבות חזקה, יש מעין אדים שעולים מעלה אל הראש ומערפלים ומשבשים את החשיבה ואת התודעה.
התאהבות צריכה תנאי מוקדם של בדידות, כשאין בדידות בהיסטוריה של היחיד טרם התאהבותו – אין כמעט התאהבות. היא מתלקחת ובוערת יותר – ככל שלפני ההתאהבות הייתה תקופה של בדידות. הפחד מן הבדידות הוא דלק משובח להתאהבות הבאה. זה כמו ביחסים בין אוכל לרעב, ככל שהאדם רעב יותר כך ייהנה יותר מחווית האכילה.
אם זוג בהתאהבות יפגוש פסיכולוג שייתן פרשנות לכל אחד על הסיבה להתאהבות ועל האישיות של הזולת בהתאהבות – הוא יתקל בהתנגדות עזה מצד המאוהבים.
כמובן שזה לא נעשה במודע, אך המאוהבים ירצו להתמסר כמה שיותר לחוויית ההתאהבות ולדחות כל נסיון פרשני.

ועם זאת ולמרות מה שנכתב- חשוב מאוד שלבן אדם תהיה אהבה. הרגשות שלנו צריכים אהבה. בלי אהבה הרגשות לא מתקיימים. הם צריכים אקולוגיה תומכת ואמפאטית כדי לחוש בטחון רגשי. הרגשות של היחיד זועקים מבדידות ומכאב. וככל שיש יותר כאב – כך תהיה יותר השתוקקות להתאהב. מדובר כאן על צורך אמיתי בתמיכה רגשית.

ככל שאדם רגיש ועדין נפש יותר כך זקוקה נפשו לאמפטיה ותמיכה רגשיים, לשון אחר: החומרים האותנטיים של האהבה.

אין ספק שכאן מגיעה הכתיבה של השורות עד כה לפרדוקס חשיבתי –מצד אחד האהבה נוגדות התפתחות תודעתית ושימוש במודעות עצמית – ומצד שני לא יכול אדם לצלוח את ימיו בלי השיקוי משכך הכאב של האהבה. (הכאב יהיה גדול במיוחד ככל שאדם רגיש ובעל שאר רוח יותר).
לא לחינם יש קושי כה גדול בשני התחומים החשובים הללו: אהבה ומודעות עצמית ("דע את עצמך"). כל לאחד מהם חשוב ביותר למען התפתחות וקיום חיי רגש יציבים ובטוחים. ושניהם ביחד קשה להם לדור בכפיפה אחת.
ועם זאת ויתור על התפתחות אישית באחד מתחומים אלו, כמו מוציאה את הצבע מן החיים, הנותרים להם אפורים ומשמימים במקרה הטוב – וקודרים ומדוכאים במקרה הרע.
גבריאל רעם, 29.2.13

אודות הקטגוריה: הגות


''הדרך אל האמת – בה הלכו הפילוסופים מאפלטון עד לפילוסוף הצעיר ביותר בימינו – היא הדרך של הספק והבדידות''

סיני אוקו, מתוך 'מבוא לפילוסופיה' עמ' 17


***

הגות.בחינה מילולית של המילה מפגישה אותנו עם השורש ה.ג.ה. שבהטיה משמעותו ביטוי, 'להגות', ישנו גם 'הגה' שמצד אחד הוא ביטוי מילולי של עיצור מסויים, ו'הגה' הינו גם המכשיר שמנווט, והוא קשור גם למנהגיות, שאמורה לנווט, (כמו הנהג שאוחז בידו הגה).

אולי בהגות קיים היחס הקיים בין פני אדם ותוכו, שניהם נכתבים: 'פנים' (אמנם בהגיה שונה). מה שבחוץ הוא מה שבפנים.

מה שמתבטא באדם, הוא מה שחי בו. מחשבותיו ( הגותו) הן מה שהוא מבטא באופן מילולי.

תלמידיו של ישו באו אליו בטרוניה; 'הפרושים טוענים כי אנו לא רוחצים ידיים לפני האוכל'. והוא ענה להם כי מה שחשוב זה לא מה שנכנס לפה (אם הוא מלוכלך או לא), אלא מה שיוצא ממנו, כי זה בא מן הלב, וזה מה שחשוב.

הגות אם כן, לבטא את מה שאמור להתרחש כל הזמן בפנים; תהיה על פשר.

אמר מישהו שחיים שלא תוהים על פישרם, כאילו לא חיו אותם. למה הדבר דומה לאכילה בהסח דעת, או קריאת ספר בהסח דעת, או שמיעה של דברי אדם בהסח דעת. לחיות ללא נסיון הגותי לרדת לפישרם, הוא לחיות אותם בהסח דעת, ולחיות אותם כך, הוא במידה מסויימת לא לחיות אותם כלל.

**


– ''I thought that it was strange to assume that it was abnormal for anyone to be forever asking questions about the nature of the universe, about what the human condition reaaly was, my condition, what I was doing here, if there was really something to do. It seemed to me on the contrary that it was abnormal for people not to think about it, for them to allow themselves to live, as it were, unconsciously. Perhaps it's because everyone, all the others, are convinced in some unformulated, irrational way that one day everything will be made clear. Perhaps there will be a morning of grace for humanity. Perhaps there will be a morning of grace for me.''

Eugen Ionescu

(Extract from ''The Hermit'', 1973)

 

מאיגרא רמא, לבירא עימקתא

 

לעיתים קרובות – כשאין אנו מרוצים מחיינו, או מקצב ההתקדמות שלנו או מן ההשגים שלא הגענו אליהם, או ממשהו ביחסים – נראה לנו כי היינו יכולים אולי להתאמץ יותר, לעשות דברים, לשפץ משהו. אנו בוחנים את הדברים המעולים בחיינו, את הכשרונות שלנו, את ההשגים שלנו ומנסים להבין למה הם לא הביאו לנו את התוצאה הרצויה, איפה שם הפאשלה? ברצותנו להתקדם ולהגיע לחיים טובים, או מאושרים או משופרים יותר (בכל תחום שהוא) אנו בדרך כלל שמים לב לחלון הראוה של חיינו, לדברים שהיו אמורים להצעיד אותנו קדימה ומנסים להבין מדוע הם 'לא עשו את העבודה'.

נראה לנו כי אם היינו משפרים יותר את החלקים שאנו טובים בהם – היינו מגיעים רחוק יותר. למשל בחורה יפה שסובלת משברונות לב עם בחורים, משוכנעות כי ניתוח פלסטי, או הרזיה נוספת יביאו לשינוי בשדה הרומנטי. וכו' וכו'.

מסה זו מציגה גישה שונה, הטענה כאן היא כי הבעיה הגדולה ביותר אינה בפסגה, למשל במנהיגות, אלא בעם. לא בצורת החשיבה, אלא במצב היצרים והרגשות. לא בציונים הגבוהים, אלא בנמוכים, לא בשיניים הקידמיות הנקיות, אלא באלה האחרויות והאכולות, לא בחזית המצוחצחת של המכונית אלא בשיירי הסנדוויץ במושב האחורי. הבעיה לעולם אינה בחדר האורחים כי ממילא תמיד הוא יהיה מרווח ונקי ומעוטר בעציצים. הבעיה לעולם תהא במרתף, בחצר האחורית, במגרה התחתונה.

משולים אנו לאותו שיכור שאיבד כספו ברחוב בלילה, והוא מחפשו תחת הפנס ולא בחושך, היכן שהלך לאיבוד. יש לנו נטיה לשפר את המשופר ולחפש את השגיאה או הבעיה היכן שאנו טובים ממילא.

בשיחות שלנו עם ידידים, נוטים אנו להתמקד בה שאנו יודעים, לדבר על מה שאנו מתמצאים בו, להבליט את תכונותינו הטובות, וכך השיחה הופכת לכר בו נמנעים מלדון בחלקים בפחות משופרים בחינו, לא מעלים משברים, אכזבות, מפחי נפש, אי בהירויות, ספקות עצמיים. לא משתמשים בשיחה כדי ללבן דברים מעורפלים, להעלות באוב דברים מציקים מן העבר. את כל זה משאירים רק למצב שבו באמת הגיעו מים עד נפש (גם אז, זה רק עם פסיכולוג קליני מורשה). הזירה הרגילה של שיחותנו היא בעיקר לשם עיסוק בפסגות ובחלונות הראוה שלנו. וכך יש תחושה שמה שאפל, לא ברור ואפילו בעייתי לא קיים, או לפחות לא רלוונטי. גישה זו בפשטות נקראת הדחקה.

אנו שופטים ומעריכים בני אדם על פי ההשגים שלהם, עד כמה הם טובים ומצוינים, עד כמה הרחיקו לכת במצוינות שבהם, ולא במה שמוזנח או לא משופר בחייהם.

אם ניקח למשל פרופסור שהוא ראש חוג באוניברסיטה, או מנהל חברה גדולה – שניהם אמורים להיות מעולים בתחומם, והם שוכנים בראש הפירמידה שלהם. אך אם ניקח ונביט וננסה להעריך את חייהם כמכלול (שבו ראשות החוג או ניהול החברה הן רק אחת מן הפרמטרים שבו) אז נמצא כי מה שחשוב ומשפיע בחייהם הוא לא מה הוא יודע לעשות, אלא *מי הוא? מה חי בו?* וכדי לדעת מה חי בו אין לנו מה לבקר במשרדו המצוחצח, אלא בחדריו האחוריים, במרתף. לשאול מה בחייהם מודחק, לא מאורגן, חלש, רעוע, לא נקי. _כי אלה הדברים שימוטטו אותם בסופו של דבר_. ולא רק אותם, גם כל ממלכה ואימפריה.; *החולשות הקטנות שדוחקים לקרן זוית ומטאטאים מתחת לשטיח, אלה הם הדברים שממוטטים את מגדל חיינו*.

זה הסנדויץ' מלחם לבן המרוח בחמאה -פעם ביום. ואי הקדשת עשר דקות ביום להתעמלות ותנועה – שיביאו בסופו של דבר להתקף לב, לא רמת הביצוע של התפקיד רם המעלה. כי השליטה בסופו של דבר באה מלמטה.

העילית החברתית (כביכול) בורחת מן המרתפים שורצי העכברושים – אל הפנטהאוז המודרני, אך אם לא נרד אל מרתף חיינו, אל הצללים השוכנים לבטח בחשכה המסתירה, יתפשט הסרטן הנפשי והגופני דרך הביבים, יפגום בשיפוט שלנו, ירעיל את חיינו וימוטט את המגדל.

ד"ר אראל שליט, פסיכולוג יונגיאני, בסיפרו: "הגיבור וצילו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995), אומר כי חלק לא קטן מן העוולות הגדולת של האנושות- ושל יחידים לעצמם- נגרם כתוצאה מהתעלמות ~מהצל~, מדחיקים את ~הצל~, או משליכים אותו על אחר (גזענות ואנטישמיות), וכך נותרים עם דמות עצמי טהורה וזכה, אין מקום למשהו שקצת מקלקל, ו~הצל~? אנו אוהבים לחשוב שהוא קיים אצל האויב, הזר, האחר, או מודחק לתת ההכרה, אל מחוץ לתחום הלגיטימי. "^הרוע הכי נוראי בא מהצורך במושלם, שום דבר לא היה יותר פרפקט מהנאצים, בגלל זה ההרג שלהם היה כל כך 'מושלם', במושלם אין מקום לצל"^.

וכך, ללא החלק האפל – החיים הופכים לפלאקטיים; למשהו שטחי, זעיר בורגני, בינוני, נוח, חסר ייחוד ונטול כל מימד של עומק. כפי שאומר אראל שליט: ^"כל התבוננות פנימה , מתחת לפני השטח, מתבוננת בהכרח גם על הצד של הצל^".

זו לא החזית המלוקקת שקובעת, כי אם הפינות, המשקעים, השקערויות, המטענים המודחקים. הטענות שלא השמענו, המחשבות הרעות אותן לא ביטאנו, הרגשות השליליים אותם לא החצנו.

מרכז הכובד האמיתי של האדם הוא בחולשות והפיתויים, העצלויות וההבטחות שלא קוימו. הם אלה שימוטטו את האימפריה שלנו, בין אם רוחנית, עיסקית, אקדמית או תיקשורתית – היא.

זה לא מה שנעשה, אלא מה לא נעשה; במה התרשלנו, למה הרשינו לקרות, מה כיסינו, מה הסתרנו?

על איזה בדק בית ויתרנו, בשם מרוץ העכברושים המטורף הזה?

על איזה מסוה מכובד לא ויתרנו, בגלל עכברוש זה או אחר, שכמעט הציץ מאחורה?

עם כמה זבל בחיינו (הפרטיים והחברתיים) אנו מתפשרים בשם התדמית החברתית המקובלת?

כי שוב, לא הפנים המאופרות, לא המילים היפות, לא הידע המלוטש, לא ההישג החברתי והכלכלי, אלא ~הביבים~: הביבים הייצריים, הרגשיים, והשכליים -, הם שירעילו את גורל חיינו הנפשיים.

כי השליטה באה לא מלמעלה אלא מלמטה. לא על ידי התבססות בפיסגה, אלא על ידי אי תשומת לב והתעלמות מן התחתיות.

והתעלמות מן התחתיות משדר שהזנחנו את הצל, את הדמונים, את תת מודע הנמוך, את ה'אני המסכן'. את האני האמיתי, את עצמיותנו המוזנחת והנעזבת.

זה לא שלא היינו מצוינים מספיק, אלא שהנחנו לפער בין המצוינות שלנו ובין מה שדפוק ומקולקל בנו להמשיך ולהרחב, עד שרצועת הגומי המחברת את 'החצר האחורית' ו'החצר הקידמית' – נמתחה עד קצה גבול יכולתה, ואז החצר הקידמית נאלצה לחזור בבת אחת אל המישור התחתון שהוא הריאליה היחידה. מישור שכל הזמן חיכה לה בפנים.

(שהרי כולנו יודעים כי קטסטרופות [1] לא צונחות עלינו מבחוץ הן שואבות אותנו מבפנים).


"היה היה איש עקום, שהלך בשביל עקום

נשען על מקל עקום

ומצא מטבע עקום

בו קנה חתול עקום

שתפס לו עכבר עקום

ויחדיו גרו בבית עקום

בתוך העלם העקום הזה. "

מתוך: "אמא אווזה"


[1] בהקשר זה ניתן לקרוא את המסה שלי: "על משברים, טראומות

וקטסטרופות" (תסמונת איוב),

http://stage.co.il/Stories/216518