ארכיון תגית: מודעות

מאיגרא רמא, לבירא עימקתא

 

לעיתים קרובות – כשאין אנו מרוצים מחיינו, או מקצב ההתקדמות שלנו או מן ההשגים שלא הגענו אליהם, או ממשהו ביחסים – נראה לנו כי היינו יכולים אולי להתאמץ יותר, לעשות דברים, לשפץ משהו. אנו בוחנים את הדברים המעולים בחיינו, את הכשרונות שלנו, את ההשגים שלנו ומנסים להבין למה הם לא הביאו לנו את התוצאה הרצויה, איפה שם הפאשלה? ברצותנו להתקדם ולהגיע לחיים טובים, או מאושרים או משופרים יותר (בכל תחום שהוא) אנו בדרך כלל שמים לב לחלון הראוה של חיינו, לדברים שהיו אמורים להצעיד אותנו קדימה ומנסים להבין מדוע הם 'לא עשו את העבודה'.

נראה לנו כי אם היינו משפרים יותר את החלקים שאנו טובים בהם – היינו מגיעים רחוק יותר. למשל בחורה יפה שסובלת משברונות לב עם בחורים, משוכנעות כי ניתוח פלסטי, או הרזיה נוספת יביאו לשינוי בשדה הרומנטי. וכו' וכו'.

מסה זו מציגה גישה שונה, הטענה כאן היא כי הבעיה הגדולה ביותר אינה בפסגה, למשל במנהיגות, אלא בעם. לא בצורת החשיבה, אלא במצב היצרים והרגשות. לא בציונים הגבוהים, אלא בנמוכים, לא בשיניים הקידמיות הנקיות, אלא באלה האחרויות והאכולות, לא בחזית המצוחצחת של המכונית אלא בשיירי הסנדוויץ במושב האחורי. הבעיה לעולם אינה בחדר האורחים כי ממילא תמיד הוא יהיה מרווח ונקי ומעוטר בעציצים. הבעיה לעולם תהא במרתף, בחצר האחורית, במגרה התחתונה.

משולים אנו לאותו שיכור שאיבד כספו ברחוב בלילה, והוא מחפשו תחת הפנס ולא בחושך, היכן שהלך לאיבוד. יש לנו נטיה לשפר את המשופר ולחפש את השגיאה או הבעיה היכן שאנו טובים ממילא.

בשיחות שלנו עם ידידים, נוטים אנו להתמקד בה שאנו יודעים, לדבר על מה שאנו מתמצאים בו, להבליט את תכונותינו הטובות, וכך השיחה הופכת לכר בו נמנעים מלדון בחלקים בפחות משופרים בחינו, לא מעלים משברים, אכזבות, מפחי נפש, אי בהירויות, ספקות עצמיים. לא משתמשים בשיחה כדי ללבן דברים מעורפלים, להעלות באוב דברים מציקים מן העבר. את כל זה משאירים רק למצב שבו באמת הגיעו מים עד נפש (גם אז, זה רק עם פסיכולוג קליני מורשה). הזירה הרגילה של שיחותנו היא בעיקר לשם עיסוק בפסגות ובחלונות הראוה שלנו. וכך יש תחושה שמה שאפל, לא ברור ואפילו בעייתי לא קיים, או לפחות לא רלוונטי. גישה זו בפשטות נקראת הדחקה.

אנו שופטים ומעריכים בני אדם על פי ההשגים שלהם, עד כמה הם טובים ומצוינים, עד כמה הרחיקו לכת במצוינות שבהם, ולא במה שמוזנח או לא משופר בחייהם.

אם ניקח למשל פרופסור שהוא ראש חוג באוניברסיטה, או מנהל חברה גדולה – שניהם אמורים להיות מעולים בתחומם, והם שוכנים בראש הפירמידה שלהם. אך אם ניקח ונביט וננסה להעריך את חייהם כמכלול (שבו ראשות החוג או ניהול החברה הן רק אחת מן הפרמטרים שבו) אז נמצא כי מה שחשוב ומשפיע בחייהם הוא לא מה הוא יודע לעשות, אלא *מי הוא? מה חי בו?* וכדי לדעת מה חי בו אין לנו מה לבקר במשרדו המצוחצח, אלא בחדריו האחוריים, במרתף. לשאול מה בחייהם מודחק, לא מאורגן, חלש, רעוע, לא נקי. _כי אלה הדברים שימוטטו אותם בסופו של דבר_. ולא רק אותם, גם כל ממלכה ואימפריה.; *החולשות הקטנות שדוחקים לקרן זוית ומטאטאים מתחת לשטיח, אלה הם הדברים שממוטטים את מגדל חיינו*.

זה הסנדויץ' מלחם לבן המרוח בחמאה -פעם ביום. ואי הקדשת עשר דקות ביום להתעמלות ותנועה – שיביאו בסופו של דבר להתקף לב, לא רמת הביצוע של התפקיד רם המעלה. כי השליטה בסופו של דבר באה מלמטה.

העילית החברתית (כביכול) בורחת מן המרתפים שורצי העכברושים – אל הפנטהאוז המודרני, אך אם לא נרד אל מרתף חיינו, אל הצללים השוכנים לבטח בחשכה המסתירה, יתפשט הסרטן הנפשי והגופני דרך הביבים, יפגום בשיפוט שלנו, ירעיל את חיינו וימוטט את המגדל.

ד"ר אראל שליט, פסיכולוג יונגיאני, בסיפרו: "הגיבור וצילו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995), אומר כי חלק לא קטן מן העוולות הגדולת של האנושות- ושל יחידים לעצמם- נגרם כתוצאה מהתעלמות ~מהצל~, מדחיקים את ~הצל~, או משליכים אותו על אחר (גזענות ואנטישמיות), וכך נותרים עם דמות עצמי טהורה וזכה, אין מקום למשהו שקצת מקלקל, ו~הצל~? אנו אוהבים לחשוב שהוא קיים אצל האויב, הזר, האחר, או מודחק לתת ההכרה, אל מחוץ לתחום הלגיטימי. "^הרוע הכי נוראי בא מהצורך במושלם, שום דבר לא היה יותר פרפקט מהנאצים, בגלל זה ההרג שלהם היה כל כך 'מושלם', במושלם אין מקום לצל"^.

וכך, ללא החלק האפל – החיים הופכים לפלאקטיים; למשהו שטחי, זעיר בורגני, בינוני, נוח, חסר ייחוד ונטול כל מימד של עומק. כפי שאומר אראל שליט: ^"כל התבוננות פנימה , מתחת לפני השטח, מתבוננת בהכרח גם על הצד של הצל^".

זו לא החזית המלוקקת שקובעת, כי אם הפינות, המשקעים, השקערויות, המטענים המודחקים. הטענות שלא השמענו, המחשבות הרעות אותן לא ביטאנו, הרגשות השליליים אותם לא החצנו.

מרכז הכובד האמיתי של האדם הוא בחולשות והפיתויים, העצלויות וההבטחות שלא קוימו. הם אלה שימוטטו את האימפריה שלנו, בין אם רוחנית, עיסקית, אקדמית או תיקשורתית – היא.

זה לא מה שנעשה, אלא מה לא נעשה; במה התרשלנו, למה הרשינו לקרות, מה כיסינו, מה הסתרנו?

על איזה בדק בית ויתרנו, בשם מרוץ העכברושים המטורף הזה?

על איזה מסוה מכובד לא ויתרנו, בגלל עכברוש זה או אחר, שכמעט הציץ מאחורה?

עם כמה זבל בחיינו (הפרטיים והחברתיים) אנו מתפשרים בשם התדמית החברתית המקובלת?

כי שוב, לא הפנים המאופרות, לא המילים היפות, לא הידע המלוטש, לא ההישג החברתי והכלכלי, אלא ~הביבים~: הביבים הייצריים, הרגשיים, והשכליים -, הם שירעילו את גורל חיינו הנפשיים.

כי השליטה באה לא מלמעלה אלא מלמטה. לא על ידי התבססות בפיסגה, אלא על ידי אי תשומת לב והתעלמות מן התחתיות.

והתעלמות מן התחתיות משדר שהזנחנו את הצל, את הדמונים, את תת מודע הנמוך, את ה'אני המסכן'. את האני האמיתי, את עצמיותנו המוזנחת והנעזבת.

זה לא שלא היינו מצוינים מספיק, אלא שהנחנו לפער בין המצוינות שלנו ובין מה שדפוק ומקולקל בנו להמשיך ולהרחב, עד שרצועת הגומי המחברת את 'החצר האחורית' ו'החצר הקידמית' – נמתחה עד קצה גבול יכולתה, ואז החצר הקידמית נאלצה לחזור בבת אחת אל המישור התחתון שהוא הריאליה היחידה. מישור שכל הזמן חיכה לה בפנים.

(שהרי כולנו יודעים כי קטסטרופות [1] לא צונחות עלינו מבחוץ הן שואבות אותנו מבפנים).


"היה היה איש עקום, שהלך בשביל עקום

נשען על מקל עקום

ומצא מטבע עקום

בו קנה חתול עקום

שתפס לו עכבר עקום

ויחדיו גרו בבית עקום

בתוך העלם העקום הזה. "

מתוך: "אמא אווזה"


[1] בהקשר זה ניתן לקרוא את המסה שלי: "על משברים, טראומות

וקטסטרופות" (תסמונת איוב),

http://stage.co.il/Stories/216518

 

עבודה פנימית, חלק ב': חוק הקלקולים

 


                                                                                             קלף מס. 16 בטארו, קלף המגדל המתמוטט


הערה:

מאמר זה הנו המאמר השני בסידרה שנקראת: "עבודה פנימית", המאמר הראשון נקרא: "עבודה פנימית, התמודדות עם משברים".

 


הקדמה:
המשפט המפורסם ביותר של חוק מרפי, אומר: "אם משהו יכול להתקלקל, הוא יתקלקל". ואפשר להוסיף בשולי האימרה, שאין דבר שלא יכול להתקלקל, ואם יש סיכוי שהוא יתקלקל, הוא יתקלקל.

על חוק מרפי:

http://tinyurl.com/eh8od

http://www.pitgam.net/Murphy/

http://www.murphys-laws.com/murphy/murphy-laws.html

אנו מתמצאים בקלקולים מכאניים, טכניים, איננו מודעים לקלקולים ביחסי אנוש ובמסלול חיינו כיחידים. ושם הם שגרת יומנו. למען האמת אנו חיים מקלקול לקלקול.


חלק א': מהו קלקול?
בדרך כלל לא נראה לנו שאנו חיים חיינו ממשבר למשבר. אך המשבר הוא נקודה ברצף, המתנהל באופן סכמטי כך:

שלב א': קילקול, משהו מתקלקל.

שלב ב': קושי. תחושת משבר.

שלב ג': המשבר חודר פנימה.

במאמר "עבודה פנימית חלק א', התמודדות עם משברים" – – סקרתי את שקורה בין שלב ב' לשלב ג'; איך זרע המשבר הופך למשבר של ממש. במאמר זה אעסוק במה שמקדים את שלב א' ואת המעבר משלב א' לשלב ב'.

המעבר משלב ב' לג' הוא החלק הגלוי בתהליך המשברי, ואילו היווצרות שלב א' והמעבר משלב א' לב' – הוא החלק הסמוי, שמוביל ויוצר את הגלוי.

המעבר משלב ב' לג' הוא השלב היותר פשוט והפחות ראשוני בנושא של התגלגלות המשברים בחיינו. המעבר בשלב זה אינו מסובך והתובנה לגביו, כפי שהיא מופיעה במאמר: "עבודה פנימית, התמודדות עם משברים" – הינה טריוויאלית וכמעט מובנת מאליה. מה שנאמר שם שמשבר נפשי הוא פחות תוצר של גורם חיצוני ויותר תוצר של חוסר במערכות הגנה.

במאמר הקודם עסקתי במה קורה בתחום חייו הפנימיים של הפרט, לאחר הקלקול – כאן, ברצוני לפתוח את הדינמיקה שמביאה את הקלקול הזה בכלל מן הכוח אל הפועל.

במאמר הקודם גם נסקרה המכאניקה של מה שגלוי בשדה המשברים האישיים. בחלק זה תיסקר הדינמיקה של מה שסמוי. ומה שסמוי, או נסתר – הוא הוא שמעצב ומכייר את הנגלה. (בשעה שהנגלה לוקח לעצמו את הקרדיט על התוצאה הסופית).


אבל ראשית, מהו קלקול? קלקול הוא משהו לא טוב שמצליח לקלקל (באורח לא צפוי בדרך כלל) אוירה, מצב רוח, יחסים וכו',

המשותף לכל הקלקולים הנ"ל הוא שלאחר שנוצר הקלקול האוירה נעשית עכורה, הרגשות קשים. הכל נראה שבור, עגום ולא מלבב.

ובכן, משהו מתקלקל, מתישהו. כאמור, קלקול אינו משהו שקורה אחת לכמה זמן. קלקולים מתרחשים לעיתים מזומנות, יותר קרובות משנדמה לנו. לא תמיד אנו מזהים מיד שזהו קלקול, בתחילה זה מציג עצמו רק כמשהו שלא עולה יפה. רק לאחר שדברים מתגלגלים הלאה, אנו נוכחים שאכן מדובר בקלקול של ממש.

ומתי הקלקול מגיע? ובכן לקלקולים יש עיתוי משל עצמם. זה קורה דווקא ברגע הכי פחות מתאים. משהו מתקלקל דווקא כשדברים מתחילים להסתדר. דווקא אז הקלקול מחכה מעבר לפינה. דווקא כשנדמה שקלקולי העבר מתחילים להתאחות.

דברים מסתדרים ומתאחים לאט לאט, אך קלקולים מתרחשים בבת אחת, לפתע, ללא הכנה מוקדמת. תמיד בהפתעה, תמיד נוצר שוק.

יש כאן מעין תבנית שחוזרת על עצמה; כשהדברים נראים כמסתדרים סוף סוף, מגיע הקלקול.

יש כאן סוד קשה לפיצוח.

לנו נראה כי היווצרות הקילקול (שלב א') – מיקרית, סוג של תאונה. והשורש שלה נעוץ בעולם הטכני. אך עולם הקלקולים אינו שרירותי כפי שזה נתפס. יש מאחוריו מעין חוק, חוק הקילקולים.

כולנו מכירים חוקים מכאניים, פיסיקליים. כגון חוק שימור האנרגיה (אנרגיה אי אפשר להשמיד, היא רק משנה צורה). חוק הכבידה (חפץ, ימשך לגוף בעל מסה גדולה משלו, במהירות שהיא פועל יוצא של הפרשי הפוטנציאל בין שתי המסות) וכו' וכו'. אך איננו מכירים חוקים שקשורים ושולטים על העולם הדינמי של הנפש, ההוויה האנושית ויחסי אנוש.

קשה להסכים שיש כאן חוקיות, היא לא מופיעה כחוקיות, אלא כמקריות.

(כדי להבחין שהמקריות אינה מקריות כלל, אלא ששולטים עליה חוקים נסתרים, יש צורך בנקודת מבט גבוהה יותר, שממנה ניתן לראות את הפרישה הרחבה שבתוכה ניתן להבחין בתבנית של החוק).

וגם אם מוכנים, כללית, לקבל שישנה חוקיות, קשה להבין אותה; למשל, יושבים במכונית, צוחקים, או סוף סוף מדברים לעומק. עד שלפתע קורה משהו קטן. זה יכול להיות מיכל דלק שלא שמנו לב שהוא ריק, או שיחת טלפון שמגלה לנו משהו שהאדם החביב והתומך שיושב לידנו במכונית אמר עלינו אמש.

ביקשנו בקשה ממישהו שראינו בו אדם תומך ואוהד – והוא ענה לנו בחדות.

קבענו פגישה שמאוד ציפינו לה, והיא התבטלה ברגע האחרון.

אנו פוגשים סוף כל סוף את כל ידידינו הטובים בבת אחת, (עד אז פגשנו אותם לחוד), והנה הפגישה של כולם ביחד הופכת לקטסטרופה.

איך יש כאן חוקיות? היכן כאן החוקיות?

ובכן, קיימים בחיינו כמה חוקים נסתרים. ובגלל שהם נסתרים, או לא מודעים, הם יכולים לשלוט, דרך העובדה שהם נעלמים מאיתנו. וככל שהם נסתרים ועלומים יותר, כך גם קשה להבחין בהם.

כדי להבין את חוק הקלקולים, יש לדעת כי הוא מציית לשני חוקי משנה ולגורם פסיכולוגי-אישיותי אחד. החוק האחד, חוק הסטטוס קוו, והחוק השני, חוק התיזה והאנטיתיזה. והמשתנה הפסיכולוגי-אישיותי-גנטי – הוא תכונת עדינות הנפש, או האאוטסיידריות.

שלושת אלו מצייתים לחוק העל, חוק מרפי ועובדים ופועלים על פי חוק הפרדוכסים.

ועתה לחוק הראשון: חוק הסטטוס קוו.


חלק ב' חוק הסטטוס קוו:
חוק הסטטוס קוו, אומר שכל תנועה שואפת בסופו של דבר לחזור לאקוויליבריום. וככל שהתנועה מגיעה לקצה קיצוני יותר, תבוא תנועה הפוכה לכיוון ההפוך, וזאת מתוך כוונה להחזירה בסופו של דבר, אל הסטטוס קוו.

כלומר, ברגע שאדם נמצא בשיא מסויים, הוא יפגוש בתנועה הפוכה שתבוא לקלקל את השיא.

עכשיו, צריך להבין את עניין השיא, חיי אדם מורכבים מעליות וירידות במצבי הרוח, ואלה מתרחשים כתגובה למה שנתפס עבורנו כארוע שלילי מבחינת מדד האושר האישי שלנו. ככל שהארוע מקרין עבורנו עליה במדד האושר האישי שלנו(מחמאה, הצלחה בתחום מסוים, זמן מוצלח שבילינו עם אדם קרוב), כך יעלה מפלס מצב הרוח שלנו. ואילו ככל שהארוע מקרין עבורנו ירידה במדד האושר האישי שלנו, (מעמדנו בחברה, הצלחה בעבודה, יחסים אישיים עם אדם קרוב, וכו'), כך יספוג מצב הרוח שלנו מכה, ואנו נחווה ירידה במפלס האושר האישי.

עד כאן זה ברור, וכל אדם יודע זאת. אז היכן חוק הקילקולים נכנס לתמונה? ובכן, תוך כדי העליות והירידות הללו במה שנתפס עבורנו כמפלס האושר האישי שלנו, נוצר מעין ממוצע, שהוא באמצע, בין שיא האושר ובין מפח רוח מלא. וברגע שיש חריגה מקו האמצע הזה, יבוא משהו ויחזיר אותנו לקצה השני, וזאת כדי לחזור לקו האמצע. כל תנועה שואפת לחזור לסטיביליות, למנוחה. וככל שהתנועה קיצונית יותר, כך השאיפה לחזור לאמצע, תהיה חזקה באותה המידה. וכאן חוק מרפי מקבל חיזוק; קו האמצע לא מצוי באמצע, הוא מצוי הרבה למטה מן האמצע.

ישנה קורלציה בין קו אמצע ובין מרכז כובד. קו אמצע יציב נותן לאדם מרכז כובד ממנו הוא יכול לפעול, אליו לחזור וממנו לצאת. וככל שמרכז הכובד נמוך יותר, כך האדם יציב יותר. מרכז הכובד נמצא בנקודה הכי נמוכה, זו שממנה לא ניתן ליפול עוד. מרכז הכובד אינו מצוי בנקודת האמצע שבין שיא לשפל, אלא יותר קרוב לשפל, וזה מה שנותן לנו יציבות. ככל שמרכז הכובד נמוך יותר, כך האדם יציב יותר. ובטבע יש שאיפה ליציבות.

וכאן אפשר להבין את העוצמה הגדולה של חוק הקלקולים. כי אם האדם יחרוג כלפי מטה, זה לא יהווה בעיה מבחינה היציבות שלו, כי מרכז הכובד יהיה נמוך יותר. ומרכז כובד נמוך – זה טוב. ועל כן שום דבר לא יבוא לערער את זה, אך אם הוא יחרוג כלפי מעלה, אז יבואו כוחות להחזיר אותו למרכז כובד נמוך, שהוא יציב יותר.

וזה חוק הקלקולים; ברגע שאדם חורג כלפי מעלה מסטטוס קוו מסויים, מבחינת מפלס האושר האישי שלו, יבוא משהו נגדי להחזיר אותו לכיוון ההפוך, אך לא בעוצמה שווה לחריגה כלפי מעלה, בעוצמה רבה יותר, כדי להביא את האדם לא לאמצע, אלא למרכז הכובד הנמוך ביותר.

זה עובד כמו מטוטלת. אבל מטוטלת שבה כוח התנועה מן השיא כלפי השפל תהא חזקה יותר מאשר התנועה בכיוון ההפוך. כלומר זו מטוטלת שאין בה שיוויון בין הקצוות. בין הקצה של השג לזה של המפלה. הכוח של המטוטלת לנוע מהשג למפלה, יהיה גדול יותר מאשר התנועה מן המפלה להשג.

ולהפך, התנועה ממפלה להשיג, לא תהא תנועה של מטוטלת, אלא תנועה איטית, הדרגתית, של שלב אחר שלב, ובכל פעם צריך לעצור ולבסס את ההשג. אך התנועה מהשג למפלה מתרחשת בבת אחת, זו קריסה. והיא נעה ביחס ישיר למרחק של ההשג ממרכז הכובד הנמוך. ככל שהמרחק של ההשג ממרכז הכובד הנמוך יהיה גדול יותר, כך התנועה בחזרה למרכז הכובד הנמוך – תהיה בעלת תנופה רבה יותר.

אבל צריך להבין, תגובת הנגד של המטוטלת להשג, או להגעה לשיא, רק מאשרת שהגענו לשיא.

קל לראות בקושי או במפלה, הפרכה של השיא, או שהשיא לא היה ממשי מלכתחילה, אך זו ראיה חד קוטבית. כי היא רואה רק צד אחד: או השג או מפלה. ראיה דו קוטבית רואה את שניהם כעובדים ביחד. ראיה דו קוטבית יוצרת הבנה, שדווקא כשמתרבות המפלות והנפילות, סימן שהגענו לשיאים חדשים, בהם לא היינו קודם. והנפילות רק מאשרות את העובדה שיש כאן השג. איך תידע שיש לך הישג? לפי תגובת נגד חזקה של קלקול, או נפילה.

אך, האדם ברמת תודעה נמוכה, לא רואה שני קטבים, הוא תמיד רואה קוטב אחד (כי הוא לא רואה את מה שקורה מנקודת המבט של הרמה שמעל, אלא מנקודת המבט של הקוטב של של הקושי' הוא לכוד באותה הרמה בה זה מתרחש, ואז הוא רואה רק קוטב אחד). וראיית הנפילה והקלקול מבלי לקחת בחשבון שזו אך תגובת נגד לשיא, יוצרת אצל האדם משוכנעות, כי ההשג לא היה השג של ממש, שהרי עובדה היא שההשג לא הצליח למנוע את הקלקול. זו כמובן ראיה חד צדדית, לא שלמה ולא נכונה של כל העניין. זה כמו שאדם יחוש כאבי שרירים לאחר ריצה למרחק שאינו רגיל בו, ויבין על פי כיווצי השרירים, שאין הוא מוכשר לריצות כלל.

 

 

חלק ג': חוק התיזה והאנטיתיזה

:
חוק התיזה והאנטיזה עובד יחד עם חוק הסטטוס קוו, כדי ליצור את חוק הקלקולים.

חוק הסטטוס קוו עובד באופן דינמי, ואילו חוק התיזה והאנטתיזה – באופן מכאני.

וההבדל ביניהם נעוץ בכך שחוק הסטטוס קוו אומר שכוחו של הקלקול תמיד יהיה גדול יותר מכוח ההשג או השיא. ואילו חוק האנטיתיזה אומר כי כוח האנטיתיזה תמיד יהיה שקול לכוח התיזה (אלא אם כן הוא צוברת כוח מחמת ספק עצמי של האדם אליו מופנית האנטיתיזה, ואז כוחה עולה על כוח התיזה, אבל על כך, בהמשך).

וחוק האנטיזה אומר, כי ככל שהתיזה יותר תיזה, יותר טהורה, כך תתבשל מחוצה לה האנטיתזה העכורה שתבוא להפיל אותה.

הבה ונבדוק יותר מקרוב חוק זה,. ובכן, לכל תיזה ישנה אנטתיזה. והאנטיתיזה מצטברת סביב התיזה, כלומר אם אדם בונה תיזה מסויימת, זה רק עניין של זמן עד שהאנטיתיזה תגיע. והאנטיתיזה היא כל דבר ששולל את התיזה. אין תיזה ללא אנטיתזה. היא מצטברת מחוץ לגבולות התיזה כפי שצל נוצר מאחורי אדם שמקבל אור מכיוון כלשהו. אין האחד בלי השני. כשיש זרם חשמלי, נוצר סביבו שדה אלקטרומגנטי.

האנטיתזה נמשכת לתזה. היא תמיד תימשך אליה, כדי לקלקלה.

ככל שהתזה יותר תזה (יותר איכותית, יותר משמעותית, יותר חשובה), כך תגדל ותתעצם האנטיתזה ותיצמד אליה.

וכאן יכולה להישאל השאלה: האם גם ההיפך יכול לקרות? דהיינו, האם גם התזה תימשך לאנטיתזה באותה העוצמה?

הלוואי… כי אז חוק מרפי לא היה שולט.

התזה מתרחקת מן האנטיתזה, היא רוצה רק לשרוד. אך האנטיתזה רודפת אחריה.

האנטיתזה נוצרת על ידי התזה, אין לה קיום כשלעצמה, רק כצל של התזה.

דוגמאות: זוג מאוהב מגיע לחתונתם המפוארת והנה מריבה מפוארת לא פחות פורצת ממש כמה דקות לפני החופה.

או סופר עובד 15 שנה על יצירת חייו, היא יוצאת לאור וקוצרת שבחים רבים, ובדיוק יומיים לפני שמכריזים עליו כעל זוכה בפרס ספרותי יוקרתי, נודע לו כי הוא חולה במחלה ממארת.

וצריך להבין; אם היצירה אינה ייחודית, אם אהבת הזוג הנישא אינה אדירה, גם האנטיתזה לא תהא מרשימה או קטסטרופלית במיוחד. גודל התזה – כגודל האנטיתזה. כפי שהצל שווה בגודלו לגודל הגוף שחוסם את האור.

ככל שהתזה משמעותית יותר – כך תהא האנטיתזה הרסנית ובלתי צפויה.

ואי אפשר להימלט מהאנטיתזה, כפי שלא ניתן לברוח או להינתק מהצל של עצמך.

ומה קורה כשהאנטיתזה פוגשת את התזה? ובכן, היא תתקוף את התזה כמובן. אבל היות וכוחה שווה לכוח התזה, היא לא תצליח למוטט אותה, אלא אם כן נתקיים בתזה תנאי אחד, והוא: סדקים במעטה ההגנה. כלומר, האנטתיזה תצליח לחדור לתזה רק בתנאי שיש בתזה איזה חרך, סדק, שבר – דרכם תצליח לחדור פנימה. והסדקים הם: פקפוק, חוסר אמון עצמי, האשמה עצמית, דימוי עצמי נמוך, הטלת ספק עצמית וכו'. כל אלה הנם סדקים בתזה. הסדקים עצמם לא פוררו את התזה, גם לא החלישו אותה, אך הם מאפשרים לאנטיתזה נקודות חדירה. ולאחר שהיא הצליחה לחדור פנימה, היא מרעילה את המערכת מבפנים.


כך זה:

בחיי נישואין מוצלחים;

בקריירה מופלאה;

בכישרון נדיר;

בדימוי עצמי, או הערכה עצמית גבוהה.

בעוצמה רוחנית;

ככל שאלה גדלים ומתעצמים, כך מתעצם ותופח הצל.

וכשהצל תוקף, והמערכת סדוקה, וחסרת מערכות הגנה נאותות – ראה את המאמר הקודם: http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=3_37

– המערכת מתפוררת וקורסת . ולאחר שזה קורה, אף אחד לא מבין איך זה קרה? הרי הכול נראה כה מבטיח ומוצק. אך אף אחד לא ראה אצל גיבורי התזה את צל האנטיתזה התופח. וגיבורי התזה עצמם לא חשו את תולעי הפקפוק העצמי חופרים בפנים, כמו בתוך שולחן חדש מעץ אורן משובח, חופרים וחופרים.

ואז בשעת קבלת פנים הכי מפוארת, כשכל המאכלים המשובחים מונחים על השולחן – והתזה נוצצת במלוא הדרה, מגיעה האנטיתזה, בדמות הקינוח הכי משובח, המונח על השולחן מעץ האורן המשובח, המלא במאכלים משובחים – והשולחן קורס בבת אחת.

והנמשל הוא אדם, שמצליח סוף סוף לשקם את הדימוי העצמי שלו, ומתחיל להאמין בכשרונו, או ביכולת שלו ליצור קשר אמיתי ומספק עם המין השני, או ביכולת שלו לעמוד במטלות וכו'. והנה ברגע שהוא חוגג את אמונתו החוזרת בעצמו – הוא פוגש במשהו שמערער זאת לגמרי, ומראה לו, שהוא עוד פחות ראוי לאמון עצמי ממה שחשב קודם לכן. זו יכולה להיות ביקורת שלילית על משהו שכשרונו יצר, או מישהו מן המין השני שאיכזב, בגד, או נטש, או מטלה שלקח על עצמו והוא לא עמד בציפיות – ואז משהוא פוגש את האנטיתיזה, כל האמון העצמי שלו מתערער, כי הוא מטיל ספק בכל, ופונה בכוח נגד עצמו.

ושוב, כפי שנכתב בחלק על חוק הסטטוס קוו. עצם ההגעה של האנטיתיזה, או של הצד השלילי בתנועת המטוטלת – אינה אישור, כלל וכלל לכך שהאדם לא נמצא בכיוון הנכון, וכי חייו הם מפלה ושבר. נהפוך הוא. עצם קיום האנטיתיזה והתנועה השלילית של המטוטלת – רק מאשרים את ההשג ואת הכיוון החיובי והיחודי של האדם. וככל שהכיוון יהיה יותר חיובי ויותר יחודי כך תנועת המטוטלת ותגובת האנטיתיזה – יהיו טוטליים יותר.

אדם פוגש את האנטיתזה וחושב שהיא באה אליו כהוכחה לכך שהוא צריך לתקן משהו; משהו בו לא בסדר, כי אחרת מדוע שיפגוש דבר שבא להטיל בו ספק עצמי? מדוע שיחווה משברים שמפילים לו כל הזמן את טירות הוודאות הקטנות והורסות את כיסי שביעות הרצון הקטנים? המסקנה המתבקשת וההגיונית היא שמי שפוגש הרבה משברים ובעיות, כדאי שיבדוק עצמו; מה בו מביא עליו את הצרות הללו. 'מה לא עשיתי בסדר, שמגיע לי כל המשברים הללו'? למשל, הנישואין במשבר חריף, הילדים לא מצליחים בבית הספר, או חיי האהבה לא עולים יפה, או כל הזמן המין השני נוטש אותנו, או במקום העבודה כל הזמן מתנכלים לנו, או קשיים כספיים מתרחשים רק לנו. כל אלה נראים כקוראים לבדק בית פנימי. מה לא בסדר בחיי שיש לי כל הרבה קריסות ונפילות? ובכן תיאוריות האנטיתיזה אומרת בדיוק להיפך. ככל שחייך מצויים במגמת שיפור והתעלות, כך יבוא ההפך כדי לבדוק אם יש לך מספיק כוח לשאת את השינוי. ככל שאדם מצוי במשהו יותר טוב, כך ההפך יבוא לבדוק את חוזק הקורות ואת החיבורים.

המשבר מגיע לא בגלל שאדם מצוי במצב רע, אלא בגלל שהוא מצוי במצב טוב. כלומר, ככל שיש יותר קשיים, כך סימן הוא שהאדם נמצא בדרך הנכונה. זה כמו שודדים, הם לא יבואו לבית שאין בו כסף. אם יש שגשוג פנימי, זה מזמין את האנטיתיזה.

כשמשבר או קושי מגיע, זה סימן שיש משהו טוב, שמזמין את ההפך מעצמו.

זו גישה פרדוכסלית, ששונה מן החשיבה ההגיונית המקובלת. כי זו לוקחת בחשבון רק קוטב אחד, קוטב המשבר, לא מבינה שדברים באים בצמדים, וכשבא אחד, הוא בא כתגובה לקוטב הנגדי. הקושי בא כתגובת הד להשג. ההשג לא בא כתגובת נגד לקושי, הוא נבנה לאט, טיפה לטיפה. מתוך הריק, מתוך האין. אבל המשבר והקושי לא באים מן האין, הם תגובת צל להשגים שעדיין לא התבססו.

צריך להבין את עניין האנטיתיזה דרך רעיון המבחן. הקושי מגיע כדי לבחון את מה שטוב, ואם לא מבינים שהקושי הוא רק תגובת צל לטוב שמאשרת בכלל את קיומו, קל לחשוב כי הקושי או הקלקול מגיע בגלל שהמצב לא טוב. ואז מזדהים עם הקלקול וחושבים שעצם עובדת הגעתו אומרת שהמצב רע, ברגע זה מאבדים את האחיזה למה שטוב ונעלה בנו, ואנו מתחילים ליפול. אסור להתפתות לרעש של הקושי והמשבר, הוא רק ההד של מה שטוב. לא לתת לו להפחיד אותנו.


חלק ד': הגורם האישיותי – גורלם של עדיני הנפש
עד כאן לגבי שני חוקים. האחד דינמי: חוק המטוטלת, והשני מכאני, או סאטטי: חוק האנטיתיזה.

אך האדם לא חי בואקום. הוא חי בחברה. וחלק גדול מתחושת האושר של האדם ומן הדימוי העצמי שלו נובעים מיחס החברה אליו ומן המיצוב החברתי שלו.

ראשית, קיימים מצבים בהם אדם פוגש מישהו, או מצב שמהווה בעצמו אנטיתיזה אליו. כלומר ישנם מצבים שבהם נפגשים אנשים או מצבים שמהווים אנטיתיזה האחד לשני. למשל אומן בוהמי פוגש ידיד, איש מדע פורמלי וממודר. ואז תיווצר ביניהם דינמיקה של תיזה ואנטיתיזה. והאחד ירצה (באופן תת הכרתי כמובן) 'לקלקל' לשני. כי הקיום של השני יוצר סתירה וקלקול לראשון בעצם נוכחותו.

כלומר מנקודת האנטיתיזה, קלקול מתרחש ברגע שאדם, נפגש במישהו שמייצג עבורו, סוג של אנטיתיזה.

וכך, אם האדם בינוני פוגש אנשים בינוניים, הם רק יאשרו זה את התיזה של האחר. גם כשאדם יוצא דופן פוגש אחרים יוצאי דופן כמוהו, לא יהיה קלקול. רק במפגש בין בינוניות ליציאת דופן, יהיה הקלקול.

אם אדם בינוני פוגש אדם יוצא דופן, יצירתי, אאוטסיידר, מורד או סתם אדם משוחרר וחופשי – הוא יראה בזה איום על קיומו בכך שהוא ישקף לו עד כמה הוא בינוני. ואז ינסה לקלקל ליוצא דופן ולהראות לו שיציאת הדופן שלו היא לרעה ולא לטובה.

כלומר, ככל שאדם מיוחד ויוצא דופן יותר כך יפגוש יותר אנטיתיזה מצד הרוב הבינוני. כלומר, קלקולים שמתרחשים אצל בני אדם מסויימים, יותר מאשר אצל אנשים אחרים. והכוונה לאנשים מיוחדים, יוצאי דופן ברמתם, ביצירתיות ובשאר הרוח שלהם. בחברה בינונית, שמבוססת על תחרותיות והשגים בתחום החומר ולא בתחום הנפש והרוח – אנשים אלו יתפסו כחריגים, והחברה, כחברה, תנסה להכשיל את החריגים, ולעשות להם את החיים קשים ככל האפשר.

חוק זה אומר שככל שאדם יהיה יותר עדין, איכותי ומיוחד (והוא שוכן בסביבה שמהווה אנטיתיזה לייחודיות האישית שלו) כך ימצא עצמו מותקף על ידי גורמים שמייצגים את הסדר הקיים. והסדר הקיים יעשה מאמצים לנפות אותו מתוכו, כי הוא יפרש אותו כגורם חתרני. בדרך כלל הגישה של הסדר הקיים כלפי החריג האיכותי תהיה כדלקמן: אם כוחות והשפעתו של החריג יהיו נמוכים, הטקטיקה תהיה התנכרות והתעלמות, אך ככל שאותו יחיד ומיוחד יהיה חזק ומשפיע יותר כך הוא יקבל התקפות והפרעות מצד נציגים של הסדר הקיים.

כלומר, אנשים עדיני נפש, ובעלי שאר רוח, יחוו גורל של אאוטסיידרים מצד החברה. כלומר יזכו להתעלמות במקרה הטוב, ולעוינות וחסימה – במקרה הפחות טוב. וזאת רק בגלל שהם מיוחדים ועדינים. וזה אומר שכמות הקלקולים ועוצמתם בחייהם, תהיה רבה וחזקה יותר מבחייהם של אנשים פחות מיוחדים ועדינים.

הגורם האישיותי (האאוטסיידרי) הוא חלק חשוב מן ההסבר הסובב את חוק הקלקולים. אך לא ארחיב בו כאן, כי כתבתי עליו בהרחבה בשלושה מאמרים שנקראים: "גורלם הקשה של עדיני הנפש":

  חלק ה' ולסיכום:
במסה זו ראינו כי החיים כאן נשלטים על חוק מרפי, ("מה שיכול להתקלקל, יתקלקל"). וזה בא לידי ביטוי על ידי חוק הקלקולים. חוק הקלקולים נשלט על ידי שני חוקי משנה. וגורם אישיותי-חברתי אחד. החוק האחד דינמי, השני סטאטי. והגורם השלישי הינו פסיכולוגי-אקולוגי. החוק הדינמי, הוא חוק הסטטוס קוו, החוק הסטאטי הוא חוק התיזה והאנטיתיזה. ואילו הגורם האישיותי-חברתי הוא תכונת עדינות הנפש, או האאוטסיידריות. (הרחבה על כך בסיפרי: "אאוטסיידרים ומורדים",

http://www.e-mago.co.il/Editor/chapters-903.htm

 

וקלקול יכול להתרחש כתוצאה מפעולה של אחד משלושת כוחות אלו. במידה ושני כוחות עובדים יחד – הקלקול יהיה חזק יותר. ואם שלושת הכוחות עובדים במשולב, אזי האפקט יהיה הרסני ביותר).

חוק הסטטוס קוו, אומר כי בכל פעם שאדם יחרוג מן הממוצע של מפלס האושר האישי שלו, תבוא תנועה נגדית, מן הכיוון ההפוך, שתחזיר אותו לא לאמצע, אלא למרכז כובד נמוך, שנמצא מתחת לאמצע עצמו.

חוק התיזה והאנטיתיזה אומר, כי ככל שאדם מבסס מצב חיובי מסויים מבחינתו, יצטבר סביבו ההיפוך שלו, שיחפש את נקודת החולשה, הספק וכו', כדי לחדור פנימה ולהרוס את המצב החיובי (תיזה), שנוצר.


הדרך להתמודד עם חוק הסטטוס קוו, הוא על ידי מה שמוזכר במאמר הראשון בסידרה של עבודה פנימית: לא לתת לקלקול להפוך למשבר.

והדרך להמודד עם האנטיתיזה, היא על ידי ההבנה כי האנטיזה אינה שוללת את התיזה, היא באה לאשר אותה. היא עדות לקיומה. עצם קיום הצל, אינו שולל את דמות הגוף שיצרה אותו, היא מאשרת אותו. אך כדי לראות זאת, צריך נקודת מבט גבוהה משניהם ביחד. (רמת תודעה יותר גבוהה).

אך החשוב מכל, הוא לדעת, כי המקום הזה, החיים כאן, אינם גן עדן. הם מקום קשה, שמתחזה לגן עדן באופן חיצוני, אבל הוא גו'נגל באופן פנימי.

בחלק הרביעי של המאמר נכתב, כי ישנו מיעוט שחווה קלקולים יותר מן הרוב. וזהו עדיני הנפש, המקבלים יחס של אאוטסיידרים ולהם יהיו חיים שבהם מתרחשים יותר קלקולים, בגלל היחס של הרוב למיעוט המיוחד.

ועל כן, מי שמגיע להשגים, מי שמבסס תיזה, מי שנושא בתוכו מיוחדות נפשית, אמור לצפות לקלקול הבא. ואם אכן כך הוא, הוא לא נכנס לשוק בכל פעם שהקלקול מגיע. ואם באדם יש מוכנות לקלקול הבא, ויודע שלאחר הישג חייבת לבוא מפלה. (או שמעצם מבנה הנפש המיוחד שלו, יבואו לו יותר קלקולים מאשר אדם בינוני שחי כמו העדר שסביבו) – אז הוא מכין בתוכו קצת מן ההיפך, כלומר חיסון. כמו אנטיביוטיקה, שהיא מעט מן המחלה, רק בצורה מוחלשת. ואז כשהמחלה מגיעה והגוף מחוסן, אז המפגש עם המחלה יכול רק לחזק את המערכת. אז המפגש עם הקלקול רק מחזק את המערכת. כי

כפי שאמר ניצשה, "זה שלא הורג אותי מחשל אותי".

http://www.brainyquote.com/quotes/quotes/f/friedrichn101616.html

 


——————————————————————————–

גבריאל רעם

22.5.2006

 

 

 

מחשבות על דינאמיקה

מה זו דינמיקה?

חיים זה דינמיקה. דינמיקה היא החיים, היא נשמתם, היא הם.

בהצלחה של משהו זו הדינמיקה שעושה אותה. בכשלון (של ספר, סרט, יחסים) זה בדרך כלל העדר הדינמיקה שעושה את הכשלון לכזה. אומנם הסברי הפוסטמורטום תמיד ימצאו שעירים לעזאזל, זמינים וגלויים; הביצוע הכושל, הכשרון שחסר, המקצוענות הלקויה – אך האמת היא שהכשלון נכשל בגלל שאין דינמיקה. ולו הייתה, כל הדברים הללו, לא היו מעלים ומורדים (למעשה הם היו מעלים או מורידים, אך לא משנים באופן מהותי את עצם ההצלחה או הכשלון).

דינמיקה היא אחת מאותם מלים; כמו כריזמה, השראה, כשרון – היוצרים מעין הילה סביב מה שהן מעורבות בו. מרכיב מיסטי עלום, אך מכריע, משפיע ואף סוחף.

העדר דינמיקה בשיחה בין שניים – הופך אותה לעינוי; כל הזמן צריך להמציא את המשפטים הבאים, לא יודעים על מה לדבר, שוררת ביניהם זרות והשתיקה היא חלל אורב שכל רגע ניתן עומדים ליפול לתוכו. המשוחחים דוחפים את השיחה המקרטעת, הכבדה והממאנת – במקום שהיא תישא אותם עמה; משוחחת עצמה דרכם.

כך היא הדינמיקה; כשהיא נוכחת היא מזרימה לדברים חשמל טעון והם מתרחשים, כמו יש להם חיים משל עצמם. המלה הנאותה כאן היא HAPPENING, התרחשות: דברים קורים, כמו מעצמם, כמו יש להם חיים משל עצמם, בהם אנו צופים, שותפים וגם נשטפים.

דינמיקה היא אותה התרחשות שגורמת לדברים להמריא, או לחדור אלינו, או לנו להיבלע אל תוכם, כמו מערבולת גדולה. כמו מנוע טורבו, הנע קדימה בתנופה חסרת מעצורים.

חוסר דינמיקה היא מוות באמצע החיים. היא העדרות (ריק) במקום שאמורה להיות התרחשות (מלאות). עם זאת, צריך להגיד כי לא כל ריק הוא מותה של הדינמיקה; יש ריק שהוא ערש הלידה של הדינמיקה, וישנו ריק שהוא סופה. כל יצירה מתחילה בריק שכזה, ריק שדרכו עומדת לחלוף דינמיקה אדירה, זה השקט שלפני הסערה; דירה של זוג צעיר לפני שהם נכנסים, לאחר הסיוד ושטיפת הרצפות – היא ריק ראשוני. אך דירה שהתרוקנה מיושביה, לאחר שנים של חיים בה – היא הריק השני, היא סוג של מוות.

ריק לפני הנשיקה הראשונה אינו הריק לאחר 15 שנים ביחד, כשאין כבר מה להגיד האחד לשניה. הריק הזה הוא החלל שהגיע לאחר שהדינמיקה שהתרחשה בין השניים – פסקה.

ורואים זאת במקומות רבים, למשל אכן בנישואין; הם תמיד כמעט מתחילים בדינמיקה וכמעט תמיד מסתיימים (כשאכן הם מסתיימים) נגמרים – בהעדרה.

בדרך (מן הדינמיקה אל העדרה) עוברים דרך דינמיקה שלילית. והיא מסמנת בדרך כלל את תחילת שקיעתה של הדינמיקה. (על דינמיקה שלילית וחיובית – מיד בהמשך). הפיצוצים האלה של הדינמיקה השלילית הם כמו מנוע של מכונית שמשתעל לפני שהוא נכבה. אך משנכבה; מששקעה הדינמיקה – אנו מוצאים שני זרים, שלא יודעים מה הם עושים יחד. הם מדברים כמו קודם, ואפילו אולי מתחבקים ועושים אהבה, אך זה לא זה. נוכחות הזולת כבר לא עושה להם את זה. לא מדליקה אותם, לא טוענת אותם. היא מכבה אותם ו'גונבת' מהם.

בזמן קריאה של יצירה ספרותית; כשצריך להתאמץ להבין – סימן שהדינמיקה חסרה כאן. אך כשיש ביצירה דינמיקה – אנו קוראים, בעיניים כלות, ולא יודעים אל מה ועל מה. משהו בטקסט מכשף אותנו ואנו בולעים את המלים בהשתוקקות חסר פשר. כן חסרת פשר, כי אם ישנו הסבר למשיכה, וההסבר נכון, זו לא דינמיקה כהלכתה. את הדינמיקה האמיתית אי אפשר להסביר. אפשר להגיד שבדינמיקה שכזו אתה נסחף ומוקסם לא בגלל שאתה מבין, אלא לעתים קרובות, למרות שאינך מבין, ועדיין מוקסם. (פעמים רבות, מוקסמים בגלל הדינמיקה, אך מסבירים זאת בדרך לוגית כפויה).

דוגמה אחרת היא משחק כדורגל; ישנם משחקים עם דינמיקה, קבוצות עם דינמיקה, קבוצות שבמשחק מסוים תפסו דינמיקה, ואז השחקנים כמו עפים על המגרש, ואין ספק שדינמיקה היא הגורם העלום מאחרי משחק טוב והעדרה של דינמיקה הוא הגורם מאחורי משחק גרוע. כשאין דינמיקה לקבוצה במשחק, שום דבר לא הולך; השחקן הטוב ביותר נראה ומשחק כבובת מרוקנת אויר.

סך הכל יש לנו שלושה מצבי דינמיקה: חיובית, שלילית, ודינמיקה חסרה, (אין דינמיקה). דינמיקה חיובית יכולה להוביל לשלילית (עוינות, התנגדות, וכו') ומשם לפיצוץ ואז לנתק (דינמיקה חסרה).

כל שנוצר- נוצר בגלל דינמיקה חיובית, והוא נפסק בגלל דינמיקה שלילית ואז או שאין כלום, או שזה ממשיך באופן מכני וחיצוני; מעמידים פנים, משחקים אותה (לובשים מסכה) כאילו יש חיים, אבל זה מאולץ. כשאין דינמיקה – רוח החיים עזבה את הגוף או הקבוצה.

דינמיקה – היא דינמיקה חיובית. דינמיקה שלילית היא בדרך כלל דינמיקה חיובית שמתקלקלת. בדרך כלל אין דינמיקה שלילית בתחילת יחסים, כדי שתהיה שלילית, צריכים להיות יחסים, וכדי שיהיו יחסים צריכה להיות דינמיקה. דינמיקה שלילית היא אות לקשיים בדינמיקה, ואולי אות לקשיים שיביאו למותה של הדינמיקה.

כך שתרשים הזרימה הדסטרוקטיבי הוא: מדינמיקה חיובית, לדינמיקה שלילית, משם להעדר דינמיקה, ומשם לפרידה הבלתי נמנעת. (לא שאין זוגות שחיים ללא דינמיקה, אך אלה חיים מן השפה ולחוץ, למעשה אלה יחסים חנוטים, מומיות שמתנהגות כאילו יש בהם חיים, בשעה שהם מתו מזמן).

כך שרוב הדינמיקות השליליות הן לרב דינמיקות חיוביות שהתעפשו. לדינמיקה שלילית קשה מאוד להפוך לחיובית, אך לדינמיקה חיובית סיכויים לא קטנים להגיע ולהיות שלילית (ומשם, כאומר, הדרך למות הדינמיקה – קצרה).

כך ביחסים בין בני זוג. במפגש עסקים המצב הוא הפוך, רוב הפגישות עם אנשים מתחילים בהעדר דינמיקה, ואז שוררות זרות, אילוץ ורשמיות. ואם לא נכנסת פנימה דינמיקה (בדרך כלל בחמש דקות הראשונות), ישנם סיכויים קטנים שיצא משהו מן המפגש העסקי הזה. כי בהעדר דינמיקה כל ההליך העיסקי – סופו להתקרקע. (אם אם כן הזולת אינו בר תחליף מבחינת הצורך העיסקי).

וכך גם האמן, במיוחד האמן – יוצר מתוך דינמיקה ומשפיע שפע של דינמיקה על הפוגשים את יצירתו. יצירת אמנות חייבת לשאת דינמיקה, ליצור זיק דינמי בין האדם לבין היצירה שהוא פוגש. אמנים תמיד מתחילים עם דינמיקה אדירה, שמוצאת את חומרי האמנות ומזרימה אותה בהם. כל עוד הוא לא מוכר, הדינמיקה שורפת בבשרו, אך לאחר שהוכר – מארת השאננות וקללת שביעות הרצון העצמית שוחקת את הדינמיקה, כמו מיים הנשפכים על להבה. שהרי התסכול, הזעם המרדנות והחתרנות הם גחלי הדינמיקה הכללית וזו של האמנים בפרט, וברגע שהוא פוסק מלחוש זעם קיומי וחתרנות חברתית וסוציאלית – קשה להאמין שיכולה לשכון בו דינמיקה.

עד כאן על שחקן הכדורגל, זוג במערכת יחסים, איש עסקים והאמן.

וכל הארבעה (חמישה בעצם) מסתובבים עם דינמיקה שגורמת לדברים להתרחש סביבם. ולחייהם, אהבתם, האמביציה שלהם וכשרונם – להתגשם ולקרות. אך במהלך השנים הם עלולים לסבול מ'נזילת דינמיקה'. ואז מגיעים למצב של היתקעות. ואז או שממשיכים בלי; מעמידים פנים. הכל מבחוץ נראה אותו הדבר, אך התחושה היא שזה לא אותו הדבר; משהו חסר. ואותו משהו הוא הדינמיקה.

ילדים הם עתירי דינמיקה. זקנים נותרים דבוקים לחיים, אך מעטים הם אלה שנותרה בהם דינמיקה מעבר לזו המספיקה לצרכים בסיסיים. מן הסתם היא 'נזלה' מהם במהלך החיים. יש בהם חיים, אם הם נטולי דינמיקה. רגשנות כן, דינמיקה לא.

וזה כל העניין בחיים, אך ככל שהם ממשיכים, אנו מייצרים אותה פחות, אנשים שאנו פוגשים מביאים אותה פחות, ואנו נתלים בעזרים; הולכים להצגה, למשחק כדורגל, להרצאה, למפגש עם מישהו חדש – לא אומרים את זה, אבל מחפשים שתתרחש שוב דינמיקה. ואם היא חסרה – מתחילים עם הסברים (או שסתם אומרים: 'לא נהניתי').

יש אנשים שיש להם יכולת ליצור דינמיקה. ואז הכל הולך להם. יש להם מעין מסוע חשמלי; כל מה שיוצא מהם – מקבל תנופה ומגיע למקומות; סוחף, עושה משהו.

אך דינמיקה היא יותר מאשר מסוע או מנוע, היא יותר כמו סם, שכשאנו מקבלים אותו – אנו ב'היי', אנו בעננים. חשים שזהו זה, עכשיו החיים מתרחשים, לזה חיכינו, אך בינתיים זה כמו שיכור ב'האנג אובר', או ייסורי הנגמל מן הסם (,COLD TURKY’); הכל שומם, קר, דלוח ובעיקר חסר קסם.

ואיך זה בעצם עובד? מהי המכניקה של הדינמיקה?

ובכן, לדינמיקה אין שלבים, הכנה או פרוזדור; היא 'נופלת' עליך בבת אחת. ואז העל בוער. אך כשהיא נפסקת יש בדרך כלל סימנים מקדימים, ואנו בדרך כלל לא יודעים שאלה אותו אזהרה לדינמיקה שעומדת לעזוב. כשהסימנים המקדימים מתרחשים אנו אומרים משהו כמו: 'היה לי יום לא טוב', 'התעוררתי עם מצב רוח לא טוב', 'היום הייתי עייף', או 'איתו אין לי כימיה', או 'אנחנו לא מסתדרים בזמן האחרון', 'פשוט לא התחברנו'.אך כולם סימנים של דינמיקה במצוקה. ואז יום אחד עומדים בפני שוקת שבורה שמתוכה נזלה הדינמיקה החוצה.

אחד מן הדרכים לדעת אם אנו בתוך דינמיקה או בדרך להעלמותה היא ביחס לקשיים; כשזוג או אדם מצויים בדינמיקה – אין קשיים שהם קשים מדי, אך ככל שהדינמיקה נחלשת, כך גדל הקושי לשאת את הקשיים והבעיות.

לסיכום:

סך הכל, כל שנכתב כאן לא בא להבהיר את הנושא, או להסבירו, כי יותר מכל דבר אחר דינמיקה היא מיסתורין וסוד. היא הנעלם הגדול; כמות שהיא באה, כך היא הולכת. בנוכחותה החיים מזנקים והם יותר גדולים מעצמם. ובהעדרה – כמו נסתלקה הנשמה היתרה של החיים מהחיים, והכל קשה, תפל ותקוע.

דינמיקה היא קסם שצובע את החיים בצבעים נפלאים של זריחה ושקיעה גם יחד. היא כנפיים עמם אתה ממריא וממריא ללא נחיתה.

להיות חלק מדינמיקה זה להיות באמת. להיות ללא דינמיקה – זה להיות ללא להיות.

החיים ללא דינמיקה קשים, ריקים וחסרי מעוף וטעם.

מה גורם לדינמיקה לבוא, ללכת, להישאר? זה סודה של הדינמיקה, הסם הסודי של החיים.


——————————————————————————–

פיתוח של אותו הרעיון מזוית שונה במסה "כל הקסם הזה":

 

http://stage.co.il/Stories/169747

 

 

 

סיפור על חניכותו של בן השייך – להיות סוחר.

לפני שנים רבות על גבול המדבר חי שייך שהיה גם סוחר עשיר. כשבגר בנו רצה להכשיר אותו להיות סוחר. ואמר לו כך;

– 'בכל יום בבקר, רוצה אני כי תתייצב על גבול המדבר ותחכה לשיירה הראשונה שתגיע. ולאחר שתגיע חזור וספר מה ראית ושמעת'.

בנו עשה בדיוק כך וחזר למחרת וסיפר לשייך שהשיירה אכן הגיעה.

-'ומה הסחורה שיש להם'? , שאל השייך

-'איני יודע', השיב הבן.

-'ומדוע אינך יודע'? שאל האב.

-'לא שאלתי', אמר הבן.

-'יפה', חזור ושאל אותם בבקשה'

-'אין בעיה', השיב הבן הזריז שחזר לשיירה ומיהר לשוב לאביו, מזיע ושבע רצון.

-'זהב, הם מובילים'. אמר הבן לאביו.

-'וכמה זמן ישהו בעירנו'?

-'איני יודע', השיב הבן.

-'אהה', אמר האב. 'ומדוע אינך יודע'?

-'לא שאלתי', השיב הבן.

-'יפה', אמר האב. 'שוב ושאל אותם'.

-'אין בעיה', אמר הבן. הוא רץ לשיירה, וחזר מזיע.

-'הם ישהו כאן שלושה ימים'.

-'וכמה הם רוצים עבור הזהב'?

-'איני יודע'

-'ומדוע אינך יודע'

-לא שאלתי אותם'

– 'חזור ושאל'.

חזר הבן לשיירה והפעם חזר בהילוך איטי, כי התייגע מן הריצות.

500-' דינר לאונקיה', אמר הבן.

-'יפה' אמר האב, 'האם כבר יש מתעניינים בסחורה'?

כשהשיב הבן את שהשיב, והאב אמר שאת שאמר, חזר הבן לשם, וחזר חזרה. ואמר לאב:

-'כן יש מתעניינים',

-'כמה מתעניינים'?

-'לא יודע'

-'חזור לשם'

-'אין בעיה' אמר הבן.

כשחזר ובפיו תשובה, שאל אותו האב האם כבר ניתנה הצעה קונקרטית לגבי הסחורה. חזר הבן לשם וחזר עם תשובה חיובית. עתה שאל אותו האב:

'האם נחתם כבר דין ודברים'. וכאן נשבר הבן ואמר: 'מאיפוא לי לדעת את כל הדברים הללו'.

-'היית צריך לשאול' אמר האב.

-'אבל איך אני צריך לדעת את מה שאתה רוצה לדעת, לא ביקשת ממני'.

-'אהה, אמר האב, כאן מתחיל השיעור הראשון שלך בפסיכולוגיה של המסחר. הסוחר הטוב הוא לא זה המציית להוראות ופועל על סמך מה שהוא יודע, אלא הוא כל הזמן שואל עצמו מה ניתן לדעת לגבי זה שנמצא מחוץ לתחום המובן מאליו ומחוץ לאזור הנוחות. כשסוחר עובד ופועל לפי מה שהוא יודע, ולפי מה שנוח לו, הוא תמיד יהיה קורבן של מה שהוא יודע ומה שנוח לו. כל התקדמות מתחילה ברגע שהאדם פוסע על מחוץ לתחומי הידוע והנוח. אם אינך שואל עצמך מה אינך שואל ומה אינך יודע, ומה כדאי שתדע – כל הזמן תמצא עצמך מבוסס בכלא של מה שמקובל, נוח וידוע. כך לא תתעשר, כך לא תגיע הלאה, כך לא רק תנציח את העבר, אלא תמצא עצמך במדרון חלקלק של נסיגה אל זה שממנו אתה רוצה להתקדם'.

-'הבנתי', אמר הבן.

'לא' אמר האב. 'אמור לעצמך: מה לא הבנתי ממה שנאמר. מה נמצא מחוץ לגבולות של מה שקלטתי כל כך בקלות. כי הדברים החשובים מצויים מחוץ לתחום הקליטה המיידית'. והתקדמות היא תמיד אל האזור שנמצא מחוץ לתחום התודעה המיידית והזמינה'.

שתק הבן לרגע, העיף מבט מחויך אל אביו. פנה אליו ואמר: 'למה לא הצלחתי לשאול את הסוחר את כל השאלות הללו ברגע הראשון? למה הייתי משועבד לתפיסה כל כך צרה ונוחה של המציאות'?

'יפה', אמר האב, 'הסתיים השיעור הראשון בהבנת המסחר וחוכמת החיים. לך לאכול ולישון. הרווחת זאת'.

'הפעם הבנתי'. אמר הבן.

'הפעם הבנת' אמר האב.

גבריאל רעם

 

—————————————————————————————————————————————————————–

תגובות ישנות

מאין מגיעות השאלות?

נשלחה בתאריך: 2004 Jun 20, בשעה 11:44:48

מאת: מיכלי,

סיפור נפלא הכתוב בצורה כובשת ומעלה חיוך על הפנים, יחד עם ההכרה שזה כל כך נכון, ואיך לא ראינו זאת קודם?…

תפקידם של משלים וסיפורים עם מוסר השכל הוא להאיר בפני הקורא את המציאות- ולשמש לו גשר אליה, כדי שיוכל ליישם אותה בחייו. סיפור זה הוא אחד הטובים ביותר שזכיתי לקרוא, והוא מקפל בתוכו גישה שונה לגמרי להסתכלות על החיים. בעוד שרובנו רודפים אחרי התשובות (ולכן מוצאים את עצמנו במדרון החלקלק של הנסיגה), מציע לנו רעם לפתוח אופקים חדשים על ידי שאילת השאלות.

הקסם בסיפור הוא ההארה שברגע שנשאלת השאלה הראשונה- היא גורמת לתגובת שרשרת של שאלות נוספות, ומה רבים העולמות הנפתחים בפנינו כשאין לנו את התשובות המוכנות באמתחתינו

החיים כמסע*


"זה קורה

שהדרך מתמשכת

זה קורה

רק ללכת, ללכת

שום דבר לא ידוע

לא שנה, לא שבוע

רק לנוע לנוע

ולחשוב שהייתי יכול

לחזור על הכל

אבל בן אדם

זה קורה…


זה קרה

שהדרך התמשכה לי

זה קרה

לא ידעתי איך זה בא לי

שום דבר לא ידוע

לא שנה לא שבוע

רק לנוע לנוע

ולחשוב שהייתי יכול

לחזור על הכל

אבל בן אדם

זה קרה…


זה יקרה

ואולי בסוף הדרך

שנראה, כי הדרך מתמשכת

שום דבר לא ידוע

לא שנה, לא שבוע

ולחשוב שהייתי יכול

לחזור על הכל

אבל בן אדם

זה יקרה".

מילים ולחן: שמוליק קראוס


——————————————————————————–

"מציאות, היא הדברים הקטנים שאתה עושה בזמן שאתה מחכה לחיים הגדולים שיתרחשו".

יאנס, (עיוור שהושתל במוחו מנגנון מכאני של ראיה).


——————————————————————————–


1. כל החיים מסע, מסע בזמן, מסע בעולם, מסע בחיים.

2. עוברים בלי לעצור, כל הזמן בדואי.

3. לנסוע ולנסוע ולא להגיע ובסוף להיגמר.

4. נסיעה של התבלות, נסיעה של התכלות.

5 . המכונית מתרפטת, הדרך אוזלת, והנסיעה מתמשכת.

6. אין חיים, רק הנסיעה לקראתם.

7. מנסים לשחק ב'להגיע': בית, משפחה, מקום עבודה מסודר, חופשות קבועות, מנוי על עיתון, תחביבים – אך המוטיב הבסיסי, הנעימה העיקרית – הייתה ונשארה: המסע. כל היתר הם אילתורים מסביב.

8. לרוב אנו עסוקים באילתורים הללו, בלבוש ובמעטה מסביב למסע. אך לעיתים נושר הלבוש ונותר המסע; עירום, רזה וסתמי. רק אתה והדרך.

9. לחזור למסע – הוא לחזור לעצמך. נווד חסר כל. אתה והמדבר, אתה והיקום, אתה והכלום. אתה והמסע שלא נוסע לשום מקום מלבד אל סופך.

10. אין לך כלום, מעולם לא היה, רק המסע הזה; יום ועוד יום, לילה ועוד לילה, חודש ועוד אחד, "לא שנה לא שבוע", "רק לנוע לנוע", הלאה והלאה, ויום אחד, כפי שהחל, כך יסתיים; באמצע הדרך – אין יותר דרך.

11. מול נוף שכזה (מדבר) ודינמיקה שכזו (מסע) – הכל מתגמד: אופי, גורל, יחסים, אהבה, רכוש, השכלה, מעמד, סיפוק, אושר. כל אלה הנם תוויות, נמרים של נייר, מטעני דמה אותם נושא ההלך על גבו הריק. כל אלה וכל שקורה לו – פאטאמורגנה בשממת המדבר.

12. למעשה אין כלום, רק אתה והדרך, אתה והמסע – מינקות ועד כליה. עד שאין עוד דרך.

13. המסע הוא מסע של אין לאן, יעד המסע, הוא לא למקום אליו יש להגיע אלא רק לסיום של עצמו.

14. מדוע המסע? מה פשרו? לשם מה? כל אלה נותרים עלומים לנוסע.

15. כל שהוא יודע שעוד יום התחיל, עוד יום במסע זה של חייו, מסע שהוא חייו, רק חייו, כל חייו.

16. יום אחד כבר לא יסע עוד. אך אחרים יבואו במקומו וימשיכו במסע. אך גם הם יום אחד לא יסעו ואחרים יבואו במקומם.

17. רובם לא מותיר עקבות, מלבד כמה בודדים. אך מלבדם, לא נודע כלל כי אי פעם היו בדרך הזו. שלאחר הסתלקותם ממנה לא זוכרת או מזכירה אותם. ולנוסעים העכשויים בה – נראה כי מי שהיה קודם לא נחשב וכי עכשיו מתחיל המסע באמת. אך גם הם עוד מעט יפנו מקומם.

18. הנוסעים נגמרים והמסע ממשיך, עם נוסעים חדשים.

19. הנוסעים ברי חלוף המסע נצחי.


——————————————————————————–


"הדבר הקשה ביותר בעולם הוא לרכוש הלוך רוח של לוחם. אין טעם להיות עצוב ולהתלונן ולהרגיש כי אכן הצדק איתנו בעשותנו כך, מאחר שאנו מאמינים כי מישהו עושה לנו משהו תמיד. איש אינו עושה דבר לאף אחד, לא כל שכן ללוחם".

מתוך מסע לאיכטלאן. ק. קסטדנה.

 

"לוחם חייב ללמוד להיות ניתן להשגה ובלתי-ניתן-להשגה בעיקול המדויק של הדרך. אין טעם שלוחם יהיה ניתן להשגה שלא במתכוון בכל זמן, כפי שחסר תועלת לגביו להסתתר כאשר הכול יודעים שהוא מסתתר".

שם.

"להיות נגיש פירושו בשביל הלוחם, למעט לנגוע בעולם הסובב אותו. ומעל לכול, הוא נמנע בכוונה מלהתיש את עצמו ואת האחרים. הוא אינו מנצל וסוחט בני אדם עד דק בייחוד בני אדם שהוא אוהב".


שם.


"אדם מוכרח לחדש ללא הרף את תולדות חייו על ידי כך שהוא מספר להוריו, לקרוביו ולידידיו כל מה שהוא עושה. אולם ללוחם, החסר תולדות חיים, אין צורך בהסברים, איש אינו כועס עליו או מתאכזב ממעשיו. ומעל לכול, איש אינו לוכד אותו בעזרת מחשבותיו וציפיותיו"

שם


"המוות הוא בן לוויתנו הנצחי. הוא נמצא תמיד לשמאלנו, כמטחווי זרוע מאיתנו. המוות הוא היועץ החכם היחיד שיש ללוחם. בכל פעם שהוא מרגיש כי הכול משתבש וכי הוא עומד על סף הכיליון, הוא יכול לפנות אל המוות שלו ולשאול אותו אם זה אמנם כך. המוות שלו יאמר לו שהוא טועה, שאין דבר חשוב באמת, פרט למגע ידו. המוות שלו יגיד לו, "עדיין לא נגעתי בך".

שם

"בעולם שבו המוות הוא הצייד, אין פנאי לחרטות או לספקות. יש פנאי רק להחלטות. לא משנה מה הן ההחלטות. דבר לא יכול להיות רציני יותר או פחות מדבר אחר בעולם שבו המוות הוא הצייד, אין החלטות קטנות או גדולות. קיימות רק ההחלטות שלוחם מחליט נוכח מותו הבלתי נמנע".

שם


"ההבדל הבסיסי בין אדם רגיל לבין לוחם שהוא שלוחם רואה בכל דבר אתגר, בעוד האדם הרגיל רואה כל דבר כברכה או כקללה".

מתוך סיפורי עוצמה, ק. קסטנדה.

"מושג הלוחם היה מופלא בעיני, ובה בשעה גם אחד הדברים המפחידים ביותר שנתקלתי בהם אי-פעם. חשבתי שזהו מושג שאם אאמצו הוא ישעבד אותי ולא יותיר לי פנאי או את הנטייה למחות, לבחון או להתלונן. להתלונן היה מנהגי מאז ומתמיד, ולמען האמת, הייתי נלחם בשיניים ובציפורניים כדי לא לוותר על כך. חשבתי שתלונות מעידות על אדם רגיש, אמיץ, וישיר שאין לו בעיה לבטא את העובדות שלו, הדברים שהוא מחבב והדברים שהוא לא. אם כל זה יהפוך למערך לוחם, עמדתי להפסיד יותר משיכולתי להרשות לעצמי.

אלה היו מחשבותי הכמוסות. ובכל אופן, חמדתי את הכיוון, את השלווה ואת יעילותו של הלוחם. אחד העזרים הגדולים ביותר, שבהם השתמשו השמָנים של מקסיקו העתיקה כדי לבסס את מושג הלוחם, היה הרעיון של קבלת המוות כבן לוויה, כעד למעשינו. דון חואן אמר שכאשר הנחה זו מתקבלת, לא משנה באיזו מידה, נוצר גשר הנמתח מעל הפער שבין עולם היום-יום שלנו לבין משהו הנמצא לפנינו, אך אין לו שם; משהו אפוף ערפל, שאינו נראה כקיים; משהו כה בלתי ברור שלא ניתן להשתמש בו כבנקודת ציון, ובכל אופן, הוא שם, קיים בצורה שלא ניתן להכחיש.

דון חואן טען שהיצור היחיד עלי אדמות המסוגל לעבור על פני הגשר הזה הוא הלוחם: חרישי במאבקו, בלתי ניתן לבלימה – כי אין לו דבר לאבד; מעשי ויעיל – כי יש לו את הכול להרוויח. יש לו את הכול להרוויח."

מתוך: 'גלגל הזמן' ק. קסטנדה, עמ' 72

———————————————————

אודות המונח: 'פרגמנטים'.

*פרגמנטים בפילוסופיה היא צורת כתיבה שמביאה רעיונות בצורה של משפטים קצרים. בזה אחר זה, שביחד טווים מסר מסויים.

המלה 'פרגמנט', משמעותה: מיקטע, חלק ממשה.


באנגלית FRAGMENT הוא שבר ממשהו. כשאומרים על מישהו ש'הוא מאוד פרגמנטד', הכוונה באנגלית לאדם שכל כולו מפוזר להרבה כיוונים.


כתיבה בפרגמנטים היא צורה ידועה בפילוסופיה.


פיסות קטנות של פסיפס שאמורות לטוות תמונה קולאז'.

 


בין הפילוסופים שכתבו כך נמנה את:


1.סרן קירקגור

http://www.religion-online.org/showbook.asp?title=2512

 

2. נובאליס:

http://www.kirjasto.sci.fi/novalis.htm

 


3.הידוע והמבריק שבהם היה הפילוסוף הפרה- סוקרטי, הרליטס האפל:

 

http://community.middlebury.edu/~harris/Philosophy/Heraclitus.html

 


לסיום רק אוסיף כי כתיבה ברצף. כמו במסה או מאמר, עובדת לפי לוגיקה סדורה (אונה שמאלית של המוח) ועל כן היא כבולה מעט.


כתיבה בפרגמנטים דומה לכתיבת שירה. ישנו חופש יצירתי הרבה יותר גדול לכותב לתת לרעיונות להבליח גם בלי סדר ואירגון (אונה ימנית של המוח). וכך יש יותר מקום, בצורת כתיבה כזאת, ליצירתיות ומעוף. ומצד שני הקורא לא מוגבל על ידי המבנה של המסה, והוא יכול לתת למשפטים לארוג במוחו כל תבנית שירצה, ביחס לכתוב.

 

——————————————————————————–

* מסה זו גם מופיעה  בקטגוריה: 'פרגמנטים'.

 

ג.ר.

 

להתבונן דרך הפכים סתירות ופרדוכסים, חלק ב'.

המין האנושי לא אוהב פרדוכסים. נכון שלכל דבר בטבע שני קטבים. וכי גבר ואישה הם פרדוכס האחד לשני, ועם זאת המשך המין האנושי בא דרך איחוד של פרדוכסים. אך זה לא עוזר. המין האנושי מנסה מאז ומעולם להראות כי העולם הוא נטול פרדורכסים, ואם הם ישנם מנסים מיד לבטל את מה שסותר, ולהראות שאין סתירה. גישה זו היא גישה שלא מכירה בכך שישנן רמות שונות בכל דבר. וכי אם מבטלים את הקוטב הנגדי – נותרים לעד במעצר בתוך הרמה הנוכחית.

המעבר מרמה לרמה הוא רק דרך התיידדות עם הסתירה, ורק אם נכיל את הסתירה נוכל להגיע לרמה הבאה.

המילה 'פרדוקס' באה מיונית, והיא מורכבת משני מילים: פארה שמשמעו: מעבר. ודוקסה, שמשמעה דיעה. כלומר, פרדוקס מרחיב את גבולות ההגיון אל מעבר לדיעה המקובלת. פרדוקס חותר להבין דברםי מעבר לחשיבה הפופלרית. התיידדות עם הפרדוקס עוזרת לנו להיפטר מדעות קדומות וסטיראוטיפים חשיבתיים.

פרדודכסים קיימים בעיקר בזן בודהיזם, שם משתמש המאסטר בקואן, סוג של חידה או שאלה שיש בה פרדוקס, ככל שהפרדוקס פחות ניתן לפתירה כך הפתרון יביא הארה יותר גבוהה. יש פתרון רציונלי של הפרדוכס, שר מקבע את האדם ברמה הקיימת, ויש פתרון אינהרנטי, דינמי. ועם עבור הפתרון הראשון (הלינארי) יש צורך 'לשבור את הראש', עבור הפתרון השני (היצירתי), יש דווקא צורך להיכנע לוותר. תיאור זה של הויתור כדרך לעבור דרך הפרדוכס אל הרמה הבאה, מתואר להפליא בסיפור של אויגן הריגל: ''זן באמנות הקשת''. שם הוא צריך לתת לחץ לעוף מן הקשת ללא מאמץ, ויש סתירה בין משיכת המיתר של הקשת, שדורשת מאמץ ובין הדרישה להרפות. ורק כשהוא מוצא את הדרך להרפות ולמשוך במיתר בעת ובעונה אחת, קורה הנס והחץ עף כמו מעצמו.

הזן גם דוגל בהצגה של פרדוקסים לשואף אלי הארה. מעל פני השטח מציג סיטואציה של או, או, שלא ניתן לפתור. כשאנו פוגשים פרדוקס אנו מודעים לקונפליקט הדיכוטומי ולעתים קרובות בוחרים צד זה או אחר. בהבנה של רמת תודעה גובהה מבינים כי שההפכים משלימים זה את זה. ברמת הבנה גבוהה מבינים שהפרדוקס אינו חומות אבן אלא צורת הבעה שחופנת בחובה שער נסתר. את הפרדוקס ניתן לפתור בעזרת הרציונליזם, אך אז ממוטטים את החומה כביכול, ומחמיצים את השער.

מודעות לפרדוקס היא או תוצר של תודעה גבוהה או הדרך להגיע אליה.

כמו כן הבנות אלו רווחות מאוד בשיטת אלכסנדר ליציבה נכונה; שכדי להיות זקוף עליך לוותר על ניסיון לשלוט בתנוחתך, וכו' .

כאן ההיפוך מראה את חיבורו של המחפש למציאות קוסמית טבעית, הוא מתרחק מן החומר ורואה את העולם הפוך.

יוצרים גדולים למיד ראו את העולם הפוך. להיות יוצר או הוגה זה לא רק להיות בדינסונאס או במרחק מן העולם אלא חלק ממנו כל הזמן רואה את הדברים – הפוך. הם באים מן האנטתיזה ובוחנים הכל מזוית הפוכה. כמעט כל הוגה גדול פיתח את ההגות המרשימה ביותר על סמך סתירות שהובילו אותו להבנות מרחיקות לכת. והנה למשל משפט אופייני; סימון וויל בסיפרה: ''הכובד והחסד'' (הוצאת כרמל, 1994, עמ' 89) כותבת: ''למה הרצון להיאבק בדעה קדומה הוא סימן למובהק לכך שאנו שטופים בה''? ועונה סימון וייל לשאלה של עצמה: ''הרצון הזה נובע בהכרח מאובססיה''. כלומר, הטיעון שלה הוא שיציאה נגד דעה קדומה באשר היא, בהכללה (ולא כל מקרה לגופו) הוא סימן לאובססיה. ואובססיה מראה על בעיה בצידו של הבוחן ולא של הנבחן. זו דוגמא מבריקה לטיעון שהופך דברים על ראשם.

ועוד מסימון וייל: ''שיטה לחקירה: מרגע שהעלינו איזו מחשבה, לחפש באיזה מובן היפוכה הוא אמת.

הרע הוא צלו של הטוב. כל טוב ממשי, בעל עובי ומצוקת, מטיל איזה רע. רק הטוב המדומה אינו מטילו.

מכיוון שכל טוב קשור ברע, הרי אם נשתוקק לטוב ולא נרצה להפיץ סביבנו את הרע הקשור בו, ניאלץ – שהרי אין לחמוק מהרע הזה – למקד אתו בנו עצמנו.

כך, התשוקה לטוב טהור בתכלית מניחה הסכמה לקבל אלינו אסון מהדרגה האחרונה.

אם נשתוקק לטוב בלבד, נצא נגד החוק הקושר את הטוב הממשי אל הרע כמו את האוביקט המואר אל צלו, ובהתייצבנו נגד החוק האוניברסלי של העולם, בלתי נמנע שלא יבוא עלינו אסון''.

הדוגמה הטוטלית לכך היא בתורת הזן, ''בין האימרות על קירו של אדון נושיגה הייתה זו: 'לעניינים חשובים יש להתייחס בקלילות', והמורה איטיי הוסיף: 'לעניינים פעוטים יש להתייחס בכובד ראש''). בזן רואים את שקיים דרך האין, דרך מה שלא קיים וזו אין ספק הדרגה הגבוהה ביותר לראות את הדברים. ''גופנו מקבל חיים מתוככי האין. הקיום במקום בו קיים האין הוא התגלמות המשפט: 'צורה היא ריק'. משמעות המשפט היא שכל הדברםי מתקיימים על ידי האין. 'ריק הוא צורה', אל לאדם לחשוב שאלה שני דברים שונים'' (משפט זן מתוך ''ספר הסמוראי''.)

בדרך כלל רואים את מה שישנו דרך מה שישנו. אין היפוך ואם אין היפוך, אין נקודת מבט שרואה את הדברים, כי לראות ניתן רק מבחוץ ולראות את הדברים מבחוץ זה להיות מחוצה להם ולהיות מחוץ למה שישנו – זה להיות במה שאיננו; בחלל, בריק. להיות בהיפך של מה שישנו. כך שלראות משהו באמת, ניתן רק מזוית הפוכה. כי לא ניתן לראות את הדבר מתוך עצמו.

נקבה לא יכולה להבין נקבה, רק זכר יכול. מבוגר יכול להבין ילד וילד יכול להבין מבוגר. עשיר יכול להבין עני ולהיפך. וכאן חייבת להישאל השאלה: אז מדוע אף אחד מן הצמדים הללו לא באמת מבין האחד את השני? אוה, וכן אני מגיע לטענה הניצחת והיא; אף אחד מהם אינו מבוסס באמת בהיפוך של הדבר בו הוא מתבונן, למעט אולי ילדים ומבוגרים. (כשהמדובר בילדים וכי זקנים לעיתים חשים שהם עדיין ילדים, אך ילדים יודעים שהם רק ילדים ואז הם יכולםי להבין מבוגרים יותר טוב משהם הבינו את עצמם).

גם ביהדות כל מסורת הפילפול התלמודי, מסרות עוקר ההרים – מדברים על לימוד דרך היפוך ושבירה; לא לקבל דברים כמובנים מאליהם, להפוך אותם על ראשם וכדו'.

וכך גם בהתבוננות; צריך לחפש פרדוקסים ולפענח אותם, אך לא בדרך הקשה, המאומצת, אלא בדרך של דרך אגב. זו אותה קלילות קטלנית של מוחמד עלי. או אותה קלילות של תפיסת המוזה שמדבר עליה אריך קסטנר בהקדמה לאחד מספריו; הוא עושה עצמו משועמם או ישן, המוזה מכניסה ראש חרד דרך הדלת, רואה שהוא לא מעוניין, ואז היא מעיזה עוד ועוד, וכשהיא כבר לידו הוא ממש מאבד עניין, וכשהיא מרפה ערנות לגמרי הוא תופס אותה בעורף ואז יש לו את כל מבנה הספר שהוא רוצה לכתוב.
 

אודות הקטגוריה: במבט קוואנטי

 


"הטרגדיה היא בכך שאף אחד לא מבחין בהבעת הנואשות שעל פני. אלפי אלפים מאיתנו, ואנו חולפים האחד על פני השני בלי אף מבט של זיהוי או הכרה".

הנרי מילר


——————————————————————————–


המדור 'במבט קוואנטי' מורכב מסידרה של מסות העוסקות בדרך בה אנו רואים, את העולם ומכאן גם בהשפעה שיש לראיה זו על הדרך בה אנו קולטים אותו.

חוט השני העובר דרך המסות היא התפיסה כי כולנו חיים עם אשליית האובייקטיביות. דהיינו שכלי הקליטה שלנו הנם 'שקופים', וכי המציאות שאנו קולטים, בסופו של דבר, זהה (פחות או יותר) למציאות שקיימת בפני עצמה.

נושא זה היה בדיון אצל פילוסופים מזה שנים, ובסופו של דבר 'המדיום אינו המסר', בפאראפרזה על הביטוי הידוע של מרשל מקלוהן. אנו חושבים שזה זה, אך זו גירסה שהיא גם מוחלשת וגם מעוותת של הדבר האמיתי.

ואז ניתן למצוא מצב פרדוכסלי שבו הראיה הרגילה היא מוחלשת ומעוותת, וכשלוקחים סמים כמו ל.ס.ד – המשנים את הדרך בה אנו רואים אתה מציאות – אתה לא יודע אם הל.ס.ד. שינה את דרך הראיה שלך למשהו שהוא אבנורמלי, או שעכשיו התחברת לראיה אמיתית ומהממת של המציאות האמיתית.

בסידרת מסות זו אני עושה הפרדה בין להביט, להסתכל, להתבונן ולראות. זה מתחיל במבט שמופנה לאובייקט או כיוון כלשהו, אחר כך המבט מתמשך ומתחילים לזרום רשמים – זו ההסתכלות. בהסתכלות המבט הוא כלי קיבול שמאכלס כמות מסויימת של רשמי ראייה, ברמה זו זה דומה לסל שממלאים בו מוצרים מן הסופר. ברמה הבאה באה התבוננות; מה יש בסל? אילו מוצרים? מאילו חמרים הם עשויים? וכשהמבט מעמיק ומתרחב, הוא הופך להסתכלות, וכשהוא מעמיק ומתרחב עוד, זה הופך להתבוננות. ואז, ורק אז אנו מקבלים את הראייה, שהיא התוצר הסופי. לראות הוא לחדור אל מעבר לכיסויים, לקלישאות ולאשליות ולראות את הדבר לאשורו כמות שהוא. ראייה במובן התנכי הקדום, של משהו שהיה שייך לנביאים שנקראו גם רואים (שמואל הנביא). ראייה היא גם חודרת לגלעין וגם רואה מעבר למה שכאן ועכשיו.

אלה, אם תרצו, ארבעת הרמות של המבט (להביט, להסתכל, להתבונן ולראות). קיימת גם ראייה נוספת והיא ראייה קוואנטית, וזה אולי משהו שיצוף, יעלה ויקרום מעבד לסידרת המסות הזו. כך שאת זה אשאיר עם דוק של מיסתורין כלשהו.


בדרך כלל מסתכלים בקנקן, ולא במה שיש בו. מעטים בלבד מתבוננים לעומק"

ואנשים רבים שופטים על פי מראה עיניהם בלבד. זה לא מספיק להיות צודק

"אם למראית עין אתה טועה"

(1601-1658) באלטאסר גרסיאן

סופר ופילוסוף ספרדי

 

ראיית הגביע וראיית הכידון

 הראיה היא הדרך בה אנו תופסים ויזואלית את שקיים. אך בהיותה כלי לא מושלם – היא אינה קולטת  את כל שקיים ואף לא את שקיים כמות שהוא (כי הראיה מוסרת את שקיים דרך הפילטרים של הסובייקטיביות המנטלית והפיסכולוגית שלנו). כך שזו ראייה שהיא גם נכונה ולגם לא.  כי אנו אכן רואים את האובייקט המסויים ולכן זה נכון, אך לא את הסביבה הרחבה, את ההקשר (יש לנו ראיי מנהרה) ולא  כמות שהוא באמת, (אלא דרך העיוות והנראטיב הקיים במוחנו לגביו) וכאן זה 'פחות נכון'.

ועתה להרחבה של הכתוב. וראשית , בקשר למגבלה הראשונה (ראיית המנהרה, החמצת ההקשר): בקשר לזה כדאי להבין כי אדם לא יכול לראות את כל שישנו, צריכה להיות סלקציה, בעיקר בגלל נפח התודעה, שהוא מוגבל. אנו מסוגלים לשים לב למספר מסויים של פריטי ראיה: שבע פחות שתיים יותר שתיים. לא יותר.

כך שהבעיה הראשונה היא שאין אנו יכולים לראות את הכל, אנו נראה חלק, ואיזה חלק נראה? את זה שנמצא יותר במרכז המיקוד הפנימי שלנו. ומה שנמצא שם הוא מה שחשוב לנו, מה שמדבר אלינו, מה שהקדשנו לו תשומת לב בעבר, מה שמצוי בתדר שלנו.  למשל כשמראים למבוגרים וצעירים דמות של אישה בפרופיל. והפרופיל שלה מורכב בעצם משני פרופילים; האחד של אישה צעירה והאחר של זקנה, אך האדם יכול לראות במצב נתון רק אחד מן השניים; המבוגרים יראו בעיקר את המבוגרת, הצעירים את הצעירה. (וזאת בשעה שכל אחד בטוח שהוא רואה את שישנו באמת).

 אישה זקנה אישה צעירה. אשליות

                                                      פרופיל של אישה זקנה וצעירה – כאחד.

למה זה כך? כי כל אחד רואה את מה שחשוב לו ונמצא במרכז המיקוד שלו; קבלנים יראו בתים, וגננים יראו גינות. הבית והגינה מצויים אחד ליד השני, אך כל אחד מהם יראה משהו אחר. כי לכל אחד משהו אחר במיקוד הפנימי שלו. וכך אדם יכול לצאת לכביש לאחר חודש שהוא מחפש מכונית מסויימת ואז הוא רואה שכל הכביש עמוס בסוג המכוניות הזה בדיוק. הכיצד? תמה האיש? ובכן היות ואותו סוג מכונית נמצא במיקוד שלו, זה מה שהוא רואה.

הבעיה הבאה קשורה לבעיה הקודמת; מדוע אנו רואים רק את מה שנמצא במיקוד שלנו ולא את הכל? כי המוח עמוס במידע ויזואלי והוא צריך לעשות סלקציה. ועל כן הוא מוגבל לחמישה עד שבעה פריטים במצב נתון. המוח גם מגביל את עצמו, במהלך החיים, לנפות מתוך שדה הראיה אלמנטים ויזואליים שכבר ראינו והם שיגרה. ככל שרואים משהו יותר פעמים – כך 'פחות רואים אותו'. כי המוח לא מעוניין. הוא מעוניין להתרכז באובייקטים ויזואליים חדשים. וכך לאחר שראינו בפעם ראשונה שטר כסף חדש יותר – 'לא נראה אותו'. ואם ישאלו אותנו מה מצויר בו – לא נדע. אם ישאלו אותנו אודות האנשים הקרובים לנו ביותר, לגבי פרטים אודותיהם: צורת ישיבה, צורת אחיזה בכוס, תנועת יד אופיינית – לא נדע. ראינו זאת עשרות פעמים, אך ללא תשומת לב., כי המוח לא מעוניין. וכאן אנו פוגשים דבר מעניין: לראות משהו ללא תשומת לב, הוא לא לראות אותו בכלל. כי זו הנפש שרואה! ללא תשומת לב, הנפש לא שותפה, ואז האקט הפיזי של הראיה לא מפנים את הערך הפנימי של מה שאנו רואים. וללא הערך הפנימי זה לא מקוטלג בזיכרון. אם ראית מישהו בפעם הראשונה, אז קיטלגת אותו, וזהו, 'לא תראה אותו' יותר. תמשיך לראות אותו בפעם הראשונה. הוא יכול לעבור שינויים רבים, אך זה לא יעזור לו. נחוש אולי בשינוי, אך לא נדע מה בדיוק השתנה.

השיגרה הורגת את הממד הפנימי של מנגנון הראייה שלנו. ככל שיש יותר אינפלציה בחומרי ראיה, כך נהפוך אטומים יותר לערך הפנימי שטמון בהם ונזרוק את הערך הפנימי ככלי אין חפץ בו.

החוכמה היא כמובן לראות כל דבר מחדש, בכל פעם, כאילו לא ראינו אותו מעולם. אך התודעה של רובנו עצלה היא, ואנו מתבוננים לרוב, בעייפוות, וללא חשק או תשומת לב. וכדי שנשים לב צריך שאותו דבר יהיה מבדר אותו חריג. וחבל, כי כך אנו מגבילים את יכולתנו לראות את מה שקיים בתוך מה שאנו רואים, ולעקוב אחר שינויים פנימיים שהוא עובר.

ועתה לעיקר ברשימה זו; הבעיה הרווחת באשר לסגנון ההבטה הרווח: היא ההבטה החודרנית, או ראיית הכידון. רובנו מביטים במציאות בצורה חודרנית, פולשנית: כמו קרן לייזר, או חנית. ולא כמו גביע שבא להכיל, או כמו ספוג שבא לספוג. המציאות עבורנו היא מצבור של קליפות קשות שאנו צריכים לפצח בעזרת הראיה שלנו. הראיה שלנו נלחמת, אם כן, במה שאנו רואים, מנסה לשבור את המעטה כדי לצרוך את שקיים שם. זו ראיה גברית, שבאה לכבוש, לנצח, להשאיר מאחור קליפות ריקות, בדרך לכיבוש נוסף. המבט קר, בועל. וככזה הוא גם מבט אטום שטחי, שלא מתיחס למה שמעבר לקליפה, כמו בעל המבט שואל עצמו: 'שווה לפרוץ פנימה? או שמא נעבור למצרך הבא'. זו ראייה של אובייקטים. לא של נשמות וישויות שיש להם חיים פנימיים משל עצמם.

לעומת זאת ראיית הגביע, (שהיא הראיה באספקט הנשי) היא ראיה רכה, מאפשרת, לא לוחצת, לא מודדת זמן. זו ראיה מכילה, לא מפצחת. הראיה הזו נותנת כבוד לדבר בו מביטים, מעניקה לו זמן ואפשרות לבטא עצמו, ולגלות את כמוסותיו. היא מתייחסת למה שהיא רואה כאל צב או שבלול שצריך לצאת מן הקליפה.

הראיה הזו היא גביע כלפי העולם ועיגול כלפי עצמנו. כשמדובר באדם שמביט בנו אנו עיגול ונקודה במרכזו. שזו הישות הפנימית שלנו.  ועם יבוא אדם עם ראיית גביע ויתן מספיק התייחסות – אולי נאפשר לנקודה לנוע לכיוון קירות המעגל.

הראיה הרכה הזו באה מתוך שלווה פנימית, היא לא לוחצת, היא שם; יבוא – טוב, לא יבוא  – גם טוב. היא לא מצפה לתוצאה. היא שלמה בתוך עצמה ועם זאת מאפשרת למה שבשדה הראיה לגלות עצמו.

בניגוד לראית הכידון, היא לא באה להכריח שום דבר, אלא דווקא לתת אפשרות לחיים הפנימיים של זה שמצוי בשדה הראיה שלה – את החלל והאפשרות לצאת החוצה ולתת לעצמו ביטוי והבעה; היא נותנת אפשרות לחיים להגיע אליה מן החוץ, מן האחר, על ידי יצירת חלל מאפשר.

בניגוד לראית הכידון, זו ראיה שיכולה להראות, במבט ראשון, כשוות נפש, לא מעוניינת: העיניים אינן פעורות או בולטות, הן פשוט שם, לא יוצאות מעצמן, לא מתנתקות ממרכז הכובד הפנימי של המתבונן. זו ראייה שאומרת הוויה, ישנות.

הראיה הגברית היא ראיה שיוצאת לציד.

עוד הבדל (בין ראיית הכידון לראיית הגביע) טמון במושג הרכושנות: ראית הכידון רכושנית מאוד; רוצה ללכוד ולרכוש בעלות על זה שהיא רואה. זו ראיה ש'נדבקת' לאובייט כדי לשים עליו תוית של בעלתנות: "זה שלי".

ראית הגביע  לא שמה תווית ואינה מעוניינת כלל לציין בעלות על מה שהיא רואה, אלא להיפך, לתת לזה שהיא רואה  להיות.

ואם אפשר לסכם את הסיסמא של ראיית הגביע, אז זה:

היות ואני קיים – אני מתבונן. ולא בגלל שאני מביט אני קיים!

***

מאמר זה הינו חלק מסידרת מאמרים בענייני ראייה שנקרא: במבט קוונטי.

נולדנו כדי…

א. אנו חיים חיינו כאילו נולדנו לחיותם, כאילו נולדנו כדי לחיות, נולדנו לחיים. נולדנו, לחוות הרפתקה מסקרנת ומופלאה.

בתחילה פתח-הלידה. אחר מבוא או פרוזדור -הילדות והנערות. ואז סלון-הבגרות: החיים. הדבר העיקרי, שאותו סוף סוף אנו חיים.

אך לא כן, לא זה, לא היא.

סלון חיינו אינו אינו תחנה סופית. אינו מחוז חפץ נייח ויציב. שהרי קירותיו זולגים אל החדר הבא, וכל חדר קטן ממשנהו. כל חדר זקן מן הקודם לו. ובשלב כלשהו יאזל מרחב חיינו. לא יהיה עוד. ולשם מובילים חיינו.


ב. ואילו אנו חיים חיינו כברי מזל. ולא כ'אכול וושתה, כי מחר'… אלא כזוכים בהגרלה הגדולה והפרס הוא החיים. ועתה הגיע העת להשתמש בפרס – לחגוג.

ותוך כדי החגיגה וליקוק הדבש, אין אנו משגיחים, ואולי, דווקא מתעלמים – מן הקירות השוקעים, מן המרחבים המצטמצים, מן הזמן ההולך ואוזל.


ג. חיינו מובילים ומובלים לקראת אין היותם.

ולשם כך נולדנו; כדי לא להיות. כדי להעלם סופית.

נולדנו למות, נולדנו למוות. נולדנו לחדול.

והכל הוא אך הקדמה ומבוא לקראת החדר האחרון, הסופי.

נולדנו כדי למות.


——————————————————————————–

"''אהה'', אמר העכבר,' מיום ליום הולך העולם וצר. תחילה היה רחב עד להפיל אימה, רצתי הלאה ומה שמחתי כשראיתי לבסוף מרחוק חומות מימין ומשמאל, אך חומות ארוכות אלו אצות כל כך להתחבר זו עם זו, עד שזה כבר הגעתי לחדר האחרון, ושם בפינה עומדת המלכודת, ולתוכה אני רץ'. 'אינך צריך אלא לשנות את הכיוון', אמר החתול ובלעו!".

הסיפור: "משל קטן", מתוך "המשפט" של קפקא


——————————————————————————–

גבריאל רעם. בית קפה 'מטילדה', רח' בני אפריים 109 תל אביב. 17.12.2005

המבט הסטנדרטי

הדרך בה אנו מביטים בחיים, במציאות ובבני אדם, היא מתוך תחושה פנימית שאומרת לנו כי המבט שלנו הנו אוביקטיבי וכי רוב התגובה שלנו תלויה ומותנית על ידי זה שאנו מתבוננים בו. כמו אנו כלי מעבר ריק ואנו מגיבים ביחס ישר למה שאנו רואים. האמנם כך? ובכן פיזיקת הקוואנטים גילתה לנו כי ראית העולם תלויה במצב התודעה של המתבונן. אנו רחוקים מלהיות אובייקטיביים, ואנו רואים לא את שישנו אלא את שמצב התודעה שלנו מאפשר לנו לראות. וזו נקודה מאוד חשובה
רוב בני האדם חושבים שמספיק שיש עיניים ואז רואים את שקיים. זה לא נכון, העיניים למשל קולטות רק אחד חלקי ששים של מה שקיים בספקטרום  הראייה, חרקים וזוחלים רואים משני צידי הספקרום שלנו, ישנם חרקים שרואים אולטרא סגול, וזוחלים שרואים אינפרא אדום. וכאילו לא די בזה, גם מה שאנו רואים מותנה במידה רבה על ידי מצב התודעה שלנו.
מחקרים גילו כי כשמראים לאנשים העוסקים בחקר האמת בבילוש, משטרה, ריגול, שיפוט וכו' – צילומים של אנשים משקרים, רובם כלל לא רואים את סימני השקר, מי שכן רואה הם המרגלים (וגם זאת לא ברוב המקרים), והסיבה? כנראה שסכנת החיים בה הם נתונים גרמה להם לפתח מצב תודעה ששם לב לדברים שאחרים לא שמים לב אליהם.
נראה כי רובנו לא משתמשים במלא המרחב הראייתי והתודעתי שיש לנו כשאנו מתבוננים במציאות, אנו מביטים במין מצב ישנוני, לא ממש מתבוננים, מסתפקים בהבטה כללית וסתמית. ניתן לקרוא למבט הזה, מבט סטנדרטי. מבט שיכול להחמיץ דברים רבים שקיימים במציאות.
ובכלל, רוב החיים עוברים עלינו בפאזה סטנדרטית; אומרים את שמקובל, מתנהגים איך שצריך, אך גם ניגשים למציאות בצורה סטנדרטית. למשל, לשאול מישהו: 'מה נשמע'? זה סטנדרטי, ולא אומר כלום. אמנם רבים יגידו שסך הכל גם השואל אינו מעוניין לקבל תשובה על שאלתו, וזה נכון, אך הסטנדרטיות הזו היא מלכודת; כי גם אם השואל ירצה לדעת באמת מה שלומו של הנשאל, עדיין כל שיש לו זה המודל הסטנדרטי. ואכן הסטנדרטיות טובה לכל מי שחי באופן סטנדרטי ואינו מעוניין בזיקה אישית וייחודית עם בני אדם, אך היא בעייתית  ברגע שהיא הופכת למטבע עובר לסוחר וכולם מתנהגים באופן סטנדרטי. ואז מי שרוצה להתנהג באופן לא סטנדרטי, ברב המקרים לא מסוגל  לעשות זאת, בגלל הנורמה של כולם, וזה במקרה הטוב, רובם של הרוב גם אם הנורמה של כולם תוסר, הם כבר כל כך רגילים (כמו חיה בשבי) לראיה הסטנדרטית, שהם איבדו את היכולת לראות הדברים בצורה לא שגרתית.
רוב ההתבוננויות הן סטנדרטיות, כלומר נעדרות נשמה, מודעות ונוכחות תודעתית של המתבונן. זהו מבט ריק, נבוב, חסר נוכחות פנימית, אין בו כלום. הטיכסיות של המבט באה במקום מה שהמבט בא להבין.
כדי לחרוג מן המבט הסטנדרטי הזה על המתבונן להרחיב את גבולות המבט אל מעבר לגבולות הנוחיות הישנונית הרגילה.
השאלה המנחה את המבט הבוחן, המנסה לרדת אל חקר האדם או המציאות בה הוא מתבונן היא: מה אני לא רואה,  למה איני שם לב, מה אני מחמיץ? כי המבט הבוחן, החוקר, יודע שדווקא חסרונה של אבן פסיפס קטנה, יכולה, בהתחברה ליתר אבני הפסיפס, ליצור את התמונה השלמה.
המבט החוקר לא נותן לזה שמראה עצמו בקלות רבה מדי – לגנוב את ההצגה מן האלמנטים הפחות דומיננטיים, כי לעיתים קרובות האמת מצויה  בדברים חבויים, שקטים ואפורים, יותר מאשר באלה שמולכים בריש גליי. כי הפוזה החזקה שלהם גונבת את ההצגה מן האמת. האמת הרבה פעמים אינה מנסה להרשים, היא פשוט שם, כי היא האמת